Once again I have flown out to the Balkans, that is, to Belgrade.  It is the end of Elul, and the heat is intolerable, both in Israel and in the city situated between two rivers, the Danube and the Sava, and between the Ottoman the Austro-Hungarian empires. An internal border in Europe, and within the Jewish world a border between Sephardic and Ashkenazic Jewry.  But that is no longer relevant.  A personal journey of ten days.

In my handbag I carry a little book of 60 pages by the Italian-Jewish writer Alain Elkann. In the preface Aharon Appelfeld writes:  “Alain Elkann is an assimilated Jew in the full sense of the word, but at the same time he has relationship with Judaism, and that relationship is rooted in a childhood experience that occurred on Yom Kippur.  Yom Kippur is described in the book with familiar details; but its influence, continuing through the years, connects Elkann to his tribe and his ancestors and makes him, paradoxically, into a Jew defending his Jewishness.”  The paradox described by Appelfeld and expressed by Elkann accompanied me on my journey at the end of Elul and the beginning of Tishrei.

Novibelgrad, Daniela and Sasha

Scattered on the table in Daniela and Sasha’s small kitchen in New Belgrad, a city of apartment houses and shopping centers on the bank of the river, are pictures that Sasha has taken out of a black box which is covered with an embroidered tablecloth and serves as a decorative coffee table.  I realize that at the heart of the living room, disguised as a coffee table, is a hidden family archive which is also a microcosmic archive of the Jewish people.  And perhaps in every Jewish home, in the middle of the living room or the bedroom, a hidden archive of a Jewish family awaits discovery. Every family is like a drop of the ocean, every drop contains the collective memory within the personal fate.

Daniela has been my friend since 1976, when I first came to the summer camp for Jewish youth in Pirovac, in what was then Yugoslavia and is now Croatia.  She is the daughter of the saintly Rabbi Danon, who fought as a partisan and went back to being the rabbi of Yugoslav Jewry.  Today Daniela works in the Jewish community center at 1 Karlija Petra Street, in the room where her father worked until his death.  His portrait, in the garb of a Sephardic rabbi, hangs behind the desk on which she writes.  Daniela holds the post of second in command – secretary general — in the hierarchy of the Jewish community of Serbia.  One has only to see her in order to get an impression of the conflict that rages within her.  She is very thin; her wild gray hair, which no hairdresser has touched for twenty years, surrounds her head like a halo.  She is the mother of Ivan and grandmother of Natan and Chana.  The wedding of Ivan and Liora (Yasna) was the first chuppah in the synagogue in twenty years.  Daniela is a poet, a graduate of the philosophy department of the University of Belgrade; she has translated from the English one book by Rabbi Riskin, four books by Aryeh Kaplan, and one book by Maimonides.  This is one woman who does not pick flowers and hug trees out of gratitude for their beauty in the world.  The question that haunts me throughout my visit is how it happened that Daniela, so beautiful, fragile, and poetic, has been stuck for all these years in the heart of the bureaucracy of the Shoah, stuck between the generation of the survivors and the second generation.  Ever since the law was passed requiring the government to return Jewish property to Holocaust survivors, Daniela Danon has been the one responsible for the past and the future of the surviving remnant.  She is involved in various research projects and investigations concerning the fate of individuals from the Jewish community of former Yugoslavia and the fate of the Jewish community as a whole.  In recent years she has dealt mainly with the claims of Holocaust survivors against the Germans, with the aim of obtaining for them the pensions to which they are entitled.  (Of course there is opposition, there is a significant group which demands that this large amount of money should go not to individuals but to the Jewish community collectively, without supervision of its actions.)  Every person who comes to her tells her the story of his or her survival, brings documents, and she, as the intermediary between the survivor and the agencies to which claims must be made, has to submit the claims and see that the survivors get what they are entitled to.  The past penetrates into the present and shapes it.  I say to her: “When will you write the book of the stories you have heard here?  When will you share the local story with us?"  She looks deep into my eyes and says, “When I have finished my task.”

“I am the bureaucracy.  I understand that, I am the bureaucracy.”  And around her eyes are wrinkles of sleeplessness.  Of inner torments that a stranger will never understand.  “But I have made an agreement with God,” she says, and her eyes flash.  She has a long, thin face and brown, burning eyes; her skin is thin and wrinkles have etched themselves on her forehead and under her eyes long before their time.  It looks as if her body and her face are not holding up under the strain of the stories that are entrusted to her, face to face, in the hope that she will bring some salvation at the end of their lives.  “What is your agreement?” I ask.

“I will do my work, and You, You will not disappoint me!  Let me represent those who sent me with dignity and with success.”  And she adds, “To this day all the claims I have submitted have gotten positive answers.  That is, He is keeping his part of the bargain between us,” she says, smiling from the depths of her ascetic face.  The anxiety that she may not be able to fulfill the expectations of the elderly Holocaust survivors accompanies the whole of my present visit.  At home, I have a mother who is a Holocaust survivor from this region, and every time I have to stand before the representatives of the establishment to ask for what is due to her, I expect a failure which indeed occurs in most cases.  We have supported several lawyers and intermediaries who take ten percent of the pension or the payment.  Daniela receives no compensation; she is there for them.  Now it is the month of Tishrei, and in the office of the community gift packages pile up, food for the needy, for the elderly members of the community.

In his book Alain Elkann writes:  “What is the meaning of Yom Kippur for me?  Its meaning is to feel Jewish.  And what does ‘to feel Jewish’ mean?  To be myself.”

Imre Kertesz writes in his book Kaddish for an Unborn Child that as a child he already understood that to be a Jew is to feel guilty.  Elkann goes on to say, “To be a Jew is to be on the watch, to do everything possible to gain some security for oneself and others.”  I go out of the Jewish community building onto the Knez Mihailova pedestrian mall; every step and every touch brings with it the rustle of fallen leaves; a dry gold is flying in the streets.  The weather ranges from

oppressive heat and humidity to rain falling all night to a cold morning with mist on the river.  The changes are sharp, and I am bothered about matters of clothing, as if all that mattered was whether I would manage to adjust to the time and the changes of the European autumn.

Sasha is a former journalist who now edits the Jewish community newspaper.  His mother is a Holocaust survivor and a daughter of the Anaf family and the Alterz family; he identifies himself as a Serbian Jew. When he opens the trunk of pictures and begins his story and the names of his uncles and aunts, his grandfather and grandmother come up, hidden roots are exposed, like a bulb waiting in the earth for the first drops of rain to awaken it.  From the pictures, little by little, I got to know his family.  His mother who escaped by the skin of her teeth, her large black eyes, her black hair and her whole appearance like that of a Sephardic Jewish woman.  Her brothers, her brother Joseph who appears to be dressed in a well-tailored suit, hands in his pockets, wearing a tie, hair parted at the side, in a doorway with an iron gate, smiling a youthful smile for the camera.  That is the brother who was caught and murdered, shot over a pit.

Poetry and Rosh Hashanah

My journey fluctuates between my identity as a poet invited to an international literary festival in Belgrade and my identity as an Israeli Jew.

The festival has existed for 54 years, so that it presumably went through the years of post-World War II communism, the breakup of Yugoslavia and the period of Serbia’s new independence.  Thus it is an encounter with an old established leadership, but also with younger generations that speak English and are seeking their place in the new era.  The festival partly coincides with Rosh Hashanah: a problematic encounter between Jewish time and universal time.  Two axes of time that I experience sharply whenever I am outside the country: the question is how I am to act within the axes of time and the parallel axes of space. I must explain that whenever I hear the sounds of the Serbian or Macedonian or Croatian or Bulgarian language, my personal unconscious and un-present wakes up and asks for its own place and time and language.  And I, as a private person and a woman, write and find myself in a continual inner struggle.  To see and to read what is open and visible and to experience and trace what is hidden, and the encounter between them.  To live the schizophrenia but to put up a façade as if everything is in order. In appearance life is a continuous present. But my consciousness reads reality with a double face; there is no chance I could be just a tourist here, or just a poet.  I walk in the streets or drive on the roads and my consciousness looks out through at least two pairs of glasses, one focused on the present while the other scans the forties and sometimes digs back to the beginning of the twentieth century, when you could hear Ladino spoken in the streets.  Each place echoes itself in several voices and in relations between Jewish being and Jewish nonbeing and how did being disappear and where to.  I know that these words will anger many of my friends, even family members. Forget, rest, they say.  Enough.  Elkann helps me get through the time: “As a lost Jew living in Rome, in the Christian world which honors and loves me and where no one asks me what it means to be a Jew, it sometimes helps me to go back from time to time to the Synagogue de la Victoire in Paris, to remember who I am and what I was.  To remember where I need to search for my roots and to draw my strength.  Who are the people who will be proud of me if I succeed in doing a good thing?”  As for me, I have no synagogue to return to, I need to make my own synagogue.  But at a certain moment in the Sunday morning prayer in the Sukkat Shalom synagogue at 19 Marshala Birjuzova Street (you go down the steps from street level next to the Majestic Hotel between lit-up coffee houses and stores with signs for tourists to the level of the alleyway and find the gate and go past security and into the closed-off courtyard) I heard, unbelievably, hymns sung in Ladino, and I wept from the place where you feel the place where your roots were cut off.

The Jewish Cemetery in Belgrade

The Jewish cemetery of Belgrade.  There I found among the gravestones the metaphor for the Jewish condition in the twentieth century.  To the right of the entrance an impressive monument in white marble, twenty meters long and five meters wide, a tablet between two lions, two torches burning in white marble. A monument dedicated to the Jewish soldiers who fell in the first World War. Soldiers who felt themselves to be part of Serbia and obligated to her and who sacrificed their lives wholeheartedly for their country.  With Sasha as a guide I crossed the cemetery, looking at the gravestones that were standing, on all of which were Hebrew-Sephardic names in Hebrew letters, the Hebrew dates and the Gregorian dates.  And even though I have no relatives buried in Belgrade, I felt close to the stones, to the people and the names.  Then, at the very center, I cam to another monument, a structure of two wings with an iron menorah between them. This monument does not gleam; it is made of poorer materials, concrete and exposed iron.  The concrete is discolored; the iron has left a trace of rust on the stone and the concrete.  Sasha explained proudly that this is the monument to the victims of the Holocaust, designed by a famous artist by the name of Bogdan Bogdanovic.  I was not impressed.  The inscription on the memorial plaque reads: “In memory of the Jewish victims of Fascism and the fighters who fell in the People’s Republic of Serbia, 5701-5705.”  Just like that, a laconic definition which takes no responsibility.  I must admit that the phenomenon of inscriptions on statues and monuments throughout former Yugoslavia causes me anger and frustration.  Never any precise facts or numbers, nothing about process and results.  Here are some facts: Before World War II, 39,000 Serbian Jews and 1200 Jewish refugees from other European countries were living in Yugoslavia.  Eighty-two percent of this Jewish population was wiped out.  But the monuments that have been erected in various places all give the impression that the Jews, like everyone else, the Communists, the Serbs, the gypsies, were victims of Fascism and nothing more.  The answer lies in the tension between the two monuments: in the First World War the Jews, in their own eyes and in the eyes of those around them, were Serbian citizens in every respect.  They clung to their citizenship and their patriotism, and at the same time they were bound to the Jewish community and its common language.  For them there was no contradiction.  Two decades later the picture has changed; through a gradual process they have lost their Serbian identity in the eyes of the surrounding peoples, and their Jewish identity has made them a target.  The monument to the dead of World War I treats them as heroes.  They are part of the mythos of heroism, like the lions that flank the tablet.  After the Holocaust they are nameless “victims of Fascism,” and the generalized anonymous enemy makes it possible for the Communist regime to avoid coming to grips with the question of guilt.  No guilt attaches to the Serbs, the Croats or the other peoples of the “Yugoslav brotherhood” which has become the supreme value.  Sasha tells me that there are plans to build three memorials on the site of the Sajmište camp, where they gathered over 7000 Jews in order to murder them.  One memorial to the Jews, one to the Serbs, and one to others.  Sasha accepts this as a solution; but Filip David, a Jewish writer whom I was to meet in the next few days, would express rage:  the very thought of building three identical memorial sites is tantamount to Holocaust denial.  In his mind he already sees foreign visitors laying wreaths, all kinds of empty ceremonies in front of the identical monuments.  This is a place where Jews were murdered for being Jews, and there is no justification for connecting it with other victims.

Café Jazz and Preparations for Rosh Hashanah

On the last day, two days before Rosh Hashanah, I was again sitting in the Café Jazz near the steps that go down to the “Sukkat Shalom” synagogue, trying to put the experience of the last days in order for myself:  experience that was mainly private and not understandable to those around me, neither to my Jewish friends nor my writer friends.  The solitude was suffocating me.  Nothing could be taken for granted.  Not the hour of prayer and not whether the gate would be open, whether I would even find the synagogue.  Would they accept me into their congregation?  Would I succeed in getting into the atmosphere of prayer even though I had not prepared for the holiday, had not cooked nor bought the simanim, the symbolic foods for the Rosh Hashanah table? I didn’t know.   Not until the moment when I entered the space of the illuminated synagogue and heard the Rosh Hashanah evening prayer and the melody of the hymns filled the space, did I feel relief.  I was afraid that my face would reflect the terrible tension I was under even while surrounded by a whole congregation dressed for the holiday.

For the last three days of the conference, after being photographed beside the statute of Ivo Andrić, I had gone north with the other festival participants.  (Ivo Andrić’s book The Bridge on the Drina accompanies me on my travels.  Andrić grasped the beauty and the harshness of the Balkans under Ottoman rule.  In the midst of the human mosaic, Muslim and Christian, he planted the family of Lotte, owner of the hotel beside the bridge, a beautiful and courageous Jewish woman in a man’s world.  His book is a document of the hard but shared life of the Balkan peoples.)  The last three days of the conference were held in the Bačka district in the Vojvodina province of northern Serbia.  The central city is Novi Sad, but the poetry festival was held in Indija, a smaller provincial city. On the factual level I was there, I got up on the platform and read and even received a prestigious prize.  But from the standpoint of my bipolar soul, I saw with double vision the square, the pedestrian mall, the stores, the cafes—a central-European city on the banks of the Danube, very beautiful.  I took pictures and had my picture taken in the wide square in front of the church, but my eyes went in search of the central boulevard, which used to be the street of the Jews, and the great synagogue that was built at the beginning of the 20th century in the confidence that it was established forever.  Beside it the Jewish school and the beit midrash, buildings that have changed their function.  All these things looked to me like empty vessels,  great hollows holding memory.  On the 21st of January, 1942, when the temperature was twenty degrees below zero Centigrade, at four o’clock in the morning, the Hungarian police dragged eight hundred Jews out of their homes and murdered them by drowning them in the frozen Danube, or at a moment of mercy by shooting them over a pit.  An event I did not learn about in school and did not know about until I came to the city four years ago.  Nor did I know the name of the event in Serbian – “Rača.”  I know that I am deeply lacerated if I tell about this event, which does not cease to haunt me and trouble the waters of the romantic Danube, the beautiful blue Danube on whose banks I love to sit with a cup of coffee, counting the swans, on which I love to go boating, whose landscape I love to photograph.  So what. Forget, I say to myself, go and meet people, the ones who have got over the twentieth century, who are looking to the future and perhaps do not know what their parents did in their name. Forget.

I left the poets on the banks of the Danube and returned to “Sukkat Shalom,” hurrying to change my clothes and not be late.  “Late for what?”  they asked me.  How was I to explain to them the prayer “Unetaneh tokef.”  I passed through the city blazing with secular lights to the synagogue, hidden and illuminated with a different light.  Once I asked Daniela how it happened that the “Sukkat Shalom” synagogue remained standing undamaged.  The answer was simple:  the Germans turned the synagogue into a brothel, and thus it survived.

Filip David, tireless revolutionary

I hid in the café amid the cigarette-smoke cloud which is legal here in any enclosed place and went back to the interview I did with Filip David, a favorite author.  Dina Katan Ben Tzion translated several of his books, among them The House of Remembering and Forgetting, which has gotten under my skin and gives me no peace.  That book read me and my fears.  In that book there is no mercy, and he knows that everything is double.  Thus his hero, Albert, whose life includes the tragedy of a violent parting on a speeding train from his parents and his younger brother, retains his double vision into adulthood, even in New York:  “The vacation tour turned into a nightmare.  The Pullman carriage became a cattle car.”  We met several times over the last decade.  The first time was in 2007, in the framework of the first “Kissufim” conference, where he was one of the invitees, a surprise for the writers from Western Europe.  In the closing dialogue, Filip David got up and in his characteristic independent, oppositional manner called for the founding of an international organization of Jewish writers, on the assumption that in this way we could express solidarity and fight together the same war in different languages.  His words were met with applause, but no action was taken in that direction.  The call is still heard, and we are at our third or fourth meeting.  His blue eyes still flash a white yet smiling fire.  We met in the building of the Jewish community in Belgrade in the meeting hall which had known days of splendor.  I made him a cup of tea, and he sat down on the other side of the large table, behind him a picture of Danilo Kiš as a young man, smiling, with a lit cigarette between the fingers of his right hand.  Before I could open with a question or an explanation of why I was there, he was already deep into a monolog about his worries over what is happening in the surrounding world, and the surrounding world is circles, the first is Belgrade, after that Serbia and after that the world of former Yugoslavia, and after that the Jewish world.  He declares that the language spoken in Croatia, Montenegro, Bosnia and Herzegovina is Serbo-Croation and it is only nationalism that is making people crazy and driving them to linguistic separation.  From that moment on “nationalism” is the central theme of the conversation.  It is the mother of all evil.  Nationalism changes the historical narrative.  Nationalism, he states, stabbing the table with stiff fingers for emphasis, comes from an emotional place which rejects historical facts.  The day I edited the essay was the day the head of a rightist, nationalist party was elected chancellor of Austria. Filip David is absorbed in a political-literary monologue, formulating reality as he sees it:  “The problem is always the past,”  he says.  “The new generation tries to change the past, to revise it.  Suddenly the Jewish victims in Serbia are not the victims but the criminals.  People don’t know the facts, they don’t know that in Topovske S'upe in 1941 5000 Jews were murdered, and after that in Sajmište, which was an international exposition park beside the Danube, 7000 Jews were rounded up, some of them were sent to their deaths in gas trucks and most of them were sent to concentration camps in Poland.”  Without pausing he continues, “The struggle of the partisans against the conquest is almost forgotten.  They’re trying to say that the partisans were controlled by the Jews.”

6:30 on almost the last morning.  We are having breakfast in the kitchen, a first cup of tea for me and coffee and a cigarette for them. Outside the window, beyond the balcony, autumn clouds with a promise of rain. Daniela looks as though she has not slept all night.  I ask her what happened.  “I’m afraid that I won’t succeed in my claim on behalf of several old people.  Their story sounds completely plausible.  I know the routes, the dates on which things happened to them during the war years, everything matches up.  I know who fell and who survived.  But they’re missing a document or two.  I’m afraid that the claim will be rejected.  The claims committee doesn’t recognize everything, they’re callous bureaucrats.”

An outsider wouldn’t understand.  I can perhaps begin to understand because of my mother, a Holocaust survivor from another part of the Balkans, from Bulgaria, whose Jews were saved in the nick of time.  Perhaps thanks to Danilo Kiš, David Albahari, Filip David and other excellent writers.  Perhaps because the history and the big words like: Holocaust, Communism, Fascism, concentration camps, Rača, Sajmište, Banitza, Monopol are a betrayal of the truth, a way of wrapping people up in costumes that make everyone look alike.  Only the story of the individual, expressed in literature or in unique figures like Daniela who take responsibility for the past for the sake of the human image, only with the individual, his uniqueness and place in the chaos of history, is there a future for memory.

I left Belgrade before Yom Kippur. Rain was falling on the city. I carried with me a sentence from the confession of Alain Elkann:  “In my opinion, confession is very important for the sake of a tranquil life.  The priest tells us what to do in order to be forgiven.  On Yom Kippur, in contrast, we have to interpret forgiveness for ourselves… It’s strange how the Jews are western and at the same time eastern.  Jews need to be people of the East, to live in the region of the desert.  I would like to spend one day with Rosie in the desert, and on Yom Kippur give myself entirely to the Creator.  In an attempt to listen to Him and to love Him, but never to understand Him.”  So I returned to my place which I shall never be able to understand, but there is in it a desert from which God speaks to us.

                                                                      translated by Esther Cameron

הודו למתחילים. מסע

1. שבת אחר צהרים בבית הקפה במלון Ashok. מחר נפרדים לדרכים שונות. יושבים סביב השולחן ועיתונאית צעירה  מראיינת את מאיר עוזיאל ואולי את כולנו כתבה על המשלחת.
סביב העיר הגדולה הומה ועוד לא צלחתי אותה. כל נער ישראלי יודע אותה ויודע לחצות אותה ואילו אני כמו מי שעומדת על חוף האוקיינוס וחוששת לחלוץ סנדלים ולהכניס למים הבולענים. מעט מאד כתבתי בימים האחרונים  העייפות הקיפה אותי.
2. לאחר שנפרדתי מחברי למשלחת, ממלון Ashok, הגדול כמו עיר קטנה, רצפתו שיש, והוא מוקף גן. גדול ויקר, אך שדלתות חדריו אינן נפתחות בקלות ושהשוערבכניסה מחופש כמו שועריו של אחשוורוש ואולי כך נראו בגתן ותרש. צבעוניים וחובשי תרבושים. לאחר שנפרדתי מסדר היום המאורגן והידוע מראש, יצאתי אל דלהי, העיר שאין לה התחלה ואין לה סוף ואין לה מרכז אחד. שלא כמו עיר אירופאית, אין לה קתדרלה במרכז והארמון  או המבצר מולה, מעבר לנהר. צריך, להתבונן בזרימה האינסופית של אנשים, מכוניות, ריקשות וקטנועים, צריך להבין שהרעש הנורא הזה, הוא שמייצר את הויפאסנה, את האשראם ואת היוגה. אני הולכת ומדברת לעצמי, מרגיעה ומבטיחה שלא אשוב על הטעות ואצא לבד למקומות לא מוכרים.
ידעתי שעלי לצאת מהמוכר והידוע, למגע בלתי אמצעי. בעזרתה של ראומה, פניתי לשרה ושניאור מבית חב"ד ושאלתי האם יש להם מקום לנוודת כמוני בדירת האירוח שלהם. פגשתי את משפחת קופצ'יק ומייד אהבתי. אי יהודי בעולם הודי. נקודת מפגש והפרדות. שרה בהריונה וחמשת ילדיהם מתרוצצים סביב כל אחד ועולמו, ריחות אפיה ותבשילים מהטבח שאינו מפסיק לפעול. בין המולת שיעורים להמולת ילדים ופתאום נפתחת הדלת ואיזו התרגשות, נער צנום הביא בתוך שקית, שישה אפרוחים כתומים צווחים מתוך אימה וכל הילדים סביבם, מלטפים, נוגעים ותוהים מה יאכלו והאם ישרדו את הלילה. ואכן באותו לילה מצאתי מקום לעצמי ולחפצי, בדירת האירוח הנמצאת במתחם בית הספר וגן הילדים. המקום היה לי עוגן. הרב שניאור אדום הזקן שהחיוך אינו נעלם מעיניו ואין רגע מנוחה תנועה אין סופית המדילה בין ימי החול וימות השבת בכל רגע אלה באים ואלה הולכים והשבת חייבת להיות המלכה והאם יהיה הנס שוב ושוב, האם בערב שבת יהיה מניין. האם בשבת בבוקר תתנהל תפילה וקריאת התורה מתוך התקבצות עשרה? מה יקבץ אותם לכאן? אותי, מביא הקידוש של ערב שבת הגעגוע .
3. השכמתי בבוקר לכתיבה ואחריה הליכה בפרק. בפרק הליכה קטן בין וילות שתוכנן ומתוחזק על ידי התושבים סביב  פינת חמד. הליכה וצי קונג וקולות הציפורים. הגננים עדיין עובדים על תכנון הגן. פינה חבויה בין בתים ממעמד עליון. עולם סגור.
הכניסה לדירת האירוח של חב"ד הוציאה אותי מבועת המלון. מבועת מראית העין אל המציאות אל המפגש האנושי.
בבוקר קבעתי פגישה עם ווסיף יאאר.משורר שהוא גם רופא. נפגשנו בלובי של מלון בשכונה שהיווה תפאורה שלא התאימה לנו ולשיחה. וואסיפ דיבר שוב על עבודתה של  הסאהיטה אקדמי שארחה אותנו במהלך השבוע בשעה שבאותו זמן התקיים פסטיבל "האותיות". פסטיבל שהזמין סופרים ומשוררים ומתרגמים מכל רחבי תת היבשת למפגש שנתי.
24 שפות מוכרות על ידי סאהיטה אקדמי  ביניהם הינדי, אורדו, תמהיל. קנאה. סנטאגי. בנגלי ויש להן את האותיות שלהן. מלבדן השפות האחרות הנחשבות לדיאלקטים. .2888 שפות מוגדרות כדיאלקט. דיאלקט יוגדר כשפה עד אשר יהיו לה אותיות המתאימות לדיאלקט. בתוך שיחתנו סיפרתי לו עד כמה התרשמתי מהמקדשים וצלינותם של המאמינים. וואסיף יאאר בחר לענות לי בכך שהסביר לי מדוע הוא אתאיסט. "  החיים כאן הם ללא בטחון. יש סבל רב. יש עוני. יש חרפה, פגיעה בילדים ובנשים ולכן קיימים המקדשים. אנשים  הולכים  יחפים אל המקדש כדי להגיע אל האל".
וואסיף חוזר  ומכנה עצמו אתאיסט ואינו אוהב את ריבוי האלילים. הפחד והסבל הם המוליכים אנשים לעבר ריבוי האלים. יש צורה לכל רגש לכל פחד. ייצוג לכל דבר  זה קל מאד אומר וןאסיף. שיחתנו נמשכת על תכנים אמנותיים. על שירה. במהלכה שאלתי אותו האם שירתו עוסקת גם בנושאים החברתיים שכה מעסיקים אותו, והוא ענה שלא. הוא מעדיף לכתוב שירי אהבה. הקשבתי, הפנמתי ואהבתי את האיש שמסמן לו טריטוריה של שפיות בתוך העולם הסובל.
חזרתי לשניאור , רציתי להתייעץ וללמוד איך הולכים כאן לבד.הרב שניאור, הבין את הבלבול שלי והוא משלח אותי. קחי טיסה וסעי מכאן , תראי את הודו. לאן? שאלתי. לרישיקש אמר. ואצלי כל הפעמונים צל צלו זכרתי את הסיפורים של חברים צעירים שהפכו את הודו לבית. רכשתי כרטיס לארבע וחצי אחר צהרים ונסעתי לשדה התעופה.
4. הבנתי שהגעתי להודו למתקדמים. אני צריכה להשליך עצמי אל המקום הזה. הנהר הזה. האנשים האלה.
בעלותי במדרגות מהנהר גוררת עצמי ואת התיק הכבד ראיתי שני אנשים בני גילי שנראו לי מדברים סרבית או קרואטית. פניתי אליהם. הם אכן מקרואטיה והחזיקו ביד אשכול בננות. ניגש אליהם גבר הודי גבה קומה שער זקנו ארוך ופרוע שער ראשו מלא ופרוע והשחור נבלע בשחור והוא ביקש פרי. גורדנה הציעה לו בננה אך הוא רצה תפוח. התנצלה שאין לה והוא התעקש. אדיבותה נגעה לליבי והתחלנו לדבר. מאותו רגע ליוו אותי עד שעליתי לקטנוע לעבר המלון. עצם נוכחותם בסביבה הרגיעה אותי.
5. הרב שניאור עורר בי את הסקרנות ואת האפשרות לפרוש כנפיים הרחק. רכשתי כרטיס ונסעתי. לשלושה ימים של הבלתי ידוע. בלתי מוכר. מגע בלתי אמצעי ולא מתווך. במהלך הצהרים חיפשתי את המרכזים המסחריים בשכונה המטופחת יחסית של דלהי. בדרך פגשתי פרה רובצת לפתחה של וילה. שומר שרוחץ את מכונית אדונו ופועלי בניין משתרעים על המדרכה ולא ברור האם בעיצומה או בסופה של עבודתם. ולא ישכח הרגע שנכנסתי לחדרון ובו מכשירים להוצאת כסף והמכשיר לא נענה. בפתח ישב עצום עיניים כנרדם שומר לבוש מדים. פניתי אליו לעזרה. הוא ביקש את הכרטיס העביר אותו ולפתע המכשיר נענה. הקשתי קוד וסכום כסף והכרטיס עדיין בידיו. נלחצתי. הכסף עמד לצאת המכונה השמיעה רעש והכרטיס עדיין בידו. הכסף יצא והכרטיס בידו. ביקשתי את הכרטיס והוא הסתכל בכסף כמי שמגיעה לו עמלה. הפעם לקחתי בתוקף את הכרטיס ויצאתי בלי הטיפ המיותר. אבל האירוע מלווה אותי במשך היום.
6. ועכשיו בשדה התעופה הפנימי יושבת ומחכה. וכמעט החמצתי את הטיסה כי לא ראיתי את ההתכוננות ליד השער. האיש שישב לידי זרז אותי לעבר השער.
נחתתי עוד בשעות יום ולאחר שעמדתי בתור המוניות נמצאה מונית שהביאה אותי בדרך מפותלת. דרך בתוך יער שעולה בהר ויורדת עד בתי כפר שהוא עיירה על קצה הזמן. ציינתי שם של גסט האוז מומלץ הנהג לא ידע איך להגיע. ציינתי שם אחר שהוא מעבר לגשר ללא אפשרות כניסה למונית. חצינו את הגשר ברגעי השקיעה, אור אחרון של היום, חצודי אור על המים, עברתי עם הנהג בהליכה מהירה כאשר סביב נשמעת תפילת הפוג'ה על נהר הגנגס. בדרך לרישיקש ראיתי הרבה אפיקים יבשים ומראה הנהר זורם המלא חיים והשתקפויות נחרט לי למרות ההליכה המהירה.
עלייה במדרגות תלולות במעלה הגסט האוז לחדר דל  ומדכא ושירותים מאולתרים ללא מפתח. החזיר אותי החוצה אל הרחוב. רחוב מואר מפנים חנויות. ממכר תכשיטים ומזכרות וצעיפים ובדים. אל הגשר החשוך וממנו למעלה הרחוב. במהלך ההליכה  הקשתי ל"בוקינג" ובחרתי מלון שלא ידעתי עליו דבר מלבד ההמלצה האינטרנטית. מסתבר שהמלון רחוק. מאותו רגע קיבלתי טלפונים הייתי בבחינת שבויה של בעל המלון. לפחות היתה כתובת.
נער שמכר בחנות נענה לבעל המלון בטלפון וטרם הבנתי דבר, באופן טבעי, הוציא מפתח ממגרת השולחן ופנה לקטנועים החומים ברחוב ובדק לאיזה מפתח יענה הקטנוע. הוא מצא אחד מהם והציע לי לעלות,    הציע לי לשבת מאחוריו  ולעלות במעלה הרחוב הראשי שאין בו תאורת רחוב והוא מלא מהמורות נסיעה במעלה ההר מערבה לעבר המלון הנסתר מהעין. ככה ללא קסדות בלילה לפעמים נגד התנועה נסעתי מאחורי נער דק גו לעבר הלילה. כך עמד להסתיים היום הראשון ברישיקש. אך, לא כך הוא הסתיים, לאחר ששמתי חפצי בחדר נקי, יש מקלחת ושרותים, סדינים ומגבות, ובעיקר יש מים חמים. יצאתי לחפש מקום לשבת בו, בית קפה עם אפשרות חיבור לאינטרנט ולאנשים. כמהתי לאנשים, לשיחה. לחילופי מידע.
בבית הקפה בו יכולתי להזמין תה חליטה וטוסט גבינה ועגבניה וחיבור לרשת. התחברתי עם המחשב ונכנסתי לפייסבוק וחיפשתי אתרים של מטיילים בהודו. מצאתי את "הודו למטיילים מבוגרים", שם סיפרתי שאני לבד ברישיקש, אולי נשמעתי קוראת לעזרה ויונה ענתה. הציעה שניפגש מחר בעשר ליד פסל האלה גנגה.

7. למחרת בבוקר,  יצאתי מהמלון אל היום כשאני מתכוונת לפגוש את יונה בעשר ליד אלת הגנגה. ובכן טעיתי בכיוון ובהליכה ואחר כך גם הטעית את נהג הריקשה ולבסוף בזכות כרטיס הביקור של הנער שנהג אותי בקטנוע  בליל אמש, הבין נהג הריקשה לאן עליו להביא אותי.כרטיס ביקור קטן. הציל לי את הבוקר ואת היום. חציתי את הגשר ועמדתי ליד  אלת הנהר הכחולה וכעבור רגע נשמע קול קורא בשמי. זו היתה יונה עם המקל והצמה.יונה מקיבוץ דגניה. יונה שמכירה היטב את שבילי הודו, פעמים רבות כבר היתה כאן והנה אנחנו נפגשות ליד האלה גנגה.  התיישבתי לידה ודיברנו ואט אט מכלל דיבור התחלנו מעשה. חיפשנו חדר וכברירת מחדל חיפשנו  בגסט האוז שלה . לא נשארו חדרים מלבד אחד בקומה הראשונה, פונה לחצר האחורית של הגסט האוש לכאורה לגנגס, אך למעשה לאשפה ולזוהמה שבין בתי הארחה לבין הנהר הזורם אי שם מתחת. החדר פנה לחצר האחרוית אך קלט גם את כל רעשי הרחוב על הצפירות. הנחתי את חפצי ויצאנו שוב לדרך להכיר את המקום. שוב חצינו את הנהר על הגשר המתנדנד בין הולכים ושבים בצבעים שונים ובעיקר קטנועים צופרים המפנים לעצמם דרך ולצד פרות ועגלים הפוסעים מתונות החוצות את הנהר ואין לדעת למה. חצינו לעבר מזרח הגשר לשבת על המרפסת של קאמאל גסט האוז  Relax Ganga Caffe שמצויין בספרים כמקום מפגש לישראלים. לוח ועליו התפריט בעברית עם הצעות לחומוס, טחינה וסלט ישראלי וגם משקה לימונענע .ישבנו מול הנהר החולף מול עינינו, בשקט בלי שום דבר שרודף אחרי או אחר יונה. יונה יושבת עם הפנים לנהר על ראשה כובע כחול רחב שוליים. יש לה מבט של "מה כבר יכול להשתנות, הכל נשאר אותו דבר, מה כבר יכול להיות". בהשפעת תנועת השמש הצבעים השתנו מול עינינו. המעבר מתנועה של חיפוש לתנועה של התבוננות, זה היה השינוי החשוב ביותר עבורי. ובכן ישראלים לא ממש היו כאן. לאט התמלאה המרפסת בחבורה של חבורה מסקנדינביה שבאה לתרגל יוגה ולפגוש את המדריכים העוליים בתחום.

8. כל ערב לקראת השקיעה תנועת אנשים לעבר הנהר. מייד לאחר השקיעה עם אור אחרון  מתחילה הפוג'ה. תפילת מנחה ערבית של ההודים. כל הדרך ניתן לקנות סלסילות קטנות ועליהן פרחים ונר וברגע מסוים להדליק את הנר ולשלוח את הסלסילה אל המים. אלה הדברים מהם אנו רוצים להפרד. על מדרגות המקדש הפתוח לרגלי שער ועליו מרכבה דוהרת עם אלים מתי בים פרחי נזירים וכהונה. המזבח כבר דולק וסביבו אלה שייטיבו את האש לאורך שירת הפוג'ה. רבים האנשים הודים מאמינים ותיירים מדתות שונות. סינים ויפנים ומוסלמים ודוברי רוסית לא מעטים הישוב סביב מתבוננים ושותפים לטקס שארך כשעתיים שכולו שירה המלווה בתופים ומחיאות כפיים. שתי נשים הובילו את השירה ולמרבה הפלא שתיהן מערביות אחת אמריקאית על פי מבטאה. השיא היה כאשר מנהיג הגורו ירד במדרגות בשערו הארוך הפרוע, רעמה גדולה ומכסיפה המתחברת לזקן העבות ולשפם. הוא ירד במדרגות מודע לעצמו, למעמדו ולהופעתו ירד באיטיות במשעול המדרגות והוסיף את קולו  והיה ברור לחלוטין מי הדמות המרכזית כאן ומי האישה שאיתו. לקראת סוף הטקס מבעירים נערי הכהונה אש במנחות זהב גדולות וכל אחת הופכת ללפיד בוער וכל אחד מהמשתתפים מניף את קערת המנחה הבוערת ומסובב אותה לעבר הנהר. איני יודעת מה משמעות הדברים אך בהחלט אני מבינה מהו פולחן מהם סמלים ומהי שירה רפטיטטיבית החוזרת על שמות האלים ואיך עומדים אנשים עצומי עיניים ומחכים למגע האלוהי. הגנגס המשיך לזרום לרגלנו כהרגלו. הפך למראה גדולה לאש ולאורות וללילה שהחל לעטוף.

התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
9. בוקר שני ברישיקש  ובלילה החלפתי לחדר במלון.

שעת צהרים והרעש מהרחוב הוציא אותי לכיוון הנהר הלכתי לחפש את האשראם. הרי הפרדוקס הוא שבלב הרעש מחפשים את השקט. בלב העזובה מתקיימת קדושה. אז הלכתי על הגדה המזרחית וירדתי לנהר ליד המפלים היורדים לגנגס שם נמצא מקדש פתוח וחבורה של אלים מיחסים אלו לאלו ובמרכז כשגבה לנהר אלת הגנגה. יפה וזקופה צבעונית ומחייכת. ודווקא שני אלים קטנים ממנה פונים אליה. התעכבתי והקשבתי לתפילה והמשכתי הלאה לאורך הגדה. על הסלעים נראו צעירים מודטים. המשכתי הלאה ופגשתי בקופה והבן השובב שלה. הוא לא פחד והסתכל לי לעיניים אך לבסוף העדיף לדלג בין ענפי העץ שעל החוף. ולבסוף הגעתי לאשראם שנשקף אל הנהר. שם ישבו ושוחחו מורה ליוגה ושני צעירים אירופאים ושוחחו בסוכה על דברי חולין ונוכחותי כלל לא הפריעה להם. עמדתי והתבוננתי בברך הנהר המשתקפת מסוכת האשראם, נוכחות ההרים המקיפים את אפיק הגנגס. השתהתי ככל שיכולתי בתוך השקט. בדרך חזרה לא יכולתי להתעלם ממה שראיתי ליד המקדש הפתוח היורד לנהר, מחסה שנראה כמו ערמת זבל שהקים לו גבר הודי צעיר. ספק אוהל ספק ערמת אשפה, ספק מחסה ללילה. בכל אופן ממרפסת ערמת האשפה הבנויה, נשקף נוף הנהר ושקט של היום בו נברא העולם מקיף את המקום ואני הולכת וחושבת על כל אותם אנשים הזורמים למקום הנידח הזה, בחיפוש אחר האושר, או השלווה. מקום זא כדי להיות בו הכי קרוב לעצמך. אלה המתרגלים את היוגה כאורח חיים, אלה הבאים לפגוש את הגורו עם רעמת השיער שתמונתו נמצאת על הפוסטרים המפוזרים ברישיקש. השוטטות, העישון והסמים.

10. אחר הצהרים ישבתי שוב עם יונה על המרפסת Cafe de Goa מול המקדש לפני הפוג'ה של הערב מתוך הרמקולים נשמעת שירת גבר מונוטונית. הנהר ירוק רך  וסירות רפטינג חולפות. הקריאה ממלאה את האוויר ויונה בוחנת את התפריט ויש בו עקבות ישראליים. ארוחת בוקר ישראלית. פלאפל וחומוס ופיתה ברד. ואני חושבת על המילים הבודדות שהמוכרים שולחים לי תודה. לילה טוב. רמז שזיהו אותי כישראלית.
שליח הציבור קורא ופרחי הכהונה עונים לו. האוויר מלא אותם. בביקוש אחר השקט אין שקט. הנהר מוליך את הקולות. מחר אצא מכאן חזרה לדלהי. לא נכנסתי למרקם של המקום. תיירתי. למדתי איך הולכים בהודו. הנה הם מעבר לנהר מבעירים את המנחות והלפידים ומסובבים אותם לעבר הנהר. הברווזים עפים מעל הנהר דרומה. הערב ירד.
מתבוננת אל הנהר וכותבת לתוך פנקס הרשימות של הטלפון: בבוקר, לאחר שיונה ניגשה לדוכן כמידי בוקר ומילאה את כוס הפלסטיק הכחולה שהגיעה לכאן מדגניה, כוס צ'אי מסאלה, אני, דבקתי ביוגורט ופרי. חצינו את הגשר לעבר חניון המוניות בחיפוש אחר נהג שיקח אותנו מעלה למקדש ניקולט. לאחר משא ומתן על המחיר יצאנו עם נהג מונית צעיר במונית מקרטעת דרך ההרים למקדש נילקט. חיפשתי חגורת בטיחות, אך לא היתה, שאלתי את הנהג האם המונית החורקת תוכל לעלות את ההרים והוא השיב בחיוב. יונה שישבה מאחור אמרה לי: "מה את חוששת. המונית בסדר גמור. הדרך מצוינת. בשביל מה חגורת בטיחות?" לא עניתי, רק התפללתי שנחזור בשלום. יונה ששבילי הודו מוכרים לה,ישבה מאחור שלווה ונהנתה מהנוף ואני ישבתי מתוחה ומפחודת ובראשי תסריטי זוועה. הנהר הירוק ליווה אותנו מלמטה ואנו העפלנו מעלה במונית החורקת וללא חגורות בטיחות. היער סביב נראה יבש וסובל מחוסר גשמים. הקופים ליוו אותנו לאורך הדרך, משפחות קופים וקופיפים הנצמדים לגב אימותיהן.
למעלה, מקדש מאד לא מתויר באחת הפסגות. לאורך הדרך סוכות קטנות למכירה ממתקים וצ'יפס או מזכרות עליה לרגל וככל שמתקרבים מנחות מוכנות להביא לבית המקדש.מאות אנשים הולכים בדרך, נשים יחפות במיטב מחלצותיהן, ילדים לבושים כצליינים קטנים.
בינתיים בדיוטה תחתונה של המקדש,  הודלקה אש המזבח. מסביב ישבו ארבע נשים וגבר בלבוש כהונה החל להיטיב את האש ולשיר. ובכל פעם שצלילי ההימהום בשיר עלו, השליכו הנשים גרגרים אל האש שהגיבה בלהבה עליזה.
עולי רגל ומאמינים במיטב מחלצותיהם מגיעים למבוך סמטאות המלא ריחות טיגון ומיני מתנות לעבר חצר המקדש רחבה פתוחה בין מבנים הנראים כחדרים חדרים בנויים למחצה.
בתוך צחנה וזוהמה ומבנים מפוחמים צומח מבנה בצבעי פסטל כמו עוגת קרם לחתונה מוקף דמויות ופסלים. הצליינים המאמינים חולצים נעליים ועולים במדרגות ובין לבין באצבעות הידיים מנגבים את המדרגות ומנשקים. הנשים פוסעות בצבעוניות ובידיהן המנחות לעבר המקדש. בכל פינה יש מקום לתרומה.
התקשתי לראות את היופי והקדושה ושוב הבנתי עד כמה תלוית הקשר ותרבות וחינוך האמונה. עד כמה הרחיק אותנו משה מתרבות העגלה המוזהב וקדושת הנהר אל המדבר אל אחד ואל האחדות. איך להתפשט מהמבט המערבי המונותאיסטי  ולקבל את הדברים כמו סלסילת המנחה עם פרחים ונר וקערת אורז.
11. בוקר אחרון ב רישיקש.  הבוקר קר. וכמו שאומרת יונה עד שלא עולה השמש מעבר להרים קר מאד. רוחות חזקות מנשבות והנשים העוברות את הגשר עטופות בצעיפים כשמיכות והרוח מניפה את הכל. מוקדם בבוקר ירדו כמה נשים במדרגות לשפת המים רכנו וקמו והתנועעו בתנועות יסוד. מחלון חדרי, הן נראו כרוקדות ברוח הבוקר הקרה.
את יודעת שלקחת לעצמך זמן ללכת לזמן אחר שאינו עטוף אותיות עבריות. שאין בו זיכרון הוא רק הווה רק הווה בתנועה. בתנועה מרוכזת. אש ומים ורוח שלושה יסודות עליונים הם. וניתנו לכולם. להגיע עד כאן ולפגוש את יונה שמטיילת עם מקלה וצמתה. הכל בצמצום אינה זקוקה לעוד קניה ועוד מראה או עוד דבר.  מלווה ומתלווה. פותחת עיניים לאחר.
באתי עד כאן להתפשט ולהיות פשוטה עם הדברים.  עם הרבה יראה ופחד. בחלקם הצלחתי ובחלקם לא נפקחה עדיין העין השלישית.
בבוקר האחרון, בקור הבוקר ובאור המסונן, עוד שוטטתי ופגשתי פרה שקוראת שלט בהינדית וקוף חכם שכמו ילד סקרן מסובב מכסה של מיכל מים ומתעקש להבין מדוע אינו נפתח. ובעקבות שירה וזמזום הממלאים את החל כל הבוקר נכנסתי לאשרם נוסף שלא הבחנתי בו קודם בו אישה בסגול רכנה ופזרה לפני כל הקדושים פרחים ועלי כותרות להנעים יומם וזמרת. וסביב נשים צעירות אוספות שערן לקוקו יוגה כי עוד מעט מתחילה הרצאה ותרגול יוגה באשראם הסמוך. אבל אם מחזירים את המבט לנהר לא אשכח גנגה כמו שקוראים לה. היא מחזירה אור מופשט באלפי ניצוצות שאין טעם לבזבז מילים ולתאר. פשוט להקשיב. ומסביב לכל זה עולם הומה קולות, וצפירות וצעקות וריחות קטורת המלווים את הירידה המדרגות לנהר ולגשר.


התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.


בשעה עשר לקחנו מונית לשדה התעופה הפנימי וטסתי שוב בspicejet חזרה לדלהי. הפעם, פחות חרדה. יודעת להתנהל וחזרת לדירת האירוח של שניאור ושרה מחב"ד. בערב, מוזמנת לארוחת הערב אצל Sudeeep sen עם משוררים אמריקאים וחברים. אני סקרנית. כדי להגיע אל המשורר היה עלי לחצות את העיר וחוסר הבטחון בנהג הביאו אותי  לתחושה עזה של חרדה ואי נוחות עד כדי לחץ. מיד עם בואי היתי בטוחה שאיבדתי את הטלפון. הבית היה חמים האווירה נעימה, חברית ואינטלקטואלית ובהמשך הערב חיכתה ארוחה הודית בסגנון בנגלי. אבל, אני היתי באי שקט. אובדנו המדומה של הטלפון, היה ביטוי לחוסר היכולת שלי באותו ערב להכיל את כל הניגודים והמרחקים. נמצא הטלפון ואני נרגעתי ומצאתי עצמי חוזרת לעצמי ונכנסת לשיחה. ההכרות עם ריצ'רד ברנשטיין המשורר היהודי הניו יורקי והמשורר אוניל שניהם ניו יורקים היתה לי מעניינת ובעיקר דרכו של סודייפ סן לארח ולקשור את השיחה בין מפגש חברים לארוחה ולקריאת שירה וחלומות על פרויקטים עתידיים. הבית הנאה, הספרים שמקיפים את החלל מכל כיווניו. שיחת המשוררים החוצים גבולות, כל אלה הרגיעו אותי, זה היה המוכר והמחבר.

12. שבת בדרום דלהי.בשכונת VACANT Vihar סביב בית חב"ד. ביתם של שניאור ושרה וילדיהם.
לא תכננתי מראש. הכל התהווה בתנועה. כשהשאלה המלווה היא איך יוצרים עוגן בתוך המהומה הגדולה בתוך הכאוס בין הצופרים והמסה האנושית שמטלטלת.
ביתם שלא ברורים בו הגבולות בין האינטימי לשליחות הציבורית, אך הם ודאי יודעים. הילדים והנערות החיות איתם ומסיעות בהפעלת המקום, מעין שירות לאומי של חב"ד. הסלון הפך לבית כנסת ושוב תהיתי האם יהיה מניין. נדמה היה לי ששאלת קיומו של מניין, היא השאלה החשובה לכל שבת ולקיומה של כל תפילה. ומכאן ניתן לראות את כוחו של המניין המקבץ אליו יהודים ממרחקים להיות יחד. קולה של התפילה ושירי שבת המיסו אותי מכל המסכות, מכל החרדות. ארוח וארוחה. תערובת של אנשי שגרירות ומשפחת שניאור ושרה וילדיהם. השולחן עמוס וכולם מכוונים זה לזה לשיחה ולחום הבית בגלות. אי של יהודים בלב העיר הגדולה, אורגניזם ענק המתקיים על פי חוקים משלו ובליבו אי, חסר משמעות מבחינה כמותית, אך אי של שייכות. מגנט יהודי. את החלות אפה הרב שניאור, מתוקות וריחניות. אוכל של בית.
13. שבת בבוקר. שקט הציפורים ופועלי הבניין.  יצאתי אל הפארק שמאחורי הבית. פארק קטן שעשו להם השכנים מסביב, מקום לעצמם שיוכלו לעשות בו את הליכת הבוקר, להנות מפריחה עונתית ולהקשיב לציפורים, כמעט נסתר מהעין ומזמין. שבת בבוקר ואני חושבת על תורת האיזונים. על הדרך בה אנשים המצויים בתוך הרעש הגדול עושים להם שהות והפוגה. מקום לאזן את הנפש.

14. במוצאי שבת לאחר ביקור חוזר אצל Sudeep Sen ' רצינו להפגש לבד. להיות שנינו עם הדיבור והספרים רגע לפני שאני מתרחקת אל העולם שממנו באתי. שוב יושבת ומחכה בשדה התעופה. הפעם באיסטנבול בדרך הביתה.  המסע מגיע לסופו ואני אסירת תודה על עצם היציאה ועל השיבה. על כך שלא היו מניעות בלתי צפויות . שאיכשהו היתי בתנועה בלתי פוסקת לפעמים בלתי צפויה ולפעמים גם מפתיעה. על האנשים שפגשתי בדרך. על השתיקה שכה אני נזקקת לה לפני המסע הבא.

לא דיברתי ספרות ולא הבאתי תרגום. השארתי סימנים של ימים ודברים. אולי חומר גלם לדברים אחרים.


סיפור העשוי שיש שבור

השאלה המובילה את הדברים הנאמרים להלן, ערב תשעה באב, השאלה הרודפת אותי ועוד מדוברי הלדינו שמוצאם בבלקן "אם אתם ספרדים, איך יכול להיות שאתם ניצולי שואה"? אחד ממסעות חיי הוביל אותי בשנים האחרונות למקדוניה. מקדוניה שהייתה לאחר מלחמת העולם השנייה חלק מיוגוסלביה. בשנת 1976 בהיותי סטודנטית צעירה מצאתי עצמי במסע תרמילאי ובביקור במחנה הקיץ של הקהילה היהודית בפירובץ שהיום היא קרואטיה. מאז נפשי קשורה בנפשה של הקהילה היהודית הקטנה שהיא שרידי שרידיה של קהילה גדולה ותוססת ממנה הגיעה משפחתי. חייתי והתבגרתי עם אנשיה וגדלתי על ספריה ומחקריה של ג'ני לבל הראויה למקום של כבוד בכותל המזרח של המחקר על יהדות הבלקן בכלל ויהדות מקדוניה ובלגרד בפרט. מאז רגלי נושאות אותי לאן שליבי רוצה ולאחרונה יצא ספרי "שירי אורפיאה" בשפה המקדונית בהוצאת "מגור" בסקופיה שבמקדוניה. זו עבורי אבן דרך חשובה. מייד לאחר צאת הספר כיוונתי עצמי לביטולה היא מונסטיר ולבית הקברות היהודי שנוסד בשנת 1497 עמדתי בשעריו הלבנים והוא נפרש לעיני על מורד גבעה בקוצי הקיץ, בעשבייה צהובה המשתרעת מגדר לגדר. מאז פברואר 1943 לא התקיימה לוויה ולא קברו איש. למרות שהסיפור שאני רוצה לספר סובב בית קברות הוא אינו עוסק במתים אלא בחיים, אינו עוסק ב"שם" אלא חובתי להביא את הסיפור ל"כאן" . לפני שנה בקיץ 2015, בית הקברות נראה היה כשדה קוצים מגודר, שדה של שום דבר, חשוף לשמש הקיץ הקשה. לפני שנה הייתי שם עם הצגת התיאטרון "הכיתה שלנו" שיתוף פעולה של "הבימה" והקאמרי בבימויו של חנן שניר, ועסקה בקורותיה של כיתת בית ספר בכפר פולני, כיתה מעורבת של פולנים ויהודים שתחילתה ילדים ככל הילדים וסופה, שריפה של בני הכיתה היהודים באסם הכפר בידי חבריהם לכיתה יחד עם עוד אלף שש מאות יהודי הכפר. הביקור בבית הקברות היה חלק מביקור התיאטרון בביטולה. לא צריך להתאמץ כדי לראות את ההקבלה בין סופה של הכיתה הפולנית, לסופה של הקהילה בביטולה. בביטולה, אין יהודים. שני שרידים לקיומה של קהילה יהודית במקום במשך 500 שנים הם שני עמודי בית הכנסת "קהילת פורטוגל " ששרדו והובאו לפארק העירוני כמזכרת ובית הקברות היהודי בכניסה הצפונית לעיר. ביום בו ביקרתי בבית הקברות שכבר אינו דומם וחבוי תחת העשבייה, הובא לידיעתי העתק מסמך שחתום על ידי מפקד המשטרה הבולגרית במקום. במסמך מפקד המשטרה מדווח לממונים עליו ששוטריו אספו בארבע לפנות בוקר את 3,531 יהודים שהם 793 משפחות וכולם נשלחו ברכבת לסקופיה לנקודת איסוף הוא דווח לממונים על השלמת המבצע . אכן, יהודי ביטולה נשלחו לנקודת האיסוף והריכוז בבית החרושת לטבק "מונופול" עם שאר יהודי מקדוניה. משם, כעבור שלושה ימי ריכוז ללא אוכל ושתיה, ב- 11 לחודש מרץ, 1944 נשלחו עם כל יהדות מקדוניה ברכבות לטרבלינקה. המשטרה הבולגרית בימי המלחמה היתה חרוצה ופקדה על הקהילה היהודית להצטלם , גברים, זקנים נשים וטף אצל הצלם המקומי. ליצור אלבום הקהילה. תחת כל תמונת דיוקן צוין שמו של המצולם, שנת הולדתו, מקצועו וכתובתו. כך ביום פקודה היה בידי המשטרה מסמך מלא ומפורט של כל בתי האב. לאחר המלחמה, נמצא העתק האלבום בידי הצלם שהיום איש אינו יודע את שמו ואלבום זה הוא המסמך המדויק על פיו יודעת הקהילה מי ומי היו על הרכבת לטרבלינקה ב11 למרץ 1944. מתוך ספרה של ג'ני לבל "גאות ושפל" למדתי שביטולה הייתה בעבר עיר ואם בישראל, עיר תוססת עם מוסדות קהילה, שני בתי כנסת הנושאים את שם מוצא : קהילת פורטוגל, וקהל ארגון. לפני שנה כאשר טיילתי בעיר והגעתי לבית הקברות הלך איתי קולה של ג'ני לבל כלוחשת שמות המקומות: ביטולה-מונסטיר, אוכריד, סקופיה, ניש ושטיפ. שמות ערים ועיירות שקהילות יהודיות ספרדיות חיו בהן במשך מאות שנים תחת השלטון העות'מני, חיו, יצרו, בנו מוסדות קהילה דיברו וכתבו עברית ולדינו, מקדונית, תורכית ויוונית ושפות נוספות שסבבו אותם. כולם היו מיעוטים מול שלטון התורכים וחיו אלו לצד אלו. ג'ני לבל חקרה וסיפרה ואני הקשבתי ולא הפנמתי. בשנים האחרונות, דווקא לאחר מותה, אני הולכת אל הדרכים שהיא שלחה אותי אליהן ומחפשת את האנשים המקומות העדויות. ספרה "גאות ושפל". ספר יחיד במינו על תולדות יהדות מקדוניה, ספר שלא זכה להתייחסות בחייה, דומה היה כאילו סיפר סיפור על שבט נכחד באפריקה, אבל, בימים אלה ג'ני לבל זוכה להכרה וספרה והמסמכים שהעלתה מהווים מקור חשוב להבנת חייה ומותה של הקהילה האבודה. יולי 2016 , בית הקברות קם לתחיה הדרמתי מסקופיה לביטולה כשהמטרה הייתה לבקר ולראות את השינוי שחל במהלך השנה האחרונה. הפעם, הצהוב המוחלט של עשבי הקיץ הכלואים בין הגדרות הופר, בקצה הפינה הימנית התחתונה, הצבע הוא אפור, ועליו, מונחים לוחות של מצבות אבן, חלקן כהות, שחורות וחלקן מכוסות בלוחות שיש. מרחוק נראה כאילו מישהו השליך קוביות מאורכות, באי סדר ובכל זאת בכיוון מסוים. מרחוק ראיתי דמויות עובדות בשטח, מריצות וקלשונים, אנשים חופרים ועובדים. דניאלה האדריכלית וביליאנה המשוררת התלוו אלי וככל שהתקרבנו החום הכה בנו, חום ישיר של ארבעים מעלות נאחזתי בבקבוק מים אך היתה בי התרגשות רבה. הלוחות השחורים נראו כמצבות אילמות, כל לוח שחור הוא קבר ללא שם. ביניהם נראו לוחות לבנים ושברים. יש שמועה החוזרת בשיחות השונות, על ברכת קצינים שקירותיה עשויים מלוחות שיש של מצבות יהודים, הנושאות על גבן שמות עבריים. ככל שהתקרבתי, החלו אותיות עבריות בסגנונות חריטה שונים קופצות לעיניים. מתוך הזיעה המלוחה והדמעות שירדו על פני, מצאתי עצמי קוראת כמתוך ספר או דף עיתון מצבות שניקו אותן היטב לאחרונה. הנה מצבתו של חיים שמעיה ארואסטי, כה עברי כה פיוטי: ב ד ה איש ישר ונאמן לקבור הובל בשנת עא לימי חייו מי ימחה דמעת בנו ובנותיו וכל קרוביו הבוכים במר נפשר עליו כי כבר נקצץ חוט חייו חיים שמעיה ארואיסטי נפטר 29 אלול שנת 5996 תנצבה . או מצבה של אישה : אבן מקיר תזעק אניה ואניה על האי שופרא דבלי בעפרה לא ראה חה בימיה האשה הכבודה והצנועה הנפטרת בקיצור שנים מרה חנה בת אסתר מנוחתה כבור בשמונה עשה לחודש כסליו שנת חמשת אלפים ושש מאות וחמישים ליצרא תהא נפשה צרורה בצרור החיים 5650. נוסח המצבות שנכתב עבור הנצח, כתוב בלשון הווה, כאילו, אנו ניצבים לפני קטע מעיתון יומי. ידיעה .דניאלה שאלה אותי לגבי עיטורים ומשמעותם, היא הצביעה על ידי כוהנים פרושות וכך הבחנתי שאני בתוכה של חלקת הכוהנים הסמוכה לגדר, בראשה של כל אחת מהמצבות היו שתי ידיים פרושות כסמל הכוהנים. הרגשתי שאני מהלכת בין דפיו של ספר שנקבר והוחזר לחיים, במקום דפי קלף, דפי שיש. סביב עבדו אנשים והתרגשו מעצם הגילוי ואילו ליבי היה עם העברית הנפרשת על המצבות, כאילו ישבה על הר הזיתים ולא אי שם בקצה הבלקן. על כל מצבה סיפור משובץ בחלקי פסוקים בעברית ומצאתי ביניהן מצבה אחת שכולה לדינו באותיות עבריות. ואחרת מערבת עברית בארמית ולרובן יש מסגרת סגנונית המתחילה בפסוק קינה ומסתיימת בתאריך העברי המדויק, יום פטירתו של המנוח. שלוש מצבות סמוכות זו לזו סיפרו על נשים, שנפטרו בשעת לידתן וקינת הבעל והיתומים זועקת מהאבן. מצבה אחרת מספרת כמו קטע עיתונות יומית, את סיפורו של אדם צעיר ויצא מאוכריד בדרכו לביטולה ובדרך ליד כפר בוקואה, התנפלו עליו בני בליעל שדדו אותו והרגוהו. אלמנתו, הכינה מצבה מפוארת ונשאה קינה כתובה. סיפור בית הקברות של ביטולה, נזכר בסיפרה של ג'ני לבל, וכל שנות שלטון הקומוניזם לא היתה גישה אליו, מצבו של בית הקברות העתיק ביותר בבלקן, היה חרפה. יהודי הקהילה נעלמו בעשן הארובות ללא מצבות, אך השאירו אחריהם מסמך באבן שקשה היה לתקן אותה. בתחילת המאה עשרים, השגרירות האמריקאית בנתה את הגדר ואת השער המפואר לבית הקברות ומאז דבר לא השתנה. תחיה מתוך העפר בשנתיים האחרונות, בכל זאת חל שינוי דרמטי, כוחות מקומיים וכוחות ישראלים משתפים פעולה. בסקופיה הוקם מוזיאון השואה של יהדות מקדוניה ואתו הוקמה גם קרן השואה, והחלה התעוררות סביב נושא בתי הקברות בשטיפ, בניש, בביטולה ובמקדוניה בכלל. דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה, החל להניע את הנושא יחד עם ד"ר שלי לוי דרומר אחת מנציגים בודדים של הקהילה החיים היום אתנו. הצטרפו והתגייסו לנושא נציגי אוניברסיטאות מקומיות, בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אריאל. אולם ההפתעה הגדולה היא דמות מיוחדת שמלווה את הפרויקט ושמה מימה. עורכת דין ויועצת עסקית שהקימה עם ארבע נשים נוספות עמותה ששמה "ארכא" שקשרה עצמה לישראל ולקהילה היהודית הנעדרת. מימה, שבמקצועה עורכת דין ויועצת עיסקית, אומרת לי בפגישתנו האחרונה, בקפה של שש וחצי בבוקר, רגע לפני שאני יוצאת לשדה התעופה. "תראי במה אני עוסקת, בכלל לא במקצועי ובעבודתי, כולי נכבשתי לסיפור בית הקברות היהודי. אבל, למעשה לא מדובר בבית הקברות, היא אומרת לי, מדובר בחיים משותפים של מיעוטים שונים שחיו כאן יחד תחת השלטון העות'מני. מוסלמים, נוצרים יהודים, אלה ידעו את השפות של אלה, היו מעורבים בחיים ובחגים. לסבי, היא אומרת היה מפעל לייצור ממתקים בשוק. הוא נהג לספר לי איך הוא מכין את הממתקים המתאימים לכל אחד מהחגים של היהודים, הנוצרים או המוסלמים. ממנו שמעתי לראשונה את המילה "סוכות" , הרי יהודים כבר לא היו, אבל הסיפורים היו. " למימה ולחבורה המקדונית –ישראלית המתהווה סביבה יש תכנית שהולכת וקורמת עור וגידים, בית הקברות מהווה קצה חוט לסיפור שהלך לאיבוד יחד עם בני הקהילה במרץ 1944. בתהליך בניית הזהות של מקדוניה המדינה וביטולה העיר, לסיפור היהודי יש מקום חשוב. לכן, העמותה מתכוונת לאסוף כל חומר דוקומנטרי , לתחזק ולשמר את הקיים, לפתח פארק הכולל חורש ועצים סביב בית הקברות והקמה של מוזיאון יהודי שיבנה בתפיסה הייטקית ויהווה מקום לספר את סיפורה של יהדות הבלקן. בשולי שיחתנו שאלתי אותה, האם נמצא פנקס הקהילה, או מחברות החברא קדישא. ה לאן נעלמו הספרים ומסמכי הקהילה , להפתעתי, נפלתי על חדשה. לאחרונה, התקבלה ידיעה שהיה מורה אינטלקטואל בן העיר שהבין את העומד להתרחש והלך ואסף את מסמכי הקהילה ממשרדיה ומהבתים השונים ושמר אותם בביתו, לימים, העביר את הספריה והמסמכים בנו לאחד המנזרים העתיקים בהרים במרחק סביר מהעיר. נדמה שככל שניגשים לחישוף בית הקברות, הולך ונחשף סיפור מורכב בעל מרכיבים של בלש. אני הולכת בהרגשה שג'ני מלווה את דרכי ומוליכה אותי ממקום למקום מאדם לאדם. ורחל לוי דרומר, המזכירה האקדמית של בר אילן, היא אחת הדמויות המובילות בסיפור, היא ילידת סקופיה 1956, "אבי ממשפחת לוי במונסטיר, היא ביטולה , כל המשפחה הושמדה מלבדו ואחיו, ב1944 הוא היה סטודנט לרפואה בסופיה ובזמן איסוף היהודים הוא לא היה שם. אימי ניצלה בזכות אביה הרופא. הבולגרים שחררו את הרופאים היהודים כדי שיטפלו במחלת הטיפוס והם הצטרפו אחר כך לפרטיזנים. כשהסתיימה המלחמה אבי, ד"ר חיים אברבנאל מונה למנהל בית החולים בביטולה והכיר את אימי שהיתה גם היא רופאה , אך ברעידת האדמה הגדולה בסקופיה 1963 נהרגו שניהם ואילו אני שהיתי בחופשה אצל סבי וסבתי בביטולה, ניצלתי. מיד לאחר האסון החליטו סבא וסבתא לעלות לארץ וגדלתי בביתם בבת ים." רחל מעידה שג'ני לבל הייתה בביתם פעמים רבות וראיינה את סבה וסבתה לצורך כתיבת הספר, היא אף מזכירה לי שג'ני הכירה בינינו. "במהלך כל השנים האלה דיברתי עם סבא וסבתא בסרבו-קרואטית המשכתי להתעניין בקורות המקום ושמרתי על קשר עם מימה ועם משפחת סדיקריו. מימה שאלה אותי שוב ושוב, אם ביטולה היתה מרכז יהודי כה חשוב איך אין בה מרכז מחקר או מוזיאון ואילו מן הצד השני, נשאלתי שוב ושוב, שאלה שלא מפסיקה להרגיז אותי "אם את ספרדיה, איך נספתה משפחתך בשואה?" . דומה ששאלה זו המעידה על בורות והתכחשות לגורלה של יהדות הבלקן דיה כדי לעורר את הצורך והחשק העז למלא את תפקידם של המעטים ששרדו ולספר את הסיפור שלא סופר על גורל יהדות מקדוניה "חשוב לי לספר את סיפורה של יהדות מקדוניה, נשארתי יחידה ממשפחתי." מסכמת ד"ר רחל לוי דרומר וברור לה ולכולנו שאנו על פתחו של ספר משיש שבור.

פורסם במוסף ל"תרבות וספרות" של ה"ארץ".

Knut והבית הלבן במעלה הגבעה , רשימות ממסע אל תוך המילה

 Knut    והבית הלבן במורד הגבעה.

בדרך חזרה הביתה מאוסלו מצאתי עצמי בטעות עוברת משדה התעופה של איסטנבול, שדה אתאטורק לשדה אחר קטן יותר בצד האסיאתי של העיר. שדה תעופה זר באסיה של תורכיה.   הכל משונה ועומד על קוצו של ספק על גבולות שאין לדעת אותם הם מתגלים מעצמם ברגע שאינך מצפה להם. שם בהמתנה, ישבתי וכתבתי את הרשימות שהשארתי בפנקס. לפעמים השהות בין טיסות הוא זמן כפוי להכיל את המעברים, את המעבר הקיצוני מההרים הכחולים והפיורדים  בכחול שאין לו שם בשפה העברית שהוא כחול מכל כחול ימתיכוני , שהות להפנמה, פרדה והכנה לשינוי.

ככה היה כשעננים  כיסו את ההרים ואולי הם כלל לא כיסו אלא הם היו עננים שבאו מהאוקיינוס אל הפיורד אל האדמה המתחממות לאביב. ראשי ההרים  נחשפו כאשר אלה  חלפו. היה בזה משהו מלא הדר ומלכותי. למרות שאלה הרי גרניט, סלע יסוד, מראה הצבע הלבן על הפסגות שינה מהותית את היסוד הקשה למשהו משתנה. והרי מדובר בראייה ובאשליה חזותית ובניסיון לתפוס ולנסח כדי לקבוע גבול לבלתי ברור.

מצאתי עצמי מרבה לחשוב על Knut Odgard  ידידי המשורר שעצם העבודה איתו מכניסה אותו אל תוך הביוגרפיה שלי. קנוט בן השישים ותשע, בהיר עור וירוק עיניים, שיער שיבה הזוכר את האדמוניות שלו, קנוט האיש שהפך את השמרנות לדגל מרד נגד ההשתנות הנכפת עליו עלינו בכוח הדומה לאיתני טבע. יש מקום בו הוא שומר שהזמן ינוע בקצב שנקבע לו ביום שבנו את הבית והגן והאסם.

קנוט אודגארט הלך ונחשף כמו אותה פסגת הר מכוסת שלג אחת ממאתיים ועשרים על חופו של הפיורד פסגה המתגלה במלואה ברגע שענן של מאי עזב אותה. איני שוכחת את היום שפגשתי אותו בירושלים עם חליפת שלושה חלקים בצבע בג׳ בחום של סוף אפריל. על ראשו מגבעת וסביב צוארו עניבת פרפר. עורו הבהיר נוטה לג׳ינג׳י ושערו מתבדר בסגנון בן גורון עוטף קרחת והוא אדום ומזיע. הוא סיפר בגאווה שזה אתה קיבל אות אביר ממסדר אבירי ירושלים והסביר שמדובר  בקבוצה נוצרית קתולית שסמלה מורכב מחמישה צלבים אדומים המשולבים אלה בתוך אלה.


השתדלתי לכתוב על מסך האי פד. ההנחה היא שהוא יקלוט וישמור וקל יהיה להעביר למחשב ולבלוג. בפועל לאחר שלושה ימי כתיבה, בדרך לפעולת שמירה הכל נמחק. היה או לא היה.





אור שאינו בהגדרה רגילה של אור ליווה אותי במשך שמונת ימי מסע. אור נמשך נמתח ומתפשט מתוך היום ללא שקיעה אל תוך שעות הלילה. הלילה הוא מושג שלקוח מלכסיקון אחר. מידע מוקדם השייך למקום אחר. לא מדובר ביום ולילה אור וחושך אלא השתנות של האור שאם היה בהיר הוא משתנה לגוונים של אפור חלבי ואפור גרעיני ואפור צפוף הקרוב ללילי. ויש רגעים שבעקבות זיכרון אור היום,  הופכים האפורים לכחולים.

האור האפור הפונה אל הכחול אפל בהיר החל להתגלות ולהיות לי מוחש בעבודות מרכיבים אלה מופיעים בשירים של קנוט ועלי למצוא להם את המילים.

במחשבה שניה, הרי בדיוק בשביל זה נסעתי עד מולדה הרחוקה.

במוזיאון מונק, מוצגת תערוכה מרשימה ביותר המעמידה את עבודותיו של מונק מול עבודותיו של ואן גוך. שני אלה אמנים אקספרסיוניסטים שהשפיעו רבות על האמנים בני זמנם. ואן גוך מבוגר ממונק בעשר שנים. למרות הכרותי רבת השנים עם יצירתו של מונק, רק עכשיו  בתערוכה המשווה, יכולתי לראות את עוצמת ההשפעה של האור האפל על הצייר ועוד ארחיב בהמשך. היצירה המפורסמת ביותר של מונק "הצעקה" בה עומד אדם פעור פה על גשר וצעקתו מעלה אדוות בעולם סביבו, נטועה בנוף המקום שגשרים מעל הפיורדים ומעל הנהרות הם הכרח החיים במקום והאפלה שאין לדעת האם היא מתוכו או מקיפה אותו, היא מצבעי המקום, דמדומי אינסוף המכהים את הצבעים. האקספרסיוניזם החזק של מונק, החל מקבל הקשר אצלי בתוך הנוף, מתוך העולם.


יום שלישי בבוקר. ארוזה בארוחת בוקר במלון ודרך החלונות הגדולים אני מגלה שבחוץ גשם יורד מראה חורפי. אמא אמרה שבתל אביב החום נורא. ממש שורף את העור. העולם מתנהל כאשר בקצוות קורים דברים והיפוכם.

אתמול תרגמתי את הפואמה הארוכה ״האיכר״ . קנוט קונסול כבוד של מקדוניה בנורבגיה מספר את סיפורו של בוריס האיכר המקדוני ודרכו רואה את המקום ואת המלחמה הבלתי מובנת המתחוללת בו. השיר נפתח לפני לאיטו דרך הקצב המיוחד דרכו בחר להתבונן ולכתוב. יכולתי לראות את קנוט כותב ודמעות מציפות אותו. איש של רגש. אמפאטיה עמוקה לדמויות הזדהות והכרה בחולשות כחלק מאנושיותן. הדרך בה הוא בוחר לפרוש את הדמות היא כמעט כמו סרט קצר עם Voice Over .

מתוך מחזור שירי המקום, בחרתי לתרגם את ה״כומר" The priest. דמות הדוד של קנוט, דמות מתוך הכפר ההולך ונבנה מול עיני. דיוקנאות בני המקום שכולם יחד מהווים את ה"מקום" של קנוט.

(באיזה דחף חזק הלכתי אתמול לחפש את המעילים הקלים החמים, עבור נכדי ובנותי, מעילים  שכל נורבגי טוב לובש והם פרי הטכנולוגיה והרעיונות של תעשיות הספורט האומנית. הגעגועים חזקים. כל הזמן מלווה אותי הרגשה שאי שם יש לב חדש שפועם , הוא אולי עדיין בלתי נראה ואין לו עדיין שם הוא הולך וגדל מכוח אימהותה של בתי. משהו גדול ונפלא קורה בהעדרי .)




דוד קנוט היה כומר .

הוא היה אדם מעשי. אבל לטינית

היתה כמו יוונית עבורו. הוא נפטר לאחר שפרש, הוא עמד

וחפר את האתר לבית החדש

כאשר ליבו ותר.


הוא היה יותר חשמלאי

מאשר דרשן, הוא החל את כל דרשותיו

במילים: איני ממש אדם של מילים

והוא צדק.


לא היה לו הרבה מה ללמד

כי לאנשי הקהילה היו בעיות משלהם

הלידות שלהם, האהבות שלהם והמיתות

לא היו לקנוט מילים בשביל דברים כאלה.


אבל קנוט  ביקר אנשים בביתם

ולמד איך לתקן חוטים

תיקן מעגלים חשמליים וקצרים

בארונות חשמל. הוא הבריג מנורות לבתיהן


ולכל מקום שהגיע אליו, היה אור.



בעיירה מולדה, עיר הולדתו ומגוריו של קנוט יליד המקום הוא חוואי ונסיך. בלכתנו ברחובות מולדה הוא מצביע על בניין ארוך וצהוב במעלה הגבעה ומספר ששם נולד. ברחוב אחר אנחנו פוגשים את בית הספר בו למד. מורד הגבעה עליה יש היום מספר בתי עץ דו קומתיים עם מדרגות ומרפסת עץ וגן. הבית ודונמים רים של אדמת גן חקלאית היתה  אדמת המשפחה , אחד הבתים במדרון נבנה בידי אביו וכך אנו הולכים בתוך הנוף שהוא ביוגרפיה חיה שיש לקרוא. בראש הגבעה יש בית מוקף עצי שזיף בפריחה לבנה הלוכדת את העין  קנוט מסביר שזה הבית אליו ברחו המלך והמלכה מפני הנאצים ויש היסטורית מפורסמת המעידה על תקופה זו , קנוט ברגשנות רבה ובאהבת המקום וסמליו כתב שיר על הרגע בו המלך נמלט אל מולדה, הכפר הרחוק שהיה לרגע כעיר בירה זמנית של נורבגיה.

אינטלקטואל ובעל אדמות. שורשיו נטועים עמוק באדמות הגבעות על חוף הפיורד והאוקיינוס האטלנטי זהו האקסיס מונדי שלו, הוא מקור ההשראה, היעד לגעגוע והכוח ממנו גדלה שירתו ומרחיקה אותו ממקומו. אבל, באופן פאראדוכסלי כנפיים רחבות נושאות  אותו עם השירה מעבר למקום ולזמן.

בית לבן במעלה הגבעה מוקף עצי פרי נשירים הפורחים הימים אלה, זה בית משפחת אודגארט כבר מספר דורות ובקצה הגן אסם אדום ישן ובקצה האחר מוסך בנוי מלוחות עץ בתוכו כלי עבודה, משורים מקדחות ועתים. קנוט מצביע עליהם בגאווה ואומר, שאלה  עוד זוכרים את עברו איכר, אם יש צורך הוא מכה בגזעי עצים ומניח אותם זה על זה בהמתנה לבערה בתנור החורף הישן.

באחד הימים הבאים לוקח אותי קנוט לחוף האוקיינוס האטלנטי שם בכפר קטן, Bud הוא מראה לי את בית סבתו, שם עברה ילדותו והנה חלקת הכפר הנקראת Odgard ואין לדעת האם שם המשפחה של המשורר הוא בעקבות שם המקום או ניתן למקום שם משפחתו. שורשיו יוצאים מתוך המקום אל השירים.



הגן, עץ הדובדבן , הפיורד הכחול הכחול הזה ואחריו ההרים

נופים שבחוץ, נופים שבפנים


Gloria/ Knut Odgard


חלק ראשון: אמא



בילדותי , או אלוהים, היו קיצים של רעם

שהטילו אפלה על מולדה וזיגזג של ברקים

שרצו מעל כרי הדשא של כלניות לבנות

וגשם שוטף:

החלקתי, אוי אלוהים ראיתי נחשים

בכל שיח אוכמניות. אך איש לא הזכיר


עוני, למרות המחט של מכונת תפירה זינגר

רשרשה כאילו עפה מעלה ומטה

בין אדמה לשמיים

מתקנת חורים

בברכי המכנסיים שלי, משנה חצאיות ושמלות לאחיותי. כי דברים לא היו כה רעים בילדותי

בבית אימי תמיד היו מספיק פרוסות לחם , וסירופ ויד

לפני שנרדמתי ליטפה את ראשי בעדינות אינסופית תחת ברק

או כוכבים או גשם או ירח

ולאחר תפילת הערב : עכשיו אני שוכב לישון.

תרגום בשיתוף קנוט אודגרט, חוה פנחס-כהן



יום רביעי. אוסלו

דג הסלמון הנוברגי ילווה אותי כנראה בימים הבאים. דג ותפוחי אדמה ותיבול לא מוכר שגם הוא עשוי דגים. אני מנסה להתיידד עם המקום עם שפת הגוף שלו.

החיוך והנימוס בכל רגע ומכל אדם. אבל באותו רגע שאני מעמידה במבחן את החיוך בשאלה מקורית ובלתי צפויה, נטרקת דלת החיוך והתשובה היא ואריאציה של סרוב.

לקחתי את היום להיות תיירת ללמוד את הסביבה את עצמי. אולי אני טועה אני טועה ומה באמת אני רואה, והאם בקצה האחר של העולם, בחוף המערבי צפוני של סקנדינביה, ניתן לראות אותם דברים.  וכל זה בדרך אל משורר שהגדיר עבורי את המושג "מקום" מחדש.

לוחות הזיהוי של אוסלו, ירוקות. מזכיר משהו?

צליל השפה החזיר אלי את הסרטים של ברגמן. הנשים גבוהות דקות גזרה ומוצקות מאד בדיבור שקט שהוא כולו עיצורים המתנגשים אלה באלה. בין לבין אי אפשר להתעלם מהנוכחות הגבוהה של מהגרים מוסלמים. סינים, פולנים. ניתן לראות את חוסר שייכות למקום לצבעיו לתנועה שלו. אבל הם שם. באחד הימים הבאים קנוט ואני נכנסנו בשעת ערב מאוחרת יחסית, לחנות תחנת דלק לחפש משהו קל לאכול, היתה שם מוכרת צעירה שנראתה לי יפנית  וראיתי במקרר סנדויץ פשוט לבן, ללא בשר שאלתי מה זה, קנוט ענה לי בשמחה, או זה מאכל לאומי שלנו Lefsegodt הוא ניגש למוכרת  מלוכסנת העיניים וביקש, היא לא הבינה אותו, ושוב חזר על שם הלחם ואז הביאה אך לא הגתה את שם המאכל נכון. כאשר יצאנו משם אמר לי בפליאה וקצת רוגז, איך היא מוכרת בחנות ומשרתת קהל אם אינה יודעת את שם המאכל הכה פשוט הזה. הוא חזר על הפליאה הזאת כמה פעמים בימים הבאים.

הנחתי את המזוודה והתיק ויצאתי לרחובות אוסלו, העיר פונה אל הים, אל הנמל ברחובות אורך , אך שני רחובות רוחב גדולים מוליכים בין שתי גבעות עליהן מבנים ציבוריים, השדרה הראשית פורחת, האביב פה. הרחוב הראשי מלא תנועה והמולה חנויות אלגנטיות ובתי קפה. הלכתי הלוך ושוב, מתבוננת סביב, עוצרת ליד חלונות ראווה לחפצי בית שמשכו אותי  באופן מיוחד באסתטיקה של הכלים, הריהוט והתצוגה. זה עשה לי חשק לבוא ולהפוך את הבית על פיו ולתכנן הכל מחדש. מפינות שונות, פה ושם מציצים שני דיוקנאות שמזכירים שאני מבקרת במונרכיה, כאן בקצה הרחוב נישא ורם ארמון המלך והמלכה של נורבגיה. אגדת המקום מתחילה

המשכתי ללכת ככל יכולתי, השמש לא שקעה, אור אפור ורך עטף את הרחובות ולאחר מקלחת ומנוחה קצרה, יצאתי לחפש לי מקום לשבת עם כוס תה ומחשב. למרבה הפלא, התקשתי, ברוב המקומות השתייה העיקרית היתה בירה. ליד בתי הקפה היתה התגודדות של רבים ובעיקר צעירים, חשבתי שאלו צעירים סטודנטים מהאוניברסיטה. בחיפושי אחר מקום לשבת, למעשה הלכתי הליכה ארוכה באור בהיר המשתנה לאפור שהמקומיים קראים לו ערב ואני הולכת בתחושה שעוד מעט ירד הערב. הערב אינו יורד כאן, הערב בהשהייה בהמתנה הממתינה את כולם. אחד הדברים הראשונים שהפכו את דרכי ל"דרך" היא השדרה המרכזית המחלקת את העיר לחלק הקרוב לים ולחלק הרחוק ממנו שדרה ארוכה ומטופחת עם עצים גדולי צמרת המוריקים בימים אלה בעלווה חדשה שלקראת אביב ושדרה כזאת מטבעה שהיא מוליכה ממקום אחד למקום אחר, משתני נקודות חשבות לעיר ולתושבה. כמו מסבירה ומוליכה את עצמה. ואכן, מהר מאד הבנתי שהיא הולכת מתחנת הרכבת הגדולה עד בניין הפרלמנט ובדרך מלווים את ההולך פסלים שונים ועבודות אמנות. הפסלים והאומנות, אני לומדת מהר מאד, הם חלק מרכזי בזהות המקום. מעמדם קרוב למעמד העצים והבנינים שגם הם מאופיינים על ידי אדריכלים שחתימת ידם ניכרת. אמרתי לעצמי שעלי לפגוש כאן, אדוארד מונק, את הצעקה שלא מפסיקה לצעוק בעולם , הגשר ההוא שמאז שפגשתי אותו הבנתי שגשר בעברית הוא רגש. הוא תמיד מעל מיים רוגשים. הוא נקודת מפגש מעל הפחד של יהיה אם לא יהיה כאן לרגע גשר. וקנוט המסון, שספריו רעב, וויקטוריה ליוו את נעורי ושם מצאתי את הנופים שיש לקום ולחפש ואת האפלה המצויה מאחורי כל אור. אני זוכרת את הויכוח הלוהט שיה על הדשא באוניברסיטה העברית מול בניין וייס, האם אפשר שעגנון הושפע מקנוט המסון? הויכוח עוד לא הסתיים.

לבסוף התישבתי בבית קפה frieday. אנשים יושבים סביב הבר וסביב שולחנות  מסביב נראים כמכירים אלו את אלה ושותים בירה יחד וצופים בטלוויזיה עוקבים אחר משחק כדורגל המתנהל על הקיר על מסכים איכשהו מצאתי שולחן בקומה השנייה ליד החלון, מאחורי היה שולחן עם ארבעה גברים המבלים יחד מדברים וצוחקים, מימיני שני זוגות  לפתע עולה נהמה או שאגה בהתאם לתנועת הכדור במשחק ויש רגע שזו צעקת שמחה משוחררת המלווה את תנועת הכדור לרשת. בירה ביד ומבט מלווה את המשחק. ככל שדיברתי בימים הבאים עם חברים, הבנתי שהכדורגל בנורבגיה גובל בדת.

היום ארוך כאן, על פי הגדרתם זהו קיץ ושעות האור נכנסות אל הלילה באפורים מיוחדים המזכירים לי את הנחיתה הראשונה שלי בחו"ל קיץ 1976 ואני סטודנטית לספרות ואומנות, מגיעה ללונדון והיום אינו שוקע, לפתע הבנתי סצנות שקספיריות כמו הופעת שלוש המכשפות הזוממות. אור הדמדומים המתמשך שאין לו קץ ברור הוא פשוט נעלם לצבע כהה יותר. האור שאינו אור ואיני מוצאת לו שם בעברית הוא קרקע בלתי אכזב לסיפורי מכשפות , פיות קוסמים ומה שיכול לעורר רגש של אי ידיעה ואי ודאות. בסוף, נכנעתי ליום שלא הראה סימנים של קץ חזרתי לחדר, הוצאת את ספרו של קנוט אודגארט ושאלתי עצמי שוב, האם כדי להכיר סופר או משורר צריך להכיר גם את המקום ממנו הוא בא, ואמרתי לעצמי שלא. אבל, אולי כדאי להכיר כדי לתרגם, וזו פעולה שונה. והלכתי לישון באור מדמדם.


זה היה בוקר ללכת בו על שפת הים. כלומר הנמל של אוסלו. ההליכה לאורכו , המזח הישן המגדלור העתיק והחדש הספינות והיאכטות. ההרגשה של הליכה בתוך סיפור. בתוך עולם שיש לקבל את המראות כמו עטיפה כמו צלופן של מתנה. תנאי התמסרתי למראות ללא הסיפור. דחיתי את הסיפור, רציתי שיבוא לבדו ללא הזמנה.

הלכתי לכוון הנמל, לאורכו של רחוב אחד שהוביל אותי  אליו. למפגש הנמל עם המבצר.

בעשר וחצי הגיעה אנה סנדלר, קבענו להפגש בלובי של המלון. היא כתבה ספר על סיפורם של יהודי נורבגיה , אבל היא בפני עצמה סיפור היא התגיירה והקימה משפחה עם סנדרה היהודי וסיפורו של אביו פליט מלחמת העולם השניה וקיומה של הקהילה הקטנה ב׳ נורבגיה הביאה אותה לכתיבה. עוד לא קראתי את הספר אבל נדמה לי שנתתי דחיפה ראשונה לתרגומו לעברית. אחרי הפגישה איתה שעוררה בי סקרנות לסיפור היהודי שהפעם הנחתי באופן יחסי, בצד. ארזתי עצמי, יצאתי למדרכה וחיכיתי לאוטובוס לשדה התעופה, ארבעים וחמש דקות אמרו לי. שם אפגוש את קנוט ויחד נטוס למקום של קנוט, מולדה. קנוט הוא משורר ההולכך עם עניבת פפיון ומגבעת בכל יום, אבל נודע לי לאחרונה שיש לו טור עיתונאי בעיתון של מולדה שנקרא: האיכר ממעלה הגבעה.




הלם המפגש עם הנוף הכה אחר וכה דרמטי שיש בו שקט פנימי אך יש בו גם שגב ההרים המלבינים והשקט המדומה של הפיורד שמשתנה לאלפי גוונים של אפור שלא ידעתי על קיומם וכחולים שאינם הטורקיז הים תיכוני אלה כחולים מהשחור סגול ועד כחול בלתי נתפס מטאפיזי כמעט. הטבע משתנה בכל רגע ובכדי להיות קשוב לשינויים, אפשרות אחת לצלם בכל רגע ואפשרות שנייה, לעקוב ולכתוב, אפשרות שלישית להרפות ולהשתגע.

קנוט הביא אותי למלון שהוא מקדים ומספר איזה מלון מיוחד הוא ואכן כבר מרחוק אפשר היה לראות קירות זכוכית בתנועה לעבר הים. מעין משולש גדול. כשהתקרבנו הלכה והתבהרה צורת מפרש גדול שאחת מצלעותיה צרה ונתמכת על ידי תורן גדול  וכך  ממושקפת הזכוכית כמראה את הפיורד צבעיו וכל מה שסביבו למרות גודלו אינו מפריע לנוף , מלון על החוף אך משתלב בחוף   Scandic Seilet לחדר שלי קוראים קיזר וילהלם והוא פונה אל הים. הוא  חלק מצלע התורן וגם מרפסת אל הנוף. אין מילים להרגשה שנכנסתי לתוך מצב פליאה והתפעלות שאין בו הפסקה. פתחתי את החלונות של החדר שאין בו קירות רק זכוכיות מכל החדרים ויותר לא סגרתי את הוילונות עד רגע צאתי גם בלילות הם נשארו פתוחים. כאן בחוף המערבי של חצי האי הסקנדינבי בין מאי יוני, היום נעלם לאיטו בסביבות עשר אל תוך לילה רך ואפור ומתעורר ללא זריחה קיצונית אלא אור שמשתנה לאיטו לאור בהיר מאד ההופך את הצבעים כולם לגוונים של כחול או אור חלבי אטום מעט המאיר את השלג בהרים ללבן שכל הצבעים האחרים מתייחסים אליו. אפורי השמיים המדגישים את קווי המתאר של ההר וצבעי הים שהם שלוליות אפור בהיר וצלליות עמוקות ואופרות של העננים. והכל משתנה לנגד העיניים המוכנות להתמסר להתבוננות. לפעמים נאבקתי עם עצמי, האם להוציא את העיניים ממראה ההרים המושלגים המשתקפים בפיורד ואיים קטנים מיוערים מפוזרים עליו ומכניסים צבע נוסף לנוף, או להשאיר אותם בחוץ, ולכתוב.

מולדה, עיירה קטנה בת 26000 תושבים. רוב בתיה על צלע ההר שקנוט קורא לו גבעה. הבתים, בתי עץ בניה בסגנון ישן. מסורתי, ולא ראיתי עדיין אף בניין למעלה משתיים או שלוש קומות, סביב לכל בית גן. צבעוניות הבתים עומדת מול צבעוניות הפיורד אלה מול אלה. הבית והגן יבואו אלי מתוך השירים שכבר התחלתי לדקלם שורות ולשאול מילים בנורבגית. בעצם מדובר בשתי שפות רשמתי לי.

שבת בבוקר עודני  מתבוננת ומבינה שהיום הזה יהיה באפורים. שההרים באים ונעלמים בתוך מסך חלבי  ומריט הגיעה שוב לשוחח ולראיין אותי. היא ידידותית יותר וסקרנית. מייד אחר כך אפגוש את אשל והרצל שניהם היו חברים בעין חרוד וכבר שלושים שנה חייהם כאן, במקום הזה.  ועוד לא כתבתי דבר על קנוט ועל התרגומים המתהווים להם.



מסע אחר עם עורב שחור

מחזור שירים מתוך: מסע אחר עם עורב שחור ו סיינט קלייר. עומד לצאת לאור בימים הקרובים בהוצאת "קשב". מחזור הנוגע לימים האלה, ימי העומר שבין פסח לשבועות, ימי אביב , פריחה וזיווג בעוד בחיי היהודים אלה ימי אבל וקינה על ימים אחרים. הפראדוכס היהודי הנצחי.


מסע אחר




הַשָּׁמִיר הַנִּמּוֹל מְעֹרָב בְּשִׁטָּה צְהֻבָּה

מַקִּיף אֶת הַשְּׁבִיל עַל צֶלַע הַוָּאדִי

לְמַטָּה מִישֶׁהוּ הִדְלִיק מְדוּרָה לַמְרוֹת

הַיּוֹם שֶׁעוֹלֶה בְּהֶבֶל חֲלָבִי מֵהַמִּזְרָח הַקָּרוֹב

אִזְדָּרֶכֶת שֶׁאֵין רֵיחַ יַלְדוּת טוֹב מִמֶּנָּה

נוֹכַחַת בְּרֵיחָהּ לִפְנֵי בּוֹא   המַּרְאֶה

וְחָשַׁבְתִּי לִבְרָכָה כְּאִלּוּ פָּגַשְׁתִּי שְׁכִינָה

עַל הַדֶּרֶךְ מֵהַר אֶחָד לְהַר בְּהֵא הַיְדִיעָה




הַכֹּל בְּהִתְעָרוּת הָעוֹלָם זָכָר וּנְקֵבָה

וּפִרְחֵי הַזַּיִת וּתְאֵנָה כָּאן עִם עָלֶיהָ וּפַגֶּיהָ

וְאֶשְׁכֵי הַתַּאֲוָה מַסְעִירִים אֶת הָאוֹר וְהָעַיִן


רָחֵל אָמְרָה שֶׁעָלֵינוּ לִהְיוֹת זְהִירִים

כִּי בָּעֹמֶר הַבּוֹעֵר הַזֶּה יֵשׁ קִנּוּן

וְשׁוּב קִינָה עוֹטֶפֶת אֶת סוֹפְרֵי הַסְּפִירוֹת

קִינָה וְקִנּוּן חָרְזוּ לִי כְּמוֹ לִרְאוֹת וְלִרְעוֹת

יוֹשֵׁב כְּרוּבִים מְבָרֵךְ עֲרָיוֹת.


להבדיל קינה מקינוּן


וּשְׁלִילַת הַהַגְשָׁמָה הֶכְרֵחִית לָאֱמוּנָה אָמַר לִי

שְׁלִילַת הַהִתְגַּשְּׁמוּת, אָמַרְתִּי לוֹ,

הַאִם הִיא בִּטּוּל הַגּוּף אוֹ הַגֶּשֶׁם


וְהִתְחַלְתִּי לְהַבְדִּיל כְּבִיסָה לְבָנָה מִכְּבִיסָה צִבְעוֹנִית

כִּי מַגָּבוֹת וְגוּפִיּוֹת וְתַחְתּוֹנֵי הַיְלָדִים וְחֻלְצוֹת הַשַּׁבָּת שַׁיָּכִים לְלָבָן

וְכָל הַשְּׁאָר הֵם צִבְעוֹנִיִּים, בִּשְׁלִילַת הַגִּ'ינְסִים שֶׁהֵם צֶבַע לְעַצְמוֹ

וּרְאוּיִים לִכְבִיסָה לְבַדָּהּ.

לְהַבְדִּיל אֶת הַכֵּלִים הַמְלֻכְלָכִים מִסְּעֻדַּת אֶתְמוֹל מֵהַבֹּקֶר הַנִּכְנָס מֵהַחַלּוֹן

לְהַבְדִּיל אֶת הַחֶלְמוֹן מֵהַחֶלְבּוֹן בִּזְהִירוּת אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ

לְהַבְדִּיל אֶת הָאֹרֶז מֵהַדָּגָן שֶׁדָּבַק בּוֹ וַחֲרָקִים זְעִירִים שֶׁאוֹהֲבִים גַּרְגִּירָיו

לְהַבְדִּיל אֶת קְדֻשַּׁת הַגַּאֲוָה וְהַכַּעַס מִקְּדֻשַּׁת הַמַּבָּט בַּמְדַבֵּר

לְהַבְדִּיל אֶת הֶהָקִיץ מִן הַחֲלוֹם כִּי בִּשְׁנֵיהֶם מִלִּים וּתְמוּנוֹת

לְהָבִיא אֶת הָאַהֲבָה אֶל הַפֶּה וּלְנַשְּׁקָהּ

לְהַפְרִיד אָהוּב שֶׁנָּבַל מֵעָלֶה שֶׁל שִׂיחַ מוֹרִיק.


קִיּוּמָהּ שֶׁל הַגְשָׁמָה הֶכְרֵחִי כְּמוֹ בְּנִיַּת בַּיִת

לְקִנּוּן לְקִינָה וּלְמַה שֶּׁבֵּינִי לְבֵינְךָ, תַּאֲמִין.







לַיְלָה אַחֲרוֹן


דַּוְקָא לְאַחַר שֶׁכִּסָּה אֶת גּוּפִי הַחוֹמֵק בִּשְׂמִיכָה דַּקָּה

וְהָלַךְ לְצִדִּי עַל קַו הַחוֹף

וְרָאָה אִתִּי מַה שֶּׁרָאָה.


רָאִיתִי אִישׁ וְהִנֵּה הוּא קְלִפָּה

לָרִיק שֶׁנָּפַל מִתּוֹכוֹ בִּנְקִישָׁה.













יום השואה תשע"ה . נקמה


שיר מעיזבונו של אבא קובנר,

ונדפס לראשונה ב"אצלנו", עלון קיבוץ עין החורש, בינואר 2004:


יִתְגַּדֵל לַעֲזָאזֵל וְיִתְקַדֵש

יוֹם אֶחָד בְּלִי שְׁבָרִים וּתְרוּעָה.

בְּלִי כָּך בְּלִי רַק בְּלִי מַשָׂא עַם רְקָק

בְּפִי לְבִיאָתַן. וְהָרֹאֶה

שֶׁכָּל שֵׁנִי וְשִׁשִׁי הוּא שׁוֹלֵף

אֶת אַחְרִית-הַיָמִים מֵכִּיס הֶחָזֶה

שֶׁיֵלֵךְ גַּם כֵּן. אָמֵן.


מבחינת פוליטקלי קורקט אסור לומר זאת, אך מבחינתי אומר זאת אחד הפשעים העומדים בימי ייסודה של מדינת ישראל הוא העובדה, שלא עמדה כשליחת ציבור של העם היהודי ובקשה: נקמה.

עם שלם, רוחץ היום באמבטיית הצער והזיכרון, נושא אשמת המלחמה על צוארו משתמש בפעלים פאסיביים ובשמות כלליים "הגרמנים הנאצים" יש שם למדינות שעל אדמתן נעשו הפשעים בשיתוף פעולה מלא של המקומיים, ויש שם לרוצחים ויש תיעוד . בעלי השמות והכתובות חייבים לשאת באחריות ובאשמה כמו קיין נושא כתם הכלימה.

על מה הנקמה. נקמה על רצח אברהם, ילד יהודי אחד מגטו וארשה, נקמה על יום עשן אחד של אושוויץ נקמה על יום אחד בו עבדה ארובת ההמשרפות של טרבלינקה. נקמה על משאיות הגז שהסתובבו ברחובות בלגרד וחנקו למוות נשים וילדים. נקמה על בוקר 22 בינואר 1943 בנובי סאד על הוצאתם של משפחות שלמות על תינוקותיהם ועובריהם אל תוך הדנובה הקפואה. נקמה על הרכבות שיצאו מהרציף בסלוניקי ללא מים ללא אוכל וללא כבוד עברו נהרות וארצות ואיש לא עצר אותן ואיש לא עצר את הגלגלים בדרכם אל המוות במשרפות. נקמה על יהדות מקדוניה שהושמדה עד אחרון חבריה, על שנאספה בתום ליבה ובאמון רב לבית החרושת לטבק "מונופול" בסקופיה, הסמוך לתחנת הרכבת שלושה ימים ללא מים ואוכל, השכנים סביב ראו ואיש לא זרק כיכר לחם או בקבוק מים ומשם ישר למוות. נקמה על ההשפלה, על הסבל של הגירוש, על הרעב הבלתי פוסק, נקמת הנשים שנאנסו ואיש לא הגן או שמר על כבודן . נקמה על הילדים חסרי האונים שנעלמו במדבר האנושי הגדול ששמו אירופה. נקמה על רדיפת הבורחים אל היערות ואל הבורות, בכלבים ובהלשנות.

נקמה על שתיקת המתים ונקמה על שתיקת העדים. נקמה על הדברים שאנחנו יודעים ונקמה על הדברים שלעולם לא נדע כי אין סימן ואין מי שיספר ואין מי שיזכור. מדינת ישראל או העם היהודי, לא העמידו עד היום שליח ציבור שייצג את העם היהודי מול הגרמנים, מול ההונגרים, מול הפולנים, האוקראינים, הסרבים, הבולגרים היוונים ואחרים. לא המדינה, לא בית המשפט, איש לא עמד מול העוצמה האירופית ואמר: נקמה. לכן, האיחוד האירופאי יכול לראות ביהודים אשמים נצחיים לסבל האנושי. לכן, היהודים אשמים בתחושת האשמה החבויה בכל רכבת גרמנית שמגיעה ליעדה בזמן.

המשמעות האמתית של השואה, שהיא פשע שחודר לדי. אן. אי. של היהודים. הפחד לא יעזוב אותנו לדורי דורות. ההשמדה ביטלה הולדתם של גאונים יהודים, מוסיקאים, מדינאים, אמנים, לדורי דורות. נכחדו משפחות שלא יהיה להן המשך. פשע מיתי דורש תגובה מיתית והתגובה שלנו היא ברמה של בעלי מכולת. מתחשבנים ברמה של הישרדות לשעה.

נשאלתי מספר פעמים למה כוונתי במושג "נקמה".

דעתי היא שלסדר גודל כזה של פשע קשה לאדם קטן כמוני לקבוע מהי נקמה. אני חושבת שאם היו מאפשרים לאבא קובנר, לאורי צבי גרינברג , לחנה ארנדט, לאבות ישורון, לפרימו לוי, לק. צטניק, לאימרה קרטש, עימנואל לוינס לשבת עם שופטי בית משפט עליון ולחשוב יחד, הם היו מגיעים למסקנה יהודית הולמת שאפילו לכתיבת הלבטים יש משמעות רבה . שתיקה היא פריבילגיה של אחרים, לא של היהודים, לא לאחר השואה.

במקום שן תחת שן ועין תחת עין, להעמיד זיכרון מול זיכרון בושה מול אשמה להקים מועצת חכמים של הוגי דעות ישראלים ויהודים מהעולם עם שופטי בית משפט עליון. מול פשע מיתי להעמיד תשובה מיתית. אני, חוה הקטנה, מציעה קודם כל להטיל את הזיכרון גם על עמי אירופה. שבכל כיכר עיר , או מקומו של גטו לשעבר, יקום עמוד זיכרון בו מצוינים שמותיהם של כל חברי אס. אס, צלב החץ, אוסטאשים ושאר פאשיסטיים. כל מי שהיה חייל ברייך השלישי , או בעל בית חרושת שתרם למשטר הנאצי והעסיק עובדי כפייה. כל איכר מלשין או כומר משתף פעולה, יכתב ויירשם. ששמות הרוצחים ייראו לדיראון עולם וידעו ילדיהם ונכדיהם מי אבותיהם. זיכרון מול זיכרון. בושת הקורבן מול אשמת הרוצח.

כמו שנראים היום הדברים בפוליטיקה האירופאית, מי שלא תבע את כבודו, לא התייחס לחייו כראויים למאבק יהא האשם הנצחי של התרבות המערבית. היהודי הרג את האלוהים ומגיע לו שיהרגו אותו, הוא היה אמור למות ולשתוק ובמקום זאת, הקים מדינה ונלחם ככל הגויים על חייו. זה בלתי נסבל בעיני מי  שיודע שאשם ולא נענש עדיין.


נופים שבחוץ, נופים שבפנים. אני צועק אבל הכל סביב. הכל יהיה שקט.

שעת חצי הלילה כבר עברה, העייפות מכבידה עלי ועל העפעפיים, והריק, השתיקה מדיבור פנימי , אובדן הקשר למראת המילים, הביא אותי לפתוח את הימים המדמדמים בכביסה ונקיון מגרות , לשפוך כל מה שאפשר מתוך המקרר ולדבר "מה קרה?" "האם הלכת לרופא? ומה אמר?" "איזה אוטובוס נוסע מתל אביב לכפר סבא"? , לנסות להפריד מחדש חלמון מחלבון הברה מהברה . לצאת מהמיטה בשעת בוקר כדי לא להפגש שוב בלילה. ההליכה על הסף המפריד בין היום ללילה או את הגל מקו החוף, או הליכה לאורכו של נהר כמו מי שאוחז במעקה כדי לא לאבד את דרכו.

במשך שבוע ימים ואולי קצת יותר מדי בוקר השכמתי בדירה הקטנה, בבניין מגורים ברובע פועלי קומוניסטי ליד קינו ש'ישקי , יצאתי בבוקר עטופה היטב בסוודר חם, מעיל ומגפיים, הצעיף עוטף את הצואר, הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי, רחוב שהוא כביש עם שתי מדרכות ללא גינון, ללא חן. פונקציונלי לגמרולאחר כמה מאות מטרים נכנסתי לתוך פארק טיבולי, העצים קרחים נוגעים בתכלת זהובה מקומטת עננים ויוצרים צורות שהמצלמה מתבייתת עליהן. איכות של רישום רוטט בטבע. ההליכה בפארק בין אמהות ההמובילות עגלות, לרצים בבגדי ספורט מייצבת את הנשימה שלי, מכניסה אויר קר לריאות. זה זמן טוב למחשבות, לצילום. זמן שהטלפון הזר אינו מתביית על רשת מקרית והשקט האלחוטי גם לו יש השפעה על קצות עצבי. עד אשר  נגע השביל בשביל רוחב, שחתך את הדרך, שביל שניצב ומוביל לוילה בודדה בלב הפארק שפעם מן הסתם, בתקופת האימפריה האבסבורגית  היתה שייכת לבן אצולה, ואחר כך למפלגה שעשתה בו כבשלה ועכשיו הוא מוזיאון אתנוגרפי המציג תערוכה על מלחמת העולם הראשונה. הרחובות לצידיו של הנהר, הגשרים, הם מה שהעיר הקטנה יודעת וזוכרת מתקופת המלכים, לכל בית פניו שלו, סימני שייכות למקום הקטן שהוא חלק מהמרחב הגדול, האימפרי שיש בו מלכים ומלכות נסיכים ובני אצולה וסוסים המכים בפרסות במרצפות האבן המבריקות של הרחובות. במקום בו שביל ההליכה שלי נפגש עם שביל הכניסה המהודר לוילה, או למוזיאון, שם פניתי בניגוד לכוון המוזיאון , לעבר רחובות העיר. פניתי שמאלה לעבר השביל הנכנס אל העיר, מצידה האלגנטי , מצידה הברוקי, מבניין המוזיאון לאומנות מודרנית, בניין האופרה בעל חזית מדרגות מרשימות ופסלי גיבורים ערומים מחובר מעורפו בבניין זכוכית מרובע, מודרני, כמו מרד הארכיטקט בעריצות היופי המלוכני והישן. ומשם הלכתי לעבר הנהר. הנהר הוא מורה הדרך שלי בלובליאנה עיר זרה ומוכרה.

כבר אחרי חצות, עבר עלי יום שהגוף היה עסוק ברעב המזדמן להפילו, והנפש כיווצה את הפנים. נהר הירקון המקומי, שמשך ממני הליכה ביומיים האחרונים, כיבה לי את המילים על השפתיים, ועל הגוף.

בשעה שהלכתי מדי בוקר מתוך הפארק אל רחובות הנהר ועל שפת הנהר, מצומת שלושת הגשירם הלבנים, על הגדה שמנגד לשוק, לעבר גשר הדרקונים, ומשם ממשיכה ברחובות הקטנים והצרים עד ששוברת ליד הכנסיה לעבר בתי החולים. רחובות המקבילים לנהר גם להם יש היררכיה, הקרובים לו ביותר, אלה רחובות הטיילת על בתי הקפה הפתוחים על אשליית החופש הנצחי, זרימה שאין לה הפסק. שם הזיכרון שלי נמשך משיכה אחר משיכה של צבעי הזיכרון. סימטאות צרות ביותר, מעברים צרים שוברים את הרצף ומחברים את הרחובות המקבילים עם הנהר. כמו חלונות צריחים עתיקים. בכל פעם מחדש אני מתפתה לצלם את דרמת הפתחות המבט כמו דלתא אל הנהר. אני עוברת על פני עצים קרחים ושמות בתי קפה שמצאתי בשירים.

לאחר המפגש עם בניין בית החולים בעל קירות הזכוכית הירוקים, בית החולים לילדים היתי פונה לשכונה, לשיכונים הנטועים בין העצים פחות אפורים, אולי מדובר בשכונה של אלה שהם קצת יותר משווים. אם נדמה שאני הולכת בוחות בתוך המרחב העירוני, זוהי רק אשליית המילים הגוררות את המשפטים הזוכרים את המראות. לא פעם, בדרכי לשולחן האוכל שהוא גם שולחן העבודה העמוס כתבי עת וספרים, איבדתי את דרכי. כלומר, לרגע לא מצאתי את ידית הזיכרון שמוליכה אותי מהנהר אל פנימה של העיר. מהפסדות התיאטרליות, הצבעוניות הבטוחות בעצמן, אל רחובות החיים והשיכונים.

לאורך הדרך בהליכה קצובה, היתי אומרת בראשי את שמות המשוררים שכבר תרגמתי או ערכתי, את השורות שסימנתי בצהוב, שורות שלא בקעו מתוך הגולמיות אל השירה. היתי מדברת אל עצמי ומבטיחה שהיום נספיק יותר מאתמול ונצמצם את הפער לקראת סוף התרגום. עמד לפני זמן קצוב. בועה של זמן שהיא דרך לעצמה.

ישבנו זו מול זו, מחשב מול מחשב סופרות מילים ושורות ועושות מעשה, העתקה משפה אל פה חיפוש אחר מקצב ולפעמים חריזה, מעשה שאיש לא ציווה ואין לו שכר , מעשה שלא ישנה דבר בעולם, שבעוד יומיים שלושה, יקבע גורלה של מדינה בבחירות. אלה רגעים שמילים בודדות מקבלות כובד ראש ומשמעות הרת גורל. הן הגשר המוצק ביותר בין השפות, אך הן גם הגשר שלרגע נראה יציב ובקריאה חוזרת, מעורער ומטלטל ובוגדני. בין צומת שלושת הגשרים המרכזי של לובליאנה, שם נמצא הפסל המרכזי והגדול של המשורר הלאומי פרשריין. לבין גשר הדרקונים , נמצא גשר שאפשר לקרוא לו, גשר האהבה, שכן על מיתריו קשורים מאות רבות של מנעולים, של זוגות שנשבעו לאהבה, ופסלי בעלי חיים, כמו צבים, או צפרדעים ברגעי הזדווגות, אך בצידו של הגשר הנפתח אל השוק, שתי דמויות גדולות ממדים, בפיסול גולמי, של הברונזה הלא מלוטשת שתי דמויות גדולות ממדים נמלטות בצערן מהגשר, מליטות בידיהן על פניהן, גירושם של אדם וחווה מגן העדן. ובכל פעם אני תוהה על הצירוף הפרדוכסלי אך גם ביטוי של אמת. הרצון לרצוע את האהבה למנעולי הגשר וזיכרון הגירוש המיתולוגי שמאיים על כל אדם וחוה המעזים ועולים על הגשר.

לפעמים קמתי מהכסא להכין כוס תה, במטבח העמוס פרטים ופריטים ולפעמים ברברה קמה וטיגנה חביתה כי הגיעה שעת צהרים. לא היה לי איך להסביר לאן נעלם שבוע ימים ואיתו השעות שהפכו לשורות. לדפים.

הלילה כבר ניגר לי בין הידיים , ללא חום הגוף ללא זיעת הלילה אלא, אל עולם  שנועד להמית את החי בין הסדינים ובתוך החלומות. וחשבתי על השיר הפותח את האנתולוגיה לשירה סלובנית, על ידי סרצ'קו קוסובל שבשנות השלושים של המאה שעברה ראה, מה שהולך ומתאמת לעינינו.

סרצ'קו קוסובל /

אירופה גוססת

Europe dying


אֵירוֹפָּה גּוֹסֶסֶת.

חָבֵר הַלְּאֻמִּים וּבֵית הַמִּרְקַחַת

כָּל אֶחָד מָהֵם הוּא שֶׁקֶר.

פְּעֻלּוֹת. מַהְפֵּכוֹת!

אֲנִי עוֹמֵד עַל כְּבִישׁ אָפֹר.

עָלִים חוּמִים נוֹפְלִים מֵהָעֵצִים

יֵשׁ רַק דָּבָר אֶחָד מִמֶּנּוּ אֲנִי מְפַחֵד:

שֶׁכַּאֲשֶׁר הֶעֱצִים הָאֵלֶּה הֵם שֶׁחֹרִים וְעֵירֹמִים


וְהַבָּתִּים הַקְּטַנִּים הֵם אֲפֹרִים

וַאֲנִי צוֹעֵק.

הַכֹּל. הַכֹּל סָבִיב

יִהְיֶה שֶׁקֶט.


עדות, מחזור שירים מתוך: "מסע אחר עם עורב שחור ו Saint Claire"

השבוע מלאו חמש שנים למותו של מאיר מילר, אחי הצעיר. הימים עוברים בשקט
בשכחה, בדחיקה מתחת לסרעפת החיים. קראתי לו מיקי. מיקי היה מוכשר באנשים, אוהב חיים ואוהב טבע, כמעט אמרתי, אוהב עולם. בחודשים האחרונים לחייו חזר ללמודי לתואר השני בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, ובבית גידל שלושה בנים. יש דיברות הפותחות ב"זכור" ואין דיברה שאומרת "לא תשכח".
הוא לקח את חייו ופינה מקום , כאילו לא היה פה מעולם. לזכרו ולטובת זכרוני המועד, בימי חורף ארץ ישראלי כה יפה. בין גשם לשמש , רגע לפני פריחת השקדיות, לזכרו.


יֵשׁ דִּבֵּר אֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא אֵלַי
שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ מִתּוֹךְ עַמּוּד עָנָן שֶׁלְּאַחַר הַשְּׂרֵפָה הַגְּדוֹלָה
לְאַחַר שֶׁעָלְתָה מֶרְכָּבָה הַשָּׁמַיְמָה וּלְצִדָּהּ לֹא עָמְדוּ מַלְאָכִים
וְשׁוּם אַדֶּרֶת לֹא נָפְלָה עַל כְּתֵפִי
מַלְאָךְ אֶחָד נִכְנַס עַל כַּנְפֵי הַדִּבּוּר
אֶל פִּי וְאָמַר זֶה בֵּיתִי,
מַלְאָךְ אַחֵר יָצָא מִגּוּפִי
וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ.

עָלָה הַשָּׁמַיְמָה בִּסְעָרָה
כְּמוֹ שֶׁעוֹלִים אֶצְלֵנוּ בַּמִּשְׁפָּחָה אִישׁ אַחַר אִישׁ בַּסֻּלָּם
אֵשׁ דָּם וְעָשָׁן
וּבַת קוֹל יָצְאָה וְאָמְרָה: לֹא תִּשְׁתֹּק

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לְכִי וּבְנִי בַּיִת שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מִלָּה.
וַהֲרֵי מִכָּל הָעֶשֶׂר הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא כֻּלָּן בֶּאֱמֶת דִּבְּרוּ דָּבָר אֵלַי:
כִּי מִמֵּילָא אֶזְכֹּר וְלֹא אֶשְׁכַּח מִמֵּילָא אֱלֹהִים אֲחֵרִים הֵם אֱלֹהַי
לֹא אֶרְצַח וְלֹא אֶגְנֹב וְלֹא אֶנְאַף
בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי וּבְכָל מְאֹדִי, חֶמְדָּה
נָשָׂאתִי אֶת טַבְּעוֹת הָאָרוֹן בַּמִּדְבָּר
הַמַּר שֶׁנּוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ דָּבָר,
לֹא הוֹרַדְתִּי אוֹתוֹ לְרֶגַע מִכְּתֵפַי

גַּבִּי קָמַר מִכָּבְדּוֹ
לֹא הוֹרַדְתִּי אֶת הָעֵדוּת
אוֹ הַדָּבָר הַזֶּה

מִתּוֹךְ הֵד הָרִיק בֵּין קִירוֹתָיו אַתָּה מְדַבֵּר אֵלַי
לֹא הוֹרַדְתִּי עֵינַי מֵהַדֶּרֶךְ
לֹא הוֹרַדְתִּי הָאָרוֹן וְהָעֵדוּת מִכְּתֵפַי.
לֹא שָׁכַחְתִּי אֶת גַּעְגּוּעַ הַזֵּכֶר מִתּוֹךְ הַזִּכָּרוֹן
אֶת הַבֶּגֶד בַּבּוֹגֵד וּבַנִּבְגָּד שֶׁלִּפְעָמִים אֵין סִימָנִים לְ Diference
אָנֹכִי אִשָּׁה שׁוֹמַעַת אַיֶּכָּה אֵינְסוֹפִי אוֹבֵד בֵּין הָרִים.
עֵדוּתִי כְּעֵדוּת הַמַּיִם הַשּׁוֹטְפִים, חוֹרְצִים וְאֵינָם נִרְאִים
חָרוּת בְּסֶלַע רַךְ לְיַד מַעְיַן אָחִי.

מִתּוֹךְ עַמּוּד הֶעָנָן וְהֶעָשָׁן, בֵּין שִׂפְתֵי כְּרוּבִים מְעַוְּרִים
פָּנִים אֶל פָּנִים שָׁמַעְתִּי מַה שֶּׁאָמַר רַק לִי
וְאוּלַי גַּם אֵלַי.

שפת החלונות, סיפור קצר מתוך הספר "אני, הגבר"

שפת החלונותפורסם ב"כרמל" גליון 17 בעריכת שלמה לאופר.

שפת החלונות

"אין דבר בקולה של הציקדה/ שרמז כמה מהר / היא תמות. "
הן נמצאות בכל מקום. הציקדות בתוך העצים ובתוך העשבים, ליד הבתים, בין השבילים ופחי האשפה אבל בעיקר בצמרות העצים. אלה, מוקפים באי, והאי מוקף ברעש ציקדות ובים. הציקדה היא אותו חרק רעשני, חסר-גלגול. ניסור שאי אפשר לשלוט בו עם כפתור או בכל דרך אחרת. נוכחות בלתי פוסקת הענפים ענפי הדולב והקול קול הציקדות. אצלנו, בצלע המזרחית של הים התיכון, במקום בו ישבו הכנענים לא היו ציקדות בחצר, מתחת לקזוארינות או בין הענפים היו צרצרים וצפרדעים. "ועשתה הספינה את דרכה כל אותו הלילה והבוקר" זה המשפט שליווה אותי כל אותם ימים על האי. אבל הסיפור שלני נע בין לילה אחד לבוקר ושוב לילה ובוקר.

בלילה ההוא הלכנו בין הרחובות הצרים בערב הקיצי, כל העיר נהרה אל החוף. הבתים נמוכים, החלונות בגובה המותניים שלנו, נמוכים ומאחורי וילון התחרה, אפשר לראות מיטה סתורה, או גבר יושב ליד מחשב לבוש בגופיה לבנה וכרס גדולה. אהבתי במיוחד, חלון תחרה הנעוץ בדלת נמוכה ובלילה כשדלק האור מפנים הבית ראיתי אישה זקנה ששפתיה צרות ועיניה במשקפיים , ישובה ליד שולחן קטן, עיניה נעוצות בטלוזיה שהיא כנראה מעבר לקיר החיצוני ועיניה עסוקות בסריגה, משמאלה, כלומר מימינו של החלון הבחנתי במיטה גדולה שם שוכב גבר מבוגר . את כל הפרטים קלטתי בחטף תוך הליכה לצידו של יאן שקיויתי שלא יכעס על סקרנותי ונימוסי .
יצאנו מהסמטאות בעלות שמות רחובות ערים, ערים בדרך כלל בצד התורכי שמשם הגיעו מהגרים יוונים. אפסיס, איזמיר. יצאנו מתוך הסימטאות הרוחביות אל האנכיות היורדות אל הים והמשכנו צפונה מהמפרץ, צפונה מהנמל, צפונה מהטברנות המוסיקליות לעבר חוף קטן, חוף מסתתר בלילה לא מואר. חוף ומפרץ הפנויים לירח העולה באיחור מאחורי ההרים. אורות של ספינת תענוגות המשייטת במפרץ ומוסיקה היוצאת מהסיפון מילאו את חלל הלילה. אנחנו ראינו אך, היינו נסתרים. הגוף שלי היה מלא בנשמה כואבת. השיחה האחרונה עם שאול דרך החלון במחשב המשיכה לקנן ולפזר סוג של ארס אל הדם. מבחינה גיאוגרפית הוא בארץ אחרת. מבחינתי, הוא היה נוכח עד כאב ונעדר המשאיר אחריו חלל ריק על פי מידת גופו על המזרון הריק.
אנחנו נפגשים בהווה מתמשך בחלונות או בשורות טכסט כתובות, השיחה האחרונה השאירה אותי עם מועקה שהתבטאה בכבדות הגוף ובהצפה סביב העיניים. הגוף היה כלי המכיל נוזלים אפורים ומרים והעיניים צרבו מהנוזל היוצא מתוכי ופוגש את הים המלוח. יאן לא אמר דבר . יש לו סוג של שתיקה שאינה משאירה אחריה ריק. שתיקה שמאחוריה חיוך. שתיקה שאינה מכאן.
הגענו אל מפרץ , צפונה מהנמל. קטן ואפל.
עוד אני עומדת בפליאה מול שפע אורות אוניית התענוגות במפרץ שמנגד , יאן כבר שחה אל הים כשהוא מחכה להצטרפותי. נכנסתי ושחיתי מתוך רצון להשתחרר להוריד ממני את משקל משא המועקה . בכל גופי חשתי שמחה בנגיעת המיים בעור, בהצפה. אבל הרגשתי איך חוט הקשור לאבן של תסכול ועצב מושך אותי מטה למצולות. המיים מכסים את ראשי כמו שמיכה כאילו אומרים לי, כבר לילה. נוחי. שני. שקעי ושקי למנוחה בתוך המיים החמים המערטלים הנעים מכאן לכאן. הרגשתי את ההרפייה חודרת לגוף, את הויתור על המשאות הרובצים בין על כתפי ובין שני שדי. צלילה איטית של הגוף מטה כשידי פשוטות לצדדים ועיני עצומות חושך בחושך נוגע. כשנדמה היה לי שהשקט עטף ויש סמיכות בדממה ויתרתי על תחושת הגוף ורק הראש היה בועה מלאה ריכוז ובין הראות היה בלון כאב. השקיעה האיטית נעמה לי והסירה ממני אחריות או רצון התמכרתי לתנועה של המיים ולמשקל המושך אותי מטה או באלכסון. תהיתי מתי יגע הגוף בקרקע או בנוכחות מוצקה הידיים כבר פסקו לנוע. אולי ראיתי עצמי מבחוץ כאילו יש מצלמה מתחת למיים. סרט שראיתי על מותי במליחות האהובה. הרגשתי אדווה או תנועה נוגעת בחזה וברגלי חשבתי על דג שחולף על פני ואינו מזהה בי זרה כאן. שמעתי בעד המיים, קול. קול שחדר דרך המיים הרבים שהיו מעלי אולי זה יאן. לא ידעתי לזהות והתחלתי לבעוט. בעטתי וניסיתי לעלות ונדמה היה ששקעתי כבר עמוק ואין יוצא. הראות שלי החלו להסגר וחשתי קלה קלה מאד . הראש היה כבד ומשך מטה והרגליים בעטו בשארית כולן במיים הרבים שהקיפו אותי. הוספתי את הידיים לתנועה ולפתע ראיתי כוכבים מעלי ושקט המפרץ עטף אותי בחום מהביל. לאחר שהות בה אספתי אויר לראות שהתרוקנו התחלתי לשחות בניגוד לכוון האורות שבאו מהחוף שמנגד, לשחות לחוף החשוך. ראיתי את הצללית של יאן עם נגיעות של אור בקו המתאר של הראש שוחה לא רחוק ממני לימיני. קראתי לו והוא ענה בפשטות :
שתקתי לרגע, המילים המלוחות נתקעו בין גרוני לשיניי.
I want to tell you something and forgive me.
What? Go on
I feel very lonely tonight
You shouldn’t feel this way; I am here with you all day and night
מתי שמעתי מילים חמות ופשוטות כל כך. היה משהו בקול שלו שמילא את החור הגדול בבטן, את החרדה המציפה בכוח אחר. ידעתי שאיתו, אוכל לעבור את הלילה הבוגדני שהעיק עלי במלוא עוצמתו. ביקשתי שמישהו יחכה לי על החוף. לאט הבחנתי בצללית הגבוהה של יאן. הוא שחה מהר ממני ועמד שם מביט אל הים. מגבת הקיפה את מותניו. עמידתו פסוקת הרגליים וידיים על המתניים ועיניים אל תוך החושך המואר.
פרשתי את הצעיף התורכי הפרחוני על החול והאבנים. הוצאתי מהתיק שני אפרסקים ושני שזיפים. ישבנו מול הלילה והים זה ליד זה, הוא ליטף את כתפי לרגעים חטופים והיה ובנגיעה הזאת הפעיל מתג פנימי ודמעות החלו לזרום מעיני בחסות החושך הגדול. דמעות קטנות, לא הדמעה הגדולה הרותחת שבכוחה ולהביא סערה . דמעות של עלבון דמות אחת מתוכי היתה שקועה בעלבון ובכאבי הגוף ודמות אחרת התבוננה מחוצה עלי בעין אחרת. דמעות הילדה הקטנה, העזובה מתעוררת ותובעת את מקומה בחייה של אישה גדולה. איך אספר ליאן בחושך הזה מהו הנוזל האפור והצמיג המציף אותי . איך אומר לו. אל תעזוב אותי לבד. אתה מפריד ביני לבין השד האורב לי בתוכי. ישבנו זה ליד זו מגירים את מיץ הפרי המתוק לתוכנו. לאט ובשקט שום דבר לא האיץ בנו וכבר התחלנו לדבר על הכוכבים על שמותיהם בשפות שונות וביקשתי בתוכי שלא יגמרו שמות הכוכבים שלא ייגמר הרגע הזה שלא אשוב לחדר. לא אוכל להיות לבד בלילה הזה. ישבנו לאיטנו כשמיץ הפרי זחל על עורי ונספג בבגד הים מורגש ולא נראה, עד שהרוח שינתה כוון . ישבנו בשתיקה , ליאן היה ברור שבתוך האישה שלידו יש ים פנימי סגור ואינסופי. יש משהו שהתגנב מתוך עולמה אל המקום המיוחד הזה המנותק בין החצר למסלול הסימטאות היורד אל הים. משהו זחל ותפס מקום ושינה את צבע הפנים, את החיוך והצחוק. הוא לקח ממני את תרמיל הגב עם המגבות והתחלנו את הדרך מעלה דרך הסימטאות אל החדר , אל הדירה.. עולים לאט מהעיר התחתונה, מהמפרץ אל העיר העליונה העתיקה. אל הסמטאות המוליכות בתים בצורות שונות לעבר כנסיית סנט אנטוניוס. המקום היה חדש לי ויאן דאג לתת לי מפתחות וסימנים למצוא את דרכי.
הנה אחרי המאפייה , מתעקל הכביש ומגיעים לכיכר קטנה שבמרכזה עץ דולב גדול ועתיק מתוכו צועקות אלף ציקאדות ומימינו הסופרמרקט הקטן שמאחורי הקופה יושבת אישה גדולה כחולת עיניים כמו מלכה ומזיעה בחום יולי הימתיכוני. מנקודה זו הכביש עולה ויאן החל מצביע ואומר. הנה המרפסת העותמנית החומה בעלת סורגי העץ וחלונות זכוכית חלבית הבולטת אל הרחוב, ואחר כך הרחוב עולה ומימין חומת אבן ארוכה ממנה יוצאים ענפי תאנה ולימון, והנה פינת רחוב שיש בה מזלג ואת עלולה להתבלבל, קחי את הדרך הימנית הצרה יותר משמאל הבית צבוע בחום. משמאל בית, כנראה מבנייה חדשה יחסית עם מרפסות רחבות מוצלות בצלון וצמחים נשפכים אל הרחוב, שם תמיד עומדת אישה ומשקה. תמיד יש משפך בידה, היא נשענת על המעקה וצופה בהולכים ברחוב. בשעות הערב היא מדברת ומדברת באלט צרוד , בשעה בה עלינו שמענו את קולה ושיחתה עם גבר נסתר מהעין שענה לה כמו כניסות של בס קטוע לתוך המוסיקה. הדרך מתלילה ומאחורינו עולה קטנוע מצרצר בתנופה ועוצר ליד הדלת האדומה משמאל, נערה ארוכת רגליים בגופייה צהובה ושיער זהב נופל על הכתפיים, יוצאת מהבית ויושבת מאחוריו, ומחבקת אותו מגבו על הקטנוע. הם עולים ברעש ונעלמים מעלה בין הסמטאות העולות.
"תזכרי את האישה הזאת, היא תמיד פה." אמר לי יאן וחייך. הוא נשמע כמי ששותל לי שורה בזיכרון. מכאן נכנסנו לסימטאות צרות יותר, וניכר עליהן שהן עתיקות יותר, יאן אמר שהספרים אומרים שרובן ממהמאה השבע עשרה ויש כאלה שנשמרו משלהי ימי הביניים.
אחר כך הבית הירוק מימין ולפנות שמאלה ליד הבית עם שני הכסאות שיוצאים מהדלת ומחכים ולידם עציץ בוגנויליה גדול. ללכת שמאלה ולעבור את הבית בצבע הורוד שלידו יאמר יאן כמה פעמים "לפעמים נדמה לי שהצבע של הבית נקבע על פי צבע שהיה במבצע, אותו יום, בחנות הצבעים " אמר וחייך. ואני עניתי לו שאני דווקא אוהבת את החופש בבחירת הצבעים לבתים , צבע בלתי צפוי וצירופים מלאי חיים מה שמאפיין את הבתים של תושבי הבלקן. בזה הם שונים מאירופה האפורה כל כך. אמרתי והעברתי מסר של העדפה.
בסוף הסימטה שהלכנו בה לרוחב, היה פיצול משולש שאני עתידה לטעות בו כמה פעמים עד שאזכור שבדלת העץ שפעם היתה צבועה בכחול והיום היא סגורה כמו עין סתומה, סביר להניח שמאחוריה חדר או שניים מתפוררים ומעלים אבק וטיח, שם עלי לפנות שמאלה למעלה, לעלות במשיכה חזקה בכוחות אחרונים כשלושים מטרים לצידם של בתים המתקלפים בקירותיהם בעיקר סמוך לפתחי חלונות ודלתות וניתן לראות בנייה המשלבת אבני גיר מקומיות עם טיט לבן אולי בוץ ובעיקר, ביקשתי רגע לעצור ולדחוף אצבעות לתוך לוחות עץ ישנים, הבנויים במעין סנדויץ' שתוכו מלא בטיט לבן. הפלסתר החיצוני נושר ומשאיר "חלונות" לבנייה הישנה. בימים הבאים צילמתי ללא הרף חלונות כאלה, הם היו בעיני פטנה וסימני זמן בשפתו של קופפרמן או מישהו אחר.
שם ליד הכנסייה בעיקול לשמאל יש כניסה לחצר פנימית ליד עץ דפנה ועץ תאנה . לשם אנחנו הולכים. יש חלון שתריסיו נפתחים לחצר והחלון והתריסים בגובה שניתן להתכופף ולהסתכל פנימה. בגובה שמספר סיפור.
לא רצינו להכנס איש לחדרו ואני לא רציתי להשאר לבד הלילה הזה, לילה גדול כמו הים לספינה שעושה את דרכה, עמד לפני. היתה לי הרגשה שעלי לעמוד על המשמר כמו ספן או מלח, להחזיק בהגה שיחזיק אותי לחוף הבוקר. ידעתי שהשינה לא תבוא. ידעתי שמשהו מטעם השקיעה במיים יצוף אלי ויהיה נוכח . אני כאן. תרפי ותשקעי לתוך האפלה הזאת. יאן הדליק נרות ואני הכנתי כוס תה וצלחת עם גבינות ועגבניות. השעה לא היתה ידועה לאף אחד מאיתנו. הכוכבים היו שם בהירים כמו תמיד . והחצר הוארה באור נרות .לפתע הוא קם והלך לדירתו, שמעתי את קול צעדיו על מדרגות העץ התכולות. ישבתי במנוחה והרפתי את גופי על הכסא . יאן חזר עם בקבוק יין. יין אדום יבש . הוא מזג לשתי כוסות ובירך אותי לחיים, את ברכת היין אמרנו ביוונית, בשוודית ובעברית . שתיתי כוס ועוד כוס והרגשתי את היין נוגע בדפנות הגרון. בדפנות הגוף. דיברנו ודיברנו וכל דקה שעברה היתה לי חוט הצלה. רציתי שיחבק אותי וישכב איתי במקום האיש שסגר את הטלפון ואת החלון. אני יודעת שאיני חסרה לו. רציתי להתרומם ולעלות מתוך המיים בהם שקעתי כדי לשקוע. הנרות הבהבו בינינו והיין ירד אל תוכי כמו תרופה ללא נחמה. ויאן ישב מולי על הכסא, פשוט איברים וחיוך של חיבה בעיניים. כאילו גם הוא לא מאמין על הלילה שנפל בחלקנו. כבר החלו רוחות הבוקר הקרירות לנשב ויאן הפסיק את הדיבור שהיה לשתיקה ואמר בנימוס שהוא רוצה בכל זאת קצת לישון. הרגשתי איך העולם נסגר עלי ומשהו חונק אותי. פחדתי שהדלת תיסגר והוא יהיה מאחוריה. שאשאר לבד עם הפחדים, עם העלבון והמחשבות. ניסיתי לראות לפני את כל הרגעים הקשים שכבר חציתי ושרדתי. ניסיתי לומר שאוכל גם לרגע הזה. אבל, לא יכולתי, זה היה רגע אחד יותר מדי. בשבילי הוא היה בלתי אפשרי היתי מלופפת בתוך חבלים בתוך סיפורים שזורים.הרגשתי איך המתח שבתוכי מקבל כוחות קוסמיים וחוצה ים ויבשה ומגיע אלי ולוחץ בשני צידי הגרון. למתח הזה אין שם. אם אקרא לא אהבה אבגוד ביופי ובפעימת העור של אוהב, אם אקרא לו ציפייה, הרי זו נראת פה קטומה ואם אקרא לו בגידה, הרי כל כוחות הנקמה היו שואגים מתוכי. היתי קמה לעשות מעשה. אבל האיש ההוא והאישה הזאת שזו אני, נמצאנו רוקדים בצעדים גדולים על סיפה של תהום. הרגשתי את נשימתה של התהום לקראתי.
ישבתי על המדרגות והחלה הגאות מתוכי . אמרתי שאיני יכולה לישון לבד, אולי אקח כדור שינה.
הוא שאלAre you afraid? : ,
עצם השאלה היתה כמו מי שמניח קרש גשר מעל בור אפל. איך אומר שאני מפחדת מהלילה שאני מפחדת להיות לבד עם השדים שבתוכי שיספרו לי הסיפור שאיני רוצה לדעת. אולי בטרם היא תספיק לפעול, אקח איזה שיר של משורר שוודי ואתרגם. אני יודעת שהשירים מלאי נוף ושקט אז אחפש מילה למדרון תלול ולמדרון מיוער שהחלטתי בשבתי על מדרגות הדירה לקרוא לו: מדרון יעיר.ואיך אקרא לערוץ נחל אכזב שיאן קורא לו באופן מטאפורי "מיטה" אולי אקרא לו "מצע" אבל אמרתי משהו אחר, אמרתי, שאני מפחדת מאד .שלחתי את המילים אל חלל המטבח ולא האמנתי שאני מבטאה אותן בקול. היה שקט במטבח, שום דבר לא זז, הוא הגיב בשתיקה, הוא נראה נרעש, הלך הלוך ושוב ולפתע נעלם. חשבתי שהלך לחדרו, לדירתו, כדי לשים קץ ללילה הזה ולישון. שוב שמעתי את צעדיו עולים ויורדים כמו מישהו שמחפש צל מהשמש החזקה מדי. ריצפת העץ הגיבה לכל אחד מהצעדים הבטוחים שלו .
אמרתי לעצמי שאלך למטבח ואקח מתוך שקית העזרה ראשונה גלולת שינה. בטרם קמתי הוא נראה בפתח הדלת, חושך מאחוריו ואין אור בתוך הבית שם ישבתי על המדרגות, הוא סחב בידיו משהו. מבלי לדבר ובעניניות רבה, עלה למעלה לחדר השינה עליתי בעקבותיו תוהה האם ראה בדברי הזמנה. מפינת החדר הוציא מיטה מתקפלת, פתח ופרש אותה מתח וסידר על המיטה מצעים שהביא איתו מקופלים תחת בית שחיו.
I am here. You will not be afraid to sleep alone.
נזכרתי בשורות "קומי נא אשתי היקרה, ונעל למיטה למען/ נהנה גם אנו משינה מתוקה בשכבנו" (שורות 254-255, אודיסאה בתרגום ש. טשרניחובסקי הוצ. עם עובד), ולא ידעתי איך לתרגם זאת ליאן להביא מהעברית הרחוצה לאנגלית גולמית המתקשה להזכיר את היוונית. והרי אנו בארץ היוונים. שם אודיסאוס בשובו, ניסה למשוך את פנלופה למיטה, למנוחה אחר מסעותיו, והיא כבר מורגלת בחוסר שינה.
אמר בקול רגוע ועמוק. הוריד את מכנסיו, בתנועה מדוייקת קיפל את המכנס הבהיר ואת חולצת הטריקו בצבע כחול טורקיז שאהבתי כל כך, והניח אותם לצד הנעליים ליד המיטה. נשאר בתחתוניו, תחתונים ירוקים בגזרה צעירה וחלק גופו העליון, השעיר מעט לאורך קווי המתאר של החזה , משהו נערי היה בו. לא הספקתי להתבונן דיי והוא נכנס למיטה. ראיתי את הגוף הארוך שהמיטה קצרה עבורו, מתפרש לאורכה וכפות רגליו הגדולות וארוכות האצבעות בולטות החוצה מקצה המיטה. כשאימי רצתה להמחיש ולספר לי עד כמה אבי היה גבר גבוה, סיפרה שהיה צריך לבנות את מיטתו לבדו, על פי מידותיו, כי מיטות הסוכנות שקיבלו , מיטות ברזל, היו קצרות למידותיו וכפות רגליו היו יוצאות מתוך המסגרות. פתאום האבא הנעלם שלי היה לקנה מידה בפחד.
פשטתי את השמלה ואיכשהו,לבשתי כותונת לבנה ונכנסתי למיטה. תהיתי האם גם הוא מתבונן בי כפי שאני מתבוננת בו. בהיתי זמן רב בתקרה והקשבתי לרעש הציקדות שחדר מהחלון, לקולות הלילה הנוגעים בקולות הבוקר עד ששמעתי את נשמתו . עצמתי עיני ולא ידעתי מי האיש המעיר את נשמתי ומי מעיר את גופי. חשבתי שלו היתי מביימת סרט בשנות החמישים כאשר מותר היה לדברים להיות צפויים, היתי מבקשת מהשחקנית לרדת מהמיטה, להרים את השמיכה הקיצית שמעט מגופו היה נראה להכנס למיטה הצרה ולשכב לצידו אין כאן מקום לשכב למרגלותיו כמעשה רות, אבל היתי רוצה שהשחקנית שלי תגלה את כל אורך רגליו ותיגע בנגיעה קלה לאורכה של השוק . או אולי היתי מבקשת ממנה לקחת את ידו ולהניח אותה על השד השמאלי, השד הרגיש יותר. זוהי הסצנה הצפויה, ואצלי הכל קורה אחרת.
היתי אומרת לה לעשות משהו שיקרב את הגוף באותה מידה בה קרבה כבר הנפש. באותו רגע נוכחתי שוב כמה קשה לגוף המחונך להדביק את הנפש וחשבתי על כל אותן פעמים בהן הגוף הקדים את הנפש. וכשאישה אוהבת אומרת אני ישנה וליבי ער, איזה מחלקי הנפש מצוי בשינה ומיהו הער. פעם ברגע של קרבה סיפר לי חבר כמי שמפקיד בידי סיפור סודי רב שנים וראיתי את הניצוץ השובב בעיניו. סיפור הבגידה של ליל נישואיו, כאילו היה עניין של מה בכך. בליל חתונתו, יצא עם אישתו, אז סטודנטית מבטיחה לפסיכולוגיה, בירח הדבש לצימר קטן על שפת הים, בהיכנסם לחדר כלולותיהם, אישתו הצעירה התלוננה שכואב לה הראש והקדימה ללכת לישון, הוא חיכה לשנתה, נכנס לאוטו ונסע לאהובתו הסודית שלוותה אותו בשנים האחרונות עוד טרם הנישואין, אישה נשואה, אם לילדים שבעלה מאס בה ואליה תשוקתו. אהבתם הסודית היתה סם החיים שלה. הוא סיפר לי בחדווה את התשוקה שזרמה ביניהם והביאה אותם למקומות בלתי צפויים של אהבה. האיש שכבר היה סב, סיפר שיותר מאשר קרא ספרים בחייו עשה איתה אהבה בספריה שם היתה ספרנית ממונה. היתה לו העדפה ברורה למדף ספרות הקודש כי היה רחב מכולם. וכל זאת הוא סיפר לי כדי לומר: תביני, אם גבר עוזב מיטה חמה ומוכן לשכוח את הבטחותיו בעבור אישה שמחכה בחוץ, כנראה שגם האהבה נמצאת מחוץ למיטה החמה.
שאלתי אותו, האם זו היתה בגידתו האחרונה באשתו הטרייה. לא, הוא ענה לי בחיוך מתחת לשפם ימתיכוני מלבין, תוך שאנו שותים ערק תורכי.
אני גבר בוגדני, אמר.
למה? שאלתי בין חיוך לכאב.
זה פשוט, ענה לי. זה התחיל עם אמא שלי שעוד באיזמיר היתה אישה בוגדנית.
זה נשמע כמו עניין גנטי, צחקתי . תסביר, ביקשתי וכבר נמתחתי לקראת סיפור.
אמא שלי התאלמנה צעירה מאד, היא היתה אישה יפה מאד ונשארה עם שני ילדים קטנים. אני היתי בן ארבע , חמש. והיא היתה נוהגת לשלוח אותי לאחותה, דודתי, מרחק כמה רחובות מהבית שלנו, עם פתק ביד והיתה אומרת שאבקש מהדודה שתקרא ותתן לי מה שכתוב בפתק. הדודה היתה משאירה אותי אצלה ומעסיקה אותי. יום אחד חזרתי הביתה וראיתי אותה עם גבר שלא הכרתי. כנראה שכן מוסלמי. עמדתי בפתח הדלת של החדר והם ניסו להסתיר את העירום מתחת לשמיכה. מאז לא יכולתי לסבול אותה ואת השקרים שלה. לא אהבתי את אמא שלי עד יום מותה.
ואני לא שוכחת את האיש, את המבט הממזרי מרצד בעיניו. הוא סיים במשפט שכוון אלי ואל כל הנשים. "מאז אני לא סומך על נשים ולא מוכן לסבול אישה בוגדנית, אבל, לי זה מותר. "

והנה יאן ישן כאן על מיטה צרה ומתקפלת הוא ממלא אותה בגופו ושומר את מרחק הגוף ומקרב את הנשמה. והמיטה המתקפלת הצרה נראתה לי כמדף הנושא על גבו קדושה. הקשבתי לנשימתו שהרגיעה את נפשי ועוררה את גופי.
חשבתי על האיש הישן בקרבתי ולא על האיש הרחוק שעשאני חולת אהבה. על כך ששיחת טלפון ממנו יכלה להשקיט את גופי ולא את נשמתי. ראיתי אותו בדמיוני המיוסר שותה יין עם אישה אחרת, ונוטל אותה בידה ומוביל אותה לחדרו ראיתי את התנועה שהיתי כה חסרה בחלל החדר. עיני כאבו מעייפות וכולי היתי מרוכזה בנשימה הקצובה הנשמעת בחדר שהיתה לי כמו מוסיקת לילה זעירה ומרגיעה. כמו מראה המשתקפת בתוך מראה, או מחול זוגות בריקוד אמריקאי בו עוברים ומעבירים בשני מעגלים, המעגל הפנימי נע ימינה והמעגל החיצוני שמאלה וכך עוברים באופן בלתי נספר ואינסופי מיד ליד. סוד התנועה. רעב גדול לתנועה המסתיימת בקידה ועצירה. בחיבוק, כמו חיבוקה של אם לבן האובד. אב לביתו השבה מהטרק בהימליה. בגידת המילים של האיש .
סיפרתי לעצמי איך אשנה את חיי ולא יהיה עוד איש שיביאני למידת הכאב בה ארצה שמיים רבים יכסו אותי. יש דרך חשבתי. כמי שמצאה מוצא. בבוקר, אלך לחפש מפה של האי. את צריכה להיות ב"מקום" הזה אמרתי לעצמי ולצאת מהמקום של הדיבור שם המילים איתו מחוללות מציאות שאין בה את טעם המיים המלוחים ואור השמש המקומי. תפתחי מפה ותראי את המרחב. כמו בהפלגה אכוון את עצמי על פי הרוח . שהרוח תמלא את המפרשים ולא המילים שאינן יכולות להניע ספינה. הן יכולות להניע אותי בחלום על מקום שיש בו אהבה. הרוח תיגע בעור שלי, היא אמיתית. אפתח עם יאן מפה ונבדוק את הכוונים.
"נטלו הרימו התורן העשוי עץ אורן, קבעוהו/ בקנו, העמידוהו , אף מתחו חבליו והדקום,' קשרו מפרשיו הלבנים ברצועות של עורות חזקות/" (שיר שני 420-425) אין לי ספק שאת האודיסאה כתבו ספנים. מי שידעו להכניס תורן לקינו ולכוון לרוחות , שידעו להתבונן על החוף מבחוץ ומבפנים והומרוס תרם את המילים.
עודי מחזיקה את עיני פקוחות ונותנת לזמן לעבור על פני ידעתי שברגעים האלה את גופי חוצות המילים להיות דבר לעצמו. שהלילה הזה הוא סיפור ואין לדעת האם הוא מסגרת ללילה שהיה פה לאחר שלילה קודם, חלון בתוך חלון בתוך חלון מחשב זה מול זה כמו במראת מבוך ראינו ודיברנו מאותה קרבה המעידה על ריחוק ועל ריחוק המבקש קרבה, החזיק את עיני פקוחות במילים רחוקות דרך כל החלונות העומדים לרשותו. בלילה שאחרי, נעדר. הרגשתי את המילים מטפסות על איברי כדי להתהוות וידעתי שגם יאן כאשר שחה ושמע את דברי בלב המפרץ, בלב המיים החמים המלוחים , נכנסתי לתוך תיבת התהודה של גופו ומי יודע מתי תצאנה המילים הרטובות להיות משפט בסיפור על כאב שמודיע על נוכחותו כסימפטום מבלי לומר מה מקורו.
"אתה בודד ידידי, שעל כן…
אנחנו, במילים וביד מצביעה,
קונים אט אט אחיזה בבריאה,
אולי בחלקה החלש, המסוכן" *
למחרת בבוקר, לאחר ששתיתי קפה שחור ולבשתי בגדי הליכה ומצלמה והרגשתי את המשקל העודף בגופי, משקל המיים העכורים של הכאב. פניתי לסימטא מערבית שעוד לא הכרתי כדי ללמוד את הסביבה בה אני הנמצאת. שתהיה לי מפה בעיניים ומפה בלב. יצאתי אל היום המואר באור בוקר אלכסוני וורדרד מקווה למלא את החלל , את הריק המכאיב בתוכי. ההתעוררות סביב בעצלתיים, אישה יצאה ועם מטאטא טיאטאה וניקתה את המדרגות היורדות מביתה אל הרחוב שלפעמים הוא מעבר ולפעמים חצר ולפעמים מרפסת שלא קיימת. היא טאטאה את העלים שבאו עם הרוח ואת מעט העפר שהצטבר מהלילה. במורדה של סימטה מתעקלת ששני הבתים נישאו מעליה למספר קומות שמעתי שיחת אם ותינוק. היא נושקת לו בנשיקה רמה ומצלצלת ומגרגרת בחיזור והוא עונה לה בקולות גרגור ונהמה. עמדתי בצל הבית והקשבתי לקולות המתפזרים בסמטה בין הבתים שלא יכולתי לצלם אלא להקשיב. לא ידעתי להחליט מאיזה חלון יוצאים קולות האם והתינוק אבל נמלאתי געגועים לאותה אהבה שאין לה שיעור. שפה שיש לה הד וחודרת בקול האנושי שלה לחלון השכנים, לאישה זרה החולפת בסימטה שפה שנבלעת בדברים כמו נשיקה בטבורו של תינוק. ונזכרתי בבוקרו של שבת שירדתי משיאו של ההר המתרומם מעל פיראן בים האדריאטי. איש לא היה ברחובות או בסימטאות, רק אני והמצלמה לוכדת
* רילקה, מתוך סונטות אורפאוס, מגרמנית: שמעון זנדבנק

הקולות שלי. הגעתי לסימטאות הצרות המסמנות דרך לשתי בהמות הנושאות משא לעבור זו ליד זו . זה מדד רוחב הסימטה ובעודי יורדת מהמדרגות למישור שמעתי בסימטא קולות רמים קולות מאבק ואנחות וקשה היה להבין מהם הקולות אם מצוקה או עונג. עמדתי והקשבתי וניסיתי להבין איזה מן החלונות נושא את הקולות וידעתי שיחד אתי בשתיקה, ואולי גם בערגה מקשיבים עוד אנשים בחדרים אחרים מעבר לסימטא מתחת לחלון או מעליו. ולאחר שגעו הקולות מפיו של גבר נשמעה אנחת רווחה ואחריה המילים: בוז'ה מוייה. צילמתי את הסימטה הלכתי וחייכתי בזכות החלון הפתוח לרוח הים, היתי לרגע שותפה נסתרת לתפילת הבוקר של אותו האיש שמתוך ירכיה של אהובתו פנה לאלוהים . המצלמה הפרידה בין המראה לקול כמו ההפרדה שאני עושה בין החלמון לחלבון, מפרידה את העובר של העוף לשתי צלחות, הפרדה שרק הזיכרון יוכל לאחד את הסיפור מחדש.

בלילות הבאים לא ישנתי יותר. אם היו נעצמות עיני היתי מתעוררת ליקיצה חוזרת. האשמתי את היתושים, את הציקדות והתרנגולים, כל הלילה עבר על פני. מחר, נעלה לקפלת עליית אליהו הנביא לשמיים. לשם כך עלינו לטפס אל ההר. יאן הודיע שיבוא להעיר אותי בשש בוקר. היתי כבר מוכנה עם תרמיל ארוז ובו פירות סנדויצ'ים ומיים. אין צורך אמר לי , יהיה שם אוכל. לא הבנתי מהו ה"שם" ומה עושה אליהו הנביא באי היווני והרי הוא שייך להרי הכרמל. אבל, מיתוסים דרכם לחצות גבולות ומקומות ואליהו הנביא ראוי לא שייצא מגבולות הארץ לעולמות רבים. נעלתי נעלי הליכה , חבשתי כובע והלכתי בעקבותיו. חשבתי על אליהו הנביא וסיפור האלמנה מצרפת, על האיש הקנא הזה, האיש שאש אדאולוגיה דתית נשבה בעצמותיו, איש של אש שעלה באש השמימה.
הוא הוביל אותנו החוצה מהכפר, לתוך שביל מרוצף באבנים עתיקות משולבות זו בתוך זו ובשני צידי השביל אבני שפה גסות יותר. במרכז השביל עבר חריץ שנועד לאפשר למי גשם לחרוץ ולזרום. השביל העתיק היה מוקף צמחייה ולצידו, נחרץ ערוץ נחל ישן ויבש. שכולו מכוסה בצמחיית נחלים ועצי דולב ועצי תות מכסים. במפנה הערוץ עמד ופניו אלי ואמר: Do you recognize? , רציתי לומר, לו, כן, זה נראה כמו הליכה לצידו של ואדי בהרי ירושלים, אולי באזור נחל מטע. ובמקום זאת, חיכיתי שיאמר את דברו, ואז אמר בחיוך גדול על פניו "זה שביל החמורים של מינוליס. זה השביל שתרגמת אתמול " לפתע הכל הסתדר לי בראש, אם כן המרלברי טריי הוא עץ התות אמרתי. וזהו ערוץ הנחל. אבל,
אמרתי באכזבה מסויימת "It is not a river, it is more like a Wadi "
"You mean Wadi, in Arabic?"
אישרתי את ההנחה שלו. וטיפסתי על אחד מענפי העץ למשוך משם תותים לבנים, תותים ראשונים של העונה שיש בהם עדיין מטעם היובש. תוך כדי הליכה , התנשפתי והואדי הלך והתכסה במילים.
בתיה, אמה המבוגרת של דבורה חברתי מהקיבוץ דגניה שבעמק הירדן, השאירה לנו בהריוני הראשון את ביתה להתארח בו. נכנסתי מהחצר המוארת באור בקעת הירדן, אור גדול ובוהק לתוך חלל המבואה ומשם המטבח הקטן וחדר מגורים ומשמאל שרותים ומקלחון ומימין חדר השינה הקטן. רהיטים וחפצים מסויימים היו עטופים במפות לבנות קטנות או גדולות וסדינים, כמו הגנה מפני אבק או מזיקים אחרים. הדירה הקטנה התכתבה איתנו . על מתג אחד כתוב היה: מרפסת. על מתג שני: מטבח. על מתג שלישי בתוך הדירה פנימה: שירותים. ובמתג הכניסה לחדר: חדר שינה. על המקרר היה פתק שלוש שורות בכתב יד גדול:
לא לשכוח בצאתכם
לכבות את האורות
ואת המזגן
על ידית המקלחת היה פתק בכתב יד דבוק לקיר עם צלוטייפ לבן: ימין חמים ושמאל קרים. כל השקעים של המזגן ושל הטוסטר ושל הקומקום החשמלי, הוצאו מהשקעים וליד כל שקע היתה מילה בכתב יד נוטה מייד ומסולסל: טוסטר, מזגן, קומקום. לסגור את המכסה היטב. מנורת לילה. בתוך המקרר היו שני בקבוקים זהים מזכוכית על האחד היה כתוב: חלב ועל השני: מיים. אלמלא המילים לא היינו יכולים להבחין ביניהם.
מילים שביני ובינו ומילים שכיסו את הנוף, לפתע התפרשה לי תנועתו של מנוליס הזקן בלכתו מהכפר אל ההר.
"מנוליס, השאיר את הכפר מאחוריו והמשיך בשביל החמורים מעלה מעלה, השביל התנהל לצידו של ערוץ הנחל. כשהחמור היה צמא, הוא יכול היה להעצר ולשתות כל אימת שרצה. הקרבה אל המיים שמרה על החיה רגועה. לראות ולשמוע מיים כל הזמן, היה בזה נחמה. ערוץ הנחל היה יבש כבר שנים רבות. העירייה לקחה את המיים והעבירה אותם בצינורות מתחת לאדמה." מה זה משנה איפה נכתב הסיפור על הדרך, על המיים, ועל האיש הזקן ההולך .

יאן המשיך ללכת, כשגופו הארוך מושך בקלות כלפי מעלה. כשמדי פעם מפנה ראשו ופניו לאחור לראות האם אני בקצב שלו. עוד מעט יסתיים השביל ונגיע לככר ולרחוב ומשם ניכנס לכפר . בקצה הכפר, בצומת בה הכביש נפגש עם דרך עפר המובילה לשביל
העולה מעלה במעלה ההר אל הקאפלה של הנביא אליהו. בצומת כבר יכולנו להבחין בהתקהלות של כמה מכוניות המחפשות חניה בשולי השביל. אנשים החלו לצאת, ולמרות שמדובר בטיפוס במעלה הר, טיפוס של כמה מאות מטרים, הם היו לבושים בבגדי יום טוב. ורק הנעליים או הסנדלים שטוחות. היו שם בעיקר אנשים מבוגרים וכמה בשנות החמישים שלהם אמא וילדה קטנה ועוד שני בני נעורים שהצטרפו לסבא או הסבתא. הרגשתי כבר מקומית הנה בעלת המכולת שליד עץ הדולב הגדול , הנה הדוור הזקן שמדווש באופניים בין הסימטאות שאין להן שם או מספר, אבל הוא מכיר ויודע מי ישן מאחורי הדלתות .
הנה האופה, בת החמישים ומשהו, כחולת עיניים שפניה נראים כמו קמטוטי אדוות על מי הים, שטוחת חזה שגופייה ילדותית עוטפת אותה בימים החמים נטולי המזגן, האופה ממאפיית הלחם והמתוקים. מישהו סידר את השביל מבעוד מועד, פינה אבנים וסייד סלעים לצד השביל. מישהו קבע ספסלי מנוחה לאורכו של השביל וגם הם סוידו בלבן חדש ובוהק. מריה ואביה הרוקח של הכפר הצטרפו אלינו, או ליתר דיוק, ארחו אותנו בהדרכה וסיפור הדרך. מריה הסבירה שהיום הוא היום של הקדוש אליהו לפיכך, עולים לקפלה הקטנה שבקצה ההר כדי להתפלל ולקיים טכס. שאלתי , איך הגיע אליהו הנביא מהכרמל להר יווני בסאמוס?
אביה ישב על הספסל בחצר הקאפלה, הסתכל בי במבט אלכסוני ואמר, הוא עלה השמימה באש ואף אחד לא יודע מאין יבוא. באמת התפלאתי על עצמי למה ניכסתי את אליהו הנביא לכרמל ולעברית. בינתיים עיני נמשכו אל העצים סביב ולשמחתי מצאתי ביניהם קרובים לי לנפשי ולליבי. ראיתי אורנים וקטלבים ואלה ארץ ישראלית , וסירה קוצנית , ראיתי שיזף ומוללתי מרווה הצעתי ליאן מהריחות שגיליתי וסיפרתי לו על נפלאות המרווה והזעתר. לשמחתי הוא הגיב בעיניים סקרניות של ילד ואני רשמתי את שמות העצים בשפה היוונית. כאן, הם אינם העצים שלי, אינם הצמחים שלי, כאן, קוראים להם בשם המקומי המבדיל בין הפה לשם.
בכל זאת עצרתי ליד עץ חרוב ושאלתי מה שמו ביוונית ומריה ענתה: "חרופיה" עניתי לה ב"חרוב" ומהי האלה ? "קומריה" ענתה. השמות המקומיים לעצים נגעו לי . כמעט כמו האדם הראשון הנותן שמות. אני צריכה לשכוח את השמות שידעתי כדי לפנות מקום לשמות החדשים.
אבל, שפתיה הדקות, הצרות משהו, חוורות ומתנצלות העסיקו אותי מאד. המשכנו לעלות מתנשפים, וראיתי את מריה, מקדימה מעט ותולה עיניים גדולות ביאן. בדרך היא סיפרה שלמדה ארכאולוגיה ופילוסופיה. ושהחיים קשים באתונה.
בפסגת ההר, בסוף השביל המסוייד היתה הקאפלה הקטנה. לבושה לבן ותכלת כמו כלה. אפילו אבני המדרכה והמרצפות סויידו לבן לקראת היום החגיגי של עליית אליאס הנביא לשמיים. מחוץ לקפלה, בחצר הקטנה ישבו אותם אנשים שטיפסו איתנו אל ההר ועוד אחרים והקשיבו לקולות השירה והתפילה שיצאו מתוך הקפלה הקטנה והחגיגית. השירה בפנים היתה דו קולית . יאן ישב על הגדר מרוכז ומקשיב. מריה סובבה סביבנו והגישה לנו מיים ועוגייה והסבירה מה קורה בפנים, כובע קש רחב שוליים כיסה את פניה ועורפה ושפתייה היו צבועות בשפתון אדום כיין. בכל זאת היה רישול בלבושה שהעניק לה מראה הנערה. שאלתי אותה מדוע אימה לא באה, היא חייכה והרימה את הכתף קרוב ללחי הימנית ואמרה, שאת אימה הטכס לא ממש מעניין.
יצאתי מהחצר אל החורש המקיף סביב חושבת על השפתיים של מריה ועל עיניה המבוישות. יצאתי בעיקבות השביל היוצא מהקפלה אל ההר, אל הים הנראה סביב סביב כמו משיכות צבע כחול הרגשה של פתוח וסגור. סביב חגו סנוניות בלהקות חגו וקראו קריאות ציפוריות. עמדתי בקרחת החורש תחת עץ אלון בודד והסתכלתי סביב על הנוף הכרמלי, הימתיכוני , חשתי קטנה מול ההר והים, הר וים ללא הפרעה של בית או עיר, או אוניית תענוגים. הר וים ואני. חשתי איך גופי ונפשי פנויים למפגש של שמיים וארץ. מאחורי שמעתי את קולות צעדים על הענפים הנשברים הפנתי ראשי וראיתי את יאן , עמד סמוך אלי, הניח את ידו על כתפי הפנה את מבטו לכוון שאליו הלך מבטי ושאל אותי "נו מה את אומרת על האי שלי?" תודה שהזמנת אותי, אמרתי לו, זה אי קסמים. אי שקורים בו דברים. רוצה לשמוע סיפור? שאל. כן. עניתי, כאילו יש אפשרות לתשובה אחרת. יש באי אישה מבוגרת מאד אולי למעלה מתשעים שפעם היתה האישה הכי יפה באי. ושמה הלני היפה. לבעלה היה עדר של עיזים מהן היו מתפרנסים. בעלה אהב את העיזים בכל ליבו וגם נתן להן שמות מיוחדים "רוח טובה" או "העיזה של החלב המתוק" או "מזל טוב" או "העז שחלבה טוב לאהבה" , אבל היתה בעיה אחת, בבוא יומן לשחיטה, הוא לא היה מסוגל לעשות זאת . הוא היה מביא את העז היעודה להלני היפה, והיא היתה שוחטת את העז, פושטת את עורה מבשרה, הולכת לשוק ומוכרת ומביאה הביתה את הכסף. בעלה אהב אותה מאד. יום אחד חזר מהטברנה בפינת הרחוב בה נהג מדי בוקר לשתות ולעשן עם השכנים.אותו בוקר הוא נכנס הביתה בדיוק כאשר אישתו סיימה לשחוט את אחת העיזים, הדם עוד היה בקערה על הריצפה והעז מופרדת מעורה היתה קשורה בחבלים, הלני התארגנה ללכת לשוק בעלה ראה אותה לובשת את שמלתה וקושרת את החמור לעגלה, לקח את הסכין שהיתה מונחת על שולחן המטבח, שהיתה עדיין אדומה מדמה של העז האהובה, ושחט את עצמו בתנועה חדה מהצואר".
זה אחד מסיפורי האי, הסיפור על הלני היפה ובעלה, אמר וחייך. ומה הסיפור של מריה שאלתי? אתמול בלכתי ברחוב היורד אל הים פגשתי בבית המרקחת את אימה, אישה גדולה שזופה , הכל בה גדול, החזה , הזרועות, הירכיים שנצמדות אלהן מכנסיים שחורות. שפתיה בשרניות ואדומות ושערה צבוע בשחור. ראיתי את האישה הגדולה והאיש, אולי בן גילי, שעיניו כחולות ומבוישות לצידה. איש נאה שצלב זהב על החזה. הוא הרוקח והיא האישה הגדולה שזופת עור ושפתיים אדומות ולבוש שחור נצמד לממדיה , עומדת מאחורי הקופה בבית המרקחת הקטן, שאישה נכנסה לקנות שמפו ואם לילד קטן, חולה הביאה מרשם מהרופא.
אהה, מריה היא צמח שגדל בערוגה הלא מתאימה. היא גדלה כאן באי, ורוצים שתהיה כמו כולם, תתחתן ותגדל ילדים ותירש את בית המרקחת , אבל, היא למדה ארכאולוגיה ונפשה יוצאת למרחקים והתאהבה בעורך ומשורר מפורסם המבוגר ממנה, ממלאת את רצונו בכתיבתה אבל, לא זוכה לאהבה שהיא ראוייה לה.
סיפור ידוע , אמרתי לו. הוא חייך אלי ואמרתי לו, בכל אישה יושבת מריה קטנה. לפעמים היא גדלה וגדלה ונהיית לאימה של מריה עד שאין מקום בחדר לשתי מריות.

הסיפור חייב להסתיים לפני שאעזוב את האי. יש סיכון שאשאר עם הסיפורים שאינם הולכים בקצב שלי. הם ממלאים את המחשב ולא יכולים להסתיים, הפיתול של השביל כבר עקף ועבר אותם. אבל, תמיד מדובר באותו סיפור . שניים הולכים יחדיו לזמן מה בדרך, לפעמים על החוף, לפעמים לאורכה של דרך חמורים עתיקה. שניים הולכים ומדברים ומעבירים מילים מפה לפה ומגלים את הטעם השונה . מגלים שאם מורידים את האלף המסתורית מהאמת, נשארים עם גוש עפר מתפורר של אפר. ולכן עליהם לדבר ולהחליף מילים מפה לפה ולחוש את הטעם הקר של ההר הטובל בים השוודי וטעמו של הר בים האגאי שמפיץ ריחות של עשבי תיבול עם שמן אתרי.