מוצאי שבת, פרשת שופטים. יצאתי עם חבר יקר לרקוד גאגא בסטודיו בשלומציון המלכה, אמצע העיר, קרוב לעיר העתיקה ולא רחוק מהרחובות המטפסים לקו פרשת המים, זה רחוב קינג ג'ורג' שיורד לקרן היסוד. כל יציאה מהבית היא גם בריחה מהחדשות והדיבורים על אונס הנערה באילת, על הגננות והסייעות שפוגעות בילדים חסרי ישע, בריחה מחוסר האונים של הפוליטיקאים לא אמרתי מנהיגים, כי בעת הזאת אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, אין מלך, אך אני בדרכי לרחובות מלכי ירושלים. מהמלך דוד והמלכה שלומציון ועד המלך דוד וקינג ג'ורג'. ירושלים עיר מלוכנית בטבעה הראשוני. מלכים נלחמו עליה ושלטו בה.
כל הרחובות הבאים מהמזרח, כלומר ממילא והעיר העתיקה, עולים דרך יפו או דרך שלומציון המלכה או אגרון מעלה לכיכר הקטנה של טרה סנטה, של מלון המלכים שממנו יוצא רמב"ן , הרחוב המרכזי של רחביה המחבר את קו פרשת המים עם עמק המצלבה, שלמעשה, בסופו, כשהוא נפתח למערב הוא נופל לעמק המצלבה ונפתח נוף מוזאון ישראל והמוסדות הלאומיים. צריך ללכת ברגל כדי להכיר את הניואנסים של העיר הזאת. היא לא מובנת מאליה , כל רחוב יש בו סוד. לפעמים זה סוד שמו ולפעמים הכיוון, או מי בנה ואיך . מול כיכר פריז בפינת אגרון, עומד בניין מרובע שמתחתיו השופרסל הראשון המפורסם של רחוב אגרון, פעם היה פתוח כל הלילה וכשלמדנו עד מאוחר, היינו הולכים לשם לקניות. מעליו בניין סימטרי, מרובע שקשה להתעלם ממנו המרחף על עמודים אלכסוניים, מרכז אמיר. אמיר אינו שמו של אדם, אלא שמה של שכונה ערבית – נוצרית אל אמירה (הנסיכה, גם כאן מתתרת מלוכה) שאדמות השכונה נרכשו על ידי חברת הכשרת הישוב בשנת 1944 הבניין תוכנן בשנת 1958 על ידי האדריכל דוד רזניק האגדי, חתן פרס ישראל לאדריכלות 1995. זהו בניין דירות משותף שנבנה בשנת 1961 כאשר ירושלים היתה מחולקת. בניין חדשני ויוצא דופן לאותם ימים, משותף אך אינו נראה משותף. דירות גדולות , אך אינן נראות כך מבחוץ, הבניין נבנה בבניה טרומית חדשנית של אותם ימים, שבע קומות (במקום תשע קומות שתוכננו במקור), עם הסקה משותפת ואיוורו על ידי חצרות פנימיות. המרפסות שהקיפו את הבניין בצורה שלמה וסימטרית, שימשו בתקופת הבניה במקום פיגומים. היום, חלק מהמרפסות נסגרו, הבניין הוזנח וחלק מחומרי הבניה שקבע האדריכל הומרו על ידי הקבלנים לחו
היורדים ברחוב אגרון לכיוון העיר העתיקה, היו נעצרים בשכונת ממילא, כי הגבול עבר בתוכה. הייתי סטודנטית לתולדות האומנות בסוף שנות השבעים, ובאותם ימים משך את תשומת ליבי הבניין הבודד יוצא הדופן עם המרפסות המקיפות את הריבוע . פניתי למשרדו של דוד רזניק וראיינתי אותו לעבודה שעשיתי על הבניין. ורזניק סיפר לי שזה בנין שאמור היה להיות אחד משלושה, מבחינה טכנולוגית ואדריכלית זו היתה בנייה חדשה , תפיסה שונה לבניה המשותפת בירושלים. לא רק בנייני רכבת ושיכונים, אלא אורח חיים אחר. שאלתי אותו מדוע הבניין מרחף על עמודי בטון (שהיו אז חידוש טכנולוגי) עמודים דוגמת האות V והוא אמר את הדבר המעניין הבא. בתחילת שנות השישים ירושלים היתה מחולקת . רחוב קינג ג'ורג' גבוה יותר מבחינה טופוגרפית מהעיר העתיקה, הוא תכנן בית שלמרות מקומו האסטרטגי, לא רק דיירי הבית יהנו מנוף העיר העתיקה שאז היה בלתי נגיש אלא גם המטיילים והעוברים ושבים על המדרכה. היום, ירושלים העתיקה נגישה. וממילא כהר לא מפרידה אלא מחברת את חלקי העיר ותושביה, בכל זאת, אני ממליצה לעולים לרגל להפגנה, להתבונן בין רגלי הבניין מזרחה. לראות ולהבין מהי העיר הזאת.
אבל אני התחלתי את הכתיבה הפעם ביציאה שלי לריקוד גאגא בסטודיו שברחוב שלומציון המלכה (כמה רחובות על שמות מלכות יש בירושלים?) היה ברור שחניה אינה עניין פשוט בערב מוצאי שבת שעשרת אלפים עולים לרגל עם דגלים לירושלים. לכן חנינו ברחוב המלך כורש . רחוב כורש יוצא מתוך דוד המלך (עוד מלך) , מול הכניסה לשדרת ממילא , רחוב אחורי לרחוב יפו הסואן ולרחוב שלומציון המלכה שגם הוא סואן ורב מסעדות ופאבים. אבל רחוב כורש, הוא רחוב מתחבא בכיוון מזרח-מערב, ובו שורות של בניינים שהם שיכונים צפופים, בנינים על עמודים. בין העמודים שמתוכם עולים המדרגות לחדרי המדרגות, ריצוף שיש להניח שנועד לרכז לחלל הזה את הילדים ומשפחות שרצו להתאוורר ללא סיכון חשיפה ליריות.אגב, סימני יריות עדיין יש על הקירות הפונים למזרח של הבניינים. אלה שיכונים שנבנו מאחורי רחוב יפו, כאשר הגבול היה קרוב, והיתה בעיה של שיכון עולים והבניה היתה מהירה וזולה. בניגוד לחוק הירושלמי שבמקורו הוא בריטי, הבניה אינה בנייה באבן , היא בציפוי דל של לוחות כמו אבן. המרפסות כולן סגורות בתריסים או תריסולים שברורי לוחות, סורגים מסוגים שונים סוגרים על החלונות והתחושה שמדובר בחצר האחורית של העיר. היום זה אזור מבוקש ביותר, יקר, וקרוב למרכז העיר, אך עדיין חבוי אל תוך הצל.
חנינו בחניה שנפערה כנראה בעקבות הרס בניין ישן וכל הקיר השבור של הבניין הנעדר, מכוסה בציורי גרפיטי מסקרנים ושווים התבוננות בשעות היום.
עוד אנו חונים ועל פנינו עוברים אנשים בזוגות או בחבורות וגם משפחות עם ילדים, שלפי כיוון ההליכה כנראה חנו בחניון ממליא או ברחובות הסמוכים ופניהם מעלה, מערבה לעבר קו פרשת המים של העיר, לעבר מלון המלכים מפגש טרה סנטה (כלומר "אדמה קדושה") רמב"ן פינת קינג ג'ורג' , לפינה צפון מזרחית של בלפור פינת רחוב עזה המסתיים בכיכר פריז.
מי ראש העיר שקבע את סמיכות השמות האלה? שכל אחד מהם הוא נתח מההיסטוריה והסיפור של ירושלים, הוא חלק מהמתח המובנה של העיר הזאת .
כשאתם עוברים במעבר החציה מפינת רמב"ן לעבר גן העצמאות ורחוב אגרון, הסתכלו בין הרגלים של "מרכז אמיר" אימרו תודה לדוד רזניק שמאפשר לנו לראות את מזרחה של העיר ואת התנועה מעלה ומטה. הסתכלו סביב ונסו להזכר בשנות העלייה הגדולות שבנו כאן שיכונים מהירים, על המאמץ שהושקע לבנות את הארץ הזאת ולשמור עליה מבית ומחוץ.
Le festival Voix Vives contraint de s’organiser aussi à distance
La crise sanitaire a bousculé l’organisation du festival de poésie Voix Vives, l’une des poètes israélienne n’ayant pu faire le déplacement.
La 23e édition du festival Voix Vives aura décidément été synonyme de nouveautés. Outre l’adaptation des différentes manifestations poétiques aux consignes sanitaires liées au Covid-19, le festival propose également des conférences virtuelles.
La poète israélienne Hava Pinhas-Cohen aura tenté jusqu’à la dernière minute d’embarquer sur un vol à destination de la France. C’est finalement depuis chez elle, en Israël qu’elle participe aux Voix Vives.
« C’était très important d’y participer malgré tout, parce que c’est une excellente opportunité de voir du public et de rencontrer d’autres poètes de la région méditerranéenne », se réjouit Hava Pinhas-Cohen.
Il a ainsi été décidé que la poète animerait certaines rencontres du festival par visioconférence. « Les Voix Vives permettent d’aller à la rencontre d’autres langues, bien qu’enfermée », précise-t-elle. « Je fais de mon mieux pour ne pas rester dans la position passive dans laquelle le Covid-19 m’a plongée. » Poésie plus personnelle
Son vécu, Hava Pinhas-Cohen l’évoque dans ses poèmes, largement inspirés « de ses aventures ». « Mes cinq premiers recueils évoquaient ma vie de famille et les décès de mon père et mon mari. Les suivants traitaient de paysages, d’amour et de dialogues », confie la poète.
La culture méditerranéenne reste néanmoins omniprésente dans sa poésie. « Cette culture est imprégnée des langues latines, de la mythologie grecque, de la tradition culinaire et de la mer », témoigne-t-elle.
Hava Pinhas-Cohen se dit aujourd’hui « très reconnaissante d’avoir pu participer aux Voix Vives à distance grâce au lien permanent avec les organisateurs du festival ».
Face aux nouvelles mesures de restriction imposées en Israël durant les week-ends en raison de la crise sanitaire, la poète s’arme de patience. « Chaque nouvelle journée apporte son lot de consignes, alors nous changeons progressivement notre manière de penser et de vivre pour s’adapter. » Si le Covid-19 a eu raison de sa venue à Sète, la poète ne perd toutefois pas espoir de pouvoir venir en France prochainement, « pour remercier ceux qui [lui] ont tant appris ».
( numérotation entre parenthèses correspond à celle de l’hébreu)
בתרגומו המופלא של: מישל אקהארד אליעל
Samson
A minuit je l’ai vu monter à l’est de la montagne
montant sur la montagne et les portes d’une ville hostile plus large que sa taille
encadrent son gigantesque corps le cou tendu vers avant
ses yeux plongent dans le paysage sur le chemin
il a un gout de femme sur la langue.
Que désire son âme : le miel de sa bouche, les lacs de ses yeux pour se réveiller à son flanc
Il laisse à minuit le lit chaud de son corps les portes de la ville sur son dos.
Eveillé à minuit sur sa couche il embrasse sa bouche et ses seins
A corps et à cri dit : je reviendrai, et il s’en va. La lavande parfume sa peau,
l’huile d’amandes ses reins, ses cheveux sont dans les siens
ils volent sous la brise de minuit, les portes de la ville sur les épaules
s’ébranlent et réveillent les gazelles des champs.
Elles sont effrayées de voir telle créature velue sur les adrets
à l’opposé des sources. Le géant seul grimpe sous le regard des des champs
la voie est libre, les verrous de la ville ouverts: il porte la ville redoutable sur les épaules.
(2)
Tout commence à l’extrémité
Tout part de la pointe du pied
du talon à la cheville
de l’extrémité de mon corps, il a commencé à m’aimer, relevé ma robe et découvert le mollet,
comme s’il était une oeuvre d’art, une invitation au voyage qui part du corps
et va vers l’âme il montait vers le haut de mes hanches
à l’intérieur de ses faces cachées, là où il n’y a pas de différence
entre le plaisir et la douleur, le pur et l’impur, entre la vie qui commence et celle qui s’achève.
Aujourd’hui le coton ou la soie recouvre des chevilles moins vives
remplies de l’eau et de sang toutes bleues et maladives
il ne verra plus la jambe en sa splendeur
le genou
la cuisse tendue
Elle dit à l’extrémité de son corps d’être prête au changement
il y a une vie dans la vie pour parler du dedans, quelque chose peut-être s’achève
et bouge de la pointe du pied vers le haut cacheté d’un sceau
les pas se referment à l’intérieur des muscles des pas qui n’ont pas encore
pris de chemin et ont réduit mes pieds
à ce que je suis ou ne suis pas
(3)
Le voyage est une maison
1.
Quand j’ai essayé de te dire que le temps passe et que bientôt nous serions seuls, je ne serai pas, le jeune cheval
qui a conduit l’homme en manteau vert la corde attachée au col
a compris que je suis celle qui passe sur la face du temps
moi dont le voyage est la maison , dans une valise rouge j’ai rangé
un ordinateur, du linge, un soutien-gorge, une chemise, et une paire de chaussons
pour suivre l’éloignement des pas
2.
Je ne précise pas le jour, c’est le jour je suis allé
le long de la plage trouver un pêcheur dont la moitié du corps
était plongé dans l’eau
les deux mains ouvertes vers la mer agrippées au filet,
c’est une maison dans le papillonnement qui se dirige vers la plage
proche du frémissement
de la substance du bleu.
(4)
Hosanna
Ce calme fait de voix des oiseaux du matin
Ce silence du vent recueilli dans les branches du palmier
Ce silence où résonnent les gouttes d’eau du robinet
Ce silence avant d’allumer la radio, de démarrer la voiture
Ce silence avant que la cime des montagnes ne s’irise
Ce silence d’avant les mots qui séparent la langue du souffle
Le silence avant que ne soit connu ce qui se désagrège et se sépare
Et les voix des enfants dans le lit maternel le rire assuré du présent
Ce silence du matin généreux et rassurant
Comme si la guerre ne guettait pas derrière les palmiers, au-delà de l’automne
Cependant que quelques morts sont comptés comme s’ils étaient une nécessité ou une partie de ce silence
Et que nous préparons nos repas et accueillons les invités
On rassemble la couronne de lumière au-dessus des arbres
Pour qu’elle arrête le bruit de la fracture irrémédiable,
Celle qui épaissit le silence d’une pièce vidée de tout.
Dans le tremblement, un silence
Un saignement captif du corps.
(5)
Qu’est ce qui l’a poussé
Qu’est ce qui l’a poussé à laisser le livre sur le tapis
et à courir dans tous les sens les mains levée les lèvres murmurant
comme s’il savait quelque chose que je ne saurai jamais
et entendre des voix que je pourrai jamais voir
Qu’y a-t-il dans ce regard aigu et innocent
qui éveille en moi une frayeur
que je n’ai jamais connue.
(6)
Les pleurs d’un enfant de six ans
Je me suis levée j’ai lavé mes jupes, accroché sur les cordes à linge
une robe blanche et une chemise bleue pour que le vent d’Ouest les sèche plus vite.
Puis j’ai lavé la vaisselle qui a transformé l’évier en mots désuets
balayé le sol, et j’ai posé une casserole
sur le feu remplie d’une soupe de légumes et de gruau
J’ai fait mon possible pour planer au- dessus du temps
et ne pas ressentir l’écorchure profonde
que les pleurs d’un enfant de six ans ont plongé
dans l’âme. C’est une écorchure
qui ne se cicatrise pas, elle est soudée
aux pleurs entre les cotes
et le cœur.
Mon expérience me dit
que la soupe, pour une fois, sera salée.
(7)
Faire semblant
Un temps qui ne trouve pas de place dans l’agenda électronique
ni dans tout autre agenda. Une heure passée
dans un restaurant italien au cœur de Tel-Aviv
un temps qui n’a pas de place ou de marque
un vide blanc entre les lignes
entre une salade grecque
et un café turc
Un enfant de trois ans dit, regarde,
mon chien, c’est un faux
(8)
La chaise vide et le mur
Le matin est à son apogée, le soleil raccourcit son ombre
Yona m’a dit à Richikesh, je te retrouverai après dix heures près de la déesse Ganga ce n’est qu’alors que le jour se réchauffe.
Quand le soleil quitte les montagnes, je plie le linge, lave la vaisselle d’un ancien repas, j’arrose les plantes, perchées de la fenêtre sur la rue,
un géranium grimpe, un autre debout, un œillet, une plante verte et des cactus, je remets des livres sur l’étagère, plie des vêtements dans l’armoire, mais ce n’est que lorsque l’évier est vide, nettoyé des restes de nourriture et que le vent soulève le linge,
c’est alors que sur la chaise près de la table de cuisine s’immobilise le vide antique, celui dont je suis la seule à me souvenir et que je remplis.
Toute personne qui entre la regarde comme si c’était juste une chaise à bascule vide, il la tire vers le mur, le bois vide résonne contre le mur
je sens alors un tremblement invisible sortir du ventre de la terre,
il secoue toutes les lettres des livres et des mondes refermés sur le corps des choses, alors seulement j’attrape la chaise et monte sur elle comme si elle était pleine, je commence à remplir de lettres et de lignes la maison et ce papier.
(9)
Poèmes du jardinier
1.
Le jardinier et les pommes me font sortir de la Poétique
des épine et des oranges, ils m’apprennent une autre langue
même le ciel
d’autres dieux
un dieu généreux
Cachés un jardin et un jardinier, même s’ il possède une brouette et un entonnoir
et des graines en sachets dans un tiroir de table en bois dans la remise.
Comme la joue d’une jeune femme d’un tableau de Vermeer le passage du vert clair
presque jaune vers le rose tendre qui conduit à un autre vert à travers du blanc,
tu sens les poils du pinceau dans la couleur humide et la recherche du renouveau
c’est alors que jaillit la lumière
sur les taches de la pelouse le tapis se déplie vers leur chute
Tout est là pour de bon, une cavité presque invisible
sur la pelouse, une torsion de l’herbe
vers ce qui tombe sur elle.
Tout est présent pour que j’oublie.
Un écureuil viendra
il glissera sur l’arbre
à pas de serpent.
(10)
2.
Pommes de novembre
Novembre a fait tomber les dernières pommes de l’arbre
une fumée tendre flotte, comme l’odeur de pipe de mon bien-aimé
Brindilles et feuilles sèches du jardinier
une lettre brûlée :
« Déambule dans ton sommeil
viens au coin du jardin »
Le feu a jailli de la maison, en dehors du temps extérieur
Fièrement J’ai tendu la main
pour réchauffer le bout de mes doigts
Un geste que j’ai appris des aveugles
et de ceux qui reviennent
(11)
Pays
Comment le dire
mais ça ressemble dedans à un utérus en forme de poire
un pays enfoui dans un autre qu’on ne peut
extraire seulement voir
sortir de ses entrailles le vrai
le seul que la vérité peut produire
il possède deux faces une progéniture et chaque jour
à nouveau je cherche son visage annoncé :
tantôt c’est une femme vêtue de noir un paon,
accroupie à l’entrée du marché sur un panier
de raisins secs elle a la voix rugueuse ( étrangère ?)
et la longue patience des terrasses de montagnes,
elle vend pour une poignée de pièces.
Tantôt, elle apparaît comme deux enfants (juste avant la Pâque)
pendus dans la cour aux branches d’un néflier,
dans cette arrière-cour ombragée
par un casuarina, un citronnier et un mandarinier
dont nous avons connu le bienfait.
Parfois aussi tu ne sais pas comment
un pays détourne son visage
en te disant : « Va, cherche ! »
Faut-il lui dire :
« Où est ta compassion ? »
(12)
Quand mes créations font de la poésie
Il me manque la forme et l’image
comme une pelote enchevêtrée
dont la main dévide et tire le dernier fil
pour faire signe de là-haut
Des hanches serrées m’enfoncent à terre
et ma bouche prête à parler, se tait quand tu parles,
dans ton silence, entendras-tu ce qui est sous ma langue ,
la frayeur d’un jeune faon
qui tourne le dos au regard
Comment est-ce quand mes créations disent la poésie
après avoir donné les premiers fruits nous sombrons
dans un océan d’oubli et de bien d’autres choses.
(13)
Ecoute
Ecoute
Israel je dis
Tu restes silencieux
des oreillettes japonaises à tes oreilles
distillent une musique aussi douce
qu’une halwa turque
nappée de raisons secs et de cannelle.
Ecoute Israel je ne prononce
pas le Nom ineffable je prie la pluie
pendant que ton sourire regarde l’infini intérieur.
J’ai appris à dire à l’amour : dors ici cette nuit
le Messie arrive, il a la forme d’un taureau bleu,
demain j’ouvrirai la fenêtre pour que
tu t’envoles comme un oiseau.
(14)
C’est ainsi
Rêver de l’un Et dormir avec un autre
Pénétrer l’esprit Et ne connaître que la chair
Semer Et offrir préparer les mains de la
pietà
Allaiter de son lait Et respirer le sang versé
Dresser une table Et sentir une odeur de friture
Être sur une montagne Et entendre sa voix dans la mer
Sortir d’un port Et apercevoir le désert
Bâtir une maison Et songer à la détruire
Publier un livre et savoir qu’il sera oublié
Te regarder dans les yeux
Ton retour à la demeure
Ton départ de toute
demeure
(15)
Euro Arabia, voyage imaginaire
2.
Can you tell me
Can you tell me where is the bus to the Airport
J’ai interrogé le propriétaire du kiosque à la gare centrale de Bratislava
Pas anglais. En Slovaquie on parle slovaque.
Il ne m’a pas vendu de l’eau un jour de pluie.
Au déjeuner à Bratislava la route plane
au- dessus du trou noir de la synagogue le quartier juif n’existe plus,
qui se souvient ?
On dit que la Slovaquie n’a pas de problème démographique,
nous n’avons jamais eu ici de réfugiés ici,
mais il persiste dans l’air des relents
qu’il est difficile d’évacuer
(16)
4.
Sur l’autre rive du Danube violet en Roumanie
entre Kladovo et Shabatz d’où ont fui les réfugiés en 1939
vers l’est où fuient les réfugiés aujourd’hui.
Arrêtés par les navires de guerre britanniques ils ont été reconduits aux crématoires.
(au jardin d’enfants nous avions appris que le rouge avec du bleu ça fait du violet)
En ce temps-là, le soleil était froid, le sang gelé dans le Danube, mais le mimosa fleurissait.
A présent c’est le printemps entre les champs de blé et les champs de pommiers,
Stefan le moine me conduit dans son grand van à l’aéroport,
nous parlons de tout en trois langues et quatre mains jusqu’à ce que
Stefan, avec sa belle barbe noire, se range sur le trottoir sur les ordres d’un policier, il passe la tête dans la cabine du chauffeur comme s’il regardait par un trou de serrure,
il interroge dans une langue inconnue mais que je comprends, « Y a-t-il des syriens sur la banquette arrière ou dans le coffre ? »
Il n’y avait pas de Syriens, mais il y avait une juive, perpétuellement en fuite.
(17)
8.
Promenade de shabbat après-midi nous avons traversé le grand fleuve en direction d’une ville qui s’étire entre une cathédrale, un château et une forteresse
sièges royaux et boutiques à la mode et des travailleurs étrangers de différentes couleurs.
Au rayon lingerie du magasin H & O une cliente interpelle la vendeuse en arabe parlé, elle essaie sous le voile
un string et un soutien-gorge à rayures de tigre.
Dans la synagogue la prière en traduction simultanée est en russe,
pas d’hébreu ou d’allemand, le kaddish est encore dit en araméen.
(18)
La vallée en face la montagne
J’ai couru vers le figuier à l’écart des autres
prodigue de son miel, il m’ouvrait la porte d’un monde
et j’entrais dans le corps de l’amour.
Chaque matin, je le cognais comme le sagace pivert
chuchotant comme les animaux nocturnes du taillis,
quelqu’un qui viendrait se nourrir de l’oubli.
Il me parla un jour d’un figuier blanc
planté au bout des terres du moshav,
chaque mois d’Av en été il donnait son miel.
Tout le temps de sa vie il attendait l’été.
(19)
Rétrospective
Regarder en arrière
pour réaliser tout ce que nous avons fait
tout ce dont nous nous souvenons
sans indulgence
une rétrospective
un regard qui mérite la mort
Oter la chaussure de cuir du bien-aimé
c’est inviter son corps
à danser pieds-nus sur le sable, et nager,
dévoiler l’infinie solitude de son corps.
(20)
Au rythme de l’amour
Que voulais-tu me dire en partant,
l’absence éclaire t elle l’obscurité qui nous sépare.
Où suis-je dans tout cela ?
Ta main frappait le rebord de la fenêtre
où reste ouvert le livre des jours, il compte
le rythme des respirations où résonnent les nuits,
elles prennent de mes mains le nouveau-né inconscient
en lui disant, tu es moi, et le poussant ailleurs,
entre une ville et une route qui descend vers le désert
המיועד לנשים ואנשים פשוטים מחוץ לבתי המדרש והישיבות. .
שנים רבות אני לומדת במסגרות שונות תנ"ך ולימודי יהדות. הספריה שלי והמחשב שלי מוצפים בדפי מקורות לימוד, אך למרבה הפלא, פירוש אחד נעדר כמעט מכולם, פירושו של רבי יעקב כולי, מחבר החיבור הפרשני המונומנטלי "מעם לועז" בשפת הלאדינו ותורגם לעברית על ידי שמואל ירושלמי ופורסם בהוצאת "אור חדש" בירושלים בשנת 1967.
"מעם לועז" נקרא :
ילקוט מעם לועז והוא אוצר האגדה והפירושים וההלכה על תורה נביאים וכתובים
חברו בלשון לאדינו החכ השלם והחסיד רבי יעקב כולי זצ"ל, המגיה ומסדר של המשנה למלך.
אני לא חקרתי את החיבור המקיף של "מעם לועז". אני רק קוראת בו ופירושיו ונהנית מהחידוש הפרשני ומהערך הספרותי של יצירתו. בפירושים שלו ניתן להבין בגישה אנושית, מכילה הרגישה לעני, לדל, לאלמנה. המעידה שהפירוש לא נועד רק להעיד על הכותב אלא על מערכת המסרים החינוכיים הטמונה ומשולבת בתוך הפרשנות לתורה.
הרב יעקב כולי היה מרבני ירושלים ושדריה 1689-1732. ובגיל 25 נסע לקושא כדי להגיה ולהוציא לאור את כתביו של סבו רבי משה בן חביב בעל "כפות תמרים" ו"גט פשוט" שנפטר כאדם צעיר. אני מביאה כאן פרטים על רבי יעקב כולי, שלא היה "מושג" בלימודי התיכון והבגרות. צריך היה לעשות דרך ארוכה כדי להכיר את כתביו ואת האידאולוגיה שלו שנפגשת עם הזמן שלנו.
בגיל 40 לאחר שהוציא לאור את כתבי בן חביב והגיה את "המשנה למלך" של הרמב"ם. והיה מוכר כתלמיד חכם, כידען גדול וכמי שסודות הדפוס ובתי הדפוס של קושא מוכרים לו, התפנה לכתיבת היצירה המהפכנית "מעם לועז" . יצירה תורנית, פירוש לתורה בשפת הלאדינו. עד כה לא נשמע פירוש לתורה שאינו בשפת הקודש השפה העברית. פירושלים לתורה היו מיועדים לגברים יודעי קרוא וכתוב ורבנים, לאליטה תרבותית של העולם היהודי באימפריה העות'מנית. יצירות או פירושים שנכתבו בלאדינו (כמו ההגדה של פסח) היו מיועדים לנשים ואנשים פשוטים שזו שפתם. והנה רבי יעקב כולי הבא מליבה של החבורה התורנית, עושה תפנית ומיעד את פירושו לנשים, לילדים ולאלה שאינם בקיאים בשפת הקודש. הספר הפך לפופולרי והודפס פעמים רבות בדפוס קושטא, דפוס סלוניקי דפוס ליוורנו ודפוס וונציה. רבי יעקב כולי הספיק לכתוב פירוש לבראשית ושמות ושאר העבודה נעשתה לאחר מותו על ידי חכם יצחק מאגריסו, חכם יצחק ארגואיטי, חכם רחמים מנחם מיטראני וחכם רפאל חייא פונטרימולי.
הפירוש מלווה בהתכתבות וציון של פירושים שונים, מדרשים ודברי חז"ל שקדמו לו. כולם משולבים בתוך כתיבתו מבלי להפריע לרצף הפירוש. מבחינת הפירוש זה ללא ספק ז'אנר בפני עצמו, נגיש וקל, אבל עיקר המהפכה היא בעובדה שהפירוש נכתב בלאדינו וקהל היעד אינו רק חכמי ומשכילי המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה, אלא בעיקר נשים ופשוטי העם , אלה שידעו רק את השפה העממית, השפה היהודית.
וכך כתב בהקדמה:
ידעתי בינ"י יקשה מכם עלי וישאלו בני ישראל ויהיו מלעיבים עשות את הקודש זול… מי זה העלם שנתעלמה ממנו הלכה אחת להורות נתן בלבו כנגד מחנה ישראל… יחד עליתלחשו התייצבו וראו חכמת נשים והוא דרך זול… הלא ממשל משלים הוא ונער יכתבום קטני ישראל… מעשה לסתור… הסכת ושמע ישראל הלא לאמונה אדם עשוי למשמש בקיצ"ו בכל שעה והחי יתן אל לבו ארבע אמות קונות לו… ועד בשחק נאמן עלי במסתרים תבכה נפשי זאת אומרת מדוע באתי אל ארץ נושבת עלמא דשיקרא, וכי לאכול מפריה… מתי אעשה גם אנכי לביתי… להשאיר אחרי ברכה בשם יעקב יישאו את שמו בישראל, ובכן תרתי אני בלבי אל תמנע טוב בהיות לאל ידך לעשות חטיבה אחת לישראל… ואי משום לעז מזקנים אתבונן הלא זה הדבר נפתח בגדולים המה לאלפי ישראל הנשר הגדול מהר"ין' מיגאש ומשנהו הרמב"ם ז"ל שר וגדול בישראל חיברו ספרים רבים מכמה הלכתא גברוותא. וגם רבינו סעדיה גאון פירש כל התורה בלשון ערבי להועיל לבלתי יודעים, ויעש כן גם רב אחא משבחא גאון ישראל…"
פירושיו פרצו את גבולות זמנו ואת גבולות המקום והתפשטו ברחבי הקהילות הספרדיות בתורכיה והבלקן והיו לספר בסיסי בלימוד הפירוש לתורה.
ואלה עשר המטרות שהועיד ליצירתו:
כדי להבין את המטרות שהציב לפניו המחבר, עלינו להתחקות אחרי הקדמתו הגדולה שכתב בלשון לאדינו (וניתרגמה ללשון-הקודש במהדורת ירושלים תשכ"ז), ובה עשר מטרות.
המטרה הראשונה: למען ידעו בני הדור את המצוות כיצד יש לקיימן, ואת העבירות כיצד להתרחק מהן, שכן לפעמים אדם נכשל בדברים מתוך אי ידיעת איסורם.
המטרה השניה: להיטיב להבין את הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו, הן האמורים במפורש והן הנרמזים ברמז, ובכללם כל הנסים שנתבארו במדרשים, כגון נסי קריעת ים סוף, מתן תורה וירידת המן.
המטרה השלישית : לקרוא בתורה שנים מקרא ואחד תרגום. שתיקנו חז"ל לקרוא בכל שבוע את הפרשה, כדי שיבינו אותה המוני העם, אשר באותם ימים ידעו לשון ארמית. אבל רבים אינם נזהרים בזה, כי אינם מבינים לשון הקודש ולא כל שכן לשון תרגום. עכשיו שכל התורה כתובה בלשון לאדינו יוכל כל אחד לקרוא את התורה עם הפירוש הזה. ומי שאינו מבין בלשון הקודש יקרא רק הפירוש הזה וישתדל לחלק הפרשה לשבעה ימים ויקרא בכל יום חלק אחד.
המטרה הרביעית: ליישב את כל השאלות המתעוררות בפרשה, כגון יתור לשון או סתירה לכאורה, או דברים שאין אנו מבינים. "כי משה רבינו ע"ה כתב התורה בדיו יקרה מאד מאד ולא כתב בתורה אפילו יו"ד אחת מיותרת בלי הכרח". ומציין כי לא האריך בקושיות ושאלות כדרך המפרשים שקדמו לו, כגון בעל עקידת-יצחק, האברבנאל והאלשיך, למעט אי אלו מקומות, כגון לפני פרשת העקידה, שנקט באומנות המפרשים והעלה עשרים קושיות.
המטרה החמישית: לתאר את המלחמות שאירעו בימי מלכי ישראל והנביאים, והאיגרות שכתבו זה לזה (בזה מתכוון המחבר לביאור הנביאים הראשונים שלא הספיק לחברו).
המטרה השישית: להביא דיני חושן-משפט.
"כי יש בזה תועלת גדולה לסוחרים, כי הרבה פעמים ראינו שבגלל חוסר ידיעה במצות התורה עלול אדם לרדת מנכסיו, לדוגמא הוא קונה דבר שלא בא לעולם, או שנכשל באיזה איסור ריבית והעסק הזה בטל".
המטרה השביעית: לאסוף בספר זה את כל המעשיות הנמצאות בגמרא ובמדרשים ובשאר ספרים, כדי להרחיק מספרי ההיסטוריה הזרים שכל דבריהם הבל, ועוון גדול הוא לבטל הזמן בהם בכל ימות השבוע ולא כל שכן בימי שבת ומועד. "ובלילות החורף הארוכים יהיה לכם דבר להשתקע בו".
המטרה השמינית: לתאר את עבודת הקודש בבית-המקדש והנהגת הכהן הגדול. והתכוון לתאר ולבאר את סדר העבודה בפרשת אחרי-מות (אבל לא זכינו והשלימו בחלקו ר' יצחק מאגריסו, מגדולי רבני קושטה).
המטרה התשיעית: לבאר מעלת התורה, שכל הסיפורים הכתובים בתורה מכילים רמזים חשובים, שעל כך התפלל דוד ואמר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהילים קיט).
והמטרה העשירית השקולה כנגד כולן: כי יש לקיים התורה ולעסוק גם בגמילות-חסדים, ובחיבור הספר זה, שיהיו לו מהלכים בעם, יועדו ההכנסות אחרי ניכוי ההוצאות לקהילות הקודש בירושלים ובצפת וחברון, לפרנסת בני ישיבה וכן למוסדות חסד ולקהילת קושטה. ועשה הסכם עם הגביר ר' יהודה מזרחי, שהעניק מכספו למען הדפסת הספרים. ומציין שזה שנה שנטל על עצמו בחיוב גמור לחבר ביאור כ"ד כתבי הקודש בלאדינו, כשם שמתחייב שליח א"י לסובב בכל הערים. והוא מספר כל זה כדי שכל הלוקח ספר זה, מלבד שיהא מתעמק ולומד נקודות היהדות, יהא גם תומך בכספו במטרה נעלה.
וכך נימק את שם הספר בהקדמה הראשונה:
מקור השם "מעם לועז"
את השם "מעם לועז" שאב מדרשת חז"ל:
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג) . כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים"
ונתכוון לקרוא לספר בשם "בית יעקב מעם לועז", היינו העם המבינים שפת לאדינו, ולשם הקיצור נקרא "מעם לועז". נראה שגם מצא רמז במקרא:
"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז וגו' מלפני אדון חולי ארץ"
רמז לשם המשפחה כולי.
רבי יעקב כולי, ביוגרפיה
חכם יעקב כולי נולד לאימו ולאביו חכם מכיר כולי בשנת ה' אלפים תמ"ה בירושלים.
אביו עלה לארץ ישראל מהאי כרתים ואימו היא בתו של הראשון לציון חכם משה בן חביב, שעלה לארץ משלוניקי. חכם יעקב כולי עבר לעיר צפת, שם למד תורה מחכמי צפת, ועסק בהעתקת כתביו של סבו הראשון לציון. בשנת תע"ד חכם יעקב כולי נסע לקושטא כדי להדפיס את ספריו של סבו חכם משה בן חביב. בקושטא הכיר את חכם יהודה רוזאניס שעמד על גדולתו, ומינהו לדיין בבית הדין בקושטא. חכם יעקב כולי זכה להדפיס את ספרי סבו, ולאחר פטירת חכם יהודה רוזאניס זכה גם בהדפסת ספריו.
חכם יעקב כולי היה בקי בכל מקצועות התורה, כפי שנראה מספרו 'מעם לועז', בו שילב פרושים על פי הפשט, מדרשים והלכות מסוכמות מהפוסקים אשר היו לפניו. בספרו היטיב להדגיש את המצוות שבין אדם לחברו שבהן הרחיב ועורר את קהל הקוראים. את ספרו הדפיס אחרי הסכם עם אחד מעשירי קושטא ואוהב התורה חכם יהודה מזרחי. חכם זה הסכים לממן את הוצאות הדפסת הספר כאשר הרווחים מהמכירה הוענקו למחבר ולצדקה.
בספר כסא רחמים מספר מרן החיד"א שחכם יעקב כולי היה נוהג בתעניות אך משתדל בהצנעתם. פעם אחת היה שרוי בתענית ג' ימים, לקראת סוף היום השלישי של התענית כיבדוהו בקפה. הוא נענה ולגם מהכוס על מנת שלא יתפרסם מעשה חסידותו.
חכם יעקב כולי נפטר ביום י"ט אב תצ"ב
הכתיבה
האומנות הגדולה של המחבר היא אומנות השיזור. הוא שזר את הפשט עם האגדה וכך יצא הפירוש כמקשה אחת, שבה מתחברות התורה שבכתב עם התורה שבעל-פה כפי שניתנו בסיני. לדוגמה, על הפסוק "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ד) הוא כותב:
"אתם ראיתם שאין אלו דברים ששמעתם מפי אחרים וכו', אלא הדברים ראיתם אותם במו עיניכם. …ומתחילת הלילה שבו נגאלתם הייתם פזורים בכל ארץ גושן ובפחות משעה אספתי את כולכם והבאתי אתכם אלי על ענני כבוד וכו', …ושאר העופות נושאים את אפרוחיהם בציפורני ידיהם ומכסים עליהם, לפי שחוששים שמא יבוא עוף מלמעלה ויאכלם, אבל הנשר אינו חושש מכך, ולכן הוא נותן בניו על גבו, וטס עימהם, אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. באותה הנהגה נהגתי עמכם, כי המצרים היו רודפים אחריכם והיו הולכים ומטילים בכם אבנים וחצים ושאר כלי-זין, ואני הסרתי הענן שהלך לפניכם ושמתי אותו אחריכם כדי שיקבל כל אותם חצים מזיקים… והנשר הוא המלך בעופות, ושום עוף אינו יודע לעוף כמותו.., העליתי אתכם למעלה נישאה ביותר… ואתכם נשאתי… כאילו טסתם על כנפי נשרים" (שמות תס"ג בקיצור).
אנו רואים אפוא כי בפניה "אתם ראיתם" נכללים כל הדברים שיסודם באגדה בלשון נוכח. וזו דוגמה אחת מני רבות. דוגמה נוספת למלאכת האיסוף והשיזור אנו מוצאים ברשימות הנסים שהמחבר מונה בכל עניין נסי. בקריעת ים סוף, למשל, הוא מונה חמישים נסים בשזרו את כל הנאמר במדרשים ומביא גם מן הפיוט (בשלח שכ"ט-ש"ע). ובסוף פרשה זו הוא מונה כ"ב הנסים שנעשו בירידת המן. וכן בפרשת יתרו (שמות י"ט, י"ז) הוא מונה חמישים הנסים שהתרחשו במעמד הר סיני ומתן תורה (תצ"א-תקי"א)
מחזור שירים שסוגר את הספר: מסע אחר עם עורב שחור ו Saint Claire ' שיצא בהוצאת קשב. 2018. הספר מלווה בציורי מים של מארק ינאי, הצייר והרשם הירושלמי . הבאתי את מחזור השירים דווקא בימים אלה, ימים שירושלים במרכז. ירושלים היא עיר של צליינים, יעד לצליינות ועליה לרגל. בעוד שלושה ימים חג השבועות, אחד הרגלים בעולם היהודי . הצלינים הנוצרים והעולים לרגל לירושלים עשו ועושים אותה דרך בדרכם לעיר. אז הנה אחת מפינות הצליינות , המפגש בין תרבותי, מפגש בין הנושאים עיניהם לשמים ולעיר.
לאחר יומיים של נסיעה ברכבת הטראנס אירופית, לאחר שגבי כמעט נשבר מהמסע הכבד שסחבתי בתרמיל. לאחר שהצלחתי לעבור בשלום את כל בודקי הדרכונים שלא הבינו מאיזה צד קוראים נכון את הדרכון שלי. והייתי כל כך רעבה ועייפה ובעיקר כתפי היו חבולות, נכנסתי עם האוטובוס הכפרי לכפר קטן על שפת הים האדריאתי שיש לו שם מוזר, "פִירובָץ".
ירדתי בתחנה של הוילה, זה בניין הקייטנה של הקהילה היהודית כפי שהוסבר לי. הייתה זאת שעת בוקר ורוב משתתפי המחנה בילו על שפת הים בשחייה ובשייט. ואילו אני נכנסתי לבניין ולפי ריח הבישול פניתי למטבח אולי אמצא שם פרוסה יבשה שאפשר למרוח עליה גבינה לבנה. אבל כדי להציג את עצמי ולהסביר את כניסתי החלטתי שאפרוק קודם לכל את התרמיל ואפרוש את ה"מתנות" על השולחן.
ואומנם נכנסתי למטבח שהייתה בו באותו רגע רק אשה אחת לבנת שיער עבת בשר ועטופה בסינר גדול, שעבדה על משטח המטבח. וכנראה עסקה בחיתוך בשר וירקות. אמרתי "שלום" לבבי מתוך הנחה שבמחנה יהודי כל אחד מכיר לפחות מילה זאת. אבל, זו הייתה הטעות הראשונה שלי. באותו רגע שסיימתי את הברכה והחיוך עדיין על פני הסתובבה האישה לעברי, נופפה בסכין באוויר וקראה בקול :"צ'י-צ'ו, צ'יצ'ו…" אל המטבח נכנס מכוון החדרים איש מבוגר לבן שער, כחול עיניים, בעל גוף מוצק. פניתי לעברו הושטתי את היד ואמרתי שוב: "שלום" הוא לא הושיט יש רק התבונן בי בעיניים חודרות וקרא בקול כמו האישה לפניו: "פאבלה, פאבלה…" הצעקות הדהדו בחלל המטבח סיר מלא מים שהיה על הכירה החל לבעבע ואני חשתי את הכתפיות של התרמיל לוחצות על כתפי ותמהתי שאיש עדיין לא הציע לעזור לי. בדיוק התחלתי לשחרר את הכתפיות מעלי נכנס לחדר בחור צעיר בבגד ים, רטוב כולו ושערו נוטף על פניו ורק לאחר רגע זיהיתי את פאיה הוא פאבלה אחיה של אנה שלימים תהיה חברתי הקרובה והאהובה היא ואחיה ממארגני המחנה. לרגע רווח לי וברכתי אותו בעברית ובאנגלית. פאיה לחץ את ידי והסביר לי שצ'יצ'ו ואישתו אחראים על המחנה מבחינה ארגונית והם אינם מדברים אנגלית. הוא הכיר בינינו והוסיף מספר משפטים בסרבית תוך שהוא מצביע עלי.
בינתיים הורדתי את התרמיל מעל כתפי ומאחר שעל פי ניסיוני אני יודעת שאוכל או דבר משקה תמיד שובר קרח ומקרב לבבות התחלתי מתעסקת עם האבזמים בתרמיל ולפתוח אותו כדי להוציא משם שני בקבוקי יין אדום תוצרת ישראל שסחבתי עבור ה"קידוש" של ליל שבת, פתחתי את התרמיל והוצאתי את הבקבוקים ובקריאת שמחה בגאווה הנפתי את ידי והנחתי אותם על השולחן. זאת היתה הטעות השנייה שלי.
ובכן באותו רגע שהוצאתי את היין מהתרמיל של שולחן המטבח ציפיתי להבעת שמחה או הערכה למאמץ שעשיתי או לפחות איזו הבעת תודה מנומסת…ובמקום זאת השתרר שקט מתוח, כאילו אמרתי משהו שאינו במקום…פאבלה לקח את הבקבוק מידי הסתכל בו כאילו בעניין רב וניסה לקרוא את הכתוב על התוית, אך ללא הצלחה. הוא הניח את הבקבוק על השולחן ועבר לנושא אחר. אשתו של צ'יצ'ו ניגבה ידיה המלוכלכות מהבישול בסינור ניגשה אל השולחן ובלי לבקש רשות לקחה את הבקבוק והחלה לצעוק ולדבר בקול רם וכועס בשפה שלא הבנתי ממנה דבר וצ'יצ'ו לקח את הבקבוק מידה הוסיף דברים בכעס ופנה אלי ואמר באותה שפה שהוא לוקח את הבקבוק ואסור לצעירים בשום אופן לשתות במחנה, תוך שהוא מניף ידיו ומקרב את פי הבקבוק הסגור לפיו ומטה ראשו לאחור, כדי להדגים את הנושא. חשבתי לרגע שיש כאן אי-הבנה הן לא מדובר כאן בשתייה לשוכרה אלא ביין מתוק 'כשר' תוצרת הארץ, שנועד לברכה בלבד..אך היה זה כאילו הוספתי שמן למדורה וכעסו רק הלך וגבר והוא לקח את הבקבוק ועלה לחדרי המגורים. פאיה, לאכזבתי, לא ניסה להגן עלי או להצהיר שהיין הוא עבור כולם אלא רק חייך ולקח את תרמילי הכבד והראה לי היכן החדר בו אשן עם סטודנטיות נוספות שהגיעו כדי לעזור למחנה השנתי של הקהילה היהודית.
יצאתי איתו מהמטבח מבלי לדעת איך איישב את אי ההבנה והכעס על בקבוק יין מתוק תוצרת "כרמל" שנסע כל הדרך מירושלים מתוך תרמיל שהכביד מאד על גבי.
-"למה לקח לי צ'יצ'ו את היין?- שאלתי את פאיה שליווה אותי לחדרי.
-"כי אסור לשתות כאן יין". ענה לי בקיצור
-"אבל, הן זהו יין לקידוש, שהבאתי במיוחד מירושלים," ניסתי להסביר.
-"אם מדובר ביין לקידוש, אז לפי דעתו של צ'יצ'ו יש מספיק יין טוב גם ביגוסלביה."
-"אבל בירושלים הסבירו לי שאין כאן יין כשר, אלא, יין נסך בלבד, יין של גויים." איך שסיימתי את המשפט חשתי שעשיתי טעות שלישית. ראיתי על פניו של פאיה שנפגע. כאילו אמרתי דבר מה בגנות ארצו האהובה. החלטתי לחכות ולשתוק. מוטב לשתוק מאשר לטעות, אמרתי לעצמי.
-"תראי, בעיני צ'יצ'ו, היין המקומי מספיק טוב לכל דבר ואולי הוא חושב שאורח שהוזמן למחנה לא יכול לשנות ממנהג המקום."
רציתי לאמר לו שאני מאד מודה על ההזמנה והאירוח אבל, בכל זאת שלחו אותי ואת חברתי מירושלים, להיות יחד עם נוער יהודי מרוחק מכל חיים יהודיים, להתערב זה בזה ולהביא מרוח הארץ. אבל, לא אמרתי דבר. הבנתי שבעשר הדקות הראשונות שלי במחנה, עשיתי טעויות שקשה לתקן.
נכנסתי לחדר קטן ש היו בו שלוש מיטות ואחת מהן היא שלי. הנחתי את התרמיל בצד ומיד נרדמתי על המיטה במלוא בגדי. לפנות ערב התעוררתי לצליליו של חליל המתאמן במנגינה מוכרת לי ובכל זאת זרה לאט לאט זיהיתי אותה מתוך התרדמה כ"על נהרות בבל", ניגון של קינה.
התעוררתי רעבה ועם ראש כבד מאד. לאט הרמתי ראשי מעל הכרית וראיתי בחורה צעירה וגבוהה, יפת תואר שצמה כבדה מוטלת על כתפה עומדת ומחללת מול עמוד תווים בחליל צד. בעד החלון הפתוח אפשר היה לראות את צבעי השקיעה מתפזרים בעולם וקול מי הים המרשרשים ליד החוף נבלע על רקע החליל.
היא הבחינה שהתעוררתי והפסיקה את האימון בנגינה פנתה אלי ושלחה ידה ללחיצה ואמרה באנגלית "שלום, שמי ליסה ואני מניו יורק". הודיתי לה בליבי על מאור הפנים ועניתי "שמי יעל ואני מתל אביב".
"אהה, אז את היא הבחורה מישראל שטליה מזכירה שמה ואומרת שהחומר נמצא אצלך. יופי אז עכשיו יהיה לנו חומר להכין תוכנית לשבת ולתשהבאב" את המילה האחרונה לא הבנתי כלל אבל החלטתי שלאור נסיוני הרע עד כה אשאיר את הדברים כפי שהם.
כשחזרתי מהמקלחת חיכה לי מגש ליד המיטה ובו ארוחה מאולתרת לפני הארוחה המשותפת לכל הקייטנים. לרגע היה לי חושך בעיניים. על המגש היו מונחים שני סנדויצ'ים עסיסיים כשבכל אחד פרוסת נקניק ועליה פרוסת גבינה צהובה. לא ידעתי מה לאמר ואיך אסביר לליסה את הבעיה והיא הרי האדם הראשון שמסביר לי פנים במקום הזה. האם אוכל זאת כדי לא להלבין את פניה?
לא יכולה. בלתי אפשרי עבורי.
האם אומר שאיני רעבה, הרי אי אפשר ואני רעבה מאד לאחר נסיעה שלושה ימים ושלושה לילות ברכבת כשרוב הזמן אכלתי בסקויטים יבשים ותפוחים וודאי ניכר הדבר על פני.
ואם אומר שאני "צמחונית" הרי אז אפשר להוריד מהכריך את החלק המיותר והוא "צמחוני". החלטתי לנסות ולהסביר את האמת. התחלתי לשרוך את סנדלי וכאילו בדרך אגב אמרתי לה: "מצטערת, איני יכולה לאכול מהסנדויץ' מאחר ואני אוכלת רק אוכל כשר"
"אוו." אמרה ליסה כאילו נפלה מציאה לידיה, "אני מצטערת אבל אני לא יודעת מה זה אוכל 'כשר'"
החלטתי לשאול ישירות שאלה שהחלה להטריד אותי לאחר המפגש עם צ'יצ'ו ואשתו במטבח כשחושי אמרו לי שלפחות אחד מהם אינו מבני עמי. כדי להימנע מבעיות ושאלתי אותה: "סליחה ליסה, האם את יהודיה?"
"ודאי". השיבה לדברי, "אבל אני יהודיה 'טריה', רק לאחרונה התחלתי להתייחס לעובדה זו בחיי."
"למה את מתכוונת?" שאלתי.
"אלך קודם להביא לך אוכל ואחר כך נדבר, אבל מה בעצם את יכולה לאכול כאן ומה זה 'כשר'"
"פרוסת לחם עם גבינה לבנה וביצה קשה וירקות, יספיקו לי," אמרתי.
ליסה ירדה למטבח עם המגש המלא בידה. הטיתי את אוזני לשמוע ואומנם שמעתי את אשתו של צ'יצ'ו קוראת בכעס מהמטבח ואת ליסה המנסה לענות ולרכך בקולה ובשפתה. לבסוף עלתה לחדר כשבמגש מונחים עגבנייה, מלפפון ותפוח שהיו ערבים לחיכי מכל אוכל. והסבירה שנינה הטבחית נפגעה מהמגש שחזר כלעומת שבא והוסיפה חיוך על דבריה כדי שלא אדאג יותר מדי.
תוך שאני נוגסת בתפוח תליתי עיני בליסה ואמרתי
"ועכשיו ספרי לי מה זאת אומרת יהודיה 'טריה'?"
ליסה ישבה מולי על מיטתה ובאפלולית של שעת ערביים שהשתררה בחדר החלה לספר בקצרה "רק לאחרונה לפני שבועות ספורים אמי סיפרה לי שבתחילת המאה עזב סבי, איזאק גולדנברג אז איש צעיר ונמרץ את רוסיה או ליתר דיוק את אוקראינה והחליט להגר לאמריקה. עזב את אוקראינה כשבלבו החלטה לבא למקום חדש כדי להתבולל בו וכדי לשכוח כל מה שקשור ביהודים. פשוט למחוק את הקשר עם העם היהודי, להיות סתם 'אדם' כי המראה האחרון שראה בקייב היה שורה של גופות. אמו ואביו, אחיו הגדול, אשתו והתינוק שלהם, אחיותיו הקטנות, כל בני משפחתו שרועים מתים לאחר פוגרום.
סבי החליט שהוא רוצה להקים משפחה חדשה במקום חדש בלי עבר ובלי זיכרונות של יהודים. משפחה שלא תהיה נתונה יותר לפחדים מפני פוגרום. משפחה שילדיה לא יהיו שונים מהסביבה, הוא הגיע לאמריקה כדי לחיות בעולם החדש. אומנם הוא התחתן עם יהודיה אך בבית לא היה סימן שאנחנו יהודים. את אימי גידלו כאמריקאית רגילה בלי כל קשר ליהודים. בבית למדנו הרבה מוסיקה ועודדו אותי ואת אחי ללמוד שפות ולא ידענו כלום על עברו של סבא מלבד העובדה שהגיע לניו יורק מרוסיה והקים בהצלחה מפעל לנעליים. אני למדתי את הספרות והשפה האנגלית, הצרפתית והספרדית. לא ידעתי דבר לא על היהודים ולא על הקשר שלי אתם… "בנקודה זו מישהו דפק בדלת וקרא לנו לרדת למטה לארוחת ערב ואחר כך יוקרן סרט בחדר הגדול. רציתי לשמוע את המשך סיפורה של ליסה, שהלכה והתחבבה עלי בטוב מיזגה אבל ביומיים הבאים, היתה עסוקה.
כל אחת מאתנו בעניין אחר של המחנה. היא ארגנה שיעורי מוסיקה ואני הכנתי שעורי עברית.
למחרת ,יום חמישי אני מישראל, ג'יל מאנגליה ורחל מקנדה, החלטנו להכין לקראת שבת חלות. לאפות חלות לשולחן השבת ואפשר יהיה לברך "המוציא.." וכך לשוות לארוחה חגיגית שודאי יהיה בה בשר לא כשר ואולי "צרות" אחרות, מראה של שבתוהרי זה כל העניין.
חיפשנו משטח עץ נקי שכלל לא שימש לבישול, רחצנו היטב וניקינו פיזרנו קמח והכנו את עיסת הבצק לקראת הטפחה. עוד אנו לשות יחד עם אנה ודניאלה וגרסיאלה ומריאנה והנה שוב נכנסה נינה אשתו של צ'יצ'ו (שכבר למדתי מחברותי שהוא, צ'יצ'ו, השייך למשפחת דנינו הותיקה במשפחות היהודים ביוגוסלביה את אשתו פגש ביערות בין הפרטיזנים במהלך מלחמת העולם השנייה היא בת מאחד הכפרים הגובלים בהונגריה וניב דיבורה היה שונה גם באוזני בני המקום. נינה פנתה אלינו החלה כועסת וצועקת בשפה שלא הבנתי. הבנות שידיהן היו מלוכלכות מהבצק עמדו והשיבו לה בתקיפות והיה זה ויכוח קולני שהביא את צ'יצ'ו אלינו מהחצר שם היה עסוק בקניית ביצים מאחד הכפריים שהביא מרכולתו למחנה. צ'יצ'ו הרים את קולו מעל כולם ובטא בידיו תנועת גרוש שמשמעותה "החוצה!" היינו המומות ופגועות. ידינו היו עדיין דביקות מהבצק נהנינו מאד מעשיית החלות, והיתה לנו תחושה שאנו עושות מעשה נכון, אופות חלות לשבת..אך צ'יצ'ו היה כולו אדום מכעס עיניו הכחולות בורקות והוא מנפנף בידיו כלפינו כאילו היינו זבובים או יתושים..
דניאלה ומריאנה ניסו להסביר לו אך, הוא בשלו. יכולתי להבחין שיש לו טענות מיוחדות כלפי שכן הצביע עלי במהלך שיחתו בכעס רב. עוד אנחנו מנגבות ידינו במגבות המטבח ומתבוננות בעיסה הבלתי גמורה…
לפתע נשמעה מכיוון המרפסת נגינת חליל, הייתה זו מנגינה מוכרת לי היטב ומשכה אותי בחבלי קסם החוצה לחצר האחורית. ההפתעה הייתה גדולה יותר כאשר צ'יצ'ו עזב אותנו, עזב את הויכוח ונדמה היה שאיבד כל עניין במה שקרה ברגעים האחרונים במטבח. הוא הסתובב לאחור ויצא מתוך המטבח לעבר החצר האחורית. שם על המדרגות ישבה ליסה וחיללה בחליל צד שקועה בנגינתה. אשתו הסתכלה בו בפליאה רבה והלכה למחסן. אנה, דניאלה וגרסיאלה ניצלו את ההפוגה וחזרו ללוש את הבצק ולקלוע צמות לחלה. צ'יצ'ו התקרב לליסה עמד לידה, וצרף קולו לנגינתה בעיניים עצומות. מהמרחק בו ראיתי אותם לא יכולתי לקלוט את המילים אך זו היתה שירה בשפה מוכרת לי, שאינה אנגלית ואינה סרבית-קרואטית התבוננתי בהם. לרגע, בעיני, העולם עמד. נערה אמריקאית צעירה מנגנת בחליל צד ואיש בוגר רוטן וכעסן דובר סרבית-קרואטית והונגרית ואולי המנגינה נשמעה לי מוכרת ולא זכרתי מאין. ליסה הפסיקה נגינתה, ניגבה את פיה, וצ'יצ'ו רכן אליה ואמר : "ליסה קרידה". את זה הבנתי. פירושה של הפנייה "ליסה יקירה" וזו פנייה בלאדינו אותה שפה שאמא שלי וסבתא נוהגות היו לדבר ביניהן. הנה שקעו שניהם בשיחה בשפה שאף אחד מלבדם ומלבדי לא הבין. לאחר רגעים ספורים הם אחזו לעינינו ידיים ושרו שיר ודמעות החלו זולגות מעיניו של צ'יצ'ו, למרות שהסתתרתי מאחורי הקיר ירדו דמעות גם מעיני. ועיניה של ליסה לא דמעו רק צחקו באור המיוחד לה.
נאני נאני
נאני קארה אל איז'ו
אל איז'ו דה לה מדרה
דה צ'יקו סה אגה גראנדה
איי דורמיטה מי אלה
דורמיטה מי ויסטה
אי קה טו פאדרה ויאנה
קון מונצ'ה אללגריה
ידעתי שזהו שיר ערש ששרה אם לבנה. שנים רבות שלא שמעתיו. ליסה חזרה לנגן וצ'יצ'ו שר ובכה שר ובכה בשקט. ליסה המשיכה לנגן בתשומת לב ובריכוז מתעלמת מהתרככותו של צ'יצ'ו.
מאותו רגע שנשמע חלילה של ליסה חיינו במחנה השתנו כליל. בכל פעם שהיתה מהומה או בעיה, או חסר היה משהו היינו שולחים את ליסה לדבר עם צ'יצ'ו בספאניולית והבעיה היתה נפתרת כאילו לא היתה. ואכן לאחר השיחה ביניהם החלה נכנסה לתנור וריח נפלא מלא את הבית ובישר על השבת הקרבה. היין שהוחבא בחדרו והיה בעיניו עדות מרשיעה על השפעתם השלילית של המדריכים מישראל על ילדי המחנה, ירד באורח פלא לשולחן. צ'יצ'ו לא אהב את המדריכים מישראל ולי, היה נדמה שאותי הוא שונא במיוחד. מישראל, הוא ראה אותנו כמי שמדיחים את ילדי הקהילה לעזוב את ביתם, את אביהם ואת אמם ולעזוב הכל בשביל חלום רחוק במקום רחוק.
צ'יצ'ולא השתנה וגם אשתו לא הפכה לאישה נוחה יותר אבל חשנו פחות עוינות. הוא חיפש את קרבתה של ליסה והם דיברו בינם לבין עצמם בשפת ילדותו שכל מי שדיברו אותה לפני המלחמה, אינם עוד. שפת האם שלו הייתה ספניולית בה דיברה אימו , עם אחיותיה, עם אביו, עם הילדים, עם השכנים, זו השפה שנתנה שמות לימים ולמאכלים.
אבל, האמת היא שצ'יצ'ו לא עניין אותי, בעיני הוא היה זקן עצבני וטרחן שלא היתה לי ברירה אלא, לנסות ולהסתדר איתו לטובת העבודה המשותפת שלנו. רציתי להשלים את הסיפור ולהבין איך ליסה הסטודנטית מניו יורק, דוברת ספאניולית. חיפשתי רגע שיתאים לשיחה בינינו, אבל התקשיתי מאוד. למעשה רוב הזמן חיפשתי אותה בעיני אך לא ראיתי אותה, ליסה נעלמה לשעות ארוכות ולא ידעתי לאן.
ערב שבת
לאחר סעודת ערב שבת שהיתה חגיגית במקצת בזכות הסדינים הלבנים שהורדנו מהמטות ופרסנו על השולחנות, הברכה על היין ועל החלות שאפינו… אחר כך היתה ארוחה שקשה לקרוא לה "יהודית" אך חברינו בני המקום לא ידעו להבחין בהבדלים… עבורם עצם ההמצאות יחד במבנה של הקהילה היהודית בפירובץ ומעט שיעורי העברית ומעט השירים ששרנו יחד… היו הרבה מאד, זה היה מזון רוחני לכל השנה.
לכבוד חופשת סוף השבוע הגיעו למחנה אורחים רבים. ביניהם הורים של בני הנוער או ראשי הקהילה מבלגראד שבאו להנות מהדור הצעיר המבלה את הקיץ בחסות הקהילה. שולחן מכובדים מיוחד הוכן עבורם בחדר האוכל. חשתי שאנחנו האורחים מישראל או ממקומות אחרים, אנחנו רק תפאורה. פאבלה לקח את הגיטרה מישה ניגן במפוחית פה וניגונים פרצו אל תוך הלילה כשבני הנוער והזקנים שרים ביחד. הם שרו בשפתם כמו שאצלנו שרים את "השירה בציבור" הם היו "יחד" ואני הרגשתי מאוד בחוץ, חשתי בודדה וחיפשתי את ליסה כדי לשבת לידה ולהרגיש קירבה. אבל את ליסה לא ראיתי ליד שולחן האוכל.
לאט לאט התחילו להתגנב ניגונים מוכרים בתחילה היו אלה "יבמבומים" חסידיים ואחר כך התחילו ניגונים עבריים כמו "הבה נגילה" ו"שאבתם מים בששון".. לאחר כמה שירים הייתה אתנחתא היה קצת שקט ומקצה שולחן המכובדים נשמע קולו הזקן של אויגן וורבר, ראש הקהילה, שר שיר עברי ופאבלה מנסה להתאים מיתריו לקולו, התקשיתי לשמוע את המילים או לקלוט את המנגינה ולחישה חזקה של פאבלה נשמעה לעברי "יעל, יעל בואי הנה.." התקרבתי לשולחן המכובדים ועדיין לא הבנתי מה הם רוצים… פאבלה אותת לי בעיניו שאקשיב לראש הקהילה הזקן הרכנתי את ראשי והקשבתי ולאט התחלתי להבחין במילות שיר העמק "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל.."
הצטרפתי לשיר והתאמתי עצמי לקצב שלו וכך עברנו משיר לשיר שרק הוא ואני שרים שכן אלה היו שירים כה ישנים ובלתי ידועים לצעירים. שירים שהכרתי מטקסי יום העצמאות או שירים ששרנו בתנועת הנוער. היה איזה אור בעיניו ולרגע מקומי בתוך החבורה עלה. שאלתי את ראש הקהילה הזקן מהיכן השירים והוא צחק וסיפר שלפני המלחמה ה"היא" היה שייך להכשרה של ה"שומר הצעיר" קבוצת צעירים שהתכוונו לעלות לארץ ולהתיישב בקיבוץ בנגב, ואלה היו השירים ששרו. והוסיף משפט " אבל הרכבת שלנו עברה ואנינשארתיבתחנה.." אחר כך ישבנו הצעירים סביב ראש הקהילה הזקן והמזכיר ושוחחו שעות ארוכות אל תוך הלילה.
למחרת בארוחת הבוקר סיפר לי פאבלה, "דעי לך שזו פעם ראשונה שראש הקהילה קיים עם הצעירים שיחה כנה, עד כה התעלם מכל פנייה שלנו ואף פעם לא ענה לשאלותינו, אולי בזכות השירים נפתח לרגע, מי יודע. אולי יתן לנו סוף כל סוף לפתוח את המועדון של בני הנוער בקהילה".
שאלתי אותו: " יש לו בנים?"
"כן, יש. אך הם רחוקים מאוד מכל מה שקשור לקהילה היהודית ולמעשה אינם רואים עצמם יהודים אלא, הם חברי מפלגה טובים". לא הוספתי לשאול רק יכולתי להבין שמסתתר כאן צער גדול.
שבת
קשה היה להרגיש את טעם השבת בפירובץ או אולי בני הנוער האחרים חשו את השבת בעצם השינוי וההתכנסות יחד. לקראת הצהריים יצאו כמעט כולם לשייט במפרץ של הים האדריאטי, ואילו אני נשארתי בחדר וחיפשתי דרך לעשות לעצמי שבת. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחשתי שיש מקומות בהם השבת אינה מלכה ואיש אינו מתכונן לקראתה. הבנתי שאת השבת צריך "לעשות" המלכה הזאת, צריכה שיתכוננו לקראתה. יכינו כל שדרוש לקראת בואה ורק אז היא מופיעה. היא אינה נעשית מעצמה. ישבתי בחדר וקראתי ולבסוף החלטתי לצאת לטייל בסביבה הקרובה. יצאתי מתחום הוילה לעבר החוף שהוא למעשה רצועה דקה של חול וסלעי כורכר. אל המפרץ ירדו גבעות המכוסות בצמחייה המזכירה מאוד את צמחיית הכרמל. התחלתי לטפס על הגבעה וליהנות מעצי זית וחרוב גפן בר המפוזרת בין הטרשים והקוצים, הכל היה כל כך מוכר אך גם מוזר כי אף פעם לא ראיתי צמחייה עשירה כזאת בקרבה לים, טיילתי לאיטי בשדה בין הטרשים היורדים לים מהפריחה של צמחי הקיץ והכחול העמוק של הים.
לפתע מתוך קולות רשרוש המים שמעתי צליל נוסף. היה זה קולו של חליל בשיר מוכר לי היטב שיר שאמא היתה שרה בבית בינה לבין עצמה בזמן שתלתה כביסה או בישלה, או סתם בשעת שמחה. שיר בספניולית שאת הפזמון ידעתי לפזם היטב " אברהם אבינו פדרה קרידו, פדרה קרידו. לוז דישראל" (אברם אבינו אברם אבינו אור של ישראל). טיפסתי בעקבות המנגינה והבחנתי גם בקול עמוק ויפה המצטרף ושר. טיפסתי על הגבעה ועברתי מסלע לסלע ומשיח לשיח כאשר אני נאחזת בכל זיז או צמח כי שביל לא היה שם. לבסוף הגעתי לנקודה בה יכולתי לראות תחת עץ שיזף את ליסה יושבת על סלע ומנגנת בחליל צד לידה פתוחה מחברת שאבן מכבידה עליה לבל תעוף ברוח ובסמוך עומד צ'יצ'ו, זרועותיו שלובות על חזהו, עיניו עצומות והוא שר בקול עמוק וצרוד את השיר המוכר. עמדתי מאחורי השיח והצצתי. רציתי להצטרף אליהם אבל פחדתי. ידעתי שברגע שצ'יצ'ו יראה אותי הוא יגרש אותי ויוסיף כל מיני כינויים מעליבים. אבל לא יכולתי ללכת משם. נדבקתי לעץ. הם נדמו בעיני לרועים קדמונים היושבים תחת העץ ומשוחחים עם האלים.
הם עברו משיר לשיר. לפעמים הוא מפסיק ומתקן אותה, מדייק בטון, ולפעמים היא מפסיקה באמצע הניגון ושואלת שאלה כותבת אל תוך המחברת וממשיכה.
כך עמדתי שעה ארוכה והקשבתי והם היו שקועים בעצמם ובמוסיקה שלהם.
ליסה הפסיקה לכמה רגעים את נגינתה ושמעתי אותה אומרת לצ'יצ'ו, משפט מעורב בספרדית ובאנגלית:"הערב תשהבאב, טליה ופאבלובקשו שנכין שירים מתאימים" .
באותו רגע, חשתי גירוי קשה בשוק רגל שמאל שלי, כאילו איזה חרק מטפס עלי התכופפתי והכיתי בכף ידי. הרעש של הטפיחה על הרגל הכה סביב הרמתי את הרגל והדריכה המחודשת על העשב היבש יצרה רשרוש. ליסה וצ'יצ'ו הפסיקו לדבר והפנו את מבטם לכיוון העץ מאחוריוהסתתרתי. יצאתי ממחבואי לעברם כשאני מחייכת בהתנצלות, וחיכיתי לגידופיו של צ'יצ'ו, חשתי שפני מסמיקים וזעה יורדת ממצחי. "סליחה ליסה וסליחה צ'יצ'ו. הלכתי לטייל בסביבה ושמעתי את החליל נהנתי כל כך מהשירה, אז ישבתי מאחורי העץ כדי לא להפריע והקשבתי בלי שביקשתי רשות. אני מבקשת סליחה."
ליסה פנתה אלי כשהיא מנופפת בחליל, "הי, יעל, טוב שבאת אנחנו מדברים על התוכנית לתשהבאב ולא מכירים את השירים אולי תעזרי לנו למצוא שיר על ירושלים."
עוד אני מנסה לענות והדוגמא הראשונה שעולה לי בראש היא "ירושלים של זהב" שלא היה ספק בליבי שהם מכירים, אם לא את המילים הרי לפחות את המנגינה. אבל אז התחיל צ'יצ'ו שהיה הרבה יותר זריז ממני לשיר בספניולית שיר עצוב שנשמע לי כמו שיר קינה. ותוך שהוא שר גיליתי שמילים רבות אני מזהה אבל אז ליסה כיווצה את מצחה כמי שלא מבינה את הדבר העומד לפניה, היו מילים כמו: " גלות דה ירשולים" או "חורבן דה זיון" או "עבודה זרה", "קורבנות" צ'יצ'ו שר בעיניים עצומות כמי שנמצא במקום אחר אפשר היה להבחין שהוא עומד לפני דמעות.
ליסה פנתה אליו ושאלה: "מה זה?"
צ'יצ'ו לא ענה לה בהתחלה, אבל כעבור רגע אמר "אני לא יודע מה זה אבל אני זוכר את זה שאבא היה שר בתשהבאב וכולם בכובבית הכנסת. אחר כך שרו את זה כשלקחו את הנשים והזקנות עם הילדים במשאית גז מהעיר שלנו."
אני חושבת שזאת קינה, אמרתי. זאת קינה על חורבן ירושלים ובית המקדש. אני לא מכירה את השיר אבל ברורות לי המילים, יש מילים רבות שהן לא בספרדית אלא, בעברית. בלשון התנ"ך והתפילה.
ליסה שתקה ואמרה, "את זה קשה לי להבין."
שתקנו. מסביב היה יפה כל כך הכל ירוק ופרחי פעמוניות מתחת לעצים. פה ושם גפן בר מלאה בעלים רעננים טיפסה על עץ וצ'יצ'ו עוד עמד בעיניים עצומות.
אמרתי לו אולי תחזור על השורות הראשונות ואני אתרגם לליסה. הוא החל לשיר ואני תרגמתי בשיתוף עם ליסה היא על הספרדית ואני על העברית תוך כדי תרגום ושירה נגלה לי סוף סוף הסוד שהטריד אותי מאז יום בואי המלה המשונה בהיגוי מלעיל מיוחד "תשהבאב" היא בעצם "תשעה באב" ולאותו ערב תכננו טכס קצר וקריאה במגילת איכה. ידענו שהדבר עלול ליגע את אלה שאינם מבינים עברית ולפיכך חיפשנו שירים וניגונים לירושלים:
"הקשיבו לקינה זו של עצב ויגון
על גלות ירושלים ואודות חורבן ציון.
בראות אלוהים כה הרבה עברות,
עבודה זרה וגלוי עריות,
לכל מחל, סלח הוא בזכות הקורבנות,
בזכות קרבן תמיד שעלה שם לרצון.
ביום אשר חדל בו, בטל בו התמיד,
נגזר כי יד אויבת, את ההיכל תשמיד.
לגבריאל ציוה אז אלוה, והגיד
רמץ אש בוערת להטיל על ציון."
אחר כך המשיך צ'יצ'ו לשיר שיר שנוהגים לשיריהודי סלוניקי וסיפר כלאחר יד שמשפחת אמו מסלוניקי ובנעוריו, נסע לשם ונשא לאישה נערה יהודיה סלוניקאית יפה שאהב , בלה שמה, בעת שאספו את יהודי סלוניקי ברכבות לאושויץ, הוא נעדר מהבית, הואנסע לפאריס לצורכי פרנסה, וכך הצליח להתחמק מהגירוש, במהלך שנות המלחמה הוא נדד וברח , הצטרף ביערות לפרטיזנים ושרד את המלחמה.
"נעולים בפנים שבוע
בקרון בהמות דחוסים,
יוציאנו לשאוף רוח
פעם בשלושה ימים.
אמא יקרה, הו אמא
בחלקך נפלה הזכות
במולדתך לגווע
בלי לסבול את הענות."
כך נקשר לו חורבן בחורבן ואחרי שצ'יצ'ו גמר את שירו, שרה ליסה ללא החליל את "על נהרות בבל" והפעם, הייתה לי הפתעה היא שרה זאת באנגלית. היינו עצובים. הסיפור של צ'יצ'ו הביא אלינו את החורבן קרוב קרוב. ליסה הציעה שנחזור למחנה ובדרך סיפרה סיפור קצר שקראה בספניולית על שני יהודים שהפליגו בספינה בים התיכון והנה פרצה סערה והספינה טבעה. כעבור כמה שעות הגיעו אנשים שהצילו אותם. הם שאלו אותם, איפה למדתם לשחות? ענו היהודים, לא למדנו אף פעם לשחות. תמהו השואלים ואיך בכל זאת החזקתם מעמד בלב הים. ובהדגימה בידיה את דרך הלימוד התלמודית בניפנוף ידיים ובפשיטת אצבעות המשיכה אמרו היהודים: דיברנו ודיברנו ודיברנו וכך צפנו על פני המים."
צחקנו וצ'יצ'ו אמר הנה שלושה יהודים אנחנו ולשלוש שפות אנחנו זקוקים כדי לדבר, מדברים ומדברים וכבר עבר היום. דבריו אלה הביאו אותי להעיז ולשאול את ליסה שאלה שרציתי לשאול מהיום הראשון.
"ליסה, אמרת שגדלת כלא יהודיה אז, איך קיבלת את השפה הספניולית, הרי זו שפה שמדברים בה יהודים בלבד, איך הגעת לפה, בכלל."
ליסה צחקה ואמרה תוך שהיא תולשת עלים מהשיחים ממוללת ומריחה" כנראה ששום דבר לא מקרי. כדי לדעת שאני יהודיה ולהגיע למחנה נוער הייתי צריכה לאהוב שפות להרחיק וללמוד ספרדית באמריקה הלטינית ובספרד, יום אחד כשישבתי בספריה של אוניברסיטת מדריד ועבדתי על לימוד השפה מתוך קלטות של שירה עתיקה. נפלו לידי שתי קלטות שמע ששאלתי אותן להקשבה בחדר שלי. הקשבתי להן וידעתי שזו ספרדית אךמעט מאוד מילים הבנתי, חזרתי לפרופסור פרדיננד ד'אלפונסו המורה שלי לשפה והוא צחק ואמר שזו הג'ודיאו-איספניול. זו השפה הספרדית של ימי הביניים בה היו מדברים הספרדים וגם היהודים שחיו בה מאות שנים עד אשר גורשו ממנה בשנת 1492, היהודים עזבו ולקחו איתם את השפה ההיא. רק הם מדברים בה עד היום ובכל מקום בו הקימו קהילה יהודית באירופה הם לקחו איתם את השפה מספרד ..הוא הסביר לי שזו שפה ספרדית עתיקה משולבת בהרבה מילים מהתנ"ך ומהתפילה. כאשר חזרתי לקראת חג המולד הביתה לניו יורק, אמי שאלה אותי בזמן סעודת החג, איך היה במדריד ואיך מתקדמת עבודת המחקר שלי , סיפרתי למשפחתי את סיפורן של הקלטות המיוחדות שמצאתי ושאני מאושרת לשלב עבודת מחקר בשפה יחד עם עבודת מחקר מוסיקלית כי אני חוקרת את הרומנסה הספרדית אלה שירי עם ספרדים שיהודים לקחו אותם לגלותם ושימרו אותם במקומות שם התיישבו והבטחתי לנגן ולשיר להם מייד לאחר הארוחה.
ליסה הפסיקה לרגע את שטף סיפורה, עצרה והמשיכה ללכת עוד כמה צעדים ואנחנו הלכנו משני צידיה, מחכים להמשך הסיפור.
" ואז להפתעתי קרה משהו בלתי צפוי. במקום שאזכה לתמיכה ועידוד, כי בני משפחתי עודדו אותי כל חיי לא לוותר על לימודי והתקדמותי בנגינה בחליל צד, סבי עזב את החדר באמצע הארוחה וכששאלתי את אמא מה קרה ובמה הכעיסו אותו דברי ,באמצע סעודת חג המולד סיפרה אמי לאחותי ולי ולשאר האורחים שאביה הגיע לאמריקה מאוקראינהשהוא צאצא למשפחה יהודית חסידית ענפה ולאחר פוגרום שנעשה ביהודי העיירה ומבית אביו איש מלבדו לא שרד החליט לעזוב את עברו היהודי ואת אירופה, ולהתחיל חיים חדשים במקום חדש עם זהות חדשה.
שוב עצרה ליסה את הסיפור כמי ששואפת אויר לריאותיה והמשיכה:
"וגם אמי, לא ידעה על זהותה כיהודיה עד שיום אחד מצאה בעומק הארון ספר ישן באותיות לא מובנות וסבתא סיפרה לה שזה ספר תפילות של יהודים, החפץ היחיד שנשאר מהעולם ההוא. כשסבא חזר לשולחן לאחר שנרגע מהתרגשותו וכעסו, הוא אמר שכנראה זה העונש שלו על שניסה לברוח מהגורל."
– אז איך הגעת דווקא לפה? שאלתי אותה.
" כעבור שבועיים בזמן הבחינות ראיתי על לוח המודעות מודעה מטעם ארגון הסטודנטים המזמינה סטודנטים יהודים המעונינים להצטרף ולתרום מידיעותיהם למחנה קיץ יהודי ביוגוסלביה. מיד פניתי וסיפרתי על כישורי כמנגנת וכחוקרת לשון ספניולית והם קיבלו אותי."
ליסה הפסיקה לרגע בדיבור ועברה לדבר עם צ'יצ'ו וכשהיא מסבירה ומספרת את השיחה ביננו. הוא הינהן בראשו כמי שיודע כבר את מרבית הפרטים.
ושוב פנתה אלי והשלימה, עכשיו המפגש עם המחנה ועם צ'יצ'ו הוסיף הרבה מאוד לידיעותיי על לוח השנה היהודי ולמחקר בו אני עוסקת למדתי מצ'יצ'ו רומנסות שלא שמעתי עד כה וכנראה נשמרו פה בתוך קהילות שהתיישבו בבלקן מאז גרוש ספרד. עכשיו אני גם יכולה להבין איך הרומנסות והשירים היו קשורים במעגל החיים היהודיים. מי יודע, אולי עוד אקבל דוקטורט על חקר השירים האלה" ליסה פנתה אלי וחייכה את אחד החיוכים הגדולים שלה הצמה זרוקה לה על הכתף וחליל הקסם שלה כמו מטה רועים על הכתף השניה.
ערב תשעה באב
באותו ערב, שהיה גם מוצאי שבת וגם ליל תשעה באב, ישבנו על מזח שפת המפרץ חבורה של דוברי שפות רבות עם דבר אחד משותף, שכולנו צעירים יהודיים ושרנו תחילה את "ירושלים של זהב" ואחר כך את "על נהרות בבל" ואחר כך הקשבנו לקולו של צ'יצ'ו וחלילה של ליסה ששרו לנו "קופלאס" לתשעה באב, בהמשך הערב שמענו על שלושה חורבנות, חורבן ירושלים, חורבן ספרד וחורבנות של יהדות אירופה וכמו מים המתערבים במים, קשה היה לנו להפריד אלה מאלה.
עברו ימי המחנה הסוערים והנעימים ואנחנו התפזרנו איש למקומו ואני הרגשתי איך יש בתוך הלב שלי מקום ליהודים מכל הצורות ומכל המקומות.
בשביעי של פסח, נוהגים לקרוא את שירת הים. ושבת פרשת שלח, זוהי שבת "שירה". ויש יופי מיוחד במעמד שאנו נותנים לשירה העברית העתיקה ולביטוי העממי שלה שהתפרץ בשירה אדירה. תחילה, שירת הים ואחר כך שירת מרים ואולי שירת הים היא שירת מרים. הביטוי הספונטני להודיה ולשמחה באמצעות שירה, זוהי דרכן של נשים. לצידו של משה , המנהיג, מי שאלוהים לוחש באזנו ומנחה אותו מה לעשות, נמצא קולה של מרים. מי שעברה עם העם את רגעי הפחד והאימה מפני פרעה וצבאו הרודפים אחר עם עבדים ההולכים למדבר. עם כל רכבם ונשקם, הפחד מפני חוסר הודאות המצפה להם במדבר. חוסר ודאות פיזית, כלכלית ואיזושהי תמונת עתיד קולקטיבית, משתקת אותם, את דמיונם, את התקווה והרצון לחירות. באותו רגע הם קוראים את המציאות על חוקי ההשרדות: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.
הם בוחרים במוכר. בידוע, בהיות עבדים במצרים באי דאגה כלכלית. בהצמדות לשיגרת יום יום שמשמעותה, עבודת פרך . בריחה ממצרים יכולה להיעשות רק מתוך בחירה (בריחה ובחירה, הן אותן אותיות בשיכול. השורש הלשוני והשורש הפסיכולוגי הוא אותו שורש) ולקיחת סיכון , עם ישראל עדיין לא נמצא מבחינת התודעה שלו במקום של זיכרון או בחירה. הוא נמצא בהווה מתמשך של עבדות ופחד. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.
ב. להטות את היד
אלוהים מופיע כאן כאלוהי ההסטוריה, כמי שמכוון את המהלכים ויודע מה מתרחש בליבו של פרעה ובליבם של בני ישראל. הוא נותן למשה, איש הביניים הנחיות ברורות לגבי ההמשך והתנועה שתחזור על עצמה שלוש פעמים היא משה העומד עם מטה בידו ונוטה אותו על הים. התנועה הרחבה המרשימה הזאת היא בהשראת הנחיתו של אלוהים. והיא לא תישכח עוד, היא מוזכרת בשירה שישירו בני ישראל כאשר יעברו מפחד להודיה. נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ
אני מדלגת על הלילה המיוחד על הים ועוברת תיאור הרגעים בהם בקע הים, לתיאור של אירוע שאין לתארו אלא אם כן, ראית אותו :וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.
את הרגעים שבהם הבינו שהמצרים טובעים בים ולא ירדפו אותם עוד הם מנציחים בשירה: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם; וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף. ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- אָבֶן. ושירה כמו שירה אינה מחוייבת לאמת ההיסטורית היא מבטאת חוויה בדרכים ספרותיות. זוהי שירת רבים, שירת הודיה של עדים לפורקן הבא אחרי הפחד.
ג. הדרך מאמון לאמונה
לא רק שבני ישראל הלכו בחרבה ומים להם כחומה מימינם ומשמאלם ואין הדבר כדרך הטבע. הם נכנסו לים כי לא היתה דרך לשוב לאחור המצרים היו מאחוריהם והים לפניהם, הם עשו את הדבר הבלתי צפוי, הם לא חזרו חזרה לידי המצרים אלא, נכנסו לים מתוך אמונה ילדית, ראשונית, שמשה, יודע לאן הוא מוליך אותם. גם ללכת בחרבה בתוך ים, צריך לתת אמון רב, כי דרכם של המים לזרום, לנוע, לשטוף ולא לעמוד כקיר. בסופה של אותה הליכה מגיעה ההכרה" וייראו העם את אדוני, ויאמינו באדוני, ובמשה עבדו". שהם עדים לאירוע גדול ממידתם שיש להודות עליו. עד כה, קיבלנו את סיפור יציאת מצרים מפיו של הסופר המקראי , מזוית ראי של משה ואלוהים. אבל, השירה, היא עדותו של העם, היא התפרצות עממית המתארת באופן רפלקטיבי את גדולתו של אלוהים ואת מקומו של משה בינם לבינו. כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם, וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם, אֶת-מֵי הַיָּם; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. . הסיום של השירה סוגר את החוויה. המים שעמדו שלא כדרך הטבע כחומה מינינם ומשמאלם, חזרו להתנהגותם הטבעית כי: "וישב ה' עליהם את מי הים". ואולי שירת הים כפי שהיא נקראת היום, בפסח תש"ף. בעוד ימי המגפה שורים עלינו ואין יוצא ואין בא. זוהי קריאה אחרת. במצרים, הבדיל אלוהים את גורלם של בני ישראל מגורל המצרים והמכות והמגפות שפגעו בבכוריהם לא פגעו בישראל. היום אנחנו בחוויה עלמית בלתי נתפסת בגודלה, אנחנו בארצנו, ריבונים ולא בורחים. והמגפה אינה מפרידה בין עמים ולאומים. אנשים מתים כי הנגיף פוגע בהם ללא הבחנה.
ד. להאזין למצוות ולמלא את החוקים- ואז להרפא
לאחר שירת הים, לאחר ההכרה בהצלה הגדולה, וכניסת בני ישראל למדבר, שוב מגיעים ימי השרדות, אין מים. מקורות המים מרים ואינם ראויים לשתיה. מצב כזה מעמיד את הפרט בפני השרדות, זו אינה כבר שאלה האם המצרים יהרגו את עם העבדים הבורח, השאלה היא, האם נוכל לשרוד ללא מים. מעבר לעובדה שמשה המתיק את המים שוב באמצעות התנועה הרחבה שנטתה על המים, תשובתו של אלוהים מעניינת ביותר: וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.
מקור המחלה ומקור הרפואה היא בידי אלוהים. נוכחותה של המחלה בעולם, היא בעקבות אי הקשבה, או אי ציות ל"קול ה' אלוהיך" ומה המשמעות של "הישר בעיניו תעשה", האם זה נתון לפרשנותו והבנתו של כל אדם כצלם אלוהים? האם "הישר" הוא גם המוסרי? "והאזנת למצוותיו" , לא נאמר כאן לעשות מצוות. אלא , להאזין לה,, להקשיב להן, שפירושו להכיר בקיומן. ובסוף המשפט לפני ההבטחה ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך" יש בהבחנה ברורה בין "מצוות" ל"חוקים". למצוות אפשר להקשיב ולפרש ולהבין מהו הישר בעיני אלוהים. אך חוקים, שהם גם חוקים חברתיים, יש למלא. אני חושבת שהפסוק הזה הבא בימים הראשונים של בני ישראל במסעם במדבר, כאשר זכרון החיים בעלי הודאות במצרים עדיין חלק מהם. כאשר מסעם הוא אל הלא ידוע אחר אל גדול שידו נטויה, אך אינו גלוי ונראה. שיש להם חירות פנימית לפרש ולהבין מהו "הישר בעיני אלוהים" כי הם כבני אדם אוטונומיים. הן כעבדים והן כבני חורין הם צלם אלוהים, הם חייבים להיות קשובים למצוות, כי הן באות ממקור אלוהי, הן מכוונות ואילו החוקים אינן ניתנים לפרשנות. החוקים נועדו כדי למלא אותם. ההתנהלות בתוך המהלך הזה, מבטיחה את היותם של בני ישראל מחוץ למגפה.
ו. שבת שירה ושירת הים, הולכת וחוזרת ממני כל שנה שוב ושוב, ובכל פעם מעוררת פליאה ובודקת את מקומי ביחס אליה. עד כמה רחוקה או קרובה אני על סרגל התנועה בין הפחד והאימה לנס וההודיה. הנה השיר "למה כוונתו" שנכתב ב 1997 ופורסם ב"נהר ושכחה" בהוצאת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד. השיר נכתב בימים שבביתי הפרטי, השתלטה המחלה וכל העולם היה בצילה.
בכפר קטן ועתיק בצפון יוגוסלביה של אותם הימים, היא קרואטיה של היום בתוך הרים מיוערים ולא הרחק מנמל גדול בשם רייקה על חוף הים האדריאטי, שם גרה לה אנה חיים קוזלוביץ', אמנית קרמיקה ידועה.
יום אחד בשעה שטיילנו דניאלה ואני ברחובות בלגרד ראיתי על אוזניה זוג עגילים בצבע כחול כהה ולהם שולי זהב ובמרכזו של כל עגיל הייתה צורה מוזהבת שהזכירה לי את האות "ש", שאלתי את דניאלה :
"מאין העגילים המיוחדים האלה? "
והיא ענתה: "הו, אלה עגילים שרק אנה חיים יודעת לעשות כמותם"
"מי זאת אנה חיים"? שאלתי
"אנה , זו אישה יקרה וסיפור מיוחד" ענתה לי.
לאחר ששמעתי מפיה את הסיפור, החלטתי ללכת ולפגוש את אנה חיים ולהבין מה הסיפור מאחורי העגילים שבליבם ש מוזהבת.
**
יומיים רצופים נסעתי ברכבות ובאוטובוסים מתנשפים עד שירדתי מאוטובוס ישן וגונח בכיכר המרכזית של הכפר בהרים שמעל המפרץ . התחנה, מול כנסייה עתיקה שמולה יש מסעדה קטנה שם יושבו אנשי המקום בשעות אחר הצהריים על כסאות קש נמוכים ושותו קפה שחור ממותק היטב בספלים קטנים וקצת יין או משקה חריף בכוסות זכוכית. נכנסתי למסעדה וחיפשתי מישהו מקומי לשאול אותו על אנה.
מאחורי הדלפק ראיתי את בעלת המסעדה ופניתי אליה . עודי שואלת והגברת מולי מחייכת ותופסת בין אצבעותיה תכשיט קטן המונח על צווארה תכשיט קרמיקה צבעונית והנה אני מזהה רקע כחול מכחול שלוש אותיות עבריות מוזהבות מ צ א שלוש אותיות בודדות בתוך צבע כמו צבעו של הים במעמקיו, כחול שיש בו סוד. ראתה הגברת את מבטי הנעוץ בתכשיט השתעשעה בו וחייכה, כאשר הרימה את התכשיט ראיתי שמאחוריו נח על ליבה צלב זהב קטן ומכאן הבנתי שהאותיות העבריות אינן מעידות דווקא על יהדותה. למרות שלא הייתה ביננו שפה משותפת הייתה ביננו הבנה שאנו מדברות באותה אישה. " הו, אנה…?" חייכה והצביעה על ה"מצא" והסבירה בתנועת ידיים כיצד להגיע לחצרה של אנה.
הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי שהיה לא יותר משביל צר מרוצף אבנים קטנות וחלקות ומשני צידיו קירות בתי אבן עם חלונות גדולים המוצלים בתריסי עץ ירוקים או תכולים מדי פעם דלתות ברזל מעידות כניסה לחצר פנימית. בפיתול הראשון היה עלי לפנות שמאלה לתוך רחוב צדדי וקצר שם מצאתי את החצר של אנה וסימן היה לי שעל דלתה היה שלט קרמיקה באותו צבע כחול עמוק שראיתי בעגיליה של דניאלה ועיטור של ציור עלה גפן מיוחד ומסולסל היה בשולי השלט על הדלת.
בתוך החצר שולחן עץ לבן לידו ישבה אנה ובעלה גיאורגי. אנה אישה יפה ששערה הצהוב אסוף לאחור ומוך פניה העגולים זורחות זוג עיניים כחולות ולהן מבט שובב כאילו זו ילדה המציצה מתוכה. לאחר שימחת הפגישה לקחה אותי אנה לסטודיו שלה, חדר קטן בחצר שבו אובניים ותנור ענק לשריפת החומר, שולחן גדול במרכז החדר ועליו מונחים כלי חומר בצבע אדמה ואחרים הצבועים למחצה, צורות בערמות המושלכות לכאורה כלאחר יד. הריחות והצבעים היו כה חזקים שלרגע חשתי סחרחורת אט אט הבחנתי שעל השולחן בין כלים רבים היו מונחים ריבועי קרמיקה בגדלים שונים
בכל אחת מצלעות המרובעים מעוטרת בסמלים מוכרים פעמים מנורה ופעמים מגן דוד או זוג פמוטות אך בעיקר מנורות. מנורות שבעת קנים בצבע זהב בכל פעם על רקע שונה. באחת המנורות ראיתי קישוטי רימונים ובשניה עיטורי כפתור ופרח כמו שהכרתי מהפסיפס העתיק שבעמק בית – שאן. אך מה מנורת בית המקדש מבית הכנסת שבעמק בית שאן ולכפר גויי שבצפון יוגוסלביה…
עודי תוהה על הדברים האלה ואנה החלה מסבירה לי בשטף שיחה כי מרובעי קרמיקה אלה הם פריטים שימושים למשרד וזה חלק מתערוכה גדולה שנדדה בעולם וביקרה גם ביפן ובארה"ב. שאלתי אותה:
"האם את מתכוונת לומר שאי שם ביפן יושב מנהל מפעל ועל שולחנו מונח ריבוע קרמיקה המחזיק ניירותיו ועליו מנורת בית המקדש?"
"כן," השיבה "מכרתי הרבה מאלה" וחייכה. לאחר רגע שאלה אותי בחשש
"האם את חושבת שמנורה אינה יפה לקישוט?"
"לא, לא," התנצלתי "המנורה היא קישוט יפה מאוד, אבל…" לא ידעתי איך להסביר לה שבעיניי זהו סמל יהודי בעל משמעות רבה היא מסמל את בית המקדש ואת התקווה לגאולה ומוזר הדבר בעיני שתהיה קישוט משרדי סתם.
"ראי המנורה היא כמו עץ…" נכנסה אנה בדבריה עוד בטרם סיימתי מחשבותיי.. "עץ החיים ושם משפחתי: חיים. אלא, שכל משפחתי: אימי, אבי, אחי וילדיו הקטנים, כולם, הלכו אצל הגרמנים. אחרי שתיקה קלה המשיכה:
רק אחותי הקטנה נשארה לי מהמשפחה, לאחר שחכתה לאימא שתחזור מה"טרנספר" ואמה אכזבה אותה ולא חזרה לקחת אותה כפי שהבטיחה, היא נפרדה מהיהדות ומהיהודים, היא לא רצתה לשמוע יותר או לדעת מהם. אבל אני, כאן קרצה לעברי אנה, אני מלמדת את הבן שלה, שאנחנו יהודים, השנה שלחתי אותו לפירובץ למחנה קיץ של הקהילה היהודית והוא יודע את האלפבית בעברית."
אנה סובבה את הקוביה והראתה את תחתיתה הבלתי צבועה שם הייתה חתימת האמן שלה : חנה חיים.
פנינו לחצר וישבנו ליד שולחן הקש שתינו קפה שחור ואכלנו גבינת עזים טרייה מהכפר. ספרתי להם קצת על הארץ והנה מבטי קלט תליון מתנדנד על צווארו של גיאורגי, תכשיט קרמיקה מאלה שמעצבת אנה אימצתי את עיני לראות את הכתוב ולאחר מאמץ הצלחתי לקרוא ארבע אותיות עבריות. ב, צ , א, ת, ניסיתי לצרפן ולא קיבלתי מילה בעלת משמעות מקובלת זו מילה בסמיכות וחסרה לי זו שתבוא בעקבותיה. תמהתי.
והאותיות מה יפות אותיות זהב על רקע כחול עמוק ובשולי התליון עיטור צמחי כשריגי גפן. שאלתי את אנה: "האם יש לך תכשיטים נוספים מהסוג התלוי על צווארו של גיאורגי?"
אנה יצאה מהחדר בשמחה והביאה מגש קטיפה עליו תליונים ועגילים טבעות וצמידים חגיגה של צורות וצבעים ועל כמעט כולם מופיעות אותיות עבריות בכתב מרובע מיוחד. על זוג עגילים בסגול הופיעו שתי אותיות: הא על תליון אחר הופיעה המילה: לפיכך, על טבעת ירוקה הופיעה מנורה ובין שני צידי רגלה הופיעה : מה. על מתלה מאורך לקישוט ותליה על קיר הופיעו שתי מילים : רבן גמליאל האות ל' האחורנה בשם התחברה לרגלה של הא' בצורה מיוחדת כאילו לא נמצא מקום על לוח הקרמיקה המקושט. החלו האותיות והמילים מרצדים פורחים וקופצים מול עיני חשתי כאילו סחרחורת תוקפת אותי. מה עושות מילים עבריות מנותקות ומיותמות על מגש קטיפה שחור?.. ואנה בשמחה מוציאה מדי רגע תכשיט נוסף ומספרת על העתקים דומים לו המפוזרים בעולם, מוסיפה ומספרת על יופיין של האותיות הרבועות על נציגותיו של העם העתיק בעולם. עלתה בראשי התמונה של הגברת הנחמדה מהמסעדה עם תליון מ, צ ,א שמתחתיו הסתתר צלב זהב.
"אנה, אולי יש לך ספרים בעברית?" שאלתי
"יש. אחד." ענתה.
עודה מדברת וכבר רצה במעלה המדרגות ונעלמה באחד החדרים. כעבור רגע שבה ובידה חבילה עטופה בניירות לבנים שכבה על גבי שכבה כמו תינוק עטוף היטב ועל כולם עוטפת מפה רקומה בפרחים צבעוניים. בחרדה ובזהירות רבה פתחנו את העטיפות המרובות ומתחת ניגלה ספר ישן . פתחתי אותו בזהירות מתוך חשש שיקרע או יתפורר וכשפתחתי את הכריכה גיליתי העתק יפהפה של הגדת סרייבו העתיקה.
"מה נשאר לי מההורים שלי?, כמעט שום דבר. והוסיפה: השם שלי וההגדה שהייתה מוסתרת במרתף עם כלי הפסח של אימא. אחרי שהמשפחה הלכה למחנה ריכוז, השכנים שלנו לקחו את כל כלי הכסף והצלחות היפות של החג, הכל הם לקחו. גם את הבית. כשחזרנו אחותי ואני אחרי המלחמה ממקום המסתור שלנו בכפר וחיפשנו את הבית, ילד בן גילי, בן השכנים שלנו, קרא לי אליו הביתה ואמר ששמר בשבילי ספר שאימא שלו לקחה בין כל הכלים והחפצים, ספר, הוא אמר. ההורים שלו, הם השכנים שלנו, לא הבינו מה זה הספר הזה ואולי אפילו פחדו שמישהו ימצא את הספר , יראה את האותיות העבריות ויאשים אותם בהחזקה של חומר תעמולה ציוני. אולי משום כן , הוא שמח להיפטר מהספר הזה".
ישבנו על השטיח במרכז החדר וסתם כך באמצע חודש אלול קראתי באזני אנה ובעלה את סיפור יציאת מצרים. אותה הגדה מהמאה ה-14 לספירה שיהודי ספרד נשאו איתם בבריחתם בזמן גירוש ספרד ובה רבן גמליאל איש גבה קומה ויפה עיניים שלו זקן ארוך יושב לפני תלמידיו הקטנים ממנו בגודלם כי קטנים הם ממנו בחשיבותם על פי דרכי התיאור של הימים ההם. ומקשיבים לו בעיניים כלות ובידיהם ספרי לימוד.
ולאחר רגע של שתיקה בחדר, הוסיפה ואמרה, את יודעת, עכשיו אחרי שסיפרת לי על יציאת מצרים, אז אולי זה באמת חומר ציוני מסוכן. זה חזרה של היהודים מגלות לארץ ישראל." אמרה אנה.
ישבתי אצל אנה עוד ימים ספורים והתבוננתי בעבודתה בסטודיו לעבודות קרמיקה . היא ביקשה שאסביר ואפרש לה את המילים שבחרה בהן לעטר את תכשיטיה שעשו להם מוניטין בעולם .
מאז יש לי עגילים כחולים ועליהם שברי מילים כמו:" רבן" ו"לפיכך" או "מרור" ו"מצה" וטבעת קרמיקה ועליה המילה: מצא.
מאז שפגשתי את אנה קוזלוביץ חיים הגדת סרייבו שלי התרחבה מהפסח אל כל ימי השנה.
" תאהבי את סרייבו" , ביקשה האישה בתוך חנות קטנה ברובע הישן של סריבו, Skenderija' , ביו החנויות הקטנות והסימטאות התורכיות, בתי תה ציבעוניים ובתי קפה. נערות בחיג'אב יושבות זו עם זו, זוגות וחבורות, אבל את עיני צד ציור של אוניה אגדתית, ישנה שספר אם היא מפליגה. ובתוך החנות-סטודיו קטנה שעל הקירות ציורים מקוריים ותמונות של אניות על יבשה . נכנסתי פנימה וראיתי אותה צובעת מסגרות והיא בחיוך פנתה אלי וסיפרה שאלה עבודות של בנה המוכשר, קאמאל. הוא בן 31 והוא צייר אקדמי. והראתה לי את הגלויה ומה שכתוב אחריה ושם הוא הגדיר את סרייבו כך: זהו החיזיון שלי על סרייבו, בלתי נגועה וחבויה מעינים רבות ובכל זאת חיה עבור כמה שמסוגלים לראות. סרייבו היא אניה ללא נמל ועוגן. היא מופיעה כאניה תקועה על צוק חד. היא נראת כאילו היא עדיין צפה, האין זה נס?" קאמל מאהמדוביץ'.
אני יושבת "אצל מישל" במדרחוב, כבר מאוחר, על כוס קפוצ'ינו אחרון ליום, אין כאן סימנים של חג, זה חול נטו ללא כל הבדלה מקודש. תחושת הגלות בתוך גלות קיימת וגוברת. המוכר והזר מתערבים אלה באלה. הרגשה שהכל מוכר. שבכל עיר פוסט יוגוסלבית, אמצא את כל הסימנים המוכרים. את הארכיטקטורה, את חיפוש העצמי בתוך המשתנה.
בצהרי ערב החג נסעתי משדה התעופה הקטן, הגעתי במונית זועפת לשכונה של שלושה בנינים גבוהים כוורת של דירות בסגנון טיטו. בדרך ראיתי רבים בסגנון הזה חלקם משופצים ומתוחי פנים בצבע וחלקם מתפוררים לאיטם , אנדרטה לימים אחרים . מ. גרה באחת הדירות האלה כסטודנטית. מהכרותי עם דירות דומות של חברי בבלגרד בליובליאנה או זאגרב , אני מכירה את הגאונות האדריכלית הפונקציונלית .ואת העובדה שיש יחסי פנים חוץ בעזרת מרפסות. קטנות או ארוכות, אך לכל בית יש מרפסת עם מקום לתליית כביסה וגידול עציצים. הכוונה המקורית היתה ליצור בנינים שיש ביניהם קרבה היוצרת גם חלל פנימי ביניהם המאפשר יחסי קהילה, יש נדיבות במרחב הציבורי על חשבון המרחב הפרטי , אך בפועל , המרחב הקהילתי חדר לפרטיות . בכל אופן בכל פעם שאני מזדמנת לשכונות ה"חדשות" כלומר של התקופה הקומוניסטית, איני יכולה שלא להשוות ולהבין את דמות האדם שניסו לעצב לאחר מלחמת העולם השנייה . כך קורה שיש מאפיינים דומים במרחב הבלקני. מה קרוי " העיר העתיקה" היא העיר בעלת המאפיינים העותמניים והעיר החדשה , בדרך כלל מעברו השני של הנהר שהלכה והתפשטה ברחובות רחבים ושכונות בנייני שיכונים פונקציונלים, רבי דיירים, חסרי חן כאילו האזרחים קיבלו הוראה מהשילטונות, היכנסו לקופסאות השוות בגודלן, גדלו משפחות שוות בגודלן, רהטו ברהיטים דומים והפריחו עציצים דומים, בחצר או במעלית המגושמת והמתכתית תפגשו אנשים דומים לכם, טרודים כמוכם, סוחבים שקיות ניילון כמוכם עם חלומות דומים לכם, כי זה האושר האמיתי. בתוך השכונות האלה בדרך כלל גדלו חברי בני גילי וצעירים יותר. אבל הדור הצעיר של היום יודע שזה מה שיש אך חולם הרחק יותר.
אבל, אני הגעתי לסרייבו, כי הכנס על רבי נחמיה חיא חיון שיזם אליעזר פאפו, יליד סרייבו , פרופסור באוניברסיטת באר שבע והרב הראשי של בוסניה הרצגובינה, זימן גם אותי לתהות על הדמות הזאת שנולדה כאן ומכאן הגיע לארץ ישראל בסוף המאה השבע עשרה ומהארץ חזרה לכאן, לבלקן ולפראג ואמסטרדאם ועוד אעשה סדר בסיפור הזה.
אבל, בינתיים, ערב חג וחג בסרייבו, שבשבילי היא גלות בתוך גלות, אך ההתכנסות עם הקהילה והשיחות עם בני הקהילה בעברית ובסרבית-בוסנית עושה בית לרגע כמו אניה התקועה על צוק ומניעה משוטים כאילו היא שטה. אז אני נמצאת על חרטום האניה הדמיונית הזאת.
2.
מחזור ראש השנה הזה מבית הדפוס של יוסף שלזינגר בוינה מלווה אותי בדרך כלל בחגי תשרי ויש מחזור שלושת הרגלים ממנו אני מקדשת בשלושת הרגלים וקוראת בהעדפה ברורה את ההגדה של פסח. אלה שני ספרים שהצלתי מהליכה לגניזה לאחר מות אבי. מחזור זה הגיע איתי לסרייבו, משום מה היתה לי הרגשה שלמרות שהוא דהה ומתרפט לאיטו לקחתי אותו איתי עטוף ומחותל בבד ובשקית. רבים מהפיוטים מתורגמים בו ללדינו ולפרקי התורה מצורף פירוש רש"י ועוד יש בו אוצרות ומטמונים הראויים להתיחסות. אבל זה המחזור הולך איתי כך וכך עשורים והוא נושא סיפור שאין לי מפתח עבורו. מי קנה והביא אותו מוינה לסופיה ובאיזו הזדמנות. איך הגיע לארץ ישראל בימי בהלה והעפלה . אבל הסיבה שאני מביאה אותו כאן היא כדי לספר שזו הפעם הראשונה שבערב ראש השנה החזקתי בידי מחזור ראש השנה ועקבתי בצורה שוטפת אחר התפילה והפיוטים ללא חיפוש ומעצורים כי היתה הלימה מלאה בין התפילה על הבימה של בית הכנסת העתיק בסרייבו שנחנךStara Sinagoga או Il Kal Viejo בשנת 1581 ומשמש היום כמוזיאון יהודי. הוא הוקם בשכונת החצר היהודית . בית הכנסת מרשים בגודלו ועובי קירותיו מעיד על הבניה במאה השש עשרה , על פי דגם שהביאו איתם יהודי הקהילה מספרד. הוא נשרף ושוקם פעמיים לאורך השנים במהלך מלחמת העולם השניה הושחת בית הכנסת ונבזז ושימש כבית מעצר וכמחסן . לאחר המלחמה שופץ בית הכנסת והיה ל " המוזיאון היהודי של בוסניה והרצגובינה". לכאורה סוף טוב לעבר מפואר שסופו רע. אך האמת העצובה היא שהקשר בין בתי כנסת שננטשו בעקבות רצח הקהילה והפיכתם למוזיאונים או גלריות לאומנות, זו סוגיה שאין לעבור עליב בפשטות. בעיני, זו דרך "מכובדת" להקים מצבה מכובדת על ולהשתיק סיפורי רצח ושיתופי פעולה של האוכלוסיה המקומית. בית הכנסת הישן כבר שנים אינו מתפקד כבית כנסת פעיל אך פעם בשנה , ערב ראש השנה מתכנסים בני הקהילה ומתפללים בו. בארון הקודש עומד מבויש ספר תורה אחד, גם הוא כמוצג סימלי וסביב בתוך ויטרינות מוצגים ספרי קודש, תפילין, תשמישי קדושה של יהודי המקום. כששאלתי מדוע רק פעם בשנטה, קיבלתי הסבר, כי זו הדרך של הקהילה להזכיר לכולם שהמקום הוא בית כנסת ורכוש יהודי. לאט לאט נכנסתי לעולם שבו רב המאמץ המושקע לשמור על העבר הן כזיכרון והן נכסים, מאשר חיי יום יום יהודיים. ואמנם היה מניין בערב חג וביום א של ראש השנה היו נשים וגברים יחדיו כמניין וחצי אך לא היה מניין גברים וביום ב של ראש השנה פשוט אין תפילה. לא באתי לבכות על המצב. כי הפרדוכס גדול, הרי אני באה מארץ ישראל ומדינת ישראל , אני באה ממקום בו התממש חזון הגאולה . כאן בערי הבלקן בסופיה,סלוניקי, סקופיה , אולצין, סרייבו, הסתובבו דמויות כמו שבתאי צבי ונתן העזתי וקרדוזו ורבי נחמיה שחלמו על גאולה ( לא אכנס כרגע לסוגיה איזה סוג של גאולה) , והגאולה התממשה . אך לפני כן היה חורבן פיזי ואנושי של הקהילה היהודית ברחבי הבלקן ויוגוסלביה. והנה עומדות רגלינו במבנה בית כנסת שבנו מגורשי ספרד בדגם של בית כנסת בטולדו , ומתפללים. והתפילה כמנהג יהודי ספרד, כולה בשירה . ליד הדוכן עומדים הרב אליעזר פאפו, תלמידו של הרב צדיק דנון, רבם המיתולוגי של יהודי בלגרד ויוגוסלביה ( ראוי להתיחסות מיוחדת) ואיגור קוזמיאקין החזן הצעיר, ומובילים תפילה בדרך שהיתה נהוגה במקום הזה על ידי יהודי סרייבו דורות רבים. הרב אליעזר פאפו מקפיד ללבוש גלימה וכיפה נוסח "חכמים" ספרדים וגם איגור לבש גלימה לבנה גלימת חזנים. יש בזה משהו קצת משעשע ושאינו מתאים לזמננו, אך ברור הכיוון שאליעזר פאפו מוביל להתחדשות יהודית ספרדית בבלקן, בחינת נשיפה בגחלים ובאודים העשנים כדי להוציא מהם להבה. המתפללים החזיקו בידם קובץ מודפס של התפילה בתעתיק לאותיית לטיניות ובתרגום לבוסנית ועקבו אחר הנעשה על הבימה. מדי פעם פאפו עצר ופנה לקהל והסביר את מהלך התפילה ומשמעותה. לאחר התפילה הלכנו לעבר בית הכנסת האשכנזי, כך הוא נקרא , בית הכנסת בסגנון מאורי שם מתנהלים חיי הקהילה. חברי הקהילה ישבו סביב שולחנות לברך את הברכות הנהוגות בין יהודי ספרד. ברכות על פירות ועל ריבות " יהי רצון". שם נפתחה עבורי שיחה חדשה.
יצאתי שוב לבלקן, ליתר דיוק לבלגרד. הימים ימי אלול האחרונים והחום הגדול בלתי נסבל בארץ אך גם בעיר היושבת בין שני נהרות, בין הדנובה לסאווה, בין האימפריה העות'מנית לאוסטרו הונגרית. גבול אירופאי פנימי. וגבול בתוך העולם היהודי בין הספרדי לאשכנזי. אך, זה כבר אינו רלוונטי. מסע אישי בן עשרה ימים ובתיק שלי שמתי ספר קטן בן 60 עמודים של אלן אלקאן, סופר יהודי איטלקי. בפתח הדבר כותב הסופר אהרון אפלפלד "אלן אלקאן הוא יהודי מתבולל במלוא מובן המילה, אך בה בעת יש לו זיקה ליהדות, וזיקה זו נובעת מחוויית ילדות שהתרחשה ביום הכיפורים. יום הכיפורים אינו מתואר בספרו בפרטים בלתי מוכרים, אך השפעתו הנמשכת לאורך שנים מקשרת את אלקאן אל שבט ואל אבותיו, ועושה אותו באורח פרדוכסלי יהודי שמגונן על יהדותו." הפרדוכס המתואר על ידי אפלפלד ומבטא אלקאן, הוא שליווה את המסע שלי בין סוף אלול לתשרי.
נוביבלגרד, דניאלה וסשה
על השולחן במטבח הקטן של דניאלה וסשה בבלגרד החדשה, עיר שיכונים ומרכזי קניות על חוף נהר, הונחו בפיזור תמונות שסשה הוציא מתוך ארגז שחור שעליו פרושה מפה רקומה ומשמש כשולחן סלוני מעוצב. הבנתי שבליבו של הסלון בתחפושת שולחן סלוני, מתחבא ארכיון משפחתי שהוא גם ארכיון זוטא של העם היהודי. ואולי ליתר דיוק בכל בית יהודי יש במרכז הסלון או חדר השינה ארכיון סמוי ומחכה להתגלות של משפחה יהודית, וכל משפחה כמוה כטיפה של הים האוצרת את הזיכרון הקולקטיבי בגורל האישי. דניאלה היא חברתי מאז 1976 כאשר הגעתי לראשונה למחנה הקיץ של הנוער היהודי בפירובץ שביוגוסלביה אז וקרואטיה של היום. היא בתו של הרב צדיק דנון, שהיה פרטיזן ולוחם וחזר להיות רבה של יהדות יוגוסלביה. היום, דניאלה עובדת מאותו חדר בקהילה היהודית ברחוב Karlija Petra 1 ממנו פעל אביה עד מותו ומאחורי שולחן הכתיבה עליו היא כותבת, מתנוסס דיוקנו בבגדי רב ספרדי. דניאלה נושאת בתפקיד השני בהיררכיה של הקהילה היהודית, המזכ"לית של הקהילה היהודית בסרביה. ומספיק לראות אותה כדי להתרשם מהסתירה הפנימית שמתחוללת בתוכה. היא צנומה מאד, שערה האפור הפרוע עוטף אותה כמו הילה. שיער שיבה שיד ספר לא נגעה בו כבר עשרים שנה. היא אם לאיוון וסבתא לנתן וחנה. החתונה של איוון וליאורה (יסנה) הייתה החופה הראשונה בבית הכנסת לאחר עשרות שנים. דניאלה היא משוררת, בוגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטת בלגרד, היא תרגמה מאנגלית את ספרו של הרב ריסקין ארבעה ספרים של אריה קפלן ואחד מספרי הרמב"ם. זו אישה שאינה קוטפת פרחים ומחבקת גזעי עצים מתוך הכרת תודה ליופיים בעולם. השאלה שמלווה אותי כל הזמן, איך קרה שדניאלה היפה , השבירה, הפיוטית מצויה כבר שנים רבות בלב הבירוקרטיה של השואה, תקועה בין דור הניצולים לדור השני. בימים אלה, לאחר שנחקק חוק המחייב את המדינה להחזיר רכוש יהודי לניצולי שואה, דניאלה דנון היא האחראית על העבר ועל העתיד של שארית הפליטה . היא מעורבת במחקרים ותחקירים שונים על גורלם של יחידים מהקהילה היהודית ביוגוסלביה לשעבר ובגורלה של הקהילה היהודית. בשנים האחרונות, היא עוסקת בעיקר בתביעות של ניצולי השואה לגרמנים מתוך מטרה להשיג את הפנסיה המגיעה להם. (יש כמובן אופוזיציה, וקבוצה משמעותית המבקשת שהכסף הגדול הזה לא ילך ליחידים אלא לקהילה היהודית באופן קבוצתי ללא פיקוח על התנהלותו). כל מי שהגיע אליה סיפר את סיפור הישרדותו, הביא מסמכים והיא המתווכת בינו לבין הכתובות לתביעה. עליה מוטל להגיש את התביעות ולדאוג שהניצולים יקבלו את המגיע להם. העבר חודר להווה ומעצב אותו . ואני אמרתי לה, מתי תכתבי את ספר הסיפורים ששמעת כאן. מתי תחלקי את הסיפור המקומי איתנו. היא מביטה בי עמוק לעיניים ואומרת "כשאסיים את תפקידי".
"אני הבירוקרטיה. את מבינה את זה , אני הבירוקרטיה." וסביב עיניה קמטים של חוסר שינה. של ייסורים פנימיים שזר לא יבין. "אבל אני עשיתי הסכם עם אלוהים" היא אומרת וברק עוצמתי יוצא מעיניה, "ובינתיים זה עובד." פניה הרזים המוארכים ועיניה החומות, בוערות. עורה דק וקמטים צמחו על מצחה ותחת עיניה הרבה בטרם זמנם. נראה כאילו גופה ופניה אינם עומדים בלחץ של הסיפורים הנמסרים לה, פנים אל פנים מתוך תקווה שהיא תביא ישועת מה בערוב ימיהם. מה ההסכם שלך? שאלתי.
" אני אעשה את עבודתי ואתה, אל תאכזב אותי! תן לי לייצג בכבוד ולהצליח עבור מי ששלח אותי ." ומוסיפה: "ועד היום כל ההגשות שהגשתי קיבלו תשובה חיובית. כלומר הוא עומד בחוזה בינינו.״ אומרת ומחייכת מעומק פניה המסוגפים . החרדה שמא לא תצליח לעמוד בציפיותיהם של הקשישים ניצולי השואה מלווה את כל ביקורי הנוכחי. בבית, יש לי אם ניצולת שואה מהאזור הזה, שבכל פעם שאני צריכה לעמוד מול נציגי הממסד ולבקש את המגיע לה, אני צופה כישלון שברוב המקרים מתממש. פרנסנו כמה עורכי דין, מתווכים, הגובים עשרה אחוזים מגובה הפנסיה או התשלום. דניאלה לא מקבלת כל תשר או תשורה. היא שם עבורם.
הימים ימי תשרי, בבניין הקהילה מעמיסים חבילות שי, אוכל לנזקקים, לישישים של הקהילה.
בספרו אלן אלקאן כותב: "מה משמעותו של יום הכיפורים בשבילי? משמעותו להרגיש יהודי. ומה פירוש 'להרגיש יהודי'? להיות אני עצמי."
אימרה קרטש כותב בספרו "קדיש לילד שלא נולד" (בתרגום איתמר יעוז קסט בהוצאת המעורר) שכילד כבר הבין שלהיות יהודי, זה להרגיש אשם. בהמשך כותב אלקאן "להיות יהודי פירושו לעמוד על המשמר, לעשות ככל האפשר כדי לתת בסיס בטוח כלשהו לעצמך ולאחרים "(שם, עמ' 15). אני יוצאת מבניין הקהילה למדרחוב של קנזה מיכאילובה, כל פסיעה וכל נגיעה מביאה אתה רשרוש עלים נושרים, זהב יבש עף ברחובות. הימים הפכפכים בין חום מעיק ולח לגשם שירד כל הלילה לבוקר קר וערפילי מעל הנהר. השינויים חדים ואני מוטרדת בענייני לבוש . כאילו כל העניין הוא האם אצליח להתאים עצמי לזמן ולשינויים בסתיו האירופאי.
סשה, בעברו הוא עיתונאי והיום העורך של עיתון הקהילה היהודית. אמו, ניצולת שואה בת למשפחת ענף ולמשפחת אלטרץ, הוא סרבי יהודי בזהותו וכשנפתח ארגז התמונות והמסמכים ונפתח סיפור ועולים שמות הדודים והסבא והסבתא, נחשפים שורשים סמויים כמו בצל המחכה באדמה לטיפות ראשונות של גשם להתעורר. לאט לאט מתוך הצילומים הכרתי את המשפחה, את אמו שניצלה בעור שיניה, את עיניה השחורות, הגדולות, שערה השחור וכל מראיה כשל יהודייה ממוצא ספרדי. כך הכרתי את האחים שלה, האח יוסף שנראה לבוש בחליפה תפורה היטב וידיו בכיסיו, ענוב עניבה ושביל צד בשערו בפתחו של שער ברזל ומחייך חיוך נעורים למצלמה. זה האח שנתפס ונרצח בירייה לתוך בור.
שירה וראש השנה
המסע שלי נע בין זהותי כמשוררת שהוזמנה לפסטיבל ספרות בינלאומי בבלגרד לבין זהותי הישראלית יהודית .בין פסטיבל המתקיים כבר 54 שנים וניתן להבין שהוא חצה את שנות הקומוניזם שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפרקות יוגוסלביה והתקופה העצמאית החדשה של הסרבים. זה אומר מפגש עם מנהיגות ישנה, ממסדית, אך גם עם דורות צעירים דוברי אנגלית המחפשים את מקומם בעת החדשה. הפסטיבל התקיים בחלקו בחפיפה לראש השנה, מבחינתי, מפגש בעייתי של הזמן היהודי עם הזמן האוניברסלי. שני צירי זמן שאני חיה באופן חד כשאני מחוץ לארץ. השאלה היתה איך אני מתנהלת בתוך צירי הזמן והמרחב המקבילים. אני חייבת להסביר שכאשר אני שומעת את צלילי השפה הסרבית או המקדונית או הקרואטית או הבולגרית, הלא מודע האישי והלא נוכח מתעורר ומבקש מקום וזמן ושפה. ואני, כאדם פרטי ואישה כותבת נמצאת במאבק פנימי בלתי פוסק. לראות ולקרוא את הגלוי והנראה ולחוות ולהתחקות אחר הסמוי והמפגש ביניהם. לחיות את הסכיזופרניה אך להעמיד פנים שהכול בסדר. לכאורה החיים הם הווה מתמשך. אבל התודעה שלי קוראת את המציאות בפנים כפולים, אין סיכוי שאהיה כאן רק תיירת, או רק משוררת. אני הולכת ברחובות או נוסעת בכבישים והתודעה שלי מתבוננת בשני זוגות משקפיים לפחות, אחת עכשווית והאחת נעה בתוך שנות הארבעים ולפעמים חופרת לאחור לתחילת המאה העשרים כשברחובות אפשר היה לשמוע ספניולית. כל מקום מהדהד עצמו בכמה קולות וביחסים בין היש והאין היהודי ולאן ואיך נעלם היש. אני יודעת שדברי אלה יכולים לקומם עלי חברים רבים ואף בני משפחה. תשכחי, תנוחי. אומרים לי. די. אלקאן עוזר לי לחצות את הזמן "לי, יהודי אובד, החי ברומא בעולם נוצרי שמכבדני ואוהבני, היכן שאיש אינו שואל אותי מה פירוש הדבר להיות יהודי , עוזרת השיבה מדי פעם לבית הכנסת ויקטואר בפריס לזכור מי אני ומה הייתי. לזכור היכן עלי לחפש את שורשי ולשאוב את כוחי. מי האנשים שיהיו גאים בי אם אצליח לעשות דבר מה טוב". (שם, עמ' 19). ולי, אין בית כנסת לחזור אליו, אני צריכה לעשות את בית הכנסת שלי. אבל ברגע מסוים בשחרית יום א' בבית הכנסת ,סוכת שלום" ברחוב Birjuzova 19 Marshala, כשיורדים את כל המדרגות ממפלס המדרחוב, ליד מלון מג'סטיק, בין בתי הקפה המוארים, חנויות המותגים לתיירים, למפלס הסמטה, ומוצאים את השער ועוברים את הביטחון ונכנסים לחצר הסגורה, אז שמעתי ולא האמנתי פיוטים בלדינו, בכיתי מהמקום בו מרגישים את מקום החיתוך של השורשים.
בית הקברות היהודי בבלגרד
בית הקברות היהודי של בלגרד. שם מצאתי בין המצבות את המטאפורה למצב היהודי באזור הזה במאה העשרים. בכניסה מימין מצבה מרשימה משיש המתפרשת על מרחב של עשרה מטרים לאורך וחמישה לרוחב, כולה עשויה שיש לבן ושני אריות ניצבים משני צדיה ושתי אבוקות בוערות בשיש לבן. מצבה מוקדשת לחיילים היהודים חללי מלחמת העולם הראשונה. חיילים שחשו חלק מסרביה ומחויבים לה ובלב שלם הקריבו חייהם על מולדתם. בהדרכתו של סשה חציתי את בית הקברות, עקבתי אחר המצבות העומדות, שעל כולן שמות עבריים-ספרדיים, כתב עברי, תאריך עברי ולועזי. גם אם אין לי קרובים קבורים בבלגרד, הרגשתי קרובה לאבנים, לאנשים ולשמות. הגעתי למצבה מרכזית ביותר, מבנה בעל שתי כנפיים שביניהן מנורת ברזל, המצבה הזאת שאינה בוהקת, עשויה מחומרים דלים יותר, בטון וברזל חשוף. הבטון שינה צבעו והברזל השאיר שבילי חלודה על האבן והבטון. סשה הסביר בגאווה שזאת המצבה לקורבנות השואה שבנה אמן ידוע בשם בוגדן בוגדנוביץ'. לא התפעלתי . על המצבה לוח זיכרון עליו כתוב; זכר ליהודים קורבנות הפשיזם ולוחמים שנפלו ברפובליקה העממית סרביה. התש״א –תש״ה. ככה בצמצום ובהגדרה שאינה נוטלת אחריות. אני חייבת להודות שתופעת הכתובים על אנדרטאות ומצבות ברחבי יוגוסלביה לשעבר, מעוררת כעס ותסכול, אף פעם לא מצאתי עובדות מדויקות, מספרים, תהליך ותוצאות. הנה כמה עובדות: לפני המלחמה היו ביוגוסלביה 39000 יהודים סרבים ועוד 1200 פליטים משאר אירופה. שמונים ושניים אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית הושמדו. אך בכלל האנדרטאות שמוצבות במקומות שונים, מתקבל רושם שהיהודים, כמו כולם, הקומוניסטים, הסרבים, הצוענים, הם קורבנות הפשיזם ותו.
התשובה נמצאת במתח בין שתי המצבות. במלחמת העולם הראשונה היהודים היו בעיני סביבתם ובעיני עצמם אזרחים סרביים לעל דבר. הם החזיקו באזרחותם ובאהבתם למולדת ומצד שני, היו מחויבים לקהילה היהודית ולשפה המשותפת ולא הייתה בעיניהם כל סתירה. שני עשורים מאוחר יותר התמונה משתנה ובתהליך מתמשך הם מאבדים את זהותם הסרבית בעיני הסביבה וזהותם היהודית הופכת אותם למטרה. המצבה של חללי מלחמת העולם הראשונה מתייחסת אליהם כאל גיבורים. הם חלק ממיתוס הגבורה כמו האריות שבראש המצבה. לאחר השואה אין להם שמות הם "קורבנות הפשיזם" האויב הכללי והאנונימי המאפשר לשלטון הקומוניסטי לא להתמודד עם שאלת האשמה. לא אשמתם של הסרבים ולא אשמתם של הקרואטים או העמים האחרים של "האחווה היוגוסלבית" שהיתה ערך מעל כל ערך. סשה מספר לי שיש כוונה לבנות שלושה אתרי זיכרון באתר סמיישטה, לשם קיבצו למעלה מ 7000 יהודי העיר להרגם. ליהודים, לסרבים ולאחרים. סשה מקבל זאת כפתרון, אך פיליפ דוד, הסופר היהודי שפגשתי בהמשך, הביע זעמו. עצם המחשבה לבנות שלושה אתרי זיכרון זהים, היא בבחינת הכחשת השואה, הוא כבר ראה בדמיונו את האורחים מחו"ל מניחים זרים וכל מיני טקסים ריקים מול שלוש מצבות זהות. זה המקום בו רצחו יהודים בגלל היותם יהודים ואין לקשור זאת לקורבנות אחרים.
קפה ג'אז והכנות ליום הכיפורים
ביום האחרון, יומיים לפני יום הכיפורים, ישבתי שוב בקפה ג'אז הסמוך למדרגות היורדות לבית הכנסת "סוכת שלום" וניסיתי לארגן לעצמי את חווית הימים האחרונים. חוויה שהיא בעיקר פרטית ואינה מובנת לאלה שסביבי, לא לחברי היהודים ולא לחברי הסופרים. הבדידות חנקה אותי. שום דבר לא היה מובן מאליו. לא שעת התפילה ולא האם יהא השער פתוח, האם אמצא את בית הכנסת? האם יקבלו אותי לקהלם. והאם אצליח להיכנס לאווירת התפילה למרות שלא הכנתי את החג, לא בישלתי ולא טרחתי על סימני החג. לא ידעתי. רק ברגע שנכנסתי לחלל בית הכנסת המואר ושמעתי את תפילת ערבית לראש השנה וניגון הפיוטים מילא את החלל. הרגשתי הקלה. חששתי שפני שישקפו את המתח המורא שהיתי שרויה בו בעוד סביבי קהילה שלמה שלבשה חג.
לאחר שהצטלמנו ליד פסלו של איוו אנדריץ' שספרו "גשר על הדרינה" מלווה אותי במסעותיי. האיש שתפס את יופיו וקשיו של הבלקן העות'מני, שבתוך הפסיפס האנושי, מוסלמי ונוצרי שתל את משפחתה של לוטי היהודייה, בעלת המלון שליד הגשר, אישה יפה ואמיצה בעולם גברי. בדרכו הספרותית השאיר לנו מסמך על החיים הקשים אך המשותפים שהיו לתושבי הבלקן. לשלושה ימים הצפנתי עם חברי מהפסטיבל לעבר מחוז בשקה בחבל ויבודינה בצפון סרביה. העיר המרכזית היא נובי סאד, אך פסטיבל השירה התקיים באינדיג'ה. עיר מחוז קטנה יותר. מבחינת העובדות הייתי שם, עליתי על במות וקראתי ואף קיבלתי פרס הוקרה. אך, מבחינת הנפש הדו-קוטבית שלי, ראיתי במפולש את הכיכר, המדרחוב והחנויות ובתי הקפה -עיר מרכז אירופית היושבת על הדנובה, יפהפייה. צילמתי והצטלמתי בכיכר הגדולה שלפני הכנסייה אבל העיניים שלי הלכו בחיפוש אחר השדרה המרכזית שהייתה רחוב היהודים ובית הכנסת הגדול שנבנה בתחילת המאה העשרים מתוך תחושה של בטחון שיכון לעד. לידו בית הספר היהודי ובית המדרש, מבנים ששינו תפקידם. כל אלה נראו לי כמו כלים ריקים שהחללים הגדולים שלהם נושאי זיכרון. ב21 בינואר 1942 בקור של עשרים מעלות מתחת לאפס, בשעה ארבע בבוקר הוציאה המשטרה ההונגרית שמונה מאות יהודים מבתיהם ורצחה אותם על ידי הטבעה בדנובה הקפואה או ברגע של חסד על ידי יריות לבור. אירוע שלא למדתי עליו בבית הספר ועד שלא הגעתי לעיר לפני ארבע שנים לא ידעתי עליו ולא על שמו בשפה הסרבית, ה"ראצ'ה". אני יודעת שאני "שרוטה" לגמרי אם אני מספרת על האירוע הזה שלא מספיק לרדוף את דמיוני. ומעכיר את מי הדנובה הכחולה היפה והרומנטית שאני אוהבת לשבת על שפתה עם כוס קפה, לשוט עליה, לצלם את נופיה או לספור ברבורים. אז מה. תשכחי, אני אומרת לעצמי, לכי תפגשי אנשים, את אלה שהם אחרי המאה העשרים, שפניהם קדימה ואולי לא יודעים מה עשו אבותיהם בשמם. תשכחי.
עזבתי את המשוררים על שפת הדנובה וחזרתי ל"סוכת שלום" ממהרת להחליף בגדים ולא לאחר. לאחר למה? שאלו אותי. איך אסביר להם את "ונתנה תוקף". עברתי את העיר הבוערת באורות חולין לבית הכנסת המסתתר מואר באור אחר. פעם שאלתי את דניאלה, איך קרה שבית הכנסת "סוכת שלום" נשאר עומד במקומו ולא ניזוק והתשובה היתה פשוטה: הגרמנים הפכו את מבנה בית הכנסת לבית זונות וכך זכה לשרוד.
פיליפ דוד, מהפכן בלתי נלאה
התחבאתי בבית הקפה בתוך עשן הסיגריות החוקי כאן בכל חלל סגור וחזרתי לראיון שעשיתי עם פיליפ דוד, סופר אהוב שדינה קטן בן ציון תרגמה כמה מספריו והאחרון "בית הזיכרונות והשכחה" בהוצאת כרמל, נכנס מתחת לעורי וטרד את מנוחתי. הספר הזה, קרא אותי ואת פחדיי. הספר הזה אין בו רחמים והוא יודע שהכול כפול, כך הגיבור שלו, אלברט שבחייו מקופלת טרגדיה של פרידה אלימה בזמן דהירת הרכבת, מההורים ומאחיו הצעיר, בבגרותו, אפילו בניו יורק הוא נשאר כפול מבט: "המסע התיירותי נהפך לסיוט לילי. הקרון של פולמן הפך לקרון בהמות" (עמ 122). מספר פעמים בעשור האחרון נפגשנו. הפעם ראשונה היתה בשנת 2007 במסגרת כנס "כיסופים" הראשון, הוא היה מהמוזמנים והיה הפתעה לסופרים ממערב אירופה. בשיחת הסיכום, קם פיליפ דוד ובדרכו המיוחדת, העצמאית, האופוזיציונית קרא להקמת ארגון סופרים יהודיים בינלאומי מתוך הנחה שנוכל כך לבטא סולידריות ולהילחם יחד אותן מלחמות בשפות שונות. דבריו התקבלו במחיאות כפיים אך דבר לא נעשה בכיוון. עדיין הקריאה נשמעת והנה אנחנו בפגישה שלישית או רביעית. העיניים הכחולות שלו עדיין בורקות ואש לבנה ומחויכת יוצאת מהן. נפגשנו בבניין הקהילה היהודית בבלגרד באולם הישיבות שידע ימים מפוארים. לאחר שהכנתי לו כוס תה, הוא התיישב מולי מעבר לשולחן הגדול ומאחוריו תמונתו של דנילו קיש צעיר, מחייך ובידו הימנית בין האצבעות סיגריה בוערת. ועוד לפני שפתחתי בשאלה או הסבר מדוע אני כאן, הוא כבר היה עמוק בתוך מונולוג ובדאגה שלו למה שקורה בעולם הסובב, והעולם הסובב הינו מעגלים, הראשון, בלגרד, אחריו סרביה ואחריו העולם היוגוסלבי לשעבר והעולם היהודי אחריו . הוא מבהיר שהשפה שדוברים אותה בקרואטיה, מונטנגרו, בוסניה הרצגובינה היא הסרבית קרואטית ורק הלאומנות מעבירה אנשים על דעתם והם נפרדים בשפה. מאותו רגע ה"לאומנות" היא מוטיב מרכזי בשיחה. היא אם כל רע. הלאומנות משנה נרטיב היסטורי. הלאומנות באה ממקום רגשי שדוחה עובדות היסטוריות. הוא אומר ומדגיש באצבעות הנוקשות על השולחן. היום בו ערכתי את המאמר, זה היום בו נבחר לקנצלר אוסטריה ראש מפלגה ימנית לאומנית. פיליפ דוד עסוק במונולוג פוליטי ספרותי בו הוא מנסח את המציאות כפי שהיא בעיניו. " הבעיה היא תמיד העבר " אומר פיליפ דוד "הדור החדש מנסה לשנות את העבר, לעשות רביזיה. פתאום הקורבנות היהודיים בסרביה אינם קורבנות אלא הם הפושעים. אנשים אינם יודעים את העובדות, הם לא יודעים שבטופוסקה שופה רצחו בשנת 1941 5000 יהודים ואחר כך באתר שהיה גני תערוכה בינלאומי ליד הדנובה סטארו סיימשטה, שם רוכזו 7000 יהודים שחלקם נשלחו למותם במשאיות הגז ורובם נשלחו למחנות הריכוז בפולין. " והוא ממשיך מבלי לעצור " מאבק הפרטיזנים נגד הכיבוש, כמעט נשכח. מנסים לומר שהפרטיזנים נשלטו על ידי יהודים."
בבוקר כמעט אחרון כאשר שתיתי במטבח בשש וחצי בבוקר, תה ראשון עבורי וקפה עם סיגריה עבורם. בעד החלון והמרפסת, ענני סתיו מבטיחי גשם ודניאלה נראתה כמי שלא ישנה הלילה. שאלתי אותה: מה קרה? "אני חוששת שלא אצליח להשיג את התביעה לכמה זקנים. הסיפור שלהם נשמע אמין לחלוטין. אני מכירה את המסלולים, התאריכים בהם עברו את שנות המלחמה, הכול אמין. אני יודעת מי נפל ומי נשאר. אבל חסרים להם מסמך או שניים. אני חוששת שהתביעה תיפול. ועדת התביעות לא מכירה הכול, הם בירוקרטיה קשוחה."
זר לא יבין זאת. ואני אולי מתקרבת להבנה בזכות או בגלל אמא שלי, ניצולת שואה מחלק אחר של הבלקן מבולגריה שיהודייה נצלו על חודו של יום. אולי בזכות ספריהם של דנילו קיש , דוד אלבחרי ופיליפ דוד ועוד אחרים וטובים. אולי כי ההיסטוריה והמילים הגדולות כמו: שואה, קומוניזם, פשיזם, מחנות ריכוז, ראצ'ה, סמיישטה, בניצה, מונופול. זוהי מעילה באמת, אלה מעילים המכסים על האדם והופכים אותו כמו כולם. רק סיפורו של היחיד שבא לידי ביטוי בספרות או בדמויות יחידניות כמו דניאלה שלוקחות אחריות על העבר לטובת פני האדם, רק לפני היחיד , ייחודו ומקומו בתוך הכאוס ההיסטורי, יש סיכוי להיזכר בעתיד. יצאתי מבלגרד לפני יום הכיפורים, גשם ירד על העיר ונשאתי איתי משפט מהווידוי של אלן אלקאן : " " לדעתי, הווידוי חשוב מאד לחיים שלווים יותר. הכומר אומר מה עלינו לעשות כדי שיסלח לנו. ביום הכיפורים, לעומת זאת, עלינו לפרש את הסליחה בעצמנו…מוזר עד כמה היהודים הינם מערביים ויחד עם זאת גם מזרחיים. היהודים צריכים להיות אנשי המזרח, לחיות באזור המדבר. הייתי רוצה לצאת עם רוזי יום אחד למדבר, וביום הכיפורים להתמסר בכל מאודי לבורא. בניסיון להקשיב לו ולאהבו, אך לעולם לא להבינו" . אז חזרתי למקום שלי שלעולם לא אוכל להבינו, אך יש בו מדבר ממנו מדבר אלינו אלוהים.
קיריל וסטפן היו אנשי כנסיה אורתודוכסים בבולגריה בזמן השואה. קיריל היה ארכיבישוף בפלובדיב, ובימים שחוקק "החוק להגנת האומה" המקביל לחוקי נירנברג, הודיעה המשטרה ל־1500 היהודים להתכונן לקראת גירוש. אחר הצהרים הוטל עוצר בעיר, וב־10 במרץ אחר חצות ערכה המשטרה אקציה ואספה את יהודי העיר לחצר ביה"ס היהודי. למחרת בבוקר שלח קיריל מברק למלך הבולגרי, הודיע שאינו מקבל עוד את מרותה של הממלכה הבולגרית, ויפעל על פי מצפונו. הוא הזהיר את מפקד המשטרה בפלובדיב שהוא עומד לתת מחסה ליהודים בכנסיה ויצטרכו לאסור אותו כדי להגיע אליהם. קיריל פרץ את המחסומים בכניסה לביה"ס ונאם לפני היהודים. בצהרים הגיעה פקודה מהמלך לשחרר את יהודי פלובדיב לביתם. הגירוש נדחה.
באותה שעה בסופיה, נחתם צו גירוש לאלפיים יהודים בערי השדה, כשלב ראשון לפני הגלייתם לגרמניה. רבני העיר, אשר חננאל ודניאל ציון, פנו למטרופוליט סטפן וביקשו את עזרתו. סטפן פנה למלך, ביקש ממנו לבטל את הגזרה והזהיר שייתן מחסה ליהודי העיר בכנסיות. כשנודע לו שנעצרו שני הרבנים, שלח למלך מכתב ואיים שאם יישלחו היהודים, הוא ישכב על פסי הרכבת. גירוש היהודים מערי השדה ושילוחם ברכבות נדחה שוב ושוב. בספטמבר 1944 נכבשה סופיה בידי הצבא האדום, התחוללה הפיכה שבעקבותיה פסקו הרדיפות אחר היהודים.
בימים אלה מציינת הקהילה היהודית 75 שנה להצלתה, ויש מי שסיפר לי שהוקמה ועדה שתמליץ על הגשת בולגריה לפרס נובל לשלום. כך ישכיחו את הצד האפל של המשטר ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים.
בארץ מתנהל ויכוח שחלקו מבוסס על אגדת המלך והיהודים וחלקו על בּוּרוּת, איך ניצלה והאמנם ניצלה יהדות בולגריה. מה קרה, שמנע מ־48 אלף היהודים לעלות על הרכבות. איך קרה ש־11 אלף יהודי תרקיה ומקדוניה, בני אותן משפחות שחיו תחת אותו משטר בולגרי, הלכו למותם ואיש לא שרד.
על אבן שחורה בדרך לאוניברסיטת סופיה, לצידה של אנדרטה מכוסה זרי פרחים נובלים, מצאתי באנגלית ובבולגרית את הדברים הבאים: "באביב 1943, הודות למאמצים של חברי פרלמנט, מנהיגי הכנסייה האורתודוכסית, מנהיגי ציבור, אינטלקטואלים ואחרים, נמנע גירוש היהודים למחנות המוות של הנאצים ונמנעה השמדתם הפיזית של יותר מ־48 אלף יהודים. אנו זוכרים את ההצלה יוצאת הדופן הזאת וזוכרים יותר מ־11 אלף יהודים מצפון יוון וחלקים מיוגוסלביה, תחת הממשל הבולגרי, שנשלחו ונרצחו במחנה המוות טרבלינקה".
עמדתי משתאה. זו פעם ראשונה שראיתי באנדרטה כלשהי בבולגריה, מקדוניה או סרביה, הודאה כפולת פנים שיש בה צילה של הודאה באחריות של ממשלה מקומית לשילוח יהודים למחנות המוות. במשך שבעים שנות השלטון הקומוניסטי, נמנעו כל האנדרטות הרבות מאמירה מדויקת. בד"כ הסגנון היה כללי והיהודים הוזכרו כחלק מכל קורבנות הפשיזם: סרבים, צוענים ואחרים. האשם העיקרי ברצח הוא "הפשיזם", או הנאציזם.
לא הוזכר, ולו ברמז, חלקם של המקומיים. לפעמים בשל "אחוות העמים" היוגוסלביים – כיצד יאשימו הסרבים את הקרואטים, אחיהם למדינה החדשה, הקומוניסטית, בהקמת מחנות ריכוז ורצח יהודים, ולהפך. בעולם שהיו בו שני קטבים ברורים של טוב ורע, לא היה הרבה מקום לדיוקים, מספרים ותאריכים.
האנדרטה שראיתי, לא הוקמה לזיכרון היהודים שנספו, אלא להצלת יהודי בולגריה שנשארו בחיים. בפעם הראשונה לא מופיע ניסוח כללי, אלא מוזכרים המצילים וביניהם גם ראשי הכנסייה האורתודוכסית. בפגישה עם אירית ליליאן, שגרירת ישראל בבולגריה, למדתי שהושקע מאמץ גדול מצד ישראל ודיון ממושך עד שהגיעו לנוסח שהניח דעת כולם והכיל את חסידי אומות העולם.
הכיתוב על האנדרטה מזכיר את מקומם של אנשי הכנסייה בהצלת היהודים ונותן תוכן למילים הצלת יהודי בולגריה. הצלה שיש בה אור וגם הרבה צל.
לכתוב זה לזכור 