פלובדיב והפודריה שעלתה לארץ ישראל

פלובדיב 2 .

ערב ראש השנה תשפ"א, בניגוד לכל הציפיות האישיות וציפיות הזמן שכולן תלויות במגפה המתפשטת בעורמה רבה סביב סביב. ובכל זאת, רכשתי כרטיסים  כאשר המגפה נראתה ידידותית יותר, אך רוב נמלי התעופה כבר נסגרו ובולגריה ויוון נשארו עדיין פתוחות לתנועה. למרות שהכרטיס היה כבר קיים בידי, תחושת האי ודאות ליוותה את הימים המקדימים את הטיסה. עוד אני בונה את הימים הסובבים ומקיפים את פסטיבל השירה בפלובדיב, פסטיבל אורפאוס, כך קוראים לפסטיבל.  פלובדיב שעד כה היה לה הקשר אחר עבורי .

עיר ואם בבולגריה שרבים בשכונה שלנו בשיכון סלע בתל אביב, באו ממנה, כמו למשל מאדאם פארדו שחיה ברחוב רוזוב בדירת חדר וחצי וחצר גדולה מוצלת עצי מחט ואימא היתה נוהגת לפעמים לשבת איתה במרפסת לשתות קפה ולדבר. או משפחת חסון, או דורה אישתו של דוד שלום (המכונה צ'ילי)  שהכל ידעו שעלתה מפלובדיב. ובילדותי כאשר אמרו פלובדיב, ראיתי את פניה העגולים של דורה והעגילים העגולים שלה שנראו כמו כפתורים גדולים שעברו מכפתורי הסוודר לאוזניה. לפעמים בשחור ולפעמים באדום. ראשה בשיער קצר מוקף תלתלים , עיניה עגולות ותמיד מדברת במתיקות. דורה נהגה לרכון עלי, לנשק בשפתיים רטובות בלחיי או במצחי. לא אהבתי את הנשיקות ולא את הדרך בה רכנה והמחשוף המרובע שלה היה נפתח לפני וראיתי שם את החזה הגדול שלה, אצלנו בבית בדרך כלל החזה היה בפנים ויוצא החוצה בבליטה עם החולצה. היתה לה מילה מיוחדת להביע חיבה "חאנום" היא היחידה שהשתמשה בביטוי, הזה ולימים למדתי שזו מילה תורכית המביעה חיבה.

פעם בשעת חסד של סיפורים, כשהיתה רוצה להמתיק את המרירות והצער אימא סיפרה לי, שבתקופת המלחמה דורה הייתה ידועה בפלובדיב, כ"מדאם". כמי שהיתה אישה יפה וכמי שנתנה מחסדיה לגברים חולפים. ב1948 עלתה ארצה באחת מאותן אוניות גדולות שיצאו מנמל בורגס לארץ ישראל, וכידוע אחד הדברים שעושה תנועה גדולה שעוקרת אנשים ממקומם למקום חדש כמו יפו למשל, היא עירבה את יוצאי סופיה ביוצאי פלובדיב, משפחות עשירות עם משפחות עניות, בלבלה משפחות מהאריסטוקרטיה היהודית  מבופיה ומרוסה עם המעמדות הנמוכים, התבטלו גבולות חברתיים של דורות ארוכים.  דורה כבר היתה אישה בוגרת כאשר נישאה לדודי שאף הוא אחר להתחתן, ונחשב בקהילה הבולגרית ביפו כרווק מבוגר, אומנם, איש מעניין, צעיר חסר מנוח שניסה את מזלו גם בפאריס של שנות השלושים, אומנם ממשפחה טובה, אך אחר להתחתן ודורה היתה לאשתו וכך בקשר נישואין היתה לדודתי.

לא ידענו למה לדוד שלום ולדורה לא היו ילדים. הם עבדו יחד במפעל הקטן של דוד שלום לבניית סירי גריל חשמליים בשכונת פלורנטין ואהבתי לבקר אותו בבית המלאכה הקטן שממנו עשה את פרנסתו, וקיבלתי ממנו את סיר הגריל הראשון כאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטה וגרתי במעונות הסטודנטים, הגריל הזה, היה אחראי על רוב התבשילים שלי. דוד שלום ודוד ה דורה הם היו צוות. וככל שעברו השנים דורה הרחיקה את שלום מהמשפחה שלנו וקרבה אותו למשפחתה הפלובדיביאנית ולאחייניותיה.

בסוף ימיה דורה חלתה וטופלה בבית חולים וולפסון, תהיתי האם הרופאים ידעו את גילה המדויק, איש לא ידע את גילה המדויק. באותם ימים דוד שלום שהיה טרוד בטיפול בדורה אמר לי: "אין ברירה אני חייב לטפל בה, היא הקפיטל שלי". וזו הפעם הראשונה ששמעתי את המילה "קפיטל" בהקשר כזה ולכן איני שוכחת זאת.

ביום בו נפטרה דורה, הצטרפתי לדוד שלום. זו הייתה לוויה מעוטת מלווים לכן היה חשוב בעיני הרבה יותר להיות בקרבתו וחוץ מזה היתי סקרנית. כאשר עמדנו מול תלולית העפר שגופתה החמה עדיין הייתה קבורה תחתיה, במקום בו בדרך כלל אין שקרים למדתי שדורה הייתה מבוגרת מדודי ב17 שנים. וללא ספק היה לה ידע במדע היופי כי קשה היה להבחין בהבדל הגדול על פי לחייה התפוחות והקמטוטים סביב עיניה שהגיעו באיחור רב. אז פלובדיב עבורי הייתה הקפיטל של דוד שלום, עם ריח בושם מתוק ועגילים עגולים כמו כפתורים, מקום אחר עם מראה אחר. לאחר מותו של דוד שלום, ירשתי ממנו קופסת תמונות, קלטת שכתוב עליה שמי באותיות קיריליות ושם הקליט עצמו משאיר לי מסר הקשור למות אבי, וקופסת נעלים ובה קופסה מקרטון ישן של בונבונירה, בתוכה היו כמה חפצים ישנים, למשל מפית סרוגה במחט אחת, מטפחת משי רקומה  מגוהצת ומקופלת  וביניהם בתוך קופסה מוזהבת ומעוצבת גם פודריה שדודה דורה כנראה השתמשה בה פעם, אולי בפלובדיב. ספק, אם בארץ, במקום מגוריהם בשכונת העולים , בשיכון צפוף הדירות בתל כביר בעורפה של יפו.  נראה שהפודריה המעוצבת עלתה לארץ מפלובדיב באותה אוניה רבת עולים מיד עם הכרזת המדינה, שכנה בתיק היד של דורה שהשתדלה להיראות טוב בכל מצב.

ועכשיו, פלובדיב נחלקת לשניים, היא פסטיבל שירה ומפגש עם משוררים עכשוי בתוך בזיליקה של כנסיה מדומה, שמרצפותיה פסיפס מהמאה הרביעית לספירה. ומצד שני, חיפוש עקבות הקהילה היהודית שהייתה.

דוד שלום המכונה צ'ילי בצעירותו , רווקותו.
תמונה משפחתית נדירה מינואר 1958 , האיש העומדת משמאל, דודה דורה

יושב בשורה התחתונה ומחזיק את הנערה אחייניתו, דוד שלום , גבר נשוי ואיש מאושר

מראות רחוב: אומנות רחוב מהתקופה הקומוניסטית על קירות חניון
תוך הליכה בעיר העתיקה באו לעברנו שלוש נשים שדיברו בינן לבין עצמן בקולניות ובשפה שלא הבנתי

ביקשתי לצלם את הקרסביצות והן שמחו על ההזדמנות. איוואן הסביר לי שהן צועניות ממצוא תורכי ויש להן שפה שונה. הבנתי

הג'ומעה, המסגד התורכי בלב העיר העתיקה

ושעון השמש לטובת העוברים ושבים ואלה המתפללים על קיר המסגד

אומנות הרחוב היא אחד הדברים הבולטים בפלובדיב
עוד זוית מהעיר העתיקה
רחוב בעיר העתיקה של פלובדיב תערובת של בניה תורכית ובלקנית תרבות מרפסות הנשים המציצות

אני האישה בטרם

במהלך נסיעה ושהות בסרייבו אשר בבוסניה, בשעה שאני שוהה בתוך טקסטים של מקובלים שחיו ופעלו בבלקן, החלטתי לשלוח לאויר את השיר שחיכה בטיוטת הספר בעבודה: המצב המשפחתי (שם זמני)

אִשָּׁה וְשָׂמָה טֶרֶם

מָה אֶעֱשֶׂה לְאַחַר שֶׁהֵעִירָה אוֹתִי טֶרֶם אוֹר רוּחַ מַעֲרָבִית
שׁוֹבֵבָה וּקְרִירָה וְקָרְאָה לִי טֶרֶם כְּאִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמִּי
טֶרֶם יְמֵי חֹם אֱלוּל אָז נִכְנְסָה דֶּרֶךְ
חֲלוֹם פָּתוּחַ שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ אֶתְמוֹל בְּטֶרֶם נָגְעָה בְּעוֹרִי
הַגָּלוּי וּבָאָה בָּאֵיבָרִים הַיְּשֵׁנִים וְעָשְׂתָה בִּי כְּחֶפְצָהּ
וְאֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בָּהֶם טֻמְאָה אוֹ דָּבָר
שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם וְלֹא שָׁתִיתִי יַיִן אָדֹם אוֹ לָבָן
וְרָחַצְתִּי גּוּפִי טֶרֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִי מִקְלַחַת
וְחַסְתִּי עַל שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְבָנִים שֶׁבָּאוּ לַחַלּוֹן
מִמִּזְרָח וְטֶרֶם לָקַחְתִּי מַאֲכֶלֶת נְחֹשֶׁת
וְלֹא הוֹצֵאתִי בְּנֵי מְעֵיהֶן הָרְחוּצִים וְהַבּוֹהֲקִים
עַל מַגָּשׁ לְפָנֶיךָ. כָּל זֹאת עָשִׂיתִי וְעוֹד
כְּדֵי לְהָבִיא הַשְׁגָּחָתְךָ עָלַי וְעַל גּוּפִי וְעַל בֵּיתִי
כְּאִלּוּ הָיִיתִי בֵּיתְךָ הַיְּחִידָה לְשָׁעָה קַלָּה.
שְׁלוֹשָׁה יָמִים טֶרֶם שָׁכַב אִתִּי אִישׁ וְטֶרֶם
מָרַח זַרְעוֹ עַל יְרֵכִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טַעַם זָר
וְטֶרֶם יַפְרֶה גּוּפִי בְּלֹא יְדִיעָתִי וְלֹא תִּהְיֶה
מַחְשָׁבָה זָרָה אוֹ בְּדַל חֵשֶׁק אוֹ קִנְאָה.

רַק הֵבֵאתִי בְּצַלַּחַת חֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס
שֶׁנִּגְדַּע מַנְחֶה כְּאִלּוּ היתי אִשָּׁה מֵאָז, שֶׁעֵינֶיהָ
תַּמּוֹת כָּל הַתּוֹרִים שֶׁלֹּא הָיָה בִּי עֹז לִשְׁחֹט
כָּךְ וְכָךְ שְׁקָלִים וּבֹשֶׂם אֲפַרְסְמוֹן הֵמַרְתִּי
בְּבֹשֶׂם צָרְפָתִי וְזֵר פִּרְחֵי הָדָר מֵעֵץ לִימוֹן
שֶׁצּוֹמֵחַ בְּיָפוֹ מֶרְחַק עֲשָׂרָה צְעָדִים מֵהַחוֹף
כַּרְכֹּם מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה וּפֶרַח לָבָן
מֵהַשָּׂדֶה הָעַד וּפִלְפְּלִים אֲדֻמִּים וְיַיִן יָשָׁן
וּלְבוֹנֶה וּבָלַלְתִּי כָּל אֵלֶּה בִּמְעַט דְּבַשׁ בְּצַלַּחַת
הַחֵמָר מֵאַדְמַת הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר נִגְדַּע.
וְכָל אֵלֶּה טֶרֶם עָלְתָה הָאֵשׁ בְּכִירָה אֲשֶׁר בַּמִּטְבָּח
שֶׁיַּעֲלֶה הָרֵיחַ וַיִּקְרָא לְךָ וְיָבִיא אוֹתְךָ
כְּמוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית אֶל הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת
וּבָנָיו הוֹלְכִים וּבָאִים בֵּין הַזְּמַנִּים וְכָל מַשְׁקוֹפָיו
פְּעוּרִים, וְסִימָנֵי דָּם עַל הַמְּזוּזוֹת בְּטֶרֶם תָּבוֹא רוּחַ
וּתְמַלֵּא חַלְלֵי גּוּפִי וּתְרַפֵּא וּתְנַחֵם מִפְּנִים הַחֲדָרִים
וְיִהְיֶה רֵיחַ דַּק הָעוֹלֶה חוּט מִקֶּשֶׁר בֵּינִי לְבֵינְךָ
וְגַם תִּגַּע בִּלְחָיַי וּבְבִגְדֵי הַלָּבָן טֶרֶם נֶעֱטַפְתִּי בָּם
כְּאִלּוּ הָיוּ יְמֵי רֵאשִׁית אֱלוּל כִּימֵי הַכִּפּוּרִים
וְטֶרֶם יִהְיֶה הַלָּבָן לַנּוֹצוֹת. וּכְמוֹ מְתַוֵּךְ כְּתֹם הַנְּזִירִים
מֵהַמִּזְרָח שֶׁלָּהֶם, טֶרֶם אֶקְרָא לְךָ בְּשֵׁמוֹת קְדוּמִים
וְאֶקְרָא כָּל שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר לִמְּדוּ אוֹתִי
אִמּוּתִי וסבתותי בְּיָמִים טֶרֶם הַלֵּידוֹת
וְטֶרֶם הַמִּיתוֹת וְטֶרֶם יְצִיאָה לִדְרָכִים אֲרֻכּוֹת
וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם טֶרֶם צֵאת הַבָּנִים לַמִּלְחָמוֹת
כִּי אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁקָּרָאתָ לָהּ בְּטֶרֶם. אֲנִי הָאִשָּׁה
שֶׁאֲפַזֵּר אֶת אֵפֶר הַדֶּשֶׁן הַזֶּה לְלֹא דַּם תּוֹרִים,
אֶצְעַק אֶת שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרַשְׁתִּי מֵהַמֵּתִים
שֶׁהָלְכוּ טֶרֶם בּוֹאִי, בְּפִנּוֹת הַבַּיִת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלוֹת רַק
זְמַן יָשַׁן שֵׁם אִשָּׁן טֶרֶם אֲטַמֵּא שְׂפָתַי אוֹ עֵינַי בְּשִׂיחַת כְּלוּם
עִם אִישׁ וְאִשָּׁן בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה וַאֲחַכֶּה לָרוּחַ הַבָּאָה מִמַּעֲרָב
שֶׁתָּבוֹא טֶרֶם אוֹר וְתָבִיא עִמָּהּ חֶזְיוֹן וּמַרְפֵּא וּתְשׁוּבָה
וְשָׁלוֹם בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה. אֲנִי הָאִישָּׁה שָׁהִיתִי טֶרֶם .

אש התמיד של טיטו וכיפת בית הכנסת שנעלמה

3.

אמש הלכתי מהמדרחוב ברחוב , Perhadija  לאחר שניצבתי מול אש התמיד שהצית טיטו, אש מול הנישה בה דבריו מצוטטים. אש תמיד לזכר הנופלים במלחמת העולם השניה. להפתעתי, דבר לא כיבה את האש הזאת של האחווה היוגוסלבית גם לא המלחמה והצלפים הסרבים על העיר בתחילת שנות התשעים. האש בוערת לזכר הנופלים. תוך הליכה לאורך המדרחוב, הגעתי לעיר העתיקה , לסמטאות הצרות, המאפיות ובתי התה והקפה. כל השפה הויזואלית היא תורכית, ומזכירה גם את הבזאר בסקופיה בפרישטינה, בקוסובו. בסופיה, בבלגרד, לכל מקום שהגיעה האימפריה התורכית השאירה חותמה במסגד מרכזי שלידו הבזאר, והחאן, החמאם, וחנויות התכשיטים עמוסות הזהב למתארסים ומתחתנים, בתי מלאכה לרוקעי נחושת, לרצענים ומסעדות הקבב והשווארמה עם אין סוף המזאטים. את החותם הזה השאירה האימפריה גם ביפו ובעיר העתיקה בירושלים. ומעל הנהרות הגשרים התורכים שחיברו את איסטנבול עם כל נקודה בבלקן עד דוברובניק שהיוותה שער לסחורות ולאנשים, ביניהם גם מגורשי ספרד שהביאו איתם זיכרונות וגם בדים וסחורה לסחור בה בעולם החדש. לו הינו חיים ברצף ללא המלחמות הגדולות של המאה העשרים, היינו מרגישים מן הסתם חלק מהעולם הפועם בים התיכון ובבלקן.

4.

היום הראשון של ראש השנה, הסתיים עם תקיעת שופר אחת במוסף, יותר מזה לא תהיה כאן תקיעה. אליעזר פאפו הציע את השופר למי שירצה לתקוע ולזכות עצמו בשמיעת שופר. אני החלטתי שתפילת יחיד מתוך המחזור הישן שלי, תהיה הכרחית, אחרת החול יגבר על כל תחושת קודש. רק המילים העבריות יצילו אותי מתחושה שהכול  עלול להעלם באינסוף השום דבר. שמא

ראש השנה בגלות מעצמי יהיה סימן לשנה כולה. ואז אני מזכירה לעצמי שדווקא כאן, רק כאן שמעתי לראשונה את תפילת "ונתנה תוקף" בניגון עתיק,

בניגון ספרדי ובלדינו. דווקא הפיוט האשכנזי התאזרח בלב הקהילה היהודית ספרדית בבלקן ותורגם ללדינו וכך "גיירו" אותו לעולמם, לנשמתם. וכך, אליעזר פאפו ואיגור החזן, שרו בשמחה ובתשומת לב את אחד הפיוטים המזוהים ביותר עם יהדות אשכנז. מזה ניתן ללמוד שתפילה ומילים שנוגעות יכולה לחצות את הגבולות.

ככל שאני פוגשת את הקהילה היהודית במדינות השונות של יוגוסלביה לשעבר, קשה לתפוס את הקיום וההתקיימות של בני הקהילה. החיים על חוט דק של ידיעה שפעם היו כאן חיים עשירים עם יצירה פורחת. בסרייבו לדוגמא, לפני מלחמת העולם השניה, כל אדם חמישי היה יהודי ואילו היום, אפילו בחגים קשה לכנס כאן מניין לתפילה. בערב החג הצטרפתי לשולחן של אלי ומרים טאובר. בני הזוג דוברים עברית יפה במבטא יוגוסלבי מוכר. הם עלו לישראל בשנות התשעים ושתים עשרה שנים חיו בראשון לציון, שנים מהבנים חיים בארץ והבת חיה איתם בסרייבו. מרים מעידה על בעלה שהוא זה שמשך לחזור לסרייבו, מתוך תחושה שיש עוד מה לעשות "כאן". ואכן, מאז שחזרו הם עסוקים במחקר וכתיבה על תולדות הקהילה ואיסוף שמות הנספים ואפילו ספר בישול קטן, של מאכלים בוסנים יהודיים. מרים עובדת בחנות מזכרות קטנה בגבו של מחתם תרבות גדול, חנות הנקראת "אגדה מההגדה" ועליה ציור מנורה. חנות המזכרות הקטנה היא המאחז האחרון של הקהילה היהודית במתחם בית הכנסת הגדול והחדש. במהלך ארוחת ערב החג ניסתה לתאר לי ולהסביר שבית הכנסת הגדול שנבנה ב1930 ולא הכיפה הגדולה ביותר באירופה של תחילת המאה, בית כנסת על שפת הנהר שנועד להכיל למעלה משמונה מאות מתפללים. בית הכנסת הזה נעלם. הכיפה היפהפייה נעלמה ואינה נראית עוד. היא לקחה אותי מתוך חנות המזכרות הקטנה להקיף מתחם שנראה כולו מוקף מסעדות ובתי קפה ופאבים הפונים לנהר. נכנסנו מפתח שנראה כמו חניה מאולתרת והיא הצביעה למעלה ואמרה: תראי, את רואה את הכיפה? נשאתי עיניים וראיתי בנין לבן, עם חלונות מאורכים סתומים, עם עיטורים

מעודנים כמו תחרה מתחת לכיפה, הקפנו את הבנין שמסביב לו נבנו בניני מגורים קומוניסטים, מתפוררים בכיעור ויוצרים מחיצה בין המבנה המונומנטלי והמרשים של בית הכנסת המסתתר לבין הנהר. רק כאשר התרחקנו מזרחה וראיתי את שער בית הספר הסמוך פתוח, יכולתי דרך מגרש הספורט הפנוי ממבנים מכוערים ואלימים לצלם את בית הכנסת שמשמש היום כמבנה לתרבות. מרים, שהתגיירה לפני נישואיה בבלגרד אצל הרב צדיק דנון, ולכאורה יכלה לא להזדהות כל כך עם גורלו של בית הכנסת שלפני זמנה, לא מפסיקה להביע את כעסה ותסכולה על ה"טמטום" של היהודים, המעטים ששבו או שרדו את המלחמה ומצאו שהקהילה נעלמה ורשויות העיר שאלו אותם "מה לעשות במבנה בית הכנסת הגדול והחדש, שהיה למבנה ריק" והם בחוסר אונים מובהק הציעו אותו כ"מתנה" לסרייבו, בתנאי שיהיה מבנה המוקדש לתרבות. המבנה אומנם מוקדש לתרבות, אך סביב לו בנו הרשויות מבני מגורים מכוערים שהעלימו את בת הכנסת ואת זהותו, בדיוק כמו שהעלימו לפני כן, את יהודי העיר.

סרייבו , אניה ללא נמל

" תאהבי את סרייבו" , ביקשה האישה בתוך חנות קטנה ברובע הישן של סריבו, Skenderija' , ביו החנויות הקטנות והסימטאות התורכיות, בתי תה ציבעוניים ובתי קפה. נערות בחיג'אב יושבות זו עם זו, זוגות וחבורות, אבל את עיני צד ציור של אוניה אגדתית, ישנה שספר אם היא מפליגה. ובתוך החנות-סטודיו קטנה שעל הקירות ציורים מקוריים ותמונות של אניות על יבשה . נכנסתי פנימה וראיתי אותה צובעת מסגרות והיא בחיוך פנתה אלי וסיפרה שאלה עבודות של בנה המוכשר, קאמאל. הוא בן 31 והוא צייר אקדמי. והראתה לי את הגלויה ומה שכתוב אחריה ושם הוא הגדיר את סרייבו כך: זהו החיזיון שלי על סרייבו, בלתי נגועה וחבויה מעינים רבות ובכל זאת חיה עבור כמה שמסוגלים לראות. סרייבו היא אניה ללא נמל ועוגן. היא מופיעה כאניה תקועה על צוק חד. היא נראת כאילו היא עדיין צפה, האין זה נס?" קאמל מאהמדוביץ'.

אני יושבת "אצל מישל" במדרחוב, כבר מאוחר, על כוס קפוצ'ינו אחרון ליום, אין כאן סימנים של חג, זה חול נטו ללא כל הבדלה מקודש. תחושת הגלות בתוך גלות קיימת וגוברת. המוכר והזר מתערבים אלה באלה. הרגשה שהכל מוכר. שבכל עיר פוסט יוגוסלבית, אמצא את כל הסימנים המוכרים. את הארכיטקטורה, את חיפוש העצמי בתוך המשתנה.

בצהרי ערב החג נסעתי משדה התעופה הקטן, הגעתי במונית זועפת לשכונה של שלושה בנינים גבוהים כוורת של דירות בסגנון טיטו. בדרך ראיתי רבים בסגנון הזה חלקם משופצים ומתוחי פנים בצבע וחלקם מתפוררים לאיטם , אנדרטה לימים אחרים . מ. גרה באחת הדירות האלה כסטודנטית. מהכרותי עם דירות דומות של חברי בבלגרד בליובליאנה או זאגרב , אני מכירה את הגאונות האדריכלית הפונקציונלית .ואת העובדה שיש יחסי פנים חוץ בעזרת מרפסות. קטנות או ארוכות, אך לכל בית יש מרפסת עם מקום לתליית כביסה וגידול עציצים. הכוונה המקורית היתה ליצור בנינים שיש ביניהם קרבה היוצרת גם חלל פנימי ביניהם המאפשר יחסי קהילה, יש נדיבות במרחב הציבורי על חשבון המרחב הפרטי , אך בפועל ,  המרחב הקהילתי חדר לפרטיות .  בכל אופן בכל פעם שאני מזדמנת לשכונות ה"חדשות" כלומר של התקופה הקומוניסטית, איני יכולה שלא להשוות ולהבין את דמות האדם שניסו לעצב לאחר מלחמת העולם השנייה . כך קורה שיש מאפיינים דומים במרחב הבלקני. מה קרוי " העיר העתיקה" היא העיר בעלת המאפיינים העותמניים והעיר החדשה , בדרך כלל מעברו השני של הנהר שהלכה והתפשטה ברחובות רחבים ושכונות בנייני שיכונים פונקציונלים, רבי דיירים, חסרי חן כאילו האזרחים קיבלו הוראה מהשילטונות, היכנסו לקופסאות השוות בגודלן, גדלו משפחות שוות בגודלן, רהטו ברהיטים דומים והפריחו עציצים דומים, בחצר או במעלית המגושמת והמתכתית תפגשו אנשים דומים לכם, טרודים כמוכם, סוחבים שקיות ניילון כמוכם עם חלומות דומים לכם, כי זה האושר האמיתי. בתוך השכונות האלה בדרך כלל גדלו חברי בני גילי וצעירים יותר. אבל הדור הצעיר של היום יודע שזה מה שיש אך חולם הרחק יותר.

אבל, אני הגעתי לסרייבו, כי הכנס על רבי נחמיה חיא חיון שיזם אליעזר פאפו, יליד סרייבו , פרופסור באוניברסיטת באר שבע והרב הראשי של בוסניה הרצגובינה, זימן גם אותי לתהות על הדמות הזאת שנולדה כאן ומכאן הגיע לארץ ישראל בסוף המאה השבע עשרה ומהארץ חזרה לכאן, לבלקן ולפראג ואמסטרדאם ועוד אעשה סדר בסיפור הזה.

אבל, בינתיים, ערב חג וחג בסרייבו, שבשבילי היא גלות בתוך גלות, אך ההתכנסות עם הקהילה והשיחות עם בני הקהילה בעברית ובסרבית-בוסנית עושה בית לרגע כמו אניה התקועה על צוק ומניעה משוטים כאילו היא שטה. אז אני נמצאת על חרטום האניה הדמיונית הזאת.

2.

מחזור ראש השנה הזה מבית הדפוס של יוסף שלזינגר בוינה מלווה אותי בדרך כלל בחגי תשרי ויש מחזור שלושת הרגלים ממנו אני מקדשת בשלושת הרגלים וקוראת בהעדפה ברורה את ההגדה של פסח. אלה שני ספרים שהצלתי מהליכה לגניזה לאחר מות אבי. מחזור זה הגיע איתי לסרייבו, משום מה היתה לי הרגשה שלמרות שהוא דהה ומתרפט לאיטו לקחתי אותו איתי עטוף ומחותל בבד ובשקית. רבים מהפיוטים מתורגמים בו ללדינו ולפרקי התורה מצורף פירוש רש"י ועוד יש בו אוצרות ומטמונים הראויים להתיחסות. אבל זה המחזור הולך איתי כך וכך עשורים והוא נושא סיפור שאין לי מפתח עבורו. מי קנה והביא אותו מוינה לסופיה ובאיזו הזדמנות. איך הגיע לארץ ישראל בימי בהלה והעפלה . אבל הסיבה שאני מביאה אותו כאן היא כדי לספר שזו הפעם הראשונה שבערב ראש השנה החזקתי בידי מחזור ראש השנה ועקבתי בצורה שוטפת אחר התפילה והפיוטים ללא חיפוש ומעצורים כי היתה הלימה מלאה בין התפילה על הבימה של בית הכנסת העתיק בסרייבו שנחנךStara Sinagoga או Il Kal Viejo בשנת 1581 ומשמש היום כמוזיאון יהודי. הוא הוקם בשכונת החצר היהודית . בית הכנסת מרשים בגודלו ועובי קירותיו מעיד על הבניה במאה השש עשרה , על פי דגם שהביאו איתם יהודי הקהילה מספרד. הוא נשרף ושוקם פעמיים לאורך השנים במהלך מלחמת העולם השניה הושחת בית הכנסת ונבזז ושימש כבית מעצר וכמחסן . לאחר המלחמה שופץ בית הכנסת והיה ל " המוזיאון היהודי של בוסניה והרצגובינה". לכאורה סוף טוב לעבר מפואר שסופו רע. אך האמת העצובה היא שהקשר בין בתי כנסת שננטשו בעקבות רצח הקהילה והפיכתם למוזיאונים או גלריות לאומנות, זו סוגיה שאין לעבור עליב בפשטות. בעיני, זו דרך "מכובדת" להקים מצבה מכובדת על ולהשתיק סיפורי רצח ושיתופי פעולה של האוכלוסיה המקומית. בית הכנסת הישן כבר שנים אינו מתפקד כבית כנסת פעיל אך פעם בשנה , ערב ראש השנה מתכנסים בני הקהילה ומתפללים בו. בארון הקודש עומד מבויש ספר תורה אחד, גם הוא כמוצג סימלי וסביב בתוך ויטרינות מוצגים ספרי קודש, תפילין, תשמישי קדושה של יהודי המקום. כששאלתי מדוע רק פעם בשנטה, קיבלתי הסבר, כי זו הדרך של הקהילה להזכיר לכולם שהמקום הוא בית כנסת ורכוש יהודי. לאט לאט נכנסתי לעולם שבו רב המאמץ המושקע לשמור על העבר הן כזיכרון והן נכסים, מאשר חיי יום יום יהודיים. ואמנם היה מניין בערב חג וביום א של ראש השנה היו נשים וגברים יחדיו כמניין וחצי אך לא היה מניין גברים וביום ב של ראש השנה פשוט אין תפילה. לא באתי לבכות על המצב. כי הפרדוכס גדול, הרי אני באה מארץ ישראל ומדינת ישראל , אני באה ממקום בו התממש חזון הגאולה . כאן בערי הבלקן בסופיה,סלוניקי, סקופיה , אולצין, סרייבו, הסתובבו דמויות כמו שבתאי צבי ונתן העזתי וקרדוזו ורבי נחמיה שחלמו על גאולה ( לא אכנס כרגע לסוגיה איזה סוג של גאולה) , והגאולה התממשה . אך לפני כן היה חורבן פיזי ואנושי של הקהילה היהודית ברחבי הבלקן ויוגוסלביה. והנה עומדות רגלינו במבנה בית כנסת שבנו מגורשי ספרד בדגם של בית כנסת בטולדו , ומתפללים. והתפילה כמנהג יהודי ספרד, כולה בשירה . ליד הדוכן עומדים הרב אליעזר פאפו, תלמידו של הרב צדיק דנון, רבם המיתולוגי של יהודי בלגרד ויוגוסלביה ( ראוי להתיחסות מיוחדת) ואיגור קוזמיאקין החזן הצעיר, ומובילים תפילה בדרך שהיתה נהוגה במקום הזה על ידי יהודי סרייבו דורות רבים. הרב אליעזר פאפו מקפיד ללבוש גלימה וכיפה נוסח "חכמים" ספרדים וגם איגור לבש גלימה לבנה גלימת חזנים. יש בזה משהו קצת משעשע ושאינו מתאים לזמננו, אך ברור הכיוון שאליעזר פאפו מוביל להתחדשות יהודית ספרדית בבלקן, בחינת נשיפה בגחלים ובאודים העשנים כדי להוציא מהם להבה. המתפללים החזיקו בידם קובץ מודפס של התפילה בתעתיק לאותיית לטיניות ובתרגום לבוסנית ועקבו אחר הנעשה על הבימה. מדי פעם פאפו עצר ופנה לקהל והסביר את מהלך התפילה ומשמעותה. לאחר התפילה הלכנו לעבר בית הכנסת האשכנזי, כך הוא נקרא , בית הכנסת בסגנון מאורי שם מתנהלים חיי הקהילה. חברי הקהילה ישבו סביב שולחנות לברך את הברכות הנהוגות בין יהודי ספרד. ברכות על פירות ועל ריבות " יהי רצון". שם נפתחה עבורי שיחה חדשה.

כמה הערות על השירה בתקופה שהאדישות היא כלי פוליטי

הדברים נכתבים בזמן השתתפותי בפסטיבל השירה הבינלאומי בסטרוגה, מקדוניה

  1. לפעמים נשאלת השאלה למה משוררים היום, בעידן המסכים ודיגיטציה , בעידן הבינלאומי, צריכים לכתוב בשפות קטנות ואיזוטריות, אולי כדאי כמו זמרים מסוימים, לעזוב את המקומי והאיזוטרי ולכתוב באחת השפות הגדולות, אולי בלינגואה פרנקה , באנגלית. הרי ממילא, בזמן התרגום השיר מאבד הרבה ממשמעותו ומכוחו ומשנה זהותו, אם כן מה הטעם בכתיבה בשפות קטנות ואיזוטריות. אפשר גם לנסח זאת אחרת, אם ממילא נכתבת שירה בשפה איזוטרית

וקטנה אולי כדאי להשקיע משאבים בתרגומים מהמקור לשפות הגדולות. כך תמשיך להתפתח השפה מתוך השירה והשירה מתוך השפה והתרגומים ינגישו את המשוררים והשפה והשירה לעולם. ישחקו המשוררים המקומיים במגרש של הגדולים.

  • אני כותבת ממקום אחר מקום מוכר ואהוב ומתחדש, מפסטיבל סטרוגה שבמקדוניה, לילות שירה בסטרוגה. נקודת מפגש מעניינת של משוררים מהמרחב הים תיכוני , הבלקן ואירופה. עיר קטנה על חוף אגם אוכריד, בדרום מקדוניה יש להניח שלא היתי נעצרת בה אלמלא הפסטיבל. מדי שנה מגיעים אליה כמאה משוררים וכשבעים הם משוררים אורחים לשבוע של קריאת שירה ולחשיפה לשירה ולמשוררים המקדונים.

בקושי שלושה מיליון אנשים מדברים מקדונית ופחות מהמספר הזה קוראים שירה, אך למקדוניה יש משוררים טובים ויש מסורת של שירה. בעבר, הם היו חלק מיוגוסלביה הגדולה אך בשלושה עשורים אחרונים, הם שפה ועם ומקום לעצמם, מה יעשו עם השפה החדשה ישנה אם לא יחשפו אותה בכוחות משרד התרבות והעריות ומאמץ קולקטיבי לפני משוררים וארצות אחרות. ספק אם הינו נחשפים לשירה הנפלאה הבאה משם. לפנים האנושיות של העם הזה, לשאלות הזהות והשייכות, לתחושה שאין עתיד, לעם קטן שיש לו פזורה גדולה בעולם.

  • בישראל כבר למעלה מעשר שנים נעדר פסטיבל שירה בינלאומי מרכזי. יהודה עמיחי הקם את פסטיבל המשוררים הבינלאומי במשכנות שאננים, שהזמין משוררים מכל העולם וחשף את ירושלים, את השפה העברית ומשוררים ישראלים

לעולם. השפה העברית האיזוטרית, הקטנה קיבלה את מקומה בין העמים. לא הכל היה מושלם ויש לי כמה הערות על הדרה של ההגמוניה הפואטית של שנות השמונים והתשעים, אבל בכל זאת, אפשר היה לארח לתרגם ולחלום.

  • פסטיבל המשוררים הבינלאומי בירושלים פסק בגלל נימוק סתמי למדי, המנהל הנכנס של משכנות שאננים החליט שעדיף פסטיבל סופרים בינלאומי על פני שירה. לו לפחות היה מאחד את השירה והפרוזה ומרחיב קהלים, אך לא, בפעם הראשונה נחלקה הספרות ל"פרוזה" ו"שירה" בגלל עניין כלכלי. סופרים כידוע, הם סקסיים ומושכי קהל ממשוררים. אך, בזה לא נגמר העניין. כמעט לכל שפה, יש מכון המקדם אותה ואת תרבותה בארצות שונות. המכון התרבותי הוא שגריר של תרבות לארצות השונות, כך מכון סרוונטס לספרדית, המכון הרומני לשפה הרומנית, המכון הצרפתי לשפה הצרפתית, המכון הפולני לשפה הפולנית ומכון גתה לשפה הגרמנית. עברית אינה בליגה הזאת. לשפה העברית ולספרות העברית אין מי שיקדם אותה. אולי תגידו "המכון לתרגום ספרות עברית", ראיתי פרוזאיקנים עבריים זוכים לעזרה מצד המכון לתרגום ספרות עברית, לא ראיתי את השירה העברית מקודמת בעולם באמצעות המכון לתרגום ספרות עברית. האם זו הכללה? אשמח לשמוע  על יוצאים מהכלל.
  • לתרבות בעיקר לסופרים יש יחסים מסובכים עם הממסד, עם מקורות הכוח הפוליטי.  חייו של אמן קצרים מאד, ואם בתוך שנות הצירה שלו מישהו חוסם אותו, או מונע ממנו התפתחות, זו בהחלט פגיעה משמעותית בו וביצירה שלו, לפיכך, קורה לא פעם שאנחנו משתפים פעולה עם מקורות הכוח, כדי לשרוד תקופות קשות ולהגיע לשלב הבא. בתקופה זו, התקופה בה אנחנו חיים היא אחת התקופות המבלבלות והקשות ביותר ביחסים שבין יצירה, אמנים וממסד. קשה להבין מי הממסד ומה הוא רוצה, האם לממסד הפוליטי תרבותי, יש אדאולוגיה או חזון. קשה להבין מי הכתובת לחמצן ששמו כסף כדי לממש יוזמות תרבותיות, אין במי לתמוך ואין למי להתנגד, האדישות, חוסר העניין של הממסד התרבותי החל ממשרד התרבות ועד אחרון הגופים, מביך ומשתק ומונע פעולה.
  • לישראל אין פסטיבל שירה בינלאומי משלה לארח וליזום פעילות משותפת, למשוררים העבריים אין כתובת כדי ליזום יוזמות הדדיות, אין כתובת לבקשה לתמיכות עבור ספרים ועבור תרגומים ואין קריטריונים.

אני כותבת את הדברים מתוך יאוש כפול, ראיתי איך נסגר אחד מצינורות הקשר והחמצן של השירה העברית ואיני רואה מרד משוררים המבין את מלאכת השירה

ומנסה לפרוץ את המחסום ולחדש את מה שהתחיל יהודה עמיחי. ומצד שני, כמי שיזמה ומנהלת אמנותית של כנס "כיסופים" לסופרים ומשוררים יהודיים, מפעל שהוא מבחינת מהותו  הינו אדאולוגי תרבותי ובהיקפו לאומי, רוב הזמן שלי ושל השותפים שלי נתון לחיפוש הכסף האבוד, הכסף שהובטח בקדנציה אחת לפני בחירות ראשונות, ועכשיו בתקופת מעבר אינו מוצא דרכו לנמעניו. הנשק החזק של הממסד הוא בפיזור חוסר ודאות. רק משוררים מוכנים להתמודד מול חוסר ודאות , והממסד יודע להתיש אותנו עד יאוש.

  • אם מקדוניה וסרביה וסלובניה וקולומביה וניקרגואה יכולות לשים את השירה בראש מעיניהם ולהיות גאות בשירה הנוצרת בשפתם ועל אדמתם, הגיע הזמן שגם מדינת ישראל ומשרד התרבות והמכון לתרגום ספרות עברית ומפעל הפיס ומחלקות התרבות של העיריות, התנערו מאדישותם ויתחילו לפעול כמי שמבינים שספרות ואמנות ישראלית הם היצוא הטוב ביותר שיש להם.

(המשך יבוא)

בלגרד – העיר יפה­­­­­­­ ועל דניאלה שחתמה חוזה עם אלוהים

 

יצאתי שוב לבלקן, ליתר דיוק לבלגרד. הימים ימי אלול האחרונים והחום הגדול בלתי נסבל בארץ אך גם  בעיר היושבת בין שני נהרות, בין הדנובה לסאווה, בין האימפריה העות'מנית לאוסטרו הונגרית. גבול אירופאי פנימי. וגבול בתוך העולם היהודי בין הספרדי לאשכנזי. אך, זה כבר אינו רלוונטי. מסע אישי בן עשרה ימים ובתיק שלי שמתי ספר קטן בן 60  עמודים של אלן אלקאן, סופר יהודי איטלקי. בפתח הדבר כותב הסופר אהרון אפלפלד  "אלן אלקאן הוא יהודי מתבולל במלוא מובן המילה, אך בה בעת יש לו זיקה ליהדות, וזיקה זו נובעת מחוויית ילדות שהתרחשה ביום הכיפורים. יום הכיפורים אינו מתואר בספרו בפרטים בלתי מוכרים, אך השפעתו הנמשכת לאורך שנים מקשרת את אלקאן אל שבט ואל אבותיו, ועושה אותו באורח פרדוכסלי יהודי שמגונן על יהדותו." הפרדוכס המתואר על ידי אפלפלד ומבטא אלקאן, הוא שליווה את המסע שלי בין סוף אלול לתשרי.

נוביבלגרד, דניאלה וסשה

על השולחן במטבח הקטן של דניאלה וסשה בבלגרד החדשה, עיר שיכונים ומרכזי קניות על חוף נהר, הונחו בפיזור תמונות שסשה הוציא מתוך ארגז שחור שעליו פרושה מפה רקומה ומשמש כשולחן סלוני מעוצב. הבנתי שבליבו של הסלון בתחפושת שולחן סלוני, מתחבא ארכיון משפחתי שהוא גם ארכיון זוטא של העם היהודי. ואולי ליתר דיוק בכל בית יהודי יש במרכז הסלון או חדר השינה ארכיון סמוי ומחכה להתגלות של משפחה יהודית, וכל משפחה כמוה כטיפה של הים האוצרת את הזיכרון הקולקטיבי בגורל האישי. דניאלה היא חברתי מאז 1976 כאשר הגעתי לראשונה למחנה הקיץ של הנוער היהודי בפירובץ שביוגוסלביה אז וקרואטיה של היום. היא בתו של הרב צדיק דנון, שהיה פרטיזן ולוחם וחזר להיות רבה של יהדות יוגוסלביה. היום, דניאלה עובדת מאותו חדר בקהילה היהודית ברחוב Karlija Petra 1 ממנו פעל אביה עד מותו ומאחורי שולחן הכתיבה עליו היא כותבת, מתנוסס דיוקנו בבגדי רב ספרדי. דניאלה נושאת בתפקיד השני בהיררכיה של הקהילה היהודית, המזכ"לית של הקהילה היהודית בסרביה. ומספיק לראות אותה כדי להתרשם מהסתירה הפנימית שמתחוללת בתוכה. היא צנומה מאד, שערה האפור הפרוע עוטף אותה כמו הילה. שיער שיבה שיד ספר לא נגעה בו כבר עשרים שנה. היא אם לאיוון וסבתא לנתן וחנה. החתונה של איוון וליאורה (יסנה) הייתה החופה הראשונה בבית הכנסת לאחר עשרות שנים. דניאלה היא משוררת, בוגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטת בלגרד, היא תרגמה מאנגלית את ספרו של הרב ריסקין ארבעה ספרים של אריה קפלן ואחד מספרי הרמב"ם. זו אישה  שאינה קוטפת פרחים ומחבקת גזעי עצים מתוך הכרת תודה ליופיים בעולם. השאלה שמלווה אותי כל הזמן, איך קרה שדניאלה היפה , השבירה, הפיוטית מצויה כבר שנים רבות בלב הבירוקרטיה של השואה, תקועה בין דור הניצולים לדור השני. בימים אלה, לאחר שנחקק חוק המחייב את המדינה להחזיר רכוש יהודי לניצולי שואה, דניאלה דנון היא האחראית על העבר ועל העתיד של שארית הפליטה . היא מעורבת במחקרים ותחקירים שונים על גורלם של יחידים מהקהילה היהודית ביוגוסלביה לשעבר ובגורלה של הקהילה היהודית.  בשנים האחרונות, היא עוסקת בעיקר  בתביעות של ניצולי השואה לגרמנים מתוך מטרה להשיג את הפנסיה המגיעה להם. (יש כמובן אופוזיציה, וקבוצה משמעותית המבקשת שהכסף הגדול הזה לא ילך ליחידים אלא לקהילה היהודית באופן קבוצתי ללא פיקוח על התנהלותו). כל מי שהגיע אליה סיפר את סיפור הישרדותו, הביא מסמכים והיא המתווכת בינו לבין הכתובות לתביעה. עליה מוטל להגיש את התביעות ולדאוג שהניצולים יקבלו את המגיע להם. העבר חודר להווה ומעצב אותו . ואני אמרתי לה, מתי תכתבי את ספר הסיפורים ששמעת כאן. מתי תחלקי את הסיפור המקומי איתנו. היא מביטה בי עמוק לעיניים ואומרת "כשאסיים את תפקידי".

"אני הבירוקרטיה. את מבינה את זה , אני הבירוקרטיה." וסביב עיניה קמטים של חוסר שינה. של ייסורים פנימיים שזר לא יבין. "אבל אני עשיתי הסכם עם אלוהים" היא אומרת וברק עוצמתי יוצא מעיניה, "ובינתיים זה עובד." פניה הרזים המוארכים ועיניה החומות, בוערות. עורה דק וקמטים צמחו על מצחה ותחת עיניה הרבה בטרם זמנם. נראה כאילו גופה ופניה אינם עומדים בלחץ של הסיפורים הנמסרים לה, פנים אל פנים מתוך תקווה שהיא תביא ישועת מה בערוב ימיהם. מה ההסכם שלך? שאלתי.

" אני אעשה את עבודתי ואתה, אל תאכזב אותי! תן לי לייצג בכבוד ולהצליח עבור מי ששלח אותי ." ומוסיפה: "ועד היום כל ההגשות שהגשתי קיבלו תשובה חיובית. כלומר הוא עומד בחוזה בינינו.״ אומרת ומחייכת מעומק פניה המסוגפים . החרדה שמא לא תצליח לעמוד בציפיותיהם של הקשישים ניצולי השואה מלווה את כל ביקורי הנוכחי. בבית, יש לי אם ניצולת שואה מהאזור הזה, שבכל פעם שאני צריכה לעמוד מול נציגי הממסד ולבקש את המגיע לה, אני צופה כישלון שברוב המקרים מתממש. פרנסנו כמה עורכי דין, מתווכים, הגובים עשרה אחוזים מגובה הפנסיה או התשלום. דניאלה לא מקבלת כל תשר או תשורה. היא שם עבורם.

הימים ימי תשרי, בבניין הקהילה מעמיסים חבילות שי, אוכל לנזקקים, לישישים של הקהילה.

בספרו אלן אלקאן כותב: "מה משמעותו של יום הכיפורים בשבילי? משמעותו להרגיש יהודי. ומה פירוש 'להרגיש יהודי'? להיות אני עצמי."

אימרה קרטש כותב  בספרו "קדיש לילד שלא נולד" (בתרגום איתמר יעוז קסט בהוצאת המעורר) שכילד כבר הבין שלהיות יהודי, זה להרגיש אשם. בהמשך כותב אלקאן "להיות יהודי פירושו לעמוד על המשמר, לעשות ככל האפשר כדי לתת בסיס בטוח כלשהו לעצמך ולאחרים "(שם, עמ' 15). אני יוצאת מבניין הקהילה למדרחוב של קנזה מיכאילובה, כל פסיעה וכל נגיעה מביאה אתה רשרוש עלים נושרים, זהב יבש עף ברחובות. הימים הפכפכים בין חום מעיק ולח לגשם שירד כל הלילה לבוקר קר וערפילי מעל הנהר. השינויים חדים ואני מוטרדת בענייני לבוש . כאילו כל העניין הוא האם אצליח להתאים עצמי לזמן ולשינויים בסתיו האירופאי.

סשה, בעברו הוא עיתונאי והיום העורך של עיתון הקהילה היהודית. אמו, ניצולת שואה בת למשפחת ענף ולמשפחת אלטרץ, הוא סרבי יהודי בזהותו וכשנפתח ארגז התמונות והמסמכים ונפתח סיפור ועולים שמות הדודים והסבא והסבתא, נחשפים שורשים סמויים כמו בצל המחכה באדמה לטיפות ראשונות של גשם להתעורר. לאט לאט מתוך הצילומים הכרתי את המשפחה, את אמו שניצלה בעור שיניה, את עיניה השחורות, הגדולות, שערה השחור וכל מראיה כשל יהודייה ממוצא ספרדי.  כך הכרתי את האחים שלה, האח יוסף שנראה לבוש בחליפה תפורה היטב וידיו בכיסיו, ענוב עניבה ושביל צד בשערו בפתחו של שער ברזל ומחייך חיוך נעורים למצלמה. זה האח שנתפס ונרצח בירייה לתוך בור.

שירה וראש השנה

המסע שלי נע בין זהותי כמשוררת שהוזמנה לפסטיבל ספרות בינלאומי בבלגרד לבין זהותי הישראלית יהודית .בין פסטיבל המתקיים כבר 54 שנים וניתן להבין שהוא חצה את שנות הקומוניזם שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפרקות יוגוסלביה והתקופה העצמאית החדשה של הסרבים. זה אומר מפגש עם מנהיגות ישנה, ממסדית,  אך גם עם דורות צעירים דוברי אנגלית המחפשים את מקומם בעת החדשה. הפסטיבל התקיים בחלקו בחפיפה לראש השנה, מבחינתי, מפגש בעייתי של הזמן היהודי עם הזמן האוניברסלי. שני צירי זמן שאני חיה באופן חד כשאני מחוץ לארץ. השאלה היתה איך אני מתנהלת בתוך צירי הזמן והמרחב המקבילים. אני חייבת להסביר שכאשר אני שומעת את צלילי השפה הסרבית או המקדונית או הקרואטית או הבולגרית, הלא מודע האישי והלא נוכח מתעורר ומבקש מקום וזמן ושפה. ואני, כאדם פרטי ואישה כותבת נמצאת במאבק פנימי בלתי פוסק. לראות ולקרוא את הגלוי והנראה ולחוות ולהתחקות אחר הסמוי והמפגש ביניהם. לחיות את הסכיזופרניה אך להעמיד פנים שהכול בסדר. לכאורה החיים הם הווה מתמשך. אבל התודעה שלי קוראת את המציאות בפנים כפולים, אין סיכוי שאהיה כאן רק תיירת, או רק משוררת. אני הולכת ברחובות או נוסעת בכבישים והתודעה שלי מתבוננת בשני זוגות משקפיים לפחות, אחת עכשווית והאחת נעה בתוך שנות הארבעים ולפעמים חופרת לאחור לתחילת המאה העשרים כשברחובות אפשר היה לשמוע ספניולית. כל מקום מהדהד עצמו בכמה קולות וביחסים בין היש והאין היהודי ולאן ואיך נעלם היש. אני יודעת שדברי אלה יכולים לקומם עלי חברים רבים ואף בני משפחה. תשכחי, תנוחי. אומרים לי. די.  אלקאן עוזר לי לחצות את הזמן "לי, יהודי אובד, החי ברומא בעולם נוצרי שמכבדני ואוהבני, היכן שאיש אינו שואל אותי מה פירוש הדבר להיות יהודי , עוזרת השיבה מדי פעם לבית הכנסת ויקטואר בפריס לזכור מי אני ומה הייתי. לזכור היכן עלי לחפש את שורשי ולשאוב את כוחי. מי האנשים שיהיו גאים בי אם אצליח לעשות דבר מה טוב". (שם, עמ' 19). ולי, אין בית כנסת לחזור אליו, אני צריכה לעשות את בית הכנסת שלי. אבל ברגע מסוים בשחרית יום א' בבית הכנסת ,סוכת שלום" ברחוב  Birjuzova 19 Marshala, כשיורדים את כל המדרגות ממפלס המדרחוב, ליד מלון מג'סטיק, בין בתי הקפה המוארים, חנויות המותגים לתיירים, למפלס הסמטה, ומוצאים את השער ועוברים את הביטחון ונכנסים לחצר הסגורה, אז שמעתי ולא האמנתי  פיוטים בלדינו, בכיתי מהמקום בו מרגישים את  מקום החיתוך  של השורשים.

בית הקברות היהודי בבלגרד

בית הקברות היהודי של בלגרד. שם מצאתי בין המצבות את המטאפורה למצב היהודי באזור הזה במאה העשרים. בכניסה מימין מצבה מרשימה משיש המתפרשת על מרחב של עשרה מטרים לאורך וחמישה לרוחב, כולה עשויה שיש לבן ושני אריות ניצבים משני צדיה ושתי אבוקות בוערות בשיש לבן. מצבה מוקדשת לחיילים היהודים חללי מלחמת העולם הראשונה. חיילים שחשו חלק מסרביה ומחויבים לה ובלב שלם הקריבו חייהם על מולדתם. בהדרכתו של סשה חציתי את בית הקברות, עקבתי אחר המצבות העומדות, שעל כולן שמות עבריים-ספרדיים, כתב עברי, תאריך עברי ולועזי. גם אם אין לי קרובים קבורים בבלגרד, הרגשתי קרובה לאבנים, לאנשים ולשמות.  הגעתי למצבה מרכזית ביותר, מבנה בעל שתי כנפיים שביניהן מנורת ברזל, המצבה הזאת  שאינה בוהקת, עשויה מחומרים דלים יותר, בטון וברזל חשוף. הבטון שינה צבעו והברזל השאיר שבילי חלודה על האבן והבטון. סשה הסביר בגאווה שזאת המצבה לקורבנות השואה שבנה אמן ידוע בשם בוגדן בוגדנוביץ'. לא התפעלתי . על המצבה לוח זיכרון עליו כתוב; זכר ליהודים קורבנות הפשיזם ולוחמים שנפלו ברפובליקה העממית סרביה. התש״א – תש״ה. ככה בצמצום ובהגדרה שאינה נוטלת אחריות. אני חייבת להודות שתופעת הכתובים על אנדרטאות ומצבות ברחבי יוגוסלביה לשעבר, מעוררת כעס ותסכול, אף פעם לא מצאתי עובדות מדויקות, מספרים, תהליך ותוצאות. הנה כמה עובדות: לפני המלחמה היו ביוגוסלביה 39000 יהודים סרבים ועוד 1200 פליטים משאר אירופה. שמונים ושניים אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית הושמדו. אך בכלל האנדרטאות שמוצבות במקומות שונים, מתקבל רושם שהיהודים, כמו כולם, הקומוניסטים, הסרבים, הצוענים, הם קורבנות הפשיזם ותו.

התשובה נמצאת במתח בין שתי המצבות. במלחמת העולם הראשונה היהודים היו בעיני סביבתם ובעיני עצמם אזרחים סרביים לעל דבר. הם החזיקו באזרחותם ובאהבתם למולדת ומצד שני, היו מחויבים לקהילה היהודית ולשפה המשותפת ולא הייתה בעיניהם כל סתירה. שני עשורים מאוחר יותר התמונה משתנה ובתהליך מתמשך הם מאבדים את זהותם הסרבית בעיני הסביבה וזהותם היהודית הופכת אותם למטרה. המצבה של חללי מלחמת העולם הראשונה מתייחסת אליהם כאל גיבורים. הם חלק ממיתוס הגבורה כמו האריות שבראש המצבה. לאחר השואה אין להם שמות הם "קורבנות הפשיזם" האויב הכללי והאנונימי המאפשר לשלטון הקומוניסטי לא להתמודד עם שאלת האשמה. לא אשמתם של הסרבים ולא אשמתם של הקרואטים או העמים האחרים של "ה­­­­אחווה היוגוסלבית" שהיתה ערך מעל כל ערך. סשה מספר לי שיש כוונה לבנות שלושה אתרי זיכרון באתר סמיישטה,  לשם קיבצו למעלה מ 7000 יהודי העיר להרגם. ליהודים, לסרבים ולאחרים. סשה מקבל זאת כפתרון, אך פיליפ דוד, הסופר היהודי שפגשתי בהמשך, הביע זעמו. עצם המחשבה לבנות שלושה אתרי זיכרון זהים, היא בבחינת הכחשת השואה, הוא כבר ראה בדמיונו את האורחים מחו"ל מניחים זרים וכל מיני טקסים ריקים מול שלוש מצבות זהות. זה המקום בו רצחו יהודים בגלל היותם יהודים ואין לקשור זאת לקורבנות אחרים.

 

קפה ג'אז והכנות ליום הכיפורים

 

ביום האחרון, יומיים לפני יום הכיפורים, ישבתי שוב בקפה ג'אז הסמוך למדרגות היורדות לבית הכנסת "סוכת שלום" וניסיתי לארגן לעצמי את חווית הימים האחרונים. חוויה שהיא בעיקר פרטית ואינה מובנת לאלה שסביבי, לא לחברי היהודים ולא לחברי הסופרים. הבדידות חנקה אותי. שום דבר לא היה מובן מאליו. לא שעת התפילה ולא האם יהא השער פתוח, האם אמצא את בית הכנסת?  האם יקבלו אותי לקהלם. והאם אצליח להיכנס לאווירת התפילה למרות שלא הכנתי את החג, לא בישלתי ולא טרחתי על סימני החג. לא ידעתי. רק ברגע שנכנסתי לחלל בית הכנסת המואר ושמעתי את תפילת ערבית לראש השנה וניגון הפיוטים מילא את החלל. הרגשתי הקלה. חששתי שפני שישקפו את המתח המורא שהיתי שרויה בו בעוד סביבי קהילה שלמה שלבשה חג.

לאחר שהצטלמנו ליד פסלו של איוו אנדריץ' שספרו "גשר על הדרינה" מלווה אותי במסעותיי. האיש שתפס את יופיו וקשיו של הבלקן העות'מני, שבתוך הפסיפס האנושי, מוסלמי ונוצרי שתל את משפחתה של לוטי היהודייה, בעלת המלון שליד הגשר, אישה יפה ואמיצה בעולם גברי. בדרכו הספרותית השאיר לנו מסמך על החיים הקשים אך המשותפים שהיו לתושבי הבלקן.  לשלושה ימים הצפנתי עם חברי מהפסטיבל לעבר מחוז בשקה בחבל ויבודינה בצפון סרביה. העיר המרכזית היא נובי סאד, אך פסטיבל השירה התקיים באינדיג'ה. עיר מחוז קטנה יותר. מבחינת העובדות הייתי שם, עליתי על במות וקראתי ואף קיבלתי פרס הוקרה. אך, מבחינת הנפש הדו-קוטבית שלי,  ראיתי במפולש את הכיכר, המדרחוב והחנויות ובתי הקפה ­-­עיר מרכז אירופית היושבת על הדנובה, יפהפייה. צילמתי והצטלמתי בכיכר הגדולה שלפני הכנסייה אבל העיניים שלי הלכו בחיפוש אחר השדרה המרכזית שהייתה רחוב היהודים ובית הכנסת הגדול שנבנה בתחילת המאה העשרים מתוך תחושה של בטחון שיכון לעד. לידו בית הספר היהודי ובית המדרש, מבנים ששינו תפקידם. כל אלה נראו לי כמו כלים ריקים שהחללים הגדולים שלהם נושאי זיכרון. ב21 בינואר 1942 בקור של עשרים מעלות מתחת לאפס, בשעה ארבע בבוקר הוציאה המשטרה ההונגרית  שמונה מאות יהודים  מבתיהם ורצחה אותם על ידי הטבעה בדנובה הקפואה או ברגע של חסד על ידי יריות לבור. אירוע שלא למדתי עליו בבית הספר ועד שלא הגעתי לעיר לפני ארבע שנים לא ידעתי עליו ולא על שמו בשפה הסרבית, ה"ראצ'ה". אני יודעת שאני "שרוטה" לגמרי אם אני מספרת על האירוע הזה שלא מספיק לרדוף את דמיוני. ומעכיר את מי הדנובה הכחולה היפה והרומנטית שאני אוהבת לשבת על שפתה עם כוס קפה, לשוט עליה, לצלם את נופיה או לספור ברבורים. אז מה. תשכחי, אני אומרת לעצמי, לכי תפגשי אנשים, את אלה שהם אחרי המאה העשרים, שפניהם קדימה ואולי לא יודעים מה עשו אבותיהם בשמם. תשכחי.

עזבתי את המשוררים על שפת הדנובה וחזרתי ל"סוכת שלום" ממהרת להחליף בגדים ולא לאחר. לאחר למה? שאלו אותי. איך אסביר להם את "ונתנה תוקף". עברתי את העיר הבוערת באורות חולין לבית הכנסת המסתתר מואר באור אחר. פעם שאלתי את דניאלה, איך קרה שבית הכנסת "סוכת שלום" נשאר עומד במקומו ולא ניזוק והתשובה היתה פשוטה: הגרמנים הפכו את מבנה בית הכנסת לבית זונות וכך זכה לשרוד.

פיליפ דוד, מהפכן בלתי נלאה

התחבאתי בבית הקפה בתוך עשן הסיגריות החוקי כאן בכל חלל סגור וחזרתי לראיון שעשיתי עם פיליפ דוד, סופר אהוב שדינה קטן בן ציון תרגמה כמה מספריו והאחרון "בית הזיכרונות והשכחה" בהוצאת כרמל, נכנס מתחת לעורי וטרד את מנוחתי. הספר הזה, קרא אותי ואת פחדיי. הספר הזה אין בו רחמים והוא יודע שהכול כפול, כך הגיבור שלו, אלברט שבחייו מקופלת טרגדיה של פרידה אלימה בזמן דהירת הרכבת, מההורים ומאחיו הצעיר, בבגרותו, אפילו בניו יורק הוא נשאר כפול מבט: "המסע התיירותי נהפך לסיוט לילי. הקרון של פולמן הפך לקרון בהמות" (עמ 122).  מספר פעמים בעשור האחרון נפגשנו.  הפעם ראשונה היתה בשנת 2007 במסגרת כנס "כיסופים" הראשון, הוא היה מהמוזמנים והיה הפתעה לסופרים ממערב אירופה. בשיחת הסיכום, קם פיליפ דוד ובדרכו המיוחדת, העצמאית, האופוזיציונית קרא להקמת ארגון סופרים יהודיים בינלאומי מתוך הנחה שנוכל כך לבטא סולידריות ולהילחם יחד אותן מלחמות בשפות שונות. דבריו התקבלו במחיאות כפיים אך דבר לא נעשה בכיוון. עדיין הקריאה נשמעת והנה אנחנו בפגישה שלישית או רביעית. העיניים הכחולות שלו עדיין בורקות ואש לבנה ומחויכת יוצאת מהן. נפגשנו בבניין הקהילה היהודית בבלגרד באולם הישיבות שידע ימים מפוארים. לאחר שהכנתי לו כוס תה, הוא התיישב מולי מעבר לשולחן הגדול ומאחוריו תמונתו של דנילו קיש צעיר, מחייך ובידו הימנית בין האצבעות סיגריה בוערת. ועוד לפני שפתחתי בשאלה או הסבר מדוע אני כאן, הוא כבר היה עמוק בתוך מונולוג ובדאגה שלו למה שקורה בעולם הסובב, והעולם הסובב הינו מעגלים, הראשון, בלגרד, אחריו סרביה ואחריו העולם היוגוסלבי לשעבר והעולם היהודי אחריו . הוא מבהיר שהשפה שדוברים אותה בקרואטיה, מונטנגרו, בוסניה הרצגובינה היא הסרבית קרואטית ורק הלאומנות מעבירה אנשים על דעתם והם נפרדים בשפה. מאותו רגע ה"לאומנות" היא מוטיב מרכזי בשיחה. היא אם כל רע. הלאומנות משנה נרטיב היסטורי. הלאומנות באה ממקום רגשי שדוחה עובדות היסטוריות. הוא אומר ומדגיש באצבעות הנוקשות על השולחן. היום בו ערכתי את המאמר, זה היום בו נבחר לקנצלר אוסטריה ראש מפלגה ימנית לאומנית. פיליפ דוד עסוק במונולוג פוליטי ספרותי בו הוא מנסח את המציאות כפי שהיא בעיניו. " הבעיה היא תמיד העבר " אומר פיליפ דוד  "הדור החדש מנסה לשנות את העבר, לעשות רביזיה. פתאום הקורבנות היהודיים בסרביה אינם קורבנות אלא הם הפושעים. אנשים אינם יודעים את העובדות, הם לא יודעים שבטופוסקה שופה רצחו בשנת 1941 5000 יהודים ואחר כך באתר שהיה גני תערוכה בינלאומי ליד הדנובה סטארו סיימשטה, שם רוכזו 7000 יהודים שחלקם נשלחו למותם במשאיות הגז ורובם נשלחו למחנות הריכוז בפולין. " והוא ממשיך מבלי לעצור " מאבק הפרטיזנים נגד הכיבוש, כמעט נשכח. מנסים לומר שהפרטיזנים נשלטו על ידי יהודים."

בבוקר כמעט אחרון כאשר שתיתי  במטבח בשש וחצי בבוקר, תה ראשון עבורי וקפה עם סיגריה עבורם. בעד החלון והמרפסת, ענני סתיו מבטיחי גשם ודניאלה נראתה כמי שלא ישנה הלילה. שאלתי אותה: מה קרה? "אני חוששת שלא אצליח להשיג את התביעה לכמה זקנים.  הסיפור שלהם נשמע אמין לחלוטין. אני מכירה את המסלולים, התאריכים בהם עברו את שנות המלחמה, הכול אמין. אני יודעת מי נפל ומי נשאר.  אבל חסרים להם מסמך או שניים. אני חוששת שהתביעה תיפול. ועדת התביעות לא מכירה הכול, הם בירוקרטיה קשוחה."

זר לא יבין זאת. ואני אולי מתקרבת להבנה בזכות או בגלל אמא שלי, ניצולת שואה מחלק אחר של הבלקן  מבולגריה שיהודייה נצלו על חודו של יום. אולי בזכות ספריהם של דנילו קיש , דוד אלבחרי ופיליפ דוד ועוד אחרים וטובים. אולי כי ההיסטוריה והמילים הגדולות כמו: שואה, קומוניזם, פשיזם, מחנות ריכוז, ראצ'ה, סמיישטה, בניצה, מונופול. זוהי מעילה באמת, אלה מעילים המכסים על האדם והופכים אותו כמו כולם. רק סיפורו של היחיד שבא לידי ביטוי בספרות או בדמויות יחידניות כמו דניאלה שלוקחות אחריות על העבר לטובת פני האדם, רק לפני היחיד , ייחודו ומקומו בתוך הכאוס ההיסטורי, יש סיכוי להיזכר בעתיד. יצאתי מבלגרד לפני יום הכיפורים, גשם ירד על העיר ונשאתי איתי משפט מהווידוי של אלן אלקאן : " " לדעתי, הווידוי חשוב מאד לחיים שלווים יותר. הכומר אומר מה עלינו לעשות כדי שיסלח לנו. ביום הכיפורים, לעומת זאת, עלינו לפרש את הסליחה בעצמנו…מוזר עד כמה היהודים הינם מערביים ויחד עם זאת גם מזרחיים. היהודים צריכים להיות אנשי המזרח, לחיות באזור המדבר. הייתי רוצה לצאת עם רוזי יום אחד למדבר, וביום הכיפורים להתמסר בכל מאודי לבורא. בניסיון להקשיב לו ולאהבו, אך לעולם לא להבינו" . אז חזרתי למקום שלי שלעולם לא אוכל להבינו, אך יש בו מדבר ממנו מדבר אלינו אלוהים.

מי עצר את רכבות המוות בבולגריה  

קיריל וסטפן היו אנשי כנסיה אורתודוכסים בבולגריה בזמן השואה. קיריל היה ארכיבישוף בפלובדיב, ובימים שחוקק "החוק להגנת האומה" המקביל לחוקי נירנברג, הודיעה המשטרה ל־1500 היהודים להתכונן לקראת גירוש. אחר הצהרים הוטל עוצר בעיר, וב־10 במרץ אחר חצות ערכה המשטרה אקציה ואספה את יהודי העיר לחצר ביה"ס היהודי. למחרת בבוקר שלח קיריל מברק למלך הבולגרי, הודיע שאינו מקבל עוד את מרותה של הממלכה הבולגרית, ויפעל על פי מצפונו. הוא הזהיר את מפקד המשטרה בפלובדיב שהוא עומד לתת מחסה ליהודים בכנסיה ויצטרכו לאסור אותו כדי להגיע אליהם. קיריל פרץ את המחסומים בכניסה לביה"ס ונאם לפני היהודים. בצהרים הגיעה פקודה מהמלך לשחרר את יהודי פלובדיב לביתם. הגירוש נדחה.
באותה שעה בסופיה, נחתם צו גירוש לאלפיים יהודים בערי השדה, כשלב ראשון לפני הגלייתם לגרמניה. רבני העיר, אשר חננאל ודניאל ציון, פנו למטרופוליט סטפן וביקשו את עזרתו. סטפן פנה למלך, ביקש ממנו לבטל את הגזרה והזהיר שייתן מחסה ליהודי העיר בכנסיות. כשנודע לו שנעצרו שני הרבנים, שלח למלך מכתב ואיים שאם יישלחו היהודים, הוא ישכב על פסי הרכבת. גירוש היהודים מערי השדה ושילוחם ברכבות נדחה שוב ושוב. בספטמבר 1944 נכבשה סופיה בידי הצבא האדום, התחוללה הפיכה שבעקבותיה פסקו הרדיפות אחר היהודים.
בימים אלה מציינת הקהילה היהודית 75 שנה להצלתה, ויש מי שסיפר לי שהוקמה ועדה שתמליץ על הגשת בולגריה לפרס נובל לשלום. כך ישכיחו את הצד האפל של המשטר ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים.
בארץ מתנהל ויכוח שחלקו מבוסס על אגדת המלך והיהודים וחלקו על בּוּרוּת, איך ניצלה והאמנם ניצלה יהדות בולגריה. מה קרה, שמנע מ־48 אלף היהודים לעלות על הרכבות. איך קרה ש־11 אלף יהודי תרקיה ומקדוניה, בני אותן משפחות שחיו תחת אותו משטר בולגרי, הלכו למותם ואיש לא שרד.
על אבן שחורה בדרך לאוניברסיטת סופיה, לצידה של אנדרטה מכוסה זרי פרחים נובלים, מצאתי באנגלית ובבולגרית את הדברים הבאים: "באביב 1943, הודות למאמצים של חברי פרלמנט, מנהיגי הכנסייה האורתודוכסית, מנהיגי ציבור, אינטלקטואלים ואחרים, נמנע גירוש היהודים למחנות המוות של הנאצים ונמנעה השמדתם הפיזית של יותר מ־48 אלף יהודים. אנו זוכרים את ההצלה יוצאת הדופן הזאת וזוכרים יותר מ־11 אלף יהודים מצפון יוון וחלקים מיוגוסלביה, תחת הממשל הבולגרי, שנשלחו ונרצחו במחנה המוות טרבלינקה".
עמדתי משתאה. זו פעם ראשונה שראיתי באנדרטה כלשהי בבולגריה, מקדוניה או סרביה, הודאה כפולת פנים שיש בה צילה של הודאה באחריות של ממשלה מקומית לשילוח יהודים למחנות המוות. במשך שבעים שנות השלטון הקומוניסטי, נמנעו כל האנדרטות הרבות מאמירה מדויקת. בד"כ הסגנון היה כללי והיהודים הוזכרו כחלק מכל קורבנות הפשיזם: סרבים, צוענים ואחרים. האשם העיקרי ברצח הוא "הפשיזם", או הנאציזם.
לא הוזכר, ולו ברמז, חלקם של המקומיים. לפעמים בשל "אחוות העמים" היוגוסלביים – כיצד יאשימו הסרבים את הקרואטים, אחיהם למדינה החדשה, הקומוניסטית, בהקמת מחנות ריכוז ורצח יהודים, ולהפך. בעולם שהיו בו שני קטבים ברורים של טוב ורע, לא היה הרבה מקום לדיוקים, מספרים ותאריכים.
האנדרטה שראיתי, לא הוקמה לזיכרון היהודים שנספו, אלא להצלת יהודי בולגריה שנשארו בחיים. בפעם הראשונה לא מופיע ניסוח כללי, אלא מוזכרים המצילים וביניהם גם ראשי הכנסייה האורתודוכסית. בפגישה עם אירית ליליאן, שגרירת ישראל בבולגריה, למדתי שהושקע מאמץ גדול מצד ישראל ודיון ממושך עד שהגיעו לנוסח שהניח דעת כולם והכיל את חסידי אומות העולם.
הכיתוב על האנדרטה מזכיר את מקומם של אנשי הכנסייה בהצלת היהודים ונותן תוכן למילים הצלת יהודי בולגריה. הצלה שיש בה אור וגם הרבה צל.
פורסם בישראל היום / דעות/ 22.3.18

שוברים שתיקה

אחרי 75 שנים בולגריה לא מתנצלת

במשך 75 שנים מעט מאוד דובר ונלמד בארץ על גורלן של הקהילות הספרדיות בבלקן. מעט מאוד דובר על סופה של קהילת יהודי בלגרד, זגרב או סרייבו, ועוד פחות ידוע ומדובר על יהודי תרקיה ומקדוניה. מי שמע על היעלמותה המוחלטת של קהילת ביטולה, סקופיה או ניש? אחרי 75 שנים הגיע הרגע לשבור שתיקה.
ביום ראשון, 11 במארס, החל מהשעה 10:30 בבוקר, סגרו את הרחובות הראשיים בביטולה. מאות רבות של אנשים התקבצו ברחבה שלפני בית החולים המקומי, ששמו הוסב לאחרונה ל"חיים אברבנאל", על שם הרופא היהודי האחרון שניהל את בית החולים לפני עלייתו ארצה. ברחבה שלפני בית החולים נמצאת אנדרטה צנועה בצורת עץ גדוע, ועליה כמה מילים באותיות קיריליות.
היו שם קבוצות של ישראלים שמשפחותיהם קשורות לקהילת יהודי ביטולה, בני נוער, קבוצה של גרמנים פרוטסטנטים, וחשוב מכל, נוכחותם המורגשת של ראשת העיר וקבוצות מקדוניות מקומיות שלמדו את הנושא. היו גם דיפלומטים וראשי קהילות יהודיות מיוגוסלביה לשעבר. כולם התקבצו כדי להניח זרים ולזכור את 3,144 יהודי ביטולה, קהילה ספרדית עתיקה שהושמדה.
ב־11 במארס 1943, בשעה ארבע בבוקר, אספה המשטרה הבולגרית את המשפחות היהודיות והעבירה אותן לבית החרושת לטבק "מונופול" שבסקופיה, שם פגשו את קהילות סקופיה וניש. ב־29 במארס, לאחר 18 יום, נשלחו לטרבלינקה והושמדו. איש לא נותר.
לאחר קריאת שמות הנספים והנחת הזרים והנאומים, יצא מצעד החיים דרך רחובות ביטולה והפארק, לעבר תחנת הרכבת שממנה יצאו לסקופיה בקרונות משא. למחרת יצאנו שוב למצעד החיים, אך הפעם בעיר הבירה, סקופיה. יצאנו מתחנת הרכבת הישנה שממנה נשלחו היהודים לטרבלינקה לעבר מונופול. רחובות עיר הבירה נסגרו לתחבורה, ומצעד מרשים רב משתתפים מילא את הרחובות לעבר בית החרושת, שנמצא בלב שכונת מגורים. אין ספק שתושבי העיר אז היו עדים לנוכחותם המוזרה של יותר מ־7000 יהודים, מתינוקות ועד זקנים. האם לא שמעו את הקריאות לעזרה ואת הזעקות למים וללחם?
בראש המצעד צעדו ראש ממשלת בוסניה וראש ממשלת מקדוניה, סגן שר הביטחון אלי בן דהן ושגריר ישראל במקדוניה דן אוריין.
האירוע המשמעותי ביותר קרה כאשר בצומת שלפני בית החרושת מונופול נעצרה שיירת מכוניות וראש ממשלת בולגריה, בויקו בוריסוב, יצא מתוכה והצטרף למצעד. השאלה התלויה באוויר היתה אם הוא בא כדי להתנצל בשמה של בולגריה על ציד ורצח יהודי תרקיה ומקדוניה.
אך לא. אחרי 75 שנים הוא לא אמר דבר על אחריותה של בולגריה. ראוי לכל אזרח ישראלי לדעת ולזכור, לצד שמו של אדולף אייכמן, את אלכסנדר בלב, חבר הפרלמנט הבולגרי שניסח את "החוק להגנת האומה", המקביל לחוקי נירנברג, הקים את הקומיסריון לענייני יהודים וניסח את הגבלת התנועה ואת החובה לשאת כפתור צהוב בצורת מגן דוד. ב־22 בפברואר 1943 חתם בלב על הסכם עם שליחו של אייכמן, דנקר. בהסכם נקבע כי בשלב הראשון יגורשו 1,200 יהודי תרקיה ומקדוניה ו־8,000 יהודים מבולגריה. בשלב השני, יישלחו כל יהודי בולגריה. המשטרה הבולגרית קיבלה את ההוראות וביצעה ביעילות רבה את ההסכם: היא הכינה את הדרגשים באולמות מונופול וריכזה את היהודים עד להעברתם ביעילות לידי הגרמנים ומסעם הסופי לטרבלינקה. האם לא הגיע הזמן שאנחנו נדע זאת והבולגרים יישאו באחריות ויבקשו סליחה מהיהודים?
ובכן, למרבה ההפתעה, ראש ממשלת בולגריה שהצטרף למצעד החיים לא התנצל. באופן אירוני, בימים אלה מתנהל כנס בנושא 75 שנים להצלתם של יהודי בולגריה על ידי העם הבולגרי. חבל שלא זו היתה מנת חלקם של יהודי תרקיה ומקדוניה.
פורסם במדור "דעות" של עיתון ישראל היום, 15.3.18

THE BEAUTIFUL CITY OF BELGRADE AND DANIELA, WHO MADE AN AGREEMENT WITH GOD

Once again I have flown out to the Balkans, that is, to Belgrade.  It is the end of Elul, and the heat is intolerable, both in Israel and in the city situated between two rivers, the Danube and the Sava, and between the Ottoman the Austro-Hungarian empires. An internal border in Europe, and within the Jewish world a border between Sephardic and Ashkenazic Jewry.  But that is no longer relevant.  A personal journey of ten days.

In my handbag I carry a little book of 60 pages by the Italian-Jewish writer Alain Elkann. In the preface Aharon Appelfeld writes:  “Alain Elkann is an assimilated Jew in the full sense of the word, but at the same time he has relationship with Judaism, and that relationship is rooted in a childhood experience that occurred on Yom Kippur.  Yom Kippur is described in the book with familiar details; but its influence, continuing through the years, connects Elkann to his tribe and his ancestors and makes him, paradoxically, into a Jew defending his Jewishness.”  The paradox described by Appelfeld and expressed by Elkann accompanied me on my journey at the end of Elul and the beginning of Tishrei.

Novibelgrad, Daniela and Sasha

Scattered on the table in Daniela and Sasha’s small kitchen in New Belgrad, a city of apartment houses and shopping centers on the bank of the river, are pictures that Sasha has taken out of a black box which is covered with an embroidered tablecloth and serves as a decorative coffee table.  I realize that at the heart of the living room, disguised as a coffee table, is a hidden family archive which is also a microcosmic archive of the Jewish people.  And perhaps in every Jewish home, in the middle of the living room or the bedroom, a hidden archive of a Jewish family awaits discovery. Every family is like a drop of the ocean, every drop contains the collective memory within the personal fate.

Daniela has been my friend since 1976, when I first came to the summer camp for Jewish youth in Pirovac, in what was then Yugoslavia and is now Croatia.  She is the daughter of the saintly Rabbi Danon, who fought as a partisan and went back to being the rabbi of Yugoslav Jewry.  Today Daniela works in the Jewish community center at 1 Karlija Petra Street, in the room where her father worked until his death.  His portrait, in the garb of a Sephardic rabbi, hangs behind the desk on which she writes.  Daniela holds the post of second in command – secretary general — in the hierarchy of the Jewish community of Serbia.  One has only to see her in order to get an impression of the conflict that rages within her.  She is very thin; her wild gray hair, which no hairdresser has touched for twenty years, surrounds her head like a halo.  She is the mother of Ivan and grandmother of Natan and Chana.  The wedding of Ivan and Liora (Yasna) was the first chuppah in the synagogue in twenty years.  Daniela is a poet, a graduate of the philosophy department of the University of Belgrade; she has translated from the English one book by Rabbi Riskin, four books by Aryeh Kaplan, and one book by Maimonides.  This is one woman who does not pick flowers and hug trees out of gratitude for their beauty in the world.  The question that haunts me throughout my visit is how it happened that Daniela, so beautiful, fragile, and poetic, has been stuck for all these years in the heart of the bureaucracy of the Shoah, stuck between the generation of the survivors and the second generation.  Ever since the law was passed requiring the government to return Jewish property to Holocaust survivors, Daniela Danon has been the one responsible for the past and the future of the surviving remnant.  She is involved in various research projects and investigations concerning the fate of individuals from the Jewish community of former Yugoslavia and the fate of the Jewish community as a whole.  In recent years she has dealt mainly with the claims of Holocaust survivors against the Germans, with the aim of obtaining for them the pensions to which they are entitled.  (Of course there is opposition, there is a significant group which demands that this large amount of money should go not to individuals but to the Jewish community collectively, without supervision of its actions.)  Every person who comes to her tells her the story of his or her survival, brings documents, and she, as the intermediary between the survivor and the agencies to which claims must be made, has to submit the claims and see that the survivors get what they are entitled to.  The past penetrates into the present and shapes it.  I say to her: “When will you write the book of the stories you have heard here?  When will you share the local story with us?"  She looks deep into my eyes and says, “When I have finished my task.”

“I am the bureaucracy.  I understand that, I am the bureaucracy.”  And around her eyes are wrinkles of sleeplessness.  Of inner torments that a stranger will never understand.  “But I have made an agreement with God,” she says, and her eyes flash.  She has a long, thin face and brown, burning eyes; her skin is thin and wrinkles have etched themselves on her forehead and under her eyes long before their time.  It looks as if her body and her face are not holding up under the strain of the stories that are entrusted to her, face to face, in the hope that she will bring some salvation at the end of their lives.  “What is your agreement?” I ask.

“I will do my work, and You, You will not disappoint me!  Let me represent those who sent me with dignity and with success.”  And she adds, “To this day all the claims I have submitted have gotten positive answers.  That is, He is keeping his part of the bargain between us,” she says, smiling from the depths of her ascetic face.  The anxiety that she may not be able to fulfill the expectations of the elderly Holocaust survivors accompanies the whole of my present visit.  At home, I have a mother who is a Holocaust survivor from this region, and every time I have to stand before the representatives of the establishment to ask for what is due to her, I expect a failure which indeed occurs in most cases.  We have supported several lawyers and intermediaries who take ten percent of the pension or the payment.  Daniela receives no compensation; she is there for them.  Now it is the month of Tishrei, and in the office of the community gift packages pile up, food for the needy, for the elderly members of the community.

In his book Alain Elkann writes:  “What is the meaning of Yom Kippur for me?  Its meaning is to feel Jewish.  And what does ‘to feel Jewish’ mean?  To be myself.”

Imre Kertesz writes in his book Kaddish for an Unborn Child that as a child he already understood that to be a Jew is to feel guilty.  Elkann goes on to say, “To be a Jew is to be on the watch, to do everything possible to gain some security for oneself and others.”  I go out of the Jewish community building onto the Knez Mihailova pedestrian mall; every step and every touch brings with it the rustle of fallen leaves; a dry gold is flying in the streets.  The weather ranges from

oppressive heat and humidity to rain falling all night to a cold morning with mist on the river.  The changes are sharp, and I am bothered about matters of clothing, as if all that mattered was whether I would manage to adjust to the time and the changes of the European autumn.

Sasha is a former journalist who now edits the Jewish community newspaper.  His mother is a Holocaust survivor and a daughter of the Anaf family and the Alterz family; he identifies himself as a Serbian Jew. When he opens the trunk of pictures and begins his story and the names of his uncles and aunts, his grandfather and grandmother come up, hidden roots are exposed, like a bulb waiting in the earth for the first drops of rain to awaken it.  From the pictures, little by little, I got to know his family.  His mother who escaped by the skin of her teeth, her large black eyes, her black hair and her whole appearance like that of a Sephardic Jewish woman.  Her brothers, her brother Joseph who appears to be dressed in a well-tailored suit, hands in his pockets, wearing a tie, hair parted at the side, in a doorway with an iron gate, smiling a youthful smile for the camera.  That is the brother who was caught and murdered, shot over a pit.

Poetry and Rosh Hashanah

My journey fluctuates between my identity as a poet invited to an international literary festival in Belgrade and my identity as an Israeli Jew.

The festival has existed for 54 years, so that it presumably went through the years of post-World War II communism, the breakup of Yugoslavia and the period of Serbia’s new independence.  Thus it is an encounter with an old established leadership, but also with younger generations that speak English and are seeking their place in the new era.  The festival partly coincides with Rosh Hashanah: a problematic encounter between Jewish time and universal time.  Two axes of time that I experience sharply whenever I am outside the country: the question is how I am to act within the axes of time and the parallel axes of space. I must explain that whenever I hear the sounds of the Serbian or Macedonian or Croatian or Bulgarian language, my personal unconscious and un-present wakes up and asks for its own place and time and language.  And I, as a private person and a woman, write and find myself in a continual inner struggle.  To see and to read what is open and visible and to experience and trace what is hidden, and the encounter between them.  To live the schizophrenia but to put up a façade as if everything is in order. In appearance life is a continuous present. But my consciousness reads reality with a double face; there is no chance I could be just a tourist here, or just a poet.  I walk in the streets or drive on the roads and my consciousness looks out through at least two pairs of glasses, one focused on the present while the other scans the forties and sometimes digs back to the beginning of the twentieth century, when you could hear Ladino spoken in the streets.  Each place echoes itself in several voices and in relations between Jewish being and Jewish nonbeing and how did being disappear and where to.  I know that these words will anger many of my friends, even family members. Forget, rest, they say.  Enough.  Elkann helps me get through the time: “As a lost Jew living in Rome, in the Christian world which honors and loves me and where no one asks me what it means to be a Jew, it sometimes helps me to go back from time to time to the Synagogue de la Victoire in Paris, to remember who I am and what I was.  To remember where I need to search for my roots and to draw my strength.  Who are the people who will be proud of me if I succeed in doing a good thing?”  As for me, I have no synagogue to return to, I need to make my own synagogue.  But at a certain moment in the Sunday morning prayer in the Sukkat Shalom synagogue at 19 Marshala Birjuzova Street (you go down the steps from street level next to the Majestic Hotel between lit-up coffee houses and stores with signs for tourists to the level of the alleyway and find the gate and go past security and into the closed-off courtyard) I heard, unbelievably, hymns sung in Ladino, and I wept from the place where you feel the place where your roots were cut off.

The Jewish Cemetery in Belgrade

The Jewish cemetery of Belgrade.  There I found among the gravestones the metaphor for the Jewish condition in the twentieth century.  To the right of the entrance an impressive monument in white marble, twenty meters long and five meters wide, a tablet between two lions, two torches burning in white marble. A monument dedicated to the Jewish soldiers who fell in the first World War. Soldiers who felt themselves to be part of Serbia and obligated to her and who sacrificed their lives wholeheartedly for their country.  With Sasha as a guide I crossed the cemetery, looking at the gravestones that were standing, on all of which were Hebrew-Sephardic names in Hebrew letters, the Hebrew dates and the Gregorian dates.  And even though I have no relatives buried in Belgrade, I felt close to the stones, to the people and the names.  Then, at the very center, I cam to another monument, a structure of two wings with an iron menorah between them. This monument does not gleam; it is made of poorer materials, concrete and exposed iron.  The concrete is discolored; the iron has left a trace of rust on the stone and the concrete.  Sasha explained proudly that this is the monument to the victims of the Holocaust, designed by a famous artist by the name of Bogdan Bogdanovic.  I was not impressed.  The inscription on the memorial plaque reads: “In memory of the Jewish victims of Fascism and the fighters who fell in the People’s Republic of Serbia, 5701-5705.”  Just like that, a laconic definition which takes no responsibility.  I must admit that the phenomenon of inscriptions on statues and monuments throughout former Yugoslavia causes me anger and frustration.  Never any precise facts or numbers, nothing about process and results.  Here are some facts: Before World War II, 39,000 Serbian Jews and 1200 Jewish refugees from other European countries were living in Yugoslavia.  Eighty-two percent of this Jewish population was wiped out.  But the monuments that have been erected in various places all give the impression that the Jews, like everyone else, the Communists, the Serbs, the gypsies, were victims of Fascism and nothing more.  The answer lies in the tension between the two monuments: in the First World War the Jews, in their own eyes and in the eyes of those around them, were Serbian citizens in every respect.  They clung to their citizenship and their patriotism, and at the same time they were bound to the Jewish community and its common language.  For them there was no contradiction.  Two decades later the picture has changed; through a gradual process they have lost their Serbian identity in the eyes of the surrounding peoples, and their Jewish identity has made them a target.  The monument to the dead of World War I treats them as heroes.  They are part of the mythos of heroism, like the lions that flank the tablet.  After the Holocaust they are nameless “victims of Fascism,” and the generalized anonymous enemy makes it possible for the Communist regime to avoid coming to grips with the question of guilt.  No guilt attaches to the Serbs, the Croats or the other peoples of the “Yugoslav brotherhood” which has become the supreme value.  Sasha tells me that there are plans to build three memorials on the site of the Sajmište camp, where they gathered over 7000 Jews in order to murder them.  One memorial to the Jews, one to the Serbs, and one to others.  Sasha accepts this as a solution; but Filip David, a Jewish writer whom I was to meet in the next few days, would express rage:  the very thought of building three identical memorial sites is tantamount to Holocaust denial.  In his mind he already sees foreign visitors laying wreaths, all kinds of empty ceremonies in front of the identical monuments.  This is a place where Jews were murdered for being Jews, and there is no justification for connecting it with other victims.

Café Jazz and Preparations for Rosh Hashanah

On the last day, two days before Rosh Hashanah, I was again sitting in the Café Jazz near the steps that go down to the “Sukkat Shalom” synagogue, trying to put the experience of the last days in order for myself:  experience that was mainly private and not understandable to those around me, neither to my Jewish friends nor my writer friends.  The solitude was suffocating me.  Nothing could be taken for granted.  Not the hour of prayer and not whether the gate would be open, whether I would even find the synagogue.  Would they accept me into their congregation?  Would I succeed in getting into the atmosphere of prayer even though I had not prepared for the holiday, had not cooked nor bought the simanim, the symbolic foods for the Rosh Hashanah table? I didn’t know.   Not until the moment when I entered the space of the illuminated synagogue and heard the Rosh Hashanah evening prayer and the melody of the hymns filled the space, did I feel relief.  I was afraid that my face would reflect the terrible tension I was under even while surrounded by a whole congregation dressed for the holiday.

For the last three days of the conference, after being photographed beside the statute of Ivo Andrić, I had gone north with the other festival participants.  (Ivo Andrić’s book The Bridge on the Drina accompanies me on my travels.  Andrić grasped the beauty and the harshness of the Balkans under Ottoman rule.  In the midst of the human mosaic, Muslim and Christian, he planted the family of Lotte, owner of the hotel beside the bridge, a beautiful and courageous Jewish woman in a man’s world.  His book is a document of the hard but shared life of the Balkan peoples.)  The last three days of the conference were held in the Bačka district in the Vojvodina province of northern Serbia.  The central city is Novi Sad, but the poetry festival was held in Indija, a smaller provincial city. On the factual level I was there, I got up on the platform and read and even received a prestigious prize.  But from the standpoint of my bipolar soul, I saw with double vision the square, the pedestrian mall, the stores, the cafes—a central-European city on the banks of the Danube, very beautiful.  I took pictures and had my picture taken in the wide square in front of the church, but my eyes went in search of the central boulevard, which used to be the street of the Jews, and the great synagogue that was built at the beginning of the 20th century in the confidence that it was established forever.  Beside it the Jewish school and the beit midrash, buildings that have changed their function.  All these things looked to me like empty vessels,  great hollows holding memory.  On the 21st of January, 1942, when the temperature was twenty degrees below zero Centigrade, at four o’clock in the morning, the Hungarian police dragged eight hundred Jews out of their homes and murdered them by drowning them in the frozen Danube, or at a moment of mercy by shooting them over a pit.  An event I did not learn about in school and did not know about until I came to the city four years ago.  Nor did I know the name of the event in Serbian – “Rača.”  I know that I am deeply lacerated if I tell about this event, which does not cease to haunt me and trouble the waters of the romantic Danube, the beautiful blue Danube on whose banks I love to sit with a cup of coffee, counting the swans, on which I love to go boating, whose landscape I love to photograph.  So what. Forget, I say to myself, go and meet people, the ones who have got over the twentieth century, who are looking to the future and perhaps do not know what their parents did in their name. Forget.

I left the poets on the banks of the Danube and returned to “Sukkat Shalom,” hurrying to change my clothes and not be late.  “Late for what?”  they asked me.  How was I to explain to them the prayer “Unetaneh tokef.”  I passed through the city blazing with secular lights to the synagogue, hidden and illuminated with a different light.  Once I asked Daniela how it happened that the “Sukkat Shalom” synagogue remained standing undamaged.  The answer was simple:  the Germans turned the synagogue into a brothel, and thus it survived.

Filip David, tireless revolutionary

I hid in the café amid the cigarette-smoke cloud which is legal here in any enclosed place and went back to the interview I did with Filip David, a favorite author.  Dina Katan Ben Tzion translated several of his books, among them The House of Remembering and Forgetting, which has gotten under my skin and gives me no peace.  That book read me and my fears.  In that book there is no mercy, and he knows that everything is double.  Thus his hero, Albert, whose life includes the tragedy of a violent parting on a speeding train from his parents and his younger brother, retains his double vision into adulthood, even in New York:  “The vacation tour turned into a nightmare.  The Pullman carriage became a cattle car.”  We met several times over the last decade.  The first time was in 2007, in the framework of the first “Kissufim” conference, where he was one of the invitees, a surprise for the writers from Western Europe.  In the closing dialogue, Filip David got up and in his characteristic independent, oppositional manner called for the founding of an international organization of Jewish writers, on the assumption that in this way we could express solidarity and fight together the same war in different languages.  His words were met with applause, but no action was taken in that direction.  The call is still heard, and we are at our third or fourth meeting.  His blue eyes still flash a white yet smiling fire.  We met in the building of the Jewish community in Belgrade in the meeting hall which had known days of splendor.  I made him a cup of tea, and he sat down on the other side of the large table, behind him a picture of Danilo Kiš as a young man, smiling, with a lit cigarette between the fingers of his right hand.  Before I could open with a question or an explanation of why I was there, he was already deep into a monolog about his worries over what is happening in the surrounding world, and the surrounding world is circles, the first is Belgrade, after that Serbia and after that the world of former Yugoslavia, and after that the Jewish world.  He declares that the language spoken in Croatia, Montenegro, Bosnia and Herzegovina is Serbo-Croation and it is only nationalism that is making people crazy and driving them to linguistic separation.  From that moment on “nationalism” is the central theme of the conversation.  It is the mother of all evil.  Nationalism changes the historical narrative.  Nationalism, he states, stabbing the table with stiff fingers for emphasis, comes from an emotional place which rejects historical facts.  The day I edited the essay was the day the head of a rightist, nationalist party was elected chancellor of Austria. Filip David is absorbed in a political-literary monologue, formulating reality as he sees it:  “The problem is always the past,”  he says.  “The new generation tries to change the past, to revise it.  Suddenly the Jewish victims in Serbia are not the victims but the criminals.  People don’t know the facts, they don’t know that in Topovske S'upe in 1941 5000 Jews were murdered, and after that in Sajmište, which was an international exposition park beside the Danube, 7000 Jews were rounded up, some of them were sent to their deaths in gas trucks and most of them were sent to concentration camps in Poland.”  Without pausing he continues, “The struggle of the partisans against the conquest is almost forgotten.  They’re trying to say that the partisans were controlled by the Jews.”

6:30 on almost the last morning.  We are having breakfast in the kitchen, a first cup of tea for me and coffee and a cigarette for them. Outside the window, beyond the balcony, autumn clouds with a promise of rain. Daniela looks as though she has not slept all night.  I ask her what happened.  “I’m afraid that I won’t succeed in my claim on behalf of several old people.  Their story sounds completely plausible.  I know the routes, the dates on which things happened to them during the war years, everything matches up.  I know who fell and who survived.  But they’re missing a document or two.  I’m afraid that the claim will be rejected.  The claims committee doesn’t recognize everything, they’re callous bureaucrats.”

An outsider wouldn’t understand.  I can perhaps begin to understand because of my mother, a Holocaust survivor from another part of the Balkans, from Bulgaria, whose Jews were saved in the nick of time.  Perhaps thanks to Danilo Kiš, David Albahari, Filip David and other excellent writers.  Perhaps because the history and the big words like: Holocaust, Communism, Fascism, concentration camps, Rača, Sajmište, Banitza, Monopol are a betrayal of the truth, a way of wrapping people up in costumes that make everyone look alike.  Only the story of the individual, expressed in literature or in unique figures like Daniela who take responsibility for the past for the sake of the human image, only with the individual, his uniqueness and place in the chaos of history, is there a future for memory.

I left Belgrade before Yom Kippur. Rain was falling on the city. I carried with me a sentence from the confession of Alain Elkann:  “In my opinion, confession is very important for the sake of a tranquil life.  The priest tells us what to do in order to be forgiven.  On Yom Kippur, in contrast, we have to interpret forgiveness for ourselves… It’s strange how the Jews are western and at the same time eastern.  Jews need to be people of the East, to live in the region of the desert.  I would like to spend one day with Rosie in the desert, and on Yom Kippur give myself entirely to the Creator.  In an attempt to listen to Him and to love Him, but never to understand Him.”  So I returned to my place which I shall never be able to understand, but there is in it a desert from which God speaks to us.

                                                                      translated by Esther Cameron

הודו למתחילים. מסע

 —
1. שבת אחר צהרים בבית הקפה במלון Ashok. מחר נפרדים לדרכים שונות. יושבים סביב השולחן ועיתונאית צעירה  מראיינת את מאיר עוזיאל ואולי את כולנו כתבה על המשלחת.
סביב העיר הגדולה הומה ועוד לא צלחתי אותה. כל נער ישראלי יודע אותה ויודע לחצות אותה ואילו אני כמו מי שעומדת על חוף האוקיינוס וחוששת לחלוץ סנדלים ולהכניס למים הבולענים. מעט מאד כתבתי בימים האחרונים  העייפות הקיפה אותי.
2. לאחר שנפרדתי מחברי למשלחת, ממלון Ashok, הגדול כמו עיר קטנה, רצפתו שיש, והוא מוקף גן. גדול ויקר, אך שדלתות חדריו אינן נפתחות בקלות ושהשוערבכניסה מחופש כמו שועריו של אחשוורוש ואולי כך נראו בגתן ותרש. צבעוניים וחובשי תרבושים. לאחר שנפרדתי מסדר היום המאורגן והידוע מראש, יצאתי אל דלהי, העיר שאין לה התחלה ואין לה סוף ואין לה מרכז אחד. שלא כמו עיר אירופאית, אין לה קתדרלה במרכז והארמון  או המבצר מולה, מעבר לנהר. צריך, להתבונן בזרימה האינסופית של אנשים, מכוניות, ריקשות וקטנועים, צריך להבין שהרעש הנורא הזה, הוא שמייצר את הויפאסנה, את האשראם ואת היוגה. אני הולכת ומדברת לעצמי, מרגיעה ומבטיחה שלא אשוב על הטעות ואצא לבד למקומות לא מוכרים.
ידעתי שעלי לצאת מהמוכר והידוע, למגע בלתי אמצעי. בעזרתה של ראומה, פניתי לשרה ושניאור מבית חב"ד ושאלתי האם יש להם מקום לנוודת כמוני בדירת האירוח שלהם. פגשתי את משפחת קופצ'יק ומייד אהבתי. אי יהודי בעולם הודי. נקודת מפגש והפרדות. שרה בהריונה וחמשת ילדיהם מתרוצצים סביב כל אחד ועולמו, ריחות אפיה ותבשילים מהטבח שאינו מפסיק לפעול. בין המולת שיעורים להמולת ילדים ופתאום נפתחת הדלת ואיזו התרגשות, נער צנום הביא בתוך שקית, שישה אפרוחים כתומים צווחים מתוך אימה וכל הילדים סביבם, מלטפים, נוגעים ותוהים מה יאכלו והאם ישרדו את הלילה. ואכן באותו לילה מצאתי מקום לעצמי ולחפצי, בדירת האירוח הנמצאת במתחם בית הספר וגן הילדים. המקום היה לי עוגן. הרב שניאור אדום הזקן שהחיוך אינו נעלם מעיניו ואין רגע מנוחה תנועה אין סופית המדילה בין ימי החול וימות השבת בכל רגע אלה באים ואלה הולכים והשבת חייבת להיות המלכה והאם יהיה הנס שוב ושוב, האם בערב שבת יהיה מניין. האם בשבת בבוקר תתנהל תפילה וקריאת התורה מתוך התקבצות עשרה? מה יקבץ אותם לכאן? אותי, מביא הקידוש של ערב שבת הגעגוע .
3. השכמתי בבוקר לכתיבה ואחריה הליכה בפרק. בפרק הליכה קטן בין וילות שתוכנן ומתוחזק על ידי התושבים סביב  פינת חמד. הליכה וצי קונג וקולות הציפורים. הגננים עדיין עובדים על תכנון הגן. פינה חבויה בין בתים ממעמד עליון. עולם סגור.
הכניסה לדירת האירוח של חב"ד הוציאה אותי מבועת המלון. מבועת מראית העין אל המציאות אל המפגש האנושי.
בבוקר קבעתי פגישה עם ווסיף יאאר.משורר שהוא גם רופא. נפגשנו בלובי של מלון בשכונה שהיווה תפאורה שלא התאימה לנו ולשיחה. וואסיפ דיבר שוב על עבודתה של  הסאהיטה אקדמי שארחה אותנו במהלך השבוע בשעה שבאותו זמן התקיים פסטיבל "האותיות". פסטיבל שהזמין סופרים ומשוררים ומתרגמים מכל רחבי תת היבשת למפגש שנתי.
24 שפות מוכרות על ידי סאהיטה אקדמי  ביניהם הינדי, אורדו, תמהיל. קנאה. סנטאגי. בנגלי ויש להן את האותיות שלהן. מלבדן השפות האחרות הנחשבות לדיאלקטים. .2888 שפות מוגדרות כדיאלקט. דיאלקט יוגדר כשפה עד אשר יהיו לה אותיות המתאימות לדיאלקט. בתוך שיחתנו סיפרתי לו עד כמה התרשמתי מהמקדשים וצלינותם של המאמינים. וואסיף יאאר בחר לענות לי בכך שהסביר לי מדוע הוא אתאיסט. "  החיים כאן הם ללא בטחון. יש סבל רב. יש עוני. יש חרפה, פגיעה בילדים ובנשים ולכן קיימים המקדשים. אנשים  הולכים  יחפים אל המקדש כדי להגיע אל האל".
וואסיף חוזר  ומכנה עצמו אתאיסט ואינו אוהב את ריבוי האלילים. הפחד והסבל הם המוליכים אנשים לעבר ריבוי האלים. יש צורה לכל רגש לכל פחד. ייצוג לכל דבר  זה קל מאד אומר וןאסיף. שיחתנו נמשכת על תכנים אמנותיים. על שירה. במהלכה שאלתי אותו האם שירתו עוסקת גם בנושאים החברתיים שכה מעסיקים אותו, והוא ענה שלא. הוא מעדיף לכתוב שירי אהבה. הקשבתי, הפנמתי ואהבתי את האיש שמסמן לו טריטוריה של שפיות בתוך העולם הסובל.
חזרתי לשניאור , רציתי להתייעץ וללמוד איך הולכים כאן לבד.הרב שניאור, הבין את הבלבול שלי והוא משלח אותי. קחי טיסה וסעי מכאן , תראי את הודו. לאן? שאלתי. לרישיקש אמר. ואצלי כל הפעמונים צל צלו זכרתי את הסיפורים של חברים צעירים שהפכו את הודו לבית. רכשתי כרטיס לארבע וחצי אחר צהרים ונסעתי לשדה התעופה.
4. הבנתי שהגעתי להודו למתקדמים. אני צריכה להשליך עצמי אל המקום הזה. הנהר הזה. האנשים האלה.
בעלותי במדרגות מהנהר גוררת עצמי ואת התיק הכבד ראיתי שני אנשים בני גילי שנראו לי מדברים סרבית או קרואטית. פניתי אליהם. הם אכן מקרואטיה והחזיקו ביד אשכול בננות. ניגש אליהם גבר הודי גבה קומה שער זקנו ארוך ופרוע שער ראשו מלא ופרוע והשחור נבלע בשחור והוא ביקש פרי. גורדנה הציעה לו בננה אך הוא רצה תפוח. התנצלה שאין לה והוא התעקש. אדיבותה נגעה לליבי והתחלנו לדבר. מאותו רגע ליוו אותי עד שעליתי לקטנוע לעבר המלון. עצם נוכחותם בסביבה הרגיעה אותי.
5. הרב שניאור עורר בי את הסקרנות ואת האפשרות לפרוש כנפיים הרחק. רכשתי כרטיס ונסעתי. לשלושה ימים של הבלתי ידוע. בלתי מוכר. מגע בלתי אמצעי ולא מתווך. במהלך הצהרים חיפשתי את המרכזים המסחריים בשכונה המטופחת יחסית של דלהי. בדרך פגשתי פרה רובצת לפתחה של וילה. שומר שרוחץ את מכונית אדונו ופועלי בניין משתרעים על המדרכה ולא ברור האם בעיצומה או בסופה של עבודתם. ולא ישכח הרגע שנכנסתי לחדרון ובו מכשירים להוצאת כסף והמכשיר לא נענה. בפתח ישב עצום עיניים כנרדם שומר לבוש מדים. פניתי אליו לעזרה. הוא ביקש את הכרטיס העביר אותו ולפתע המכשיר נענה. הקשתי קוד וסכום כסף והכרטיס עדיין בידיו. נלחצתי. הכסף עמד לצאת המכונה השמיעה רעש והכרטיס עדיין בידו. הכסף יצא והכרטיס בידו. ביקשתי את הכרטיס והוא הסתכל בכסף כמי שמגיעה לו עמלה. הפעם לקחתי בתוקף את הכרטיס ויצאתי בלי הטיפ המיותר. אבל האירוע מלווה אותי במשך היום.
6. ועכשיו בשדה התעופה הפנימי יושבת ומחכה. וכמעט החמצתי את הטיסה כי לא ראיתי את ההתכוננות ליד השער. האיש שישב לידי זרז אותי לעבר השער.
נחתתי עוד בשעות יום ולאחר שעמדתי בתור המוניות נמצאה מונית שהביאה אותי בדרך מפותלת. דרך בתוך יער שעולה בהר ויורדת עד בתי כפר שהוא עיירה על קצה הזמן. ציינתי שם של גסט האוז מומלץ הנהג לא ידע איך להגיע. ציינתי שם אחר שהוא מעבר לגשר ללא אפשרות כניסה למונית. חצינו את הגשר ברגעי השקיעה, אור אחרון של היום, חצודי אור על המים, עברתי עם הנהג בהליכה מהירה כאשר סביב נשמעת תפילת הפוג'ה על נהר הגנגס. בדרך לרישיקש ראיתי הרבה אפיקים יבשים ומראה הנהר זורם המלא חיים והשתקפויות נחרט לי למרות ההליכה המהירה.
עלייה במדרגות תלולות במעלה הגסט האוז לחדר דל  ומדכא ושירותים מאולתרים ללא מפתח. החזיר אותי החוצה אל הרחוב. רחוב מואר מפנים חנויות. ממכר תכשיטים ומזכרות וצעיפים ובדים. אל הגשר החשוך וממנו למעלה הרחוב. במהלך ההליכה  הקשתי ל"בוקינג" ובחרתי מלון שלא ידעתי עליו דבר מלבד ההמלצה האינטרנטית. מסתבר שהמלון רחוק. מאותו רגע קיבלתי טלפונים הייתי בבחינת שבויה של בעל המלון. לפחות היתה כתובת.
נער שמכר בחנות נענה לבעל המלון בטלפון וטרם הבנתי דבר, באופן טבעי, הוציא מפתח ממגרת השולחן ופנה לקטנועים החומים ברחוב ובדק לאיזה מפתח יענה הקטנוע. הוא מצא אחד מהם והציע לי לעלות,    הציע לי לשבת מאחוריו  ולעלות במעלה הרחוב הראשי שאין בו תאורת רחוב והוא מלא מהמורות נסיעה במעלה ההר מערבה לעבר המלון הנסתר מהעין. ככה ללא קסדות בלילה לפעמים נגד התנועה נסעתי מאחורי נער דק גו לעבר הלילה. כך עמד להסתיים היום הראשון ברישיקש. אך, לא כך הוא הסתיים, לאחר ששמתי חפצי בחדר נקי, יש מקלחת ושרותים, סדינים ומגבות, ובעיקר יש מים חמים. יצאתי לחפש מקום לשבת בו, בית קפה עם אפשרות חיבור לאינטרנט ולאנשים. כמהתי לאנשים, לשיחה. לחילופי מידע.
בבית הקפה בו יכולתי להזמין תה חליטה וטוסט גבינה ועגבניה וחיבור לרשת. התחברתי עם המחשב ונכנסתי לפייסבוק וחיפשתי אתרים של מטיילים בהודו. מצאתי את "הודו למטיילים מבוגרים", שם סיפרתי שאני לבד ברישיקש, אולי נשמעתי קוראת לעזרה ויונה ענתה. הציעה שניפגש מחר בעשר ליד פסל האלה גנגה.

7. למחרת בבוקר,  יצאתי מהמלון אל היום כשאני מתכוונת לפגוש את יונה בעשר ליד אלת הגנגה. ובכן טעיתי בכיוון ובהליכה ואחר כך גם הטעית את נהג הריקשה ולבסוף בזכות כרטיס הביקור של הנער שנהג אותי בקטנוע  בליל אמש, הבין נהג הריקשה לאן עליו להביא אותי.כרטיס ביקור קטן. הציל לי את הבוקר ואת היום. חציתי את הגשר ועמדתי ליד  אלת הנהר הכחולה וכעבור רגע נשמע קול קורא בשמי. זו היתה יונה עם המקל והצמה.יונה מקיבוץ דגניה. יונה שמכירה היטב את שבילי הודו, פעמים רבות כבר היתה כאן והנה אנחנו נפגשות ליד האלה גנגה.  התיישבתי לידה ודיברנו ואט אט מכלל דיבור התחלנו מעשה. חיפשנו חדר וכברירת מחדל חיפשנו  בגסט האוז שלה . לא נשארו חדרים מלבד אחד בקומה הראשונה, פונה לחצר האחורית של הגסט האוש לכאורה לגנגס, אך למעשה לאשפה ולזוהמה שבין בתי הארחה לבין הנהר הזורם אי שם מתחת. החדר פנה לחצר האחרוית אך קלט גם את כל רעשי הרחוב על הצפירות. הנחתי את חפצי ויצאנו שוב לדרך להכיר את המקום. שוב חצינו את הנהר על הגשר המתנדנד בין הולכים ושבים בצבעים שונים ובעיקר קטנועים צופרים המפנים לעצמם דרך ולצד פרות ועגלים הפוסעים מתונות החוצות את הנהר ואין לדעת למה. חצינו לעבר מזרח הגשר לשבת על המרפסת של קאמאל גסט האוז  Relax Ganga Caffe שמצויין בספרים כמקום מפגש לישראלים. לוח ועליו התפריט בעברית עם הצעות לחומוס, טחינה וסלט ישראלי וגם משקה לימונענע .ישבנו מול הנהר החולף מול עינינו, בשקט בלי שום דבר שרודף אחרי או אחר יונה. יונה יושבת עם הפנים לנהר על ראשה כובע כחול רחב שוליים. יש לה מבט של "מה כבר יכול להשתנות, הכל נשאר אותו דבר, מה כבר יכול להיות". בהשפעת תנועת השמש הצבעים השתנו מול עינינו. המעבר מתנועה של חיפוש לתנועה של התבוננות, זה היה השינוי החשוב ביותר עבורי. ובכן ישראלים לא ממש היו כאן. לאט התמלאה המרפסת בחבורה של חבורה מסקנדינביה שבאה לתרגל יוגה ולפגוש את המדריכים העוליים בתחום.

8. כל ערב לקראת השקיעה תנועת אנשים לעבר הנהר. מייד לאחר השקיעה עם אור אחרון  מתחילה הפוג'ה. תפילת מנחה ערבית של ההודים. כל הדרך ניתן לקנות סלסילות קטנות ועליהן פרחים ונר וברגע מסוים להדליק את הנר ולשלוח את הסלסילה אל המים. אלה הדברים מהם אנו רוצים להפרד. על מדרגות המקדש הפתוח לרגלי שער ועליו מרכבה דוהרת עם אלים מתי בים פרחי נזירים וכהונה. המזבח כבר דולק וסביבו אלה שייטיבו את האש לאורך שירת הפוג'ה. רבים האנשים הודים מאמינים ותיירים מדתות שונות. סינים ויפנים ומוסלמים ודוברי רוסית לא מעטים הישוב סביב מתבוננים ושותפים לטקס שארך כשעתיים שכולו שירה המלווה בתופים ומחיאות כפיים. שתי נשים הובילו את השירה ולמרבה הפלא שתיהן מערביות אחת אמריקאית על פי מבטאה. השיא היה כאשר מנהיג הגורו ירד במדרגות בשערו הארוך הפרוע, רעמה גדולה ומכסיפה המתחברת לזקן העבות ולשפם. הוא ירד במדרגות מודע לעצמו, למעמדו ולהופעתו ירד באיטיות במשעול המדרגות והוסיף את קולו  והיה ברור לחלוטין מי הדמות המרכזית כאן ומי האישה שאיתו. לקראת סוף הטקס מבעירים נערי הכהונה אש במנחות זהב גדולות וכל אחת הופכת ללפיד בוער וכל אחד מהמשתתפים מניף את קערת המנחה הבוערת ומסובב אותה לעבר הנהר. איני יודעת מה משמעות הדברים אך בהחלט אני מבינה מהו פולחן מהם סמלים ומהי שירה רפטיטטיבית החוזרת על שמות האלים ואיך עומדים אנשים עצומי עיניים ומחכים למגע האלוהי. הגנגס המשיך לזרום לרגלנו כהרגלו. הפך למראה גדולה לאש ולאורות וללילה שהחל לעטוף.

התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
9. בוקר שני ברישיקש  ובלילה החלפתי לחדר במלון.

שעת צהרים והרעש מהרחוב הוציא אותי לכיוון הנהר הלכתי לחפש את האשראם. הרי הפרדוקס הוא שבלב הרעש מחפשים את השקט. בלב העזובה מתקיימת קדושה. אז הלכתי על הגדה המזרחית וירדתי לנהר ליד המפלים היורדים לגנגס שם נמצא מקדש פתוח וחבורה של אלים מיחסים אלו לאלו ובמרכז כשגבה לנהר אלת הגנגה. יפה וזקופה צבעונית ומחייכת. ודווקא שני אלים קטנים ממנה פונים אליה. התעכבתי והקשבתי לתפילה והמשכתי הלאה לאורך הגדה. על הסלעים נראו צעירים מודטים. המשכתי הלאה ופגשתי בקופה והבן השובב שלה. הוא לא פחד והסתכל לי לעיניים אך לבסוף העדיף לדלג בין ענפי העץ שעל החוף. ולבסוף הגעתי לאשראם שנשקף אל הנהר. שם ישבו ושוחחו מורה ליוגה ושני צעירים אירופאים ושוחחו בסוכה על דברי חולין ונוכחותי כלל לא הפריעה להם. עמדתי והתבוננתי בברך הנהר המשתקפת מסוכת האשראם, נוכחות ההרים המקיפים את אפיק הגנגס. השתהתי ככל שיכולתי בתוך השקט. בדרך חזרה לא יכולתי להתעלם ממה שראיתי ליד המקדש הפתוח היורד לנהר, מחסה שנראה כמו ערמת זבל שהקים לו גבר הודי צעיר. ספק אוהל ספק ערמת אשפה, ספק מחסה ללילה. בכל אופן ממרפסת ערמת האשפה הבנויה, נשקף נוף הנהר ושקט של היום בו נברא העולם מקיף את המקום ואני הולכת וחושבת על כל אותם אנשים הזורמים למקום הנידח הזה, בחיפוש אחר האושר, או השלווה. מקום זא כדי להיות בו הכי קרוב לעצמך. אלה המתרגלים את היוגה כאורח חיים, אלה הבאים לפגוש את הגורו עם רעמת השיער שתמונתו נמצאת על הפוסטרים המפוזרים ברישיקש. השוטטות, העישון והסמים.

10. אחר הצהרים ישבתי שוב עם יונה על המרפסת Cafe de Goa מול המקדש לפני הפוג'ה של הערב מתוך הרמקולים נשמעת שירת גבר מונוטונית. הנהר ירוק רך  וסירות רפטינג חולפות. הקריאה ממלאה את האוויר ויונה בוחנת את התפריט ויש בו עקבות ישראליים. ארוחת בוקר ישראלית. פלאפל וחומוס ופיתה ברד. ואני חושבת על המילים הבודדות שהמוכרים שולחים לי תודה. לילה טוב. רמז שזיהו אותי כישראלית.
שליח הציבור קורא ופרחי הכהונה עונים לו. האוויר מלא אותם. בביקוש אחר השקט אין שקט. הנהר מוליך את הקולות. מחר אצא מכאן חזרה לדלהי. לא נכנסתי למרקם של המקום. תיירתי. למדתי איך הולכים בהודו. הנה הם מעבר לנהר מבעירים את המנחות והלפידים ומסובבים אותם לעבר הנהר. הברווזים עפים מעל הנהר דרומה. הערב ירד.
מתבוננת אל הנהר וכותבת לתוך פנקס הרשימות של הטלפון: בבוקר, לאחר שיונה ניגשה לדוכן כמידי בוקר ומילאה את כוס הפלסטיק הכחולה שהגיעה לכאן מדגניה, כוס צ'אי מסאלה, אני, דבקתי ביוגורט ופרי. חצינו את הגשר לעבר חניון המוניות בחיפוש אחר נהג שיקח אותנו מעלה למקדש ניקולט. לאחר משא ומתן על המחיר יצאנו עם נהג מונית צעיר במונית מקרטעת דרך ההרים למקדש נילקט. חיפשתי חגורת בטיחות, אך לא היתה, שאלתי את הנהג האם המונית החורקת תוכל לעלות את ההרים והוא השיב בחיוב. יונה שישבה מאחור אמרה לי: "מה את חוששת. המונית בסדר גמור. הדרך מצוינת. בשביל מה חגורת בטיחות?" לא עניתי, רק התפללתי שנחזור בשלום. יונה ששבילי הודו מוכרים לה,ישבה מאחור שלווה ונהנתה מהנוף ואני ישבתי מתוחה ומפחודת ובראשי תסריטי זוועה. הנהר הירוק ליווה אותנו מלמטה ואנו העפלנו מעלה במונית החורקת וללא חגורות בטיחות. היער סביב נראה יבש וסובל מחוסר גשמים. הקופים ליוו אותנו לאורך הדרך, משפחות קופים וקופיפים הנצמדים לגב אימותיהן.
למעלה, מקדש מאד לא מתויר באחת הפסגות. לאורך הדרך סוכות קטנות למכירה ממתקים וצ'יפס או מזכרות עליה לרגל וככל שמתקרבים מנחות מוכנות להביא לבית המקדש.מאות אנשים הולכים בדרך, נשים יחפות במיטב מחלצותיהן, ילדים לבושים כצליינים קטנים.
בינתיים בדיוטה תחתונה של המקדש,  הודלקה אש המזבח. מסביב ישבו ארבע נשים וגבר בלבוש כהונה החל להיטיב את האש ולשיר. ובכל פעם שצלילי ההימהום בשיר עלו, השליכו הנשים גרגרים אל האש שהגיבה בלהבה עליזה.
עולי רגל ומאמינים במיטב מחלצותיהם מגיעים למבוך סמטאות המלא ריחות טיגון ומיני מתנות לעבר חצר המקדש רחבה פתוחה בין מבנים הנראים כחדרים חדרים בנויים למחצה.
בתוך צחנה וזוהמה ומבנים מפוחמים צומח מבנה בצבעי פסטל כמו עוגת קרם לחתונה מוקף דמויות ופסלים. הצליינים המאמינים חולצים נעליים ועולים במדרגות ובין לבין באצבעות הידיים מנגבים את המדרגות ומנשקים. הנשים פוסעות בצבעוניות ובידיהן המנחות לעבר המקדש. בכל פינה יש מקום לתרומה.
התקשתי לראות את היופי והקדושה ושוב הבנתי עד כמה תלוית הקשר ותרבות וחינוך האמונה. עד כמה הרחיק אותנו משה מתרבות העגלה המוזהב וקדושת הנהר אל המדבר אל אחד ואל האחדות. איך להתפשט מהמבט המערבי המונותאיסטי  ולקבל את הדברים כמו סלסילת המנחה עם פרחים ונר וקערת אורז.
11. בוקר אחרון ב רישיקש.  הבוקר קר. וכמו שאומרת יונה עד שלא עולה השמש מעבר להרים קר מאד. רוחות חזקות מנשבות והנשים העוברות את הגשר עטופות בצעיפים כשמיכות והרוח מניפה את הכל. מוקדם בבוקר ירדו כמה נשים במדרגות לשפת המים רכנו וקמו והתנועעו בתנועות יסוד. מחלון חדרי, הן נראו כרוקדות ברוח הבוקר הקרה.
את יודעת שלקחת לעצמך זמן ללכת לזמן אחר שאינו עטוף אותיות עבריות. שאין בו זיכרון הוא רק הווה רק הווה בתנועה. בתנועה מרוכזת. אש ומים ורוח שלושה יסודות עליונים הם. וניתנו לכולם. להגיע עד כאן ולפגוש את יונה שמטיילת עם מקלה וצמתה. הכל בצמצום אינה זקוקה לעוד קניה ועוד מראה או עוד דבר.  מלווה ומתלווה. פותחת עיניים לאחר.
באתי עד כאן להתפשט ולהיות פשוטה עם הדברים.  עם הרבה יראה ופחד. בחלקם הצלחתי ובחלקם לא נפקחה עדיין העין השלישית.
בבוקר האחרון, בקור הבוקר ובאור המסונן, עוד שוטטתי ופגשתי פרה שקוראת שלט בהינדית וקוף חכם שכמו ילד סקרן מסובב מכסה של מיכל מים ומתעקש להבין מדוע אינו נפתח. ובעקבות שירה וזמזום הממלאים את החל כל הבוקר נכנסתי לאשרם נוסף שלא הבחנתי בו קודם בו אישה בסגול רכנה ופזרה לפני כל הקדושים פרחים ועלי כותרות להנעים יומם וזמרת. וסביב נשים צעירות אוספות שערן לקוקו יוגה כי עוד מעט מתחילה הרצאה ותרגול יוגה באשראם הסמוך. אבל אם מחזירים את המבט לנהר לא אשכח גנגה כמו שקוראים לה. היא מחזירה אור מופשט באלפי ניצוצות שאין טעם לבזבז מילים ולתאר. פשוט להקשיב. ומסביב לכל זה עולם הומה קולות, וצפירות וצעקות וריחות קטורת המלווים את הירידה המדרגות לנהר ולגשר.

 

התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.

 

בשעה עשר לקחנו מונית לשדה התעופה הפנימי וטסתי שוב בspicejet חזרה לדלהי. הפעם, פחות חרדה. יודעת להתנהל וחזרת לדירת האירוח של שניאור ושרה מחב"ד. בערב, מוזמנת לארוחת הערב אצל Sudeeep sen עם משוררים אמריקאים וחברים. אני סקרנית. כדי להגיע אל המשורר היה עלי לחצות את העיר וחוסר הבטחון בנהג הביאו אותי  לתחושה עזה של חרדה ואי נוחות עד כדי לחץ. מיד עם בואי היתי בטוחה שאיבדתי את הטלפון. הבית היה חמים האווירה נעימה, חברית ואינטלקטואלית ובהמשך הערב חיכתה ארוחה הודית בסגנון בנגלי. אבל, אני היתי באי שקט. אובדנו המדומה של הטלפון, היה ביטוי לחוסר היכולת שלי באותו ערב להכיל את כל הניגודים והמרחקים. נמצא הטלפון ואני נרגעתי ומצאתי עצמי חוזרת לעצמי ונכנסת לשיחה. ההכרות עם ריצ'רד ברנשטיין המשורר היהודי הניו יורקי והמשורר אוניל שניהם ניו יורקים היתה לי מעניינת ובעיקר דרכו של סודייפ סן לארח ולקשור את השיחה בין מפגש חברים לארוחה ולקריאת שירה וחלומות על פרויקטים עתידיים. הבית הנאה, הספרים שמקיפים את החלל מכל כיווניו. שיחת המשוררים החוצים גבולות, כל אלה הרגיעו אותי, זה היה המוכר והמחבר.

12. שבת בדרום דלהי.בשכונת VACANT Vihar סביב בית חב"ד. ביתם של שניאור ושרה וילדיהם.
לא תכננתי מראש. הכל התהווה בתנועה. כשהשאלה המלווה היא איך יוצרים עוגן בתוך המהומה הגדולה בתוך הכאוס בין הצופרים והמסה האנושית שמטלטלת.
ביתם שלא ברורים בו הגבולות בין האינטימי לשליחות הציבורית, אך הם ודאי יודעים. הילדים והנערות החיות איתם ומסיעות בהפעלת המקום, מעין שירות לאומי של חב"ד. הסלון הפך לבית כנסת ושוב תהיתי האם יהיה מניין. נדמה היה לי ששאלת קיומו של מניין, היא השאלה החשובה לכל שבת ולקיומה של כל תפילה. ומכאן ניתן לראות את כוחו של המניין המקבץ אליו יהודים ממרחקים להיות יחד. קולה של התפילה ושירי שבת המיסו אותי מכל המסכות, מכל החרדות. ארוח וארוחה. תערובת של אנשי שגרירות ומשפחת שניאור ושרה וילדיהם. השולחן עמוס וכולם מכוונים זה לזה לשיחה ולחום הבית בגלות. אי של יהודים בלב העיר הגדולה, אורגניזם ענק המתקיים על פי חוקים משלו ובליבו אי, חסר משמעות מבחינה כמותית, אך אי של שייכות. מגנט יהודי. את החלות אפה הרב שניאור, מתוקות וריחניות. אוכל של בית.
13. שבת בבוקר. שקט הציפורים ופועלי הבניין.  יצאתי אל הפארק שמאחורי הבית. פארק קטן שעשו להם השכנים מסביב, מקום לעצמם שיוכלו לעשות בו את הליכת הבוקר, להנות מפריחה עונתית ולהקשיב לציפורים, כמעט נסתר מהעין ומזמין. שבת בבוקר ואני חושבת על תורת האיזונים. על הדרך בה אנשים המצויים בתוך הרעש הגדול עושים להם שהות והפוגה. מקום לאזן את הנפש.

14. במוצאי שבת לאחר ביקור חוזר אצל Sudeep Sen ' רצינו להפגש לבד. להיות שנינו עם הדיבור והספרים רגע לפני שאני מתרחקת אל העולם שממנו באתי. שוב יושבת ומחכה בשדה התעופה. הפעם באיסטנבול בדרך הביתה.  המסע מגיע לסופו ואני אסירת תודה על עצם היציאה ועל השיבה. על כך שלא היו מניעות בלתי צפויות . שאיכשהו היתי בתנועה בלתי פוסקת לפעמים בלתי צפויה ולפעמים גם מפתיעה. על האנשים שפגשתי בדרך. על השתיקה שכה אני נזקקת לה לפני המסע הבא.

לא דיברתי ספרות ולא הבאתי תרגום. השארתי סימנים של ימים ודברים. אולי חומר גלם לדברים אחרים.