האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה

מה עניין שמיטה לחוף הים של תל אביב

השנה שנת שמיטה, וזה הזמן ללמוד את מסכת שביעית , וזה לימוד שאינו פוסק,  מפגש עם המסכת ועם השפה העברית , שפת הדיבור ושפת הכתיבה ושפת הזיכרון.

והנה שלושה מיני משנה על שולחני. ובעיני, זו חגיגה.

שלוש ואריאציות על המשנה, משנה של קהתי, אותה משנה עם פירוש המלווה אותי שנים ארוכות הן בפורמט של מדף והן בפורמט כיס. ואריאציה שניה היא "שישה סדרי משנה" שיצא לאור השנה במסגרת סדרה חגיגית "עם הספר" הרואה אור לכבוד שנת ה-60 למדינת ישראל.ואריאציה שלישית הוא כרך עב כרס "משנת ארץ ישראל" סדר זרעים ה, מסכת שביעית , פירשו: שמואל וזאב ספראי בהשתתפות חנה ספראי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויצא לאור בימים אלה. הקריאה, הדפדוף והלימוד גורמים לי הנאה מרובה הנאה שהולכת וגוברת ככל שאני מתעמקת ויורדת לפרטים ולראיית מעשה העריכה הגאוני של המשנה. המשנה שבידי, אינה באה אלי ואיני באה אליה מתוך סמכות או יראה, אלא מתוך בחירה של אהבה. המשנה

ובמיוחד מסכת שביעית, חושפת עולם של חיים בין הבית לשדה,לאיש ולאישה, לצאן ולבקר. שישה ימי מעשה ושבת. עולם בו האדם חווה את השינויים בטבע כאילו היו בגופו ,חש את הרגעים בהם מתגרען הענב, או הזית מנץ והחרוב משלשל והוא יודע שאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, וכדי לבנות גדר יש אבנים שיש לשאתם בשניים ואלו הן אבני כתף. ומהן אבני כתף?  כל שאינה יכולה להינטל באחת יד דברי רבי מאיר ורבי יוסי אומר אבני כתף כשמן, כל שהן ניטלות שתים שלוש על הכתף. ובמסכת חלה, משנה ג' הלכה בלתי נשכחת ביופייה ובהבנת חיי פנים הבית והמגע העדין שבין קדושה לחולין:  האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, אבל, לא האיש. ככה פשוט.

וכך העברית של תלמידי בית המדרש המתחדש בשלושים השנים האחרונות ברחבי הארץ, הולכת ומתרחבת ממעמקי המאה השניה והשלישית  לספירה ופוגשת של הסלנג של "חבל על הזמן" ו"סוף הדרך". זוהי אולי הגשמת חזונו מלא הדאגה של ביאליק, מי שהבין שהשפה אותה ידברו עם השיבה לארץ ישראל, תהיה שפת המשנה.   

אין לי גרסה דינקותא כשמדובר בלימוד תורה ובמצוות ומנהגים.אין לי גם יראה מפני אסור ומותר ומפני דעת גדולים.

הכל היה לי זר. וכמו רבים בני דורי, היה עלי להתיידד ולנכס משהו מהעולם היהודי אל תוך החוויה הישראלית , הציונית שלי. המשנה התגלמה לי בשיעורי תושב"ע ,  שיעורים משעממים וסתומים ללא יכולת חדירה אל הסבך ההלכתי שאף הוא היה זר לנו עד מאד. למדנו מסכת נזיקין " שניים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.." מי יכול היה אז להבחין בקצב וביופי, ואיך נכנסת ההלכה ללשון שירה ודרה איתה בשלום.

למדנו את הטכסטים מתוך חוברות  צהובות כריכה המצולמות באופן זול ומעליב שאינו מכבד את התוכן הכרוך בן. אני זוכרת את השעמום, התסכול והסתימות. אני זוכרת את המורה לתושב"ע מר גנזך הישיש שנטה לי חסד ולא ראה בחוסר יכולת שלי להבין את השפה ההלכתית כבעיה של חוסר רצון, איכשהו תמיד הצלחתי לצאת מתוך שיעורי התורה שבעל פה אל עבודות העריכה של עיתון בית הספר, או לשפת הים, לרוץ, לשחות, לשחק מטקות ולפגוש את העולם שמעבר לגדרות.  אולי היה לו חזון והוא ראה שיום יבוא ולא אצא מהבית מבלי שסדר זרעים בתיק.

המשנה- מחצב אין תכלה ומעמקים עצומים של השפה

המפגש הראשון שלי עם המשנה ודף הגמרא היה במהלך לימודי בתיכון, אך לא כחלק מהלימודים השוטפים אלא, מחוץ להם במסגרת סמינרים של גשר. החשיפה לטקסטים ולמראה הטכסטים עוררו בי תשוקה גדולה לדעת ולפרוץ את המחסום של הזרות, של הטכסט החסום בפני בגלל שפה לא בהירה, בגלל מקומה של הארמית שהייתה זרה לי לחלוטין.

הטכסט היה סתום לחלוטין שפה עברית, אבל "שפה זרה". התעוררה בי תשוקה גדולה לדעת ותובנה שהחלה להסתנן מתוך ערפל הבורות שהעברית שאני מדברת, קוראת, שומעת בבית הספר וברחוב, היא עברית ותרבות מנותקת מכל הקשר הסטורי . הבנתי שאני מדברת את קליפת העברית. התסכול רק הלך והתגבר כי לא היו לי כלים לגעת, לפענח את דף הגמרא, את המילים שבמקום לחבר ולהכיר הם התנכרו לי והפרידו ביני לבין התוכן של הדף, השיח הפנימי בין הדורות, בין הדמויות, בין המקומות ובודאי תוכנם ההלכתי של הספרים היה לי זר מנשוא. אבל דווקא הרצון לחצות את קו הניכור , ולהכיר, הוציא אותי למסע אישי. 

אני חושבת שגורלי וגורלם של רבים מבני דורי היה משתנה לו, במשרד החינוך דאז שהדיר מתוך הלימוד החילוני את המשנה והתלמוד ,ואת המפרשים הקלאסיים של מקראות גדולות. לו מישהו היה קורא  את המבוא למסכת זרעים שכתב ביאליק, אותו ביאליק, המשורר המודרניסט שהיה גיבור תרבות בעולם הישראלי דאז,  שהבין משמעותו של מפעל כינוס בעת משבר וכמו רבי יהודה הנשיא לפניו, יחד עם רבניצקי אסף וערך את ספר האגדה ובמאמר נפלא שנקרא "משנה לעם" שפורסם בשנת תרצ"ב 1932 כתב:

"הספר הראשון אחרי כתבי-הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סידורו ועד היום – היא המשנה.  התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה.  המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל אורחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו.  בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כלה מפי העם.  עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא"

ולמעשה, במשפטים אלה הכריע ביאליק את השאלה, מה יהיה הרובד של השפה אותה נדבר בבואנו לדבר עברית החוזרת לארץ ישראל. עברית של קודש ועברית חולין הרובד הנבחר הוא העברית המשנאית. והייתה לו המלצה נוספת שנדמה לי שהיה מי שהקשיב לה מעבר לשנים והוא הרב עדין שטיינזלץ :

הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרי המצויים בידינו עד עכשיו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים.

גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון[1][1], בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסַיעים להבנת הענין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות.  דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוֹסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. על-ידי כך מתקשה, ולעתים נכשל, גם הקָריָן המובהק ביותר, וכל-שכן תלמיד שאינו ותיק,… ביותר מצויה הטעות בקריאות המלים הזרות, בנות פרס, יון ורומי, המשוקעות במשנה לרֹב, ולא כל אדם יודע את מוצאן ומבטאן במולדתן, ובכמה מהן כבר נשתבשה המסורת לגבי הקרי והכתיב שלהן כאחד ..

ביאליק מוסיף ומנתח מדוע יש קושי לבן הדור הצעיר להתיידד עם המשנה ולנכסה לו ולכן הוא מציע הצעות קונקרטיות:

כך הוא גוף הפנים של המשנה.  ואשר לפירושיה – ודאי יש בהם טובים ומועילים מאד מכמה בחינות, וכמה מהם מאירים את העינים ומפיהם אנו חיים בבירור דברי המשנה וכונתה עד היום.  בזכות אה נתפשט באמת למוד המשנה בישראל במשך כמה דורות והיה לקנין רבים.  ואולם הפירושים ההם, לפי כל תכניתם, צורתם וסגנונם, הרי מכֻוָּנים היו בעיקרם לקהל התורנים חניכי בית-המדרש, אלה אשר קול התורה שבעל-פה ולשון התלמוד ודרכי משאו-ומתנו נבלעו בדמם מנעוריהם ונקלטו בלבם מאויר בית רבם.  לא כן יודע ספר סתם מישראל, בן דור ימינו – הוא לא ימצא נחת באותם הפירושים, לא בארוכים שבהם ולא בקצרים.  הארוכים – ארוכים יותר מדי ועמוסים ב"יתיר" ובטפל, בלשונות הגמרא ממקומות אחרים ובדברי הכרעה של הלכה למעשה, או בדברי סברא ודקדוקי פרשנות כיוצא באלה, דברים שאינם הכרח לגוף הבאור של דברי המשנה במקומה, לפי פשוטה ומשמעה, ולפיכך הם עלולים להסיח את דעת השונה הפשוט, – זה שאינו דקדקן ונוח לו בקריאה שטופה – מן העיקר.  והקצרים – קצרים יותר מדי ולקויים ב"חסר" ואין אף הם עשויים להניח את דעת בן דורנו, המבקש להבין את דברי המשנה על בָריָם במקומה ומתוכה עצמה.  אלה ואלה לא יכשרו לבן דורנו גם מצד סוגנונם המנומר, הזרוע כלאי לשון והמעורבב כלו ביטויים ומונחים ארמיים, לקוחים מתוך המשא-והמתן התלמודי, בטויים ומונחים הזרים ברובם לבן דורנו גם מחמת ארמיותם וגם מפאת העניינים הבלולים בהם בצמצום גדול ובדרך רמז, המובן רק לבקיאים בלבד.

ביאליק אומר ב-1932 מה שעדין שטיינזלץ בדרכו האישית והייחודית הבין כשלושים שנה מאוחר יותר, ו"עם הספר" הבינו ויישמו למעלה משבעים שנה מאוחר יותר. הוא הבין שאין לכלוא את המשנה בארון הספרים היהודי, המשנה צריכה להיות חלק מהזהות היומיומית של העם.

הרצון והכוונה לתת את המשנה ביד העם כספר השוה לכל נפש יודע עברית בישראל חייבו אפוא הוצאת המשנה בצורה חדשה, המתאימה יותר לטעם בני דורנו ולתביעותיו.  ואת זה דִמה מוציא המשנה הזאת – הוא גם מנַקדה ומפָרשה – להשיג במהדורה זו, המתוכנת על-פי הכללים והדרכים האלה:

וביאליק מפרט את הכללים.

 אחד ממורי הדרך הראשונים במסע האישי שלי,  היה התלמוד הבבלי בפירושו ובעיצובו של עדין שטיינזלץ וכתביו השונים. ה"תלמוד של שטיינזלץ", הפך את דף הגמרא הסתום, המתנכר ומתנשא למוכר ולידידותי לאפשרי. לארמית ניתן תרגום בעברית והטכסט המרכזי של המשנה והגמרא, קיבל ניקוד. וכמו כן, נוספה קומה נוספת לפרשני התלמוד וזה פירושו של עדין שטיינזלץ בן התקופה שהעברית המודרנית והעכשווית היא שפתו. לעניות דעתי, עדין שטיינזלץ הוא אביה של המהפכה התרבותית החשובה ביותר בדורות האחרונים.מצד אחד, הוא הפקיע את הידע של לימוד המשנה והגמרא מידיהם הבלעדיות של הרבנים ותלמידי הישיבות והפך את התלמוד שהוא אוצר הדעת ומכונן הזהות היהודית הגדול ביותר, לרכוש הכלל. ומצד שני, הוא חיבר אוצר תרבותי בעל מסורת ארוכה לדור שנתלש מתוך התהליך היסטורי והמסורתי, אל אבותיו. אבותיו, התנאים בני הארץ ואבותיו, שרשרת מפוארת של תלמידי חכמים , מורים ובעלי מחשבה בכל גלויותיהם לאורכן של למעלה מאלף שנים.

דומני שעדין שטיינזלץ הפנים את הכללים שהמליץ ביאליק במאמרו "משנה לעם" והבין אותם מתוך חווית עולמו , וכאיש שלא היגיע מתוך הממסד, אלא, מתוך תנועת הנפש והצווי הפנימי שלו, הביא את המפנה שביאליק חזה וייחל לה.

רצוא ושוב של יחידים במועדם

שטיינזלץ נולד בירושלים בשנת 1937 למשפחה חילונית ובגיל העשרה חזר בתשובה ולמד בישיבת תומכי תמימים של חסידות חב"ד. בהמשך למד כימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית ולימודים תורניים בישיבות שונות בירושלים. כשהיה בגיל 24 מונה להיות מנהל בית ספר הצעיר ביותר בארץ. אלה פרטים יסודיים שלמדתי בחיפוש אחר הביוגרפיה של שטיינזלץ.

ומה שתפס את עיני, הייתה העובדה ששטיינזלץ נולד למשפחה חילונית ובחר באורח חיים דתי, יהודי. הוא בא מתוך הגעגוע והחסר אל ה"יש". רבים ביקרו אותו ואת מפעלו בכך שלא בא ממורשת רבנית. הוא אינו מיוחס לרב ואינו תלמידו של רב גדול. היה קושי לחברה הדתית הממסדית, הבודקת את ההקשרים של סומך ונסמך,  להכיל את מי שבא ועושה מתוך חרות ואחריות  בארון הספרים היהודי כבתוך שלו,  ועוד מחדש חידוש שיכול להיכנס למדף הספרים של הישיבה [כ1] . במבט של רטרוספקטיבה אל התרבות היהודית המתחדשת בארץ, יש להבין את תנועת הרצוא ושוב של יחידים , אלה המרגישים אי נחת במצבם האישי, האמוני והתרבותי ומשנים באורח חייהם ובאופן טבעי יוצאים למסע חיפוש אחר משמעות ואחר מלאות ההוויה (בלשונו של פרופ' אליעזר שבייד: הערגה למלאות ההוויה. ) . מעשים גדולים

ומהפכניים מעין אלה קורים כשהאדם הפרטי וגם התקופה היסטורית היא על פרשת דרכים. שיש רגע בהסטוריה הלאומית או בביוגרפיה האישית,  ומתבקש ממה שהיה עד כה להשתנות

כך היה ביאליק שנע באי נחת מתוך עולם הישיבה הליטאית החוצה אל עולם ההשכלה, אל המודרנה וחיפש את הדרך להעביר מכלי לכלי.

שטיינזלץ פתח עבורי ועבור רבים ואולי יש להדגיש "רבות" , אלה בינינו שלא יכלו ללכת

ושלא היה מקובל ללכת לתלמוד תורה שיטתי. תלמוד התורה המעמיק, המסורתי, היה עולמם של גברים בלבד. ולמסורת הזאת, היו כלים ודרכים משלה שנמנעו מנשים. שטיינזלץ

פתח שער גם לנשים כמוני לבחור "לדעת" . לבחור להיות חלק מתוך השיח היהודי לדורותיו

בעבודתו המונומנטלית הוא השקיע מלבד בפירוש ובביאור המיידי גם ב"שוליים" של הלימוד, כלומר, סיפור החיים של חיי האדם ביום יום שלו, הלך חייהם של היהודים בארץ ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד, עבודתם, תפילתם, מועדיהם,  מאווייהם וחלומותיהם . חייהם וחיי משפחותיהם בין הבית, השדה, השוק ובית הכנסת. וכך התקבלה תמונה שניתן להזדהות איתה.

בהקדמה למסכת ברכות, היא המסכת הראשונה שפתחתי בנעורי, אלה חלק מהדברים שאומר שטיינזלץ בהקדמה.

"מסכת ברכות היא המסכת הראשונה ב"סדר אמונה" עיקר ענינה של המסכת – הצורות  הרבות והשונות בהן מבטא האדם מישראל את אמונתו…

עם כל ריבוי הגוונים במסכת ושפע הפרטים שבה, קיים רעיון מרכזי אחד החוזר בכל ההלכות המרובות, בכל הצדדים שהמסכת נוגעת בהם, והוא הנותן לה את אחידותה ושלמותה. רעיון יסודי זה הוא הרצון להביא נושאים מופשטים להתממשות, ורעיונות כלליים להגשמה בפרטי פרטים מעשיים. שאיפה זו אינה מיוחדת רק למסכת ברכות לבדה, שכן מצויה היא ברב או במעט בכל מסכת בתלמוד, והיא ניכרת בכל יצירה יהודית מכל התקופות, כסימן היכר פנימי ומהותי. אולם ב"ברכות" שולט עיקרון   זה במידה יתירה ובולטת, שהרי מהותה הפנימית של המסכת היא ה- האמונה, ההכרה המלאה, של מוח ולב, כי קיים קשר מתמיד שאין לו ניתוק בין אלוהים ואדם. שפע מתמיד של חיים זורם מן האלוהות אל העולם, בורא, מהווה, מחיה."

אני זוכרת את הרגעים בהם ישבתי בספריה של מכון "כרם" ואני אז סטודנטית צעירה , ופני מסמיקים ומאדימים, הרגשתי שהאיש שכתב את הדברים שיודע אותי ושכמותי. סיפרתי לחברי שלימים היה אישי, על חווית המפגש עם הגמרא של עדין שטיינזלץ, על הלימוד השוטף והמרתק, והוא כמי שבילה שנים רבות בהיכלה של ישיבה, אמר לי בפשטות "זה לא רציני. וכך לא לומדים גמרא, זה משחק ילדים."  עברו הרבה שנים עד שהתגברנו על פערי הידיעה והמחשבה, הוא היה צריך להינתק מדפוסי לימוד מסורתיים ואני הייתי צריכה לצבור כושר לימוד וחדירה אל השפה. ללא הגמרא של עדין שטיינזלץ, לא הייתה יכולה להתקיים הליכה והתקרבות.

מעשה הכינוס, מהלך של יחיד אל הרבים

בהקדמה למשנה בהוצאת "עם הספר", כותב משה הלברטל :" טיבה של המשנה כחיבור המשמר ומארגן את הזיכרון הקיבוצי של החכמים מלמד גם על המניע לחיבורה – החשש מאובדן המסורת והצורך בשימורה . " יש לזכור שזו תקופה לא ארוכה אחר חורבן הבית ומרד בר כוכבא ,  ומעשה כינוס הוא אמירה של מה היה עד כה, והוא הבסיס למה שיכול להתרחש מרגע הכינוס ואילך. הוא נדבך בסיס לנדבך הבא ודומני שעדין שטיינזלץ הבין ומבין  את התחושה של אדם העומד ברגעים של שינוי הסטורי ואת הצורך בכינוס. בהגנה על הקיים.  בשנת 1965 החל שטיינזלץ  במעשה הפירוש של "תלמוד שטיינזלץ" פחות משני עשורים לאחר חורבן יהדות אירופה על ישיבותיה וחכמיה. דורות של לומדים נעלם בעשן הארובות,  ובארץ, צומחת תרבות ישראלית, עם אתוס חילוני שונה. יש חשש גדול לאובדן הקשר עם העבר ועם היכולת לקרוא ולהבין את אשר נכתב. שטיינזלץ שמוצא עצמו בין שני העולמות מבין היטב, כמו רבי יהודה הנשיא, כמו ביאליק כמו דמויות של מנהיגים אחראיים  את אופציית האובדן של האוצר הרוחני והתרבותי. מסתבר שהורשה תרבותית ואמונית אינה מובנת מאליה.

יתכן שמתוך הביוגרפיה שלו של אדם על קו התפר ומתוך התנועה שלו מן החוץ אל הפנים  הוא הבין את הצורך בפתיחת הטכסט אל העולם העכשווי, אל הדור הצמא. הוא הבין אותי ושכמותי, שמלחמת יום הכיפורים הייתה עבורם סוג של קריאה להתעורר אל החיים היהודיים  החותרים מתחת לשפה, מתחת לארץ  ומתחת לטכסט.

בעוד שלפני מצויות שלוש גרסאות שונות של המשנה צריך לקרוא את דבריו של ביאליק המכנה את העובדה שאין מהדורה מדעית של המשנה "חרפה".

"באין עד היום בידינו – לחרפת האומה כלה – שום הוצאה מדעית שלמה[2][2] של המשנה, הוצאה בעלת נוסח קבוע, מבוקר ומזוקק על-פי כתבי-יד וספרים, לפי הדרישות החמורות של הבקורת המדעית בימינו – הוכרח המוציא "לכבוש את יצרו" ולהימנע מלהכניס את עצמו להכרעה בין ערבובית הנוסחאות והגרסאות, כדי לבחור מהן את הטובות בעיניו ולקבוע אותן לדורות בגוף הפְּנים. 

וביאליק ממשיך ומפרט את אימת "בלבול הנוסחים" שמנע הוצאה של מהדורה מדעית מפורטת וראויה. אימת הסמכות מול הבחירה החופשית אימת היראה מול השינוי.

בתי המדרש המתחדשים – תורה מעבר לסמכות

החברה הישראלית השתנתה וארון הספרים היהודי נפתח לצבורים שונים ולקריאות חדשות . ויחד עם התהליך הציוני, ההתקשרות אל הארץ וקיבוץ הגלויות החל רנסאנס תרבותי שאין לו גבול ואין לו שיעור. בתוך התהליך מצאתי עצמי לומדת מזה שלושים שנה  בבתי מדרש שונים דוגמת "אלול" ו"קולות"  המזמנים אליהם ללימוד שם בטכסט עומד במרכז הלימוד וסביבו הלומדים. וכל אחד מהלומדים מביא אל הלימוד את הרעב שלו ואת עולמו. ולמרות שאין מדובר בלימוד בעל משמעות הלכתית או מתוך מסורת לימוד קלאסית, זוהי תורה לשמה ללא יראת הסמכות אלא, יראה שהיא אהבה. תורה שמרחיבה ומעצימה את הזהות ואת השיח הישראלי ומביאה אותו ל"שפה" חדשה.

כאשר פתחתי את "ששה סדרי משנה" בהוצאת ידיעות אחרונות וראיתי לתומי, בפעם הראשונה, משנה מנוקדת ברצף, ללא פירוש וללא תוספות. היה בזה יסוד של הפתעה ולרגע שבתי לחשוש מפני הטכסט החשוף. אולם ברגע שפתחתי והתחלתי לקרוא, את הטכסט , מסכת ברכות מנוקדת ובהירה, עלה בדעתי שאני קוראת עברית נפלאה שיש בה לשון שירה, מקצב וצליל קצוב ועשיר אבל, אולי זו הפרוזה הריאליסטית הראשונה שנכתבה בעברית ובארץ ישראל. רומן הסטורי , על רקע החיים החקלאיים בארץ, מלא שיחות ומחלוקות ואגדות. כמעט היתי אומרת, פרוזה  בסגנון פוסט מודרני (האם עמוס עוז ב"אותו הים" לא למד משהו מהדרך בה כתובה המשנה?) .

"מאימתי קורין את שמע בערבית

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול תרומתם

עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר

וחכמים אומרים: עד חצות.

רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. "

וכשפניתי לסדר זרעים , מסכת שביעית בפירושם של שמואל וזאב ספראי בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכללת ליפשיץ, ניתן לראות, את הניסיון היומרני והמקיף  להוסיף באמצעות הפרשנות על המשנה, נתבך נוסף לשיטתו של עדין שטיינזלץ. ספר כזה יכול להיכתב רק במציאות של חיים יהודיים ריבוניים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. כאשר שפע הידע והמחקר עומד לרשות הכותבים והם אינם רק מכנסים מתוך דאגה אלא, מוסיפים נתבך של ידיעה ואהבה ביודעין.

זהו ניסיון לראות את המשנה ובמיוחד את מסכת שביעית כטכסט תיעודי והלכתי לחיים בארץ ישראל בתקופה שבין החורבן למשנה. לעקוב אחר כוליותם של החיים ואת העקבות שהשאירו לנו, הקוראים הסקרנים אל תוך חייהם. לפנינו  יצירה שיכולה להתהוות ולהיכתב מתוך תפיסה של דיאלוג וניסיון לחיבור הסטורי  של בני הדור ששב לארץ לחיות בה , להכירה ולהמשיכה, עם בני רבי יהודה הנשיא ובני דורו שהבינו שיש להם זמן קצוב לעשות מלאכת כינוס לדורות העומדים להתפזר ואין לדעת מתי יתכנסו. הספר היה בידיהם סוג של זיכרון ומצפן. ואני, ושכמותי, אנשים חתוכי וקצוצי שורשים יכולים להצטרף למסע ללא עלבון ועם תשוקה גדולה  ולרנסאנס התרבותי כי נפתחו השערים לתורה. 



 [כ1]

הנווד, הנדודים, ה Nomad

Me or somebody Else or Nobody – Nomad/ David Albachai

שאלה של זהותו הנוודית של דוד אלבחרי, שאלת זהותו היהודית מתוך שאלת הגדרת ה"מקום" וה"שפה". האם גלות היא גלות ממקום, מזהות או ניתוק השפה ממקום, ניתוק הסופר מקוראיו. אלה שאלות האופייניות מאד לזמננו, לתקופה שהגירה היא חלק ממאפיניה, המעברים ממקום למקום משפה לשפה, יוצרים זהות חדשה שהיא רבת זהויות. וכל ערך מוחלט מוטל בספק. את המאמר הפרגמנטרי הזה, פגשתי בפסטיבל משוררים בוילניצה 2012, דוד אלבחרי קיבל שם פרס מוערך מאד והוקדשה לו חוברת. בה הוא פרסם את מאמר הפרגמנטים הזה: "אני, או מישהו אחר, או אף אחד – נווד". תרגמתי והבאתי את הדברים כחלק מנסיון להרחיב את המושגים המתערערים ונבנים מחדש לעינינו.

1.
זה פשוט לדבר על גלות. במשך עשרים השנים האחרונות – מהרגע בו הגעתי לקנדה – באופן מפורש נלחמתי לא להיות מתוייג כגולה. זה בסדר גמור , אומר בעל הכוונות הטובות, האם נוכל אז לקרוא לך לפחות, המהגר מרצון? או, לא. קראתי. – בשום אופן לא.
עבור מהגר מרצון זהו פאראדוכס. אם מישהו בוחר את מה שנקרא "גלות מרצון" , אז הוא אינו גולה. כמושג, "גלות" מציין מצב בו מישהו למשל, מכריז על מישהו אחר "אויב המדינה". וזה שולח או מכריח אותו לגלות או דן אותם לגלות. אלה העוזבים מרצון, יכולים לראות עצמם כגולים, אך זוהי הבחירה שלהם: למען האמת הם סוגי תיירים שהם נוסעים נלהבים, או חובבים. יש להם דפוסי התעניינות רבה ביעדים אקזוטיים שמתגלים מעט קודרים אך, הם, מאושרים משום שמצאו עצמם במקום בו קיוו להיות.

2.

אתה רואה, זה מה שיכול להגדיר גלות אמיתית: הוא מצא עצמו במקום כלשהו, בו לא רצה להיות.

3.
אבל נוודים – מי שלא יהיו, מה מגדיר אותם? ובאיזה מקום נוודים מוצאים עצמם: במקום שהם נהנים בו או במקום שאינם אוהבים (והאם נעים סביב ללא סבלנות ומחכים ללכת לאיזשהו מקום? במקום בו , אם שום דבר אחר, לפחות, לא ינועו סביב בקוצר רוח)? או האם יש סביב רק נושא מסויים , שבאופן תמידי בתנועה בין מקומות שונים ואקלימים שונים?
ושאלה חשובה ביותר: האם הנווד מוגדר על ידי תנועה במרחב, או על ידי תנועה בין שפות?
4.
יש יותר מדי שאלות. במקום בו יש יותר מדי שאלות, שם בדרך כלל, יש פחות מדי, תשובות.
5.
ככל שעוברות השנים שאלת הזהות מתפתחת והופכת יותר ויותר קשה עבורי. למרות זאת אני מאמין בעיקרון שמספר כפול של זהויות שונות יכול להיות בעל תועלת לסופר, כמו לכל יצור אנושי אחר.
עכשיו, אני מתגעגע להיות בעלים של זהות אחת בלבד. שתהיה לי זהות של עצמי. שמי ושם משפחתי או שרק זהות אחת נבדלת שנוצרה על ידי הטכסטים שלי. בקיצור,הייתי רוצה להיות הטקסט של עצמי באופן בלעדי. הטכסט שלי. הוא מי שאני.

6.
אבל אפילו הזהות הטקסטואלית שלי הופכת להיות צורה מיוחדת של נווד. ברגע זה ממש הטכסט שלי נתון לתרגום. בסרבית, דוד אלבחרי הוא בעל זהות, זהות משתנה באשר היא. למשל, כאשר היא מתורגמת לסלובנית או לגרמנית. ודאי שאיני מכיר את דוד אלבחרי המתגלה מתוך הטכסטים שלי בשפות אחרות. איני יכול אפילו לחוש כיצד הוא נגלה מבעד לעיניהם של אלה המכירים אותי דרך תיווך בינלשוני.
מה שאני מכוון אליו, זוהי, למעשה, "זהות לשונית" – זוהי צורה הרבה יותר משוללת זהות בהשוואה לזאת שאני רוכש דרך דברים שאני עושה לקיומי בלבד.
בכל זאת, ההבדל העיקר טמון בתוכנו ומסגל לעצמו "זהות לשונית" – השייכת לעברנו, בשעה שאנו בוחרים מה שקרוי "זהויות חד פעמיות" על ידי רצוננו שלנו, בהתקשרות עם הנטיות שלנו, החיבות שלנו, הדחיות שלנו, או עם המניעים העדינים המופנמים ביותר שלנו.

7.

מצד אחד, להיות נווד זו הרגשה של שגב. אבל, מצד שני ,זו תחושה איומה. לא לנכס מישהו, זהות התוקפן מושרשת והיא מכאיבה לאנשים רבים. בעוד שסעיף החלפת זהות מייצג דבר מה שיכול להיות פשוט הדבר הטוב ביותר שקרה אי פעם לרבים אחרים. כל זה מכוון אותי לעבר האמן הקונספטואלי מירוסלב מנדיצ' Miroslav Mandicשיתכן שהוא הנווד הגדול ביותר שאי פעם הכרתי. הוא נדד באירופה במשך עשר שנים ורשם את הבלתי נראה ובלתי נתפס עדיין בבהירות רבה אתRose of Wandering . בעשותו כך, הוא הוריד מעצמו מכל זהות הקשורה לזמן. הוא נעשה ליבו של הורד – הורד עצמו בתהליך.
8.
כאשר הגעתי לקנדה , לפני עשרים שנה, כאשר מצאתי עצמי חשוף לשכנוע המוני שאני "גולה מרצון" שהוא משהו שמצאתי מחריד, והכחשתי בעוז אז, ועדיין אני מכחיש – למרות ההכחשות היתה לי הרגשה עקבית כאילו אני נשדד: הם רצו לשדוד את שפתי, הם רצו לשנות את זהותי. הם הכריחו אותי לכתוב על נושאים שלא עניינו אותי בעבר. אלה ששלחו אותי לדרכי, היו בדעה שזו זכותם לדחוף את האצבעות החמדניות שלהם לתוך כיס הנשמה ,לכרית החלומות, לשסתומי הלב, לתוך קופסת החיסכון של הזיכרונות . וכך – חסר כל, נטרף, מושפל, – המשכתי לחזור הביתה וללקק את פצעי. כמובן, פצעים, פצעים פיזיים תמיד נרפאים אבל מה שנשאר אלה הסמליים, אלה העמוקים כמו הקניון הגדול, פצעים אלה, לעולם אינם נרפאים. במילה אחרת, כל עוד אתה חי , הפצעים נשארים לנצח. ואולי זהו הכאב המיוחד אשר מגדיר את הזהות החדשה, הנרכשת לממדים גדולים יותר:
לא משנה השם שתקרא לה. נווד, גולה, אתני, מהגר, או היברידי. תחושת הכאב הזה, מאפשרת לך לדעת שהפכת למשהו אחר. אתה סובל כאב כשאתה שוכב, אתה כואב כשאתה עומד, אתה בכאב כאשר אתה רץ. אתה כואב אפילו כשאתה חושב שאין כאב – שהכאב פסק שלעולם לא יפתיע ויתעורר. בשעה שלמעשה זה רובץ על כתפיך ללא הפוגה רק כדי לסטור לך מאחורי האוזן ולגרום לך לראות כוכבים גם כאשר אינך מצפה לראותם ואתה מאד מודע לזה שזה אינו הדימוי של שמייך. יותר מזה, אתה במקום אחר. עדיין אותו אדם, אבל שונה באופן מוחלט ממה שתהיה מעכשיו ועד עולם.
9.
כלומר, אם אנחנו תופסים את המשפט "אורח חיים נוודי", במובן הרחב יותר של משמעותו, המשמעות היא שכולנו נוודים. הסופרים והאמנים ומה שאנו מכנים: האנשים הרגילים. מי שלפחות פעם אחת יצא אל העולם, להרפתקה קלה, הרוויח את הזכות להיות מזוהה כנווד. לפעמים זה מספיק לצאת מחדר אחד ולהיכנס לאחר כדי להיות נווד. לפעמים לא צריך יותר מאשר שדלת המרפסת תהיה פתוחה.
ואז שוב, יש זמנים שזה לא לוקח שום דבר – הגוף נשאר במקומו , חסר תנועה, בשעה שהנפש ממשיכה לנסוע הלאה והלאה. למעשה, הנפש היא לפעמים הנווד המקצועי האמיתי שהגוף יכול רק לקנא בה.
בשעה שמישהו בוכה מתחת לחלון "מאחר שאמורים להיות שם "שחקנים נודדים" , מדוע לא יהיו אם כן, "סופרים נודדים"?
אבל כמובן, למה שלא יהיו?

10
" אוו לוליטה שלי" אומר המברט המברט , דמותו העצובה של נבוקוב . "יש לי רק מילים לשחק איתן". לכן, אני מנסה לשחק עם מילים בעצמי. לדוגמא, אם נתבונן במילה: "נווד" נראה כאילו היא מורכבת משתי מילים אנגליות " No" ו ""Mad ובסדר הנכון: "Nomad" , כלומר, "לא משוגע".
כאשר משמיעים את המילה המסוימת הזאת "נווד", היא מזכירה לנו שבאנגלית היא מחברת שני ביטויים: "No" ו "mad" כלומר "לא" ו"משוגע" , במילים אחרות, נווד הוא מי שאינו משוגע.
כאשר אומרים את המילה המסויימת הזאת , נווד, שמזכירה לנו חיבור של ביטוי "No" ו "Mud" (או "אדמה" במובן הרחב יותר) ואשר יכוה להיות מובנת כ"נווד". אינו גוף העשוי "אדמה" (כמו בהקשר לסיפור המקראי על בריאת העולם) אבל יתר על כן, דרך החיים הנוודית היא מעלה של התודעה. מה שחשוב אם כן, זו לא רק תנועת הגוף אלא, גם תנועת הנפש.
גלות , ללא ספק, אינה אופנתית עוד , אנו חיים בתקופה של ידע המוני והעולם מוכר כרשת (אינטרנט). הגוף נשאר במקומו והוא כמעט חסר תנועה, בשעה שהנשמה נוסעת מהר יותר ויותר דרך החלל הוירטואלי, ואינה יותר מאשר תמונת מראה של הרוח הקולקטיבית של האדם, והיא קשורה לשיטה ייחודית של קשר חוט- אלחוטי, שלעולם אינו חדל לעבוד.
במילים אחרות, כולנו נוודים, משום שאנו נוסעים על בסיס יום יומי או לפחות אנו משוכנעים שאנו נוסעים בעולם הוירטואלי, שאנחנו מאמינים בקיומו. משום שלו לא היינו מאמינים בקיומו , לא היינו מסוגלים להאמין אפילו בקיומנו שלנו. וכל כולו לא יוביל אפילו לא לעקבה אחת הנשארת מאחור. אפילו לא לעקבה בוצית אחת – לנווד אין בכלל בוץ.

ספר סיפור ועומר. ארבעים ותשעה ימים זמן אחד ומקומות רבים

יום ב, השישי לעומר, שביעי של פסח

שתי תנועות הולכות זו כנגד זו, התנועה מיום ליום, מסעודת הפסח, מדפדוף יומיומי מיום ליום, מספירת העומר שסופרת ומונה ומוסיפה כל יום את היום העוקב עליה ובעקבותיה. ספירה שהיא כמו זמזום רקע עבורי. אינה מצמחת לי זקן. אינה עוצרת אותי לשנות את דרכי או מסלולי. ותנועה אחרת היא תנועה ספירלית, או תנועת רוחב של רצוא ושוב. של בואי ולכי.
ישבנו במרפסת, לא אחת ולא שתיים, אך בכל פעם זוהי הפעם האחרונה וגם הפעם הראשונה ורק התודעה מצרפת את הדברים לדפי זיכרון, פנינו אל הדשא, אל הגינה ומסביב קולות הציפורים, קולות הרוח בענפי הדקל, ארוחת הבוקר, עגבניות, מלפפונים ובצל חתוכים גס, כמה מצות, הקפה המשובח ממכונת האספרסו, מגש גבינות, זיתים ושני ספרים פתוחים. הבוקר שלאחר נסיעת הלילה, הבוקר שלאחר האהבה בתאווה ומתוך תשוקה, להתעורר ועדיין לגלות את הגוף כאילו השנים שעברו בינינו, לא עברו. האם יכול להיות שהזמן לא נערם? שהוא נעלם לחלל בלתי מוכר שאין לו ארכיאולוגיה או גיאולוגיה, הוא פשוט שם, מקבל את הזכרונות והזמן האבוד, בולע ללא משמעות. על מה דיברנו? דיברנו.
המילים היו קצרות ומדוייקות, אך בתוכי התנהל פירוש למילים ומדרש למראה ולדברים. בסוף אנחנו נאחזים בגוף שלא מפסיק להפליא ולהתפלא. אחרי זה הדרך.

יום ג, שבעה לספירת העומר.
הקפטריה בבר אילן, כמעט ריקה, ברדיו מדווחים על מסיבות המימונה, יש הקוראים לה "חג האמונה". אני בודקת את מפלס המועקה שלי, עד כמה משפיעה עלי השיחה מאתמול. ממה אני נפרדת ולאן אני הולכת, מהו הר סיני שלי ואיזו תורה אקבל עלי.
אמש ישבתי והקשבתי לסיפורים של בלש משטרה, לחיים של אחרים, קיוויתי שתהא בזאת תרופה. הצצה לעולם של אחר תביא איתה רגיעה ואולי גם הגוף יתעורר וילבש אדום לקראתו. הסיפורים משכו אותי לעולמו, לעולמות אחרים בהם מככבים נשים אחרות ואיש אחר. פורע גבולות ומחפש אותם שוב. שאלת הגורל או הבחירה עולה מסיפוריו של האחר. באותה עת, עומד לפני ספר הסיפורים שנפרדתי מנו, לפני זמן ועדיין לא יצא לאור. הסיפור המדובר , הסיפור המסופר והסיפור הכתוב.
בבוקר התעוררתי ללחישות שתי נשים בשפה הבולגרית. שפה חיה מתה. שפה מתחייה לפני המוות שמעבר לדלת, לא אתן לה לחמוק.

יום ה' תשעה לעומר

אתמול, לא הגעתי לכלל כתיבה. משהו מעכב אותי. משהו מנסה להתבהר משהו מנסה להתהוות. כמה שורות מספרה של אווה אילוז, אומרות לי שאני אחת מתוך תופעה ואין לי כח בזרועות להלחם נגד הזרם ולהיות מה שהוא "אני" נשכחת.
הלילה איבד את צורתו הלילית. כל רגע שהוא רגע כמו רגוע, כמו נחיתת ציפור על ענף, תנועה קלה באויר שאיש אינו חש מלבדה. חשבתי להבלע בתוך חיבוק שכל הדרך אליו היתה מלווה במנגינה ובריח אביב כבד הנכנס בעד החלונות, האם החיפוש היה למטרה היה לתנועה שאין לה משמעות לבד עצמה search, research, Such, Iskanje מילה שלא תעדר משום שפה. חיפוש גזור מחופש שתקועה בו וו, כמו יתד, כמו אמירה שאין חופש ללא חיפוש ואין דרך לצאת מהוו העוצרת את כל המהלך לקראת מה שאינו בר חיפוש הוא פשוט נקרה על הדרך ומאיר את הלילה, כמו בית נתיבות, כמו חדר מיון, כמו מזנון לקפה לילה בתחנת רכבת.
בלילה הזה, יצאתי לדרך ואיש זר אמר שצריך לשמור עלי, ברחתי והוא באורות נמוכים אחרי, מאיר לי את הלילה, טעיתי בדרך, והוא עצר והחזיר אותי ברוורס אל הדרך שאיבדתי למצוא ולהגיע למקומי. זו היתה דאגה כמו אם או אב, המכסים ילדשאיבד שמיכתו בלילה.
אישה זרה וקרובה נכנסה להביתה, אישה כמו תרגום .
אני סופרת את הימים לקראת העומר והיא מספרת על נאמנות ובגידה בארץ רחוקה. אקלע את החוטים כמו צמה לאחדות.

תמצית הרדופים (מונולוג של מרים בשבתה מצורעת במערה)

תמצית הרדופים

אני יושבת בתוך המערה האפלולית המגינה עלי ועל עיני מפני גודלו של האור במדבר. עוד לא עלה היום במלואו, וכבר נשמע רחש זוחלים וציפורים המתעוררות בתוך זקנו של דקל בודד. איש לא בא אלי ואיש אינו הולך ממני. מלאה באתי אל המדבר- אפרת הייתי, שפרו ורבו חברותי על-ידי- וריקה ועזובה אני יוצאת. מוות בין זרועותיי הרזות אני נושאת, אבל איני ריקה ממעשים. עורי הלבין וקשקשי עור יוצאות ממנו כעור הנשל של הנחש.
הנה עור הפרה, היא כפרתי, שנתן לי אחי משה ביד ציפורה אשתו. רחצתי וייבשתי וריככתי אותו בשיני, ובידי החלשות שעודן אוחזות באבן הכיתי בו עוד ועוד. בתמצית שסחטתי מצמחי הנחל היבש התחלתי לכתוב את אלה הדברים.
אנא, האזינו לשירת חיי הכתובה על עור הפרה המקומט.

אני, הנהר ואחי הקטן
לא מצאו דרך אחרת אלא זו- לקרוא לי אחות-משה. כאילו נשארתי מאז לעמוד כל ימי מאחורי סבך הקנים והסוף ולהשגיח על אחי הקטן, אחי הצעיר, תינוק ללא שם, תינוק מאם נסתרת, ניצבת מנגד ומחכה לראות מה יהיה לו. אבי עמרם ואמי יוכבד היו על סף ייאוש. לפנות בוקר, בטרם עלות השחר, היניקה אותו אמא בפעם האחרונה. אולי משום פחד ההתנתקות מפרי בטנה, צעיר ילדיה, אמרה שהיא רואה בו אור גדול, כאילו מראה סמוכה אצל פניו. אבל אני, שאז החל שערי לצמוח ושדי לתפוח וטרם הייתי לאישה, חלום היה לי בלילה שלפני, חלום מאלה החלומות שהיו פוקדים אותי ונשארים איתי גם לאור יום.
בחלום הופיעה אם-אמי, ובעודה נושאת דלי מים מן הבאר שליד כפר העברים, מהעבר השני של היאור, דיברה אלי ואמרה לי שאחי הקטן לא ימות כי יחיה, והוא יחיה ממי היאור שישאוהו הרחק, וכל חייו יהיו מלווים בנס המים. ועוד הוסיפה שאשמור על שמי הטוב מרים. כך אמרה ונשקה לי על מצחי ונכנסה לבקתת הטיט שכה אהבתי לבקר בה.
התעוררתי בהרגשה מופלאה ופני רטובים. לא סיפרתי לאבי את חלומי, כי הוא נזף בי פעם אחת ואמר שאין זה הזמן לחלומות, שדי לנו, בני-ישראל, במלך אחד שהיה לנו בעל חלומות, ומוטב לה לבת שתשתוק. ידעתי שאמר זאת בזעף של רגע. לא איש שתיקות היה אבי, הוא ידע לספר בפנינו את כל תולדות העברים, הם בני- ישראל שעל שמם אנו נקראים. תמיד היתה נחמה בפיו, שלא לעולם נישאר עבדים, זמן קצוב נתן לנו האל, מכסת עבדים שאותה עלינו להשלים. עוד היה מוסיף ואומר, שלא היו לישראל כימים האלה, בהם פרינו ורבינו והיינו למשפחה גדולה, עד שאין איש מכיר את רעהו מגודלה.
אמא דווקא אהבה להקשיב לחלומותיי, במיוחד כשהיינו הולכות לכבס על יד הנהר. מעולם לא נזפה בי, אלא היתה אומרת: "איזו ברכה נתן לי האל בתיתו לי בת בכורה".
שם, ליד הנהר, בתוך הסבך, ידעתי שמחה. כרעתי בין הצמחים בגובה ציפורי המים המקוננות, והתבוננתי סביבי לראות מה רוחש. על המים הרכים נעה תיבתו של אחי הקטן, תינוק רך, וחוט שקשרתי לקצה התיבה היה קושר ביני לבינו. ממתינה הייתי כמו הדייגים, אלא שהדג שלי כבר היה בידי וכל מחשבותיי לדעת מה ייעשה לו.
זוכרת אני את השקט המלא את קולו של העולם, ואת הציפורים. מהן אלה הבונות קן ומהן אלה המהנדסות בתוך המים ברגליים דקות וארוכות, שולחות מקור גדול בתנועה חטופה ושולות דג ועוד דג ועוד, כאילו אין סוף למקום בכרסן המנוצה.ויש כאלה המעופפות מעל המים ולפתע, בחטף, צוללות ומתרוממות באחת ושלל במקורן. שמחתי שהנה, במקום הזה, איש לא יקרא לי לקושש זרדים לאש או לחפש אחר אחי אהרון היוצא מתוך החצר לתור אחר חברים בחצרות השכנים. אבי חרד שמא, עם הגזרות שהטיל המלך פרעה על התינוקות, ייעלמו גם ילדים שכבר נגמלו.
הנה לי כמה דקות להתבונן סביבי על עולמו המופלא של האל מבלי שמישהו יקרא בעקבותיי: "מרים, מרים, בואי ועזרי", או "מרים, לכי והביאי".ישבתי בשקט הזה כאחת מציפורי המים ובידי חוט משוך הקשור לאחי הישן, כמו טבור חדש נעשה לו אל אחותו. השקט הזה נמצא בתוכי תמיד. אל השקט הזה אתגעגע עד יום מותי.
לא זר היה מראה התיבה השטה על המים. פעמים רבות היו כוהני המקדש המצרי משיטים על הנהר סלים ארוגים מעלי קנה ובתוכם מנחה לאלים. לפעמים היו אלה עוגות אפויות או מינים שונים של מזון. הסלים היו שטים המורד הנהר, והציפורים, שליחות האלים, היו באות ומנקרות. לפעמים היו הפירורים וחלקי המזון נופלים לנהר ודגים היו קופצים מהמים לצודם.
דווקא שם, בשבתי אצל המים, החלו מילים נובטות בי. לשיר. לשיר. לשיר לאחי הקטן שאחותו שומרת עליו מכל משמר.
ככה ישבתי לי על שפת הנהר בין הסוף, וטוב היה לי להיות שומרת אחי. חשתי את המים הזורמים תחתי, את רחש הרוח בין הקנים כאלף חלילים מנגנים, ואת הציפורים על המים.
ידעתי כי קדוש הנהר למצרים ויש להיזהר בכל אשר סביבו. ידעתי שהם אינם צדים את ציפורי המים ארוכות הרגליים. "פניקס" הם קראו להן ועשו להן מקדש בראש הגבעה מהעבר השני של הנהר. אבא סיפר לי שיש עיר במעלה הנהר ובה סוגדים הכוהנים המצרים לתנינים. הוא סיפר זאת בלחש. "מה משונות הן דרכי הנוכרים", אמר.
יותר מכל אהבתי את חגם בחודש האביב. אז היו שולחים מבית המלך אשר במעלה הנהר ספינה מקושטת ובה, מאחורי וילון, ניצב פסלו של האל הנולד מחדש. נערות בשמלות לבנות היו מחוללות על הסירה ועבדים שחורים משחור היו חותרים בה בשנים-עשר משוטים, וגופם נע בתנועה מופלאה. ואנו, יושבי תחתית הנהר בבתי הטיט ובסמטאות הבוץ, היינו זוכים לראותם לפני כניסתם לנמל העיר התחתונה.
לפתע שמעתי קולות הדוברים מצרית. פחד פילח את גופי. חששתי שמא יעניש אותי האל העברי על הרהורי האסורים, על העונג שפקד אותי בצל הסוף והקנה. הרי בזמן הזה נאנקים אחי בעבודה קשה ונשים הרות מפילות את עובריהן מחרדה.
ידעתי אך מעט משפת המצרים, מילים אחדות אותן למדתי שעה שהתלוויתי לאבי בלכתו מדי יום השלישי במניין ימי השבוע לשוק בכפר הגדול. שם בשוק מכר מעט מגידולי הירקות שגידלנו בחצר, תמורת פירות העצים של תושבי הכפר המצרים. לפעמים גם קנה אפרוחים, בתקווה שיגדלו ויהיו לתרנגולות מטילות, אך מעטים מהם שרדו. מהם שהיו מאכל לנחשים ומהם שחיו חורף אחד או שניים ומתו. אהבתי ללכת איתו לשוק ולראות את מנהגי הנוכרים. מה יפה הליכתם ומה רך הבגד הצמוד לבשרם.
קולות אדם באו ברשרוש המים וקולות הציפורים. חששתי שמא דייגים קרבים אלי, אך לא, היו אלה קולות נשיים. קולות רכים ונעימים, לא כקולן של הנשים בשוק. כמעט ערבה לי שיחתן, אך מתוך בהלה משכתי בחוט הפשתן הקשור לתיבה בחוזקה כדי לקרבה אלי, והוא ניתק. חרוד חרדתי. רעד עבר בגופי. ראיתי את התיבה שטה עם הזרם היישר אל זרועות הנשים המצריות הרוחצות. יכולתי לראות את בשרן הלבן בתוך המים, את שערותיהן הארוכות נפרשות כמניפה, ואת חופש תנועותיהן בלא כסות. הן אנו, בנות העברים, רוחצות בכותנות כותנה לבשרנו, מעולם לא נראה עירומנו לאור המים והיום.
קולות השיחה היו לקולות שחוק ושעשוע משחקי מים, אך לפתע נשמע קול פליאה. שמעתי אותן קוראות זו לזו לבוא ולראות דבר מה. ידעתי, מה נורא הדבר, נפל אחי הקטן בידיים מצריות.
חרדתי לספר לאמא את הבשורה הרעה הזאת. אני אחותו הבכורה ואני אמצא מוצא. זחלתי לאורך הנהר, הרחקתי עוד ועוד מן המקום שבו רבצתי כל הבוקר, עד שחשתי רחוקה דיי. אספתי את שערי מתחת למטפחת, ולקחתי את אחד הקנים למטה רועים בידי. וכך, כאילו רועה אני בבקרו של אבי, קרבתי אל המצריות. עוד בטרם נגליתי בפניהן שמעתי את בכיו של אחי. ידעתי שהתעורר משנתו והוא רעב. חששתי שמא בכיו יביא עליו את קיצו. קרבתי לאיטי ושמתי עצמי מתבוננת בהן מתוך חוסר מעש, כאילו איזו סקרנות דבקה בי. היו שם כחמש נערות צעירות, שתיים מהן קרובות מאוד לגילי, ואחת תמירה כתמר, עורה כנחושת, עיניה כצבע היאור ושערה השחור מכסה את כתפיה ואת חזה החשוף. היא רכנה במלוא קומתה מעל התיבה, מלטפת בגב ידה את פני אחי הבוכה. אחר פרמה את בגדיו, הביטה באבריו הקטנים, וחיש החזירה את חיתוליו למקומם. הנערות האחרות סובבו אותה, השמיעו קולות ועצות והתבוננו במעשיה. היא נראתה לי כבת מלך יפהפייה. נזכרתי בחלומי ובאם-אמי שפקדה אותי בלילה, ומבלי לברכן פניתי לבת המלך היפה ושאלתי: "האלך וקראתי לך אישה מינקת?" היא הפנתה אלי את מבטה היפה וענתה:
"מודה אני לאל הנהר הטוב ששלח אלי את מתנתו, את התינוק היפה הזה. לאחר שתאורת, אלת האמהות, לא שמעה את תפילתי ולא ענתה לקורבני, פניתי לאיזיס ואוזיריס היקרים בתפילה ובקורבן וביקשתי שיינתן לי ילד משלי. והנה הם גמלו לי. הלילה אביא מנחה גדולה, מנחת חג, למקדש, וגם את בסתת אלת השמחה לא אשכח. לכי בתי והביאי מינקת לבני".
עוד קולו של אחי הבוכה באוזני רצתי לחצר ביתנו בכפר. רצתי וביקשתי מחילה מאלוהי אברהם יצחק ויעקב על שאחי נמצא בידיים נוכריות המקריבות קורבן לאלי שווא, אבל בתוכי ידעתי שהישועה מידי אלוהינו. קראתי לאמי שהיתה לוחצת על שדיה הגדושים, בוכה וסוחטת את חלבה לכלי חרס, בוכה וסוחטת. צעקתי אליה: "בואי אמא, בואי אחרי, אחי ניצל ביד בת מלך, בואי להיניק את בנך".
אמא לא שאלה דבר, ורק ביקשה שאקח את אהרון לשומרו וקשרה את שדיה ברצועת כותנה ורצה אל הנהר. היא הגיעה בריצה ושמעה את בנה הקטן בוכה מרעב. בטרם עמדה מהילוכה המהיר הפשילה את חולצתה וחלצה את שדיה ונטלה אותו והניחה את ראשו בפנים זרועה השמאלית. והיו פניו אל גופה ופיו אוחז בפטמתה, וקולות היניקה התערבו באנחות בכיו הנרגעות. אמא הרימה את פניה לעבר בת המלך וסקרה אותה בעיניה היקרות, הצלולות מבכי אך מוצלות מכאב.
"קראי לו משה", אמרה לה, "לפי שאת משית אותו מהמים".
ראיתי את חיתולי הפשתן של אמי מתערבבים בצעיף המשי שכיסתה אותו בת המלך. חייכתי לעצמי ואמרתי: "מה יאים לך המשי והשני, אחי משה".

שנתיים ימים היתה אמא נכנסת ויוצאת בחצר הנסיכה ומיניקה את אחי הקטן, משה. היא דאגה שהוא יידע את שפת העברים. בכל פעם שהיניקה אותו, היתה שרה לו ומספרת לו סיפורים.
כשגדל מעט החלה אמא ללמדו לשתות מי באר מפי הכד, ולתוכם חלטה עשבים שהיתה קוטפת משפת היאור. עשבים אלה היתה חולטת כנגד כל כאב. במי החליטה היתה טובלת בד כותנה רך וסוחטת טיפות לשפתיו ולתוך פיו שנפתח כמו גוזל.
יום אחד שהתה אמא עם משה לבדה בחדר, ואני הייתי מעברו השני של הוילון. היא טבלה את הבד הרך במים חלוטים, ובעודם רותחים השקתה אותו לפיו שנפער אל פניה- כך היתה בוכה ומשקה, והתערב בכייה בבכיו של התינוק שצרבו לו פיו ולשונו, והיו שניהם בוכים, ואני בוכה יחד איתם מעבר הפרגוד, עד שהגיעו אמותיה של הנסיכה ולקחוהו מידיה.
יצאנו נזופות מהארמון, מורכנות ראש וצעיפנו עוטף את שערותינו ואת כתפינו בכניעת עבדים. באותה שעה יצאה אמי משתיקתה ואמרה לי: "עתה לא יעשו מבני משנה למלך, כי מלתי את לשונו. קשה וכבדה תהיה לשונו, ואיך ישיר לאלוהיהם? לא יהיה משנה למלך ולא כהן במקדשם, בארמונם לא יישאר, ואולי ישוב לעמו וברית המילה שמלה אמו- על לשונו".
שמרתי את הדברים בליבי, ולא אמרתי לאיש, פן יבולע לנו.
אותו יום החליטה הנסיכה שדי לו למשה להיות תינוק והגיע זמנו להיות נסיך. מאז הותר לנו לבקרו רק אחת לשלושה שבועות. אבל אמא, שנפשה נקשרה בנפשו של משה וראתה בו מקור של אור, לא עמדה בפרידה ממנו.
יום אחד מצאנו אותה מוטלת על חוף היאור. בתוך אגרופה הקמוץ היה מונח בד פשתן ישן, שממנו עשתה את חיתוליו, טבול בתמצית הרדופים. היא שכבה בפישוט איברים לא הרחק מן המקום שבו ניצבתי לשמור על תיבתו של אחי.
אחות אהרון
ואחר-כך הייתי אחות אהרון. אהרון ואני לא נפרדנו אף פעם, עד שהיה לאיש היינו סמוכים זה אצל זו. אבל מרגע שמשה היה לנביא ומוביל לעמו, היה אהרון סמוך אצל משה, ואני אצל אהרון. לפעמים הייתי נזכרת באמא שלא זכתה לראותנו גדלים יחד בחצרה. הלוואי והיתה רואה אותנו יוצאים ובאים זה ליד זה, אני מרים ושני אחי- משה שמראהו כבן מלכים ולשונו לשון נביא, מדבר לסירוגין בגמגום מתוק, גמגום שאין איש מדבר כמותו. בגמגומו המתוק היה מפרק את שמי וקורא לי "מי מי מיר-ים", ולפעמים נשמע שמי בפיו כ"מים" ולפעמים כ"מיר" ולאחריו ה"ים". וכך ידעתי ששמי יסודו במים, המים הזורמים, ורק רעם ה"ריש" המתגלגלת מפריעה לו, ה"ריש" שטובלת מרירות במים. והייתי חרדה מה היא אומרת. ואכן, באו ימים שנעמדה ה"ריש" בתוך המים, בתוך שמי, כמו מוט או זיז העומד במרי מול הרכות ומריע את זרותו, ואהרון אחי שפיו וליבו שווים לפני אדם ולפני אלוהים, ואני מרים, בעיני כל, אחותם.
נפשי נקשרה בנפש אחי. לא היה יפה ממשה בכל עמי, עם העבדים. ימים רבים רעה צאן במדבר. גופו של אבינו עמרם נמך מעבודה קשה, ואני מילאתי את מלאכות הבית במקום אמי. הציפייה היתה לי מעשה, ובכל יום חיכיתי לבואו של אחי משה. כאשר היה מתקרב לכפר, היה לחש עובר מבית לבית ומחצר לחצר, ואני הייתי יוצאת לקראתו ומחכה לו על-יד הבאר, שם היה משקה את הצאן.
יום אחד הגיע לאחר עת גז הצאן ללא עדרו, ישב על שפת הבאר ודומה שחיכה לי. באתי אליו והוא בירך אותי וביקש שאביא את אחינו אהרון, וכך עשיתי. הרחקנו מעט אל תוך הגבעות, אל מקום שבו מעולם לא הלכתי לבדי. ישבנו תחת הרותם המצל והוא, משה, שדיבורו קשה, פתח ואמר: "באביב האחרון לקחתי לי אישה, בת רעואל איש מדיין ושמה ציפורה, והנה יש לי ממנה בן ושמו גרשם".
אהרון ליטף את זקנו והשפיל מבטו ולאחר רגעים אחדים אמר: "אישה נוכרייה לקחת לך", ולא הוסיף. אני לא אמרתי דבר, אך בגרוני עמדו דמעות. דמעות קנאה ודמעות פחד. קינאתי באישה שמצאה דרך לליבו הסגור של אחי האהוב, וחשבתי שאותו ריחוק ופחד שיש לנו, העברים מהכפר, מפני הנוכרים, אינו נחלתו של אחי הצעיר שגדל בתוכם וכל מפתם.
אבל לא לשם כך לקח אותנו אחינו אל הגבעות. באותו הרגע פנה אל אהרון ואמר שהוטלה עליו שליחות מאת אלוהי העברים ועליו להיכנס שוב לארמון מיטיבו פרעה, כדי להוציא את עמנו מיד המצרים ולהעלותו אל ארץ אבותינו, מקום הכנעני והחיתי והפריזי והחיווי והיבוסי. כך אמר בדיבורו הרך והמתוק, בדיבורו השבור. הוא פנה לאהרון ואמר: "ואתה אחי, בוא איתי והיה לי פה". ואהרון ענה לו לאחר הרהור בלשון רבים: "איתך אנו, באשר תלך נלך, כי בך בחר האלוהים".
ואני שתקתי. נעמה לי ישיבה זאת עם אחי תחת הרותם בין הגבעות ואין איש עימנו. רק עננה קלה, עב קטנה, היתה מעל ראשינו, ואני ראיתי בה חופה הקושרת אותנו. מה גדול היום הזה.
ככל שנעמה לי ישיבתנו גדלה קנאתי באותה אישה שזכתה ומכינה מדי יום את ארוחותיו של אחי ומציעה לו את משכבו. וכך התערבה לי שמחתי באחי בכעסי על אותה אישה, ושני אלה התרוצצו בי כשני תאומים, וחששתי שאבוא לידי חטא. תיקנתי את צעיפי על ראשי ואמרתי לשוב. משה ואהרון ישבו עד שעת זמן איסוף הצאן תחת הרותם ודיברו את אשר היה להם לדבר. בשובו אמר לי אהרון שנכונו לנו ימים קשים אותם הועיד לנו אלוהים, ימים שיביאו אותנו אל ארץ אבותינו.

אותה אישה
כל הדרך חזרה חשבתי על אותה אישה. הנה יש לה שם שיש לו צורה ויש לו מראה- ציפורה. וכאשר מעלים את השם על ניב השפתיים, ייעשה לו מראה ודמות. זו חיה בעלת כנפיים שיש בה חירות. זו אישה גבוהת קומה, כהת עור, ששערה מושלך על כתפה כבת פרעה. זו אישה שעול לא היה מונח מעולם על צווארה, ששמלתה הלבנה עוטפת את גווה באותו בד רך שמטיל קפלים רכים ומטיל צל בין הירכיים ובצידי השדיים. כך בראתי לי אותה בעיני, וחשתי איך גופי הולך ומתמלא ברגש שלא ידעתי כמוהו. רציתי לדבר עם אהרון, לומר לו כי פחד בונה קן בליבי שמא הפיל כהן מדיין את אחינו ברשתו ושלח את בתו להקסימו ולכשפו בגפן נוכרייה שענביה יפים אך קשים, תופסים את הלב אך נושכים. ולא אמרתי דבר, כי ראיתי שעיניו רואות הרחק מפה, ועניין זה קטן בעיניו.
פעם אחת, בשוב משה למצרים, חזר ממנה והוא שונה, והוא אחר. כאחוז כאב היה, אך גם עונג חדש עיטר את פניו, וכששאלתיו: "מה היה לך?" השיב שאילו לא ציפורה אשתו לידו, כבר היה בין המתים. סתם ולא פירש.
באותו הרגע נדמתה לי כאחת הנשים המכשפות, נשות החרטומים המצריות שהיו רוקדות לפני אלוהי השווא בנפנוף ידיים שדמה לנפנוף כנפי ציפור המים.
באותה השעה חסרה לי אמי, לשבת עימה ליד הנהר ולדבר. הלכתי לנהר לעמוד בין הקנים ולהקשיב לאותו רחש עתיק. היתה זאת פרידה מנהר ילדותי.
הנה ציפור תעשה לה קן, גם תלקט בעשבים אחר תולעים וגם תעוף, תלך ותשוב, ומה אנו? אחי- כשמו כן הוא- גם עצבות וגם רמז: "אהה-רון", ולמשה שם הנושא את זיכרון המים שהם גורלו. ואני- שמי נפתח בשפתיים קמוצות ונסגר בשפתיים קמוצות, שלא כשמה. והנה היא בונה לה קן. אני אהיה נכונה לנדוד, והיא תקנן ותעשה בית לאחי.
ואני, אחותו, בין נשים אשמיע את קולי, וחרדתי רק לו.

ואחר-כך היה המדבר
ואחר-כך היה המדבר. היתה זו הפעם הראשונה שיצאנו ממקומנו ועזבנו את המקום. עזבנו את המקום עם הנהר. עזבנו את הקברים של אבא ושל אמא. עזבנו את המקדשים שאליהם נאסר עלינו להתקרב ושיופיים משך בנו וקרא לנו להתקרב. עזבנו את קולות כוהני מצרים שהיו באים אלינו עם הנהר כל בוקר, את המנון הבוקר לכבוד האל התעורר (שם מצאתי עצמי מקשיבה למים הנושאים שירתם ולפעמים נשאתי גם אני את קולי עימם). עזבנו את החתולים המייללים שרעבונם לפינוק אינו כלה. עזבנו את ראשנו השח מטה, את חרדת האדון שלנו. עזבנו את בקתות הטיט שלנו.
לאחר לי דמים וחיפזון יצאנו צפונה, אל המדבר הגדול, ומשה, אחי הקטן, בראש. הפחד הביא כוח לרגלינו והלכנו- זקנים, נשים וטף- צפונה, עד בואנו אל הים הגדול. לא היה זה כנהר. היה זה מדבר מים מטיל מורא.
מעולם לא ראינו מים שהרוח מכה בעורפם והם זורקים עצמם שוב ושוב לחול הים, ודווקא הוא, החול הרך, עושה גבול לים. המראות הגדולים אשר ראינו הביאו לי אהבה גדולה שלא יכולתי להכיל, ובנאדות המים ובתופים, תופי החג אשר לאמותינו, שרנו לאלוהינו שירה שלא ידעתי כמוה. והיתה שירתנו ושמחתנו רצויה, והיו קולות התוף וקולות השירה מעוררים את בני משפחתנו כפופי הגו לשמחה חדשה, שמחה שנקברה שנים ארוכות בין בקתות הטיט והחומר, פרצה כמו מראה הנהר ביום חורף, שהזעף הוא כוחו.
היתה זאת הפעם הראשונה שלא היסו אותי אחי או דודי להחניק קולי ושירתי. שירתנו ותנועת גופינו היו רצויים. חדש היה לנו החופש הזה. חופש ממורא הגברים ממראה גופינו הנעים על החול כגליו של הים הגדול. ובאותה השעה נשק לי אחי משה על צווארי, ספק מודה לי על המחול שהוציא את הנשים בעקבותיי, ספק אינו יודע את נפשו ברגש חדש. לא היתה שעה טובה מזו לאחי ולעמי, לא היתה שירה גדולה מזו. אולי עוד תהיה כאשר יגעו כפות רגלינו בסלעי ארץ יעקב אבינו הגדול.
זו היתה גם השעה הראשונה בה פגשתי אותה, את האישה ממנה יראתי. ראיתי את אשת אחי בשבתה עם התופים וקולה עימנו בשיר. יפה היתה בעיני באותה השעה וכמעט שכחתי את קנאתי לה.
וזכר השירה ההיא על שפת הים מלווה אותי בלכתי במדבר עד עצם הימים האלה. ימים בהם אני חשה את מותי הנחשי מטפס על גופי שהלבין. ימים בהם אני שבה ומתגעגעת אל אמי היקרה ויודעת שעוד מעט היא תאספני לחיקה ותיקחני אל ארץ המתים. כי אני, את עווני אני נושאת.
די היה לי לראות את המדבר הגדול והים, לראות את הניסים שעשה לנו אלוהינו, כדי לחוש את רגלי מפזזות בחופש שאינו יכול שוב לשאת עול. ואולם השער למדבר אינו כמדבר עצמו. המדבר אכל בנו והפריד ביני לבין אחי, אבל משהו מכוחם עבר גם אלי והייתי אחות לכל האמהות בתלאותיהן במדבר. אני, מרים בת יוכבד ועמרם, לא הייתי לאיש. צמקה רחמי ויבשה. אישה שונה הייתי בין הגברים, ואחות גדולה לנשים הבוכות מגעגועים לבית שבו צומחים תאנה ורימון, גפן מטפסת על הגדר, ואש-תמיד רוחשת בחצר, וריח הלחם נישא בו, לחם שאת טעמו כמעט שכחנו בהיותנו בדרך.
את ילדי המדבר אספתי לזרועותיי ברגע צאתם לעולם.
אחיותיי לדרך רואות בי כוח של איש, וגברים אינם רואים את רוך ירכי ואת לובן צווארי. וכך לימדתי עצמי לכתוב ולשיר בלילות את בדידותי בעולמו היפה של אלוהים.

הדיבור והצרעת
ודווקא הדיבור המתוק שאהבתי בשיחי עם נשים והיה בו משהו משכך כאבים- הוא הדיבור שהיא לי את עונשי. אהרון אחי הזהירני שביכולתו של פה להחטיא וכל האיברים ילקו. אבל אני שאלתי מה לו לפה להחטיא את שאר אברי הגוף. הרי הפה והלשון כוחם רב להם לשאת שירה והודיה ומחילה ואף להודיע על הכאב. והנה, כאשר ראיתי את ציפורה ליד הבאר, ראיתיה ועצב עמוק סוגר בחריץ על שפתיה הצרובות, ואין נזם על אפה ולא עגילי זהב על אוזניה. שפתה אמרה לי שרוח הקודש לקחה את אישה ממנה, ואין לו עוד צורך בה, ואל ביתו לא יבוא.
אחי הקטן נושא ונותן עם עולמות עליונים ועם שלם על כתפיו, ודווקא הוא, המרגיש בכל יום צערם של המונים, עיוור גמור לכאבה של אישה אחת, אשת חיקו היושבת בצל אוהלו. ואני ראיתיה והנה היא מעונה תחת שתיקתו, הוא מענה אותה באין בואו. לא יכולתי שאת זאת.
היה זה ביום ההוא עם שחר, בעומדנו בפתח האוהל, אחי אהרון ואחי משה ואני, ברגע יחיד בו היינו שוב יחד כמו אז ליד שיח הרותם. וענן אלוהים מעלינו כמו טלית, כמו אוהל. התייחדות היתה לנו, ואין איש בא לתבוע את זמנו. ולא ידעתי שזה הענן מכאן לא ינוע עד אשר יאסוף אותי, מרים, אל חול המדבר, רחוק מאוד מכל נהר.
עוד אני משלימה מילותיי ונושאת תוכחה אל אחי, סרה טלית החסד וסר הענן מעלינו אור היום והמולת המחנה באה אלינו, ופניהם של אחי שונים בראותם את פני. עייפות נוראה יצאה מתוכי וביקשתי לשבת על אבן, שאלתי את נפשי לישון במקום הזה. ובאותה השעה פשטתי רגלי לפני והנה היא מצורעת כשלג. חשפתי שרוולי לראות זרועותיי, והנה הן לבנות וצבות.
צעקה גדולה צעקתי אז, צעקה שעברה מקצה המחנה לקצהו, ואחי משה נפל אפיים פתח אוהל מועד.
והמחלה יצאה ממני ונגעה בנגעים קשים את פני ואת גופי. היא יצאה מפי כמו נחש היוצא ומלפף את אשר הוא פוגש. פי, מקור חיותי, מקור כוחי ושירי, החל טורף בי. חשתי שכל כולי איני אלא אותו הפה, הפה היה יש לעצמו, בוער ושורף וכואב, וחשתי שהחטא והעונש אחד הם. וביקשתי מפי, מקור צרתי, שיהא גם עושה ניב שפתיים וישא תפילה בעבורי.
"רפאני ה' וארפא, הושיעני ואיוושע, כי תהילתי אתה".

את הדברים האלה כותבת אני, מרים בת יוכבד ועמרם, אחות משה ואהרון, בשבתי לבנה מצרעת שבעה ימים ושבעה לילות במערת רועים מחוץ למחנה. כל יום נשרה שן נוספת מפי, וביום השביעי היתה בידי מחרוזת שיניים, ופי נפער כפניה של אישה שחצתה את גבול חייה והיא שרויה כבר בחיקו של המוות המתעכב לקחתה. לא היה בי עוד רצון לאוכל ולא ידעתי בו טעם, גם קולי נעשה זר לי ודמה לקולה של ציפור לילה על היאור.
קשה לי הדבר שאין נהר לידי. באוזני שמורה שירת כוהני מצרים המעירים את האל ומראה אם- אמי הקוראת לי לחצר בית-הבוץ. רק הרוח הבא מן המזרח והשמש המלהט היו לי נחמה.
שבעה בקרים עם שחר, בשתיקה, הביאה לי ציפורה אשת אחי כלי חרס למים וכתונת להחליף. במדורה לוחשת שרפה את כותונתי מאמש. כך, שבעה ימים- הרוח, השמש, ציפורה וכד המים, עד שתהיה כותונתי האחרונה תכריך לגופי המצטמק.
נידונה לשכחה אני, הנה את קברות אמי ואבי שוטף הסחף בארץ זרה ואין עולה על קברם. אני אקבר בין חולות המדבר ואהיה מזון לעוף השמים, ואחי יגיעו לארץ חדשה ומצבת אבן תקום על קברם.
אותה העת שמעתי את קולה של הבאר. אותה הבאר שהייתי רואה בעיני בלכתנו במדבר, ותפילתי היתה לזכות ולהיטהר בתוכה כאורח-נשים פעם יחידה ואחרונה בחיי. כאן במערה למדתי שתפילה ודיבור יש בהם כוח של ממש. כמו עננים המרחפים דרך קבע על המחנה ואין מהם התגשמות, רק צל מלווה שאינו משכיח במדבר את טעמה של התפילה לגשם.

את עור הפרה המקומט גלגלתי אל תוך הכד, שבמימיו רחצתי את פני ונטלתי את ידי, ונתתיו בידי ציפורה, אשת אחי, שצבע שפתיה כצבע הרדוף הנחלים על הנהר.

הסיפור פורסם בקובץ: קןראות מבראשית בעריכתה של רותי רביצקי,ידיעות אחרונות, יהדות כאן ועכשיו.

רחובות, סיוון תשנ"ח