למה יותר מתמיד צריך שלום

חלק מיומן קורונה מתעתע שאין לסמוך עליו

אין לדעת האם המגפה היא חיצונית ומסתכמת במסכה ומלל אינסופי ברדיו ובכל אמצעי תקשורת או שהיא זוחלת לארבע אמות שלי. איני מרפה ואני מנסה לממש ולחיות את מה שתכננתי. אך היומן שלי מזכיר לי מיום ליום היכן רציתי או תכננתי להיות והיכן אני נמצאת. את הפער ההקשה בין התוכניות, החלומות שהיו לי לבין מציאות חדשה שהפילה אותי למקום שאני שמאמץ להבין. ובכן בשעה זו ברור לי שלו יכולתי היתי פועלת לטובת שלום אזרחי, אזורי. שלום פשוט בו אפשר לעלות על רכבת בחיפה או ראש הנקרה ולנסוע לאורך חופו המזרחי של הים התיכון: לבנון, סוריה ותורכיה עד איסטנבול. משם לחצות את הבוספורוס ולהיכנס דרך יוון או בולגריה לאירופה ולנוע בה חופשי ברכבות או במכונית ולהגיע לא בקצב הסילון אך בקצב התנועה האנושית לקראת מטרה אפשרית. מדוע לא נדרים ברכב או ברכבת לקהיר ומשם נעלה על אוניה לכיוון מערב הים התיכון, אפשר לעצור בקצה המגף האיטלקי ולהכנס לאירופה ממרכזה, צפונה.

התחושה הבסיסית בימים אלה שאין תנועה בשמי ישראל שמדינת ישראל היא הגטו היהודי הגדול בעולם. שהאפשרות היחידה לצאת מכאן היא על ידי טיל בכיוון אחד או בצורה של Virtual Reality. שאלת השלום היא לא שאלה של מנהיגות פוליטית זו או אחרת. זהו הרצון והצורך של אזרחים להיות חלק מהעולם . להבין שהקמת מדינת ישראל, הפעולה ההירואית הזאת , ההזדמנות שניתנה לנו להיות ריבונים על חיינו, לחיות בשפתנו ובזהות אחת היא חד פעמית ואין לאבד אותה. /

ההכרה שהשבוע מתקיים פסטיבל סט בצרפת והספר שלי יהיה נוכח ואני לא אהיה שם להביאו עם מישל אקהארד אליעל לעולם, מתסכלת אותי מאד. השפה הצרפתית השפה הזרה הראשונה שהתיידדתי אתה שרציתי בה שעולמה התרבותי היה לי לכמיהה ולנכס, . זמן רב מדי חיכיתי לרגע הזה והוא נמס מול עיני. אבדן חופש התנועה והתחושה של עולם הולך ומסתגר ומצטמצם לריבועים ונקודות ללא מגע אנושי מפרק אותי מבפנים, מפרק אותי ממילים לאותיות. כל נסיון שלי להבין איך אוכל לעלות על טיסה ולצאת מסתכם בתשובה: השמים בין ישראל לצרפת סגורים. האם יש לך דרכון נוסף? מעולם לא רציתי דרכון נוסף. אני גאה בדרכון הישראלי שלי ומתעבת כל דרכון שתחת שם המדינה, יש שמות אזרחיה היהודים הטבוחים, בסך הכל שבעים שנה לאחור. אין לי דרכון אחר. אז איני יכולה לפתוח את השמים ולצאת.

*

לפעמים נראים לי הימים האלה כמו עכבר או אוגר הרץ על גלגל בכלוב במלוא תועת הרגלים לשום מקום. אך עצם התנועה חשובה, כי אם לא תהיה תנועה, יש חשש שרק הכלוב ישאר.

*

בראייה רחבה יותר, הדבר הראשון שהיתי רוצה בעקבות התקופה הזאת, או מה שראוי היה שיהיה בהיר וברור הצורך העמוק האזרחי, האנושי בשלום. לא רק בגלל הבטחון ולא רק בגלל הכלכלה אלא בגלל הנשימה והנשמה. בא נגיף חסר שם וחסר צורה כמו הצפרדעים שיצאו בלי סיבה נראית לעין מהיאור, כמו השחין שטיפס ללא סיבה נראית לעין על הבהמות, כמו היתוש בראשו של טיטוס, אותם, יצורים זעירים לפעמים בלתי נראים שגורמים לחזקים בינינו להרפות ולוותר.  בעיקר ל"פרעה" ולקיסרים" שבינינו. מול עינינו, נופלת אימפריה, מאבדת את כוחה, את התחושה שעצם קיומה מבטיח בטחון. דווקא, מקומות כפריים, פתוחים, פריפריאליים, הופכים להיות נחפצים, בטוחים מסכנת הדבקה. יש תנועה מהמרכז לשולים. מה שנראה כבטוח וחזק מסתבר כמשענת קנה רצוץ "עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובר בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו". והאדם נאלץ ללכת אל תוך עצמו כדי למצוא את המשענת שלו.  

אני חוזרת לתחילת הדברים. ה"בטחון" אינו על סדר היום הפוליטי. הכלכלה והבריאות הם על סדר היום הפוליטי. הנשימה וההנשמה, הן השאלה היומיום. כמה אנשים חולים הים וכמה מונשמים והאם יש לטובת הציבור מכונות הנשמה. יותר מתמיד נדרשת ערבות הדדית, יותר מתמיד שלומם ובריאותם של השכנים היא ערבות לשלומנו ובריאותנו. דומה שהכדור עליו אנחנו יושבים מחפש איזון. באמצעות יצור חסר חיים, זעיר ביותר הוא משתלט על העולם להחזירו לביתו. להחזיר את האדם (כי הנגיף פוגע רק בבני אדם) למקומו, להחזירו משוט בארץ.  ואני שקיוויתי השנה לצאת לכמה יעדים, לממש חלומות שלי לספרים מתורגמים, אני חשה את תחושת הקריסה , את האובדן. בניין שלם שהקמתי קורס ואין לדעת האם אוכל להקימו מחדש.

חברי, המשוררים האירופאים ממשיכים להפגש. הם נוהגים ממדינה למדינה מארץ לארץ באותו דרכון ליעד שבחרו בו. הם יממשו את הזהות הפואטית שלהם, את יעודם. הם יחליפו רשמים על העולם החדש, האחר. ואני, יהודיה וישראלית גאה, שחלק מהגאווה המיוחדת לנו היא השליטה בשמים ובמרחב האוירי, המרחב שסגור בימים אלה עבורי.  

כמה הערות על השירה בתקופה שהאדישות היא כלי פוליטי

הדברים נכתבים בזמן השתתפותי בפסטיבל השירה הבינלאומי בסטרוגה, מקדוניה

  1. לפעמים נשאלת השאלה למה משוררים היום, בעידן המסכים ודיגיטציה , בעידן הבינלאומי, צריכים לכתוב בשפות קטנות ואיזוטריות, אולי כדאי כמו זמרים מסוימים, לעזוב את המקומי והאיזוטרי ולכתוב באחת השפות הגדולות, אולי בלינגואה פרנקה , באנגלית. הרי ממילא, בזמן התרגום השיר מאבד הרבה ממשמעותו ומכוחו ומשנה זהותו, אם כן מה הטעם בכתיבה בשפות קטנות ואיזוטריות. אפשר גם לנסח זאת אחרת, אם ממילא נכתבת שירה בשפה איזוטרית

וקטנה אולי כדאי להשקיע משאבים בתרגומים מהמקור לשפות הגדולות. כך תמשיך להתפתח השפה מתוך השירה והשירה מתוך השפה והתרגומים ינגישו את המשוררים והשפה והשירה לעולם. ישחקו המשוררים המקומיים במגרש של הגדולים.

  • אני כותבת ממקום אחר מקום מוכר ואהוב ומתחדש, מפסטיבל סטרוגה שבמקדוניה, לילות שירה בסטרוגה. נקודת מפגש מעניינת של משוררים מהמרחב הים תיכוני , הבלקן ואירופה. עיר קטנה על חוף אגם אוכריד, בדרום מקדוניה יש להניח שלא היתי נעצרת בה אלמלא הפסטיבל. מדי שנה מגיעים אליה כמאה משוררים וכשבעים הם משוררים אורחים לשבוע של קריאת שירה ולחשיפה לשירה ולמשוררים המקדונים.

בקושי שלושה מיליון אנשים מדברים מקדונית ופחות מהמספר הזה קוראים שירה, אך למקדוניה יש משוררים טובים ויש מסורת של שירה. בעבר, הם היו חלק מיוגוסלביה הגדולה אך בשלושה עשורים אחרונים, הם שפה ועם ומקום לעצמם, מה יעשו עם השפה החדשה ישנה אם לא יחשפו אותה בכוחות משרד התרבות והעריות ומאמץ קולקטיבי לפני משוררים וארצות אחרות. ספק אם הינו נחשפים לשירה הנפלאה הבאה משם. לפנים האנושיות של העם הזה, לשאלות הזהות והשייכות, לתחושה שאין עתיד, לעם קטן שיש לו פזורה גדולה בעולם.

  • בישראל כבר למעלה מעשר שנים נעדר פסטיבל שירה בינלאומי מרכזי. יהודה עמיחי הקם את פסטיבל המשוררים הבינלאומי במשכנות שאננים, שהזמין משוררים מכל העולם וחשף את ירושלים, את השפה העברית ומשוררים ישראלים

לעולם. השפה העברית האיזוטרית, הקטנה קיבלה את מקומה בין העמים. לא הכל היה מושלם ויש לי כמה הערות על הדרה של ההגמוניה הפואטית של שנות השמונים והתשעים, אבל בכל זאת, אפשר היה לארח לתרגם ולחלום.

  • פסטיבל המשוררים הבינלאומי בירושלים פסק בגלל נימוק סתמי למדי, המנהל הנכנס של משכנות שאננים החליט שעדיף פסטיבל סופרים בינלאומי על פני שירה. לו לפחות היה מאחד את השירה והפרוזה ומרחיב קהלים, אך לא, בפעם הראשונה נחלקה הספרות ל"פרוזה" ו"שירה" בגלל עניין כלכלי. סופרים כידוע, הם סקסיים ומושכי קהל ממשוררים. אך, בזה לא נגמר העניין. כמעט לכל שפה, יש מכון המקדם אותה ואת תרבותה בארצות שונות. המכון התרבותי הוא שגריר של תרבות לארצות השונות, כך מכון סרוונטס לספרדית, המכון הרומני לשפה הרומנית, המכון הצרפתי לשפה הצרפתית, המכון הפולני לשפה הפולנית ומכון גתה לשפה הגרמנית. עברית אינה בליגה הזאת. לשפה העברית ולספרות העברית אין מי שיקדם אותה. אולי תגידו "המכון לתרגום ספרות עברית", ראיתי פרוזאיקנים עבריים זוכים לעזרה מצד המכון לתרגום ספרות עברית, לא ראיתי את השירה העברית מקודמת בעולם באמצעות המכון לתרגום ספרות עברית. האם זו הכללה? אשמח לשמוע  על יוצאים מהכלל.
  • לתרבות בעיקר לסופרים יש יחסים מסובכים עם הממסד, עם מקורות הכוח הפוליטי.  חייו של אמן קצרים מאד, ואם בתוך שנות הצירה שלו מישהו חוסם אותו, או מונע ממנו התפתחות, זו בהחלט פגיעה משמעותית בו וביצירה שלו, לפיכך, קורה לא פעם שאנחנו משתפים פעולה עם מקורות הכוח, כדי לשרוד תקופות קשות ולהגיע לשלב הבא. בתקופה זו, התקופה בה אנחנו חיים היא אחת התקופות המבלבלות והקשות ביותר ביחסים שבין יצירה, אמנים וממסד. קשה להבין מי הממסד ומה הוא רוצה, האם לממסד הפוליטי תרבותי, יש אדאולוגיה או חזון. קשה להבין מי הכתובת לחמצן ששמו כסף כדי לממש יוזמות תרבותיות, אין במי לתמוך ואין למי להתנגד, האדישות, חוסר העניין של הממסד התרבותי החל ממשרד התרבות ועד אחרון הגופים, מביך ומשתק ומונע פעולה.
  • לישראל אין פסטיבל שירה בינלאומי משלה לארח וליזום פעילות משותפת, למשוררים העבריים אין כתובת כדי ליזום יוזמות הדדיות, אין כתובת לבקשה לתמיכות עבור ספרים ועבור תרגומים ואין קריטריונים.

אני כותבת את הדברים מתוך יאוש כפול, ראיתי איך נסגר אחד מצינורות הקשר והחמצן של השירה העברית ואיני רואה מרד משוררים המבין את מלאכת השירה

ומנסה לפרוץ את המחסום ולחדש את מה שהתחיל יהודה עמיחי. ומצד שני, כמי שיזמה ומנהלת אמנותית של כנס "כיסופים" לסופרים ומשוררים יהודיים, מפעל שהוא מבחינת מהותו  הינו אדאולוגי תרבותי ובהיקפו לאומי, רוב הזמן שלי ושל השותפים שלי נתון לחיפוש הכסף האבוד, הכסף שהובטח בקדנציה אחת לפני בחירות ראשונות, ועכשיו בתקופת מעבר אינו מוצא דרכו לנמעניו. הנשק החזק של הממסד הוא בפיזור חוסר ודאות. רק משוררים מוכנים להתמודד מול חוסר ודאות , והממסד יודע להתיש אותנו עד יאוש.

  • אם מקדוניה וסרביה וסלובניה וקולומביה וניקרגואה יכולות לשים את השירה בראש מעיניהם ולהיות גאות בשירה הנוצרת בשפתם ועל אדמתם, הגיע הזמן שגם מדינת ישראל ומשרד התרבות והמכון לתרגום ספרות עברית ומפעל הפיס ומחלקות התרבות של העיריות, התנערו מאדישותם ויתחילו לפעול כמי שמבינים שספרות ואמנות ישראלית הם היצוא הטוב ביותר שיש להם.

(המשך יבוא)

נולדתי לפניך תאומים , להיות ישראלי, זה לחיות עם שאלה מוסרית.

תוצאת תמונה עבור מגילת העצמאות להדפסה

עם הקמת מדינת ישראל, קיבלה החברה הישראלית הזדמנות חד פעמית בהיסטוריה להיות כ"כל הגויים". ובמגילת העצמאות נכתב ונחתם האתגר : זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית. אך לא נכתב שם, איך עושים זאת. הזכות הטבעית של העם היהודי להיות עם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית יכולה להיות מלכודת של זהות וערכים. אני כותבת את הדברים האלה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צהל וליום העצמאות 70 למדינת ישראל. כאשר כבר שלושה ימי שישי צעדות מחאה של תושבי עזה בחסות החמאס לעבר גדר הגבול  ומטרתם לפרוץ את הגבול, לפרוץ את הריבונות, ולמשוך תשומת לב עולמית למצוקתם. סמיכות האירועים מעמידה באופן ברור את העובדה שהשמחה שלנו, מעצימה את תחושת ההחמצה התסכול והנחיתות של הפלסטינאים. והתוצאה היא שאנחנו עומדים אלה מול אלה כאויבים וממררים את החיים.

האם חזון מדינת היהודים של מקימי המדינה לקח בחשבון את המלחמה הבלתי פוסקת?  שלבחור בריבונות משמעותו שאין עוד חיים כמיתוס מחוץ להיסטוריה. להיות ריבוניים משמעותו לפעול מכוח המיתוס, ובתוך ההיסטוריה. להיפרד מדמות הקורבן ולהיות מי שלוקח אחריות על החלטות שיכולות להיות כרוכות במחיר חיי אדם, במחלוקת.

איך לשמור על גבולות הריבונות מול אלפי אזרחים עזתים ההולכים לעבר הגדר, מונעים על ידי חמאס. אזרחי עזה הם אנשים מיואשים ללא הווה וללא עתיד. ללא הנהגה שלוקחת אחריות, אלא מלבה את הקונפליקט ומשקיעה את כספי אזרחיה במנהרות וכלי נשק. ובכל זאת, אלפי אנשים ללא נשק הולכים כבר שלושה שבועות מדי שישי לעבר הגדר, לפרוץ אותה. מולם עומדים חיילי צהל חמושים ומגנים על ארצם. תמונה בלתי נסבלת. אני מאמינה שהצדק איתנו, אני יודעת שהאחריות היא על הפלסטינאים להרפות מהטרור ולקחת אחריות על חייהם ועתידם ולשנות גורלם אבל, בינתיים השאלה העומדת לפתחנו היא מוסרית. השאלה היא האם לירות או  לא לירות על אנשים בלתי חמושים. זו אינה שאלה של צדק אלא של מוסר. בלתי אפשרי שישראלי-יהודי יפתח באש על מפגין ללא נשק. זה המוסר שלנו, לא שלהם. הוא מחייב אותנו. שאלת עזה היא האתגר המוסרי של מדינת ישראל. קודם אתגר מוסרי ואחר כך פתרון פוליטי. האתגר הוא להינתק מהפחד להינתק מהנורמות של השכונה האלימה בה אנו חיים להעמיד את מוסר הנביאים לפני כל אינטרס אחר. בעניין זה, לא נוכל להיות "ככל הגויים". אלא כמאמרו של אלתרמן להישיר מבט ולומר: "נולדתי לפניך תאומים". השניות והחיים בארץ אחת שני עמים, היא תעודת הזהות של מדינת ישראל. אך לא רק עמים, כי יש בתוכנו גם פליטים ומהגרי עבודה, אנשים הנמלטים מפני הרעב והמוות מארצם ומוצאים כאן מקלט. הם "הגר" החי בתוכנו. הם "האחר" שלנו. הם האתגר לחיות עם הזר והשונה. לדעת לכבד את הפחד מפניהם ולהכיל אותו. מאות שנים חיינו ביציע של ההיסטוריה, הינו קורבנות האירועים. עכשיו האתגר הוא לקחת אחריות ולנהל את האירועים באופן שנוכל לחיות אתו ולא רק במישור הפוליטי, בעיקר במישור המוסרי.

הריבונות מעמידה את הפוליטי לפני המיתי , אך באופן פרדוכסלי המיתוס היהודי הוא מקור המוסר . הוא תוכנה של הריבונות. לפיכך האתגר הוא לחיות עם הפרדוכס, ללמוד לחיות עם הניגודים .מדינת ישראל כמדינת היהודים וככל הגויים.

שוברים שתיקה

אחרי 75 שנים בולגריה לא מתנצלת

במשך 75 שנים מעט מאוד דובר ונלמד בארץ על גורלן של הקהילות הספרדיות בבלקן. מעט מאוד דובר על סופה של קהילת יהודי בלגרד, זגרב או סרייבו, ועוד פחות ידוע ומדובר על יהודי תרקיה ומקדוניה. מי שמע על היעלמותה המוחלטת של קהילת ביטולה, סקופיה או ניש? אחרי 75 שנים הגיע הרגע לשבור שתיקה.
ביום ראשון, 11 במארס, החל מהשעה 10:30 בבוקר, סגרו את הרחובות הראשיים בביטולה. מאות רבות של אנשים התקבצו ברחבה שלפני בית החולים המקומי, ששמו הוסב לאחרונה ל"חיים אברבנאל", על שם הרופא היהודי האחרון שניהל את בית החולים לפני עלייתו ארצה. ברחבה שלפני בית החולים נמצאת אנדרטה צנועה בצורת עץ גדוע, ועליה כמה מילים באותיות קיריליות.
היו שם קבוצות של ישראלים שמשפחותיהם קשורות לקהילת יהודי ביטולה, בני נוער, קבוצה של גרמנים פרוטסטנטים, וחשוב מכל, נוכחותם המורגשת של ראשת העיר וקבוצות מקדוניות מקומיות שלמדו את הנושא. היו גם דיפלומטים וראשי קהילות יהודיות מיוגוסלביה לשעבר. כולם התקבצו כדי להניח זרים ולזכור את 3,144 יהודי ביטולה, קהילה ספרדית עתיקה שהושמדה.
ב־11 במארס 1943, בשעה ארבע בבוקר, אספה המשטרה הבולגרית את המשפחות היהודיות והעבירה אותן לבית החרושת לטבק "מונופול" שבסקופיה, שם פגשו את קהילות סקופיה וניש. ב־29 במארס, לאחר 18 יום, נשלחו לטרבלינקה והושמדו. איש לא נותר.
לאחר קריאת שמות הנספים והנחת הזרים והנאומים, יצא מצעד החיים דרך רחובות ביטולה והפארק, לעבר תחנת הרכבת שממנה יצאו לסקופיה בקרונות משא. למחרת יצאנו שוב למצעד החיים, אך הפעם בעיר הבירה, סקופיה. יצאנו מתחנת הרכבת הישנה שממנה נשלחו היהודים לטרבלינקה לעבר מונופול. רחובות עיר הבירה נסגרו לתחבורה, ומצעד מרשים רב משתתפים מילא את הרחובות לעבר בית החרושת, שנמצא בלב שכונת מגורים. אין ספק שתושבי העיר אז היו עדים לנוכחותם המוזרה של יותר מ־7000 יהודים, מתינוקות ועד זקנים. האם לא שמעו את הקריאות לעזרה ואת הזעקות למים וללחם?
בראש המצעד צעדו ראש ממשלת בוסניה וראש ממשלת מקדוניה, סגן שר הביטחון אלי בן דהן ושגריר ישראל במקדוניה דן אוריין.
האירוע המשמעותי ביותר קרה כאשר בצומת שלפני בית החרושת מונופול נעצרה שיירת מכוניות וראש ממשלת בולגריה, בויקו בוריסוב, יצא מתוכה והצטרף למצעד. השאלה התלויה באוויר היתה אם הוא בא כדי להתנצל בשמה של בולגריה על ציד ורצח יהודי תרקיה ומקדוניה.
אך לא. אחרי 75 שנים הוא לא אמר דבר על אחריותה של בולגריה. ראוי לכל אזרח ישראלי לדעת ולזכור, לצד שמו של אדולף אייכמן, את אלכסנדר בלב, חבר הפרלמנט הבולגרי שניסח את "החוק להגנת האומה", המקביל לחוקי נירנברג, הקים את הקומיסריון לענייני יהודים וניסח את הגבלת התנועה ואת החובה לשאת כפתור צהוב בצורת מגן דוד. ב־22 בפברואר 1943 חתם בלב על הסכם עם שליחו של אייכמן, דנקר. בהסכם נקבע כי בשלב הראשון יגורשו 1,200 יהודי תרקיה ומקדוניה ו־8,000 יהודים מבולגריה. בשלב השני, יישלחו כל יהודי בולגריה. המשטרה הבולגרית קיבלה את ההוראות וביצעה ביעילות רבה את ההסכם: היא הכינה את הדרגשים באולמות מונופול וריכזה את היהודים עד להעברתם ביעילות לידי הגרמנים ומסעם הסופי לטרבלינקה. האם לא הגיע הזמן שאנחנו נדע זאת והבולגרים יישאו באחריות ויבקשו סליחה מהיהודים?
ובכן, למרבה ההפתעה, ראש ממשלת בולגריה שהצטרף למצעד החיים לא התנצל. באופן אירוני, בימים אלה מתנהל כנס בנושא 75 שנים להצלתם של יהודי בולגריה על ידי העם הבולגרי. חבל שלא זו היתה מנת חלקם של יהודי תרקיה ומקדוניה.
פורסם במדור "דעות" של עיתון ישראל היום, 15.3.18

המהפכה הצליחה. איבדנו את הגברים  

מאמר שהתפרסם הבוקר ב"ישראל היום".
קתרין דנב, שחקנית גדולה וסמל של נשיות צרפתית, עומדת בראש רשימה של מאה אמניות ונשות רוח שחתמו על מסמך האומר שאונס הוא פשע, אך החיזור העיקש או הלא מוצלח אינו עבירה, והרעפת מחמאות אינה עבירה. לאחר טקס "גלובוס הזהב" ודבריה של אופרה ווינפרי, שביקשה שהמהפכה הפמיניסטית תביא לשינוי בעולמה של האישה השחורה, העמידו הצרפתיות חלופה כשפרסמו את הקצה האירופי המנוגד לתנועת המטוטלת של המהפכה הנשית. זה סימן שהמהפכה הגיעה לנקודה שבה צריך לעצור ולחשוב מה יקרה לאחר שהגל יעבור. ייתכן שהעולם יהיה מתוקן יותר, ייתכן שקריאתן של נשים להפסיק את ההטרדה ויחסי המרות תצליח. אך האם יידעו הגברים להשתלב בעולם המתוקן?
האם ברעש השיח המתוקשר היטב בעולם המערבי, לאחר שנאמר הכל על "לא תעשה", יש מישהי המנסחת את חוקי ה"עשה"? בסרטה האחרון, "המיילדת", משחקת קתרין דנב אישה בוגרת בשנות השישים לחייה, השולטת היטב בטנגו העדין בין גבר לאישה. ביאטריס (קתרין דנב בסרט) היתה בעבר הרחוק פילגשו של אביה של אישה מיילדת (קתרין פרו), שאליה מגיעה דנב מתוך מצוקה. המיילדת היא אישה מסורה לעבודתה, נטולת גינוני גנדרנות המתנזרת מתענוגות החיים. דנב שיחקה את דמות עצמה. גם כשהיא חולה וחסרת כל, היא הולכת זקופה על עקבים גבוהים ומנהלת את יחסיה בהווה ובעבר עם גברים. היא לובשת חולצת משי משובחת, ושערותיה עשויות כאילו הרגע טיפל בהן הספר. גם כשהיא מהלכת בביבים היא יוצרת תדמית של בת מלך, של אישה נאהבת.
הנשיות היא זהות, היא כלי הבעה והשקפת עולם. יחסי גבר ואישה, משיכה ומיניות, הם שפה בפני עצמה ויש לה כללים. האישה צריכה להיות יפה, מוקפדת ומושכת והגבר אמור להחמיא ולחזר, "לעשות עיניים", ליצור מגע, להזמין. המשחק הכרחי כדי שייווצר קשר שיוביל לאינטימיות. דנב וחברותיה הביעו עמדה פוסט־פמיניסטית – הן אינן מוכנות לשפוך את התינוק עם המים. הן חשו שתנועת המטוטלת הקצינה, ובשולי הצלחת המהפכה הפמיניסטית איבדנו את הגברים שלנו, את הדרך הטבעית לתקשורת איתם. אנחנו בדרך לשוויון, אך איבדנו את מחויבות הגברים לזוגיות, לביטחון כלכלי, את ההבנות הטבעיות ואת הדרך לאינטימיות וזוגיות.
תנועת המטוטלת בין הוליווד ופריז מדלגת על המזרח התיכון. כאן המאבק אינו כה נוצץ; הוא ניטש בין חברות מסורתיות למודרניות וחופשיות. אני שייכת לדור הנשים שגדלו בעידן הפטריארכלי, עולם שבו מרגע שהחלו הסימנים הנשיים, למדת להדוף ידי גברים, עולם שהיו בו סימנים מסורתיים אך כבר בלע את גלולת ההיריון והחל לדבר על שוויון וחופש מיני בין גברים ונשים. כיום, אחרי קמפיין Me Too, הגיע הזמן להילחם על מקומות עבודה לנשים בכל רמות החברה, על האפשרות להתפרנס בכבוד, ואף על פי שאנחנו נשים ואימהות – שזו לא תהיה משכורת שנייה. ברוח קתרין דנב, עלינו לדעת להפריד בין "הטרדה" ו"יחסי מרות" לבין חיזור ומגע מכבד ובהסכמה. עוד לא ויתרנו על החופש לאהבה המתחילה במבט ומחכה למבט ותגובה ומגע.