סיפור העשוי שיש שבור

השאלה המובילה את הדברים הנאמרים להלן, ערב תשעה באב, השאלה הרודפת אותי ועוד מדוברי הלדינו שמוצאם בבלקן "אם אתם ספרדים, איך יכול להיות שאתם ניצולי שואה"? אחד ממסעות חיי הוביל אותי בשנים האחרונות למקדוניה. מקדוניה שהייתה לאחר מלחמת העולם השנייה חלק מיוגוסלביה. בשנת 1976 בהיותי סטודנטית צעירה מצאתי עצמי במסע תרמילאי ובביקור במחנה הקיץ של הקהילה היהודית בפירובץ שהיום היא קרואטיה. מאז נפשי קשורה בנפשה של הקהילה היהודית הקטנה שהיא שרידי שרידיה של קהילה גדולה ותוססת ממנה הגיעה משפחתי. חייתי והתבגרתי עם אנשיה וגדלתי על ספריה ומחקריה של ג'ני לבל הראויה למקום של כבוד בכותל המזרח של המחקר על יהדות הבלקן בכלל ויהדות מקדוניה ובלגרד בפרט. מאז רגלי נושאות אותי לאן שליבי רוצה ולאחרונה יצא ספרי "שירי אורפיאה" בשפה המקדונית בהוצאת "מגור" בסקופיה שבמקדוניה. זו עבורי אבן דרך חשובה. מייד לאחר צאת הספר כיוונתי עצמי לביטולה היא מונסטיר ולבית הקברות היהודי שנוסד בשנת 1497 עמדתי בשעריו הלבנים והוא נפרש לעיני על מורד גבעה בקוצי הקיץ, בעשבייה צהובה המשתרעת מגדר לגדר. מאז פברואר 1943 לא התקיימה לוויה ולא קברו איש. למרות שהסיפור שאני רוצה לספר סובב בית קברות הוא אינו עוסק במתים אלא בחיים, אינו עוסק ב"שם" אלא חובתי להביא את הסיפור ל"כאן" . לפני שנה בקיץ 2015, בית הקברות נראה היה כשדה קוצים מגודר, שדה של שום דבר, חשוף לשמש הקיץ הקשה. לפני שנה הייתי שם עם הצגת התיאטרון "הכיתה שלנו" שיתוף פעולה של "הבימה" והקאמרי בבימויו של חנן שניר, ועסקה בקורותיה של כיתת בית ספר בכפר פולני, כיתה מעורבת של פולנים ויהודים שתחילתה ילדים ככל הילדים וסופה, שריפה של בני הכיתה היהודים באסם הכפר בידי חבריהם לכיתה יחד עם עוד אלף שש מאות יהודי הכפר. הביקור בבית הקברות היה חלק מביקור התיאטרון בביטולה. לא צריך להתאמץ כדי לראות את ההקבלה בין סופה של הכיתה הפולנית, לסופה של הקהילה בביטולה. בביטולה, אין יהודים. שני שרידים לקיומה של קהילה יהודית במקום במשך 500 שנים הם שני עמודי בית הכנסת "קהילת פורטוגל " ששרדו והובאו לפארק העירוני כמזכרת ובית הקברות היהודי בכניסה הצפונית לעיר. ביום בו ביקרתי בבית הקברות שכבר אינו דומם וחבוי תחת העשבייה, הובא לידיעתי העתק מסמך שחתום על ידי מפקד המשטרה הבולגרית במקום. במסמך מפקד המשטרה מדווח לממונים עליו ששוטריו אספו בארבע לפנות בוקר את 3,531 יהודים שהם 793 משפחות וכולם נשלחו ברכבת לסקופיה לנקודת איסוף הוא דווח לממונים על השלמת המבצע . אכן, יהודי ביטולה נשלחו לנקודת האיסוף והריכוז בבית החרושת לטבק "מונופול" עם שאר יהודי מקדוניה. משם, כעבור שלושה ימי ריכוז ללא אוכל ושתיה, ב- 11 לחודש מרץ, 1944 נשלחו עם כל יהדות מקדוניה ברכבות לטרבלינקה. המשטרה הבולגרית בימי המלחמה היתה חרוצה ופקדה על הקהילה היהודית להצטלם , גברים, זקנים נשים וטף אצל הצלם המקומי. ליצור אלבום הקהילה. תחת כל תמונת דיוקן צוין שמו של המצולם, שנת הולדתו, מקצועו וכתובתו. כך ביום פקודה היה בידי המשטרה מסמך מלא ומפורט של כל בתי האב. לאחר המלחמה, נמצא העתק האלבום בידי הצלם שהיום איש אינו יודע את שמו ואלבום זה הוא המסמך המדויק על פיו יודעת הקהילה מי ומי היו על הרכבת לטרבלינקה ב11 למרץ 1944. מתוך ספרה של ג'ני לבל "גאות ושפל" למדתי שביטולה הייתה בעבר עיר ואם בישראל, עיר תוססת עם מוסדות קהילה, שני בתי כנסת הנושאים את שם מוצא : קהילת פורטוגל, וקהל ארגון. לפני שנה כאשר טיילתי בעיר והגעתי לבית הקברות הלך איתי קולה של ג'ני לבל כלוחשת שמות המקומות: ביטולה-מונסטיר, אוכריד, סקופיה, ניש ושטיפ. שמות ערים ועיירות שקהילות יהודיות ספרדיות חיו בהן במשך מאות שנים תחת השלטון העות'מני, חיו, יצרו, בנו מוסדות קהילה דיברו וכתבו עברית ולדינו, מקדונית, תורכית ויוונית ושפות נוספות שסבבו אותם. כולם היו מיעוטים מול שלטון התורכים וחיו אלו לצד אלו. ג'ני לבל חקרה וסיפרה ואני הקשבתי ולא הפנמתי. בשנים האחרונות, דווקא לאחר מותה, אני הולכת אל הדרכים שהיא שלחה אותי אליהן ומחפשת את האנשים המקומות העדויות. ספרה "גאות ושפל". ספר יחיד במינו על תולדות יהדות מקדוניה, ספר שלא זכה להתייחסות בחייה, דומה היה כאילו סיפר סיפור על שבט נכחד באפריקה, אבל, בימים אלה ג'ני לבל זוכה להכרה וספרה והמסמכים שהעלתה מהווים מקור חשוב להבנת חייה ומותה של הקהילה האבודה. יולי 2016 , בית הקברות קם לתחיה הדרמתי מסקופיה לביטולה כשהמטרה הייתה לבקר ולראות את השינוי שחל במהלך השנה האחרונה. הפעם, הצהוב המוחלט של עשבי הקיץ הכלואים בין הגדרות הופר, בקצה הפינה הימנית התחתונה, הצבע הוא אפור, ועליו, מונחים לוחות של מצבות אבן, חלקן כהות, שחורות וחלקן מכוסות בלוחות שיש. מרחוק נראה כאילו מישהו השליך קוביות מאורכות, באי סדר ובכל זאת בכיוון מסוים. מרחוק ראיתי דמויות עובדות בשטח, מריצות וקלשונים, אנשים חופרים ועובדים. דניאלה האדריכלית וביליאנה המשוררת התלוו אלי וככל שהתקרבנו החום הכה בנו, חום ישיר של ארבעים מעלות נאחזתי בבקבוק מים אך היתה בי התרגשות רבה. הלוחות השחורים נראו כמצבות אילמות, כל לוח שחור הוא קבר ללא שם. ביניהם נראו לוחות לבנים ושברים. יש שמועה החוזרת בשיחות השונות, על ברכת קצינים שקירותיה עשויים מלוחות שיש של מצבות יהודים, הנושאות על גבן שמות עבריים. ככל שהתקרבתי, החלו אותיות עבריות בסגנונות חריטה שונים קופצות לעיניים. מתוך הזיעה המלוחה והדמעות שירדו על פני, מצאתי עצמי קוראת כמתוך ספר או דף עיתון מצבות שניקו אותן היטב לאחרונה. הנה מצבתו של חיים שמעיה ארואסטי, כה עברי כה פיוטי: ב ד ה איש ישר ונאמן לקבור הובל בשנת עא לימי חייו מי ימחה דמעת בנו ובנותיו וכל קרוביו הבוכים במר נפשר עליו כי כבר נקצץ חוט חייו חיים שמעיה ארואיסטי נפטר 29 אלול שנת 5996 תנצבה . או מצבה של אישה : אבן מקיר תזעק אניה ואניה על האי שופרא דבלי בעפרה לא ראה חה בימיה האשה הכבודה והצנועה הנפטרת בקיצור שנים מרה חנה בת אסתר מנוחתה כבור בשמונה עשה לחודש כסליו שנת חמשת אלפים ושש מאות וחמישים ליצרא תהא נפשה צרורה בצרור החיים 5650. נוסח המצבות שנכתב עבור הנצח, כתוב בלשון הווה, כאילו, אנו ניצבים לפני קטע מעיתון יומי. ידיעה .דניאלה שאלה אותי לגבי עיטורים ומשמעותם, היא הצביעה על ידי כוהנים פרושות וכך הבחנתי שאני בתוכה של חלקת הכוהנים הסמוכה לגדר, בראשה של כל אחת מהמצבות היו שתי ידיים פרושות כסמל הכוהנים. הרגשתי שאני מהלכת בין דפיו של ספר שנקבר והוחזר לחיים, במקום דפי קלף, דפי שיש. סביב עבדו אנשים והתרגשו מעצם הגילוי ואילו ליבי היה עם העברית הנפרשת על המצבות, כאילו ישבה על הר הזיתים ולא אי שם בקצה הבלקן. על כל מצבה סיפור משובץ בחלקי פסוקים בעברית ומצאתי ביניהן מצבה אחת שכולה לדינו באותיות עבריות. ואחרת מערבת עברית בארמית ולרובן יש מסגרת סגנונית המתחילה בפסוק קינה ומסתיימת בתאריך העברי המדויק, יום פטירתו של המנוח. שלוש מצבות סמוכות זו לזו סיפרו על נשים, שנפטרו בשעת לידתן וקינת הבעל והיתומים זועקת מהאבן. מצבה אחרת מספרת כמו קטע עיתונות יומית, את סיפורו של אדם צעיר ויצא מאוכריד בדרכו לביטולה ובדרך ליד כפר בוקואה, התנפלו עליו בני בליעל שדדו אותו והרגוהו. אלמנתו, הכינה מצבה מפוארת ונשאה קינה כתובה. סיפור בית הקברות של ביטולה, נזכר בסיפרה של ג'ני לבל, וכל שנות שלטון הקומוניזם לא היתה גישה אליו, מצבו של בית הקברות העתיק ביותר בבלקן, היה חרפה. יהודי הקהילה נעלמו בעשן הארובות ללא מצבות, אך השאירו אחריהם מסמך באבן שקשה היה לתקן אותה. בתחילת המאה עשרים, השגרירות האמריקאית בנתה את הגדר ואת השער המפואר לבית הקברות ומאז דבר לא השתנה. תחיה מתוך העפר בשנתיים האחרונות, בכל זאת חל שינוי דרמטי, כוחות מקומיים וכוחות ישראלים משתפים פעולה. בסקופיה הוקם מוזיאון השואה של יהדות מקדוניה ואתו הוקמה גם קרן השואה, והחלה התעוררות סביב נושא בתי הקברות בשטיפ, בניש, בביטולה ובמקדוניה בכלל. דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה, החל להניע את הנושא יחד עם ד"ר שלי לוי דרומר אחת מנציגים בודדים של הקהילה החיים היום אתנו. הצטרפו והתגייסו לנושא נציגי אוניברסיטאות מקומיות, בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אריאל. אולם ההפתעה הגדולה היא דמות מיוחדת שמלווה את הפרויקט ושמה מימה. עורכת דין ויועצת עסקית שהקימה עם ארבע נשים נוספות עמותה ששמה "ארכא" שקשרה עצמה לישראל ולקהילה היהודית הנעדרת. מימה, שבמקצועה עורכת דין ויועצת עיסקית, אומרת לי בפגישתנו האחרונה, בקפה של שש וחצי בבוקר, רגע לפני שאני יוצאת לשדה התעופה. "תראי במה אני עוסקת, בכלל לא במקצועי ובעבודתי, כולי נכבשתי לסיפור בית הקברות היהודי. אבל, למעשה לא מדובר בבית הקברות, היא אומרת לי, מדובר בחיים משותפים של מיעוטים שונים שחיו כאן יחד תחת השלטון העות'מני. מוסלמים, נוצרים יהודים, אלה ידעו את השפות של אלה, היו מעורבים בחיים ובחגים. לסבי, היא אומרת היה מפעל לייצור ממתקים בשוק. הוא נהג לספר לי איך הוא מכין את הממתקים המתאימים לכל אחד מהחגים של היהודים, הנוצרים או המוסלמים. ממנו שמעתי לראשונה את המילה "סוכות" , הרי יהודים כבר לא היו, אבל הסיפורים היו. " למימה ולחבורה המקדונית –ישראלית המתהווה סביבה יש תכנית שהולכת וקורמת עור וגידים, בית הקברות מהווה קצה חוט לסיפור שהלך לאיבוד יחד עם בני הקהילה במרץ 1944. בתהליך בניית הזהות של מקדוניה המדינה וביטולה העיר, לסיפור היהודי יש מקום חשוב. לכן, העמותה מתכוונת לאסוף כל חומר דוקומנטרי , לתחזק ולשמר את הקיים, לפתח פארק הכולל חורש ועצים סביב בית הקברות והקמה של מוזיאון יהודי שיבנה בתפיסה הייטקית ויהווה מקום לספר את סיפורה של יהדות הבלקן. בשולי שיחתנו שאלתי אותה, האם נמצא פנקס הקהילה, או מחברות החברא קדישא. ה לאן נעלמו הספרים ומסמכי הקהילה , להפתעתי, נפלתי על חדשה. לאחרונה, התקבלה ידיעה שהיה מורה אינטלקטואל בן העיר שהבין את העומד להתרחש והלך ואסף את מסמכי הקהילה ממשרדיה ומהבתים השונים ושמר אותם בביתו, לימים, העביר את הספריה והמסמכים בנו לאחד המנזרים העתיקים בהרים במרחק סביר מהעיר. נדמה שככל שניגשים לחישוף בית הקברות, הולך ונחשף סיפור מורכב בעל מרכיבים של בלש. אני הולכת בהרגשה שג'ני מלווה את דרכי ומוליכה אותי ממקום למקום מאדם לאדם. ורחל לוי דרומר, המזכירה האקדמית של בר אילן, היא אחת הדמויות המובילות בסיפור, היא ילידת סקופיה 1956, "אבי ממשפחת לוי במונסטיר, היא ביטולה , כל המשפחה הושמדה מלבדו ואחיו, ב1944 הוא היה סטודנט לרפואה בסופיה ובזמן איסוף היהודים הוא לא היה שם. אימי ניצלה בזכות אביה הרופא. הבולגרים שחררו את הרופאים היהודים כדי שיטפלו במחלת הטיפוס והם הצטרפו אחר כך לפרטיזנים. כשהסתיימה המלחמה אבי, ד"ר חיים אברבנאל מונה למנהל בית החולים בביטולה והכיר את אימי שהיתה גם היא רופאה , אך ברעידת האדמה הגדולה בסקופיה 1963 נהרגו שניהם ואילו אני שהיתי בחופשה אצל סבי וסבתי בביטולה, ניצלתי. מיד לאחר האסון החליטו סבא וסבתא לעלות לארץ וגדלתי בביתם בבת ים." רחל מעידה שג'ני לבל הייתה בביתם פעמים רבות וראיינה את סבה וסבתה לצורך כתיבת הספר, היא אף מזכירה לי שג'ני הכירה בינינו. "במהלך כל השנים האלה דיברתי עם סבא וסבתא בסרבו-קרואטית המשכתי להתעניין בקורות המקום ושמרתי על קשר עם מימה ועם משפחת סדיקריו. מימה שאלה אותי שוב ושוב, אם ביטולה היתה מרכז יהודי כה חשוב איך אין בה מרכז מחקר או מוזיאון ואילו מן הצד השני, נשאלתי שוב ושוב, שאלה שלא מפסיקה להרגיז אותי "אם את ספרדיה, איך נספתה משפחתך בשואה?" . דומה ששאלה זו המעידה על בורות והתכחשות לגורלה של יהדות הבלקן דיה כדי לעורר את הצורך והחשק העז למלא את תפקידם של המעטים ששרדו ולספר את הסיפור שלא סופר על גורל יהדות מקדוניה "חשוב לי לספר את סיפורה של יהדות מקדוניה, נשארתי יחידה ממשפחתי." מסכמת ד"ר רחל לוי דרומר וברור לה ולכולנו שאנו על פתחו של ספר משיש שבור.

פורסם במוסף ל"תרבות וספרות" של ה"ארץ".

Burning with my scalding fire and I can’t reach the silence

slovenia august- september 2011 068

Piran , August 2011. starting translating

 From the Foreign to the known

Lately, a five year work ended, of translation, study, conversation and editing of the anthology of contemporary Slovenian poetry in Hebrew. This is a moment of great satisfaction from the very existence of a book of this kind, and from the fact that I embarked on a personal as well as a group journey, rife with obstacles, and overcame it. However, following the end of the journey and the editing, I realized, that this is more than a book. It was a journey into a foreign culture, into a foreign country, to make it known, and perhaps into the self. To that which is visible and invisible in language. Slovenia in general and Ljubljana, its capital city, in particular, were not meaningful in my or my family’s biography. Other places in Europe, especially in the Balkans, are meaningful. However, last summer I was the guest of honor at the three days “Jewish Languages” Festival, at the Mini teater in Ljubljana. It dawned on me, that somehow, Ljubljana has become a place for me. A point in the world fraught with meaning, a place of biographical, social, and cultural associations. A place where love may reside. And, talking about love, Ljubljana means “Love.” In other words, people may live in 8 Hagfen St. Love. Some would exclude Slovenia from the Balkans, being situated north, bordering on Italy and Austria, and never been a part of the Ottoman Empire, but part of the Austro-Hungarian one, as other central European countries. Poetry and the language brought me to her.

My voyage began with the poetry festival in Vilenica in 1998, one of the worst years in my life. Yossi, my man, was very sick, the girls were young, and life shook in unknown rhythms toward the unknown. Being invited to the festival, among the poets inaugurating it in the karst cave, was like the hand of the almighty, showing me that a wider world awaits around the corner, that poetry goes beyond the local swamp, it is a borderless world of words, a place of love. Years later, in 2016, the circle would close, by the labor of translation, which is occasionally a labor of love to poet friends, to poetry and to the meeting of languages and cultures. This is a boundless attraction, and this too became one of the most difficult years of my life, a crossroad of life and death, of the possible and impossible.

One of the poems I was asked to read and translate was written by Tomaž Šalamun:

JONAH

how does the sun set?
like snow
what color is the sea?
large
Jonah are you salty?
I’m salty
Jonah are you a flag?
I’m a flag
the fireflies rest now

what are stones like?
green
how do little dogs play?
like flowers
Jonah are you a fish?
I’m a fish
Jonah are you a sea urchin?
I’m a sea urchin
listen to the flow

Jonah is the roe running through the woods
Jonah is the mountain breathing
Jonah is all the houses
have you ever heard such a rainbow?
what is the dew like?
are you asleep?

slovenia august- september 2011 009

Barbara Pogacnik, Piran, August 2011

While reading the poem, I felt it touching the pupil of my Jewish anxiety, even if written in a foreign language and relating to another people. One day during the festival we spent in Ljubljana, reading poetry in a library/book store, when an Austrian poet, writing in Slovenian (an interesting complication by itself, giving up a great language like German for a minor language) pulled my sleeve, saying: “You must read this poet,” pointing at a book by Srečko Kosovel, 1904 – 1926, and testifying about himself that since stumbling on this Slovenian poet, he began reading Slovenian poetry, and eventually writing in it. The poem which attracted my attention, and I translated later, is among the first in the anthology: “Ljubljana is asleep:”

In red chaos a new humanity
is approaching! Ljubljana is asleep.
Europe is dying in a red light.
The phone lines are all dead.
Oh, but this one is cordless.
A blind horse.
[As if your eyes were from
Italian paintings.]
White towers rise
out of dun walls.
The flood.
Europe is stepping into a grave.
We come with a hurricane.
With poison gasses.
[Your lips are like strawberries.]
Ljubljana is asleep.
On the tram the conductor is asleep
Slovenski narod
is read in the Europa cafe.
The clicking of billiard halls.

 

An expressionist poem, prophetic in my eyes, written a long time before World War II, foreseeing Classical Europe’s death, due its loss of values and morality. Needless to say, I bought the book, and went searching for Europa café, still in existence, as well as the newspaper mentioned in the poem.

  1. A synagogue wakes up in the theater

Imagine, a Sabbath Eve, you receive an invitation to a premiere of a known Roman tragedy at the Mini teater. People are thronging in their Sunday clothes, to an evening of theater, “Thyestes” by Seneca, a Roman philosopher and playwright. The audience is invited to the narrow colorful alley, blossoming with the flowers planted by Rubi along the lane leading to the theater. The show begins outside, where the actors, clad in Roman togas, shouting to the beating of drums, as the audience walk along into the small, well-groomed, hall.

From the entrance to the lobby one may see a lovely sign hanging on the gate, announcing “A Jewish Cultural Center.” Another exit is leading via a flight of stairs to a small synagogue, within it a Holy Ark, a table serving as a pulpit, some formularies and prayer books. The synagogue is active on Sabbath eves and mornings. One may imagine that Kabalat Shabbat begins earlier, perhaps at six or seven o’clock, and following the service, the participants exit the synagogue and enter the theater. This is only my imagination, since, actually, a small museum, adjacent to the synagogue is slowly amassing information and items belonging to the vanished Jewish community. Most important is the memorial corner, where photographs of deportations to concentration camps and names of the martyrs are endlessly displayed on a digital display. In fact, the synagogue only functions during the summer months. Rabbi Haddad conducts Sabbath services, and if some Israeli visitors arrive at the closed gate, Rubi instructs them to please knock on the Mini teatar’s door, Krizevniska ulica 1, someone will open the synagogue and museum’s door.

Well, this was the current state of affairs greeting me on September 2016 in Ljubljana. I arrived at the invitation of Robert Waltl, owner and manager of the Mini teater in the old town, next to the river, in a seventeen century renovated residential building. Some floors around a common yard, letting the light enter the various spaces, thus allowing eye contact among all floors. One half of the building was renovated as a theater hall. Above it one climbs a spiral staircase to the theater office and Robert’s office, and one more to a set of guest rooms: hosting visiting directors and actors, a makeup artist or a soundman. There I stayed with my daughter, living above the theater, listening to the sounds of rehearsals, the music, the stage.

The background noises made us feel like in a continuous play having its own logic, interrupted formally by ushers standing at the doors, tearing the tabs off tickets. But for me the show went on without any interruption. The lobby became a home for me. Women and men blended in it, musicians and actors. The Mini teater lobby is the space where I was invited in March 2015, when I stayed for ten days in the apartment of the Slovene Writers Association, a small flat in a suburban housing project built in the communist period. Then, I used to walk each morning from the suburb, along the river to Barbara’s house, my partner in translating and editing. In those days we worked on the anthology, for many hours on each poem, source versus translation, line after line, examining the accuracy of the translation and editing, each day from morning till evening. Walking along the river, and the evening hours spent with our poet colleagues in coffee houses, were my relief. On Sabbath eve I was invited along with Barbara and friends, the translators of the anthology, to a Kabalat Shabat, at the Mini teater. There to be introduced to Robert and Polona, and to the imaginary Jewish cultural center, then emerging.

The lobby was decorated with art works collected meticulously and with love, a personal collection, including candlesticks, a large seven stalks Menorah stood on the window sill, a Hanukkah candlestick, and the Holy Scriptures in the cabinet. We sat around a table covered by a white cloth, having tea or coffee, telling stories. Polona Juh – a famous actor in Slovenia’s National Theater and the Mini teater, and a close friend of Robert Waltl – is from a Jewish Italian descent, whose appearance is dramatic and humorous and her speech is interspersed with Yiddish and Hebrew. In those days she was staging a monolog by Mendelsohn’s sister. Around the table sat…., our partners in translating the anthology, Barbara Pogačnik and me.

We did not pray around the table, but conducted a Saturday eve festive conversation. Robert Waltl does not regard himself as Jewish, but is committed to establish a home for the Jewish community of Ljubljana. He described what motivated him to establish a synagogue and a Jewish cultural center. Years earlier, he received letters inquiring about the fate of his Jewish family, prior and during the Second World War. With his typical smile he said that the whole thing was like a bad joke in his eyes, he used to tear the letters and forget all about them. In recent years Jewish colleagues approached him again and again, asking for his help in establishing a Jewish center. Finally, he decided to help by clearing a space in the theater for Jewish events.

Rubi began by declaring a Hanukkah candle lighting ceremony in the Mini theater. Rabbi Uriel Haddad, Chabad’s representative in Trieste, heard about the new activity and joined it. Naturally, members of the Jewish community and friends began celebrating Hanukkah and Purim. Both holidays, with their carnival atmosphere, were natural to the theater atmosphere, and convenient for everybody, thus, after decades of silence in Ljubljana, a renewed Jewish life was celebrated in the theater’s lobby. The theater’s lobby became a venue for celebrations.

One day, Rabbi Haddad called Robert, telling him that a Passover Seder should be celebrated, a traditional table should be prepared, matzos, etc. Robert should announce the Seder, and prepare the table. Robert, with his typical smile, half wonder half humorous, told us about setting the table with the theater’s magnificent cutlery set. However, upon arriving the rabbi asked him to replace it with a disposable cutlery. Robert turned to me, asking for explanations.

Since asking, Robert learnt a lot about holy days and praying. He bought the other half of the building, old and deteriorating, hoping to arrange for its renovation. On the second floor, a room is already defined as a synagogue, and an association maintains a “Jewish Cultural Center” in Ljubljana, announcing itself proudly on the main door of the Mini teater. Despite the establishment of the center and the initial functioning of the synagogue, a big step from a total to a partial vacuum, Rubi says: “Sometimes I am so depressed and tired, not knowing how to advance, suddenly, a small light appears, and I feel committed again. Currently I am encouraged for a good reason, because on January 27, the Jewish Community Memorial Day, a new digital display will be inaugurated, displaying the Jewish presence in Ljubljana and Slovenia, the first step in Ljubljana of which I am very proud. I hope that the museum shall preserve the names of the dead, and host educational activities. I expect it to be filled with poetry, and supportive friends.” When a stage exists, literally and metaphorically, things occur very fast. Professor Katja Schmidt, Born in Maribor, who lives in Madrid, an expert on Ladino, told me enthusiastically about translating Asher Kravitz’s play, “The Jewish dog.” The play describes the Holocaust from a dog’s point of view. A dog, Cyrus his name, finding itself at the home of a Nazi officer, following the deportation of its Jewish owners to a concentration camp. The play shall be presented at the Mini teater, on the Holocaust Memorial Day, January 27. Thus, people exposed to the Jewish-Slovenian association, can express themselves at Rubi’s who opened the doors of the Mini teater to Jewish and Israeli culture.

And perhaps the association of the theater with the Jewish center is no wonder. Survivors of Ljubljana’s Jewish community still remember a poet and writer who was also a well-known actor in Ljubljana Puppet Theatre, Berta Bojetu Boeta. Some of her poems were translated by her son, Klemen Jelinčič Boeta, for the anthology. I knew about the talented and beautiful actress, even before knowing anything about the Jewish community of Ljubljana. She died young, leaving behind a poetry manuscript. The following is one of her poems, written in her unique syntax.

 

  1. The bridgeable tension between what is and what is not

Initially, my work on the anthology was mainly in translating, alongside other poets, colleagues, getting to know them, without paying attention to their origin or mine, to Slovenian or to Hebrew, and mainly disregarding the issue of identity. I thought that it is possible to remain in the domain of poetry and culture, without dwelling on questions of identity and Jewishness. However, apparently the very meeting of Slovenian and Hebrew summons people and issues, thus we began conversing, which led to me learning to know Ljubljana, its cultural and human richness. A layer began uncovering, whose essence is the meeting between what is, and what is not. A huge absence. Jews lived here, not any more. Behind, they left their marks, their outlines, their memories. The absence of Jews is part of the collective experience of post-World War Two, part of the city’s implicit silence about their being and disappearance.

The streets where they lived, remained, the houses, are still there, the synagogue remained but serves other purposes. Physically nothing changed, but the people, the families, the spoken language, the books read, all these disappeared. In the lobby of the improvised synagogue there is a memorial display for those killed in the holocaust. A name list of Slovenian Jews, taken to the camps, never to return.

Standing in front of the digital display and the alternating names, names of men, women, children, babies, old people, all gone, I noted to myself that this is a new and recurring motif, all over the Balkans. Not far from Ljubljana, just a short drive, in Zagreb, Croatia’s capital, a Jewish museum opened recently, also displaying a list of names. In Skopje, the capital of Macedonia, a Jewish museum opened, describing and preserving the story of the Spanish Jews, from their expulsion in 1492 and dispersion all over the Balkans, under the Ottoman Empire, until their extermination by the Nazis in 1944. At the entrance to the Jewish museum in, in Skopje main square, a tree stands, but instead of leaves it is covered with photographs of members of the Jewish community of Bitola, smiling faces, women, girls, men, babies, old men and women. By an order of the Bulgarian police, all had their photographs taken at a local photography shop, a passport photograph each, with their names written in its margins. Date of birth, profession, and address. All had their photographs taken, unknowing the purpose of the community album kept by the Bulgarian police. On March 7, 1944 the riddle was solved, but too late. The whole community was led to its extermination. Today one may note from a historical perspective: the Spanish expulsion ended by extermination.

 

Poetry in a karst cave

I arrived first in Ljubljana in September 1998, on my way to a poetry festival in Vilenica, west Slovenia. Curious as usual about the fate of the Jews in the former Yugoslavia, I asked about Jews or a synagogue in town. I was told that there are very few, a tiny community, and no synagogue. There was a congregation place, which I did not manage to visit. I knew that Slovenia’s Jewry disappeared in Mauthausen and Treblinka, that after the war only a few of them returned. The huge absence, in middle Europe, and the absence is great. Who listens to the voice of absence, and who forgets or causes to forget?

Veno Taufer, the veteran Slovenian poet, born in 1933, invited me to read at the festival, to open the festival by reading poetry in a big karst cave in northwestern Slovenia. For the Slovenians, reading poetry in the karst cave, is more than an exotic experience. For them, this is a dialog with their past, with the period, when under communist rule they were forbidden to speak their language, and forced to speak Serbo-Croatian. These caves are where they could sing and speak in their own language. The Slovenians are a small people of two millions only, a small country between Italy in the north, the Austro-Hungarian Empire in the north and Croatia in the south. Slovenia has never been independent, only after the civil war in Yugoslavia, and its disintegration, did it gain its independence. For centuries under foreign rule, the Slovenian language had a special status, for language is identity, setting the political boundaries of a country. In 1985, Veno Taufer established the International Poetry Festival in Vilenica, an act whose meaning was a cultural, linguistic separation of Slovenia from the other nations of Yugoslavia, namely, the language serving as a political tool to create a national identity.

In his poem, Sarajevo, Taufer writes:  SARAJEVO

two thousand years in the library books maps
in flames the wind carries leaves away from memory
blood sticks letters and pages in stiff fingers

pens tremble as the sound of the spheres reaches the listening
who have only commentaries to resist death
the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo

sinks with one of those ships in that list in the poem
the elements crumble water disperses into noxious vapours
flames petrify to ash and cold

stone rots to dust swallowed by mud in the depths
the disgusting lips of cracks suck the shredded air
where trees grew the wailing is degraded to drooling

the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo
sinks with one of those ships in that list in the poem
surviving scribes blinded by the seasons' explosion

scrabble for shards of letters and scraps of parchment
to write down in brief what the ancients already
repeated in the terrible mystery of their fragments

the word couples with mortal flesh to survive
the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo
sinks with one of those ships in that list in the poem

November 1993

Translated by Michael Scammell & author

Neither arms, nor demonstrations, wars or borders, but language sets identity. Barbara Pogačnik, the Slovenian poet and translator describes these days:

" A question, so much alike the statistic criteria in the era of an oligarchic capitalism, and so improbable to ask in Slovenia during the days in 1990 and 1991, just before the tiny country got its independency. It was Slovenian poets and writers who, in the times of anguish, when no one knew if this part of land, somehow lost on the map of the world, if the countryside with blades of grass in front of the houses on the crossroads of Central Europe and the Mediterranean, was going to be swept into a Balkan war, it was them who were giving people the reason to hope and believe to a possibility of existence. Today, many other professions raise the attention of people, a Slovenian politician can preside the EU, compete for the function of Secretary-General of the United Nations or for example the president of the UEFA – but not even thirty years ago, poets were the only real substance of this community, they were the ones who meant hope, constituting the reason that could be defended, they almost seemed a kind of prophets, their readings were listened to by thousands. I can still recall their modest grey faces in front of the grey faces of a two million nation – a nation raised for centuries under the Austrian monarchic regime, and later learning to swim in the chaotic brotherhood of the Balkans – I can still recall Dane Zajc reading his lines »And, in the silence of the night, I heard / someone kill the birds in the garden… «, and above all, I can recall how poetry was then incomparable to any other human activity, how far more important it seemed than any other kind of speech. It was an essential word of survival: a lot of nations in the world do not get this chance. Also, a lot of world`s poets and writers do not get the chance to play such a role. People forget the mission of poets in times of peace and prosperity. They throw poetry away like some used toy from childhood that no longer has its charm. Still, poetry remains, hidden in some place, waiting for its time to help and rescue. "

Even before knowing the details of this poetry, I sensed the central role of poetry in the Slovenian experience, the closeness to Hebrew, another language which maintained the affinity of identity and belonging among various Jews in different generations, who, dispersed among the nations, spoke the language, prayed in it, inscribed it on their tombstones, named their children in it, preserving the language as the language preserved them. The Vilenica festival takes place in the Lipica Stud Farm, where white horses are bred for centuries; a legacy of the Austro-Hungarian Empire, which used Slovenian lands in an imperialistic manner. A green expanse of green meadows fenced by white fences. And in the most difficult days of 1998, when Yossi my husband fought for his life, and I lived in dread of the approaching death, Veno Taufer, and the junction of limitless poetry endowed me with energy and faith in me and in Poetry:

 

A place where the benches speak poetry

The Mini teater is situated in Krizevniska ulica, a narrow alley climbing from the river, paved with old stones. The theater is at number 1, and the synagogue and the Jewish Cultural Center at number 3. One day, while climbing the alley, I noticed a white note, handwritten, glued to the wicket of an old door. It reads: here lived the poet Srečko Kosovel. The anthology’s name, “Burning with my scalding fire and I can’t reach the silence,” is taken from one his poems, and the anthology opens with poems of the prophet, the brave poet. From here he saw Ljubljana, a town in decay, calling her “dying,” as if to say: love is dying. I kept climbing, and could not ignore the benches along the alley, painted white, their wooden planks inscribed with verses of poetry. Benches speaking poetry. These lines are taken from Milan Dekleva’s poems. I knew Dekleva (1946 – 2016), who wrote about everyday situations with a philosophical touch, combining humor and irony. His friend found a way to preserve his presence by verses traveling from his books to the walls and benches…. Today I feel that his verses traveled from Slovenian into the Hebrew anthology. I thought, how good it is for the poets that the city and its streets keep their memory. The verses lead to the theater and to the Jewish Cultural Center.

Lately the anthology was published. A whole world, among the lines, perhaps a journey toward home. The journey began with the acquaintance of the poet and editor Barbara Pogačnik, who invited me to a workshop of poetry translating in Piran, a small medieval port town on the coast of the Adriatic Sea. For ten days we stayed there, poets in various languages, with Slovenian poets, translating each other. Our labor yielded translations and friendships. Following the workshop I suggested to prepare a small representative anthology of twelve poets. I had nothing else in mind. But Barbara surprised me with a meticulous blueprint, including six generations of poets, chronologically and by schools. Editing was done in Slovenian, English, and occasionally in French. I was impressed by her meticulousness, and could not refuse or reduce the size of the anthology. While translating, a whole world spread before my eyes, like a fan. A world bearing witness of a people speaking the language, singing the poetry. Like Hebrew poetry, Slovenian poetry carries on its back a heavy responsibility for the integrity of the nation, for its continuity, its identity.

It is evident that the older generation, the founders of modern poetry, until the end of the 1990’s, tend to write national or political poetry, symbolic poetry. Few women are among them. The reader may observe that more female voices are heard among the younger generation; that after the 1990’s when national responsibility no longer burdened them, the presence of women poets is increasing, as well as of personal poetry, family life, life at home and urban experiences. Thus, Essad Babcic, a native of Bosnia (1965) and a poet with a strong social awareness, can write a minimalist, universal ars-poetic poems and dweals with relations with his father, Or Maya Vidmar who writes poem about Itzak .Veronika Dintinjana (1977), a physician and artistic director of a young poets’ festival, wrote a poem about the mythical Veronica, who stood by the side of the road, wiping with a linen kerchief the face of Jesus carrying the cross. The poem reveals the landscapes of the country, of Jerusalem, as seen by a person who only visited Jerusalem in her imagination….

The poems were placed in my hands by Barbara Pogačnik, a beautiful poet and translator, whose love of Slovenian poetry, led me among people, manuscripts, alleys and coffee shops, but most of all to myself in a way I thought impossible.

 

 

 

 

מסע אחר עם עורב שחור

מחזור שירים מתוך: מסע אחר עם עורב שחור ו סיינט קלייר. עומד לצאת לאור בימים הקרובים בהוצאת "קשב". מחזור הנוגע לימים האלה, ימי העומר שבין פסח לשבועות, ימי אביב , פריחה וזיווג בעוד בחיי היהודים אלה ימי אבל וקינה על ימים אחרים. הפראדוכס היהודי הנצחי.

 

מסע אחר

 

1.

     

הַשָּׁמִיר הַנִּמּוֹל מְעֹרָב בְּשִׁטָּה צְהֻבָּה

מַקִּיף אֶת הַשְּׁבִיל עַל צֶלַע הַוָּאדִי

לְמַטָּה מִישֶׁהוּ הִדְלִיק מְדוּרָה לַמְרוֹת

הַיּוֹם שֶׁעוֹלֶה בְּהֶבֶל חֲלָבִי מֵהַמִּזְרָח הַקָּרוֹב

אִזְדָּרֶכֶת שֶׁאֵין רֵיחַ יַלְדוּת טוֹב מִמֶּנָּה

נוֹכַחַת בְּרֵיחָהּ לִפְנֵי בּוֹא   המַּרְאֶה

וְחָשַׁבְתִּי לִבְרָכָה כְּאִלּוּ פָּגַשְׁתִּי שְׁכִינָה

עַל הַדֶּרֶךְ מֵהַר אֶחָד לְהַר בְּהֵא הַיְדִיעָה

 

2.

 

הַכֹּל בְּהִתְעָרוּת הָעוֹלָם זָכָר וּנְקֵבָה

וּפִרְחֵי הַזַּיִת וּתְאֵנָה כָּאן עִם עָלֶיהָ וּפַגֶּיהָ

וְאֶשְׁכֵי הַתַּאֲוָה מַסְעִירִים אֶת הָאוֹר וְהָעַיִן

 

רָחֵל אָמְרָה שֶׁעָלֵינוּ לִהְיוֹת זְהִירִים

כִּי בָּעֹמֶר הַבּוֹעֵר הַזֶּה יֵשׁ קִנּוּן

וְשׁוּב קִינָה עוֹטֶפֶת אֶת סוֹפְרֵי הַסְּפִירוֹת

קִינָה וְקִנּוּן חָרְזוּ לִי כְּמוֹ לִרְאוֹת וְלִרְעוֹת

יוֹשֵׁב כְּרוּבִים מְבָרֵךְ עֲרָיוֹת.

 

להבדיל קינה מקינוּן

 

וּשְׁלִילַת הַהַגְשָׁמָה הֶכְרֵחִית לָאֱמוּנָה אָמַר לִי

שְׁלִילַת הַהִתְגַּשְּׁמוּת, אָמַרְתִּי לוֹ,

הַאִם הִיא בִּטּוּל הַגּוּף אוֹ הַגֶּשֶׁם

 

וְהִתְחַלְתִּי לְהַבְדִּיל כְּבִיסָה לְבָנָה מִכְּבִיסָה צִבְעוֹנִית

כִּי מַגָּבוֹת וְגוּפִיּוֹת וְתַחְתּוֹנֵי הַיְלָדִים וְחֻלְצוֹת הַשַּׁבָּת שַׁיָּכִים לְלָבָן

וְכָל הַשְּׁאָר הֵם צִבְעוֹנִיִּים, בִּשְׁלִילַת הַגִּ'ינְסִים שֶׁהֵם צֶבַע לְעַצְמוֹ

וּרְאוּיִים לִכְבִיסָה לְבַדָּהּ.

לְהַבְדִּיל אֶת הַכֵּלִים הַמְלֻכְלָכִים מִסְּעֻדַּת אֶתְמוֹל מֵהַבֹּקֶר הַנִּכְנָס מֵהַחַלּוֹן

לְהַבְדִּיל אֶת הַחֶלְמוֹן מֵהַחֶלְבּוֹן בִּזְהִירוּת אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ

לְהַבְדִּיל אֶת הָאֹרֶז מֵהַדָּגָן שֶׁדָּבַק בּוֹ וַחֲרָקִים זְעִירִים שֶׁאוֹהֲבִים גַּרְגִּירָיו

לְהַבְדִּיל אֶת קְדֻשַּׁת הַגַּאֲוָה וְהַכַּעַס מִקְּדֻשַּׁת הַמַּבָּט בַּמְדַבֵּר

לְהַבְדִּיל אֶת הֶהָקִיץ מִן הַחֲלוֹם כִּי בִּשְׁנֵיהֶם מִלִּים וּתְמוּנוֹת

לְהָבִיא אֶת הָאַהֲבָה אֶל הַפֶּה וּלְנַשְּׁקָהּ

לְהַפְרִיד אָהוּב שֶׁנָּבַל מֵעָלֶה שֶׁל שִׂיחַ מוֹרִיק.

 

קִיּוּמָהּ שֶׁל הַגְשָׁמָה הֶכְרֵחִי כְּמוֹ בְּנִיַּת בַּיִת

לְקִנּוּן לְקִינָה וּלְמַה שֶּׁבֵּינִי לְבֵינְךָ, תַּאֲמִין.

 

 

 

 

 

 

לַיְלָה אַחֲרוֹן

 

דַּוְקָא לְאַחַר שֶׁכִּסָּה אֶת גּוּפִי הַחוֹמֵק בִּשְׂמִיכָה דַּקָּה

וְהָלַךְ לְצִדִּי עַל קַו הַחוֹף

וְרָאָה אִתִּי מַה שֶּׁרָאָה.

 

רָאִיתִי אִישׁ וְהִנֵּה הוּא קְלִפָּה

לָרִיק שֶׁנָּפַל מִתּוֹכוֹ בִּנְקִישָׁה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום השואה תשע"ה . נקמה

נקמה

שיר מעיזבונו של אבא קובנר,

ונדפס לראשונה ב"אצלנו", עלון קיבוץ עין החורש, בינואר 2004:

 

יִתְגַּדֵל לַעֲזָאזֵל וְיִתְקַדֵש

יוֹם אֶחָד בְּלִי שְׁבָרִים וּתְרוּעָה.

בְּלִי כָּך בְּלִי רַק בְּלִי מַשָׂא עַם רְקָק

בְּפִי לְבִיאָתַן. וְהָרֹאֶה

שֶׁכָּל שֵׁנִי וְשִׁשִׁי הוּא שׁוֹלֵף

אֶת אַחְרִית-הַיָמִים מֵכִּיס הֶחָזֶה

שֶׁיֵלֵךְ גַּם כֵּן. אָמֵן.

 

מבחינת פוליטקלי קורקט אסור לומר זאת, אך מבחינתי אומר זאת אחד הפשעים העומדים בימי ייסודה של מדינת ישראל הוא העובדה, שלא עמדה כשליחת ציבור של העם היהודי ובקשה: נקמה.

עם שלם, רוחץ היום באמבטיית הצער והזיכרון, נושא אשמת המלחמה על צוארו משתמש בפעלים פאסיביים ובשמות כלליים "הגרמנים הנאצים" יש שם למדינות שעל אדמתן נעשו הפשעים בשיתוף פעולה מלא של המקומיים, ויש שם לרוצחים ויש תיעוד . בעלי השמות והכתובות חייבים לשאת באחריות ובאשמה כמו קיין נושא כתם הכלימה.

על מה הנקמה. נקמה על רצח אברהם, ילד יהודי אחד מגטו וארשה, נקמה על יום עשן אחד של אושוויץ נקמה על יום אחד בו עבדה ארובת ההמשרפות של טרבלינקה. נקמה על משאיות הגז שהסתובבו ברחובות בלגרד וחנקו למוות נשים וילדים. נקמה על בוקר 22 בינואר 1943 בנובי סאד על הוצאתם של משפחות שלמות על תינוקותיהם ועובריהם אל תוך הדנובה הקפואה. נקמה על הרכבות שיצאו מהרציף בסלוניקי ללא מים ללא אוכל וללא כבוד עברו נהרות וארצות ואיש לא עצר אותן ואיש לא עצר את הגלגלים בדרכם אל המוות במשרפות. נקמה על יהדות מקדוניה שהושמדה עד אחרון חבריה, על שנאספה בתום ליבה ובאמון רב לבית החרושת לטבק "מונופול" בסקופיה, הסמוך לתחנת הרכבת שלושה ימים ללא מים ואוכל, השכנים סביב ראו ואיש לא זרק כיכר לחם או בקבוק מים ומשם ישר למוות. נקמה על ההשפלה, על הסבל של הגירוש, על הרעב הבלתי פוסק, נקמת הנשים שנאנסו ואיש לא הגן או שמר על כבודן . נקמה על הילדים חסרי האונים שנעלמו במדבר האנושי הגדול ששמו אירופה. נקמה על רדיפת הבורחים אל היערות ואל הבורות, בכלבים ובהלשנות.

נקמה על שתיקת המתים ונקמה על שתיקת העדים. נקמה על הדברים שאנחנו יודעים ונקמה על הדברים שלעולם לא נדע כי אין סימן ואין מי שיספר ואין מי שיזכור. מדינת ישראל או העם היהודי, לא העמידו עד היום שליח ציבור שייצג את העם היהודי מול הגרמנים, מול ההונגרים, מול הפולנים, האוקראינים, הסרבים, הבולגרים היוונים ואחרים. לא המדינה, לא בית המשפט, איש לא עמד מול העוצמה האירופית ואמר: נקמה. לכן, האיחוד האירופאי יכול לראות ביהודים אשמים נצחיים לסבל האנושי. לכן, היהודים אשמים בתחושת האשמה החבויה בכל רכבת גרמנית שמגיעה ליעדה בזמן.

המשמעות האמתית של השואה, שהיא פשע שחודר לדי. אן. אי. של היהודים. הפחד לא יעזוב אותנו לדורי דורות. ההשמדה ביטלה הולדתם של גאונים יהודים, מוסיקאים, מדינאים, אמנים, לדורי דורות. נכחדו משפחות שלא יהיה להן המשך. פשע מיתי דורש תגובה מיתית והתגובה שלנו היא ברמה של בעלי מכולת. מתחשבנים ברמה של הישרדות לשעה.

נשאלתי מספר פעמים למה כוונתי במושג "נקמה".

דעתי היא שלסדר גודל כזה של פשע קשה לאדם קטן כמוני לקבוע מהי נקמה. אני חושבת שאם היו מאפשרים לאבא קובנר, לאורי צבי גרינברג , לחנה ארנדט, לאבות ישורון, לפרימו לוי, לק. צטניק, לאימרה קרטש, עימנואל לוינס לשבת עם שופטי בית משפט עליון ולחשוב יחד, הם היו מגיעים למסקנה יהודית הולמת שאפילו לכתיבת הלבטים יש משמעות רבה . שתיקה היא פריבילגיה של אחרים, לא של היהודים, לא לאחר השואה.

במקום שן תחת שן ועין תחת עין, להעמיד זיכרון מול זיכרון בושה מול אשמה להקים מועצת חכמים של הוגי דעות ישראלים ויהודים מהעולם עם שופטי בית משפט עליון. מול פשע מיתי להעמיד תשובה מיתית. אני, חוה הקטנה, מציעה קודם כל להטיל את הזיכרון גם על עמי אירופה. שבכל כיכר עיר , או מקומו של גטו לשעבר, יקום עמוד זיכרון בו מצוינים שמותיהם של כל חברי אס. אס, צלב החץ, אוסטאשים ושאר פאשיסטיים. כל מי שהיה חייל ברייך השלישי , או בעל בית חרושת שתרם למשטר הנאצי והעסיק עובדי כפייה. כל איכר מלשין או כומר משתף פעולה, יכתב ויירשם. ששמות הרוצחים ייראו לדיראון עולם וידעו ילדיהם ונכדיהם מי אבותיהם. זיכרון מול זיכרון. בושת הקורבן מול אשמת הרוצח.

כמו שנראים היום הדברים בפוליטיקה האירופאית, מי שלא תבע את כבודו, לא התייחס לחייו כראויים למאבק יהא האשם הנצחי של התרבות המערבית. היהודי הרג את האלוהים ומגיע לו שיהרגו אותו, הוא היה אמור למות ולשתוק ובמקום זאת, הקים מדינה ונלחם ככל הגויים על חייו. זה בלתי נסבל בעיני מי  שיודע שאשם ולא נענש עדיין.

 

שירה משוחררת, שירה דתית או מחולנת

שירה משוחררת נגד ים הבינוניות שגואה בפייסבוק

תקופה ארוכה יש תחושה שאין עוד "גאונים" בשירה, אך יש צורך דחוף ב"כוכב נולד", צורך מסחרי לגלות את ה"דבר הבא הכי קרוב ליונה וולך"

חוה פנחס־כהן

10.03.2015 17:58

סוף סוף השירה השתחררה משירתה, אומר עידן צבעוני ("תרבות וספרות" 27.2), סוף סוף השתחררה מאבותיה ואמהותיה: מאמר רב תארים וחסר הוכחות, המתיימר לתאר תהליך ומצנזר היסטוריה תרבותית; מניח הנחות אך מצטט רק שיר אחד של משוררת אחת, המאפשר לו להשתמש בתואר "חילון השירה". וההנחה היא, שאם מתקיים מהלך מהפכני של חילון, מן הסתם, רגע לפני זה, היתה כאן שירה דתית. ואם, לא עלינו, היתה, חלילה, השירה בעשורים האחרונים "דתית", הייתי יכולה לזקוף חלק מהמהלך לזכותו של כתב העת "דימוי" ולזכותם של כמה מחברי, שאי־שם במעבר משנות השבעים לשנות השמונים, הבינו שמשהו בשירה התל אביבית ההיא מיצה את עצמו בתוך הרזון הלשוני המוקפד.

בתוך העברית שכה דיברה עד שכמעט פסקה לומר שירה, לא יכולנו להיות ממשיכיו של מאיר ויזלטיר ולא רצינו לבעוט או לבטל, כי זו לא היתה השפה שלנו. חיפשנו את השפה שתדבר אותנו, עם מרחבים סמנטיים ישנים וחדשים ורבים מהם נמצאו לנו בשפע, לא רק במקרא אלא גם במשנה, במדרש, באגדה, בשירת ימי הביניים, בספרות ההיכלות, או בשפות אחרות. ואכן, יש כבר דור שני, ומסתמן גם שלישי, לשירה עברית שאינה מסתגרת בגטו התל אביבי, אלא באה והולכת מההרים אל הים ומן הים אל ההר.

תקופה ארוכה יש תחושה שאין עוד "גאונים" בשירה. אין עוד "שמות" להיתלות בהם. אך יש צורך דחוף ב"כוכב נולד". הצורך המסחרי לגלות את ה"דבר הבא הכי קרוב ליונה וולך" (באחרונה, שני משוררים כונו בתואר המופרך הזה, נועם פרתום ואופיר משרקי) מעיד לא עליהם ולא על השירה, אלא על הצורך החברתי במשורר "משוגע עם קבלות", חסר גבולות מיניים או מגדריים. כי לכאורה, אם האישיות היא חסרת גבולות, גם השירה היא חסרת גבולות. הפוקוס עבר מספר השירה, מהמשורר, אל הפרפורמנס, אל הרגע בו הדברים מתרחשים ומקבלים תגובה מיידית. "לייקים" בתוך ה"אונליין". אהבה לרגע, או לשעה, עם סיפוק מיידי ותיוג חברתי. וכך התקנאו המשוררים בזמרי רוק במכנסי העור ובשיער הארוך, בחזה המתפרץ מתוך מחשוף או ישבן הנצמד לפלסטיק שחור. "השתחררה" לעינינו השירה מהמלה ומהספר ויצאה לטייל כמו בועת סבון בשדרות בן גוריון, ונדמה לה שהיא הדבר שחיכה לו עם הספר.

אסתטיקת המלה עברה אל העין ואל האוזן, נפרדה מהדף ומהספר. לתהליך הזה קורא עידן צבעוני בשם "משבר השירה בישראל", ומתאר את השירה כחלק מהמרחב האינטרנטי ש"חילחל אל תוך ההיגיון השירי, פרץ אותו ושיחרר אותו ואותנו לטובת משהו שעדיין מתהווה".   אופיר משרקי. יש צורך דחוף ב"כוכב נולד" צילום: גוני ריסקין

זהו מאמר שאינו מדייק בעובדות. שאינו מבחין שברגעים אלה, בשעות ובימים אלה, נכתבים ספרים ונעשית אמנות על־ידי חמישה דורות בו־זמנית, מחיים גורי וישראל פנקס ועד קטון המשוררים. הוא כותב על "שקיעת השירה בתרבות הישראלית". על מה מבוסס המשפט המקונן הזה?

אני שייכת לדור ילידי שנות החמישים. נולדנו להורים פליטים ומהגרים, מהמזרח או מהמערב, חסרי כל, אך עם ביטחון עצמי בשייכות למקום. מלחמת יום הכיפורים היא השריטה העמוקה שלנו. ייתכן שחלקנו הם "ההורים הביולוגיים" או הפואטיים של "מעיין" או "ערס פואטיקה", אבל, לצערם, אנחנו עדיין חיים וכותבים ושואפים. בשנת 1989 הקמתי את כתב העת "דימוי" לספרות אמנות ותרבות יהודית. זו היתה הפעם הראשונה שהוקם כתב עת שאמר: לא נולדנו כמו אליק מהים, מהחול והחולין, יש לנו שורשים תרבותיים במקורות ובמקומות מהם אנו באים (כולל ה"מזרח" שהיה פעיל מאוד במערכת). זאת לא היתה "חבורה". זאת היתה במה לאינדווידואליסטים שחיפשו דיאלוג, הד, הכרה.

הבמה הזאת איפשרה לי, כעורכת, להוכיח שמתרחש תהליך בשולי ומחוץ לתל אביב — כמו בירושלים, בגליל, או, לא עלינו, ביהודה ושומרון — המעיד על "שפה" תרבותית ששורשיה בפואטיקה של ביאליק, אמיר גלבוע, אבות ישורון, לאה גולדברג, אלתרמן. רצינו לצאת מהשיח הפוליטי־מדיני אל השיח הפנימי, המשפחתי, הישראלי. להיכנס פנימה אל הבתים ולפתוח את ארון הספרים היהודי.

באמצעות הבמה הזאת יכולתי להנכיח זרם שמתקיים בשירה (ללא הצהרות והתאגדויות), שירה ישראלית־יהודית. בתוכה מתקיים זרם שירה דתית־מודרנית, שהוא חלק מזרם בשירה העולמית הניאו־רליגיוזית או הניאו־קתולית. נוצר שיח פואטי בין משוררים (כמו אדמיאל קוסמן, מירון איזקסון, רבקה מרים, רות בלומרט, אסתר אטינגר, יונדב קפלון, יהודה ליבס), והדור הצעיר אז, כמו נחום פצ'ניק ויורם ניסינוביץ, החל להסתמן כדור הבא, שכעבור כמה שנים הבין מה שאני ובני דורי לא הבנו, שאי אפשר להתקיים בשדה פוסט־מודרני שופע קולות וחסר נוכחות של ביקורת ספרותית, חסר מרכז ספרותי, חסר קולות מרכזיים של גאוני שירה. הם הבינו שללא "קבוצות" וללא פרובוקציה של נוכחות פוליטית, או ארוטית, אין סיכוי לתשומת לב תקשורתית.

יונה וולך

בשנת 1995 הקימו אליעז כהן וחבריו, בעידודו של חנן פורת ז"ל, את "משיב הרוח", החוגג השנה 20 שנים לקיומו. המאפיינים של חבורת "משיב הרוח" היא שייכות לאותו סקטור חברתי, והם בעלי זהות דתית וחברתית ברורה. חנן פורת הבין היטב את המסר ואת המרד שלי ושל חברי למערכת בפוליטיזציה של התרבות ובסקטוריאליות, ועודד את מי שלא יתביישו או יחששו להודות ולהדגיש שייכות. וכך נוצרה תנועה והיפוכה. "מעיין" ו"ערס פואטיקה", ואולי עוד קבוצות שאיני מכירה, לא ניסו להגיע אל משוררים ואל מה שמחוץ לחבורה. הם נשארו "חבורה"; ואולי השייכות חשובה יותר מהאמירה האישית, החד־פעמית והמסתכנת לעמוד לבד מול העולם והביקורת.

אני מחכה, כמו אוהבי שירה, למצוא את "הבודדים במועדם", את קולו של היחיד שצומח מחוץ לחממה של החבורות ומסתכן. פגשתי כמה משוררים צעירים שאני עוקבת ונהנית משירתם, כמו אלי אליהו, יהונתן ברג, אלחנן ניר, סיון הר שפי, ישראל דדון והילה להב. ואני מתחייבת לקרוא בעיון ולהמשיך ולעקוב אחר שירה משוחררת, שיכולה להתמודד עם ים הבינוניות שגואה בשדות החופש של הפייסבוק.

 

אני יוסף, העוד אבי חי?

 

אני יוסף, העוד אבי חי

הדיבור והבכי משנים משנה למלך, לאח ובן.

 

לאחר שיוסף, המשנה למלך, מבקש באופן שרירותי, לכאורה, שבנימין, ישאר במצרים, בעוון גניבת הגביע, יהודה לוקח את האחריות, יוצא מהשורה ומדבר אליו בוידוי. במונולוג ארוך הוא מתאר לפני יוסף את קורות עשרים השנים האחרונות, ומלבד הדווח, ניתן לראות את הנסיון לפנות לצד הרגשי של המשנה לפרעה, לשבור את רצף השרירותיות ולפתוח את ליבו. ואכן, יהודה מצליח, ברגע שסיים את דבריו הבאים מתוך כנות ודאגה לאב הזקן ולבן הצעיר, מתחולל שינוי. יוסף יוצא מתוך עמדת המתנכר: וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו "

ההתנכרות של יוסף, בהכירו את אחיו היתה יזומה, ויש רגע, בו כנותו של יהודה, החושב שהוא מספר את הסיפור המשפחתי למי שאינו מכיר אותו, שוברת את המחסום הרגשי של יוסף והכתוב, אינו מתאר רק את המעשים, את הפעולות של מה שמתרחש בחדר בו נמצאים יוסף ובניו של יעקב, אלא את ההסבר הנפשי לתגובה הרגשית ולעיני הקורא עולם רגשי שלם נפרץ: לא יכול להתאפק, בהתוודע/ אני יוסף, העוד אבי חי/ ולא יכלו לענות/ נבהלו/ . בחלק הראשון של המפגש, דמותו של יוסף, שהדמעות עולות לגרונו, והרגש מתגבר על יכולת הדיבור ויפרוץ בבכי, הרגש מופיע כאן כמדד לאמת. הבכי, הוא רגע ללא מילים. הוא ירידה אל תהום הנפש, המקום של אובדן הגבול הפנימי. הוא מתוודע, הוא יוצא מתוך מסכת המשנה למלך, מבקש שכל אדם זר יצא מהחדר ואומר שני דברים, את זהותו, ושואל על אביו. האם עדיין חי. התגובה של האחים, היא בשתיקה, באין מילים שהיא מקבילה מדוייקת להעדר המילים שלו בראותו אותם. אך הכתוב מסביר את השתיקה בבהלה. תוצאת המפגש עם אחיו, עם נאומו של יהודה, היא אובדן מילים ובכי, ותוצאות המפגש עם יוסף, היא אובדן מילים ובהלה. הסופר המקראי, טורח לספר מיד לאחר הבכי "וישמעו מצרים וישמע בית פרעה" , העולם החיצון מחוץ לחדר, שומע את השמועה. האחים נותרו לבדם, יוסף ואחד עשר אחיו . נאומו של יהודה נגע בנימי נפשו. יהודה התכוון לפרוץ את קשיות ליבו של המשנה למלך, הוא הצליח מעל ומעבר לכוונתו. עברו של יוסף, ועברה של המשפחה נוכחים בחדר. יוסף, היתום מאימו, ודאי נזכר לא פעם, ברגע הפרדה מאביו, שאל את עצמו מדוע אביו לא יצא לחפש אחריו. ויהודה מקשיב ועונה לליבת השאלה: אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח ?

הוא עונה בתשובה שהיא מתוך האינטימיות של בית יעקב, הוא משלים את התמונה במרכיב החסר ליוסף. יהודה מנכיח את יעקב בשיחה, הוא עונה גם על השאלה שלא נשאלה ,מה היתה תגובתו של אביו, להעלמו. וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי, אֵלֵינוּ:  אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי.  כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו, עַד-הֵנָּה. מכאן הוא מבין שיעקב לא שכח אותו. ואם במשך השנים הוא תהה האם אביו, אוהבו, שלח אותו במודע לאחיו, לגורלו. מחשבה זאת מתבדה. הוא מבין שגם אביו הוטעה על ידי אחיו ששותקים כבר עשרים ושתיים שנים על אשר קרה מסביב לבור. יהודה משתף את המשנה לפרעה, בחרדתו, לגורל אביו, שאם ילקח גם הבן הצעיר, יקרב הדבר את מותו. הוא מתאר תסריט של מפגש האב עם הבקשה השרירותית. " כט וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן–וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה, שְׁאֹלָה."   ל וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.  לא וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר–וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן–שְׁאֹלָה. "

יהודה לוקח אחריות ומביע דאגה לאחיו הצעיר ולאביו, יחסי הקרבה המתוארים מתוך בית האב, כל אלה חושפים את הגעגועים של יוסף לאחיו ולבית אביו ושוברים את חומת הניכור והאיפוק ומביאים לפרץ בכי מחזירים את יוסף לזהותו. יוסף המודע לסיטואציה ומכיר ומזהה את אחיו בטרם הם הכירוהו, מהיר מהם להיחשף ולהגיב, והם מגיבים, בבהלה. הבהלה, גם היא תגובה רגשית, המכילה את ההבנה שהסוד הנורא, של מכירת יוסף, נגלה, הסוד חשוף, שיוסף יודע את כל הסיפור, בהלה מההכרה שהחלומות לא שווא דיברו. מהמעמד החדש, בו הם תלויים בדברו ובהחלטתו של אחיהם הצעיר שהתנכלו להרגו. בהלה, היא כמו להבה (בהיפוך אותיות) היא רחוקה מסדר או הגיון רגשי, ברגע זה העלילה המשפחתית מתהפכת על פיה.יוסף מרגיע אותם, למרות שהתוודע אל אחיו, הם אינם נופלים על צוארו משמחת המפגש. ממציאת אחיהם. הם נשארים קבוצה, גוש, מולו. הם מבוהלים. ובחוכמתו מוריד מהם אשמה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה" ומיד אחרי:

כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.  ו כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר.  זוַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.  ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים;

מוריד מהם כל אשמה או אחריות, ורואה בזה מהלך אלוהי. הוא חולק איתם את התובנה שהם רק כלים בתוכנית אלוהית שהובילה אותו מהבור למעמדו הנוכחי. הוא מזכיר את "אלוהים" שלוש פעמים בשיחה, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  ט מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד.  י וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי–אַתָּה, וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ"   ההכרה וההתודעות לאלוהים ולמהלכיו, מביאה בעקבותיה גם הכרה עצמית ושיבה הביתה לאב.

רשימה שנכתבה עבור פרויקט 929 , בגליון "נשים" של מקור ראשון. עורכת הילי ורטמן.

ישראל פנקס, על הולדת השירה מתוך הפרוזה

http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2559000

הולדת השירה מתוך הפרוזה
"הסרט התיעודי על אישיותי עומד להסתיים ואחדים מן הצופים החלו לעזוב.
הסוף בנאלי תמיד וידוע מראש" סרט אילם

ישראל פנקס, המשורר, חתן פרס ישראל הגיע השבוע לגבורות. "האם את עדיין רואה אותי" ספר חדש בהוצאת אבן חושן, ראה אור. הספר מוקדש לאהובה, אשתו, אך בעיקר מדבר אל אימו, ואל הזמן שחלף פה. עשרים וארבעה שירים בהם פנקס עורך מסע פנימי, עם דמויות וזמנים, זמנים עברו ודמויות שחלקן בין החיים וחלקן מביא אותן מהמתים. מסע מאופק ומדויק חסר כל פאתוס, המילים מונמכות לגובה העיניים יוצאות מהפרוזה אל השירה. מילים שעושות חשבון עם מה שהוא משאיר אחריו. מעטות המטאפורות והמוות נוכח כבר מעבר לפינה, המשורר מודע שיש לו יותר רטרוספקטיבה ופחות פרספקטיבה. והשירים נראים כמסע המארגן את הזיכרון האישי, לכל שיר צמוד תאריך ולפעמים גם מוטו. התאריכים מעידים שרוב השירים נכתבו במהלך שתים עשרה שנים אחרונות , והם מעין המשך ל"אנטנות וחיישנים" שם השירה כתובה בפרוזה פרגמנטרית לא מנוקדת.
"חיים אלה לא היה בהם עניין או מופת לאחרים/ הם התפרשו על פני שלוש יבשות ובפרק זמן קצר/ מכדי להעמיד דיוקן מוגמר/ ונרשמו בהם המראות חפוזות ונחיתות / שנסתימו על פי רוב בלא כלום/ לפני הסוף ניתן עוד להבחין/ בתנועות קטועות של מי שנראה כטבוע /זעקות ולחישות לא נקלטו//" התבוננות והגדרת החיים, על דרך השלילה כמי שלא היה בהם עניין או מופת, אין בהם תהילה ולכאורה אין סיפור יוצא דופן שיש לספר מתוכם או עליהם.מבחינת המרחב, הם התפרשו על פני שלוש יבשות, אך הם חסרות דיוקן. אינם משאירים רישום או התרשמות. פנקס, כדרכו, מנמיך ואינו מאפשר לשום פאתוס להכנס בין המילים גם ברגע בו הוא לכאורה מסכם את החיים, על הסף בין החיים למוות, אין כל דרמה, אלא רק תנועות קטועות של מי שנראה כטובע.
לאחר שני השירים הפותחים, מתחיל מסע אל הזיכרון, שיחה עם דמויות שחלקן בין המתים, שיחות עם האם מלוות בגעגועים גדולים, כמו בשיר משנת 2009 "החול" : "יֵשׁ לוֹמַר תָּמִיד אֶת הָאֱמֶת," אָמְרָה אִמִּי, שֶׁהוֹפִיעָה לְפֶתַע מֵאָחוֹר./ היא הָיְתָה אוֹמֶרֶת כָּךְ תָּמִיד./"אֲבָל הָאֱמֶת אֵינָהּ עוֹזֶרֶת לִי!" צָעַקְתִּי, "וּבִכְלָל, מַהִי אֱמֶת?"/ "לֹא חָשׁוּ "ב אָמְרָה אִמִּי, "אֱמֹר תָּמִיד אֶת אֲשֶׁר אַתָּה חוֹשֵׁב לֶאֱמֶת,/ נִתָּן לְהִסְתַּפֵּק בְּכָךְ"// הדיבור, הציטוט, המוסיקה של המילים, העמדה הדיאלוגית, כל אלה עושים פיסת זיכרון, כמו רגע נדיר המנותק מרצף, לשיר. או השיר אִם תָּבוֹאִי פִּתְאֹם /לְמולִּי/ בּמַעֲלֵה רְחוֹב גוֹרְדוֹן,/ עם הַכּוֹבַע הַהוּא מִשְּׁנוֹת הַשְּׁלֹשִים,/ אֲחַבֵּק אוֹתָךְ לִבְלִי דַּי וְאֵדַע/ שֶׁבָּאת לָקַחַת אוֹתִי, כְּמוֹ אָז, מִבֵּית הַסֵּפֶר,/ וְשֶׁהִנֵּה הַמַּסָּע הָאָרֹךְ וְהַמְפֻתָּל שֶׁלָּנוּ קָרוֹב סוֹף־סוֹף לְסִיּוּמוֹ//" כוחם של השירים בתמונה מעוצבת ומדויקת, שירה לירית דקה בה עין המתבונן פונה פנימה לעבר ספרית מראות הזיכרון שלו משם הוא דולה את המילים. התמונה נשלפת מהעבר הרחוק אך, היא נבנית לעינינו ומתרחשת בהווה ומביאה למפגש האפשרי רק באמצעות השפה והשירה את האם המתה והבן הרואה את סוף המסע. שילוב נדיר ומאופק של געגוע ללא נוסטלגיה, של הבעת רגש באיפוק, בשליטה, דרך התנועה.
השיר שמבטא אולי יותר מכל שיר בקובץ את המהלך של הספר, הוא "גבול הזיכרון 1938-1948", בתמצית דקה חדה ומדייקת , כמו משיכות מכחול קלות ומהירות הוא משרטט מהלך ביוגרפי הנתון בתוך מהלך הסטורי לאומי מ1938 עשר שנים מאז מותו של אביו ערב מלחמת העולם השניה ועד הבריחה מבולגריה והעליה דרך היבשה לארץ ישראל ומלחמת העצמאות. " הַתְּמוּנוֹת הִתְחַלְּפוּ בִּמְהִירוּת/ אבִי הֶחֱוִיר כְּסִיד/ לְמִשְׁמַע הַנְּאוּם שֶׁהָעֳבַר יְשִׁירוֹת מִבֶּרְלִין/ " הוא מדווח לכאורה על כרוניקה של אירועים הסטוריים המתרחשים בשתי יבשות שונות בין מספר לשונות, ושותפים להם כמה דמויות מלבדו, "בְּסוֹף אוֹגוּסְט הוּא נִפְטַר פִּתְאֹם/ אַחֲרֵי שֶׁהוּבֵאתִי אֵלָיו לְבֵית הַחוֹלִים, בְּמַאי,/ סֻפַּר לִי שֶׁבָּכָה./ בשְּׁלֹשִים לָקְחוּ אוֹתִי דּוֹדָתִי וְאִמִּי/ לִרְאוֹת אֶת הַמַּצֵּבָה וּלְהַנִּיחַ אֶבֶן./ בְּאַרְבָּעִים וְאַרְבַּע הִגַּעְנוּ לָאָרֶץ,/ אָחִי נֶהֲרַג תֵּכֶף עִם פְּרוֹץ הַקְּרָבוֹת/ בְּיוּנִי אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה,/ פנקס מוצא את הדרך שלו, המזוקקת הנמנעת מכל עודפות לומר ארועים הסטוריים ואישיים שהספרות העברית כבר סיפרה ורוויה בהם.
וכך כרוניקה משפחתית, פרוץ המלחמה, העליה לארץ ונפילתו של האח, כולם נארגים לשיר אחד. בראיון הסביר פנקס, את השירה כנולדת מתוך הפרוזה, דומני שאלה שירים המבטאים פואטיקה זו במיטבה. שבסופו של השיר יאמר פנקס, כמה מילים אמיצות שהם אמירה שאינה ברוח הבון-טון של הזמן על הציונות: "הַצִּיּוֹנוּת הָיְתָה חֲזָקָה,/ מֵאָז הִיא כָּךְ מִתְקַיֶּמֶת אֶצְלִי / שִׁשִּׁים ושְׁשֵׁ שׁנָיִם אחַרֵיֲ זהֶ //" כך הוא מצליח מתוך מקצב השיר להביא את אינטימי והלאומי למשפט אחד לרוח דברים המאפשרת לקפל את האמירה ההיסטורית, לחוויה אישית אינטימית אך לא מינורית.
באוקטובר 2014, בסופם של חגי תשרי, בתוך סוכה, במסגרת פסטיבל שירה "מטר על מטר" בירושלים, התקיימה ספק שיחה ספק ראין עם ישראל פנקס, אני מביאה את הדברים, ללא השאלות וללא המקטרת . פנקס הוא מרואיין קשה, מעוניין בראיון, אך קובע גבולות לשיחה, מעדיף לתת מידע אך ממעט בגילוי, ההומור המיוחד שלו, לפעמים גם ההתנגדות לעצם השאלות פותחים חלונות לעולם שיש בו, אירופה בתוך ארץ ישראל, הגירה, אהבה וגעגוע, ושכול מתפרץ. עולם מסומן בשפה גיאוגרפית, במסעות אך עם מקום רב לאינטימי ולמוסיקלי. עולם פרטי על השפה המזרחית של הים התיכון.
" אני בא ממשפחה בורגנית, בה אבי, דניאל פנקס היה רופא , אז קראו לזה: "רופא שיער עור ומין", אבי וגם אימי היו חניכים של אוניברסיטאות בברלין, הם נעו בין שלוש ערים, וינה, פאריס ברלין. ובבית שמעו הרבה מוסיקה ודיברו: בולגרית, גרמנית וצרפתית. אבי מת כשהייתי בן שש. ובשנת 1944 אימי ואני עזבנו את בולגריה לארץ ישראל. אין לי שום זיקה תרבותית לבולגריה. העברית הקסימה אותי והייתי ברומן גדול איתה. משהו מעין קונארד הפולני שכתב אנגלית.
לכתוב התחלתי מגיל צעיר, אפילו לסבי כתבתי רומנים בלשיים. כאשר בתקופה הנאצית גורשנו מסופיה, לטרגובישצה. סבא היה חולה סוכרת והיו לו התקפים חזקים, היה לו פסיון גדול לקרוא בלשים, חסרו אז ספרי בלש והוא ביקש: כתוב לי כתבתי וקראתי לו ערב ערב ספרי בלש, הוא היה מרותק, בתום כל ערב הוא היה מרותק היה עלי לכתוב את הפרק הבא. כאן נגמרת הבולגריה שלי ומתחילה התקופה הפלשתינית, בגיל חמש עשרה, בגמנסיה "שלוה" בתל אביב, אבידן, מוקד ואני הוצאנו עיתון "הגמנסיה" שם פרסמתי שירים ראשונים. ובאופן רציני התחלתי לכתוב בגיל שבע עשרה. בגימנסיה למדנו לטינית ולימודים הומניים, אבידן, מוקד, שלמה אבינר, דליה רביקוביץ הצטרפה באמצע שנות השישים ואחר כך גם הייתה לשכנתי."
בשתי שיחות שונות חזרתי ושאלתי על הזיכרונות מילדותו בסופיה, ישראל פנקס חזר ודחה אותי וחזר ואמר : "אנחנו מדברים על תקופה קצרה בין 1935 ל 1944, אין מקום לעניין הזה של בולגריה. הוציאי מהלכסיקון כל קשר בולגרי, כל הסקטנטיות אינה נכונה. אין לי שום זיקה תרבותית למקום הזה, ומבחינה שירית, שום קשר!" חזר והדגיש בתקיפות. "הבולגרית למרות שאני מקיים אותה לא מזכירה לי שום דבר. הזיכרונות שלי לא מתחבאים בשפה, אלא בתמונות.
אבי נפטר כשהיתי בן שש. דמותה של אימי נוכחת יותר, היא חיתה הרבה יותר. בשנות העשרים אמא היתה בפאריס שמונה שנים ושש שנים בוינה, ובברלין, התענינתי מה עשתה שם באותן שנים שפעלו בפאריס אמנים גדולים כמו פיקאסו והיא אמרה: "איך יכולתי, ניגנתי שמונה שעות ביום". החיים בורחים לאנשים בלי דעת. גדלתי בבית ששלטה בו תרבות של אירופה, נולדתי בתוך תרבות אירופה, כאשר הגעתי לארץ, שאלתי את עצמי, מה אני עושה עם העברית הזאת, איך אוכל לקשר בין מה שבתוכי, מה שגדלתי עליו לבין העברית, אחת הדרכים היתה להתבונן על המקום מבחינה גיאוגרפית. המבט מזרחה, לא קסם לי. ניסיתי לקשור בין הדברים. אנחנו, בארץ, יושבים על הקצה המזרחי ביותר של הים התיכון והקצה המערבי, הוא ספרד. מה שקושר בין שני הקצוות הוא בעיקר, הים התיכון. האטריבוטים התרבותיים של המקומות האלה לא היו קיימים עבורי, מה שהיה קיים זה התנ"ך. שאלתי את עצמי איך אני חי בתוך העיסה הגדולה הזאת. הלכתי למה שקרוב אלי ומה שמדבר מגרוני. לא יכולתי ללכת להודו או לבודהיזם, זה היה זר לי. אם את שואלת אותי , ואם נדבר על מוסיקה, שהיא לא פחות קרובה לי משירה, אני לא יכול לשער אפשרות בה יצירה של היידן, או מוצארט תיווצר בקונטקסט מזרחי. הקלאסיקה בשירה, במוסיקה, בציור, היו בשבילי השמות והמקומות שציינתי וניסיתי לחבר ביניהן דרך הלשון העברית. גדלתי פה מגיל תשע, העברית היתה עבורי חזקה מאד, אני אוהב אותה מאד.
הדבר הראשון שהשפיע על השירה שלי, היה המפגש עם השירה האנגלו סקסית עם אליוט, פאונד, אודן, לואל ואחרים. באמצעות השירה של אליוט, גיליתי סוג של פרוזאיזם שהתאים לי יותר ממסורת השירה העברית שהכרתי פה. ואני מתכוון לאלתרמן. ט.ס.אליוט הראה לי שאפשר להגיע לשיא הרגש באמצעות הפרוזה ולאו דווקא בהתפייטות מחורזת. השירות הגדולת, האפוסים הגדולים כמו האיליאדה והאודיסאה זו פרוזה שנכתבה בהקסמטר, כך גם התנ"ך זו שירה בפרוזה, באותן שנים צריך היה לפתוח את זה מבחינה מוסיקלית ומבחינה אומנותית."
ישראל פנקס עבורי, הוא יחיד במינו בשירה העברית, נוכחותה של אירופה בתוך תל אביב, מבטאת מה שהרגשתי בילדותי ולא ידעתי להגדיר, אך יש משהו ב"קול" המיוחד, נעדר כל עודף ריגשי,ובכל זאת סוער מתחת למילים, שהעלתה בי את המחשבה על העדרו של הבלקן, של חוויות ילדות בסופיה שישבה בין הממלכה העותמנית לאוסטרו הונגרית ולעומת זאת, דווקא "איטליה" חוזרת בשירים. למרות שחשתי התנגדות מצידו לשאלה, העזתי ושאלתי.
"היה מושג כזה: "מיד אירופה". זו תרבות שצמח מתוך האזור הזה. מבחינה זאת, קאנטי היה דמות קרובה לליבי, הוא נולד בבולגריה ברוסה, היגר עם אמא שלו לוינה והשפה שלו היתה גרמנית. הוא כתב את ספריו בגרמנית, האוריינטציה שלו לא היתה בולגרית.
ניסיתי לאחות את הקרעים, אנשים שאלו אותי, איך זה אתה יושב ברחוב גורדון בתל אביב וכותב על איטליה או יוון. ניסיתי להסביר זאת גם לעצמי. כתבתי את הפואמה "רישום גיר, הזמן שהיה" על תל אביב של שנות הארבעים, משפחתי התיישבה ברחוב גורדון בתוך ריכוז גבוה של יקים והיה נוח לבני משפחתי לא לדבר עברית. הפואמה "רישום גיר" ניסתה להעביר, משהו מן הסינקרטיות הזאת.
איטליה היא לא רק מקום היא מושג. למה דווקא איטליה זו לא שאלה שצריכה להישאל כי איני מכיר שום סופר גדול שלא כתב על איטליה. שקספיר, גתה, מי לא? את מבינה, "איטליה" היתה מקום של הרשאה. בבית שלנו כשמדובר היה על מדיניות, תמיד צחקו על הפרוסים שהם כה אורתודוכסים וכה תקיפים בכל עניין. לעומתם, האיטלקים, כאשר הם הולכים לצבא, יוצא הסמל עם כובע הנוצות וצועק: "כשישרוק הכדור הראשון,ינצל מי שיכול" מאד מצא חן בעיני הרעיון. לפעמים צריך לחרוג מהמעשיות כדי להבין את המגוחך. אצל מוצארט, רוב האופרות מתרחשות באיטליה, ללא אידיאולוגיה. איטליה היא מושג, גם מבחינת תרבות הרנסאנס. וגם התרבות של העם הנוכחי. איטליה היא סוג של עיר מקלט.
הים שלי הוא הים שלנו, הים הלטיני, הרומאים נתנו לים הזה את השם: Mare Nostrum ויש בזה מידה לא מבוטלת של יוהרה, הם ראו עצמם כשליטי האימפריה ויכלו להרשות לעצמם להגיד זאת, מבחינה תרבותית שאלתי את הביטוי כי זה הים של התרבות שלנו. התרבות שלנו נחצבה באבן, וכתב היד שלנו נחקק באבן במקבת, זה לא אומר שום דבר, זה אומר שבקצה הזה של הים התיכון עשו ככה, אך זה הים התיכון. אני פוזל קצת מערבה. בארץ, יש התעלמות מהים, אבל הבאוהאוז ששלט בתל אביב של שנות השלושים, נתן תשובה מאד מתאימה לנוכחות הים. אני חי בבית של הבאוהאוז."

שמות אמנים מהאומנות הפלאסטית, משוררים עבריים מופיעים בשירתו של פנקס, כסוג של אינטרטכסטואליות חילונית. טוביה ריבנר, דליה רביקוביץ, ניסים מרקדו הפסל ואברהם אופק הצייר חוזר בשירתו וגם בספר הנוכחי יש שיר שמוקדש לו.
" מבחינתי אברהם אופק היה האדם הכי אותנטי שהכרתי, הוא הלך עם האותנטיות עד לדברים מוזרים כמו הענקת תכונות אנוש לעורבים. זה היה אדם מתוק ביותר ולא היה אדם באומנות שלא התייחס אליו. הוא יכול היה לומר "תראה זה קיטש, אבל הוא מייסטר" היתה לו אהבה לאדם הוא דיבר לפרופסור כמו לערביה מוכרת סברס או לילד כמו למבוגר. לא כמו סארטר למשל."
בשיחה מקדימה בינינו בביתו אמר לי פנקס: " אני זוכר הכול אבל אין לזה משמעות בעיני. מה שקרה כאן, יש לו יותר משמעות בעיני, כל זה חשוב לי יותר. כשאדם עומד על דעתו, מה מחבר אותי לארץ, למקום והיה משהו שדחה שהיה זר לי מאד והיה דבר מה שחיפשתי והוא, המיזוג של תרבות אירופית עם שפה עברית. המבט שלי מופנה ממזרח הים התיכון, מערבה. לא מעניין אותי להסתכל מהמזרח התיכון, מזרחה. אני רוצה להרגיש בן המקום כמו קוואפיס."

פורסם בתרבות וספרות, הארץ, 6/2/2015

חיים גורי – עשוי מאותיות, עוד מהלך נביא בירושלים

חיים גורי- עשוי מאותיות
נביא אחרון בירושלים הזאת

שלושה ימים מתקים בראשון לציון כנס "לשון -ראשון" לכבודה של השפה העברית, במסגרתו זכיתי בפרס ע"ש מאיר אריאל ליצירתיות בשפה העברית, זה היה ארוע משמח ומרשים, שיש עימו הכרה, ועל כך אני מודה לידידי פרופ' משה עמירב שהאמין בי והגיש אותי לפרס ולמר דב צור, ראש עריית ראשון לציון ולצוות השופטים המכובד. וכל זה אינו אלא, סיבה טובה להביע התפעלות מכך, שמזה שמונה שנים, עיריית ראשון לציון, העמידה את נושא השפה העברית במרכז תשומת הלב והשקיעה מאמצים להביא את השפה ואת הדיון על השפה למרכז השיח הישראלי, ונדמה לי שעל זה יש להודות במיוחד לרות מקבי, מנהלת אגף תרבות ומארגנת הארועים.

אמש בכנס ראשון ללשון העברית, היה ערב מיוחד "חיים גורי, עשוי מאותיות" , ערב מיוחד לכבוד יציאתו לאור של ספר- דיסק "חיים גורי, עשוי מאותיות" שהוא יוזמה של ערן דורון ומיכל בהרב עוזרד שיזמו והפיקו.

אולי זו רק פתיחה
למשהו אחר,
שיעלה ויבוא.

אולי זו רק שתיקה
ממושכת,
הדומה למוות,
אבל היא
לא הוא,
כמו מחלה שתעבור.

שיר שמילותיו נכתבו בשנת 1971 שהלחין ושר ארז לב ארי .ושיר אחר שנכתב בשנת 1975 שרה רונה קינן:
אני גר כעת בספר ישן,
אני גר כעת בסביבה הנכונה
המיצאת תפוזים ואנחות
למחצית העולם

—— — —–

אני נע כצל עובר
ברחוב שאין דומה לו ברחובות,
בין לבבות המחשבים להשבר
אל המלכות העתידה תמיד לבוא.

אני נע בין אנשים קדושים
וחולי אהבה.
אני רואה נשים ואנשים
השבים מן העולם הבא.

זכות גדולה, לחיות בתרבות עברית-ישראלית, שבה יוצרים צעירים, הצעירים מחיים גורי בעשרות שנים, לוקחים שירים משנות הארבעים של המאה שעברה, ומאמצים אותם לעולמם ומפרשים אותם על פי רוחם, על פי הפרשנות המוסיקלית שלהם. הדור הזה קורא את חיים גורי באופן שונה ומחזיר לו את שירתו בעטיפה שונה. כמספר המלחינים והזמרים, מספר הגוונים והסגנונות.
זו היתה חוויה מטלטלת עבורי לשמוע את שלמה בר, מסלסל את "שעה אחרונה" של גורי. שיר הנפרד מחברים שנפלו

הניחני כעת על ליבה של הדרך הזאת
והיו אבניה רעי ועדי השותקים עד חצות,
וכוב המזרח הבוער יהבהב בעיני.
ולבי המכה את דמיו לה ילחש כי עוד חי אנוכי
בסימן הברזל ובאות החוצה את מצחי.
—- — —–
אח לכל הלילי ואפל וידיד התועים כמותי,
העולים בסולם רקיעם, כחיי העולים ממותי
ושבילי החוצה את שבילם כמפגז מזלות זה בזה.

אני מודה שלפעמים הרגשתי חוסר תואם בין שיר העוסק במות לוחמים לשירתו של שלמה בר או לזמרתה של זמרת נפלאה, מאיה אברהם, אך פרשנותה לשיר שהוא שיר קינה, שפת הגוף החושנית, בנגיעות של ריקוד בטן, כאשר המילים מושכות לכוון האלגי.
אך היה רגע בו שלמה גרוניך ליד הפסנתר שר את באב אלוואד והקהל שר איתו ואחריו, או חיים טופול שר א-קפלה את שיר הרעות והקהל שר איתו וענה לו מתוך הפזמון, שהרגשת איך שירה עברית יכולה להיות לפעמים תפילת רבים. והיכל התרבות, הופך לרגע לבית כנסת שיש לו שליח ציבור גלוי ראש.
היה מעניין לראות על הבמה זמרים ונגנים צעירים מזרמים שונים, רונה קינן התל אביבית מעניקה קול ופרשנות מיוחדים ל"היה היה פנס בודד בקצה שכונה". איך התיאור של זמן אחר , הנמסר דרך השפה, נשמר כמו שכבה גיאולוגית של השפה העברית והשירה העברית ועדיין רענן, ולאחריה הזמר יוסי יטיב, שציציותיו יוצאות מכנפי בגדו וזקנו המאמין, מתחרה בזקן חברו הסקספוניסט המחובר לראסטות מאחוריו, שר את "האדמה שותקת" כמעט כתפילה

האדמה שותקת
השמים רחבים באינותו.
המשך ללכת.
יש המון מקום.

אל תאשם את השקט.
הוא יודע לא פחות ממך.
הוא רק עיפות נמשכת
אחרי הצעקה.

אלו ואלו דברי אלוהים חיים, ואיש לא אמר שבקולה של זמרת נמצא דבר ערווה. כוחו של גורי ניכר כמי שיכול להוות גשר מהעל דיכוטומיות וזרמים.
הקשר בין המילים למוסיקה יכול למשוך למספר כוונים, לפעמים אל הזיכרון הקולקטיבי, אל הדורות ההולכים ושרים את השירים הנעוצים בהם כצלקת או רסיס שנשאר בגוף נעוץ ואין איזמל שיוציא אותו, ולפעמים, אל פרשנות אמיצה ולא מחוייבת למילים של דורות אחרים. פלא האומנות מול הזמנים המשתנים.
בסופו של הערב חיים גורי, שר בקולו הצרוד, חרוך המקטרת, ודיבר כמו שרק גורי נביא ירושלים האחרון יכול לדבר. ערב זיכרון ימים אחרים ורחוקים עם הזמן הזה. עמד שם בתשעים ואחת שנותיו כמי שנושא את הזיכרון הקולקטיבי במילותיו. הוא עמד שם ואשתו עליזה במקומה, בקהל שחוט דק נמשך ביניה. חיים גורי הוא מצפן של אחריות ועדות לזמן הזה.

הספר -דיסק מסתיים בשורות:
ודע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים,
לא ימחקו אותך,
אתה תימשך, עשוי מאותיות.
זה לא מעט.
משהו, בכל זאת, ישאר ממך.

אובדן תחושת צדקת הדרך של מדינת ישראל מתבטא היטב בעיכוב כספי המיסים של הרשות הפלשתינאית

עיכוב כספי המיסים של הרשות הפלשתינאית משמעותה,
אובדן צדקת הדרך של מדינת ישראל.
בסוף השבוע האחרון הודיעה ישראל על הקפאת כ-400 מיליון שקל מכספי המסים שהיא מעבירה לפלסטינים זאת בתגובה לפניית הרשות לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ולמועצת הביטחון של האו"ם.
זוהי העובדה. אלה הדברים. הם נשמעים הגיוניים מאד, אבו מאזן החליט לפנות לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, נגד מדינת ישראל, ולמועצת הבטחון, שני מקומות שהם מרגישים בהם בטוחים, תמיד יקבלו שם תמיכה ותמיד מדינת ישראל תגונה. עצם העובדה שמתרחשת פעולה שסופה ידוע מראש, מעידה על חולשתה, על אי תקינותה. כלומר, אין לצפות לצדק, או להתיחסות עניינית לסכסוך המתמשך בין ישראל לפלשתינאים. מראש, ישראל נאשמת והפלשתינאים הם הקורבן הנצחי של הסיטואציה. הדברים יקבלו הטייה, וישראל תקבל איזו אמפאטיה רק אם יהיה אירוע בו ישראל היא הקורבן. פיגוע גדול, הרוגים, חטופים, או אירוע בסדר גודל כזה.
ובכל זאת, נראה שההחלטה על עיכוב כספי המיסים של הפלסטינאים, אינו מתקבל על הדעת ומקומם. איני מתכוונת, שאינו צודק. איני מתכוונת שאי אפשר לראות ולהבין את כוונת הענישה שמאחוריו על מה שכה מקומם. חיילי ישראל הם בנינו והם שלוחים שלנו, והם המגנים על גבולות הארץ, על העם החי בארץ. לטעון על חיילי ישראל ומפקדיהם שהם פושעי מלחמה, זה עיוות תיאור המצב ועיצובו מחדש על ידי השפה והמשפט.
אבל, הבעיה שלי אינה הפנייה של הרשות הפלסטינית לבית המשפט בהאג. הם מנהלים מלחמה ללא נשק קונבנציונלי. הם קטנים מולנו למרות כל הטילים והמנהרות. יש כאן איזו אי סימטריה שעובדת לטובתנו בתוצאות המלחמות אך עובדת לרעתנו מבחינת יחסי הציבור ומבחינת מקומנו בעולם המערבי, בעיקר באירופה המתבוססת בין תוצאות מלחמת העולם השניה, תחושת האשמה שאין לרחוץ אותה אלא למצוא אשמים כדי לחלוק איתם את האשמה (לפעמים אלה אנחנו,הישראלים) . אך, רגע אחרי שהמלחמה או המבצע, או החטיפה או הפיגוע עוברים האי- סימטריה הזאת עובדת לרעתנו. העוני, ההרס, האומללות מצטלמים היטב והאמפאטיה עוברת אליהם. ובתקופה שאין ערך לעובדות ואין כוח לאנשים לחקור ולדעת יותר מאשר ליומי ולמיידיOnline משמעות ידיעה כל עיכוב כספי המיסים וחשיפה של אלפי משפחות תמימות שאינן מעורבות באופן ישיר למאבק בין שני העמים, מקומם.
המשמעות היא שממשלת ישראל משתמשת בנשק של אתמול במציאות של היום. המשמעות היא, וזה בעיקר מה שמטריד אותי, שאיבדנו את תחושת צדקת הדרך לנו, את היכולת שלנו לספוג מהלומות ולהשיב מלחמה שערה מתוכננת ומבוססת מול הטיעונים של הפלסטינאים והאיחוד האירופאי, שבית המשפט בהאג, באמת מטריד אותנו, הרי יש ביכולתנו להעמיד את האמת ואת העובדות ואת הצדק שלנו, של בנינו וחיילנו מול כל גורם עוין בעולם. לרשותנו עומדת רשת עולמית של אינטלקטואלים יהודים חכמים, של ארגון בינלאומי של עו"ד יהודים המכירים את המוסדות ואת כללי המשחק ואנחנו, כלומר ממשלת ישראל משתמשת בכלים מיושנים ובעיקר, מתוך עיוורון הומאני בלתי מובן.
בשבילי, להיות יהודי, פירושו להיות אדם רגיש ל"אחר". לחלש, בחינת גר יתום ואלמנה אך, גם לאוייב מנוצח או שבוי. לראות אותו גם באשמתו, גם בהיותו אויב, גם בסבלו וגם בעתיד המשותף שלנו בארץ הזאת. בתגובתו על החלטתו של ביבי נתניהו על הפנייה לבית הדין בהאג בעיכוב כספי המיסים הערכתי את תגובתו של הנשיא ריבלין: "אנו צריכים ללמוד לחיות יחד, השלום יבוא כאשר נבנה בין עצמנו יחסי אמון ונבין שלא נגזר עלינו לחיות יחד – אלא נועדנו לחיות יחד. לאחר מכן נוכל לדבר על גבולות פתוחים, קונפדרציה, שתי מדינות, מדינה דו לאומית וכדומה".