בכפר קטן ועתיק בצפון יוגוסלביה של אותם הימים, היא קרואטיה של היום בתוך הרים מיוערים ולא הרחק מנמל גדול בשם רייקה על חוף הים האדריאטי, שם גרה לה אנה חיים קוזלוביץ', אמנית קרמיקה ידועה.
יום אחד בשעה שטיילנו דניאלה ואני ברחובות בלגרד ראיתי על אוזניה זוג עגילים בצבע כחול כהה ולהם שולי זהב ובמרכזו של כל עגיל הייתה צורה מוזהבת שהזכירה לי את האות "ש", שאלתי את דניאלה :
"מאין העגילים המיוחדים האלה? "
והיא ענתה: "הו, אלה עגילים שרק אנה חיים יודעת לעשות כמותם"
"מי זאת אנה חיים"? שאלתי
"אנה , זו אישה יקרה וסיפור מיוחד" ענתה לי.
לאחר ששמעתי מפיה את הסיפור, החלטתי ללכת ולפגוש את אנה חיים ולהבין מה הסיפור מאחורי העגילים שבליבם ש מוזהבת.
**
יומיים רצופים נסעתי ברכבות ובאוטובוסים מתנשפים עד שירדתי מאוטובוס ישן וגונח בכיכר המרכזית של הכפר בהרים שמעל המפרץ . התחנה, מול כנסייה עתיקה שמולה יש מסעדה קטנה שם יושבו אנשי המקום בשעות אחר הצהריים על כסאות קש נמוכים ושותו קפה שחור ממותק היטב בספלים קטנים וקצת יין או משקה חריף בכוסות זכוכית. נכנסתי למסעדה וחיפשתי מישהו מקומי לשאול אותו על אנה.
מאחורי הדלפק ראיתי את בעלת המסעדה ופניתי אליה . עודי שואלת והגברת מולי מחייכת ותופסת בין אצבעותיה תכשיט קטן המונח על צווארה תכשיט קרמיקה צבעונית והנה אני מזהה רקע כחול מכחול שלוש אותיות עבריות מוזהבות מ צ א שלוש אותיות בודדות בתוך צבע כמו צבעו של הים במעמקיו, כחול שיש בו סוד. ראתה הגברת את מבטי הנעוץ בתכשיט השתעשעה בו וחייכה, כאשר הרימה את התכשיט ראיתי שמאחוריו נח על ליבה צלב זהב קטן ומכאן הבנתי שהאותיות העבריות אינן מעידות דווקא על יהדותה. למרות שלא הייתה ביננו שפה משותפת הייתה ביננו הבנה שאנו מדברות באותה אישה. " הו, אנה…?" חייכה והצביעה על ה"מצא" והסבירה בתנועת ידיים כיצד להגיע לחצרה של אנה.
הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי שהיה לא יותר משביל צר מרוצף אבנים קטנות וחלקות ומשני צידיו קירות בתי אבן עם חלונות גדולים המוצלים בתריסי עץ ירוקים או תכולים מדי פעם דלתות ברזל מעידות כניסה לחצר פנימית. בפיתול הראשון היה עלי לפנות שמאלה לתוך רחוב צדדי וקצר שם מצאתי את החצר של אנה וסימן היה לי שעל דלתה היה שלט קרמיקה באותו צבע כחול עמוק שראיתי בעגיליה של דניאלה ועיטור של ציור עלה גפן מיוחד ומסולסל היה בשולי השלט על הדלת.
בתוך החצר שולחן עץ לבן לידו ישבה אנה ובעלה גיאורגי. אנה אישה יפה ששערה הצהוב אסוף לאחור ומוך פניה העגולים זורחות זוג עיניים כחולות ולהן מבט שובב כאילו זו ילדה המציצה מתוכה. לאחר שימחת הפגישה לקחה אותי אנה לסטודיו שלה, חדר קטן בחצר שבו אובניים ותנור ענק לשריפת החומר, שולחן גדול במרכז החדר ועליו מונחים כלי חומר בצבע אדמה ואחרים הצבועים למחצה, צורות בערמות המושלכות לכאורה כלאחר יד. הריחות והצבעים היו כה חזקים שלרגע חשתי סחרחורת אט אט הבחנתי שעל השולחן בין כלים רבים היו מונחים ריבועי קרמיקה בגדלים שונים
בכל אחת מצלעות המרובעים מעוטרת בסמלים מוכרים פעמים מנורה ופעמים מגן דוד או זוג פמוטות אך בעיקר מנורות. מנורות שבעת קנים בצבע זהב בכל פעם על רקע שונה. באחת המנורות ראיתי קישוטי רימונים ובשניה עיטורי כפתור ופרח כמו שהכרתי מהפסיפס העתיק שבעמק בית – שאן. אך מה מנורת בית המקדש מבית הכנסת שבעמק בית שאן ולכפר גויי שבצפון יוגוסלביה…
עודי תוהה על הדברים האלה ואנה החלה מסבירה לי בשטף שיחה כי מרובעי קרמיקה אלה הם פריטים שימושים למשרד וזה חלק מתערוכה גדולה שנדדה בעולם וביקרה גם ביפן ובארה"ב. שאלתי אותה:
"האם את מתכוונת לומר שאי שם ביפן יושב מנהל מפעל ועל שולחנו מונח ריבוע קרמיקה המחזיק ניירותיו ועליו מנורת בית המקדש?"
"כן," השיבה "מכרתי הרבה מאלה" וחייכה. לאחר רגע שאלה אותי בחשש
"האם את חושבת שמנורה אינה יפה לקישוט?"
"לא, לא," התנצלתי "המנורה היא קישוט יפה מאוד, אבל…" לא ידעתי איך להסביר לה שבעיניי זהו סמל יהודי בעל משמעות רבה היא מסמל את בית המקדש ואת התקווה לגאולה ומוזר הדבר בעיני שתהיה קישוט משרדי סתם.
"ראי המנורה היא כמו עץ…" נכנסה אנה בדבריה עוד בטרם סיימתי מחשבותיי.. "עץ החיים ושם משפחתי: חיים. אלא, שכל משפחתי: אימי, אבי, אחי וילדיו הקטנים, כולם, הלכו אצל הגרמנים. אחרי שתיקה קלה המשיכה:
רק אחותי הקטנה נשארה לי מהמשפחה, לאחר שחכתה לאימא שתחזור מה"טרנספר" ואמה אכזבה אותה ולא חזרה לקחת אותה כפי שהבטיחה, היא נפרדה מהיהדות ומהיהודים, היא לא רצתה לשמוע יותר או לדעת מהם. אבל אני, כאן קרצה לעברי אנה, אני מלמדת את הבן שלה, שאנחנו יהודים, השנה שלחתי אותו לפירובץ למחנה קיץ של הקהילה היהודית והוא יודע את האלפבית בעברית."
אנה סובבה את הקוביה והראתה את תחתיתה הבלתי צבועה שם הייתה חתימת האמן שלה : חנה חיים.
פנינו לחצר וישבנו ליד שולחן הקש שתינו קפה שחור ואכלנו גבינת עזים טרייה מהכפר. ספרתי להם קצת על הארץ והנה מבטי קלט תליון מתנדנד על צווארו של גיאורגי, תכשיט קרמיקה מאלה שמעצבת אנה אימצתי את עיני לראות את הכתוב ולאחר מאמץ הצלחתי לקרוא ארבע אותיות עבריות. ב, צ , א, ת, ניסיתי לצרפן ולא קיבלתי מילה בעלת משמעות מקובלת זו מילה בסמיכות וחסרה לי זו שתבוא בעקבותיה. תמהתי.
והאותיות מה יפות אותיות זהב על רקע כחול עמוק ובשולי התליון עיטור צמחי כשריגי גפן. שאלתי את אנה: "האם יש לך תכשיטים נוספים מהסוג התלוי על צווארו של גיאורגי?"
אנה יצאה מהחדר בשמחה והביאה מגש קטיפה עליו תליונים ועגילים טבעות וצמידים חגיגה של צורות וצבעים ועל כמעט כולם מופיעות אותיות עבריות בכתב מרובע מיוחד. על זוג עגילים בסגול הופיעו שתי אותיות: הא על תליון אחר הופיעה המילה: לפיכך, על טבעת ירוקה הופיעה מנורה ובין שני צידי רגלה הופיעה : מה. על מתלה מאורך לקישוט ותליה על קיר הופיעו שתי מילים : רבן גמליאל האות ל' האחורנה בשם התחברה לרגלה של הא' בצורה מיוחדת כאילו לא נמצא מקום על לוח הקרמיקה המקושט. החלו האותיות והמילים מרצדים פורחים וקופצים מול עיני חשתי כאילו סחרחורת תוקפת אותי. מה עושות מילים עבריות מנותקות ומיותמות על מגש קטיפה שחור?.. ואנה בשמחה מוציאה מדי רגע תכשיט נוסף ומספרת על העתקים דומים לו המפוזרים בעולם, מוסיפה ומספרת על יופיין של האותיות הרבועות על נציגותיו של העם העתיק בעולם. עלתה בראשי התמונה של הגברת הנחמדה מהמסעדה עם תליון מ, צ ,א שמתחתיו הסתתר צלב זהב.
"אנה, אולי יש לך ספרים בעברית?" שאלתי
"יש. אחד." ענתה.
עודה מדברת וכבר רצה במעלה המדרגות ונעלמה באחד החדרים. כעבור רגע שבה ובידה חבילה עטופה בניירות לבנים שכבה על גבי שכבה כמו תינוק עטוף היטב ועל כולם עוטפת מפה רקומה בפרחים צבעוניים. בחרדה ובזהירות רבה פתחנו את העטיפות המרובות ומתחת ניגלה ספר ישן . פתחתי אותו בזהירות מתוך חשש שיקרע או יתפורר וכשפתחתי את הכריכה גיליתי העתק יפהפה של הגדת סרייבו העתיקה.
"מה נשאר לי מההורים שלי?, כמעט שום דבר. והוסיפה: השם שלי וההגדה שהייתה מוסתרת במרתף עם כלי הפסח של אימא. אחרי שהמשפחה הלכה למחנה ריכוז, השכנים שלנו לקחו את כל כלי הכסף והצלחות היפות של החג, הכל הם לקחו. גם את הבית. כשחזרנו אחותי ואני אחרי המלחמה ממקום המסתור שלנו בכפר וחיפשנו את הבית, ילד בן גילי, בן השכנים שלנו, קרא לי אליו הביתה ואמר ששמר בשבילי ספר שאימא שלו לקחה בין כל הכלים והחפצים, ספר, הוא אמר. ההורים שלו, הם השכנים שלנו, לא הבינו מה זה הספר הזה ואולי אפילו פחדו שמישהו ימצא את הספר , יראה את האותיות העבריות ויאשים אותם בהחזקה של חומר תעמולה ציוני. אולי משום כן , הוא שמח להיפטר מהספר הזה".
ישבנו על השטיח במרכז החדר וסתם כך באמצע חודש אלול קראתי באזני אנה ובעלה את סיפור יציאת מצרים. אותה הגדה מהמאה ה-14 לספירה שיהודי ספרד נשאו איתם בבריחתם בזמן גירוש ספרד ובה רבן גמליאל איש גבה קומה ויפה עיניים שלו זקן ארוך יושב לפני תלמידיו הקטנים ממנו בגודלם כי קטנים הם ממנו בחשיבותם על פי דרכי התיאור של הימים ההם. ומקשיבים לו בעיניים כלות ובידיהם ספרי לימוד.
ולאחר רגע של שתיקה בחדר, הוסיפה ואמרה, את יודעת, עכשיו אחרי שסיפרת לי על יציאת מצרים, אז אולי זה באמת חומר ציוני מסוכן. זה חזרה של היהודים מגלות לארץ ישראל." אמרה אנה.
ישבתי אצל אנה עוד ימים ספורים והתבוננתי בעבודתה בסטודיו לעבודות קרמיקה . היא ביקשה שאסביר ואפרש לה את המילים שבחרה בהן לעטר את תכשיטיה שעשו להם מוניטין בעולם .
מאז יש לי עגילים כחולים ועליהם שברי מילים כמו:" רבן" ו"לפיכך" או "מרור" ו"מצה" וטבעת קרמיקה ועליה המילה: מצא.
מאז שפגשתי את אנה קוזלוביץ חיים הגדת סרייבו שלי התרחבה מהפסח אל כל ימי השנה.
לכתוב זה לזכור 