שירת הים, שירת ההודיה העממית

יציאת מצרים, ציור מאת שלום מצפת, ישראל, 1950 בקירוב | מאגרי מידע ...
שלום מצפת, 1950

א.

בשביעי של פסח, נוהגים לקרוא את שירת הים. ושבת פרשת שלח, זוהי שבת "שירה". ויש יופי מיוחד במעמד שאנו נותנים לשירה העברית העתיקה ולביטוי העממי שלה שהתפרץ בשירה אדירה. תחילה, שירת הים ואחר כך שירת מרים ואולי שירת הים היא שירת מרים. הביטוי הספונטני להודיה ולשמחה באמצעות שירה, זוהי דרכן של נשים. לצידו של משה , המנהיג, מי שאלוהים לוחש באזנו ומנחה אותו מה לעשות, נמצא קולה של מרים. מי שעברה עם העם את רגעי הפחד והאימה מפני פרעה וצבאו הרודפים אחר עם עבדים ההולכים למדבר. עם כל רכבם ונשקם, הפחד מפני חוסר הודאות המצפה להם במדבר. חוסר ודאות פיזית, כלכלית ואיזושהי תמונת עתיד קולקטיבית, משתקת אותם, את דמיונם, את התקווה והרצון לחירות. באותו רגע הם קוראים את המציאות על חוקי ההשרדות: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה.  יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

הם בוחרים במוכר. בידוע, בהיות עבדים במצרים באי דאגה כלכלית. בהצמדות לשיגרת יום יום שמשמעותה, עבודת פרך . בריחה ממצרים יכולה להיעשות רק מתוך בחירה (בריחה ובחירה, הן אותן אותיות בשיכול. השורש הלשוני והשורש הפסיכולוגי הוא אותו שורש) ולקיחת סיכון , עם ישראל עדיין לא נמצא מבחינת התודעה שלו במקום של זיכרון או בחירה. הוא נמצא בהווה מתמשך של עבדות ופחד. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

ב. להטות את היד

אלוהים מופיע כאן כאלוהי ההסטוריה, כמי שמכוון את המהלכים ויודע מה מתרחש בליבו של פרעה ובליבם של בני ישראל. הוא נותן למשה, איש הביניים הנחיות ברורות לגבי ההמשך והתנועה שתחזור על עצמה שלוש פעמים היא משה העומד עם מטה בידו ונוטה אותו על הים. התנועה הרחבה המרשימה הזאת היא בהשראת הנחיתו של אלוהים. והיא לא תישכח עוד, היא מוזכרת בשירה שישירו בני ישראל כאשר יעברו מפחד להודיה. נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ

אני מדלגת על הלילה המיוחד על הים ועוברת תיאור הרגעים בהם בקע הים, לתיאור של אירוע שאין לתארו אלא אם כן, ראית אותו :וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.  ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

את הרגעים שבהם הבינו שהמצרים טובעים בים ולא ירדפו אותם עוד הם מנציחים בשירה: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;    וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.    ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן. ושירה כמו שירה אינה מחוייבת לאמת ההיסטורית היא מבטאת חוויה בדרכים ספרותיות. זוהי שירת רבים, שירת הודיה של עדים לפורקן הבא אחרי הפחד.

ג. הדרך מאמון לאמונה

לא רק שבני ישראל הלכו בחרבה ומים להם כחומה מימינם ומשמאלם ואין הדבר כדרך הטבע. הם נכנסו לים כי לא היתה דרך לשוב לאחור המצרים היו מאחוריהם והים לפניהם, הם עשו את הדבר הבלתי צפוי, הם לא חזרו חזרה לידי המצרים אלא, נכנסו לים מתוך אמונה ילדית, ראשונית, שמשה, יודע לאן הוא מוליך אותם. גם ללכת בחרבה בתוך ים, צריך לתת אמון רב, כי דרכם של המים לזרום, לנוע, לשטוף ולא לעמוד כקיר. בסופה של אותה הליכה מגיעה ההכרה" וייראו העם את אדוני, ויאמינו באדוני, ובמשה עבדו". שהם עדים לאירוע גדול ממידתם שיש להודות עליו. עד כה, קיבלנו את סיפור יציאת מצרים מפיו של הסופר המקראי , מזוית ראי של משה ואלוהים. אבל, השירה, היא עדותו של העם, היא התפרצות עממית המתארת באופן רפלקטיבי את גדולתו של אלוהים ואת מקומו של משה בינם לבינו. כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,    וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם,  אֶת-מֵי הַיָּם;    וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.  . הסיום של השירה סוגר את החוויה. המים שעמדו שלא כדרך הטבע כחומה מינינם ומשמאלם, חזרו להתנהגותם הטבעית כי: "וישב ה' עליהם את מי הים". ואולי שירת הים כפי שהיא נקראת היום, בפסח תש"ף. בעוד ימי המגפה שורים עלינו ואין יוצא ואין בא. זוהי קריאה אחרת. במצרים, הבדיל אלוהים את גורלם של בני ישראל מגורל המצרים והמכות והמגפות שפגעו בבכוריהם לא פגעו בישראל. היום אנחנו בחוויה עלמית בלתי נתפסת בגודלה, אנחנו בארצנו, ריבונים ולא בורחים. והמגפה אינה מפרידה בין עמים ולאומים. אנשים מתים כי הנגיף פוגע בהם ללא הבחנה.

ד. להאזין למצוות ולמלא את החוקים- ואז להרפא

לאחר שירת הים, לאחר ההכרה בהצלה הגדולה, וכניסת בני ישראל למדבר, שוב מגיעים ימי השרדות, אין מים. מקורות המים מרים ואינם ראויים לשתיה. מצב כזה מעמיד את הפרט בפני השרדות, זו אינה כבר שאלה האם המצרים יהרגו את עם העבדים הבורח, השאלה היא, האם נוכל לשרוד ללא מים. מעבר לעובדה שמשה המתיק את המים שוב באמצעות התנועה הרחבה שנטתה על המים, תשובתו של אלוהים מעניינת ביותר:  וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ. 

מקור המחלה ומקור הרפואה היא בידי אלוהים. נוכחותה של המחלה בעולם, היא בעקבות אי הקשבה, או אי ציות ל"קול ה' אלוהיך" ומה המשמעות של "הישר בעיניו תעשה", האם זה נתון לפרשנותו והבנתו של כל אדם כצלם אלוהים? האם "הישר" הוא גם המוסרי? "והאזנת למצוותיו" , לא נאמר כאן לעשות מצוות. אלא , להאזין לה,, להקשיב להן, שפירושו להכיר בקיומן. ובסוף המשפט לפני ההבטחה ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך" יש בהבחנה ברורה בין "מצוות" ל"חוקים". למצוות אפשר להקשיב ולפרש ולהבין מהו הישר בעיני אלוהים. אך חוקים, שהם גם חוקים חברתיים, יש למלא. אני חושבת שהפסוק הזה הבא בימים הראשונים של בני ישראל במסעם במדבר, כאשר זכרון החיים בעלי הודאות במצרים עדיין חלק מהם. כאשר מסעם הוא אל הלא ידוע אחר אל גדול שידו נטויה, אך אינו גלוי ונראה. שיש להם חירות פנימית לפרש ולהבין מהו "הישר בעיני אלוהים" כי הם כבני אדם אוטונומיים. הן כעבדים והן כבני חורין הם צלם אלוהים, הם חייבים להיות קשובים למצוות, כי הן באות ממקור אלוהי, הן מכוונות ואילו החוקים אינן ניתנים לפרשנות. החוקים נועדו כדי למלא אותם. ההתנהלות בתוך המהלך הזה, מבטיחה את היותם של בני ישראל מחוץ למגפה.

ה. השירה

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, 
לֵאמֹר:  {ס}  אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  {ס}  סוּס 
וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי 
לִישׁוּעָה;  {ס}  זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,  {ס}  אֱלֹהֵי 
אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.  {ס}  ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, 
שְׁמוֹ.  {ס}  ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;  {ס}  וּמִבְחַר 
שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.  {ס}  ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן.  {ס}  ו יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  {ס}  יְמִינְךָ 
יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב.  {ס}  ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס 
קָמֶיךָ;  {ס}  תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ–יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ.  {ס}  ח וּבְרוּחַ 
אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,  {ס}  נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד 
נֹזְלִים;  {ס}  קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם.  {ס}  ט אָמַר 
אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,  {ס}  אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ 
נַפְשִׁי–  {ס}  אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.  {ס}  י נָשַׁפְתָּ 
בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  {ס}  צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם, 
אַדִּירִים.  {ס}  יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,  {ס}  מִי 
כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ;  {ס}  נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה  {ר}
פֶלֶא.  {ס}  יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.  {ס}  יג נָחִיתָ 
בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  {ס}  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה 
קָדְשֶׁךָ.  {ס}  יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן;  {ס}  חִיל 
אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.  {ס}  טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי 
אֱדוֹם–  {ס}  אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד;  {ס}  נָמֹגוּ, 
כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.  {ס}  טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה 
וָפַחַד,  {ס}  בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:  {ס}  עַד- 
יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה,  {ס}  עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ 
קָנִיתָ.  {ס}  יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ–  {ס}  מָכוֹן 
לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;  {ס}  מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ 
יָדֶיךָ.  {ס}  יח יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.  {ס}  יט כִּי 
בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,  {ס}  וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם, 
אֶת-מֵי הַיָּם;  {ס}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. 

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.  כא וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.  {ס}  כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

ו. שבת שירה ושירת הים, הולכת וחוזרת ממני כל שנה שוב ושוב, ובכל פעם מעוררת פליאה ובודקת את מקומי ביחס אליה. עד כמה רחוקה או קרובה אני על סרגל התנועה בין הפחד והאימה לנס וההודיה. הנה השיר "למה כוונתו" שנכתב ב 1997 ופורסם ב"נהר ושכחה" בהוצאת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד. השיר נכתב בימים שבביתי הפרטי, השתלטה המחלה וכל העולם היה בצילה.

לְמה כוונתו

מָחָר שַׁבַּת שִׁירָה וְהֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר

עִם הַכֹּלְיָכוֹל.

מֻכְרָחָה לְדַבֵּר אִתּוֹ

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּבֵּשׁ בְּתַכְלִית

                             אֲדַבֵּר אִתּוֹ בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם

                             וְאֶשְׁאַל אוֹתוֹ לְמָה כַּוָּנָתוֹ

                             כְּשֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ אֵשׁ בְּפִנּוֹת הַבַּיִת

מִישֶׁהוּ טוֹבֵעַ

וּמִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

וּמִישֶׁהוּ נִזְכָּר לְחַלֵּק פֵּרוּרִים

לַצִּפֳּרִים לְמַעַן

הַשֵּׁם הָרַחֲמִים וְהַמָּחָר

                             עוֹד מְעַט שַׁבָּת וּבִגְרוֹנִי

                             עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת דִּמְעַת דָּם

אגדה של הגדה

בכפר קטן ועתיק בצפון יוגוסלביה של אותם הימים, היא קרואטיה של היום  בתוך הרים מיוערים ולא הרחק מנמל גדול בשם רייקה על חוף הים האדריאטי, שם גרה לה אנה חיים קוזלוביץ', אמנית קרמיקה ידועה.

 יום אחד בשעה שטיילנו דניאלה ואני ברחובות בלגרד  ראיתי על אוזניה זוג עגילים בצבע כחול כהה ולהם שולי זהב ובמרכזו של כל עגיל הייתה צורה מוזהבת שהזכירה לי את האות "ש", שאלתי את דניאלה :

"מאין העגילים המיוחדים האלה? "

והיא ענתה: "הו, אלה עגילים שרק אנה חיים יודעת לעשות כמותם"

"מי זאת אנה חיים"? שאלתי

"אנה , זו אישה יקרה וסיפור מיוחד" ענתה לי.

לאחר ששמעתי מפיה את הסיפור, החלטתי ללכת ולפגוש את אנה חיים ולהבין מה הסיפור מאחורי העגילים שבליבם ש מוזהבת.

**

יומיים רצופים נסעתי ברכבות ובאוטובוסים מתנשפים עד שירדתי מאוטובוס ישן וגונח בכיכר המרכזית של הכפר בהרים שמעל המפרץ . התחנה, מול כנסייה עתיקה שמולה יש מסעדה קטנה שם יושבו אנשי המקום בשעות אחר הצהריים על כסאות קש נמוכים ושותו קפה שחור ממותק היטב בספלים קטנים וקצת יין או משקה חריף בכוסות זכוכית. נכנסתי למסעדה וחיפשתי מישהו מקומי לשאול אותו על אנה.

מאחורי הדלפק  ראיתי את בעלת המסעדה ופניתי אליה . עודי שואלת והגברת מולי מחייכת ותופסת בין אצבעותיה תכשיט קטן המונח על צווארה תכשיט קרמיקה צבעונית והנה אני מזהה רקע כחול מכחול שלוש אותיות עבריות מוזהבות  מ צ א  שלוש אותיות בודדות בתוך צבע כמו צבעו של הים במעמקיו, כחול שיש בו סוד. ראתה הגברת את מבטי הנעוץ בתכשיט השתעשעה בו וחייכה, כאשר הרימה את התכשיט ראיתי שמאחוריו נח על ליבה צלב זהב קטן ומכאן הבנתי שהאותיות העבריות אינן מעידות דווקא על יהדותה. למרות שלא הייתה ביננו שפה משותפת הייתה ביננו הבנה שאנו מדברות באותה אישה. " הו, אנה…?" חייכה והצביעה על ה"מצא" והסבירה בתנועת ידיים כיצד להגיע לחצרה של אנה.

הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי שהיה לא יותר משביל צר מרוצף אבנים קטנות וחלקות ומשני צידיו קירות בתי אבן עם חלונות גדולים המוצלים בתריסי עץ ירוקים או תכולים מדי פעם דלתות ברזל מעידות כניסה לחצר פנימית. בפיתול הראשון היה עלי לפנות שמאלה לתוך רחוב צדדי וקצר שם מצאתי את החצר של אנה וסימן היה לי שעל דלתה היה שלט קרמיקה באותו צבע כחול עמוק שראיתי בעגיליה של דניאלה ועיטור של ציור עלה גפן מיוחד ומסולסל היה בשולי השלט על הדלת.

בתוך החצר שולחן עץ לבן לידו ישבה אנה ובעלה גיאורגי. אנה אישה יפה ששערה הצהוב אסוף לאחור ומוך פניה העגולים זורחות זוג עיניים כחולות ולהן מבט שובב כאילו זו ילדה המציצה מתוכה. לאחר שימחת הפגישה לקחה אותי אנה לסטודיו שלה, חדר קטן בחצר שבו אובניים ותנור ענק לשריפת החומר, שולחן גדול במרכז החדר ועליו מונחים כלי חומר בצבע אדמה ואחרים הצבועים למחצה, צורות בערמות המושלכות לכאורה כלאחר יד. הריחות והצבעים היו כה חזקים שלרגע חשתי סחרחורת אט אט הבחנתי שעל השולחן בין כלים רבים היו מונחים ריבועי קרמיקה בגדלים שונים

בכל אחת מצלעות המרובעים מעוטרת בסמלים מוכרים פעמים מנורה ופעמים מגן דוד או זוג פמוטות אך בעיקר מנורות. מנורות שבעת קנים בצבע זהב בכל פעם על רקע שונה. באחת המנורות ראיתי קישוטי רימונים ובשניה עיטורי כפתור ופרח כמו שהכרתי מהפסיפס העתיק שבעמק בית – שאן. אך מה מנורת בית המקדש מבית הכנסת שבעמק בית שאן ולכפר גויי שבצפון יוגוסלביה…

עודי תוהה על הדברים האלה ואנה החלה מסבירה לי בשטף שיחה כי מרובעי קרמיקה אלה הם פריטים שימושים למשרד וזה חלק מתערוכה גדולה שנדדה בעולם וביקרה   גם ביפן ובארה"ב. שאלתי אותה:

"האם את מתכוונת לומר שאי שם ביפן יושב מנהל מפעל ועל שולחנו מונח ריבוע קרמיקה המחזיק ניירותיו ועליו מנורת בית המקדש?"

"כן," השיבה "מכרתי הרבה מאלה" וחייכה. לאחר רגע שאלה אותי בחשש

"האם את חושבת שמנורה אינה יפה לקישוט?"

"לא, לא," התנצלתי "המנורה היא קישוט יפה מאוד, אבל…" לא ידעתי איך להסביר לה שבעיניי זהו סמל יהודי בעל משמעות רבה היא מסמל את בית המקדש ואת התקווה לגאולה ומוזר הדבר בעיני שתהיה קישוט משרדי סתם.

"ראי המנורה היא כמו עץ…" נכנסה אנה בדבריה עוד בטרם סיימתי מחשבותיי.. "עץ החיים ושם משפחתי: חיים. אלא, שכל משפחתי: אימי, אבי, אחי וילדיו הקטנים, כולם, הלכו אצל הגרמנים. אחרי שתיקה קלה המשיכה:

רק אחותי הקטנה נשארה לי מהמשפחה, לאחר שחכתה לאימא שתחזור מה"טרנספר" ואמה אכזבה אותה  ולא חזרה לקחת אותה כפי שהבטיחה, היא נפרדה מהיהדות ומהיהודים, היא לא רצתה לשמוע יותר או לדעת מהם. אבל אני, כאן קרצה לעברי אנה, אני מלמדת את הבן שלה, שאנחנו יהודים, השנה שלחתי אותו לפירובץ למחנה קיץ של הקהילה היהודית והוא יודע את האלפבית בעברית."

אנה סובבה את הקוביה והראתה את תחתיתה הבלתי צבועה שם הייתה חתימת האמן שלה : חנה חיים.

פנינו לחצר וישבנו ליד שולחן הקש שתינו קפה שחור ואכלנו גבינת עזים טרייה מהכפר. ספרתי להם קצת על הארץ והנה מבטי קלט תליון מתנדנד על צווארו של גיאורגי, תכשיט קרמיקה מאלה שמעצבת אנה אימצתי את עיני לראות את הכתוב ולאחר מאמץ הצלחתי לקרוא ארבע אותיות עבריות. ב, צ , א, ת, ניסיתי לצרפן ולא קיבלתי מילה בעלת משמעות מקובלת זו מילה בסמיכות וחסרה לי זו שתבוא בעקבותיה. תמהתי.

והאותיות מה יפות אותיות זהב על רקע כחול עמוק ובשולי התליון עיטור צמחי כשריגי גפן. שאלתי את אנה: "האם יש לך תכשיטים נוספים מהסוג התלוי על צווארו של גיאורגי?"

אנה יצאה מהחדר בשמחה והביאה מגש קטיפה עליו תליונים ועגילים טבעות וצמידים חגיגה של צורות וצבעים ועל כמעט כולם מופיעות אותיות עבריות בכתב מרובע מיוחד. על זוג עגילים בסגול הופיעו שתי אותיות: הא על תליון אחר הופיעה המילה: לפיכך, על טבעת ירוקה הופיעה מנורה ובין שני צידי רגלה הופיעה : מה. על מתלה מאורך לקישוט ותליה על קיר הופיעו שתי מילים : רבן גמליאל האות ל' האחורנה בשם התחברה לרגלה של הא' בצורה מיוחדת כאילו לא נמצא מקום על לוח הקרמיקה המקושט. החלו האותיות והמילים מרצדים פורחים וקופצים מול עיני חשתי כאילו סחרחורת תוקפת אותי. מה עושות מילים עבריות מנותקות ומיותמות על מגש קטיפה שחור?.. ואנה בשמחה מוציאה מדי רגע תכשיט נוסף ומספרת על העתקים דומים לו המפוזרים בעולם, מוסיפה ומספרת על יופיין של האותיות הרבועות על נציגותיו של העם העתיק בעולם. עלתה בראשי התמונה של הגברת הנחמדה מהמסעדה עם תליון מ, צ ,א  שמתחתיו הסתתר צלב זהב.

 "אנה, אולי יש לך ספרים בעברית?" שאלתי

"יש. אחד." ענתה.

עודה מדברת וכבר רצה במעלה המדרגות ונעלמה באחד החדרים. כעבור רגע שבה ובידה חבילה עטופה בניירות לבנים שכבה על גבי שכבה כמו תינוק עטוף היטב ועל כולם עוטפת מפה רקומה בפרחים צבעוניים. בחרדה ובזהירות רבה פתחנו את העטיפות המרובות ומתחת ניגלה  ספר ישן . פתחתי אותו בזהירות מתוך חשש שיקרע או יתפורר וכשפתחתי את הכריכה גיליתי העתק יפהפה של הגדת סרייבו העתיקה.

"מה נשאר לי מההורים שלי?, כמעט שום דבר. והוסיפה: השם שלי וההגדה שהייתה מוסתרת במרתף עם כלי הפסח של אימא.  אחרי שהמשפחה הלכה למחנה ריכוז, השכנים שלנו לקחו את כל כלי הכסף והצלחות היפות של החג, הכל הם לקחו. גם את הבית. כשחזרנו  אחותי ואני אחרי המלחמה ממקום המסתור שלנו בכפר וחיפשנו את הבית,  ילד בן גילי, בן השכנים שלנו, קרא לי אליו הביתה ואמר ששמר בשבילי ספר שאימא שלו לקחה בין כל הכלים והחפצים, ספר, הוא אמר. ההורים שלו, הם השכנים שלנו, לא הבינו מה זה הספר הזה ואולי אפילו פחדו שמישהו ימצא את הספר , יראה את האותיות העבריות ויאשים אותם בהחזקה של  חומר תעמולה ציוני.  אולי משום כן , הוא שמח להיפטר מהספר הזה".

ישבנו על השטיח במרכז החדר וסתם כך באמצע חודש אלול קראתי באזני אנה ובעלה את סיפור יציאת מצרים. אותה הגדה מהמאה ה-14 לספירה שיהודי ספרד נשאו איתם בבריחתם בזמן גירוש ספרד ובה רבן גמליאל איש גבה קומה ויפה עיניים שלו זקן ארוך יושב לפני תלמידיו הקטנים ממנו בגודלם כי קטנים הם ממנו בחשיבותם על פי דרכי התיאור של הימים ההם. ומקשיבים לו בעיניים כלות ובידיהם ספרי לימוד.

 ולאחר רגע של שתיקה בחדר, הוסיפה ואמרה, את יודעת, עכשיו אחרי שסיפרת לי על יציאת מצרים, אז אולי זה באמת חומר ציוני מסוכן. זה חזרה של  היהודים מגלות לארץ  ישראל." אמרה אנה.

ישבתי אצל אנה עוד ימים ספורים והתבוננתי בעבודתה בסטודיו לעבודות קרמיקה . היא ביקשה שאסביר ואפרש לה את המילים שבחרה בהן לעטר את תכשיטיה שעשו להם מוניטין בעולם .

מאז יש לי עגילים כחולים ועליהם שברי מילים כמו:" רבן" ו"לפיכך" או "מרור" ו"מצה"   וטבעת קרמיקה ועליה המילה: מצא.

מאז שפגשתי את אנה קוזלוביץ חיים  הגדת סרייבו שלי התרחבה מהפסח אל כל ימי השנה.

הקורונה ואני

10/3/2020

עברו חמישים ימים מאז הקורונה נכנסה לחיי, לחיינו. מחלה שהיא מגפה. שהיא יכולה להתחפש לשפעת אבל, היא אחרת. היא נגיף. היא DNA שנכנס לגוף והופך אותו לביתו עד שמחליש אותו והורס את הריאות. מקשה על הנשימה ולבסוף ממית משנק וחניקה. אותי זה מפחיד. אני חייבת להתידד עם התופעה . הקורונה, כמו אלוהים היא שוויונית. היא מגיעה לעני או עשיר, גברים ונשים ואינה מפרידה בין גילאים או בין עמים ולשונות. שמה בלשון נקבה אך היא נגיף, זכר. אולי אם אספר לעצמי את סיפור הקורונה, אתגבר על הפחד ועל התופעה. הוא מתפשט במגע. בלחיצת יד. מה שאמור לחבר בין אנשים ולבטא קרבה, ושלום, הופך להיות אויב. המגע, לחיצת היד, הקרבה, מרחיקה ומבודדת. חסדי התפילה הדרך הנוספת בה הוא מתפשט, הוא נוסע חינמי על מטוסים. זו הדרך החביבה עליו לעבור מרחקים לחצות גבולות ויבשות. הוא עובר באוויר ובטיפות לחות של הגוף, עובר מנוסע לנוסע מבלי שירגישו המעביר והמקבל. שעות של טיסה בתוך מטוס, זו חממה ומדגרה לנגיף הנכנס כנוסע סמוי בהמראה ויוצא מוכפל ומשולש בכוחו ונוכחותו בנחיתה. לפני מאה שנים בדיוק ב1920 הייתה מגפת השפעת הספרדית שגם היא עברה כנראה דרך עופות לבני אדם. והרגה בין 50 ל100 מיליון אנשים באירופה שלאחר המלחמה הראשונה ואז לא הייתה אז אנטיביוטיקה. אותה מילת פלא שיכלה למחלות הריאה הדלקתיות כמו שחפת ודלקות ריאות. במובן מסויים אנחנו חווים את העידן הטרום אנטיביוטי, כי הקורונה, אולי היא בירה לפעמים, אולי גם כתר, אך אינה חיידק, היא נגיף. (מה זה? איך הוא נראה ואיך הוא מתרבה) והנגיף אינו נכנע לאנטיביוטיקה. אין תרופה ואין חיסון למחלה, כך שחולה המגיע לבית חולים וזוכה לטיפול, יודע שאין תרופה שהוא נתון לחיפוש ולתעייה. אם יחיה ויעבור את המחלה, אולי בזכות הכוח הפנימי ויכולת ההתנגדות של הגוף ואם, נידון חלילה למוות, זה יהיה ביסורים של חירחורי ריאות ונשימה.

נוסע סמוי על מטוס והתשוקה לתנועה

נוסע סמוי על המטוס, התשוקה לתנועה של האדם והנגיף אבל, הנגיף לא רק פוגע בגוף, בחברה, הוא פוגע בהיבריס האנושי ובאשליה שיצרה הגלובליזציה. התרגלנו לחופש התנועה בעולם. אנשים יכולים לחלום ולהגשים מסע לאנטרקטיקה או לקוטב הצפוני, כמו שפעם היתה הנסיעה מירושלים לפאריס. יש טייסות ישירות להודו, לתאילנד, לטוקיו ולטרקים בהימליה . אין גבול וסוף לתיאבון ולרצון להרחיק את גבולות, יכולנו לראות ולהשיג. מהות החיים אינה עוד שורשים וקרקע, אלא תנועה. מידת החופש של התנועה במרחב היא הביטוי הטוב ביותר לתשוקה לחיים, וליכולת הכלכלית של האדם. אני יכולה להעיד מעולמם של הסופרים והאמנים, שמשורר או סופר, שאין בכיסו כרטיס טיסה ליעד הבא, לפסטיבל הבא, לכנס הבא, הוא בבחינת לא קיים. התנועה והתרגום הם אחד הביטויים להצלחה של האמן. נסיעות של אקדמאים, רופאים ומדענים ופסיכולוגים לכנסים בעולם היו לאורח חיים. ובשנים האחרונות, תופעה שלא היתה עד העשור האחרון, בה משפחות עם ילדים קטנים יוצאות לחופשה משפחתית בחו"ל, היתה לאורח חיים, לחזון נפרץ. הנגיף, שהוא נוסע חינמי, פגע בתופעה המאפיינת ביותר את האדם של המילניום החדש, של האימייל והגלובליזציה , של בריחה מהגדרות לאומיות כמו שפה ומקום ודרכון לעבר שפת המחשב, האנגלית כלינגה פרנקה,

האינטרנט אינו יודע גבולות ורשתות חברתיות מפגישות אנשים ושפות במרחב הוירטואלי. האינטרנט חסר גבול ולכן אינו פורץ גבולות אלא, משנה תודעה. האדם הוא אזרח העולם ולעיתים הוא יודע יותר על מערכת החינוך וההשקיה בנפאל מאשר במקום ממנו הוא בא. לאחר מלחמת העולם השנייה, אירופה מחקה גבולות לאומיים, לשוניים ואיחדה את המטבע. הזהות הייתה לאירופאית יותר מאשר ללאומית. הביטוי הטוב ביותר לתופעה הוא האיחוד האירופאי המתנהג כפרלמנט-על של מדינות אירופה. האיחוד האירופאי שמהווה דגם לאפשרות מחיקת האינטרסים הלאומיים לטובת אינטרסים של אירופה כיבשת.

קונקשיון, חיבור או פירוד.

אחת המילים השגורות ביותר בעידן התנועה: קונקשיון. הקונקשין יכול להיות גם על אדמת אויב בתנאי שלא יוצאים מנמל התעופה. השמים נכבשו על ידי חברות התעופה התרמילאים והתיירים. שמות חברות התעופה הן ייצוג של המדינות מהן ממריאים המטוסים, אך בפועל אלא חברות מסחריות שהאינטרסים שלהן הם מסחריים ועל לאומיים. נמלי תעופה מבחינת ארכיטקטורה ושילוט ודיוטי פריי, היו לשפה הבינלאומית החדשה. כל אדם יכול למצוא את דרכו בנמל תעופה של כל מדינה, בתנאי שהשילוט באנגלית והסימנים המוסכמים נשמרים. והארכיטקטורה של שדה התעופה היא בדגם בינלאומי שנקבע כשפה אחידה. אדם נוחת בארץ נוכריה לחלוטין, אך הוא יימצא את דרכו בקלות עד המזוודה והיציאה משדה התעופה אל העיר.

בבל – בלילת השפות

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. . כמו חטא ההיבריס של דור הפלגה להיות "שפה אחת ודברים אחדים" . ואולי הפעם לא מדובר רק במגדל או מגדלים רבים כמו ברוב הערים הגדולות בעולם "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" , אלא בכיבוש השמים על ידי תנועה. על ידי מחיקת גבולות והגבלות וחופש התנועה מוחק את ההבדלים בין האנשים וכולם הופכים ל"תירים". לכולם תרמילים או טרולים זהים, מצלמות וטלפוני Galaxy ומחשבי Appel. הבגדים של North Face או Columbia ומשקפיים של Carolina Lemke כולנו דומים. ובא הנגיף כמו יד מכוונת מלמעלה, והחליט להפריד ולבלול ולבודד אותנו. להחזיר אותנו למקום ולזמן ולשפה אליהם אנחנו שייכים. אבל, בהבדל מדור הפלגה שנפוצו לכל הארץ, אנחנו נפוצים חזרה לבתינו. לגבולותינו.

נולדתי לפניך תאומים , להיות ישראלי, זה לחיות עם שאלה מוסרית.

תוצאת תמונה עבור מגילת העצמאות להדפסה

עם הקמת מדינת ישראל, קיבלה החברה הישראלית הזדמנות חד פעמית בהיסטוריה להיות כ"כל הגויים". ובמגילת העצמאות נכתב ונחתם האתגר : זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית. אך לא נכתב שם, איך עושים זאת. הזכות הטבעית של העם היהודי להיות עם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית יכולה להיות מלכודת של זהות וערכים. אני כותבת את הדברים האלה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צהל וליום העצמאות 70 למדינת ישראל. כאשר כבר שלושה ימי שישי צעדות מחאה של תושבי עזה בחסות החמאס לעבר גדר הגבול  ומטרתם לפרוץ את הגבול, לפרוץ את הריבונות, ולמשוך תשומת לב עולמית למצוקתם. סמיכות האירועים מעמידה באופן ברור את העובדה שהשמחה שלנו, מעצימה את תחושת ההחמצה התסכול והנחיתות של הפלסטינאים. והתוצאה היא שאנחנו עומדים אלה מול אלה כאויבים וממררים את החיים.

האם חזון מדינת היהודים של מקימי המדינה לקח בחשבון את המלחמה הבלתי פוסקת?  שלבחור בריבונות משמעותו שאין עוד חיים כמיתוס מחוץ להיסטוריה. להיות ריבוניים משמעותו לפעול מכוח המיתוס, ובתוך ההיסטוריה. להיפרד מדמות הקורבן ולהיות מי שלוקח אחריות על החלטות שיכולות להיות כרוכות במחיר חיי אדם, במחלוקת.

איך לשמור על גבולות הריבונות מול אלפי אזרחים עזתים ההולכים לעבר הגדר, מונעים על ידי חמאס. אזרחי עזה הם אנשים מיואשים ללא הווה וללא עתיד. ללא הנהגה שלוקחת אחריות, אלא מלבה את הקונפליקט ומשקיעה את כספי אזרחיה במנהרות וכלי נשק. ובכל זאת, אלפי אנשים ללא נשק הולכים כבר שלושה שבועות מדי שישי לעבר הגדר, לפרוץ אותה. מולם עומדים חיילי צהל חמושים ומגנים על ארצם. תמונה בלתי נסבלת. אני מאמינה שהצדק איתנו, אני יודעת שהאחריות היא על הפלסטינאים להרפות מהטרור ולקחת אחריות על חייהם ועתידם ולשנות גורלם אבל, בינתיים השאלה העומדת לפתחנו היא מוסרית. השאלה היא האם לירות או  לא לירות על אנשים בלתי חמושים. זו אינה שאלה של צדק אלא של מוסר. בלתי אפשרי שישראלי-יהודי יפתח באש על מפגין ללא נשק. זה המוסר שלנו, לא שלהם. הוא מחייב אותנו. שאלת עזה היא האתגר המוסרי של מדינת ישראל. קודם אתגר מוסרי ואחר כך פתרון פוליטי. האתגר הוא להינתק מהפחד להינתק מהנורמות של השכונה האלימה בה אנו חיים להעמיד את מוסר הנביאים לפני כל אינטרס אחר. בעניין זה, לא נוכל להיות "ככל הגויים". אלא כמאמרו של אלתרמן להישיר מבט ולומר: "נולדתי לפניך תאומים". השניות והחיים בארץ אחת שני עמים, היא תעודת הזהות של מדינת ישראל. אך לא רק עמים, כי יש בתוכנו גם פליטים ומהגרי עבודה, אנשים הנמלטים מפני הרעב והמוות מארצם ומוצאים כאן מקלט. הם "הגר" החי בתוכנו. הם "האחר" שלנו. הם האתגר לחיות עם הזר והשונה. לדעת לכבד את הפחד מפניהם ולהכיל אותו. מאות שנים חיינו ביציע של ההיסטוריה, הינו קורבנות האירועים. עכשיו האתגר הוא לקחת אחריות ולנהל את האירועים באופן שנוכל לחיות אתו ולא רק במישור הפוליטי, בעיקר במישור המוסרי.

הריבונות מעמידה את הפוליטי לפני המיתי , אך באופן פרדוכסלי המיתוס היהודי הוא מקור המוסר . הוא תוכנה של הריבונות. לפיכך האתגר הוא לחיות עם הפרדוכס, ללמוד לחיות עם הניגודים .מדינת ישראל כמדינת היהודים וככל הגויים.

מי עצר את רכבות המוות בבולגריה  

קיריל וסטפן היו אנשי כנסיה אורתודוכסים בבולגריה בזמן השואה. קיריל היה ארכיבישוף בפלובדיב, ובימים שחוקק "החוק להגנת האומה" המקביל לחוקי נירנברג, הודיעה המשטרה ל־1500 היהודים להתכונן לקראת גירוש. אחר הצהרים הוטל עוצר בעיר, וב־10 במרץ אחר חצות ערכה המשטרה אקציה ואספה את יהודי העיר לחצר ביה"ס היהודי. למחרת בבוקר שלח קיריל מברק למלך הבולגרי, הודיע שאינו מקבל עוד את מרותה של הממלכה הבולגרית, ויפעל על פי מצפונו. הוא הזהיר את מפקד המשטרה בפלובדיב שהוא עומד לתת מחסה ליהודים בכנסיה ויצטרכו לאסור אותו כדי להגיע אליהם. קיריל פרץ את המחסומים בכניסה לביה"ס ונאם לפני היהודים. בצהרים הגיעה פקודה מהמלך לשחרר את יהודי פלובדיב לביתם. הגירוש נדחה.
באותה שעה בסופיה, נחתם צו גירוש לאלפיים יהודים בערי השדה, כשלב ראשון לפני הגלייתם לגרמניה. רבני העיר, אשר חננאל ודניאל ציון, פנו למטרופוליט סטפן וביקשו את עזרתו. סטפן פנה למלך, ביקש ממנו לבטל את הגזרה והזהיר שייתן מחסה ליהודי העיר בכנסיות. כשנודע לו שנעצרו שני הרבנים, שלח למלך מכתב ואיים שאם יישלחו היהודים, הוא ישכב על פסי הרכבת. גירוש היהודים מערי השדה ושילוחם ברכבות נדחה שוב ושוב. בספטמבר 1944 נכבשה סופיה בידי הצבא האדום, התחוללה הפיכה שבעקבותיה פסקו הרדיפות אחר היהודים.
בימים אלה מציינת הקהילה היהודית 75 שנה להצלתה, ויש מי שסיפר לי שהוקמה ועדה שתמליץ על הגשת בולגריה לפרס נובל לשלום. כך ישכיחו את הצד האפל של המשטר ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים.
בארץ מתנהל ויכוח שחלקו מבוסס על אגדת המלך והיהודים וחלקו על בּוּרוּת, איך ניצלה והאמנם ניצלה יהדות בולגריה. מה קרה, שמנע מ־48 אלף היהודים לעלות על הרכבות. איך קרה ש־11 אלף יהודי תרקיה ומקדוניה, בני אותן משפחות שחיו תחת אותו משטר בולגרי, הלכו למותם ואיש לא שרד.
על אבן שחורה בדרך לאוניברסיטת סופיה, לצידה של אנדרטה מכוסה זרי פרחים נובלים, מצאתי באנגלית ובבולגרית את הדברים הבאים: "באביב 1943, הודות למאמצים של חברי פרלמנט, מנהיגי הכנסייה האורתודוכסית, מנהיגי ציבור, אינטלקטואלים ואחרים, נמנע גירוש היהודים למחנות המוות של הנאצים ונמנעה השמדתם הפיזית של יותר מ־48 אלף יהודים. אנו זוכרים את ההצלה יוצאת הדופן הזאת וזוכרים יותר מ־11 אלף יהודים מצפון יוון וחלקים מיוגוסלביה, תחת הממשל הבולגרי, שנשלחו ונרצחו במחנה המוות טרבלינקה".
עמדתי משתאה. זו פעם ראשונה שראיתי באנדרטה כלשהי בבולגריה, מקדוניה או סרביה, הודאה כפולת פנים שיש בה צילה של הודאה באחריות של ממשלה מקומית לשילוח יהודים למחנות המוות. במשך שבעים שנות השלטון הקומוניסטי, נמנעו כל האנדרטות הרבות מאמירה מדויקת. בד"כ הסגנון היה כללי והיהודים הוזכרו כחלק מכל קורבנות הפשיזם: סרבים, צוענים ואחרים. האשם העיקרי ברצח הוא "הפשיזם", או הנאציזם.
לא הוזכר, ולו ברמז, חלקם של המקומיים. לפעמים בשל "אחוות העמים" היוגוסלביים – כיצד יאשימו הסרבים את הקרואטים, אחיהם למדינה החדשה, הקומוניסטית, בהקמת מחנות ריכוז ורצח יהודים, ולהפך. בעולם שהיו בו שני קטבים ברורים של טוב ורע, לא היה הרבה מקום לדיוקים, מספרים ותאריכים.
האנדרטה שראיתי, לא הוקמה לזיכרון היהודים שנספו, אלא להצלת יהודי בולגריה שנשארו בחיים. בפעם הראשונה לא מופיע ניסוח כללי, אלא מוזכרים המצילים וביניהם גם ראשי הכנסייה האורתודוכסית. בפגישה עם אירית ליליאן, שגרירת ישראל בבולגריה, למדתי שהושקע מאמץ גדול מצד ישראל ודיון ממושך עד שהגיעו לנוסח שהניח דעת כולם והכיל את חסידי אומות העולם.
הכיתוב על האנדרטה מזכיר את מקומם של אנשי הכנסייה בהצלת היהודים ונותן תוכן למילים הצלת יהודי בולגריה. הצלה שיש בה אור וגם הרבה צל.
פורסם בישראל היום / דעות/ 22.3.18

שוברים שתיקה

אחרי 75 שנים בולגריה לא מתנצלת

במשך 75 שנים מעט מאוד דובר ונלמד בארץ על גורלן של הקהילות הספרדיות בבלקן. מעט מאוד דובר על סופה של קהילת יהודי בלגרד, זגרב או סרייבו, ועוד פחות ידוע ומדובר על יהודי תרקיה ומקדוניה. מי שמע על היעלמותה המוחלטת של קהילת ביטולה, סקופיה או ניש? אחרי 75 שנים הגיע הרגע לשבור שתיקה.
ביום ראשון, 11 במארס, החל מהשעה 10:30 בבוקר, סגרו את הרחובות הראשיים בביטולה. מאות רבות של אנשים התקבצו ברחבה שלפני בית החולים המקומי, ששמו הוסב לאחרונה ל"חיים אברבנאל", על שם הרופא היהודי האחרון שניהל את בית החולים לפני עלייתו ארצה. ברחבה שלפני בית החולים נמצאת אנדרטה צנועה בצורת עץ גדוע, ועליה כמה מילים באותיות קיריליות.
היו שם קבוצות של ישראלים שמשפחותיהם קשורות לקהילת יהודי ביטולה, בני נוער, קבוצה של גרמנים פרוטסטנטים, וחשוב מכל, נוכחותם המורגשת של ראשת העיר וקבוצות מקדוניות מקומיות שלמדו את הנושא. היו גם דיפלומטים וראשי קהילות יהודיות מיוגוסלביה לשעבר. כולם התקבצו כדי להניח זרים ולזכור את 3,144 יהודי ביטולה, קהילה ספרדית עתיקה שהושמדה.
ב־11 במארס 1943, בשעה ארבע בבוקר, אספה המשטרה הבולגרית את המשפחות היהודיות והעבירה אותן לבית החרושת לטבק "מונופול" שבסקופיה, שם פגשו את קהילות סקופיה וניש. ב־29 במארס, לאחר 18 יום, נשלחו לטרבלינקה והושמדו. איש לא נותר.
לאחר קריאת שמות הנספים והנחת הזרים והנאומים, יצא מצעד החיים דרך רחובות ביטולה והפארק, לעבר תחנת הרכבת שממנה יצאו לסקופיה בקרונות משא. למחרת יצאנו שוב למצעד החיים, אך הפעם בעיר הבירה, סקופיה. יצאנו מתחנת הרכבת הישנה שממנה נשלחו היהודים לטרבלינקה לעבר מונופול. רחובות עיר הבירה נסגרו לתחבורה, ומצעד מרשים רב משתתפים מילא את הרחובות לעבר בית החרושת, שנמצא בלב שכונת מגורים. אין ספק שתושבי העיר אז היו עדים לנוכחותם המוזרה של יותר מ־7000 יהודים, מתינוקות ועד זקנים. האם לא שמעו את הקריאות לעזרה ואת הזעקות למים וללחם?
בראש המצעד צעדו ראש ממשלת בוסניה וראש ממשלת מקדוניה, סגן שר הביטחון אלי בן דהן ושגריר ישראל במקדוניה דן אוריין.
האירוע המשמעותי ביותר קרה כאשר בצומת שלפני בית החרושת מונופול נעצרה שיירת מכוניות וראש ממשלת בולגריה, בויקו בוריסוב, יצא מתוכה והצטרף למצעד. השאלה התלויה באוויר היתה אם הוא בא כדי להתנצל בשמה של בולגריה על ציד ורצח יהודי תרקיה ומקדוניה.
אך לא. אחרי 75 שנים הוא לא אמר דבר על אחריותה של בולגריה. ראוי לכל אזרח ישראלי לדעת ולזכור, לצד שמו של אדולף אייכמן, את אלכסנדר בלב, חבר הפרלמנט הבולגרי שניסח את "החוק להגנת האומה", המקביל לחוקי נירנברג, הקים את הקומיסריון לענייני יהודים וניסח את הגבלת התנועה ואת החובה לשאת כפתור צהוב בצורת מגן דוד. ב־22 בפברואר 1943 חתם בלב על הסכם עם שליחו של אייכמן, דנקר. בהסכם נקבע כי בשלב הראשון יגורשו 1,200 יהודי תרקיה ומקדוניה ו־8,000 יהודים מבולגריה. בשלב השני, יישלחו כל יהודי בולגריה. המשטרה הבולגרית קיבלה את ההוראות וביצעה ביעילות רבה את ההסכם: היא הכינה את הדרגשים באולמות מונופול וריכזה את היהודים עד להעברתם ביעילות לידי הגרמנים ומסעם הסופי לטרבלינקה. האם לא הגיע הזמן שאנחנו נדע זאת והבולגרים יישאו באחריות ויבקשו סליחה מהיהודים?
ובכן, למרבה ההפתעה, ראש ממשלת בולגריה שהצטרף למצעד החיים לא התנצל. באופן אירוני, בימים אלה מתנהל כנס בנושא 75 שנים להצלתם של יהודי בולגריה על ידי העם הבולגרי. חבל שלא זו היתה מנת חלקם של יהודי תרקיה ומקדוניה.
פורסם במדור "דעות" של עיתון ישראל היום, 15.3.18

סיפור העשוי שיש שבור

השאלה המובילה את הדברים הנאמרים להלן, ערב תשעה באב, השאלה הרודפת אותי ועוד מדוברי הלדינו שמוצאם בבלקן "אם אתם ספרדים, איך יכול להיות שאתם ניצולי שואה"? אחד ממסעות חיי הוביל אותי בשנים האחרונות למקדוניה. מקדוניה שהייתה לאחר מלחמת העולם השנייה חלק מיוגוסלביה. בשנת 1976 בהיותי סטודנטית צעירה מצאתי עצמי במסע תרמילאי ובביקור במחנה הקיץ של הקהילה היהודית בפירובץ שהיום היא קרואטיה. מאז נפשי קשורה בנפשה של הקהילה היהודית הקטנה שהיא שרידי שרידיה של קהילה גדולה ותוססת ממנה הגיעה משפחתי. חייתי והתבגרתי עם אנשיה וגדלתי על ספריה ומחקריה של ג'ני לבל הראויה למקום של כבוד בכותל המזרח של המחקר על יהדות הבלקן בכלל ויהדות מקדוניה ובלגרד בפרט. מאז רגלי נושאות אותי לאן שליבי רוצה ולאחרונה יצא ספרי "שירי אורפיאה" בשפה המקדונית בהוצאת "מגור" בסקופיה שבמקדוניה. זו עבורי אבן דרך חשובה. מייד לאחר צאת הספר כיוונתי עצמי לביטולה היא מונסטיר ולבית הקברות היהודי שנוסד בשנת 1497 עמדתי בשעריו הלבנים והוא נפרש לעיני על מורד גבעה בקוצי הקיץ, בעשבייה צהובה המשתרעת מגדר לגדר. מאז פברואר 1943 לא התקיימה לוויה ולא קברו איש. למרות שהסיפור שאני רוצה לספר סובב בית קברות הוא אינו עוסק במתים אלא בחיים, אינו עוסק ב"שם" אלא חובתי להביא את הסיפור ל"כאן" . לפני שנה בקיץ 2015, בית הקברות נראה היה כשדה קוצים מגודר, שדה של שום דבר, חשוף לשמש הקיץ הקשה. לפני שנה הייתי שם עם הצגת התיאטרון "הכיתה שלנו" שיתוף פעולה של "הבימה" והקאמרי בבימויו של חנן שניר, ועסקה בקורותיה של כיתת בית ספר בכפר פולני, כיתה מעורבת של פולנים ויהודים שתחילתה ילדים ככל הילדים וסופה, שריפה של בני הכיתה היהודים באסם הכפר בידי חבריהם לכיתה יחד עם עוד אלף שש מאות יהודי הכפר. הביקור בבית הקברות היה חלק מביקור התיאטרון בביטולה. לא צריך להתאמץ כדי לראות את ההקבלה בין סופה של הכיתה הפולנית, לסופה של הקהילה בביטולה. בביטולה, אין יהודים. שני שרידים לקיומה של קהילה יהודית במקום במשך 500 שנים הם שני עמודי בית הכנסת "קהילת פורטוגל " ששרדו והובאו לפארק העירוני כמזכרת ובית הקברות היהודי בכניסה הצפונית לעיר. ביום בו ביקרתי בבית הקברות שכבר אינו דומם וחבוי תחת העשבייה, הובא לידיעתי העתק מסמך שחתום על ידי מפקד המשטרה הבולגרית במקום. במסמך מפקד המשטרה מדווח לממונים עליו ששוטריו אספו בארבע לפנות בוקר את 3,531 יהודים שהם 793 משפחות וכולם נשלחו ברכבת לסקופיה לנקודת איסוף הוא דווח לממונים על השלמת המבצע . אכן, יהודי ביטולה נשלחו לנקודת האיסוף והריכוז בבית החרושת לטבק "מונופול" עם שאר יהודי מקדוניה. משם, כעבור שלושה ימי ריכוז ללא אוכל ושתיה, ב- 11 לחודש מרץ, 1944 נשלחו עם כל יהדות מקדוניה ברכבות לטרבלינקה. המשטרה הבולגרית בימי המלחמה היתה חרוצה ופקדה על הקהילה היהודית להצטלם , גברים, זקנים נשים וטף אצל הצלם המקומי. ליצור אלבום הקהילה. תחת כל תמונת דיוקן צוין שמו של המצולם, שנת הולדתו, מקצועו וכתובתו. כך ביום פקודה היה בידי המשטרה מסמך מלא ומפורט של כל בתי האב. לאחר המלחמה, נמצא העתק האלבום בידי הצלם שהיום איש אינו יודע את שמו ואלבום זה הוא המסמך המדויק על פיו יודעת הקהילה מי ומי היו על הרכבת לטרבלינקה ב11 למרץ 1944. מתוך ספרה של ג'ני לבל "גאות ושפל" למדתי שביטולה הייתה בעבר עיר ואם בישראל, עיר תוססת עם מוסדות קהילה, שני בתי כנסת הנושאים את שם מוצא : קהילת פורטוגל, וקהל ארגון. לפני שנה כאשר טיילתי בעיר והגעתי לבית הקברות הלך איתי קולה של ג'ני לבל כלוחשת שמות המקומות: ביטולה-מונסטיר, אוכריד, סקופיה, ניש ושטיפ. שמות ערים ועיירות שקהילות יהודיות ספרדיות חיו בהן במשך מאות שנים תחת השלטון העות'מני, חיו, יצרו, בנו מוסדות קהילה דיברו וכתבו עברית ולדינו, מקדונית, תורכית ויוונית ושפות נוספות שסבבו אותם. כולם היו מיעוטים מול שלטון התורכים וחיו אלו לצד אלו. ג'ני לבל חקרה וסיפרה ואני הקשבתי ולא הפנמתי. בשנים האחרונות, דווקא לאחר מותה, אני הולכת אל הדרכים שהיא שלחה אותי אליהן ומחפשת את האנשים המקומות העדויות. ספרה "גאות ושפל". ספר יחיד במינו על תולדות יהדות מקדוניה, ספר שלא זכה להתייחסות בחייה, דומה היה כאילו סיפר סיפור על שבט נכחד באפריקה, אבל, בימים אלה ג'ני לבל זוכה להכרה וספרה והמסמכים שהעלתה מהווים מקור חשוב להבנת חייה ומותה של הקהילה האבודה. יולי 2016 , בית הקברות קם לתחיה הדרמתי מסקופיה לביטולה כשהמטרה הייתה לבקר ולראות את השינוי שחל במהלך השנה האחרונה. הפעם, הצהוב המוחלט של עשבי הקיץ הכלואים בין הגדרות הופר, בקצה הפינה הימנית התחתונה, הצבע הוא אפור, ועליו, מונחים לוחות של מצבות אבן, חלקן כהות, שחורות וחלקן מכוסות בלוחות שיש. מרחוק נראה כאילו מישהו השליך קוביות מאורכות, באי סדר ובכל זאת בכיוון מסוים. מרחוק ראיתי דמויות עובדות בשטח, מריצות וקלשונים, אנשים חופרים ועובדים. דניאלה האדריכלית וביליאנה המשוררת התלוו אלי וככל שהתקרבנו החום הכה בנו, חום ישיר של ארבעים מעלות נאחזתי בבקבוק מים אך היתה בי התרגשות רבה. הלוחות השחורים נראו כמצבות אילמות, כל לוח שחור הוא קבר ללא שם. ביניהם נראו לוחות לבנים ושברים. יש שמועה החוזרת בשיחות השונות, על ברכת קצינים שקירותיה עשויים מלוחות שיש של מצבות יהודים, הנושאות על גבן שמות עבריים. ככל שהתקרבתי, החלו אותיות עבריות בסגנונות חריטה שונים קופצות לעיניים. מתוך הזיעה המלוחה והדמעות שירדו על פני, מצאתי עצמי קוראת כמתוך ספר או דף עיתון מצבות שניקו אותן היטב לאחרונה. הנה מצבתו של חיים שמעיה ארואסטי, כה עברי כה פיוטי: ב ד ה איש ישר ונאמן לקבור הובל בשנת עא לימי חייו מי ימחה דמעת בנו ובנותיו וכל קרוביו הבוכים במר נפשר עליו כי כבר נקצץ חוט חייו חיים שמעיה ארואיסטי נפטר 29 אלול שנת 5996 תנצבה . או מצבה של אישה : אבן מקיר תזעק אניה ואניה על האי שופרא דבלי בעפרה לא ראה חה בימיה האשה הכבודה והצנועה הנפטרת בקיצור שנים מרה חנה בת אסתר מנוחתה כבור בשמונה עשה לחודש כסליו שנת חמשת אלפים ושש מאות וחמישים ליצרא תהא נפשה צרורה בצרור החיים 5650. נוסח המצבות שנכתב עבור הנצח, כתוב בלשון הווה, כאילו, אנו ניצבים לפני קטע מעיתון יומי. ידיעה .דניאלה שאלה אותי לגבי עיטורים ומשמעותם, היא הצביעה על ידי כוהנים פרושות וכך הבחנתי שאני בתוכה של חלקת הכוהנים הסמוכה לגדר, בראשה של כל אחת מהמצבות היו שתי ידיים פרושות כסמל הכוהנים. הרגשתי שאני מהלכת בין דפיו של ספר שנקבר והוחזר לחיים, במקום דפי קלף, דפי שיש. סביב עבדו אנשים והתרגשו מעצם הגילוי ואילו ליבי היה עם העברית הנפרשת על המצבות, כאילו ישבה על הר הזיתים ולא אי שם בקצה הבלקן. על כל מצבה סיפור משובץ בחלקי פסוקים בעברית ומצאתי ביניהן מצבה אחת שכולה לדינו באותיות עבריות. ואחרת מערבת עברית בארמית ולרובן יש מסגרת סגנונית המתחילה בפסוק קינה ומסתיימת בתאריך העברי המדויק, יום פטירתו של המנוח. שלוש מצבות סמוכות זו לזו סיפרו על נשים, שנפטרו בשעת לידתן וקינת הבעל והיתומים זועקת מהאבן. מצבה אחרת מספרת כמו קטע עיתונות יומית, את סיפורו של אדם צעיר ויצא מאוכריד בדרכו לביטולה ובדרך ליד כפר בוקואה, התנפלו עליו בני בליעל שדדו אותו והרגוהו. אלמנתו, הכינה מצבה מפוארת ונשאה קינה כתובה. סיפור בית הקברות של ביטולה, נזכר בסיפרה של ג'ני לבל, וכל שנות שלטון הקומוניזם לא היתה גישה אליו, מצבו של בית הקברות העתיק ביותר בבלקן, היה חרפה. יהודי הקהילה נעלמו בעשן הארובות ללא מצבות, אך השאירו אחריהם מסמך באבן שקשה היה לתקן אותה. בתחילת המאה עשרים, השגרירות האמריקאית בנתה את הגדר ואת השער המפואר לבית הקברות ומאז דבר לא השתנה. תחיה מתוך העפר בשנתיים האחרונות, בכל זאת חל שינוי דרמטי, כוחות מקומיים וכוחות ישראלים משתפים פעולה. בסקופיה הוקם מוזיאון השואה של יהדות מקדוניה ואתו הוקמה גם קרן השואה, והחלה התעוררות סביב נושא בתי הקברות בשטיפ, בניש, בביטולה ובמקדוניה בכלל. דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה, החל להניע את הנושא יחד עם ד"ר שלי לוי דרומר אחת מנציגים בודדים של הקהילה החיים היום אתנו. הצטרפו והתגייסו לנושא נציגי אוניברסיטאות מקומיות, בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אריאל. אולם ההפתעה הגדולה היא דמות מיוחדת שמלווה את הפרויקט ושמה מימה. עורכת דין ויועצת עסקית שהקימה עם ארבע נשים נוספות עמותה ששמה "ארכא" שקשרה עצמה לישראל ולקהילה היהודית הנעדרת. מימה, שבמקצועה עורכת דין ויועצת עיסקית, אומרת לי בפגישתנו האחרונה, בקפה של שש וחצי בבוקר, רגע לפני שאני יוצאת לשדה התעופה. "תראי במה אני עוסקת, בכלל לא במקצועי ובעבודתי, כולי נכבשתי לסיפור בית הקברות היהודי. אבל, למעשה לא מדובר בבית הקברות, היא אומרת לי, מדובר בחיים משותפים של מיעוטים שונים שחיו כאן יחד תחת השלטון העות'מני. מוסלמים, נוצרים יהודים, אלה ידעו את השפות של אלה, היו מעורבים בחיים ובחגים. לסבי, היא אומרת היה מפעל לייצור ממתקים בשוק. הוא נהג לספר לי איך הוא מכין את הממתקים המתאימים לכל אחד מהחגים של היהודים, הנוצרים או המוסלמים. ממנו שמעתי לראשונה את המילה "סוכות" , הרי יהודים כבר לא היו, אבל הסיפורים היו. " למימה ולחבורה המקדונית –ישראלית המתהווה סביבה יש תכנית שהולכת וקורמת עור וגידים, בית הקברות מהווה קצה חוט לסיפור שהלך לאיבוד יחד עם בני הקהילה במרץ 1944. בתהליך בניית הזהות של מקדוניה המדינה וביטולה העיר, לסיפור היהודי יש מקום חשוב. לכן, העמותה מתכוונת לאסוף כל חומר דוקומנטרי , לתחזק ולשמר את הקיים, לפתח פארק הכולל חורש ועצים סביב בית הקברות והקמה של מוזיאון יהודי שיבנה בתפיסה הייטקית ויהווה מקום לספר את סיפורה של יהדות הבלקן. בשולי שיחתנו שאלתי אותה, האם נמצא פנקס הקהילה, או מחברות החברא קדישא. ה לאן נעלמו הספרים ומסמכי הקהילה , להפתעתי, נפלתי על חדשה. לאחרונה, התקבלה ידיעה שהיה מורה אינטלקטואל בן העיר שהבין את העומד להתרחש והלך ואסף את מסמכי הקהילה ממשרדיה ומהבתים השונים ושמר אותם בביתו, לימים, העביר את הספריה והמסמכים בנו לאחד המנזרים העתיקים בהרים במרחק סביר מהעיר. נדמה שככל שניגשים לחישוף בית הקברות, הולך ונחשף סיפור מורכב בעל מרכיבים של בלש. אני הולכת בהרגשה שג'ני מלווה את דרכי ומוליכה אותי ממקום למקום מאדם לאדם. ורחל לוי דרומר, המזכירה האקדמית של בר אילן, היא אחת הדמויות המובילות בסיפור, היא ילידת סקופיה 1956, "אבי ממשפחת לוי במונסטיר, היא ביטולה , כל המשפחה הושמדה מלבדו ואחיו, ב1944 הוא היה סטודנט לרפואה בסופיה ובזמן איסוף היהודים הוא לא היה שם. אימי ניצלה בזכות אביה הרופא. הבולגרים שחררו את הרופאים היהודים כדי שיטפלו במחלת הטיפוס והם הצטרפו אחר כך לפרטיזנים. כשהסתיימה המלחמה אבי, ד"ר חיים אברבנאל מונה למנהל בית החולים בביטולה והכיר את אימי שהיתה גם היא רופאה , אך ברעידת האדמה הגדולה בסקופיה 1963 נהרגו שניהם ואילו אני שהיתי בחופשה אצל סבי וסבתי בביטולה, ניצלתי. מיד לאחר האסון החליטו סבא וסבתא לעלות לארץ וגדלתי בביתם בבת ים." רחל מעידה שג'ני לבל הייתה בביתם פעמים רבות וראיינה את סבה וסבתה לצורך כתיבת הספר, היא אף מזכירה לי שג'ני הכירה בינינו. "במהלך כל השנים האלה דיברתי עם סבא וסבתא בסרבו-קרואטית המשכתי להתעניין בקורות המקום ושמרתי על קשר עם מימה ועם משפחת סדיקריו. מימה שאלה אותי שוב ושוב, אם ביטולה היתה מרכז יהודי כה חשוב איך אין בה מרכז מחקר או מוזיאון ואילו מן הצד השני, נשאלתי שוב ושוב, שאלה שלא מפסיקה להרגיז אותי "אם את ספרדיה, איך נספתה משפחתך בשואה?" . דומה ששאלה זו המעידה על בורות והתכחשות לגורלה של יהדות הבלקן דיה כדי לעורר את הצורך והחשק העז למלא את תפקידם של המעטים ששרדו ולספר את הסיפור שלא סופר על גורל יהדות מקדוניה "חשוב לי לספר את סיפורה של יהדות מקדוניה, נשארתי יחידה ממשפחתי." מסכמת ד"ר רחל לוי דרומר וברור לה ולכולנו שאנו על פתחו של ספר משיש שבור.

פורסם במוסף ל"תרבות וספרות" של ה"ארץ".

Burning with my scalding fire and I can’t reach the silence

slovenia august- september 2011 068

Piran , August 2011. starting translating

 From the Foreign to the known

Lately, a five year work ended, of translation, study, conversation and editing of the anthology of contemporary Slovenian poetry in Hebrew. This is a moment of great satisfaction from the very existence of a book of this kind, and from the fact that I embarked on a personal as well as a group journey, rife with obstacles, and overcame it. However, following the end of the journey and the editing, I realized, that this is more than a book. It was a journey into a foreign culture, into a foreign country, to make it known, and perhaps into the self. To that which is visible and invisible in language. Slovenia in general and Ljubljana, its capital city, in particular, were not meaningful in my or my family’s biography. Other places in Europe, especially in the Balkans, are meaningful. However, last summer I was the guest of honor at the three days “Jewish Languages” Festival, at the Mini teater in Ljubljana. It dawned on me, that somehow, Ljubljana has become a place for me. A point in the world fraught with meaning, a place of biographical, social, and cultural associations. A place where love may reside. And, talking about love, Ljubljana means “Love.” In other words, people may live in 8 Hagfen St. Love. Some would exclude Slovenia from the Balkans, being situated north, bordering on Italy and Austria, and never been a part of the Ottoman Empire, but part of the Austro-Hungarian one, as other central European countries. Poetry and the language brought me to her.

My voyage began with the poetry festival in Vilenica in 1998, one of the worst years in my life. Yossi, my man, was very sick, the girls were young, and life shook in unknown rhythms toward the unknown. Being invited to the festival, among the poets inaugurating it in the karst cave, was like the hand of the almighty, showing me that a wider world awaits around the corner, that poetry goes beyond the local swamp, it is a borderless world of words, a place of love. Years later, in 2016, the circle would close, by the labor of translation, which is occasionally a labor of love to poet friends, to poetry and to the meeting of languages and cultures. This is a boundless attraction, and this too became one of the most difficult years of my life, a crossroad of life and death, of the possible and impossible.

One of the poems I was asked to read and translate was written by Tomaž Šalamun:

JONAH

how does the sun set?
like snow
what color is the sea?
large
Jonah are you salty?
I’m salty
Jonah are you a flag?
I’m a flag
the fireflies rest now

what are stones like?
green
how do little dogs play?
like flowers
Jonah are you a fish?
I’m a fish
Jonah are you a sea urchin?
I’m a sea urchin
listen to the flow

Jonah is the roe running through the woods
Jonah is the mountain breathing
Jonah is all the houses
have you ever heard such a rainbow?
what is the dew like?
are you asleep?

slovenia august- september 2011 009

Barbara Pogacnik, Piran, August 2011

While reading the poem, I felt it touching the pupil of my Jewish anxiety, even if written in a foreign language and relating to another people. One day during the festival we spent in Ljubljana, reading poetry in a library/book store, when an Austrian poet, writing in Slovenian (an interesting complication by itself, giving up a great language like German for a minor language) pulled my sleeve, saying: “You must read this poet,” pointing at a book by Srečko Kosovel, 1904 – 1926, and testifying about himself that since stumbling on this Slovenian poet, he began reading Slovenian poetry, and eventually writing in it. The poem which attracted my attention, and I translated later, is among the first in the anthology: “Ljubljana is asleep:”

In red chaos a new humanity
is approaching! Ljubljana is asleep.
Europe is dying in a red light.
The phone lines are all dead.
Oh, but this one is cordless.
A blind horse.
[As if your eyes were from
Italian paintings.]
White towers rise
out of dun walls.
The flood.
Europe is stepping into a grave.
We come with a hurricane.
With poison gasses.
[Your lips are like strawberries.]
Ljubljana is asleep.
On the tram the conductor is asleep
Slovenski narod
is read in the Europa cafe.
The clicking of billiard halls.

 

An expressionist poem, prophetic in my eyes, written a long time before World War II, foreseeing Classical Europe’s death, due its loss of values and morality. Needless to say, I bought the book, and went searching for Europa café, still in existence, as well as the newspaper mentioned in the poem.

  1. A synagogue wakes up in the theater

Imagine, a Sabbath Eve, you receive an invitation to a premiere of a known Roman tragedy at the Mini teater. People are thronging in their Sunday clothes, to an evening of theater, “Thyestes” by Seneca, a Roman philosopher and playwright. The audience is invited to the narrow colorful alley, blossoming with the flowers planted by Rubi along the lane leading to the theater. The show begins outside, where the actors, clad in Roman togas, shouting to the beating of drums, as the audience walk along into the small, well-groomed, hall.

From the entrance to the lobby one may see a lovely sign hanging on the gate, announcing “A Jewish Cultural Center.” Another exit is leading via a flight of stairs to a small synagogue, within it a Holy Ark, a table serving as a pulpit, some formularies and prayer books. The synagogue is active on Sabbath eves and mornings. One may imagine that Kabalat Shabbat begins earlier, perhaps at six or seven o’clock, and following the service, the participants exit the synagogue and enter the theater. This is only my imagination, since, actually, a small museum, adjacent to the synagogue is slowly amassing information and items belonging to the vanished Jewish community. Most important is the memorial corner, where photographs of deportations to concentration camps and names of the martyrs are endlessly displayed on a digital display. In fact, the synagogue only functions during the summer months. Rabbi Haddad conducts Sabbath services, and if some Israeli visitors arrive at the closed gate, Rubi instructs them to please knock on the Mini teatar’s door, Krizevniska ulica 1, someone will open the synagogue and museum’s door.

Well, this was the current state of affairs greeting me on September 2016 in Ljubljana. I arrived at the invitation of Robert Waltl, owner and manager of the Mini teater in the old town, next to the river, in a seventeen century renovated residential building. Some floors around a common yard, letting the light enter the various spaces, thus allowing eye contact among all floors. One half of the building was renovated as a theater hall. Above it one climbs a spiral staircase to the theater office and Robert’s office, and one more to a set of guest rooms: hosting visiting directors and actors, a makeup artist or a soundman. There I stayed with my daughter, living above the theater, listening to the sounds of rehearsals, the music, the stage.

The background noises made us feel like in a continuous play having its own logic, interrupted formally by ushers standing at the doors, tearing the tabs off tickets. But for me the show went on without any interruption. The lobby became a home for me. Women and men blended in it, musicians and actors. The Mini teater lobby is the space where I was invited in March 2015, when I stayed for ten days in the apartment of the Slovene Writers Association, a small flat in a suburban housing project built in the communist period. Then, I used to walk each morning from the suburb, along the river to Barbara’s house, my partner in translating and editing. In those days we worked on the anthology, for many hours on each poem, source versus translation, line after line, examining the accuracy of the translation and editing, each day from morning till evening. Walking along the river, and the evening hours spent with our poet colleagues in coffee houses, were my relief. On Sabbath eve I was invited along with Barbara and friends, the translators of the anthology, to a Kabalat Shabat, at the Mini teater. There to be introduced to Robert and Polona, and to the imaginary Jewish cultural center, then emerging.

The lobby was decorated with art works collected meticulously and with love, a personal collection, including candlesticks, a large seven stalks Menorah stood on the window sill, a Hanukkah candlestick, and the Holy Scriptures in the cabinet. We sat around a table covered by a white cloth, having tea or coffee, telling stories. Polona Juh – a famous actor in Slovenia’s National Theater and the Mini teater, and a close friend of Robert Waltl – is from a Jewish Italian descent, whose appearance is dramatic and humorous and her speech is interspersed with Yiddish and Hebrew. In those days she was staging a monolog by Mendelsohn’s sister. Around the table sat…., our partners in translating the anthology, Barbara Pogačnik and me.

We did not pray around the table, but conducted a Saturday eve festive conversation. Robert Waltl does not regard himself as Jewish, but is committed to establish a home for the Jewish community of Ljubljana. He described what motivated him to establish a synagogue and a Jewish cultural center. Years earlier, he received letters inquiring about the fate of his Jewish family, prior and during the Second World War. With his typical smile he said that the whole thing was like a bad joke in his eyes, he used to tear the letters and forget all about them. In recent years Jewish colleagues approached him again and again, asking for his help in establishing a Jewish center. Finally, he decided to help by clearing a space in the theater for Jewish events.

Rubi began by declaring a Hanukkah candle lighting ceremony in the Mini theater. Rabbi Uriel Haddad, Chabad’s representative in Trieste, heard about the new activity and joined it. Naturally, members of the Jewish community and friends began celebrating Hanukkah and Purim. Both holidays, with their carnival atmosphere, were natural to the theater atmosphere, and convenient for everybody, thus, after decades of silence in Ljubljana, a renewed Jewish life was celebrated in the theater’s lobby. The theater’s lobby became a venue for celebrations.

One day, Rabbi Haddad called Robert, telling him that a Passover Seder should be celebrated, a traditional table should be prepared, matzos, etc. Robert should announce the Seder, and prepare the table. Robert, with his typical smile, half wonder half humorous, told us about setting the table with the theater’s magnificent cutlery set. However, upon arriving the rabbi asked him to replace it with a disposable cutlery. Robert turned to me, asking for explanations.

Since asking, Robert learnt a lot about holy days and praying. He bought the other half of the building, old and deteriorating, hoping to arrange for its renovation. On the second floor, a room is already defined as a synagogue, and an association maintains a “Jewish Cultural Center” in Ljubljana, announcing itself proudly on the main door of the Mini teater. Despite the establishment of the center and the initial functioning of the synagogue, a big step from a total to a partial vacuum, Rubi says: “Sometimes I am so depressed and tired, not knowing how to advance, suddenly, a small light appears, and I feel committed again. Currently I am encouraged for a good reason, because on January 27, the Jewish Community Memorial Day, a new digital display will be inaugurated, displaying the Jewish presence in Ljubljana and Slovenia, the first step in Ljubljana of which I am very proud. I hope that the museum shall preserve the names of the dead, and host educational activities. I expect it to be filled with poetry, and supportive friends.” When a stage exists, literally and metaphorically, things occur very fast. Professor Katja Schmidt, Born in Maribor, who lives in Madrid, an expert on Ladino, told me enthusiastically about translating Asher Kravitz’s play, “The Jewish dog.” The play describes the Holocaust from a dog’s point of view. A dog, Cyrus his name, finding itself at the home of a Nazi officer, following the deportation of its Jewish owners to a concentration camp. The play shall be presented at the Mini teater, on the Holocaust Memorial Day, January 27. Thus, people exposed to the Jewish-Slovenian association, can express themselves at Rubi’s who opened the doors of the Mini teater to Jewish and Israeli culture.

And perhaps the association of the theater with the Jewish center is no wonder. Survivors of Ljubljana’s Jewish community still remember a poet and writer who was also a well-known actor in Ljubljana Puppet Theatre, Berta Bojetu Boeta. Some of her poems were translated by her son, Klemen Jelinčič Boeta, for the anthology. I knew about the talented and beautiful actress, even before knowing anything about the Jewish community of Ljubljana. She died young, leaving behind a poetry manuscript. The following is one of her poems, written in her unique syntax.

 

  1. The bridgeable tension between what is and what is not

Initially, my work on the anthology was mainly in translating, alongside other poets, colleagues, getting to know them, without paying attention to their origin or mine, to Slovenian or to Hebrew, and mainly disregarding the issue of identity. I thought that it is possible to remain in the domain of poetry and culture, without dwelling on questions of identity and Jewishness. However, apparently the very meeting of Slovenian and Hebrew summons people and issues, thus we began conversing, which led to me learning to know Ljubljana, its cultural and human richness. A layer began uncovering, whose essence is the meeting between what is, and what is not. A huge absence. Jews lived here, not any more. Behind, they left their marks, their outlines, their memories. The absence of Jews is part of the collective experience of post-World War Two, part of the city’s implicit silence about their being and disappearance.

The streets where they lived, remained, the houses, are still there, the synagogue remained but serves other purposes. Physically nothing changed, but the people, the families, the spoken language, the books read, all these disappeared. In the lobby of the improvised synagogue there is a memorial display for those killed in the holocaust. A name list of Slovenian Jews, taken to the camps, never to return.

Standing in front of the digital display and the alternating names, names of men, women, children, babies, old people, all gone, I noted to myself that this is a new and recurring motif, all over the Balkans. Not far from Ljubljana, just a short drive, in Zagreb, Croatia’s capital, a Jewish museum opened recently, also displaying a list of names. In Skopje, the capital of Macedonia, a Jewish museum opened, describing and preserving the story of the Spanish Jews, from their expulsion in 1492 and dispersion all over the Balkans, under the Ottoman Empire, until their extermination by the Nazis in 1944. At the entrance to the Jewish museum in, in Skopje main square, a tree stands, but instead of leaves it is covered with photographs of members of the Jewish community of Bitola, smiling faces, women, girls, men, babies, old men and women. By an order of the Bulgarian police, all had their photographs taken at a local photography shop, a passport photograph each, with their names written in its margins. Date of birth, profession, and address. All had their photographs taken, unknowing the purpose of the community album kept by the Bulgarian police. On March 7, 1944 the riddle was solved, but too late. The whole community was led to its extermination. Today one may note from a historical perspective: the Spanish expulsion ended by extermination.

 

Poetry in a karst cave

I arrived first in Ljubljana in September 1998, on my way to a poetry festival in Vilenica, west Slovenia. Curious as usual about the fate of the Jews in the former Yugoslavia, I asked about Jews or a synagogue in town. I was told that there are very few, a tiny community, and no synagogue. There was a congregation place, which I did not manage to visit. I knew that Slovenia’s Jewry disappeared in Mauthausen and Treblinka, that after the war only a few of them returned. The huge absence, in middle Europe, and the absence is great. Who listens to the voice of absence, and who forgets or causes to forget?

Veno Taufer, the veteran Slovenian poet, born in 1933, invited me to read at the festival, to open the festival by reading poetry in a big karst cave in northwestern Slovenia. For the Slovenians, reading poetry in the karst cave, is more than an exotic experience. For them, this is a dialog with their past, with the period, when under communist rule they were forbidden to speak their language, and forced to speak Serbo-Croatian. These caves are where they could sing and speak in their own language. The Slovenians are a small people of two millions only, a small country between Italy in the north, the Austro-Hungarian Empire in the north and Croatia in the south. Slovenia has never been independent, only after the civil war in Yugoslavia, and its disintegration, did it gain its independence. For centuries under foreign rule, the Slovenian language had a special status, for language is identity, setting the political boundaries of a country. In 1985, Veno Taufer established the International Poetry Festival in Vilenica, an act whose meaning was a cultural, linguistic separation of Slovenia from the other nations of Yugoslavia, namely, the language serving as a political tool to create a national identity.

In his poem, Sarajevo, Taufer writes:  SARAJEVO

two thousand years in the library books maps
in flames the wind carries leaves away from memory
blood sticks letters and pages in stiff fingers

pens tremble as the sound of the spheres reaches the listening
who have only commentaries to resist death
the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo

sinks with one of those ships in that list in the poem
the elements crumble water disperses into noxious vapours
flames petrify to ash and cold

stone rots to dust swallowed by mud in the depths
the disgusting lips of cracks suck the shredded air
where trees grew the wailing is degraded to drooling

the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo
sinks with one of those ships in that list in the poem
surviving scribes blinded by the seasons' explosion

scrabble for shards of letters and scraps of parchment
to write down in brief what the ancients already
repeated in the terrible mystery of their fragments

the word couples with mortal flesh to survive
the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo
sinks with one of those ships in that list in the poem

November 1993

Translated by Michael Scammell & author

Neither arms, nor demonstrations, wars or borders, but language sets identity. Barbara Pogačnik, the Slovenian poet and translator describes these days:

" A question, so much alike the statistic criteria in the era of an oligarchic capitalism, and so improbable to ask in Slovenia during the days in 1990 and 1991, just before the tiny country got its independency. It was Slovenian poets and writers who, in the times of anguish, when no one knew if this part of land, somehow lost on the map of the world, if the countryside with blades of grass in front of the houses on the crossroads of Central Europe and the Mediterranean, was going to be swept into a Balkan war, it was them who were giving people the reason to hope and believe to a possibility of existence. Today, many other professions raise the attention of people, a Slovenian politician can preside the EU, compete for the function of Secretary-General of the United Nations or for example the president of the UEFA – but not even thirty years ago, poets were the only real substance of this community, they were the ones who meant hope, constituting the reason that could be defended, they almost seemed a kind of prophets, their readings were listened to by thousands. I can still recall their modest grey faces in front of the grey faces of a two million nation – a nation raised for centuries under the Austrian monarchic regime, and later learning to swim in the chaotic brotherhood of the Balkans – I can still recall Dane Zajc reading his lines »And, in the silence of the night, I heard / someone kill the birds in the garden… «, and above all, I can recall how poetry was then incomparable to any other human activity, how far more important it seemed than any other kind of speech. It was an essential word of survival: a lot of nations in the world do not get this chance. Also, a lot of world`s poets and writers do not get the chance to play such a role. People forget the mission of poets in times of peace and prosperity. They throw poetry away like some used toy from childhood that no longer has its charm. Still, poetry remains, hidden in some place, waiting for its time to help and rescue. "

Even before knowing the details of this poetry, I sensed the central role of poetry in the Slovenian experience, the closeness to Hebrew, another language which maintained the affinity of identity and belonging among various Jews in different generations, who, dispersed among the nations, spoke the language, prayed in it, inscribed it on their tombstones, named their children in it, preserving the language as the language preserved them. The Vilenica festival takes place in the Lipica Stud Farm, where white horses are bred for centuries; a legacy of the Austro-Hungarian Empire, which used Slovenian lands in an imperialistic manner. A green expanse of green meadows fenced by white fences. And in the most difficult days of 1998, when Yossi my husband fought for his life, and I lived in dread of the approaching death, Veno Taufer, and the junction of limitless poetry endowed me with energy and faith in me and in Poetry:

 

A place where the benches speak poetry

The Mini teater is situated in Krizevniska ulica, a narrow alley climbing from the river, paved with old stones. The theater is at number 1, and the synagogue and the Jewish Cultural Center at number 3. One day, while climbing the alley, I noticed a white note, handwritten, glued to the wicket of an old door. It reads: here lived the poet Srečko Kosovel. The anthology’s name, “Burning with my scalding fire and I can’t reach the silence,” is taken from one his poems, and the anthology opens with poems of the prophet, the brave poet. From here he saw Ljubljana, a town in decay, calling her “dying,” as if to say: love is dying. I kept climbing, and could not ignore the benches along the alley, painted white, their wooden planks inscribed with verses of poetry. Benches speaking poetry. These lines are taken from Milan Dekleva’s poems. I knew Dekleva (1946 – 2016), who wrote about everyday situations with a philosophical touch, combining humor and irony. His friend found a way to preserve his presence by verses traveling from his books to the walls and benches…. Today I feel that his verses traveled from Slovenian into the Hebrew anthology. I thought, how good it is for the poets that the city and its streets keep their memory. The verses lead to the theater and to the Jewish Cultural Center.

Lately the anthology was published. A whole world, among the lines, perhaps a journey toward home. The journey began with the acquaintance of the poet and editor Barbara Pogačnik, who invited me to a workshop of poetry translating in Piran, a small medieval port town on the coast of the Adriatic Sea. For ten days we stayed there, poets in various languages, with Slovenian poets, translating each other. Our labor yielded translations and friendships. Following the workshop I suggested to prepare a small representative anthology of twelve poets. I had nothing else in mind. But Barbara surprised me with a meticulous blueprint, including six generations of poets, chronologically and by schools. Editing was done in Slovenian, English, and occasionally in French. I was impressed by her meticulousness, and could not refuse or reduce the size of the anthology. While translating, a whole world spread before my eyes, like a fan. A world bearing witness of a people speaking the language, singing the poetry. Like Hebrew poetry, Slovenian poetry carries on its back a heavy responsibility for the integrity of the nation, for its continuity, its identity.

It is evident that the older generation, the founders of modern poetry, until the end of the 1990’s, tend to write national or political poetry, symbolic poetry. Few women are among them. The reader may observe that more female voices are heard among the younger generation; that after the 1990’s when national responsibility no longer burdened them, the presence of women poets is increasing, as well as of personal poetry, family life, life at home and urban experiences. Thus, Essad Babcic, a native of Bosnia (1965) and a poet with a strong social awareness, can write a minimalist, universal ars-poetic poems and dweals with relations with his father, Or Maya Vidmar who writes poem about Itzak .Veronika Dintinjana (1977), a physician and artistic director of a young poets’ festival, wrote a poem about the mythical Veronica, who stood by the side of the road, wiping with a linen kerchief the face of Jesus carrying the cross. The poem reveals the landscapes of the country, of Jerusalem, as seen by a person who only visited Jerusalem in her imagination….

The poems were placed in my hands by Barbara Pogačnik, a beautiful poet and translator, whose love of Slovenian poetry, led me among people, manuscripts, alleys and coffee shops, but most of all to myself in a way I thought impossible.

 

 

 

 

מסע אחר עם עורב שחור

מחזור שירים מתוך: מסע אחר עם עורב שחור ו סיינט קלייר. עומד לצאת לאור בימים הקרובים בהוצאת "קשב". מחזור הנוגע לימים האלה, ימי העומר שבין פסח לשבועות, ימי אביב , פריחה וזיווג בעוד בחיי היהודים אלה ימי אבל וקינה על ימים אחרים. הפראדוכס היהודי הנצחי.

 

מסע אחר

 

1.

     

הַשָּׁמִיר הַנִּמּוֹל מְעֹרָב בְּשִׁטָּה צְהֻבָּה

מַקִּיף אֶת הַשְּׁבִיל עַל צֶלַע הַוָּאדִי

לְמַטָּה מִישֶׁהוּ הִדְלִיק מְדוּרָה לַמְרוֹת

הַיּוֹם שֶׁעוֹלֶה בְּהֶבֶל חֲלָבִי מֵהַמִּזְרָח הַקָּרוֹב

אִזְדָּרֶכֶת שֶׁאֵין רֵיחַ יַלְדוּת טוֹב מִמֶּנָּה

נוֹכַחַת בְּרֵיחָהּ לִפְנֵי בּוֹא   המַּרְאֶה

וְחָשַׁבְתִּי לִבְרָכָה כְּאִלּוּ פָּגַשְׁתִּי שְׁכִינָה

עַל הַדֶּרֶךְ מֵהַר אֶחָד לְהַר בְּהֵא הַיְדִיעָה

 

2.

 

הַכֹּל בְּהִתְעָרוּת הָעוֹלָם זָכָר וּנְקֵבָה

וּפִרְחֵי הַזַּיִת וּתְאֵנָה כָּאן עִם עָלֶיהָ וּפַגֶּיהָ

וְאֶשְׁכֵי הַתַּאֲוָה מַסְעִירִים אֶת הָאוֹר וְהָעַיִן

 

רָחֵל אָמְרָה שֶׁעָלֵינוּ לִהְיוֹת זְהִירִים

כִּי בָּעֹמֶר הַבּוֹעֵר הַזֶּה יֵשׁ קִנּוּן

וְשׁוּב קִינָה עוֹטֶפֶת אֶת סוֹפְרֵי הַסְּפִירוֹת

קִינָה וְקִנּוּן חָרְזוּ לִי כְּמוֹ לִרְאוֹת וְלִרְעוֹת

יוֹשֵׁב כְּרוּבִים מְבָרֵךְ עֲרָיוֹת.

 

להבדיל קינה מקינוּן

 

וּשְׁלִילַת הַהַגְשָׁמָה הֶכְרֵחִית לָאֱמוּנָה אָמַר לִי

שְׁלִילַת הַהִתְגַּשְּׁמוּת, אָמַרְתִּי לוֹ,

הַאִם הִיא בִּטּוּל הַגּוּף אוֹ הַגֶּשֶׁם

 

וְהִתְחַלְתִּי לְהַבְדִּיל כְּבִיסָה לְבָנָה מִכְּבִיסָה צִבְעוֹנִית

כִּי מַגָּבוֹת וְגוּפִיּוֹת וְתַחְתּוֹנֵי הַיְלָדִים וְחֻלְצוֹת הַשַּׁבָּת שַׁיָּכִים לְלָבָן

וְכָל הַשְּׁאָר הֵם צִבְעוֹנִיִּים, בִּשְׁלִילַת הַגִּ'ינְסִים שֶׁהֵם צֶבַע לְעַצְמוֹ

וּרְאוּיִים לִכְבִיסָה לְבַדָּהּ.

לְהַבְדִּיל אֶת הַכֵּלִים הַמְלֻכְלָכִים מִסְּעֻדַּת אֶתְמוֹל מֵהַבֹּקֶר הַנִּכְנָס מֵהַחַלּוֹן

לְהַבְדִּיל אֶת הַחֶלְמוֹן מֵהַחֶלְבּוֹן בִּזְהִירוּת אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ

לְהַבְדִּיל אֶת הָאֹרֶז מֵהַדָּגָן שֶׁדָּבַק בּוֹ וַחֲרָקִים זְעִירִים שֶׁאוֹהֲבִים גַּרְגִּירָיו

לְהַבְדִּיל אֶת קְדֻשַּׁת הַגַּאֲוָה וְהַכַּעַס מִקְּדֻשַּׁת הַמַּבָּט בַּמְדַבֵּר

לְהַבְדִּיל אֶת הֶהָקִיץ מִן הַחֲלוֹם כִּי בִּשְׁנֵיהֶם מִלִּים וּתְמוּנוֹת

לְהָבִיא אֶת הָאַהֲבָה אֶל הַפֶּה וּלְנַשְּׁקָהּ

לְהַפְרִיד אָהוּב שֶׁנָּבַל מֵעָלֶה שֶׁל שִׂיחַ מוֹרִיק.

 

קִיּוּמָהּ שֶׁל הַגְשָׁמָה הֶכְרֵחִי כְּמוֹ בְּנִיַּת בַּיִת

לְקִנּוּן לְקִינָה וּלְמַה שֶּׁבֵּינִי לְבֵינְךָ, תַּאֲמִין.

 

 

 

 

 

 

לַיְלָה אַחֲרוֹן

 

דַּוְקָא לְאַחַר שֶׁכִּסָּה אֶת גּוּפִי הַחוֹמֵק בִּשְׂמִיכָה דַּקָּה

וְהָלַךְ לְצִדִּי עַל קַו הַחוֹף

וְרָאָה אִתִּי מַה שֶּׁרָאָה.

 

רָאִיתִי אִישׁ וְהִנֵּה הוּא קְלִפָּה

לָרִיק שֶׁנָּפַל מִתּוֹכוֹ בִּנְקִישָׁה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום השואה תשע"ה . נקמה

נקמה

שיר מעיזבונו של אבא קובנר,

ונדפס לראשונה ב"אצלנו", עלון קיבוץ עין החורש, בינואר 2004:

 

יִתְגַּדֵל לַעֲזָאזֵל וְיִתְקַדֵש

יוֹם אֶחָד בְּלִי שְׁבָרִים וּתְרוּעָה.

בְּלִי כָּך בְּלִי רַק בְּלִי מַשָׂא עַם רְקָק

בְּפִי לְבִיאָתַן. וְהָרֹאֶה

שֶׁכָּל שֵׁנִי וְשִׁשִׁי הוּא שׁוֹלֵף

אֶת אַחְרִית-הַיָמִים מֵכִּיס הֶחָזֶה

שֶׁיֵלֵךְ גַּם כֵּן. אָמֵן.

 

מבחינת פוליטקלי קורקט אסור לומר זאת, אך מבחינתי אומר זאת אחד הפשעים העומדים בימי ייסודה של מדינת ישראל הוא העובדה, שלא עמדה כשליחת ציבור של העם היהודי ובקשה: נקמה.

עם שלם, רוחץ היום באמבטיית הצער והזיכרון, נושא אשמת המלחמה על צוארו משתמש בפעלים פאסיביים ובשמות כלליים "הגרמנים הנאצים" יש שם למדינות שעל אדמתן נעשו הפשעים בשיתוף פעולה מלא של המקומיים, ויש שם לרוצחים ויש תיעוד . בעלי השמות והכתובות חייבים לשאת באחריות ובאשמה כמו קיין נושא כתם הכלימה.

על מה הנקמה. נקמה על רצח אברהם, ילד יהודי אחד מגטו וארשה, נקמה על יום עשן אחד של אושוויץ נקמה על יום אחד בו עבדה ארובת ההמשרפות של טרבלינקה. נקמה על משאיות הגז שהסתובבו ברחובות בלגרד וחנקו למוות נשים וילדים. נקמה על בוקר 22 בינואר 1943 בנובי סאד על הוצאתם של משפחות שלמות על תינוקותיהם ועובריהם אל תוך הדנובה הקפואה. נקמה על הרכבות שיצאו מהרציף בסלוניקי ללא מים ללא אוכל וללא כבוד עברו נהרות וארצות ואיש לא עצר אותן ואיש לא עצר את הגלגלים בדרכם אל המוות במשרפות. נקמה על יהדות מקדוניה שהושמדה עד אחרון חבריה, על שנאספה בתום ליבה ובאמון רב לבית החרושת לטבק "מונופול" בסקופיה, הסמוך לתחנת הרכבת שלושה ימים ללא מים ואוכל, השכנים סביב ראו ואיש לא זרק כיכר לחם או בקבוק מים ומשם ישר למוות. נקמה על ההשפלה, על הסבל של הגירוש, על הרעב הבלתי פוסק, נקמת הנשים שנאנסו ואיש לא הגן או שמר על כבודן . נקמה על הילדים חסרי האונים שנעלמו במדבר האנושי הגדול ששמו אירופה. נקמה על רדיפת הבורחים אל היערות ואל הבורות, בכלבים ובהלשנות.

נקמה על שתיקת המתים ונקמה על שתיקת העדים. נקמה על הדברים שאנחנו יודעים ונקמה על הדברים שלעולם לא נדע כי אין סימן ואין מי שיספר ואין מי שיזכור. מדינת ישראל או העם היהודי, לא העמידו עד היום שליח ציבור שייצג את העם היהודי מול הגרמנים, מול ההונגרים, מול הפולנים, האוקראינים, הסרבים, הבולגרים היוונים ואחרים. לא המדינה, לא בית המשפט, איש לא עמד מול העוצמה האירופית ואמר: נקמה. לכן, האיחוד האירופאי יכול לראות ביהודים אשמים נצחיים לסבל האנושי. לכן, היהודים אשמים בתחושת האשמה החבויה בכל רכבת גרמנית שמגיעה ליעדה בזמן.

המשמעות האמתית של השואה, שהיא פשע שחודר לדי. אן. אי. של היהודים. הפחד לא יעזוב אותנו לדורי דורות. ההשמדה ביטלה הולדתם של גאונים יהודים, מוסיקאים, מדינאים, אמנים, לדורי דורות. נכחדו משפחות שלא יהיה להן המשך. פשע מיתי דורש תגובה מיתית והתגובה שלנו היא ברמה של בעלי מכולת. מתחשבנים ברמה של הישרדות לשעה.

נשאלתי מספר פעמים למה כוונתי במושג "נקמה".

דעתי היא שלסדר גודל כזה של פשע קשה לאדם קטן כמוני לקבוע מהי נקמה. אני חושבת שאם היו מאפשרים לאבא קובנר, לאורי צבי גרינברג , לחנה ארנדט, לאבות ישורון, לפרימו לוי, לק. צטניק, לאימרה קרטש, עימנואל לוינס לשבת עם שופטי בית משפט עליון ולחשוב יחד, הם היו מגיעים למסקנה יהודית הולמת שאפילו לכתיבת הלבטים יש משמעות רבה . שתיקה היא פריבילגיה של אחרים, לא של היהודים, לא לאחר השואה.

במקום שן תחת שן ועין תחת עין, להעמיד זיכרון מול זיכרון בושה מול אשמה להקים מועצת חכמים של הוגי דעות ישראלים ויהודים מהעולם עם שופטי בית משפט עליון. מול פשע מיתי להעמיד תשובה מיתית. אני, חוה הקטנה, מציעה קודם כל להטיל את הזיכרון גם על עמי אירופה. שבכל כיכר עיר , או מקומו של גטו לשעבר, יקום עמוד זיכרון בו מצוינים שמותיהם של כל חברי אס. אס, צלב החץ, אוסטאשים ושאר פאשיסטיים. כל מי שהיה חייל ברייך השלישי , או בעל בית חרושת שתרם למשטר הנאצי והעסיק עובדי כפייה. כל איכר מלשין או כומר משתף פעולה, יכתב ויירשם. ששמות הרוצחים ייראו לדיראון עולם וידעו ילדיהם ונכדיהם מי אבותיהם. זיכרון מול זיכרון. בושת הקורבן מול אשמת הרוצח.

כמו שנראים היום הדברים בפוליטיקה האירופאית, מי שלא תבע את כבודו, לא התייחס לחייו כראויים למאבק יהא האשם הנצחי של התרבות המערבית. היהודי הרג את האלוהים ומגיע לו שיהרגו אותו, הוא היה אמור למות ולשתוק ובמקום זאת, הקים מדינה ונלחם ככל הגויים על חייו. זה בלתי נסבל בעיני מי  שיודע שאשם ולא נענש עדיין.