האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה

מה עניין שמיטה לחוף הים של תל אביב

השנה שנת שמיטה, וזה הזמן ללמוד את מסכת שביעית , וזה לימוד שאינו פוסק,  מפגש עם המסכת ועם השפה העברית , שפת הדיבור ושפת הכתיבה ושפת הזיכרון.

והנה שלושה מיני משנה על שולחני. ובעיני, זו חגיגה.

שלוש ואריאציות על המשנה, משנה של קהתי, אותה משנה עם פירוש המלווה אותי שנים ארוכות הן בפורמט של מדף והן בפורמט כיס. ואריאציה שניה היא "שישה סדרי משנה" שיצא לאור השנה במסגרת סדרה חגיגית "עם הספר" הרואה אור לכבוד שנת ה-60 למדינת ישראל.ואריאציה שלישית הוא כרך עב כרס "משנת ארץ ישראל" סדר זרעים ה, מסכת שביעית , פירשו: שמואל וזאב ספראי בהשתתפות חנה ספראי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויצא לאור בימים אלה. הקריאה, הדפדוף והלימוד גורמים לי הנאה מרובה הנאה שהולכת וגוברת ככל שאני מתעמקת ויורדת לפרטים ולראיית מעשה העריכה הגאוני של המשנה. המשנה שבידי, אינה באה אלי ואיני באה אליה מתוך סמכות או יראה, אלא מתוך בחירה של אהבה. המשנה

ובמיוחד מסכת שביעית, חושפת עולם של חיים בין הבית לשדה,לאיש ולאישה, לצאן ולבקר. שישה ימי מעשה ושבת. עולם בו האדם חווה את השינויים בטבע כאילו היו בגופו ,חש את הרגעים בהם מתגרען הענב, או הזית מנץ והחרוב משלשל והוא יודע שאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, וכדי לבנות גדר יש אבנים שיש לשאתם בשניים ואלו הן אבני כתף. ומהן אבני כתף?  כל שאינה יכולה להינטל באחת יד דברי רבי מאיר ורבי יוסי אומר אבני כתף כשמן, כל שהן ניטלות שתים שלוש על הכתף. ובמסכת חלה, משנה ג' הלכה בלתי נשכחת ביופייה ובהבנת חיי פנים הבית והמגע העדין שבין קדושה לחולין:  האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, אבל, לא האיש. ככה פשוט.

וכך העברית של תלמידי בית המדרש המתחדש בשלושים השנים האחרונות ברחבי הארץ, הולכת ומתרחבת ממעמקי המאה השניה והשלישית  לספירה ופוגשת של הסלנג של "חבל על הזמן" ו"סוף הדרך". זוהי אולי הגשמת חזונו מלא הדאגה של ביאליק, מי שהבין שהשפה אותה ידברו עם השיבה לארץ ישראל, תהיה שפת המשנה.   

אין לי גרסה דינקותא כשמדובר בלימוד תורה ובמצוות ומנהגים.אין לי גם יראה מפני אסור ומותר ומפני דעת גדולים.

הכל היה לי זר. וכמו רבים בני דורי, היה עלי להתיידד ולנכס משהו מהעולם היהודי אל תוך החוויה הישראלית , הציונית שלי. המשנה התגלמה לי בשיעורי תושב"ע ,  שיעורים משעממים וסתומים ללא יכולת חדירה אל הסבך ההלכתי שאף הוא היה זר לנו עד מאד. למדנו מסכת נזיקין " שניים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.." מי יכול היה אז להבחין בקצב וביופי, ואיך נכנסת ההלכה ללשון שירה ודרה איתה בשלום.

למדנו את הטכסטים מתוך חוברות  צהובות כריכה המצולמות באופן זול ומעליב שאינו מכבד את התוכן הכרוך בן. אני זוכרת את השעמום, התסכול והסתימות. אני זוכרת את המורה לתושב"ע מר גנזך הישיש שנטה לי חסד ולא ראה בחוסר יכולת שלי להבין את השפה ההלכתית כבעיה של חוסר רצון, איכשהו תמיד הצלחתי לצאת מתוך שיעורי התורה שבעל פה אל עבודות העריכה של עיתון בית הספר, או לשפת הים, לרוץ, לשחות, לשחק מטקות ולפגוש את העולם שמעבר לגדרות.  אולי היה לו חזון והוא ראה שיום יבוא ולא אצא מהבית מבלי שסדר זרעים בתיק.

המשנה- מחצב אין תכלה ומעמקים עצומים של השפה

המפגש הראשון שלי עם המשנה ודף הגמרא היה במהלך לימודי בתיכון, אך לא כחלק מהלימודים השוטפים אלא, מחוץ להם במסגרת סמינרים של גשר. החשיפה לטקסטים ולמראה הטכסטים עוררו בי תשוקה גדולה לדעת ולפרוץ את המחסום של הזרות, של הטכסט החסום בפני בגלל שפה לא בהירה, בגלל מקומה של הארמית שהייתה זרה לי לחלוטין.

הטכסט היה סתום לחלוטין שפה עברית, אבל "שפה זרה". התעוררה בי תשוקה גדולה לדעת ותובנה שהחלה להסתנן מתוך ערפל הבורות שהעברית שאני מדברת, קוראת, שומעת בבית הספר וברחוב, היא עברית ותרבות מנותקת מכל הקשר הסטורי . הבנתי שאני מדברת את קליפת העברית. התסכול רק הלך והתגבר כי לא היו לי כלים לגעת, לפענח את דף הגמרא, את המילים שבמקום לחבר ולהכיר הם התנכרו לי והפרידו ביני לבין התוכן של הדף, השיח הפנימי בין הדורות, בין הדמויות, בין המקומות ובודאי תוכנם ההלכתי של הספרים היה לי זר מנשוא. אבל דווקא הרצון לחצות את קו הניכור , ולהכיר, הוציא אותי למסע אישי. 

אני חושבת שגורלי וגורלם של רבים מבני דורי היה משתנה לו, במשרד החינוך דאז שהדיר מתוך הלימוד החילוני את המשנה והתלמוד ,ואת המפרשים הקלאסיים של מקראות גדולות. לו מישהו היה קורא  את המבוא למסכת זרעים שכתב ביאליק, אותו ביאליק, המשורר המודרניסט שהיה גיבור תרבות בעולם הישראלי דאז,  שהבין משמעותו של מפעל כינוס בעת משבר וכמו רבי יהודה הנשיא לפניו, יחד עם רבניצקי אסף וערך את ספר האגדה ובמאמר נפלא שנקרא "משנה לעם" שפורסם בשנת תרצ"ב 1932 כתב:

"הספר הראשון אחרי כתבי-הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סידורו ועד היום – היא המשנה.  התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה.  המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל אורחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו.  בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כלה מפי העם.  עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא"

ולמעשה, במשפטים אלה הכריע ביאליק את השאלה, מה יהיה הרובד של השפה אותה נדבר בבואנו לדבר עברית החוזרת לארץ ישראל. עברית של קודש ועברית חולין הרובד הנבחר הוא העברית המשנאית. והייתה לו המלצה נוספת שנדמה לי שהיה מי שהקשיב לה מעבר לשנים והוא הרב עדין שטיינזלץ :

הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרי המצויים בידינו עד עכשיו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים.

גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון[1][1], בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסַיעים להבנת הענין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות.  דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוֹסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. על-ידי כך מתקשה, ולעתים נכשל, גם הקָריָן המובהק ביותר, וכל-שכן תלמיד שאינו ותיק,… ביותר מצויה הטעות בקריאות המלים הזרות, בנות פרס, יון ורומי, המשוקעות במשנה לרֹב, ולא כל אדם יודע את מוצאן ומבטאן במולדתן, ובכמה מהן כבר נשתבשה המסורת לגבי הקרי והכתיב שלהן כאחד ..

ביאליק מוסיף ומנתח מדוע יש קושי לבן הדור הצעיר להתיידד עם המשנה ולנכסה לו ולכן הוא מציע הצעות קונקרטיות:

כך הוא גוף הפנים של המשנה.  ואשר לפירושיה – ודאי יש בהם טובים ומועילים מאד מכמה בחינות, וכמה מהם מאירים את העינים ומפיהם אנו חיים בבירור דברי המשנה וכונתה עד היום.  בזכות אה נתפשט באמת למוד המשנה בישראל במשך כמה דורות והיה לקנין רבים.  ואולם הפירושים ההם, לפי כל תכניתם, צורתם וסגנונם, הרי מכֻוָּנים היו בעיקרם לקהל התורנים חניכי בית-המדרש, אלה אשר קול התורה שבעל-פה ולשון התלמוד ודרכי משאו-ומתנו נבלעו בדמם מנעוריהם ונקלטו בלבם מאויר בית רבם.  לא כן יודע ספר סתם מישראל, בן דור ימינו – הוא לא ימצא נחת באותם הפירושים, לא בארוכים שבהם ולא בקצרים.  הארוכים – ארוכים יותר מדי ועמוסים ב"יתיר" ובטפל, בלשונות הגמרא ממקומות אחרים ובדברי הכרעה של הלכה למעשה, או בדברי סברא ודקדוקי פרשנות כיוצא באלה, דברים שאינם הכרח לגוף הבאור של דברי המשנה במקומה, לפי פשוטה ומשמעה, ולפיכך הם עלולים להסיח את דעת השונה הפשוט, – זה שאינו דקדקן ונוח לו בקריאה שטופה – מן העיקר.  והקצרים – קצרים יותר מדי ולקויים ב"חסר" ואין אף הם עשויים להניח את דעת בן דורנו, המבקש להבין את דברי המשנה על בָריָם במקומה ומתוכה עצמה.  אלה ואלה לא יכשרו לבן דורנו גם מצד סוגנונם המנומר, הזרוע כלאי לשון והמעורבב כלו ביטויים ומונחים ארמיים, לקוחים מתוך המשא-והמתן התלמודי, בטויים ומונחים הזרים ברובם לבן דורנו גם מחמת ארמיותם וגם מפאת העניינים הבלולים בהם בצמצום גדול ובדרך רמז, המובן רק לבקיאים בלבד.

ביאליק אומר ב-1932 מה שעדין שטיינזלץ בדרכו האישית והייחודית הבין כשלושים שנה מאוחר יותר, ו"עם הספר" הבינו ויישמו למעלה משבעים שנה מאוחר יותר. הוא הבין שאין לכלוא את המשנה בארון הספרים היהודי, המשנה צריכה להיות חלק מהזהות היומיומית של העם.

הרצון והכוונה לתת את המשנה ביד העם כספר השוה לכל נפש יודע עברית בישראל חייבו אפוא הוצאת המשנה בצורה חדשה, המתאימה יותר לטעם בני דורנו ולתביעותיו.  ואת זה דִמה מוציא המשנה הזאת – הוא גם מנַקדה ומפָרשה – להשיג במהדורה זו, המתוכנת על-פי הכללים והדרכים האלה:

וביאליק מפרט את הכללים.

 אחד ממורי הדרך הראשונים במסע האישי שלי,  היה התלמוד הבבלי בפירושו ובעיצובו של עדין שטיינזלץ וכתביו השונים. ה"תלמוד של שטיינזלץ", הפך את דף הגמרא הסתום, המתנכר ומתנשא למוכר ולידידותי לאפשרי. לארמית ניתן תרגום בעברית והטכסט המרכזי של המשנה והגמרא, קיבל ניקוד. וכמו כן, נוספה קומה נוספת לפרשני התלמוד וזה פירושו של עדין שטיינזלץ בן התקופה שהעברית המודרנית והעכשווית היא שפתו. לעניות דעתי, עדין שטיינזלץ הוא אביה של המהפכה התרבותית החשובה ביותר בדורות האחרונים.מצד אחד, הוא הפקיע את הידע של לימוד המשנה והגמרא מידיהם הבלעדיות של הרבנים ותלמידי הישיבות והפך את התלמוד שהוא אוצר הדעת ומכונן הזהות היהודית הגדול ביותר, לרכוש הכלל. ומצד שני, הוא חיבר אוצר תרבותי בעל מסורת ארוכה לדור שנתלש מתוך התהליך היסטורי והמסורתי, אל אבותיו. אבותיו, התנאים בני הארץ ואבותיו, שרשרת מפוארת של תלמידי חכמים , מורים ובעלי מחשבה בכל גלויותיהם לאורכן של למעלה מאלף שנים.

דומני שעדין שטיינזלץ הפנים את הכללים שהמליץ ביאליק במאמרו "משנה לעם" והבין אותם מתוך חווית עולמו , וכאיש שלא היגיע מתוך הממסד, אלא, מתוך תנועת הנפש והצווי הפנימי שלו, הביא את המפנה שביאליק חזה וייחל לה.

רצוא ושוב של יחידים במועדם

שטיינזלץ נולד בירושלים בשנת 1937 למשפחה חילונית ובגיל העשרה חזר בתשובה ולמד בישיבת תומכי תמימים של חסידות חב"ד. בהמשך למד כימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית ולימודים תורניים בישיבות שונות בירושלים. כשהיה בגיל 24 מונה להיות מנהל בית ספר הצעיר ביותר בארץ. אלה פרטים יסודיים שלמדתי בחיפוש אחר הביוגרפיה של שטיינזלץ.

ומה שתפס את עיני, הייתה העובדה ששטיינזלץ נולד למשפחה חילונית ובחר באורח חיים דתי, יהודי. הוא בא מתוך הגעגוע והחסר אל ה"יש". רבים ביקרו אותו ואת מפעלו בכך שלא בא ממורשת רבנית. הוא אינו מיוחס לרב ואינו תלמידו של רב גדול. היה קושי לחברה הדתית הממסדית, הבודקת את ההקשרים של סומך ונסמך,  להכיל את מי שבא ועושה מתוך חרות ואחריות  בארון הספרים היהודי כבתוך שלו,  ועוד מחדש חידוש שיכול להיכנס למדף הספרים של הישיבה [כ1] . במבט של רטרוספקטיבה אל התרבות היהודית המתחדשת בארץ, יש להבין את תנועת הרצוא ושוב של יחידים , אלה המרגישים אי נחת במצבם האישי, האמוני והתרבותי ומשנים באורח חייהם ובאופן טבעי יוצאים למסע חיפוש אחר משמעות ואחר מלאות ההוויה (בלשונו של פרופ' אליעזר שבייד: הערגה למלאות ההוויה. ) . מעשים גדולים

ומהפכניים מעין אלה קורים כשהאדם הפרטי וגם התקופה היסטורית היא על פרשת דרכים. שיש רגע בהסטוריה הלאומית או בביוגרפיה האישית,  ומתבקש ממה שהיה עד כה להשתנות

כך היה ביאליק שנע באי נחת מתוך עולם הישיבה הליטאית החוצה אל עולם ההשכלה, אל המודרנה וחיפש את הדרך להעביר מכלי לכלי.

שטיינזלץ פתח עבורי ועבור רבים ואולי יש להדגיש "רבות" , אלה בינינו שלא יכלו ללכת

ושלא היה מקובל ללכת לתלמוד תורה שיטתי. תלמוד התורה המעמיק, המסורתי, היה עולמם של גברים בלבד. ולמסורת הזאת, היו כלים ודרכים משלה שנמנעו מנשים. שטיינזלץ

פתח שער גם לנשים כמוני לבחור "לדעת" . לבחור להיות חלק מתוך השיח היהודי לדורותיו

בעבודתו המונומנטלית הוא השקיע מלבד בפירוש ובביאור המיידי גם ב"שוליים" של הלימוד, כלומר, סיפור החיים של חיי האדם ביום יום שלו, הלך חייהם של היהודים בארץ ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד, עבודתם, תפילתם, מועדיהם,  מאווייהם וחלומותיהם . חייהם וחיי משפחותיהם בין הבית, השדה, השוק ובית הכנסת. וכך התקבלה תמונה שניתן להזדהות איתה.

בהקדמה למסכת ברכות, היא המסכת הראשונה שפתחתי בנעורי, אלה חלק מהדברים שאומר שטיינזלץ בהקדמה.

"מסכת ברכות היא המסכת הראשונה ב"סדר אמונה" עיקר ענינה של המסכת – הצורות  הרבות והשונות בהן מבטא האדם מישראל את אמונתו…

עם כל ריבוי הגוונים במסכת ושפע הפרטים שבה, קיים רעיון מרכזי אחד החוזר בכל ההלכות המרובות, בכל הצדדים שהמסכת נוגעת בהם, והוא הנותן לה את אחידותה ושלמותה. רעיון יסודי זה הוא הרצון להביא נושאים מופשטים להתממשות, ורעיונות כלליים להגשמה בפרטי פרטים מעשיים. שאיפה זו אינה מיוחדת רק למסכת ברכות לבדה, שכן מצויה היא ברב או במעט בכל מסכת בתלמוד, והיא ניכרת בכל יצירה יהודית מכל התקופות, כסימן היכר פנימי ומהותי. אולם ב"ברכות" שולט עיקרון   זה במידה יתירה ובולטת, שהרי מהותה הפנימית של המסכת היא ה- האמונה, ההכרה המלאה, של מוח ולב, כי קיים קשר מתמיד שאין לו ניתוק בין אלוהים ואדם. שפע מתמיד של חיים זורם מן האלוהות אל העולם, בורא, מהווה, מחיה."

אני זוכרת את הרגעים בהם ישבתי בספריה של מכון "כרם" ואני אז סטודנטית צעירה , ופני מסמיקים ומאדימים, הרגשתי שהאיש שכתב את הדברים שיודע אותי ושכמותי. סיפרתי לחברי שלימים היה אישי, על חווית המפגש עם הגמרא של עדין שטיינזלץ, על הלימוד השוטף והמרתק, והוא כמי שבילה שנים רבות בהיכלה של ישיבה, אמר לי בפשטות "זה לא רציני. וכך לא לומדים גמרא, זה משחק ילדים."  עברו הרבה שנים עד שהתגברנו על פערי הידיעה והמחשבה, הוא היה צריך להינתק מדפוסי לימוד מסורתיים ואני הייתי צריכה לצבור כושר לימוד וחדירה אל השפה. ללא הגמרא של עדין שטיינזלץ, לא הייתה יכולה להתקיים הליכה והתקרבות.

מעשה הכינוס, מהלך של יחיד אל הרבים

בהקדמה למשנה בהוצאת "עם הספר", כותב משה הלברטל :" טיבה של המשנה כחיבור המשמר ומארגן את הזיכרון הקיבוצי של החכמים מלמד גם על המניע לחיבורה – החשש מאובדן המסורת והצורך בשימורה . " יש לזכור שזו תקופה לא ארוכה אחר חורבן הבית ומרד בר כוכבא ,  ומעשה כינוס הוא אמירה של מה היה עד כה, והוא הבסיס למה שיכול להתרחש מרגע הכינוס ואילך. הוא נדבך בסיס לנדבך הבא ודומני שעדין שטיינזלץ הבין ומבין  את התחושה של אדם העומד ברגעים של שינוי הסטורי ואת הצורך בכינוס. בהגנה על הקיים.  בשנת 1965 החל שטיינזלץ  במעשה הפירוש של "תלמוד שטיינזלץ" פחות משני עשורים לאחר חורבן יהדות אירופה על ישיבותיה וחכמיה. דורות של לומדים נעלם בעשן הארובות,  ובארץ, צומחת תרבות ישראלית, עם אתוס חילוני שונה. יש חשש גדול לאובדן הקשר עם העבר ועם היכולת לקרוא ולהבין את אשר נכתב. שטיינזלץ שמוצא עצמו בין שני העולמות מבין היטב, כמו רבי יהודה הנשיא, כמו ביאליק כמו דמויות של מנהיגים אחראיים  את אופציית האובדן של האוצר הרוחני והתרבותי. מסתבר שהורשה תרבותית ואמונית אינה מובנת מאליה.

יתכן שמתוך הביוגרפיה שלו של אדם על קו התפר ומתוך התנועה שלו מן החוץ אל הפנים  הוא הבין את הצורך בפתיחת הטכסט אל העולם העכשווי, אל הדור הצמא. הוא הבין אותי ושכמותי, שמלחמת יום הכיפורים הייתה עבורם סוג של קריאה להתעורר אל החיים היהודיים  החותרים מתחת לשפה, מתחת לארץ  ומתחת לטכסט.

בעוד שלפני מצויות שלוש גרסאות שונות של המשנה צריך לקרוא את דבריו של ביאליק המכנה את העובדה שאין מהדורה מדעית של המשנה "חרפה".

"באין עד היום בידינו – לחרפת האומה כלה – שום הוצאה מדעית שלמה[2][2] של המשנה, הוצאה בעלת נוסח קבוע, מבוקר ומזוקק על-פי כתבי-יד וספרים, לפי הדרישות החמורות של הבקורת המדעית בימינו – הוכרח המוציא "לכבוש את יצרו" ולהימנע מלהכניס את עצמו להכרעה בין ערבובית הנוסחאות והגרסאות, כדי לבחור מהן את הטובות בעיניו ולקבוע אותן לדורות בגוף הפְּנים. 

וביאליק ממשיך ומפרט את אימת "בלבול הנוסחים" שמנע הוצאה של מהדורה מדעית מפורטת וראויה. אימת הסמכות מול הבחירה החופשית אימת היראה מול השינוי.

בתי המדרש המתחדשים – תורה מעבר לסמכות

החברה הישראלית השתנתה וארון הספרים היהודי נפתח לצבורים שונים ולקריאות חדשות . ויחד עם התהליך הציוני, ההתקשרות אל הארץ וקיבוץ הגלויות החל רנסאנס תרבותי שאין לו גבול ואין לו שיעור. בתוך התהליך מצאתי עצמי לומדת מזה שלושים שנה  בבתי מדרש שונים דוגמת "אלול" ו"קולות"  המזמנים אליהם ללימוד שם בטכסט עומד במרכז הלימוד וסביבו הלומדים. וכל אחד מהלומדים מביא אל הלימוד את הרעב שלו ואת עולמו. ולמרות שאין מדובר בלימוד בעל משמעות הלכתית או מתוך מסורת לימוד קלאסית, זוהי תורה לשמה ללא יראת הסמכות אלא, יראה שהיא אהבה. תורה שמרחיבה ומעצימה את הזהות ואת השיח הישראלי ומביאה אותו ל"שפה" חדשה.

כאשר פתחתי את "ששה סדרי משנה" בהוצאת ידיעות אחרונות וראיתי לתומי, בפעם הראשונה, משנה מנוקדת ברצף, ללא פירוש וללא תוספות. היה בזה יסוד של הפתעה ולרגע שבתי לחשוש מפני הטכסט החשוף. אולם ברגע שפתחתי והתחלתי לקרוא, את הטכסט , מסכת ברכות מנוקדת ובהירה, עלה בדעתי שאני קוראת עברית נפלאה שיש בה לשון שירה, מקצב וצליל קצוב ועשיר אבל, אולי זו הפרוזה הריאליסטית הראשונה שנכתבה בעברית ובארץ ישראל. רומן הסטורי , על רקע החיים החקלאיים בארץ, מלא שיחות ומחלוקות ואגדות. כמעט היתי אומרת, פרוזה  בסגנון פוסט מודרני (האם עמוס עוז ב"אותו הים" לא למד משהו מהדרך בה כתובה המשנה?) .

"מאימתי קורין את שמע בערבית

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול תרומתם

עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר

וחכמים אומרים: עד חצות.

רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. "

וכשפניתי לסדר זרעים , מסכת שביעית בפירושם של שמואל וזאב ספראי בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכללת ליפשיץ, ניתן לראות, את הניסיון היומרני והמקיף  להוסיף באמצעות הפרשנות על המשנה, נתבך נוסף לשיטתו של עדין שטיינזלץ. ספר כזה יכול להיכתב רק במציאות של חיים יהודיים ריבוניים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. כאשר שפע הידע והמחקר עומד לרשות הכותבים והם אינם רק מכנסים מתוך דאגה אלא, מוסיפים נתבך של ידיעה ואהבה ביודעין.

זהו ניסיון לראות את המשנה ובמיוחד את מסכת שביעית כטכסט תיעודי והלכתי לחיים בארץ ישראל בתקופה שבין החורבן למשנה. לעקוב אחר כוליותם של החיים ואת העקבות שהשאירו לנו, הקוראים הסקרנים אל תוך חייהם. לפנינו  יצירה שיכולה להתהוות ולהיכתב מתוך תפיסה של דיאלוג וניסיון לחיבור הסטורי  של בני הדור ששב לארץ לחיות בה , להכירה ולהמשיכה, עם בני רבי יהודה הנשיא ובני דורו שהבינו שיש להם זמן קצוב לעשות מלאכת כינוס לדורות העומדים להתפזר ואין לדעת מתי יתכנסו. הספר היה בידיהם סוג של זיכרון ומצפן. ואני, ושכמותי, אנשים חתוכי וקצוצי שורשים יכולים להצטרף למסע ללא עלבון ועם תשוקה גדולה  ולרנסאנס התרבותי כי נפתחו השערים לתורה. 



 [כ1]

למה יותר מתמיד צריך שלום

חלק מיומן קורונה מתעתע שאין לסמוך עליו

אין לדעת האם המגפה היא חיצונית ומסתכמת במסכה ומלל אינסופי ברדיו ובכל אמצעי תקשורת או שהיא זוחלת לארבע אמות שלי. איני מרפה ואני מנסה לממש ולחיות את מה שתכננתי. אך היומן שלי מזכיר לי מיום ליום היכן רציתי או תכננתי להיות והיכן אני נמצאת. את הפער ההקשה בין התוכניות, החלומות שהיו לי לבין מציאות חדשה שהפילה אותי למקום שאני שמאמץ להבין. ובכן בשעה זו ברור לי שלו יכולתי היתי פועלת לטובת שלום אזרחי, אזורי. שלום פשוט בו אפשר לעלות על רכבת בחיפה או ראש הנקרה ולנסוע לאורך חופו המזרחי של הים התיכון: לבנון, סוריה ותורכיה עד איסטנבול. משם לחצות את הבוספורוס ולהיכנס דרך יוון או בולגריה לאירופה ולנוע בה חופשי ברכבות או במכונית ולהגיע לא בקצב הסילון אך בקצב התנועה האנושית לקראת מטרה אפשרית. מדוע לא נדרים ברכב או ברכבת לקהיר ומשם נעלה על אוניה לכיוון מערב הים התיכון, אפשר לעצור בקצה המגף האיטלקי ולהכנס לאירופה ממרכזה, צפונה.

התחושה הבסיסית בימים אלה שאין תנועה בשמי ישראל שמדינת ישראל היא הגטו היהודי הגדול בעולם. שהאפשרות היחידה לצאת מכאן היא על ידי טיל בכיוון אחד או בצורה של Virtual Reality. שאלת השלום היא לא שאלה של מנהיגות פוליטית זו או אחרת. זהו הרצון והצורך של אזרחים להיות חלק מהעולם . להבין שהקמת מדינת ישראל, הפעולה ההירואית הזאת , ההזדמנות שניתנה לנו להיות ריבונים על חיינו, לחיות בשפתנו ובזהות אחת היא חד פעמית ואין לאבד אותה. /

ההכרה שהשבוע מתקיים פסטיבל סט בצרפת והספר שלי יהיה נוכח ואני לא אהיה שם להביאו עם מישל אקהארד אליעל לעולם, מתסכלת אותי מאד. השפה הצרפתית השפה הזרה הראשונה שהתיידדתי אתה שרציתי בה שעולמה התרבותי היה לי לכמיהה ולנכס, . זמן רב מדי חיכיתי לרגע הזה והוא נמס מול עיני. אבדן חופש התנועה והתחושה של עולם הולך ומסתגר ומצטמצם לריבועים ונקודות ללא מגע אנושי מפרק אותי מבפנים, מפרק אותי ממילים לאותיות. כל נסיון שלי להבין איך אוכל לעלות על טיסה ולצאת מסתכם בתשובה: השמים בין ישראל לצרפת סגורים. האם יש לך דרכון נוסף? מעולם לא רציתי דרכון נוסף. אני גאה בדרכון הישראלי שלי ומתעבת כל דרכון שתחת שם המדינה, יש שמות אזרחיה היהודים הטבוחים, בסך הכל שבעים שנה לאחור. אין לי דרכון אחר. אז איני יכולה לפתוח את השמים ולצאת.

*

לפעמים נראים לי הימים האלה כמו עכבר או אוגר הרץ על גלגל בכלוב במלוא תועת הרגלים לשום מקום. אך עצם התנועה חשובה, כי אם לא תהיה תנועה, יש חשש שרק הכלוב ישאר.

*

בראייה רחבה יותר, הדבר הראשון שהיתי רוצה בעקבות התקופה הזאת, או מה שראוי היה שיהיה בהיר וברור הצורך העמוק האזרחי, האנושי בשלום. לא רק בגלל הבטחון ולא רק בגלל הכלכלה אלא בגלל הנשימה והנשמה. בא נגיף חסר שם וחסר צורה כמו הצפרדעים שיצאו בלי סיבה נראית לעין מהיאור, כמו השחין שטיפס ללא סיבה נראית לעין על הבהמות, כמו היתוש בראשו של טיטוס, אותם, יצורים זעירים לפעמים בלתי נראים שגורמים לחזקים בינינו להרפות ולוותר.  בעיקר ל"פרעה" ולקיסרים" שבינינו. מול עינינו, נופלת אימפריה, מאבדת את כוחה, את התחושה שעצם קיומה מבטיח בטחון. דווקא, מקומות כפריים, פתוחים, פריפריאליים, הופכים להיות נחפצים, בטוחים מסכנת הדבקה. יש תנועה מהמרכז לשולים. מה שנראה כבטוח וחזק מסתבר כמשענת קנה רצוץ "עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובר בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו". והאדם נאלץ ללכת אל תוך עצמו כדי למצוא את המשענת שלו.  

אני חוזרת לתחילת הדברים. ה"בטחון" אינו על סדר היום הפוליטי. הכלכלה והבריאות הם על סדר היום הפוליטי. הנשימה וההנשמה, הן השאלה היומיום. כמה אנשים חולים הים וכמה מונשמים והאם יש לטובת הציבור מכונות הנשמה. יותר מתמיד נדרשת ערבות הדדית, יותר מתמיד שלומם ובריאותם של השכנים היא ערבות לשלומנו ובריאותנו. דומה שהכדור עליו אנחנו יושבים מחפש איזון. באמצעות יצור חסר חיים, זעיר ביותר הוא משתלט על העולם להחזירו לביתו. להחזיר את האדם (כי הנגיף פוגע רק בבני אדם) למקומו, להחזירו משוט בארץ.  ואני שקיוויתי השנה לצאת לכמה יעדים, לממש חלומות שלי לספרים מתורגמים, אני חשה את תחושת הקריסה , את האובדן. בניין שלם שהקמתי קורס ואין לדעת האם אוכל להקימו מחדש.

חברי, המשוררים האירופאים ממשיכים להפגש. הם נוהגים ממדינה למדינה מארץ לארץ באותו דרכון ליעד שבחרו בו. הם יממשו את הזהות הפואטית שלהם, את יעודם. הם יחליפו רשמים על העולם החדש, האחר. ואני, יהודיה וישראלית גאה, שחלק מהגאווה המיוחדת לנו היא השליטה בשמים ובמרחב האוירי, המרחב שסגור בימים אלה עבורי.  

רבי יעקב כולי ופירושו לתורה "מעם לועז"

המיועד לנשים ואנשים פשוטים מחוץ לבתי המדרש והישיבות. .

שנים רבות אני לומדת במסגרות שונות תנ"ך ולימודי יהדות. הספריה שלי והמחשב שלי מוצפים בדפי מקורות לימוד, אך למרבה הפלא, פירוש אחד נעדר כמעט מכולם, פירושו של רבי יעקב כולי, מחבר החיבור הפרשני המונומנטלי "מעם לועז" בשפת הלאדינו ותורגם לעברית על ידי שמואל ירושלמי ופורסם בהוצאת "אור חדש" בירושלים בשנת 1967.

"מעם לועז" נקרא :

ילקוט מעם לועז  והוא אוצר האגדה והפירושים וההלכה על תורה נביאים וכתובים

חברו בלשון לאדינו החכ השלם והחסיד רבי יעקב כולי זצ"ל, המגיה ומסדר של המשנה למלך.

אני לא חקרתי את החיבור המקיף של "מעם לועז". אני רק קוראת בו ופירושיו ונהנית מהחידוש הפרשני ומהערך הספרותי של יצירתו. בפירושים שלו ניתן להבין בגישה אנושית, מכילה הרגישה לעני, לדל, לאלמנה. המעידה שהפירוש לא נועד רק להעיד על הכותב אלא על מערכת המסרים החינוכיים הטמונה ומשולבת בתוך הפרשנות לתורה.

הרב יעקב כולי היה מרבני ירושלים ושדריה   1689-1732. ובגיל 25 נסע לקושא כדי להגיה ולהוציא לאור את כתביו של סבו רבי משה בן חביב בעל "כפות תמרים" ו"גט פשוט" שנפטר כאדם צעיר. אני מביאה כאן פרטים על רבי יעקב כולי, שלא היה "מושג" בלימודי התיכון והבגרות. צריך היה לעשות דרך ארוכה כדי להכיר את כתביו ואת האידאולוגיה שלו שנפגשת עם הזמן שלנו.

בגיל 40 לאחר שהוציא לאור את כתבי בן חביב והגיה את "המשנה למלך" של הרמב"ם. והיה מוכר כתלמיד חכם, כידען גדול וכמי שסודות הדפוס ובתי הדפוס של קושא מוכרים לו, התפנה לכתיבת היצירה המהפכנית "מעם לועז" . יצירה תורנית, פירוש לתורה בשפת הלאדינו. עד כה לא נשמע פירוש לתורה שאינו בשפת הקודש השפה העברית. פירושלים לתורה היו מיועדים לגברים יודעי קרוא וכתוב ורבנים, לאליטה תרבותית של העולם היהודי באימפריה העות'מנית. יצירות או פירושים שנכתבו בלאדינו (כמו ההגדה של פסח) היו מיועדים לנשים ואנשים פשוטים שזו שפתם. והנה רבי יעקב כולי הבא מליבה של החבורה התורנית, עושה תפנית ומיעד את פירושו לנשים, לילדים ולאלה שאינם בקיאים בשפת הקודש. הספר הפך לפופולרי והודפס פעמים רבות בדפוס קושטא, דפוס סלוניקי דפוס ליוורנו ודפוס וונציה. רבי יעקב כולי הספיק לכתוב פירוש לבראשית ושמות ושאר העבודה נעשתה לאחר מותו על ידי חכם יצחק מאגריסו, חכם יצחק ארגואיטי, חכם רחמים מנחם מיטראני וחכם רפאל חייא פונטרימולי.

הפירוש מלווה בהתכתבות  וציון של פירושים שונים, מדרשים ודברי חז"ל שקדמו לו. כולם משולבים בתוך כתיבתו מבלי להפריע לרצף הפירוש. מבחינת הפירוש זה ללא ספק ז'אנר בפני עצמו, נגיש וקל, אבל עיקר המהפכה היא בעובדה שהפירוש נכתב בלאדינו וקהל היעד אינו רק חכמי ומשכילי המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה, אלא בעיקר נשים ופשוטי העם , אלה שידעו רק את השפה העממית, השפה היהודית.

וכך כתב בהקדמה:

ידעתי בינ"י יקשה מכם עלי וישאלו בני ישראל ויהיו מלעיבים עשות את הקודש זול… מי זה העלם שנתעלמה ממנו הלכה אחת להורות נתן בלבו כנגד מחנה ישראל… יחד עלי תלחשו התייצבו וראו חכמת נשים והוא דרך זול… הלא ממשל משלים הוא ונער יכתבום קטני ישראל… מעשה לסתור… הסכת ושמע ישראל הלא לאמונה אדם עשוי למשמש בקיצ"ו בכל שעה והחי יתן אל לבו ארבע אמות קונות לו… ועד בשחק נאמן עלי במסתרים תבכה נפשי זאת אומרת מדוע באתי אל ארץ נושבת עלמא דשיקרא, וכי לאכול מפריה… מתי אעשה גם אנכי לביתי… להשאיר אחרי ברכה בשם יעקב יישאו את שמו בישראל, ובכן תרתי אני בלבי אל תמנע טוב בהיות לאל ידך לעשות חטיבה אחת לישראל… ואי משום לעז מזקנים אתבונן הלא זה הדבר נפתח בגדולים המה לאלפי ישראל הנשר הגדול מהר"ין' מיגאש ומשנהו הרמב"ם ז"ל שר וגדול בישראל חיברו ספרים רבים מכמה הלכתא גברוותא. וגם רבינו סעדיה גאון פירש כל התורה בלשון ערבי להועיל לבלתי יודעים, ויעש כן גם רב אחא משבחא גאון ישראל…"

פירושיו פרצו את גבולות זמנו ואת גבולות המקום והתפשטו ברחבי הקהילות הספרדיות בתורכיה והבלקן והיו לספר בסיסי בלימוד הפירוש לתורה.

ואלה עשר המטרות שהועיד ליצירתו:

כדי להבין את המטרות שהציב לפניו המחבר, עלינו להתחקות אחרי הקדמתו הגדולה שכתב בלשון לאדינו (וניתרגמה ללשון-הקודש במהדורת ירושלים תשכ"ז), ובה עשר מטרות.

המטרה הראשונה: למען ידעו בני הדור את המצוות כיצד יש לקיימן, ואת העבירות כיצד להתרחק מהן, שכן לפעמים אדם נכשל בדברים מתוך אי ידיעת איסורם.

המטרה השניה: להיטיב להבין את הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו, הן האמורים במפורש והן הנרמזים ברמז, ובכללם כל הנסים שנתבארו במדרשים, כגון נסי קריעת ים סוף, מתן תורה וירידת המן.

המטרה השלישית : לקרוא בתורה שנים מקרא ואחד תרגום. שתיקנו חז"ל לקרוא בכל שבוע את הפרשה, כדי שיבינו אותה המוני העם, אשר באותם ימים ידעו לשון ארמית. אבל רבים אינם נזהרים בזה, כי אינם מבינים לשון הקודש ולא כל שכן לשון תרגום. עכשיו שכל התורה כתובה בלשון לאדינו יוכל כל אחד לקרוא את התורה עם הפירוש הזה. ומי שאינו מבין בלשון הקודש יקרא רק הפירוש הזה וישתדל לחלק הפרשה לשבעה ימים ויקרא בכל יום חלק אחד.

המטרה הרביעית: ליישב את כל השאלות המתעוררות בפרשה, כגון יתור לשון או סתירה לכאורה, או דברים שאין אנו מבינים. "כי משה רבינו ע"ה כתב התורה בדיו יקרה מאד מאד ולא כתב בתורה אפילו יו"ד אחת מיותרת בלי הכרח". ומציין כי לא האריך בקושיות ושאלות כדרך המפרשים שקדמו לו, כגון בעל עקידת-יצחק, האברבנאל והאלשיך, למעט אי אלו מקומות, כגון לפני פרשת העקידה, שנקט באומנות המפרשים והעלה עשרים קושיות.

המטרה החמישית: לתאר את המלחמות שאירעו בימי מלכי ישראל והנביאים, והאיגרות שכתבו זה לזה (בזה מתכוון המחבר לביאור הנביאים הראשונים שלא הספיק לחברו).

המטרה השישית: להביא דיני חושן-משפט.

"כי יש בזה תועלת גדולה לסוחרים, כי הרבה פעמים ראינו שבגלל חוסר ידיעה במצות התורה עלול אדם לרדת מנכסיו, לדוגמא הוא קונה דבר שלא בא לעולם, או שנכשל באיזה איסור ריבית והעסק הזה בטל".

המטרה השביעית: לאסוף בספר זה את כל המעשיות הנמצאות בגמרא ובמדרשים ובשאר ספרים, כדי להרחיק מספרי ההיסטוריה הזרים שכל דבריהם הבל, ועוון גדול הוא לבטל הזמן בהם בכל ימות השבוע ולא כל שכן בימי שבת ומועד. "ובלילות החורף הארוכים יהיה לכם דבר להשתקע בו".

המטרה השמינית: לתאר את עבודת הקודש בבית-המקדש והנהגת הכהן הגדול. והתכוון לתאר ולבאר את סדר העבודה בפרשת אחרי-מות (אבל לא זכינו והשלימו בחלקו ר' יצחק מאגריסו, מגדולי רבני קושטה).

המטרה התשיעית: לבאר מעלת התורה, שכל הסיפורים הכתובים בתורה מכילים רמזים חשובים, שעל כך התפלל דוד ואמר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהילים קיט).

והמטרה העשירית השקולה כנגד כולן: כי יש לקיים התורה ולעסוק גם בגמילות-חסדים, ובחיבור הספר זה, שיהיו לו מהלכים בעם, יועדו ההכנסות אחרי ניכוי ההוצאות לקהילות הקודש בירושלים ובצפת וחברון, לפרנסת בני ישיבה וכן למוסדות חסד ולקהילת קושטה. ועשה הסכם עם הגביר ר' יהודה מזרחי, שהעניק מכספו למען הדפסת הספרים. ומציין שזה שנה שנטל על עצמו בחיוב גמור לחבר ביאור כ"ד כתבי הקודש בלאדינו, כשם שמתחייב שליח א"י לסובב בכל הערים. והוא מספר כל זה כדי שכל הלוקח ספר זה, מלבד שיהא מתעמק ולומד נקודות היהדות, יהא גם תומך בכספו במטרה נעלה.

וכך נימק את שם הספר בהקדמה הראשונה:

מקור השם "מעם לועז"

את השם "מעם לועז" שאב מדרשת חז"ל:

"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג) . כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים"

ונתכוון לקרוא לספר בשם "בית יעקב מעם לועז", היינו העם המבינים שפת לאדינו, ולשם הקיצור נקרא "מעם לועז". נראה שגם מצא רמז במקרא:

"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז וגו' מלפני אדון חולי ארץ"

רמז לשם המשפחה כולי.

רבי יעקב כולי, ביוגרפיה

חכם יעקב כולי נולד לאימו ולאביו חכם מכיר כולי בשנת ה' אלפים תמ"ה בירושלים.

אביו עלה לארץ ישראל מהאי כרתים ואימו היא בתו של הראשון לציון חכם משה בן חביב, שעלה לארץ משלוניקי. חכם יעקב כולי עבר לעיר צפת, שם למד תורה מחכמי צפת, ועסק בהעתקת כתביו של סבו הראשון לציון. בשנת תע"ד חכם יעקב כולי נסע לקושטא כדי להדפיס את ספריו של סבו חכם משה בן חביב. בקושטא הכיר את חכם יהודה רוזאניס שעמד על גדולתו, ומינהו לדיין בבית הדין בקושטא. חכם יעקב כולי זכה להדפיס את ספרי סבו, ולאחר פטירת חכם יהודה רוזאניס זכה גם בהדפסת ספריו.

חכם יעקב כולי היה בקי בכל מקצועות התורה, כפי שנראה מספרו 'מעם לועז', בו שילב פרושים על פי הפשט, מדרשים והלכות מסוכמות מהפוסקים אשר היו לפניו. בספרו היטיב להדגיש את המצוות שבין אדם לחברו שבהן הרחיב ועורר את קהל הקוראים. את ספרו הדפיס אחרי הסכם עם אחד מעשירי קושטא ואוהב התורה חכם יהודה מזרחי. חכם זה הסכים לממן את הוצאות הדפסת הספר כאשר הרווחים מהמכירה הוענקו למחבר ולצדקה.

בספר כסא רחמים מספר מרן החיד"א שחכם יעקב כולי היה נוהג בתעניות אך משתדל בהצנעתם. פעם אחת היה שרוי בתענית ג' ימים, לקראת סוף היום השלישי של התענית כיבדוהו בקפה. הוא נענה ולגם מהכוס על מנת שלא יתפרסם מעשה חסידותו.

חכם יעקב כולי נפטר ביום י"ט אב תצ"ב


 הכתיבה

האומנות הגדולה של המחבר היא אומנות השיזור. הוא שזר את הפשט עם האגדה וכך יצא הפירוש כמקשה אחת, שבה מתחברות התורה שבכתב עם התורה שבעל-פה כפי שניתנו בסיני.
לדוגמה, על הפסוק "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ד) הוא כותב:

"אתם ראיתם שאין אלו דברים ששמעתם מפי אחרים וכו', אלא הדברים ראיתם אותם במו עיניכם. …ומתחילת הלילה שבו נגאלתם הייתם פזורים בכל ארץ גושן ובפחות משעה אספתי את כולכם והבאתי אתכם אלי על ענני כבוד וכו', …ושאר העופות נושאים את אפרוחיהם בציפורני ידיהם ומכסים עליהם, לפי שחוששים שמא יבוא עוף מלמעלה ויאכלם, אבל הנשר אינו חושש מכך, ולכן הוא נותן בניו על גבו, וטס עימהם, אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. באותה הנהגה נהגתי עמכם, כי המצרים היו רודפים אחריכם והיו הולכים ומטילים בכם אבנים וחצים ושאר כלי-זין, ואני הסרתי הענן שהלך לפניכם ושמתי אותו אחריכם כדי שיקבל כל אותם חצים מזיקים… והנשר הוא המלך בעופות, ושום עוף אינו יודע לעוף כמותו.., העליתי אתכם למעלה נישאה ביותר… ואתכם נשאתי… כאילו טסתם על כנפי נשרים" (שמות תס"ג בקיצור).

אנו רואים אפוא כי בפניה "אתם ראיתם" נכללים כל הדברים שיסודם באגדה בלשון נוכח. וזו דוגמה אחת מני רבות. דוגמה נוספת למלאכת האיסוף והשיזור אנו מוצאים ברשימות הנסים שהמחבר מונה בכל עניין נסי. בקריעת ים סוף, למשל, הוא מונה חמישים נסים בשזרו את כל הנאמר במדרשים ומביא גם מן הפיוט (בשלח שכ"ט-ש"ע). ובסוף פרשה זו הוא מונה כ"ב הנסים שנעשו בירידת המן. וכן בפרשת יתרו (שמות י"ט, י"ז) הוא מונה חמישים הנסים שהתרחשו במעמד הר סיני ומתן תורה (תצ"א-תקי"א)

.http://folkmasa.org/av/av05mh10.htm, אבנר פרץ, על ההקדמה של רב יעקוב כולי ל"מעם לועז".

שירת הים, שירת ההודיה העממית

יציאת מצרים, ציור מאת שלום מצפת, ישראל, 1950 בקירוב | מאגרי מידע ...
שלום מצפת, 1950

א.

בשביעי של פסח, נוהגים לקרוא את שירת הים. ושבת פרשת שלח, זוהי שבת "שירה". ויש יופי מיוחד במעמד שאנו נותנים לשירה העברית העתיקה ולביטוי העממי שלה שהתפרץ בשירה אדירה. תחילה, שירת הים ואחר כך שירת מרים ואולי שירת הים היא שירת מרים. הביטוי הספונטני להודיה ולשמחה באמצעות שירה, זוהי דרכן של נשים. לצידו של משה , המנהיג, מי שאלוהים לוחש באזנו ומנחה אותו מה לעשות, נמצא קולה של מרים. מי שעברה עם העם את רגעי הפחד והאימה מפני פרעה וצבאו הרודפים אחר עם עבדים ההולכים למדבר. עם כל רכבם ונשקם, הפחד מפני חוסר הודאות המצפה להם במדבר. חוסר ודאות פיזית, כלכלית ואיזושהי תמונת עתיד קולקטיבית, משתקת אותם, את דמיונם, את התקווה והרצון לחירות. באותו רגע הם קוראים את המציאות על חוקי ההשרדות: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה.  יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

הם בוחרים במוכר. בידוע, בהיות עבדים במצרים באי דאגה כלכלית. בהצמדות לשיגרת יום יום שמשמעותה, עבודת פרך . בריחה ממצרים יכולה להיעשות רק מתוך בחירה (בריחה ובחירה, הן אותן אותיות בשיכול. השורש הלשוני והשורש הפסיכולוגי הוא אותו שורש) ולקיחת סיכון , עם ישראל עדיין לא נמצא מבחינת התודעה שלו במקום של זיכרון או בחירה. הוא נמצא בהווה מתמשך של עבדות ופחד. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

ב. להטות את היד

אלוהים מופיע כאן כאלוהי ההסטוריה, כמי שמכוון את המהלכים ויודע מה מתרחש בליבו של פרעה ובליבם של בני ישראל. הוא נותן למשה, איש הביניים הנחיות ברורות לגבי ההמשך והתנועה שתחזור על עצמה שלוש פעמים היא משה העומד עם מטה בידו ונוטה אותו על הים. התנועה הרחבה המרשימה הזאת היא בהשראת הנחיתו של אלוהים. והיא לא תישכח עוד, היא מוזכרת בשירה שישירו בני ישראל כאשר יעברו מפחד להודיה. נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ

אני מדלגת על הלילה המיוחד על הים ועוברת תיאור הרגעים בהם בקע הים, לתיאור של אירוע שאין לתארו אלא אם כן, ראית אותו :וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.  ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

את הרגעים שבהם הבינו שהמצרים טובעים בים ולא ירדפו אותם עוד הם מנציחים בשירה: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;    וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.    ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן. ושירה כמו שירה אינה מחוייבת לאמת ההיסטורית היא מבטאת חוויה בדרכים ספרותיות. זוהי שירת רבים, שירת הודיה של עדים לפורקן הבא אחרי הפחד.

ג. הדרך מאמון לאמונה

לא רק שבני ישראל הלכו בחרבה ומים להם כחומה מימינם ומשמאלם ואין הדבר כדרך הטבע. הם נכנסו לים כי לא היתה דרך לשוב לאחור המצרים היו מאחוריהם והים לפניהם, הם עשו את הדבר הבלתי צפוי, הם לא חזרו חזרה לידי המצרים אלא, נכנסו לים מתוך אמונה ילדית, ראשונית, שמשה, יודע לאן הוא מוליך אותם. גם ללכת בחרבה בתוך ים, צריך לתת אמון רב, כי דרכם של המים לזרום, לנוע, לשטוף ולא לעמוד כקיר. בסופה של אותה הליכה מגיעה ההכרה" וייראו העם את אדוני, ויאמינו באדוני, ובמשה עבדו". שהם עדים לאירוע גדול ממידתם שיש להודות עליו. עד כה, קיבלנו את סיפור יציאת מצרים מפיו של הסופר המקראי , מזוית ראי של משה ואלוהים. אבל, השירה, היא עדותו של העם, היא התפרצות עממית המתארת באופן רפלקטיבי את גדולתו של אלוהים ואת מקומו של משה בינם לבינו. כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,    וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם,  אֶת-מֵי הַיָּם;    וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.  . הסיום של השירה סוגר את החוויה. המים שעמדו שלא כדרך הטבע כחומה מינינם ומשמאלם, חזרו להתנהגותם הטבעית כי: "וישב ה' עליהם את מי הים". ואולי שירת הים כפי שהיא נקראת היום, בפסח תש"ף. בעוד ימי המגפה שורים עלינו ואין יוצא ואין בא. זוהי קריאה אחרת. במצרים, הבדיל אלוהים את גורלם של בני ישראל מגורל המצרים והמכות והמגפות שפגעו בבכוריהם לא פגעו בישראל. היום אנחנו בחוויה עלמית בלתי נתפסת בגודלה, אנחנו בארצנו, ריבונים ולא בורחים. והמגפה אינה מפרידה בין עמים ולאומים. אנשים מתים כי הנגיף פוגע בהם ללא הבחנה.

ד. להאזין למצוות ולמלא את החוקים- ואז להרפא

לאחר שירת הים, לאחר ההכרה בהצלה הגדולה, וכניסת בני ישראל למדבר, שוב מגיעים ימי השרדות, אין מים. מקורות המים מרים ואינם ראויים לשתיה. מצב כזה מעמיד את הפרט בפני השרדות, זו אינה כבר שאלה האם המצרים יהרגו את עם העבדים הבורח, השאלה היא, האם נוכל לשרוד ללא מים. מעבר לעובדה שמשה המתיק את המים שוב באמצעות התנועה הרחבה שנטתה על המים, תשובתו של אלוהים מעניינת ביותר:  וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ. 

מקור המחלה ומקור הרפואה היא בידי אלוהים. נוכחותה של המחלה בעולם, היא בעקבות אי הקשבה, או אי ציות ל"קול ה' אלוהיך" ומה המשמעות של "הישר בעיניו תעשה", האם זה נתון לפרשנותו והבנתו של כל אדם כצלם אלוהים? האם "הישר" הוא גם המוסרי? "והאזנת למצוותיו" , לא נאמר כאן לעשות מצוות. אלא , להאזין לה,, להקשיב להן, שפירושו להכיר בקיומן. ובסוף המשפט לפני ההבטחה ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך" יש בהבחנה ברורה בין "מצוות" ל"חוקים". למצוות אפשר להקשיב ולפרש ולהבין מהו הישר בעיני אלוהים. אך חוקים, שהם גם חוקים חברתיים, יש למלא. אני חושבת שהפסוק הזה הבא בימים הראשונים של בני ישראל במסעם במדבר, כאשר זכרון החיים בעלי הודאות במצרים עדיין חלק מהם. כאשר מסעם הוא אל הלא ידוע אחר אל גדול שידו נטויה, אך אינו גלוי ונראה. שיש להם חירות פנימית לפרש ולהבין מהו "הישר בעיני אלוהים" כי הם כבני אדם אוטונומיים. הן כעבדים והן כבני חורין הם צלם אלוהים, הם חייבים להיות קשובים למצוות, כי הן באות ממקור אלוהי, הן מכוונות ואילו החוקים אינן ניתנים לפרשנות. החוקים נועדו כדי למלא אותם. ההתנהלות בתוך המהלך הזה, מבטיחה את היותם של בני ישראל מחוץ למגפה.

ה. השירה

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, 
לֵאמֹר:  {ס}  אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  {ס}  סוּס 
וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי 
לִישׁוּעָה;  {ס}  זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,  {ס}  אֱלֹהֵי 
אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.  {ס}  ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, 
שְׁמוֹ.  {ס}  ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;  {ס}  וּמִבְחַר 
שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.  {ס}  ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן.  {ס}  ו יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  {ס}  יְמִינְךָ 
יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב.  {ס}  ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס 
קָמֶיךָ;  {ס}  תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ–יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ.  {ס}  ח וּבְרוּחַ 
אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,  {ס}  נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד 
נֹזְלִים;  {ס}  קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם.  {ס}  ט אָמַר 
אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,  {ס}  אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ 
נַפְשִׁי–  {ס}  אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.  {ס}  י נָשַׁפְתָּ 
בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  {ס}  צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם, 
אַדִּירִים.  {ס}  יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,  {ס}  מִי 
כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ;  {ס}  נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה  {ר}
פֶלֶא.  {ס}  יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.  {ס}  יג נָחִיתָ 
בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  {ס}  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה 
קָדְשֶׁךָ.  {ס}  יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן;  {ס}  חִיל 
אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.  {ס}  טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי 
אֱדוֹם–  {ס}  אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד;  {ס}  נָמֹגוּ, 
כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.  {ס}  טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה 
וָפַחַד,  {ס}  בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:  {ס}  עַד- 
יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה,  {ס}  עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ 
קָנִיתָ.  {ס}  יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ–  {ס}  מָכוֹן 
לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;  {ס}  מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ 
יָדֶיךָ.  {ס}  יח יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.  {ס}  יט כִּי 
בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,  {ס}  וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם, 
אֶת-מֵי הַיָּם;  {ס}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. 

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.  כא וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.  {ס}  כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

ו. שבת שירה ושירת הים, הולכת וחוזרת ממני כל שנה שוב ושוב, ובכל פעם מעוררת פליאה ובודקת את מקומי ביחס אליה. עד כמה רחוקה או קרובה אני על סרגל התנועה בין הפחד והאימה לנס וההודיה. הנה השיר "למה כוונתו" שנכתב ב 1997 ופורסם ב"נהר ושכחה" בהוצאת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד. השיר נכתב בימים שבביתי הפרטי, השתלטה המחלה וכל העולם היה בצילה.

לְמה כוונתו

מָחָר שַׁבַּת שִׁירָה וְהֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר

עִם הַכֹּלְיָכוֹל.

מֻכְרָחָה לְדַבֵּר אִתּוֹ

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּבֵּשׁ בְּתַכְלִית

                             אֲדַבֵּר אִתּוֹ בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם

                             וְאֶשְׁאַל אוֹתוֹ לְמָה כַּוָּנָתוֹ

                             כְּשֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ אֵשׁ בְּפִנּוֹת הַבַּיִת

מִישֶׁהוּ טוֹבֵעַ

וּמִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

וּמִישֶׁהוּ נִזְכָּר לְחַלֵּק פֵּרוּרִים

לַצִּפֳּרִים לְמַעַן

הַשֵּׁם הָרַחֲמִים וְהַמָּחָר

                             עוֹד מְעַט שַׁבָּת וּבִגְרוֹנִי

                             עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת דִּמְעַת דָּם

אגדה של הגדה

בכפר קטן ועתיק בצפון יוגוסלביה של אותם הימים, היא קרואטיה של היום  בתוך הרים מיוערים ולא הרחק מנמל גדול בשם רייקה על חוף הים האדריאטי, שם גרה לה אנה חיים קוזלוביץ', אמנית קרמיקה ידועה.

 יום אחד בשעה שטיילנו דניאלה ואני ברחובות בלגרד  ראיתי על אוזניה זוג עגילים בצבע כחול כהה ולהם שולי זהב ובמרכזו של כל עגיל הייתה צורה מוזהבת שהזכירה לי את האות "ש", שאלתי את דניאלה :

"מאין העגילים המיוחדים האלה? "

והיא ענתה: "הו, אלה עגילים שרק אנה חיים יודעת לעשות כמותם"

"מי זאת אנה חיים"? שאלתי

"אנה , זו אישה יקרה וסיפור מיוחד" ענתה לי.

לאחר ששמעתי מפיה את הסיפור, החלטתי ללכת ולפגוש את אנה חיים ולהבין מה הסיפור מאחורי העגילים שבליבם ש מוזהבת.

**

יומיים רצופים נסעתי ברכבות ובאוטובוסים מתנשפים עד שירדתי מאוטובוס ישן וגונח בכיכר המרכזית של הכפר בהרים שמעל המפרץ . התחנה, מול כנסייה עתיקה שמולה יש מסעדה קטנה שם יושבו אנשי המקום בשעות אחר הצהריים על כסאות קש נמוכים ושותו קפה שחור ממותק היטב בספלים קטנים וקצת יין או משקה חריף בכוסות זכוכית. נכנסתי למסעדה וחיפשתי מישהו מקומי לשאול אותו על אנה.

מאחורי הדלפק  ראיתי את בעלת המסעדה ופניתי אליה . עודי שואלת והגברת מולי מחייכת ותופסת בין אצבעותיה תכשיט קטן המונח על צווארה תכשיט קרמיקה צבעונית והנה אני מזהה רקע כחול מכחול שלוש אותיות עבריות מוזהבות  מ צ א  שלוש אותיות בודדות בתוך צבע כמו צבעו של הים במעמקיו, כחול שיש בו סוד. ראתה הגברת את מבטי הנעוץ בתכשיט השתעשעה בו וחייכה, כאשר הרימה את התכשיט ראיתי שמאחוריו נח על ליבה צלב זהב קטן ומכאן הבנתי שהאותיות העבריות אינן מעידות דווקא על יהדותה. למרות שלא הייתה ביננו שפה משותפת הייתה ביננו הבנה שאנו מדברות באותה אישה. " הו, אנה…?" חייכה והצביעה על ה"מצא" והסבירה בתנועת ידיים כיצד להגיע לחצרה של אנה.

הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי שהיה לא יותר משביל צר מרוצף אבנים קטנות וחלקות ומשני צידיו קירות בתי אבן עם חלונות גדולים המוצלים בתריסי עץ ירוקים או תכולים מדי פעם דלתות ברזל מעידות כניסה לחצר פנימית. בפיתול הראשון היה עלי לפנות שמאלה לתוך רחוב צדדי וקצר שם מצאתי את החצר של אנה וסימן היה לי שעל דלתה היה שלט קרמיקה באותו צבע כחול עמוק שראיתי בעגיליה של דניאלה ועיטור של ציור עלה גפן מיוחד ומסולסל היה בשולי השלט על הדלת.

בתוך החצר שולחן עץ לבן לידו ישבה אנה ובעלה גיאורגי. אנה אישה יפה ששערה הצהוב אסוף לאחור ומוך פניה העגולים זורחות זוג עיניים כחולות ולהן מבט שובב כאילו זו ילדה המציצה מתוכה. לאחר שימחת הפגישה לקחה אותי אנה לסטודיו שלה, חדר קטן בחצר שבו אובניים ותנור ענק לשריפת החומר, שולחן גדול במרכז החדר ועליו מונחים כלי חומר בצבע אדמה ואחרים הצבועים למחצה, צורות בערמות המושלכות לכאורה כלאחר יד. הריחות והצבעים היו כה חזקים שלרגע חשתי סחרחורת אט אט הבחנתי שעל השולחן בין כלים רבים היו מונחים ריבועי קרמיקה בגדלים שונים

בכל אחת מצלעות המרובעים מעוטרת בסמלים מוכרים פעמים מנורה ופעמים מגן דוד או זוג פמוטות אך בעיקר מנורות. מנורות שבעת קנים בצבע זהב בכל פעם על רקע שונה. באחת המנורות ראיתי קישוטי רימונים ובשניה עיטורי כפתור ופרח כמו שהכרתי מהפסיפס העתיק שבעמק בית – שאן. אך מה מנורת בית המקדש מבית הכנסת שבעמק בית שאן ולכפר גויי שבצפון יוגוסלביה…

עודי תוהה על הדברים האלה ואנה החלה מסבירה לי בשטף שיחה כי מרובעי קרמיקה אלה הם פריטים שימושים למשרד וזה חלק מתערוכה גדולה שנדדה בעולם וביקרה   גם ביפן ובארה"ב. שאלתי אותה:

"האם את מתכוונת לומר שאי שם ביפן יושב מנהל מפעל ועל שולחנו מונח ריבוע קרמיקה המחזיק ניירותיו ועליו מנורת בית המקדש?"

"כן," השיבה "מכרתי הרבה מאלה" וחייכה. לאחר רגע שאלה אותי בחשש

"האם את חושבת שמנורה אינה יפה לקישוט?"

"לא, לא," התנצלתי "המנורה היא קישוט יפה מאוד, אבל…" לא ידעתי איך להסביר לה שבעיניי זהו סמל יהודי בעל משמעות רבה היא מסמל את בית המקדש ואת התקווה לגאולה ומוזר הדבר בעיני שתהיה קישוט משרדי סתם.

"ראי המנורה היא כמו עץ…" נכנסה אנה בדבריה עוד בטרם סיימתי מחשבותיי.. "עץ החיים ושם משפחתי: חיים. אלא, שכל משפחתי: אימי, אבי, אחי וילדיו הקטנים, כולם, הלכו אצל הגרמנים. אחרי שתיקה קלה המשיכה:

רק אחותי הקטנה נשארה לי מהמשפחה, לאחר שחכתה לאימא שתחזור מה"טרנספר" ואמה אכזבה אותה  ולא חזרה לקחת אותה כפי שהבטיחה, היא נפרדה מהיהדות ומהיהודים, היא לא רצתה לשמוע יותר או לדעת מהם. אבל אני, כאן קרצה לעברי אנה, אני מלמדת את הבן שלה, שאנחנו יהודים, השנה שלחתי אותו לפירובץ למחנה קיץ של הקהילה היהודית והוא יודע את האלפבית בעברית."

אנה סובבה את הקוביה והראתה את תחתיתה הבלתי צבועה שם הייתה חתימת האמן שלה : חנה חיים.

פנינו לחצר וישבנו ליד שולחן הקש שתינו קפה שחור ואכלנו גבינת עזים טרייה מהכפר. ספרתי להם קצת על הארץ והנה מבטי קלט תליון מתנדנד על צווארו של גיאורגי, תכשיט קרמיקה מאלה שמעצבת אנה אימצתי את עיני לראות את הכתוב ולאחר מאמץ הצלחתי לקרוא ארבע אותיות עבריות. ב, צ , א, ת, ניסיתי לצרפן ולא קיבלתי מילה בעלת משמעות מקובלת זו מילה בסמיכות וחסרה לי זו שתבוא בעקבותיה. תמהתי.

והאותיות מה יפות אותיות זהב על רקע כחול עמוק ובשולי התליון עיטור צמחי כשריגי גפן. שאלתי את אנה: "האם יש לך תכשיטים נוספים מהסוג התלוי על צווארו של גיאורגי?"

אנה יצאה מהחדר בשמחה והביאה מגש קטיפה עליו תליונים ועגילים טבעות וצמידים חגיגה של צורות וצבעים ועל כמעט כולם מופיעות אותיות עבריות בכתב מרובע מיוחד. על זוג עגילים בסגול הופיעו שתי אותיות: הא על תליון אחר הופיעה המילה: לפיכך, על טבעת ירוקה הופיעה מנורה ובין שני צידי רגלה הופיעה : מה. על מתלה מאורך לקישוט ותליה על קיר הופיעו שתי מילים : רבן גמליאל האות ל' האחורנה בשם התחברה לרגלה של הא' בצורה מיוחדת כאילו לא נמצא מקום על לוח הקרמיקה המקושט. החלו האותיות והמילים מרצדים פורחים וקופצים מול עיני חשתי כאילו סחרחורת תוקפת אותי. מה עושות מילים עבריות מנותקות ומיותמות על מגש קטיפה שחור?.. ואנה בשמחה מוציאה מדי רגע תכשיט נוסף ומספרת על העתקים דומים לו המפוזרים בעולם, מוסיפה ומספרת על יופיין של האותיות הרבועות על נציגותיו של העם העתיק בעולם. עלתה בראשי התמונה של הגברת הנחמדה מהמסעדה עם תליון מ, צ ,א  שמתחתיו הסתתר צלב זהב.

 "אנה, אולי יש לך ספרים בעברית?" שאלתי

"יש. אחד." ענתה.

עודה מדברת וכבר רצה במעלה המדרגות ונעלמה באחד החדרים. כעבור רגע שבה ובידה חבילה עטופה בניירות לבנים שכבה על גבי שכבה כמו תינוק עטוף היטב ועל כולם עוטפת מפה רקומה בפרחים צבעוניים. בחרדה ובזהירות רבה פתחנו את העטיפות המרובות ומתחת ניגלה  ספר ישן . פתחתי אותו בזהירות מתוך חשש שיקרע או יתפורר וכשפתחתי את הכריכה גיליתי העתק יפהפה של הגדת סרייבו העתיקה.

"מה נשאר לי מההורים שלי?, כמעט שום דבר. והוסיפה: השם שלי וההגדה שהייתה מוסתרת במרתף עם כלי הפסח של אימא.  אחרי שהמשפחה הלכה למחנה ריכוז, השכנים שלנו לקחו את כל כלי הכסף והצלחות היפות של החג, הכל הם לקחו. גם את הבית. כשחזרנו  אחותי ואני אחרי המלחמה ממקום המסתור שלנו בכפר וחיפשנו את הבית,  ילד בן גילי, בן השכנים שלנו, קרא לי אליו הביתה ואמר ששמר בשבילי ספר שאימא שלו לקחה בין כל הכלים והחפצים, ספר, הוא אמר. ההורים שלו, הם השכנים שלנו, לא הבינו מה זה הספר הזה ואולי אפילו פחדו שמישהו ימצא את הספר , יראה את האותיות העבריות ויאשים אותם בהחזקה של  חומר תעמולה ציוני.  אולי משום כן , הוא שמח להיפטר מהספר הזה".

ישבנו על השטיח במרכז החדר וסתם כך באמצע חודש אלול קראתי באזני אנה ובעלה את סיפור יציאת מצרים. אותה הגדה מהמאה ה-14 לספירה שיהודי ספרד נשאו איתם בבריחתם בזמן גירוש ספרד ובה רבן גמליאל איש גבה קומה ויפה עיניים שלו זקן ארוך יושב לפני תלמידיו הקטנים ממנו בגודלם כי קטנים הם ממנו בחשיבותם על פי דרכי התיאור של הימים ההם. ומקשיבים לו בעיניים כלות ובידיהם ספרי לימוד.

 ולאחר רגע של שתיקה בחדר, הוסיפה ואמרה, את יודעת, עכשיו אחרי שסיפרת לי על יציאת מצרים, אז אולי זה באמת חומר ציוני מסוכן. זה חזרה של  היהודים מגלות לארץ  ישראל." אמרה אנה.

ישבתי אצל אנה עוד ימים ספורים והתבוננתי בעבודתה בסטודיו לעבודות קרמיקה . היא ביקשה שאסביר ואפרש לה את המילים שבחרה בהן לעטר את תכשיטיה שעשו להם מוניטין בעולם .

מאז יש לי עגילים כחולים ועליהם שברי מילים כמו:" רבן" ו"לפיכך" או "מרור" ו"מצה"   וטבעת קרמיקה ועליה המילה: מצא.

מאז שפגשתי את אנה קוזלוביץ חיים  הגדת סרייבו שלי התרחבה מהפסח אל כל ימי השנה.

הקורונה ואני

10/3/2020

עברו חמישים ימים מאז הקורונה נכנסה לחיי, לחיינו. מחלה שהיא מגפה. שהיא יכולה להתחפש לשפעת אבל, היא אחרת. היא נגיף. היא DNA שנכנס לגוף והופך אותו לביתו עד שמחליש אותו והורס את הריאות. מקשה על הנשימה ולבסוף ממית משנק וחניקה. אותי זה מפחיד. אני חייבת להתידד עם התופעה . הקורונה, כמו אלוהים היא שוויונית. היא מגיעה לעני או עשיר, גברים ונשים ואינה מפרידה בין גילאים או בין עמים ולשונות. שמה בלשון נקבה אך היא נגיף, זכר. אולי אם אספר לעצמי את סיפור הקורונה, אתגבר על הפחד ועל התופעה. הוא מתפשט במגע. בלחיצת יד. מה שאמור לחבר בין אנשים ולבטא קרבה, ושלום, הופך להיות אויב. המגע, לחיצת היד, הקרבה, מרחיקה ומבודדת. חסדי התפילה הדרך הנוספת בה הוא מתפשט, הוא נוסע חינמי על מטוסים. זו הדרך החביבה עליו לעבור מרחקים לחצות גבולות ויבשות. הוא עובר באוויר ובטיפות לחות של הגוף, עובר מנוסע לנוסע מבלי שירגישו המעביר והמקבל. שעות של טיסה בתוך מטוס, זו חממה ומדגרה לנגיף הנכנס כנוסע סמוי בהמראה ויוצא מוכפל ומשולש בכוחו ונוכחותו בנחיתה. לפני מאה שנים בדיוק ב1920 הייתה מגפת השפעת הספרדית שגם היא עברה כנראה דרך עופות לבני אדם. והרגה בין 50 ל100 מיליון אנשים באירופה שלאחר המלחמה הראשונה ואז לא הייתה אז אנטיביוטיקה. אותה מילת פלא שיכלה למחלות הריאה הדלקתיות כמו שחפת ודלקות ריאות. במובן מסויים אנחנו חווים את העידן הטרום אנטיביוטי, כי הקורונה, אולי היא בירה לפעמים, אולי גם כתר, אך אינה חיידק, היא נגיף. (מה זה? איך הוא נראה ואיך הוא מתרבה) והנגיף אינו נכנע לאנטיביוטיקה. אין תרופה ואין חיסון למחלה, כך שחולה המגיע לבית חולים וזוכה לטיפול, יודע שאין תרופה שהוא נתון לחיפוש ולתעייה. אם יחיה ויעבור את המחלה, אולי בזכות הכוח הפנימי ויכולת ההתנגדות של הגוף ואם, נידון חלילה למוות, זה יהיה ביסורים של חירחורי ריאות ונשימה.

נוסע סמוי על מטוס והתשוקה לתנועה

נוסע סמוי על המטוס, התשוקה לתנועה של האדם והנגיף אבל, הנגיף לא רק פוגע בגוף, בחברה, הוא פוגע בהיבריס האנושי ובאשליה שיצרה הגלובליזציה. התרגלנו לחופש התנועה בעולם. אנשים יכולים לחלום ולהגשים מסע לאנטרקטיקה או לקוטב הצפוני, כמו שפעם היתה הנסיעה מירושלים לפאריס. יש טייסות ישירות להודו, לתאילנד, לטוקיו ולטרקים בהימליה . אין גבול וסוף לתיאבון ולרצון להרחיק את גבולות, יכולנו לראות ולהשיג. מהות החיים אינה עוד שורשים וקרקע, אלא תנועה. מידת החופש של התנועה במרחב היא הביטוי הטוב ביותר לתשוקה לחיים, וליכולת הכלכלית של האדם. אני יכולה להעיד מעולמם של הסופרים והאמנים, שמשורר או סופר, שאין בכיסו כרטיס טיסה ליעד הבא, לפסטיבל הבא, לכנס הבא, הוא בבחינת לא קיים. התנועה והתרגום הם אחד הביטויים להצלחה של האמן. נסיעות של אקדמאים, רופאים ומדענים ופסיכולוגים לכנסים בעולם היו לאורח חיים. ובשנים האחרונות, תופעה שלא היתה עד העשור האחרון, בה משפחות עם ילדים קטנים יוצאות לחופשה משפחתית בחו"ל, היתה לאורח חיים, לחזון נפרץ. הנגיף, שהוא נוסע חינמי, פגע בתופעה המאפיינת ביותר את האדם של המילניום החדש, של האימייל והגלובליזציה , של בריחה מהגדרות לאומיות כמו שפה ומקום ודרכון לעבר שפת המחשב, האנגלית כלינגה פרנקה,

האינטרנט אינו יודע גבולות ורשתות חברתיות מפגישות אנשים ושפות במרחב הוירטואלי. האינטרנט חסר גבול ולכן אינו פורץ גבולות אלא, משנה תודעה. האדם הוא אזרח העולם ולעיתים הוא יודע יותר על מערכת החינוך וההשקיה בנפאל מאשר במקום ממנו הוא בא. לאחר מלחמת העולם השנייה, אירופה מחקה גבולות לאומיים, לשוניים ואיחדה את המטבע. הזהות הייתה לאירופאית יותר מאשר ללאומית. הביטוי הטוב ביותר לתופעה הוא האיחוד האירופאי המתנהג כפרלמנט-על של מדינות אירופה. האיחוד האירופאי שמהווה דגם לאפשרות מחיקת האינטרסים הלאומיים לטובת אינטרסים של אירופה כיבשת.

קונקשיון, חיבור או פירוד.

אחת המילים השגורות ביותר בעידן התנועה: קונקשיון. הקונקשין יכול להיות גם על אדמת אויב בתנאי שלא יוצאים מנמל התעופה. השמים נכבשו על ידי חברות התעופה התרמילאים והתיירים. שמות חברות התעופה הן ייצוג של המדינות מהן ממריאים המטוסים, אך בפועל אלא חברות מסחריות שהאינטרסים שלהן הם מסחריים ועל לאומיים. נמלי תעופה מבחינת ארכיטקטורה ושילוט ודיוטי פריי, היו לשפה הבינלאומית החדשה. כל אדם יכול למצוא את דרכו בנמל תעופה של כל מדינה, בתנאי שהשילוט באנגלית והסימנים המוסכמים נשמרים. והארכיטקטורה של שדה התעופה היא בדגם בינלאומי שנקבע כשפה אחידה. אדם נוחת בארץ נוכריה לחלוטין, אך הוא יימצא את דרכו בקלות עד המזוודה והיציאה משדה התעופה אל העיר.

בבל – בלילת השפות

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. . כמו חטא ההיבריס של דור הפלגה להיות "שפה אחת ודברים אחדים" . ואולי הפעם לא מדובר רק במגדל או מגדלים רבים כמו ברוב הערים הגדולות בעולם "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" , אלא בכיבוש השמים על ידי תנועה. על ידי מחיקת גבולות והגבלות וחופש התנועה מוחק את ההבדלים בין האנשים וכולם הופכים ל"תירים". לכולם תרמילים או טרולים זהים, מצלמות וטלפוני Galaxy ומחשבי Appel. הבגדים של North Face או Columbia ומשקפיים של Carolina Lemke כולנו דומים. ובא הנגיף כמו יד מכוונת מלמעלה, והחליט להפריד ולבלול ולבודד אותנו. להחזיר אותנו למקום ולזמן ולשפה אליהם אנחנו שייכים. אבל, בהבדל מדור הפלגה שנפוצו לכל הארץ, אנחנו נפוצים חזרה לבתינו. לגבולותינו.

נולדתי לפניך תאומים , להיות ישראלי, זה לחיות עם שאלה מוסרית.

תוצאת תמונה עבור מגילת העצמאות להדפסה

עם הקמת מדינת ישראל, קיבלה החברה הישראלית הזדמנות חד פעמית בהיסטוריה להיות כ"כל הגויים". ובמגילת העצמאות נכתב ונחתם האתגר : זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית. אך לא נכתב שם, איך עושים זאת. הזכות הטבעית של העם היהודי להיות עם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית יכולה להיות מלכודת של זהות וערכים. אני כותבת את הדברים האלה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צהל וליום העצמאות 70 למדינת ישראל. כאשר כבר שלושה ימי שישי צעדות מחאה של תושבי עזה בחסות החמאס לעבר גדר הגבול  ומטרתם לפרוץ את הגבול, לפרוץ את הריבונות, ולמשוך תשומת לב עולמית למצוקתם. סמיכות האירועים מעמידה באופן ברור את העובדה שהשמחה שלנו, מעצימה את תחושת ההחמצה התסכול והנחיתות של הפלסטינאים. והתוצאה היא שאנחנו עומדים אלה מול אלה כאויבים וממררים את החיים.

האם חזון מדינת היהודים של מקימי המדינה לקח בחשבון את המלחמה הבלתי פוסקת?  שלבחור בריבונות משמעותו שאין עוד חיים כמיתוס מחוץ להיסטוריה. להיות ריבוניים משמעותו לפעול מכוח המיתוס, ובתוך ההיסטוריה. להיפרד מדמות הקורבן ולהיות מי שלוקח אחריות על החלטות שיכולות להיות כרוכות במחיר חיי אדם, במחלוקת.

איך לשמור על גבולות הריבונות מול אלפי אזרחים עזתים ההולכים לעבר הגדר, מונעים על ידי חמאס. אזרחי עזה הם אנשים מיואשים ללא הווה וללא עתיד. ללא הנהגה שלוקחת אחריות, אלא מלבה את הקונפליקט ומשקיעה את כספי אזרחיה במנהרות וכלי נשק. ובכל זאת, אלפי אנשים ללא נשק הולכים כבר שלושה שבועות מדי שישי לעבר הגדר, לפרוץ אותה. מולם עומדים חיילי צהל חמושים ומגנים על ארצם. תמונה בלתי נסבלת. אני מאמינה שהצדק איתנו, אני יודעת שהאחריות היא על הפלסטינאים להרפות מהטרור ולקחת אחריות על חייהם ועתידם ולשנות גורלם אבל, בינתיים השאלה העומדת לפתחנו היא מוסרית. השאלה היא האם לירות או  לא לירות על אנשים בלתי חמושים. זו אינה שאלה של צדק אלא של מוסר. בלתי אפשרי שישראלי-יהודי יפתח באש על מפגין ללא נשק. זה המוסר שלנו, לא שלהם. הוא מחייב אותנו. שאלת עזה היא האתגר המוסרי של מדינת ישראל. קודם אתגר מוסרי ואחר כך פתרון פוליטי. האתגר הוא להינתק מהפחד להינתק מהנורמות של השכונה האלימה בה אנו חיים להעמיד את מוסר הנביאים לפני כל אינטרס אחר. בעניין זה, לא נוכל להיות "ככל הגויים". אלא כמאמרו של אלתרמן להישיר מבט ולומר: "נולדתי לפניך תאומים". השניות והחיים בארץ אחת שני עמים, היא תעודת הזהות של מדינת ישראל. אך לא רק עמים, כי יש בתוכנו גם פליטים ומהגרי עבודה, אנשים הנמלטים מפני הרעב והמוות מארצם ומוצאים כאן מקלט. הם "הגר" החי בתוכנו. הם "האחר" שלנו. הם האתגר לחיות עם הזר והשונה. לדעת לכבד את הפחד מפניהם ולהכיל אותו. מאות שנים חיינו ביציע של ההיסטוריה, הינו קורבנות האירועים. עכשיו האתגר הוא לקחת אחריות ולנהל את האירועים באופן שנוכל לחיות אתו ולא רק במישור הפוליטי, בעיקר במישור המוסרי.

הריבונות מעמידה את הפוליטי לפני המיתי , אך באופן פרדוכסלי המיתוס היהודי הוא מקור המוסר . הוא תוכנה של הריבונות. לפיכך האתגר הוא לחיות עם הפרדוכס, ללמוד לחיות עם הניגודים .מדינת ישראל כמדינת היהודים וככל הגויים.

מי עצר את רכבות המוות בבולגריה  

קיריל וסטפן היו אנשי כנסיה אורתודוכסים בבולגריה בזמן השואה. קיריל היה ארכיבישוף בפלובדיב, ובימים שחוקק "החוק להגנת האומה" המקביל לחוקי נירנברג, הודיעה המשטרה ל־1500 היהודים להתכונן לקראת גירוש. אחר הצהרים הוטל עוצר בעיר, וב־10 במרץ אחר חצות ערכה המשטרה אקציה ואספה את יהודי העיר לחצר ביה"ס היהודי. למחרת בבוקר שלח קיריל מברק למלך הבולגרי, הודיע שאינו מקבל עוד את מרותה של הממלכה הבולגרית, ויפעל על פי מצפונו. הוא הזהיר את מפקד המשטרה בפלובדיב שהוא עומד לתת מחסה ליהודים בכנסיה ויצטרכו לאסור אותו כדי להגיע אליהם. קיריל פרץ את המחסומים בכניסה לביה"ס ונאם לפני היהודים. בצהרים הגיעה פקודה מהמלך לשחרר את יהודי פלובדיב לביתם. הגירוש נדחה.
באותה שעה בסופיה, נחתם צו גירוש לאלפיים יהודים בערי השדה, כשלב ראשון לפני הגלייתם לגרמניה. רבני העיר, אשר חננאל ודניאל ציון, פנו למטרופוליט סטפן וביקשו את עזרתו. סטפן פנה למלך, ביקש ממנו לבטל את הגזרה והזהיר שייתן מחסה ליהודי העיר בכנסיות. כשנודע לו שנעצרו שני הרבנים, שלח למלך מכתב ואיים שאם יישלחו היהודים, הוא ישכב על פסי הרכבת. גירוש היהודים מערי השדה ושילוחם ברכבות נדחה שוב ושוב. בספטמבר 1944 נכבשה סופיה בידי הצבא האדום, התחוללה הפיכה שבעקבותיה פסקו הרדיפות אחר היהודים.
בימים אלה מציינת הקהילה היהודית 75 שנה להצלתה, ויש מי שסיפר לי שהוקמה ועדה שתמליץ על הגשת בולגריה לפרס נובל לשלום. כך ישכיחו את הצד האפל של המשטר ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים.
בארץ מתנהל ויכוח שחלקו מבוסס על אגדת המלך והיהודים וחלקו על בּוּרוּת, איך ניצלה והאמנם ניצלה יהדות בולגריה. מה קרה, שמנע מ־48 אלף היהודים לעלות על הרכבות. איך קרה ש־11 אלף יהודי תרקיה ומקדוניה, בני אותן משפחות שחיו תחת אותו משטר בולגרי, הלכו למותם ואיש לא שרד.
על אבן שחורה בדרך לאוניברסיטת סופיה, לצידה של אנדרטה מכוסה זרי פרחים נובלים, מצאתי באנגלית ובבולגרית את הדברים הבאים: "באביב 1943, הודות למאמצים של חברי פרלמנט, מנהיגי הכנסייה האורתודוכסית, מנהיגי ציבור, אינטלקטואלים ואחרים, נמנע גירוש היהודים למחנות המוות של הנאצים ונמנעה השמדתם הפיזית של יותר מ־48 אלף יהודים. אנו זוכרים את ההצלה יוצאת הדופן הזאת וזוכרים יותר מ־11 אלף יהודים מצפון יוון וחלקים מיוגוסלביה, תחת הממשל הבולגרי, שנשלחו ונרצחו במחנה המוות טרבלינקה".
עמדתי משתאה. זו פעם ראשונה שראיתי באנדרטה כלשהי בבולגריה, מקדוניה או סרביה, הודאה כפולת פנים שיש בה צילה של הודאה באחריות של ממשלה מקומית לשילוח יהודים למחנות המוות. במשך שבעים שנות השלטון הקומוניסטי, נמנעו כל האנדרטות הרבות מאמירה מדויקת. בד"כ הסגנון היה כללי והיהודים הוזכרו כחלק מכל קורבנות הפשיזם: סרבים, צוענים ואחרים. האשם העיקרי ברצח הוא "הפשיזם", או הנאציזם.
לא הוזכר, ולו ברמז, חלקם של המקומיים. לפעמים בשל "אחוות העמים" היוגוסלביים – כיצד יאשימו הסרבים את הקרואטים, אחיהם למדינה החדשה, הקומוניסטית, בהקמת מחנות ריכוז ורצח יהודים, ולהפך. בעולם שהיו בו שני קטבים ברורים של טוב ורע, לא היה הרבה מקום לדיוקים, מספרים ותאריכים.
האנדרטה שראיתי, לא הוקמה לזיכרון היהודים שנספו, אלא להצלת יהודי בולגריה שנשארו בחיים. בפעם הראשונה לא מופיע ניסוח כללי, אלא מוזכרים המצילים וביניהם גם ראשי הכנסייה האורתודוכסית. בפגישה עם אירית ליליאן, שגרירת ישראל בבולגריה, למדתי שהושקע מאמץ גדול מצד ישראל ודיון ממושך עד שהגיעו לנוסח שהניח דעת כולם והכיל את חסידי אומות העולם.
הכיתוב על האנדרטה מזכיר את מקומם של אנשי הכנסייה בהצלת היהודים ונותן תוכן למילים הצלת יהודי בולגריה. הצלה שיש בה אור וגם הרבה צל.
פורסם בישראל היום / דעות/ 22.3.18

שוברים שתיקה

אחרי 75 שנים בולגריה לא מתנצלת

במשך 75 שנים מעט מאוד דובר ונלמד בארץ על גורלן של הקהילות הספרדיות בבלקן. מעט מאוד דובר על סופה של קהילת יהודי בלגרד, זגרב או סרייבו, ועוד פחות ידוע ומדובר על יהודי תרקיה ומקדוניה. מי שמע על היעלמותה המוחלטת של קהילת ביטולה, סקופיה או ניש? אחרי 75 שנים הגיע הרגע לשבור שתיקה.
ביום ראשון, 11 במארס, החל מהשעה 10:30 בבוקר, סגרו את הרחובות הראשיים בביטולה. מאות רבות של אנשים התקבצו ברחבה שלפני בית החולים המקומי, ששמו הוסב לאחרונה ל"חיים אברבנאל", על שם הרופא היהודי האחרון שניהל את בית החולים לפני עלייתו ארצה. ברחבה שלפני בית החולים נמצאת אנדרטה צנועה בצורת עץ גדוע, ועליה כמה מילים באותיות קיריליות.
היו שם קבוצות של ישראלים שמשפחותיהם קשורות לקהילת יהודי ביטולה, בני נוער, קבוצה של גרמנים פרוטסטנטים, וחשוב מכל, נוכחותם המורגשת של ראשת העיר וקבוצות מקדוניות מקומיות שלמדו את הנושא. היו גם דיפלומטים וראשי קהילות יהודיות מיוגוסלביה לשעבר. כולם התקבצו כדי להניח זרים ולזכור את 3,144 יהודי ביטולה, קהילה ספרדית עתיקה שהושמדה.
ב־11 במארס 1943, בשעה ארבע בבוקר, אספה המשטרה הבולגרית את המשפחות היהודיות והעבירה אותן לבית החרושת לטבק "מונופול" שבסקופיה, שם פגשו את קהילות סקופיה וניש. ב־29 במארס, לאחר 18 יום, נשלחו לטרבלינקה והושמדו. איש לא נותר.
לאחר קריאת שמות הנספים והנחת הזרים והנאומים, יצא מצעד החיים דרך רחובות ביטולה והפארק, לעבר תחנת הרכבת שממנה יצאו לסקופיה בקרונות משא. למחרת יצאנו שוב למצעד החיים, אך הפעם בעיר הבירה, סקופיה. יצאנו מתחנת הרכבת הישנה שממנה נשלחו היהודים לטרבלינקה לעבר מונופול. רחובות עיר הבירה נסגרו לתחבורה, ומצעד מרשים רב משתתפים מילא את הרחובות לעבר בית החרושת, שנמצא בלב שכונת מגורים. אין ספק שתושבי העיר אז היו עדים לנוכחותם המוזרה של יותר מ־7000 יהודים, מתינוקות ועד זקנים. האם לא שמעו את הקריאות לעזרה ואת הזעקות למים וללחם?
בראש המצעד צעדו ראש ממשלת בוסניה וראש ממשלת מקדוניה, סגן שר הביטחון אלי בן דהן ושגריר ישראל במקדוניה דן אוריין.
האירוע המשמעותי ביותר קרה כאשר בצומת שלפני בית החרושת מונופול נעצרה שיירת מכוניות וראש ממשלת בולגריה, בויקו בוריסוב, יצא מתוכה והצטרף למצעד. השאלה התלויה באוויר היתה אם הוא בא כדי להתנצל בשמה של בולגריה על ציד ורצח יהודי תרקיה ומקדוניה.
אך לא. אחרי 75 שנים הוא לא אמר דבר על אחריותה של בולגריה. ראוי לכל אזרח ישראלי לדעת ולזכור, לצד שמו של אדולף אייכמן, את אלכסנדר בלב, חבר הפרלמנט הבולגרי שניסח את "החוק להגנת האומה", המקביל לחוקי נירנברג, הקים את הקומיסריון לענייני יהודים וניסח את הגבלת התנועה ואת החובה לשאת כפתור צהוב בצורת מגן דוד. ב־22 בפברואר 1943 חתם בלב על הסכם עם שליחו של אייכמן, דנקר. בהסכם נקבע כי בשלב הראשון יגורשו 1,200 יהודי תרקיה ומקדוניה ו־8,000 יהודים מבולגריה. בשלב השני, יישלחו כל יהודי בולגריה. המשטרה הבולגרית קיבלה את ההוראות וביצעה ביעילות רבה את ההסכם: היא הכינה את הדרגשים באולמות מונופול וריכזה את היהודים עד להעברתם ביעילות לידי הגרמנים ומסעם הסופי לטרבלינקה. האם לא הגיע הזמן שאנחנו נדע זאת והבולגרים יישאו באחריות ויבקשו סליחה מהיהודים?
ובכן, למרבה ההפתעה, ראש ממשלת בולגריה שהצטרף למצעד החיים לא התנצל. באופן אירוני, בימים אלה מתנהל כנס בנושא 75 שנים להצלתם של יהודי בולגריה על ידי העם הבולגרי. חבל שלא זו היתה מנת חלקם של יהודי תרקיה ומקדוניה.
פורסם במדור "דעות" של עיתון ישראל היום, 15.3.18

סיפור העשוי שיש שבור

השאלה המובילה את הדברים הנאמרים להלן, ערב תשעה באב, השאלה הרודפת אותי ועוד מדוברי הלדינו שמוצאם בבלקן "אם אתם ספרדים, איך יכול להיות שאתם ניצולי שואה"? אחד ממסעות חיי הוביל אותי בשנים האחרונות למקדוניה. מקדוניה שהייתה לאחר מלחמת העולם השנייה חלק מיוגוסלביה. בשנת 1976 בהיותי סטודנטית צעירה מצאתי עצמי במסע תרמילאי ובביקור במחנה הקיץ של הקהילה היהודית בפירובץ שהיום היא קרואטיה. מאז נפשי קשורה בנפשה של הקהילה היהודית הקטנה שהיא שרידי שרידיה של קהילה גדולה ותוססת ממנה הגיעה משפחתי. חייתי והתבגרתי עם אנשיה וגדלתי על ספריה ומחקריה של ג'ני לבל הראויה למקום של כבוד בכותל המזרח של המחקר על יהדות הבלקן בכלל ויהדות מקדוניה ובלגרד בפרט. מאז רגלי נושאות אותי לאן שליבי רוצה ולאחרונה יצא ספרי "שירי אורפיאה" בשפה המקדונית בהוצאת "מגור" בסקופיה שבמקדוניה. זו עבורי אבן דרך חשובה. מייד לאחר צאת הספר כיוונתי עצמי לביטולה היא מונסטיר ולבית הקברות היהודי שנוסד בשנת 1497 עמדתי בשעריו הלבנים והוא נפרש לעיני על מורד גבעה בקוצי הקיץ, בעשבייה צהובה המשתרעת מגדר לגדר. מאז פברואר 1943 לא התקיימה לוויה ולא קברו איש. למרות שהסיפור שאני רוצה לספר סובב בית קברות הוא אינו עוסק במתים אלא בחיים, אינו עוסק ב"שם" אלא חובתי להביא את הסיפור ל"כאן" . לפני שנה בקיץ 2015, בית הקברות נראה היה כשדה קוצים מגודר, שדה של שום דבר, חשוף לשמש הקיץ הקשה. לפני שנה הייתי שם עם הצגת התיאטרון "הכיתה שלנו" שיתוף פעולה של "הבימה" והקאמרי בבימויו של חנן שניר, ועסקה בקורותיה של כיתת בית ספר בכפר פולני, כיתה מעורבת של פולנים ויהודים שתחילתה ילדים ככל הילדים וסופה, שריפה של בני הכיתה היהודים באסם הכפר בידי חבריהם לכיתה יחד עם עוד אלף שש מאות יהודי הכפר. הביקור בבית הקברות היה חלק מביקור התיאטרון בביטולה. לא צריך להתאמץ כדי לראות את ההקבלה בין סופה של הכיתה הפולנית, לסופה של הקהילה בביטולה. בביטולה, אין יהודים. שני שרידים לקיומה של קהילה יהודית במקום במשך 500 שנים הם שני עמודי בית הכנסת "קהילת פורטוגל " ששרדו והובאו לפארק העירוני כמזכרת ובית הקברות היהודי בכניסה הצפונית לעיר. ביום בו ביקרתי בבית הקברות שכבר אינו דומם וחבוי תחת העשבייה, הובא לידיעתי העתק מסמך שחתום על ידי מפקד המשטרה הבולגרית במקום. במסמך מפקד המשטרה מדווח לממונים עליו ששוטריו אספו בארבע לפנות בוקר את 3,531 יהודים שהם 793 משפחות וכולם נשלחו ברכבת לסקופיה לנקודת איסוף הוא דווח לממונים על השלמת המבצע . אכן, יהודי ביטולה נשלחו לנקודת האיסוף והריכוז בבית החרושת לטבק "מונופול" עם שאר יהודי מקדוניה. משם, כעבור שלושה ימי ריכוז ללא אוכל ושתיה, ב- 11 לחודש מרץ, 1944 נשלחו עם כל יהדות מקדוניה ברכבות לטרבלינקה. המשטרה הבולגרית בימי המלחמה היתה חרוצה ופקדה על הקהילה היהודית להצטלם , גברים, זקנים נשים וטף אצל הצלם המקומי. ליצור אלבום הקהילה. תחת כל תמונת דיוקן צוין שמו של המצולם, שנת הולדתו, מקצועו וכתובתו. כך ביום פקודה היה בידי המשטרה מסמך מלא ומפורט של כל בתי האב. לאחר המלחמה, נמצא העתק האלבום בידי הצלם שהיום איש אינו יודע את שמו ואלבום זה הוא המסמך המדויק על פיו יודעת הקהילה מי ומי היו על הרכבת לטרבלינקה ב11 למרץ 1944. מתוך ספרה של ג'ני לבל "גאות ושפל" למדתי שביטולה הייתה בעבר עיר ואם בישראל, עיר תוססת עם מוסדות קהילה, שני בתי כנסת הנושאים את שם מוצא : קהילת פורטוגל, וקהל ארגון. לפני שנה כאשר טיילתי בעיר והגעתי לבית הקברות הלך איתי קולה של ג'ני לבל כלוחשת שמות המקומות: ביטולה-מונסטיר, אוכריד, סקופיה, ניש ושטיפ. שמות ערים ועיירות שקהילות יהודיות ספרדיות חיו בהן במשך מאות שנים תחת השלטון העות'מני, חיו, יצרו, בנו מוסדות קהילה דיברו וכתבו עברית ולדינו, מקדונית, תורכית ויוונית ושפות נוספות שסבבו אותם. כולם היו מיעוטים מול שלטון התורכים וחיו אלו לצד אלו. ג'ני לבל חקרה וסיפרה ואני הקשבתי ולא הפנמתי. בשנים האחרונות, דווקא לאחר מותה, אני הולכת אל הדרכים שהיא שלחה אותי אליהן ומחפשת את האנשים המקומות העדויות. ספרה "גאות ושפל". ספר יחיד במינו על תולדות יהדות מקדוניה, ספר שלא זכה להתייחסות בחייה, דומה היה כאילו סיפר סיפור על שבט נכחד באפריקה, אבל, בימים אלה ג'ני לבל זוכה להכרה וספרה והמסמכים שהעלתה מהווים מקור חשוב להבנת חייה ומותה של הקהילה האבודה. יולי 2016 , בית הקברות קם לתחיה הדרמתי מסקופיה לביטולה כשהמטרה הייתה לבקר ולראות את השינוי שחל במהלך השנה האחרונה. הפעם, הצהוב המוחלט של עשבי הקיץ הכלואים בין הגדרות הופר, בקצה הפינה הימנית התחתונה, הצבע הוא אפור, ועליו, מונחים לוחות של מצבות אבן, חלקן כהות, שחורות וחלקן מכוסות בלוחות שיש. מרחוק נראה כאילו מישהו השליך קוביות מאורכות, באי סדר ובכל זאת בכיוון מסוים. מרחוק ראיתי דמויות עובדות בשטח, מריצות וקלשונים, אנשים חופרים ועובדים. דניאלה האדריכלית וביליאנה המשוררת התלוו אלי וככל שהתקרבנו החום הכה בנו, חום ישיר של ארבעים מעלות נאחזתי בבקבוק מים אך היתה בי התרגשות רבה. הלוחות השחורים נראו כמצבות אילמות, כל לוח שחור הוא קבר ללא שם. ביניהם נראו לוחות לבנים ושברים. יש שמועה החוזרת בשיחות השונות, על ברכת קצינים שקירותיה עשויים מלוחות שיש של מצבות יהודים, הנושאות על גבן שמות עבריים. ככל שהתקרבתי, החלו אותיות עבריות בסגנונות חריטה שונים קופצות לעיניים. מתוך הזיעה המלוחה והדמעות שירדו על פני, מצאתי עצמי קוראת כמתוך ספר או דף עיתון מצבות שניקו אותן היטב לאחרונה. הנה מצבתו של חיים שמעיה ארואסטי, כה עברי כה פיוטי: ב ד ה איש ישר ונאמן לקבור הובל בשנת עא לימי חייו מי ימחה דמעת בנו ובנותיו וכל קרוביו הבוכים במר נפשר עליו כי כבר נקצץ חוט חייו חיים שמעיה ארואיסטי נפטר 29 אלול שנת 5996 תנצבה . או מצבה של אישה : אבן מקיר תזעק אניה ואניה על האי שופרא דבלי בעפרה לא ראה חה בימיה האשה הכבודה והצנועה הנפטרת בקיצור שנים מרה חנה בת אסתר מנוחתה כבור בשמונה עשה לחודש כסליו שנת חמשת אלפים ושש מאות וחמישים ליצרא תהא נפשה צרורה בצרור החיים 5650. נוסח המצבות שנכתב עבור הנצח, כתוב בלשון הווה, כאילו, אנו ניצבים לפני קטע מעיתון יומי. ידיעה .דניאלה שאלה אותי לגבי עיטורים ומשמעותם, היא הצביעה על ידי כוהנים פרושות וכך הבחנתי שאני בתוכה של חלקת הכוהנים הסמוכה לגדר, בראשה של כל אחת מהמצבות היו שתי ידיים פרושות כסמל הכוהנים. הרגשתי שאני מהלכת בין דפיו של ספר שנקבר והוחזר לחיים, במקום דפי קלף, דפי שיש. סביב עבדו אנשים והתרגשו מעצם הגילוי ואילו ליבי היה עם העברית הנפרשת על המצבות, כאילו ישבה על הר הזיתים ולא אי שם בקצה הבלקן. על כל מצבה סיפור משובץ בחלקי פסוקים בעברית ומצאתי ביניהן מצבה אחת שכולה לדינו באותיות עבריות. ואחרת מערבת עברית בארמית ולרובן יש מסגרת סגנונית המתחילה בפסוק קינה ומסתיימת בתאריך העברי המדויק, יום פטירתו של המנוח. שלוש מצבות סמוכות זו לזו סיפרו על נשים, שנפטרו בשעת לידתן וקינת הבעל והיתומים זועקת מהאבן. מצבה אחרת מספרת כמו קטע עיתונות יומית, את סיפורו של אדם צעיר ויצא מאוכריד בדרכו לביטולה ובדרך ליד כפר בוקואה, התנפלו עליו בני בליעל שדדו אותו והרגוהו. אלמנתו, הכינה מצבה מפוארת ונשאה קינה כתובה. סיפור בית הקברות של ביטולה, נזכר בסיפרה של ג'ני לבל, וכל שנות שלטון הקומוניזם לא היתה גישה אליו, מצבו של בית הקברות העתיק ביותר בבלקן, היה חרפה. יהודי הקהילה נעלמו בעשן הארובות ללא מצבות, אך השאירו אחריהם מסמך באבן שקשה היה לתקן אותה. בתחילת המאה עשרים, השגרירות האמריקאית בנתה את הגדר ואת השער המפואר לבית הקברות ומאז דבר לא השתנה. תחיה מתוך העפר בשנתיים האחרונות, בכל זאת חל שינוי דרמטי, כוחות מקומיים וכוחות ישראלים משתפים פעולה. בסקופיה הוקם מוזיאון השואה של יהדות מקדוניה ואתו הוקמה גם קרן השואה, והחלה התעוררות סביב נושא בתי הקברות בשטיפ, בניש, בביטולה ובמקדוניה בכלל. דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה, החל להניע את הנושא יחד עם ד"ר שלי לוי דרומר אחת מנציגים בודדים של הקהילה החיים היום אתנו. הצטרפו והתגייסו לנושא נציגי אוניברסיטאות מקומיות, בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אריאל. אולם ההפתעה הגדולה היא דמות מיוחדת שמלווה את הפרויקט ושמה מימה. עורכת דין ויועצת עסקית שהקימה עם ארבע נשים נוספות עמותה ששמה "ארכא" שקשרה עצמה לישראל ולקהילה היהודית הנעדרת. מימה, שבמקצועה עורכת דין ויועצת עיסקית, אומרת לי בפגישתנו האחרונה, בקפה של שש וחצי בבוקר, רגע לפני שאני יוצאת לשדה התעופה. "תראי במה אני עוסקת, בכלל לא במקצועי ובעבודתי, כולי נכבשתי לסיפור בית הקברות היהודי. אבל, למעשה לא מדובר בבית הקברות, היא אומרת לי, מדובר בחיים משותפים של מיעוטים שונים שחיו כאן יחד תחת השלטון העות'מני. מוסלמים, נוצרים יהודים, אלה ידעו את השפות של אלה, היו מעורבים בחיים ובחגים. לסבי, היא אומרת היה מפעל לייצור ממתקים בשוק. הוא נהג לספר לי איך הוא מכין את הממתקים המתאימים לכל אחד מהחגים של היהודים, הנוצרים או המוסלמים. ממנו שמעתי לראשונה את המילה "סוכות" , הרי יהודים כבר לא היו, אבל הסיפורים היו. " למימה ולחבורה המקדונית –ישראלית המתהווה סביבה יש תכנית שהולכת וקורמת עור וגידים, בית הקברות מהווה קצה חוט לסיפור שהלך לאיבוד יחד עם בני הקהילה במרץ 1944. בתהליך בניית הזהות של מקדוניה המדינה וביטולה העיר, לסיפור היהודי יש מקום חשוב. לכן, העמותה מתכוונת לאסוף כל חומר דוקומנטרי , לתחזק ולשמר את הקיים, לפתח פארק הכולל חורש ועצים סביב בית הקברות והקמה של מוזיאון יהודי שיבנה בתפיסה הייטקית ויהווה מקום לספר את סיפורה של יהדות הבלקן. בשולי שיחתנו שאלתי אותה, האם נמצא פנקס הקהילה, או מחברות החברא קדישא. ה לאן נעלמו הספרים ומסמכי הקהילה , להפתעתי, נפלתי על חדשה. לאחרונה, התקבלה ידיעה שהיה מורה אינטלקטואל בן העיר שהבין את העומד להתרחש והלך ואסף את מסמכי הקהילה ממשרדיה ומהבתים השונים ושמר אותם בביתו, לימים, העביר את הספריה והמסמכים בנו לאחד המנזרים העתיקים בהרים במרחק סביר מהעיר. נדמה שככל שניגשים לחישוף בית הקברות, הולך ונחשף סיפור מורכב בעל מרכיבים של בלש. אני הולכת בהרגשה שג'ני מלווה את דרכי ומוליכה אותי ממקום למקום מאדם לאדם. ורחל לוי דרומר, המזכירה האקדמית של בר אילן, היא אחת הדמויות המובילות בסיפור, היא ילידת סקופיה 1956, "אבי ממשפחת לוי במונסטיר, היא ביטולה , כל המשפחה הושמדה מלבדו ואחיו, ב1944 הוא היה סטודנט לרפואה בסופיה ובזמן איסוף היהודים הוא לא היה שם. אימי ניצלה בזכות אביה הרופא. הבולגרים שחררו את הרופאים היהודים כדי שיטפלו במחלת הטיפוס והם הצטרפו אחר כך לפרטיזנים. כשהסתיימה המלחמה אבי, ד"ר חיים אברבנאל מונה למנהל בית החולים בביטולה והכיר את אימי שהיתה גם היא רופאה , אך ברעידת האדמה הגדולה בסקופיה 1963 נהרגו שניהם ואילו אני שהיתי בחופשה אצל סבי וסבתי בביטולה, ניצלתי. מיד לאחר האסון החליטו סבא וסבתא לעלות לארץ וגדלתי בביתם בבת ים." רחל מעידה שג'ני לבל הייתה בביתם פעמים רבות וראיינה את סבה וסבתה לצורך כתיבת הספר, היא אף מזכירה לי שג'ני הכירה בינינו. "במהלך כל השנים האלה דיברתי עם סבא וסבתא בסרבו-קרואטית המשכתי להתעניין בקורות המקום ושמרתי על קשר עם מימה ועם משפחת סדיקריו. מימה שאלה אותי שוב ושוב, אם ביטולה היתה מרכז יהודי כה חשוב איך אין בה מרכז מחקר או מוזיאון ואילו מן הצד השני, נשאלתי שוב ושוב, שאלה שלא מפסיקה להרגיז אותי "אם את ספרדיה, איך נספתה משפחתך בשואה?" . דומה ששאלה זו המעידה על בורות והתכחשות לגורלה של יהדות הבלקן דיה כדי לעורר את הצורך והחשק העז למלא את תפקידם של המעטים ששרדו ולספר את הסיפור שלא סופר על גורל יהדות מקדוניה "חשוב לי לספר את סיפורה של יהדות מקדוניה, נשארתי יחידה ממשפחתי." מסכמת ד"ר רחל לוי דרומר וברור לה ולכולנו שאנו על פתחו של ספר משיש שבור.

פורסם במוסף ל"תרבות וספרות" של ה"ארץ".