הסימן היה מותה של ליידי, הכלבה

הסימן היה מותה של לידי הכלבה

ג'ני לבל.jpg
ג'ני לבל

זה היה יום ראשון בחודש אפריל, יום יפה ואביבי בעיר בלגרד, עיר הבירה של סרביה. מסביב העיר רגשה. מזה כמה ימים הגיעו שמועות שקבוצת קצינים הורידה את המלך הסרבי הצעיר בן השבע עשרה וחתמה במקומו בוינה על חוזה כניסה לברית עם הגרמנים.

באחד הימים, כאשר חזרה אנה מבית הספר דרך כיכר העיר ראתה אנשים רבים מאד צועדים במעגלים בכיכר בידיהם דגלים גדולים והם קוראים יחד קריאות : "טובה מלחמה ולא חתימה" או "טוב למות ולא שיעבוד". אנה התרגשה מאד ורצה הביתה לספר לאמה לשאול:

-"אמא למה האנשים צועקים בכיכר?"

-"אנה, אני לא מרשה שתלכי שוב לבדך דרך הכיכר" השיבה אימה בעודה מנגבת ידיה בסינורה והולכת לחדר הסמוך ומסובבת את כפתורי הרדיו הגדול כדי לשמוע חדשות.

-"אבל אמא למה הם צועקים, מה זאת "חתימה"?"

-"חתימה זה חוזה שחותמים שני צדדים, או שני עמים בו הם אומרים שבמקרה של מלחמה הם ילחמו יחד נגד האויב המשותף"

-"איזה עמים, אמא?" שאלה שוב אנה. כשהדברים הולכים ונשמעים מסובכים אמא מקשיבה בכל רגע אפשרי לחדשות והעיניים שלה אדומות וכל פעם היא אוסרת עליה משהו חדש.

-"הגרמנים והסרבים" השיבה אמה כמעט בהסח דעת.

-"אבל נגד מי, מי האויב?" שאלה שוב אנה כשהיא מנסה לדמיין איזו דמות יש לאויב

אמא לא ענתה לה היא הלכה שוב לכוון המטבח כדי להכין את ארוחת הצהריים.

אנה הרגישה שיש משהו לא רגיל ולא מובן באוויר וכנראה השנה לא תיסע כל המשפחה לחוף הים בקיץ. היא יצאה לחצר הסגורה של הבית וחיפשה את ליידי כלבת הזאב שלה שנמנמה מתחת לשיח בחצר. היא ישבה ליד הכלבה שהניעה לעברה את הזנב בעצלתיים. ליידי הייתה כלבה גבוהה וגדולה כשעמדה על שתי רגליה האחוריות הייתה גבוהה יותר מאנה ואת אנה הדבר לא פעם הטריד מאד. נדמה היה לה שהיא קטנה מדי לגילה.

   לפני כחמש שנים הגיע ליידי לבית משפחת פאפו. אבא הביא אותה בתוך סל קניות מקש ארוזה בתוך שמיכת תינוק ישנה וכל גודלה כדור צמר רך. מאותו רגע שהגיעה החלו הילדים לשחק איתה ונוצר ביניהם קשר אהבה. אנה בילתה מאז את רוב שעות אחר הצהריים עם לידי כאשר מדי פעם היא מאלפת אותה לתעלול או תרגיל אחר. אנה ואחיה בנו ללידי בית בחצר ובו הייתה הצלחת שלה שבה הייתה מקבלת ארוחותיה. אחת ליומיים היו הולכים אנה וגורן לקצב בקצה הרחוב שהיה שומר עבורם חלקי בשר שאי אפשר היה למכור אותם לארוחות אדם. אמא היתה מבשלת את הבשר והעצמות בסיר גדול במיוחד ומכינה את ה"מרק" המיוחד לליידי. לכן אין פלא שהיא כה גדלה והתפתחה ופרוותה הבהיקה מנקיון ובריאות.

אנה ישבה על אדמת החצר על יד שיח הורדים המטפס כל הדברים האלה חולפים בראשה, ליטפה את ראשה של הכלבה וחיכתה לגורן אחיה שיחזור מבית הספר. למרות שנוהג היה להציק לה משום שהיא ילדה ומשום שהיא אחותו קטנה ובגלל שיש לה נטייה מעצבנת להשתתף במשחקי הבנים יותר מאשר משחקי בנות, היא חיכתה לו הפעם ליד ליידי מקווה שתהיינה לו תשובות טובות יותר מאלה של אימה.

מבחוץ נשמעו קולות ורעשים שהגיעו מרחובות סמוכים ורחוקים ואפשר היה להבין שאנשים רבים הצטרפו לכיכר ולרחובות המקיפים אותה ומביעים דעתם בקולות צעקה. לפתע התרוממה ליידי מעל מרבצה וגרגרה תוך כדי הילוך איטי לעבר דלת החצר, זה היה הסימן שגורן וחברים שלו נכנסים לחצר וכך אמנם היה. גורן נכנס עם חבר שיחד היו נוהגים לצאת לשייט וחתירה בנהר ויחד התכוונו ללמוד באוניברסיטה לימודי הנדסה. גורן ליטף את ליידי כמעט בהסח הדעת והמשיך את שיחתו עם מישה חברו. מדבריהם הבינה אנה שצפוי גיוס לצבא הסרבי כדי להגן על המולדת ואולי גם מישה לוי וגורן פאפו צפויים להתגייס. קשה היה להבין אם הם עצובים או אולי להוטים להיות גדולים ולצאת לצבא. אבא של אנה וגורן קצין בצבא הסרבי והמדים היפים שלו תלויים בארון על קולב מיוחד ויש גם קופסאות קטיפה במגרה שם מצויות המדליות שלו מתקופת שרותו במלחמת העולם הגדולה. הוא תמיד מספר בגאווה שמשפחת פאפו יושבת בסרביה דורות רבים ומשרתת בנאמנות את ארצה, משום כך נפגע גורן מאד כשלא אישרו את קבלתו לאוניברסיטה בטענה שיש מספר מקומות מצומצם ליהודים. גורן הביא תעודות שאביו שרת כקצין בצבא הסרבי וכך התקבל ללימודי הנדסה.

מישה, למשל, הוא הלך לכנסיה הפרבוסלבית שעומדת בקצה הרחוב והחליף את הדת שלו כי אבא שלו לא היה בצבא הסרבי אבא שלו מורה להיסטוריה בתיכון.

גורן חושב שדת זה בכלל דבר לא חשוב בעולם המודרני ושיום יבא ולא יהיו יותר דתות. אנה לא הבינה בכלל מה זה חשוב. אבל היא ידעה שההורים שלה התחתנו בבית הכנסת הגדול של בלגרד לשם הולכת המשפחה בשמחות משפחתיות כמו חתונות ובר מצווה,פעם בשנה ביום הכיפורים. באותו יום אבא ואמא לא אוכלים ולא שותים אבל לגורן הם מוותרים ואנה עדיין קטנה מדי.

בינתיים ליידי חזרה לרבוץ על ידה והיא המשיכה ללטף את ראשה הרך ואחר כך נכנסה הביתה לקריאתה של אימה. אנה לא רצתה לשאול שאלות בנוכחותו של מישה כי חשה שיצחקו עליה. אך מהדברים ששוחחו בינהם גורן ומישה בזמן הארוחה הבינה אנה שכעסם של האנשים בכיכר הוא נגד הגרמנים ונגד אלה שרוצים להצטרף אליהם. ובאמת גורן אמר שצריך להצטרף לצבא ולהלחם נגדם. אמא שעמדה וגבה אל השולחן ורכנה מעל הכיור אמרה לו שהוא מדבר שטויות הוא צעיר מדי ומספיק אם יגייסו את אבא.

למחרת היה כתוב בעיתון שהמון רב שבר את החלונות בשגרירות הגרמנית ובמוסדות גרמניים שונים. בעיתון גם היה כתוב על גיוס אנשי מילואים לצבא. בערב, בשעת הארוחה, אמא של אנה אמרה שיש ל"זה" ריח של מלחמה. אנה שאלה איזה ריח יש למלחמה אבל אף אחד לא ענה לה. לאחר הארוחה הלכה לחדר שלה, חיבקה את ליידי ונרדמה איתה.

   לא עברו ימים רבים, בדיוק שבאויר התחילו להרגיש את בוא האביב ומדי שנה מזכירים היו בבית את חג הפסח המתקרב, ומתחילות הכנות לקראתו, היו נוהגים להוציא לחצר השימשית את כל הרהיטים ולסייד את הבית, קונים בגדים חדשים..זה החג השני אותו היו חוגגים בבית משפחת פאפו ובדרך כלל השמחה בו היתה מרובה בזכות המאכלים המיוחדים שאימא הייתה נוהגת להכין ואומרת שכך הייתה נוהגת סבתא להכין בחג. בדיוק אז הגיע בוקר אחד שליח ובידו מעטפה עבור אבא של אנה. מאז אותו יום שליח ומעטפה בידו היה אות לבשורה רעה. ליידי גם כן חשה זאת משום שהיא לא הפסיקה לרגע לנבוח על השליח מרגע שקרב לשער החצר, ליוותה אותו בנביחות כשמסר את המעטפה ועד שעזב את החצר כל עוד נפשו. הילדים פרצו בצחוק ברגע ששער נסגר אחריו ושחררו את האחיזה בקולר שלה. הצחוק והחיבוקים של ליידי קפאו באותו רגע שראו את עיניה האדומות של אמא והדמעות שהחלו לזחול מעיניה כך נודע להם שאבא יוצא למחרת לשרות מילואים ארוך בצבא הסרבי.

   למחרת בבוקר עוד לפני שהעיר השחר העיר אותם אבא, לבוש מדים ולמרות החגיגיות שבלבוש היתה בפניו ארשת בלתי מוכרת. העינים של אמא היו נפוחות ואדומות מחוסר שינה ומבכי. ניכר היה שכל הלילה לא ישנה והתקשתה להסיר דאגתה.

   בשניים באפריל 1941 עמדו בשער החצר בפעם האחרונה כל ארבעת בני משפחת פאפו ונפרדו בחיבוק בזה אחר זה מהאב. האב ביקש מגורן שישגיח על אמו ועל אנה אחותו וחיבק אותו חיבוק ארוך. רק ליידי הכלבה הסתובבה בין הרגליים מכשכשת בזנבה מלטפת בלשונה הארוכה את נעליו של האבא ואחר כך ניצמדה לאנה שהתכופפה וחיבקה אותה והשתמשה בפרוותה של הכלבה כממחטה או מגבת לשפע הדמעות המבישות שפרץ מעיניה לבושתה אבל הפעם לא היה איכפת לה שגורן לא הזיל אף לא דימעה אחת.

החיים במשפחת פאפו לא היו עוד כבעבר. הרדיו והעיתונים היו מרכז ההתענינות. בשעות הערב אסור היה לצאת לרחוב או לחברים. בבית נשמעו מילים חדשות כמו "נאצים", "פאשיסטים", או "מחנות עבודה". אנה הרגישה שהעולם השתנה. בגינה פרחו פרחי האביב אבל בבית היתה דאגה.

   יום אחד, היה זה כמעט שבוע מאז שאבא יצא לצבא. אנה השכימה לקום כדי לצאת לשיעור עזרה ראשונה לילדות. היא סרקה את שערה הארוך לשתי צמות ארוכות ויצאה להביא לאמא מתיבת הדואר שבשער החצר את העיתון ביומי: "פוליטיקה". בדרך מהחצר הביתה פתחה אנה את העיתון וראתה כותרת באותיות ענק "גרמניה הכריזה מלחמה על יוגוסלביה" וכותרת שניה: "מפציצים גרמניים בדרך לבלגרד".

אנה רצה לכוון הבית כשהיא קוראת לאמה בכל כוחה: "אמא, אמא, מלחמה..מלחמה…" והיתה בה התרגשות שלא ידעה את פשרה מלבד התחושה שידיעה זו תזעזע את אמה. בבית, אמא כבר קמה גם היא מהמיטה ותוך העמדת הקומקום לכוס תה רכנה מעל תיבת הרדיו הגדול לחדשות של השעה 7:00 ולפתע פרצה מנגינת ההמנון הסרבי לתוך הבית וזה היה כבר סימן שמשהו בלתי רגיל עומד להתרחש… צמרמורת פחד עברה לאורך כל גוה. על פניה של אמה היא ראתה הבעות מתחלפות של דאגה ופחד וריכוז לקראת החדשות. מהרחוב נשמעו קולות של אנשים רבים. ליידי יצאה וישבה ליד השער, אנה חצתה את החצר בריצה ויצאה לרחוב שם עמדו אנשים רבים וזקפו ראשיהם לשמיים ליידי הסתובבה בין האנשים המתקהלים ובעוד הם עסוקים במה שלמעלה מהם היא הרכינה ראשה וריחרחה בין הרגליים והשמיעה גירגור נמוך ומאיים כאילו אמרה: "משהו מוזר מתרחש מסביב"… תוך שניות ספורות נראה להק אוירונים בשמים הטסים בראש חץ וממלאים את האויר ברעם מנועים. היו אנשים שמחאו לעברם כפיים. אנה, ילדה בת 13 עם צמות ארוכות הנופלות על גבה החלה לרוץ בין האנשים ולקרא: "מה אתם עושים זאת מלחמה, אלה הגרמנים…" אבל אף אחד לא התייחס לדבריה ברצינות. אמה רצה אחריה תפשה בכתפה והחזירה אותה הביתה כשליידי משתרכת אחריה.

מאותו יום גורן ואנה לא חזרו ללימודים סדירים. כעבור שעות ספורות אמא הורידה אותם למרתף שהכינה עוד קודם. ואז הבינה אנה שעבודות הנקיון לקראת החג היתה גם כיסוי לנקיון המרתף וארגונו מחדש לימים הקשים הצפויים. בשעה הקרובה החלו להשמע קולות הפגזה מרחבי העיר. מישה החבר של גורן הגיע לפנות ערב מבוהל, מלוכלך כולו ובידו תיק קטן וסיפר בהתנשפות: "העיר בוערת! כל החלק הדרומי של בלגרד נהרס. ניסיתי לחזור לבית שלנו לקחת משהו ששכחתי ולא יכולתי להתקרב…אש. הרובע היהודי הישן של העיר נמחק תוך שעות ספורות…כאילו מישהו כיוון את המטוסים של הגרמנים להפציץ דווקא את הרובע של היהודים. כל בית ובית נפגע…" ומישה לא התאפק ופרץ בבכי. אנה שמרה את הדברים בליבה וחשבה: "אולי, אולי באמת מישהו כיוון.."בדימיונה החלו להצטייר דמויות אפשרויות של מרגלים כמו בספרים שמסתתרים ופוגעים מבפנים. באותם רגעים היא לא ידעה ואף אחד אחר לא שיער שאמנם הסתתרו בתוכם "מרגלים" שעשו את העבודה לגרמנים.

אמא של גורן ואנה שאלה את מישה: "מישה, ואיפה אבא ואמא?" ומישה ענה :"אחרי המהומות האחרונות אבא החליט שהם יסעו לתקופה קצרה לסבתא שגרה בסרייבו." מישה הוסיף "נראה כאילו הגרמנים יודעים בדיוק היכן מרוכזים היהודים, כי דווקא שם חיסלו רובע שלם עד היסוד. באתי להגיד שלום, למרות שחשבתי להישאר בעיר ולסיים את שנת הלימודים, יש לי הרגשה לא טובה אחרי שראיתי את הבית והרחוב בוער אני אסע להרים." גורן ליווה את מישה לשער וליידי הלכה אחריהם. בדרך עוד הרבו לדבר ביניהם ואחר כך התחבקו חיבוק ארוך של פרידה.

   כעבור יומיים החיים בבית משפחת פאפו קיבלו שיגרה חדשה. בחודשים הבאים בבוקר מוקדם אנה היתה יוצאת עם ליידי לטיול קצר בחצר מביאה את העיתון הביתה. בדרך היתה קוראת את הכותרות ומביאה לאמה את העיתון תוך דווח מפיה על העיקר. אחר כך היו יושבים שלושתם במטבח שותים תה עם פרוסת לחם וריבה ומקשיבים לחדשות. באותם ימים החלו להרגיש גם את המחסור במזון. אמא היתה יוצאת פעם בשבוע לשוק או לחנויות שבעליהן הכירו אותה מימים טובים יותר ומביאה מספר מצרכים. לחם ירקות מסוימים גבינה וחלב מהכפריות שבאו למכור בעיר, טעמו של הבשר החל להישכח ומי שסבלה מזה מאד היתה דווקא ליידי שזה היה מאכלה העיקרי עד כה. מדי ערב היו גורן ואנה פותחים את שער החצר ומשחררים את ליידי כדי שתחפש בחושיה אוכל שמתאים לה. לפעמים ברגעים שהרעב היה מכרסם בבטנם והחדשות ברדיו והשמועות לא היו מעודדות היו משוחחים בינם לבין עצמם וחושבים אולי עדיף לשלוח את ליידי לדרכה, היא כלבה כל כך יפה אולי איזו משפחה תאמץ אותה, למה שגורל היהודים יפגע בה. ליידי הלכה ורזתה ומבטה הלך ונעשה עצוב ובכל זאת כל ערב חזרה מהשיטוטים לבית פאפו.

   כך עבר האביב כשהמלחמה מקיפה מכל עבר. הגיעו ידיעות שונות מאיזורים שונים של הארץ ואמא כל הזמן עודדה אותם בכך שהם משפחה מיוחדת מאות שנים מאז גירוש ספרד חיים בבלגרד והעובדה שאבא שבוי מלחמה גם היא עושה אותם שונים ומיוחדים. למרות ההתנגדות של האם גורן  נוהג להתחמק מהחצר לחברים מהם היה שומע פרטים על המתרחש בבתים ועל השמועות ברחוב. אנה היתה מחלקת זמנה בקריאה, כתיבה ביומן שלה ובעיקר משחקת עם ליידי ומאמנת אותה בקפיצות ורדיפה אחרי מקל שזרקה לעברה כדי שזו תחזיר לה אותה לידיה. ליידי כלבת הזאב היתה בימים אלה חברתה היחידה. אנה דברה אליה קראה לה כותרות עיתונים וגם בכתה אל תוך פרוותה כאשר גברו הגעגועים לאבא ולחברים מהכתה.

   בחצר האחורית שם תמיד צמחו הורדים שאמא טיפחה נבלו כל הפרחים ובמקומם צמחו עשבים שוטים ובתחילת החורף גם סירפדים דוקרניים. יום אחד יצאה אמא לחצר לפני שהגיעו ימי הקרה ואספה בעזרת מספריים את הסרפדים לערמה. לא זה לא היה לצרכי נקיון. בצהריים המשפחה אכלה סרפדים מבושלים כתחליף לתרד. הרעב היה כבר עמוק בגוף גורן שרזה מאד גידל זקן ונראה שונה לגמרי. אנה אכלה את תחליף התרד ליד השולחן ואחר כך הלכה להקיא בחצר כדי לא להדאיג את אמה.

   יום אחד חזר גורן מאחת הגיחות שלו החוצה, כולו חיוור מהתרגשות וסיפר שבעיר תלויות מודעות חתומות על ידי הגרמנים המודיעים שהם היום שליטי העיר והם מזמינים את כל תושביה היהודים של בלגרד לבא ולהתפקד במשרדי הגסטאפו בעיר. הוא גם סיפר שאצל חברו הטוב, סטאפן, אימו בקשה ממנו בעדינות שלא יבא יותר אליהם, "כי הימים השתנו…"

   בבית כבר היו מוכנים שלושה תרמילים לכל מקרה. אמא של אנה וגורן הכינה תעודות "מיוחדות" לגורן ובאחד הלילות הוא עזב את הבית כדי להצטרף לפרטיזנים ששמועות על פעולותיהם החלו להגיע לעיר.

*    *    *

מאותו רגע הדברים התרחשו במהירות. סבתא רגינה שעברה לגור  בבית משפחת פאפו, קיבלה את החדרים באגף הימני של הבית. בעוד המשפחה המורחבת מתחילה להסתגל למצב החדש, למחסור ולאוירה הקשה בעיר, הגיעה יום אחד "הזמנה" בידי שוטרים סרביים עבור הסבתא גברת רגינה רוביצ'ק להתייצב ב-9.12 במשרדי הגסטאפו, ומשם תשלח למחנה עבודה.

   אותו בוקר אמא ואנה ליוו את הסבתא שארזה תיק קטן ובו מספר חפצים ובגדי חורף חמים לתחנה שם עמדו משאיות וחיכו לנשים הרבות שהחלו להיאסף מרחבי העיר. אמא של אנה תמכה באמה והשתדלה לעודד אותה ולדבר איתה על העתיד. אולי בקרוב יפגשו כולם כי מה יש לגרמנים לעשות במחנה עבודה עם אנשים מבוגרים. ובכלל הגרמנים ידועים כעם תרבותי.. לאחר שסבתא עלתה למשאית, ויותר לא ראו את ידה המנפנפת לשלום, חזרו השלושה והכלבה לאיטם הביתה בשתיקה.

   במהלך היום הופיעו שני שוטרים סרבים לחצר הבית ומסרו לידי האם שתי "הזמנות" אחת עבור האם והשניה עבור הבת, עליהן להתייצב ב-12 לדצמבר במשרדי הגסטאפו. אותו רגע הסתיימה האשליה שיש יחס מיוחד כלפי משפחות המגויסים.

   עברו יומיים ובאמצע היום הופיעו שני חיילים גרמניים בפתח החצר, ושאלו איפה היתה גרה היהודייה רגינה רוביצ'ק. אנה הצביעה לכיוון הכניסה לחדרה ובאותו רגע ליידי החלה להשתולל היא נבחה והתרוצצה בריצה מהירה מצד אחד של החצר לצד אחר רצה ונובחת ללא סיבה נראית לעין. בין ליידי לבין החיילים הפרידה גדר שמנעה ממנה לקפוץ עליהם. אולם לפתע נעצרה, נסוגה מספר צעדים לאחור בקפיצה אדירה קפצה מעל הגדר ורצה לכוון החיילים. באותו רגע שלף אחד החיילים אקדח וירה בליידי היישר בראשה. הכלבה הפגועה עשתה סיבוב באויר ונפלה בקול חבטה על ריצפת החצר. קול צעקה חנוקה נשמע מגרונה של אנה שרצה לעבר כלבתה השרועה מדממת על הריצפה. עוד היא מחבקת את גופתה הדוממת והמדממת של הכלבה נכנסו החיילים לחצר לכוון חדרה של סבתא פתחו אותו עם המפתח שבידם מלאו בתיק חפצים שונים שמצאו שם, יצאו, נעלו שוב את הדלת שמו על המנעול חותמת ויצאו מהחצר מבלי להעיף מבט על הכלבה שהרגו או על הילדה השרועה באבלה.

   לאחר שחפרה בור וקברה בתוכו את ידידתה האהובה, חזרה אנה הביתה. היתה שעת אחר צהריים מאוחרת ואמה לא הדליקה כל אור. ישבה ליד השולחן והכינה רשימות באפלה. אנה פתחה ואמרה "אמא אנחנו מוכרחות לברוח. מה שעשו לליידי יעשו גם לנו" בקולה נשמעה בגרות שאינה אופיינית לילדה בגילה, אך ניכר היה שחשבה רבות על הדברים שאמרה. אמה ענתה בקיצור שבלתי אפשרי הדבר והיא מקווה שהדברים ישתנו.

   אותו לילה ארזה אנה תיק קטן ובו בגדים, מעט ספרים, תמונות של המשפחה מימים אחרים, מבלי להפרד מאמה כדי שלא תשנה את דעתה ועם אור ראשון עזבה את החצר לכוון תחנת הרכבת. היא החליטה להקשיב להזהרתה האחרונה של ליידי, ולא למות כמו כלב. בתוכה הבינה שסימן הוא שמי שיורה כך בכלב יורה גם באדם.

   למחרת, יצאה אמה של אנה, לבדה למקום הכינוס שנקבע לה מתוך הנחה שתגיע למחנה עבודה, אולם היא חברותיה הומתו בדרך במשאית המוות. אנה ניצלה ואת הצלתה היא קושרת עד היום, עם התנהגותה המיוחדת של ליידי הכלבה הנאמנה בבוא הגרמנים, לחצר בית משפחתה.

הפלישה ליוגוסלביה – ויקיפדיה

מגילת אסתר, מעם לועז

הדרך בה הרב רפאל יחייא פונטמורלי מפרש את הגלות ושורשי השנאה, זוכר את גירוש ספרד ומנבא את השואה

  • המשך ומהפכה

מי שקורא את ההקדמה למגילת אסתר מבין, איזה עולם עשיר של חכמה וחכמים, עולם של קריאה וכתיבה ואחריות להעביר את הידע מדור לדור. עולם תוסס של ספרות ויצירה שמשום מה נקטע הקשר והרצף עם עולם זה. וכמו שנאמר גם במבוא לספר בראשית ביע"ל וגם במבוא למגילת אסתר יע"ל, הספר נכתב בלאדינו, על מנת שיהא ברור ונגיש לכל אדם, זוהי גישה מהפכנית. גישה המוציאה את הידע של אליטה גברית השולטת בשפת הקודש, בעברית גם אל הנשים, החייטים, הסנדלרים. גדולתו של מפעל ילקוט מעם לועז, שלמרות שנכתב בלאדינו, וליקט והביא מדרשים מחז"ל ומהתלמוד והוסיף את פרשנותו, לא הוריד מרמת הדיון והלימוד אלא הוסיף.

  • ביאליק בהקדמה למשנה:

ואני מרגישה צורך להשוות לאחד הטקסטים המכוננים בארון הספרים היהודי, ההקדמה למשנה של ביאליק שם הוא מנמק מדוע יש לנקד את המשנה להפוך אותה נגישה לכל נפש. להוציא אותה מעולמה הסגור של הישיבה ולאפשר לכל אדם לקרוא בה ולהתענג על עושרה. בעולם שמרני אך משתנה, כשביאליק מזהה בתחילת המאה העשרים את השינויים שמתחוללים בעולם היהודי ואת התפרקותו של עולם התורה המסורתי, הוא מציע את הנגשת המשנה על ידי הכנסת פיסוק וניקוד לכתבי היד. בהקדמה למשנה לאחר שמתאר את המשנה כאחת מאבני התשתית של התרבות היהודית ואת השפה המשנאית שלמרות שמקורה בשפה המקראית , היא הקרובה ביותר לעברית המדוברת הוא מציע:  

"…כל הסגולות האלה מזכות את המשנה להצטרף אף היא לאבני הפנה, ואולי גם לאבני השתיה, של חנוך העם בכל הזמנים ומחייבות את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה. ואולם לשם כך יש לבקש ולמצוא דרכים להקלת למוד המשנה על העם ולהמתיק עליו כפי האפשר את טורח העסק בה. ואל הדבר הזה מכוונת בעיקר הוצאת המשנה בצורה שלפנינו הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרים המצויים בידינו עד עכשו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון1, בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסייעים להבנת העניין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות. דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. ".

  • ההקדמה למגילת אסתר על פי הרב רפאל פונטמורלי:

ההקדמה מפרטת את שמות כל החכמים שהיו באיזמיר ותרמו לפירוש והוא לקט מראשונים ואחרונים ומחכמי ספרד ואשכנז. ואין הבחנה בין אלה לאלה. והמו"ל הוא אבי המחבר משבח את שני בניו, תלמידי חכמים ומכנה אותם: הבכור החכם השלם והכולל ר' ישעיא יוסף ואת בנו השני פלפלא חריפתא שפכוני ביישני מרבה ישיבה מרבה חכמה ר' רפאל חייא שעשה לילות כימים ועזר בעריכת הספר כמו כן מביא ממנו חידושי תורה" האחד חכם שלם והשני פלפלא חריפתא, אשריו של אותו אב שכך הוא רואה ומכנה את בניו. וכך אנחנו לומדים על שושלות של חכמים שאב מכין את בנו, ואביו של רפאל פונטמורלי, היה בנימין פונטמורלי והוא כתב את "ציחית בדבש" ואם באותם ימים לא היו קישוריות לעבור מטקסט לטקסט, הרי הערה זאת היא כקישורית ללכת ולחפש את אותו ספר וללמוד באיזו ערוגה צמח רפאל חייא פונטמורלי.

"ואלה הדברים שהוצאתי מדברי המתרגמים והמוציאים לאור של ילקוט מעם לועז, מגילת אסתר. מי שפרש את המגילה הוא החכם רבי רפאל חייא פונרימולי שמוצאו מאיטליה אך הגיע לאיזמיר וכמו שנאמר " היה אחד מדייני העיר אזמיר בתקופה שבה היתה עיר מלאה חכמים וסופרים דור החכמים הגדולחם לבית פאלאג'י (ואני נזכרת שפרופ' רחל אליאור סיפרה שמוצאה מבית פאלאג'י בתורכיה) ולבית חזן… " וכך הם כתבו:  

נתגלגלה זכות על ידינו בע"ה לתרגם את הספר היקר הזה מעם לועז על מגילת אסתר שנתחבר בלשון לאדינו ע"י הרב המופלג רבי רפאל חייא פונטרימולי זצ"ל שהיה אחד מדייני העיר אזמיר בתקופה שבה היתה עיר מלאה חכמים וסופרים דור החכמים הגדולים לבית פאלאג"י ולבית חזן הספר י"ל בשנת תרכ"ד באזמיר וחזר ונדפס כמה פעמים המחבר ז"ל היה גדול בתורה וגם סופר מהיר ומבין טעם והלך בדרכי רבינו יעקב כולי זצ"ל בספריו הראשונים וליקט מצוף הדבש של דברי חז"ל והמפרשים הראשונים והאחרונים ושילב הדברים ועשאם חטיבה אחת שלימה והמעיין קורא הדברים בשיטפא ודברי המגילה מאירים לו דרך האספקלריה של חכמינו ז"ל ודברי הראשונים והאחרונים נ"ע וחכמי ספרד ואשכנז הספר כתוב בלשון קלה ונוחה ובציון המקורות המחבר ז"ל אף השתמש בדבריהם של החכמים האחרונים שהיו סמוכים לדורו ובדורו וכדי שלא יחסר". הוא מביא אותה מערכת נימוקים שביאליק מאוחר יותר משתמש בנימוקיו בהקדמה למשנה לנקד ולפסק להבהיר והנהיר.

"—המחבר ז"ל היה בן למשפחה מפוארת של חכמים וסופרים לבית פונטרימולי שהראשונים שבהם היו באיטליא ומשם באו לחורקיה אביו היה ר' חיים בנימיז פונטרימולי ז"ל השני שהוציא לאור בשנת תר"ח בשלוניקי את הספר צפיחת בדבש ובו שו"ת של אביו ר' חייא ושל אביו זקנו ר' חיים בנימין זצ"ל בעל שבט בנימין שנשארו לפליטה מן השריפה הגדולה של שנת תר"א בהקדמת הספר משבח המו"ל אבי המחבר ז"ל את שני בניו הבכור החכם השלם והכולל ר' ישעיא יוסף ואת בנו השני פלפלא חריפתא שפכוני ביישני מרבה ישיבה מרבה חכמה ר' רפאל חייא שעשה לילות כימים ועזר בעריכת הספר כמו כן מביא ממנו חידושי תורה בסוף הספר כמו כן מביא חידושי דודו ר' חיים ישעיא ז"ל ממה שנשתייר מן השריפה הנ"ל המו"ל אביו של ר' רפאל חייא היה מחבר הספר פתח הדביר כמו שכותב בספר מעם לועז פ"א דף בדפוס ראשון המחבר ר' רפאל חייא ז"ל הו"ל גם ספרו של ר' חיים שונשול ז ל שמחה לאיש דרושים גם מהסכמת רבי חיים פאלאג"י זצ ל על הספר נראה גדולתו של המחבר ז"ל בתורה שמכנה אותו החכם השלם הכולל ספרא נהר בישראל להלל כמו כן חיבר ספר דרכי איש שאחיו ר' אברהם מביאו בספרו חנוך לנער פנ"ב ר' אברהם הנ"ל מביא שם פל"ב חידוש גם בשם אחיו ר' שמואל רחמים חתנו של אבי המחבר ז"ל היה ר' אברהם אלבעלי.

חידושי תורתם של החכמים לבית פונטרימלי בהירים ונהירים, על דרך החקרי לב ז"ל, וספריהם היו נפוצים ומקובלים על החכמים כי שאפשר לראות מתוך הספר שדי חמד ומספרים אחרים. וגם היו ביניהם חכמים שכתבו ספרים להמון העם ובשפת הלאדינו, כמו ר"א הנ"ל שחיבר הספר חנוך לנער, והמחבר ז"ל, שחיבר ספר זה. וחבל שלא כתב גם על כל ספרי נו"כ.

המביא לביה"ד שמואל בלא"א זלה"ה ירושלמי"

  •  יסודות הזרות והאנטישמיות על פי מגילת אסתר

בפרשנותו לפסוק הבא, פותח הרב פונטמורלי במסה מרתקת ובהירה, המסבירה את יסודות האנטישמיות. הוא מנסח את יסודות האנטישמיות מזוית הראיה של המן ואחשורוש, ניתן להשוות זאת לדרך בה האינקויזיציה נימקה את הסיבות להשמדה ולגירוש של יהודי ספרד במובן מסויים הוא מנבא את השואה והתנהגות העמים והנימוקים לשיתופי הפעולה של עמי אירוה עם הנאצים.

 וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

זוהי ההגדרה של שונא יהודים, מי הם היהודים, מהם המאפיינים שלו בעיניהם. לאורך עשרה עמודים מפרט הרב רפאל פונטרימולי, את דברי המן ואת נימוקיו להשמדת היהודים

ולמעשה, מסביר את יסודות האנטישמיות ואת הדרך בה רואה האחר את היהודים, מה בהם ובאורח חייהם , משונה ויוצא דופן ומאיים ולכן יש להשמידם. זהו טקסט מרשים ביותר , בו הטקסט הגלוי מפרש את הפסוק ומניעיו של המן להשמיד את היהודים והסבטקסט הוא התמודדות עם נימוקיה של האינקויזיציה ונימוקיה לגירוש יהדות ספרד שהיתה חלק ממנה ועדיין דוברת לשונה.  

לפי דברי הכתוב, עיקר הגדרתם של היהודים במגילה שהם מפוזרים ומפורדים בין העמי ובכל המדינות והרי אין הדבר דומה לעמים אחרים היושבים על אדמתם ושייכים אליה. הם לכאורה שייכים לעצמם, לאורח חייהם ולדתם השונה מכל הדתות ושונה מדת המלך הן כחוק והן כעבודת אלוהים.

"וכיון שמזימתו הרעה של המן היתה להשמיד את היהודים בחודש אדר שהגורל יצא באותו חודש ועדיין היה חסר קרוב לשנה שהיה עומד בניסן רצה להמתין עד אדר בלשון הרע שרצה לדבר למלך אלא ביקש למהר את משלוח האגרות שיהיו מוכנים בחודש אדר להשמיד את ישראל והטעם א. שכל יתייאשו היהודים מחייהם והיה נחשב בעיניו כאילו ממיתם ועוד שמא ימירו דתם ח"ו להציל חייהם והיה זה בהשגחת השי"ת שיתעשתו ישראל ויחזרו בתשובה ויתנעו והמן עצמו יתלה באותו חודש וכיון שראה המן כן נכנס מיד למלך לדבר לשון הרע בהפלגה "

מניסן ועד חודש אדר הבא, היה להמן מספיק זמן לתכנן את ההשמדה, הוא קיבל אישור למזימה שלו מהמלך אחשוורוש, אך הוא מיהר לשלוח את האיגרות , אצה לו הדרך ומהם הנימוקים:

  1. שיתייאשו היהודים מחייהם, וזה נחשב כאילו המיתם
  2. שמא ימירו את דתם (מזכיר את האינקויזיציה?)

והנימוק השלישי הוא מזוית הראיה של ישראל "שיתעשתו ישראל ויחזרו בתשובה ויושעו, והמן עצמו יתלה באותו חודש" ואולי כוונת הדברים, שיקחו היהודים גורלם בידיהם ויושיעו עצמם והרי מאחורי כל זה מסתתר סיפורם של אסתר ומרדכי (והרי אין שמו של האלוהים מצוי המגילה) .

ומסביר שאחשוורוש רצה לאבד את היהודים  שהיה לו חשש שמא יטלו ממנו את כתרו, כלומר יאבד מלכותו. בגלל שהעם הזה נראה כה יוצא דופן משאר העמים, הרי הוא מהווה איום על מלכותו.

וכשהוא כשפונטמורלי עורך את מערכת הנימוקים העומדת מאחורי המשפט "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" הוא מסתכל על היהודים בעיני שונאיהם וכך הוא מנמק את שנאתם:

           אומרים שונאי היהודים "אנחנו טמאים בעיניהם והם רואים עצמם גוי אחד בארץ"

ועוד אומרים שונאי היהודים ומסבירים את הסיבות הנכונות להשמיד את היהודים: "ואינם אוכלים ואינם שותים משלנו ואינם מדברים בלשוננו, ואינם לובשים כמותנו, ואינם כותבים ככתבנו. ואם אחד אינו נוהג כך (כלומר מתבולל ח.פ.כ.) אומרים שהוא יצא מהדת. והם מלים את ערלתם כדי שיוכרו שהם עם אחד… אבל יש עם שהם עם אחד שאינם רוצים להתערב בשאר אומות,.. ולכן מיעץ לך לאבדם (אומר המן לאחשוורוש) ואין אתה צריך לחשוש משאר האומות שמא ירע הדבר בעיניהם (הדברים נשמעים כנבואה לשואה ולשיתוף העולה של עמי אירופה עם הנאצים)

ובני עם זה זוללים הם, שכל היום הם זוללים וסובאים , וחכמיהם אומרים להם לענג את השבת והמועדים ולכבדם, יותר מכפי יכולתם. והם מרמים את העולם ובלבד שיאכלו בשר שמן וישתו יין ישן ויאכלו דגים ומדליקים מנורה… "

וכך ממשיך ועובר על כל חטאי היהודים ולמעשה, עובר על כל מרכיבי הזהות היהודית , כמו שמירת השבת שהיא שונה משאר העמים וכמובן יחסם לכסף : "יזמין להם הקב"ה מעות לצורך זה. ובכל זה יש נזק גדול למלך, שהם מכניסים מחסור בכספי העולם" הגזמה מעניינת, בבחינת קריצה אירונית למאזינים, וממשיך ומתאר בהומור דק ואירוני "ולאחר שהם אוכלים ושותים ומשתכרים, הם יושבי ברחובות ומריבים עם כל העובר שם והם מבזים את המלך". וכך ממשיך ומפרט המחבר את כל מנהגי היהודים כפי שהם נראים בעיני המן ומהווים איום על אחשוורוש כמו: ראש חודש "וכשחל ראש חודש בשבת אינם מסתפקים בסעודה של יום זה, אלא מוסיפים סעודה מיוחדת…" , "הם מברכים על הלבנה ואומרים שכשם שהלבנה מתחדשת כך תתחדש עטרת דוד והם מרקדים ומבקשים להנצל ממלך טיפש זה והאומות יאבדו מן העולם…" ומיהו המלך הטיפש? האם הוא אחשוורוש או המלכה איזבלה אן גם שלטון אקטואלי בן זמנם של המקשיבים.

  • חגי היהודים בעיני המן  

ואיך נראה ראש השנה בעיני שונאי היהודים , בסביבה עויינת וללא ריבונות יהודית? "את הראשון בתשרי הם קורין ראש השנה ואינם קורין לו ראש חודש, והם נכנסים לבתי כנסיות ומוציאים ב' ספרי תורה ומבארים דברי נביאים. ומקללים המלך ושלטונו והם מריעים בקרנות שקורין להם שופרות, ואומרים היום יעלה זכרוננו לטובה וזכרון אויבנו לרעה. .." ועל יום כיפור לאחר שתיאר אותו … "והם נכנסים לבתי הכנסיות ומוציאים ב' ספרי תורה וקורין בפרשה ובהפטרה, והם מקללים המלך וכל ממלכתו ואומרים שכל הרשעה כולה כעשן תכלה וכשם שעוונותינו ימחו כך ימחה המלך הטיפש . " את חג הסוכות הוא מציג באותו מבט אירוני חיצוני וניכר שהוא משתעשע במילים ובתיאור איך חג הסוכות בסביבה עוינת (כלומר לא בארץ ישראל) , יכול לייצר את השנאה האנטישמית: .."הם חוגגים שמונה ימי חג וקורין לו סוכות ומסירים הרעפים מהגגות ונוטלים ענפים ומסככים הסוכות. ואוי לאילנות הנופלים תחת ידיהם והם מקלקלים את גנות המלך ואינם חסים עליהם" ולאחר שתיאר את היהודים שאינם מתחשבים באילנות ומקלקלים את הבתים ואת הסביבה לטובת קיום המצווה (כפי שרואים זאת הגויים ) הוא מוסיף תיאור המדגיש בהומור רב, את אי התאמת היהודים לסביבה בה הם חיים ונשמעת כאן שניות מעניינת, מצד אחד זהו חג חקלאי שכולו נעוץ בתיאום עם הטבע ועונות השנה, הם מקפידים במילוי מצוות סוכה, אך קיום המצווה בגלות, אינה בהלימה עם המצווה ומתפרשת על ידי שונאי היהודים בדיוק כפי שמתאר אותם המן, "עם אחד מפוזר.. ודתיהם שונות מכל עם".. ואולי משתע מתוך התיאור האנטישמי המסר החתרני, מסר ציוני שהמקום הנכון לבניית סוכות  והמקום בו יש הלימה בין המצווה לסביבה היא רק ארץ ישראל. כי מחוץ לה, בעיני הגויים קטיף הלולבים וההדסים מתפרש כ"בלי רחמים" וכמרד נגד המלך. "ובחודש הזה מתחילים הרוחות לנשוב, וכל אחד מסתגר בתוך ביתו ומתקן גגו שלא ידלפו המים, והם עושים ההיפך כדי להיות משונים מכל העמים. ויוצאים שמשי בתי הכנסת אל הגנות והפרדסים וקוצצים לולבים ואתרוגים וקוטפים ערבות והדסים בלי רחמים ואומרים כשם שהמלך עושה מלחמה ואין ממחה בידו כך אנו עושים כן.."

באירוניה דקה ובהומור מדבר הכותב מתוך גרונו של המן ואין ספק שיש בזה גם יסוד תיאטרלי ואפשר לדמיין את הכותב עומד על הבימה בבית הכנסת ונושא דברים בשמו של המן , וכל הטקסט הזה הוא בבחינת תחפושת , מדבר הרב בשם המן בגנותם של היהודים והסיבות להשמידו, ומביא את הדברים לידי אבסורד, כאילו היהודים מתנגדים לחג שנקבע על ידי האדם הראשון והרי הנצרות והדתות האחרות הופיעו הרבה לאחר הופעת היהדות והחוקים של היהודים : "אחת לחמישים שנה הם עושים יובל ואחת לשבע שנים שמיטה…אבל זה איכפת לי שהם מבקשים תמיד לעשות ההיך מחוקי המך, כיוון שאינם שומרים החגים שלנו קלנדא וסטרגלייא שהם של האדם הראשון קלנדא שעשה חג ח' ימים לפני התקופה ואסתרגלייא הוא החג שעשה ח' ימים לאחר התקופה, שבשעה שראה אדם ראשון שהימים הולכים ומתמעטים וכו', לשנה אחרת קבעם חגים ועשה כן לשם שמים, ואנו מקיימים אותם, ואילו הם אינם מקיימים אותם כדי להיות משונים מאיתנו אע"פ שנקבעו על ידי אדם ראשון".

מונטמורלי נעזר בהגדרה של המן "ועם זה עם מפוזר ומפורד בין העמים" כדי להציג את זוית הראיה של המן, אך גם מאפיין את התכונה היהודית לקדש את המחלוקת , כנקודה לביקורת פנימית. "מפוזר, שהם מעט כאן ומעט שם. ואין מהם בעיר אחת הרבה. ובכך אין אנו צריכים לחשוש שמא יתגברו על המלך ויעשו מלחמה… דע שהם מפוררים שליבותיהם חלוקים ואין ביניהם אחדות ותמיד יש שנאת חינם ביניהם."  אותה תכונה שהמן רואה בה כמאיימת על המלך, מונטמורלי רואה בה תכונה הרסנית כלפי פנים וכשהוא עומד על הבימה ומונה את הסיבות שהמן מונה כנימוקים להשמדת היהודים, הוא מונה את המחלוקת ושנאת חינם, כתכונות היכולות להביא לאובדן היהודים מתוך עצמם.

"ואפילו בין חכמיהם יש מחלוקת. שאם מתחילים ללמוד , מיד מתעוררת מחלוקת ביניהם ומה שהאחד מתיר חבירו אוסר…"

אני מוכרחה להודות שלמרות שניגשתי לקריאת הפירוש על המגילה ביע"ל ברצינות רבה, וכלימוד תורה לשמה, המשכתי לקרוא בהתפעלות מהמפעל הספרותי, מהגישה הביקורתית  מההומור והאירוניה ומהדרך החינוכית של הרבנים באיזמיר במאה השבע עשרה ושמונה עשרה.

איני יכולה לפרט את כל הטקסט המורכב הזה, הפונה לקהילה היהודית הספרדית, דוברת הלאדינו, ביום קריאת המגילה, בליבו של החג השמח בחגים ובלב אירוע המבטא שמחה על ישועה שהיתה לעם ישראל מגזרת אובדן, הוא מסביר להם מדוע אומות העולם מעונינות להשמיד ולאבד את היהודים. זוהי יצירה המדברת על הפרדוכס הקיום והזהות היהודית שהיא דיאלוג בלתי פוסק של היהודים עם העולם שסביבם ואולי המשתמע מדברים אלה שהמקום בו יש הלימה בין קיום המצוות לסביבה ולקהילה ולשלטון הוא בארץ ישראל.

מגילת אסתר על פי פרוש יע"ל , היא תמצית הגלות, היא הצורך להבין את שורשי השנאה, היחסים בין היהודים לשלטון ואת הצורך בגאולה שהיא בארץ ישראל, אין מקום אחר בו יש הלימה גמורה בין חיי הקהילה לבין המקום והשלטון תחתיו חי עם ישראל.   

פלובדיב והפודריה שעלתה לארץ ישראל

פלובדיב 2 .

ערב ראש השנה תשפ"א, בניגוד לכל הציפיות האישיות וציפיות הזמן שכולן תלויות במגפה המתפשטת בעורמה רבה סביב סביב. ובכל זאת, רכשתי כרטיסים  כאשר המגפה נראתה ידידותית יותר, אך רוב נמלי התעופה כבר נסגרו ובולגריה ויוון נשארו עדיין פתוחות לתנועה. למרות שהכרטיס היה כבר קיים בידי, תחושת האי ודאות ליוותה את הימים המקדימים את הטיסה. עוד אני בונה את הימים הסובבים ומקיפים את פסטיבל השירה בפלובדיב, פסטיבל אורפאוס, כך קוראים לפסטיבל.  פלובדיב שעד כה היה לה הקשר אחר עבורי .

עיר ואם בבולגריה שרבים בשכונה שלנו בשיכון סלע בתל אביב, באו ממנה, כמו למשל מאדאם פארדו שחיה ברחוב רוזוב בדירת חדר וחצי וחצר גדולה מוצלת עצי מחט ואימא היתה נוהגת לפעמים לשבת איתה במרפסת לשתות קפה ולדבר. או משפחת חסון, או דורה אישתו של דוד שלום (המכונה צ'ילי)  שהכל ידעו שעלתה מפלובדיב. ובילדותי כאשר אמרו פלובדיב, ראיתי את פניה העגולים של דורה והעגילים העגולים שלה שנראו כמו כפתורים גדולים שעברו מכפתורי הסוודר לאוזניה. לפעמים בשחור ולפעמים באדום. ראשה בשיער קצר מוקף תלתלים , עיניה עגולות ותמיד מדברת במתיקות. דורה נהגה לרכון עלי, לנשק בשפתיים רטובות בלחיי או במצחי. לא אהבתי את הנשיקות ולא את הדרך בה רכנה והמחשוף המרובע שלה היה נפתח לפני וראיתי שם את החזה הגדול שלה, אצלנו בבית בדרך כלל החזה היה בפנים ויוצא החוצה בבליטה עם החולצה. היתה לה מילה מיוחדת להביע חיבה "חאנום" היא היחידה שהשתמשה בביטוי, הזה ולימים למדתי שזו מילה תורכית המביעה חיבה.

פעם בשעת חסד של סיפורים, כשהיתה רוצה להמתיק את המרירות והצער אימא סיפרה לי, שבתקופת המלחמה דורה הייתה ידועה בפלובדיב, כ"מדאם". כמי שהיתה אישה יפה וכמי שנתנה מחסדיה לגברים חולפים. ב1948 עלתה ארצה באחת מאותן אוניות גדולות שיצאו מנמל בורגס לארץ ישראל, וכידוע אחד הדברים שעושה תנועה גדולה שעוקרת אנשים ממקומם למקום חדש כמו יפו למשל, היא עירבה את יוצאי סופיה ביוצאי פלובדיב, משפחות עשירות עם משפחות עניות, בלבלה משפחות מהאריסטוקרטיה היהודית  מבופיה ומרוסה עם המעמדות הנמוכים, התבטלו גבולות חברתיים של דורות ארוכים.  דורה כבר היתה אישה בוגרת כאשר נישאה לדודי שאף הוא אחר להתחתן, ונחשב בקהילה הבולגרית ביפו כרווק מבוגר, אומנם, איש מעניין, צעיר חסר מנוח שניסה את מזלו גם בפאריס של שנות השלושים, אומנם ממשפחה טובה, אך אחר להתחתן ודורה היתה לאשתו וכך בקשר נישואין היתה לדודתי.

לא ידענו למה לדוד שלום ולדורה לא היו ילדים. הם עבדו יחד במפעל הקטן של דוד שלום לבניית סירי גריל חשמליים בשכונת פלורנטין ואהבתי לבקר אותו בבית המלאכה הקטן שממנו עשה את פרנסתו, וקיבלתי ממנו את סיר הגריל הראשון כאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטה וגרתי במעונות הסטודנטים, הגריל הזה, היה אחראי על רוב התבשילים שלי. דוד שלום ודוד ה דורה הם היו צוות. וככל שעברו השנים דורה הרחיקה את שלום מהמשפחה שלנו וקרבה אותו למשפחתה הפלובדיביאנית ולאחייניותיה.

בסוף ימיה דורה חלתה וטופלה בבית חולים וולפסון, תהיתי האם הרופאים ידעו את גילה המדויק, איש לא ידע את גילה המדויק. באותם ימים דוד שלום שהיה טרוד בטיפול בדורה אמר לי: "אין ברירה אני חייב לטפל בה, היא הקפיטל שלי". וזו הפעם הראשונה ששמעתי את המילה "קפיטל" בהקשר כזה ולכן איני שוכחת זאת.

ביום בו נפטרה דורה, הצטרפתי לדוד שלום. זו הייתה לוויה מעוטת מלווים לכן היה חשוב בעיני הרבה יותר להיות בקרבתו וחוץ מזה היתי סקרנית. כאשר עמדנו מול תלולית העפר שגופתה החמה עדיין הייתה קבורה תחתיה, במקום בו בדרך כלל אין שקרים למדתי שדורה הייתה מבוגרת מדודי ב17 שנים. וללא ספק היה לה ידע במדע היופי כי קשה היה להבחין בהבדל הגדול על פי לחייה התפוחות והקמטוטים סביב עיניה שהגיעו באיחור רב. אז פלובדיב עבורי הייתה הקפיטל של דוד שלום, עם ריח בושם מתוק ועגילים עגולים כמו כפתורים, מקום אחר עם מראה אחר. לאחר מותו של דוד שלום, ירשתי ממנו קופסת תמונות, קלטת שכתוב עליה שמי באותיות קיריליות ושם הקליט עצמו משאיר לי מסר הקשור למות אבי, וקופסת נעלים ובה קופסה מקרטון ישן של בונבונירה, בתוכה היו כמה חפצים ישנים, למשל מפית סרוגה במחט אחת, מטפחת משי רקומה  מגוהצת ומקופלת  וביניהם בתוך קופסה מוזהבת ומעוצבת גם פודריה שדודה דורה כנראה השתמשה בה פעם, אולי בפלובדיב. ספק, אם בארץ, במקום מגוריהם בשכונת העולים , בשיכון צפוף הדירות בתל כביר בעורפה של יפו.  נראה שהפודריה המעוצבת עלתה לארץ מפלובדיב באותה אוניה רבת עולים מיד עם הכרזת המדינה, שכנה בתיק היד של דורה שהשתדלה להיראות טוב בכל מצב.

ועכשיו, פלובדיב נחלקת לשניים, היא פסטיבל שירה ומפגש עם משוררים עכשוי בתוך בזיליקה של כנסיה מדומה, שמרצפותיה פסיפס מהמאה הרביעית לספירה. ומצד שני, חיפוש עקבות הקהילה היהודית שהייתה.

דוד שלום המכונה צ'ילי בצעירותו , רווקותו.
תמונה משפחתית נדירה מינואר 1958 , האיש העומדת משמאל, דודה דורה

יושב בשורה התחתונה ומחזיק את הנערה אחייניתו, דוד שלום , גבר נשוי ואיש מאושר

מראות רחוב: אומנות רחוב מהתקופה הקומוניסטית על קירות חניון
תוך הליכה בעיר העתיקה באו לעברנו שלוש נשים שדיברו בינן לבין עצמן בקולניות ובשפה שלא הבנתי

ביקשתי לצלם את הקרסביצות והן שמחו על ההזדמנות. איוואן הסביר לי שהן צועניות ממצוא תורכי ויש להן שפה שונה. הבנתי

הג'ומעה, המסגד התורכי בלב העיר העתיקה

ושעון השמש לטובת העוברים ושבים ואלה המתפללים על קיר המסגד

אומנות הרחוב היא אחד הדברים הבולטים בפלובדיב
עוד זוית מהעיר העתיקה
רחוב בעיר העתיקה של פלובדיב תערובת של בניה תורכית ובלקנית תרבות מרפסות הנשים המציצות

רגע לפני הנסיעה 16.09.2020

בוקר לפני הנסיעה לסופיה. בתום ההליכה לכיוון ג'יסר כשהים נוהם לצידי והשמש עוד לא השתלטה על האויר. הבנתי שהתחלתי לכתוב . " כולנו בולגרים" כך נקראת קבוצה של בני דורי ועוד אך הכותרת הזאת לא מתאימה לי. איני בולגריה, הורי ובני משפחתי צאצאים למגורשי ספרד ולתרבות הספרדית. איני שייכת לגולה או לרוח הגולה ואני מקבלת את ההגדרה של ש.ש. כהגדרה המתאימה להורי ובני דורם "מארץ הולדת לארץ מולדת". רק הסטוריון עם נשמה של משורר יכול היה להגדיר את הדברים כך. בתמצית וחריזה ומצלול המהדק את הנאמר. בצירוף מקרים מקרי אני נוסעת לסופיה בחגים למרות המגפה והסגר כמי שאינו מסרב להזמנה להתקרב למה שהתרחק כל כך. אני מקווה להכיר הפעם את יוצ' בינאר. את השכונה היהודית בעלת השם התורכי . לנסות ולהרכיב עוד חלק או שניים בפאזל הרופף שחסרים בו יותר חלקים מאשר אלה הנמצאים.ואני נזכרת בלאה אישתו של מוטי חבר של יוסי שלמד איתנו באוניברסיטה ולימים נסענו לבקר אותם בבוסטון. איני שוכחת איך מדי ערב לאה זחלה על הרצפה והצמידה פניה לריצפה כדי לראות האם מתחת לספה לא מסתתר חלק קטן מהפזל הגדול. היא היתה נחושה לא לאבד חלק מהלוגו או מהפזל ששיחקו בו הילדים. כולנו כבר הינו עייפים וחיפשנו דרכנו למיטה אך לאה המשיכה לחפש את החלק האחרון בפזל שהתפזר. הפזל שלי התפזר לפני שנולדתי אך הורי נעלמו מאחריותם לאסוף את החלקים. יתכן שהוא התפזר כמה פעמים לכן מלאכת ההרכבה קשה הרבה יותר. אינני כוללת עצמי בכולנו בולגרים, כי אני רואה בכל פעם מחדש את המשטרה הבולגרית דופקת בארבע בבוקר דופקת על דלתות משפחות היהודים בסקופיה או ביטולה . אני רואה את שמונת אלפים היהודים המכונסים בבית הספר בפלובדייב עם צרור קטן מיועדים לטרבלינקה . תודה לאל הם לא נסעו אך זו היתה המטרה. אני שומעת את סיפור פחדיה והרעב הקשה של ילדה קטנה שבגרה לתוך המלחמה , את חוסר האונים של יהודי סופיה ואיני רוצה להיות אלא יהודיה ממוצא ספרדי ובולגרי. אני גאה מאד בקהילה שאני משתייכת אליה וללא ספק יש לה מאפיינים. אני אוהבת את השפות שירשתי והן חלק מהD.N.A שלי ושל משפחתיי. לפי הפוסטים והמשפטים הנזרקים לחלל הוירטואלי ניכר מאד הגעגוע לבית. לרסיסי המילים לרסיסי השפה של ההורים והסבתות. כל אחד בדרכו מחפש את הדרך לילדותו. לשייכות המוקדמת ביותר לחיבור ולקשר שאינו מותנה בדבר. עודי כותבת וסביב הדרורים מלקטים מריצפת הבטון של המרפסת בג'יסר ומורן ונימר מסיימים לנקות וזה סימן שעלי להמשיך ללכת. אחת המטרות שהגדרתי לי היא להכיר את הרובע היהודי, את גבולותיו, את שמות הרחובות , את המקום האפשרי של בית סבי וסבתי שמואל ואסתר שמלי ששלוש פעמים אמר לסתרינה אשתו: היידה, והפליגו לארץ ישראל. פעם אחת באמצע שנות העשרים חברון, פעם אחת בשנות השלושים הראשונות לירושלים ופעם שלישית בסוף שנות השלושים לנוה צדק בתל אביב. הפעם הרביעית היתה ב48 מיד לאחר קום המדינה כל המשפחה עלתה בפאן קרסנט.

יהודי עקשן וציוני שרוף היה סבי שמואל שמלי . ומהצד השני בית אבי שכנראה היה בצידו השני של הרובע בשדרה היוקרתית : מריה לואיזה והעסק שלו, חנות לממכר כלי בית היתה ברחוב צאר סימיון 65. יצאתי עם ציפיות וחזרתי עם הפתעות .

בתו של נימר מג'יסר שעיניה וחיוכה ליוו אותי בדרך

רבי יעקב כולי ופירושו לתורה "מעם לועז"

המיועד לנשים ואנשים פשוטים מחוץ לבתי המדרש והישיבות. .

שנים רבות אני לומדת במסגרות שונות תנ"ך ולימודי יהדות. הספריה שלי והמחשב שלי מוצפים בדפי מקורות לימוד, אך למרבה הפלא, פירוש אחד נעדר כמעט מכולם, פירושו של רבי יעקב כולי, מחבר החיבור הפרשני המונומנטלי "מעם לועז" בשפת הלאדינו ותורגם לעברית על ידי שמואל ירושלמי ופורסם בהוצאת "אור חדש" בירושלים בשנת 1967.

"מעם לועז" נקרא :

ילקוט מעם לועז  והוא אוצר האגדה והפירושים וההלכה על תורה נביאים וכתובים

חברו בלשון לאדינו החכ השלם והחסיד רבי יעקב כולי זצ"ל, המגיה ומסדר של המשנה למלך.

אני לא חקרתי את החיבור המקיף של "מעם לועז". אני רק קוראת בו ופירושיו ונהנית מהחידוש הפרשני ומהערך הספרותי של יצירתו. בפירושים שלו ניתן להבין בגישה אנושית, מכילה הרגישה לעני, לדל, לאלמנה. המעידה שהפירוש לא נועד רק להעיד על הכותב אלא על מערכת המסרים החינוכיים הטמונה ומשולבת בתוך הפרשנות לתורה.

הרב יעקב כולי היה מרבני ירושלים ושדריה   1689-1732. ובגיל 25 נסע לקושא כדי להגיה ולהוציא לאור את כתביו של סבו רבי משה בן חביב בעל "כפות תמרים" ו"גט פשוט" שנפטר כאדם צעיר. אני מביאה כאן פרטים על רבי יעקב כולי, שלא היה "מושג" בלימודי התיכון והבגרות. צריך היה לעשות דרך ארוכה כדי להכיר את כתביו ואת האידאולוגיה שלו שנפגשת עם הזמן שלנו.

בגיל 40 לאחר שהוציא לאור את כתבי בן חביב והגיה את "המשנה למלך" של הרמב"ם. והיה מוכר כתלמיד חכם, כידען גדול וכמי שסודות הדפוס ובתי הדפוס של קושא מוכרים לו, התפנה לכתיבת היצירה המהפכנית "מעם לועז" . יצירה תורנית, פירוש לתורה בשפת הלאדינו. עד כה לא נשמע פירוש לתורה שאינו בשפת הקודש השפה העברית. פירושלים לתורה היו מיועדים לגברים יודעי קרוא וכתוב ורבנים, לאליטה תרבותית של העולם היהודי באימפריה העות'מנית. יצירות או פירושים שנכתבו בלאדינו (כמו ההגדה של פסח) היו מיועדים לנשים ואנשים פשוטים שזו שפתם. והנה רבי יעקב כולי הבא מליבה של החבורה התורנית, עושה תפנית ומיעד את פירושו לנשים, לילדים ולאלה שאינם בקיאים בשפת הקודש. הספר הפך לפופולרי והודפס פעמים רבות בדפוס קושטא, דפוס סלוניקי דפוס ליוורנו ודפוס וונציה. רבי יעקב כולי הספיק לכתוב פירוש לבראשית ושמות ושאר העבודה נעשתה לאחר מותו על ידי חכם יצחק מאגריסו, חכם יצחק ארגואיטי, חכם רחמים מנחם מיטראני וחכם רפאל חייא פונטרימולי.

הפירוש מלווה בהתכתבות  וציון של פירושים שונים, מדרשים ודברי חז"ל שקדמו לו. כולם משולבים בתוך כתיבתו מבלי להפריע לרצף הפירוש. מבחינת הפירוש זה ללא ספק ז'אנר בפני עצמו, נגיש וקל, אבל עיקר המהפכה היא בעובדה שהפירוש נכתב בלאדינו וקהל היעד אינו רק חכמי ומשכילי המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה, אלא בעיקר נשים ופשוטי העם , אלה שידעו רק את השפה העממית, השפה היהודית.

וכך כתב בהקדמה:

ידעתי בינ"י יקשה מכם עלי וישאלו בני ישראל ויהיו מלעיבים עשות את הקודש זול… מי זה העלם שנתעלמה ממנו הלכה אחת להורות נתן בלבו כנגד מחנה ישראל… יחד עלי תלחשו התייצבו וראו חכמת נשים והוא דרך זול… הלא ממשל משלים הוא ונער יכתבום קטני ישראל… מעשה לסתור… הסכת ושמע ישראל הלא לאמונה אדם עשוי למשמש בקיצ"ו בכל שעה והחי יתן אל לבו ארבע אמות קונות לו… ועד בשחק נאמן עלי במסתרים תבכה נפשי זאת אומרת מדוע באתי אל ארץ נושבת עלמא דשיקרא, וכי לאכול מפריה… מתי אעשה גם אנכי לביתי… להשאיר אחרי ברכה בשם יעקב יישאו את שמו בישראל, ובכן תרתי אני בלבי אל תמנע טוב בהיות לאל ידך לעשות חטיבה אחת לישראל… ואי משום לעז מזקנים אתבונן הלא זה הדבר נפתח בגדולים המה לאלפי ישראל הנשר הגדול מהר"ין' מיגאש ומשנהו הרמב"ם ז"ל שר וגדול בישראל חיברו ספרים רבים מכמה הלכתא גברוותא. וגם רבינו סעדיה גאון פירש כל התורה בלשון ערבי להועיל לבלתי יודעים, ויעש כן גם רב אחא משבחא גאון ישראל…"

פירושיו פרצו את גבולות זמנו ואת גבולות המקום והתפשטו ברחבי הקהילות הספרדיות בתורכיה והבלקן והיו לספר בסיסי בלימוד הפירוש לתורה.

ואלה עשר המטרות שהועיד ליצירתו:

כדי להבין את המטרות שהציב לפניו המחבר, עלינו להתחקות אחרי הקדמתו הגדולה שכתב בלשון לאדינו (וניתרגמה ללשון-הקודש במהדורת ירושלים תשכ"ז), ובה עשר מטרות.

המטרה הראשונה: למען ידעו בני הדור את המצוות כיצד יש לקיימן, ואת העבירות כיצד להתרחק מהן, שכן לפעמים אדם נכשל בדברים מתוך אי ידיעת איסורם.

המטרה השניה: להיטיב להבין את הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו, הן האמורים במפורש והן הנרמזים ברמז, ובכללם כל הנסים שנתבארו במדרשים, כגון נסי קריעת ים סוף, מתן תורה וירידת המן.

המטרה השלישית : לקרוא בתורה שנים מקרא ואחד תרגום. שתיקנו חז"ל לקרוא בכל שבוע את הפרשה, כדי שיבינו אותה המוני העם, אשר באותם ימים ידעו לשון ארמית. אבל רבים אינם נזהרים בזה, כי אינם מבינים לשון הקודש ולא כל שכן לשון תרגום. עכשיו שכל התורה כתובה בלשון לאדינו יוכל כל אחד לקרוא את התורה עם הפירוש הזה. ומי שאינו מבין בלשון הקודש יקרא רק הפירוש הזה וישתדל לחלק הפרשה לשבעה ימים ויקרא בכל יום חלק אחד.

המטרה הרביעית: ליישב את כל השאלות המתעוררות בפרשה, כגון יתור לשון או סתירה לכאורה, או דברים שאין אנו מבינים. "כי משה רבינו ע"ה כתב התורה בדיו יקרה מאד מאד ולא כתב בתורה אפילו יו"ד אחת מיותרת בלי הכרח". ומציין כי לא האריך בקושיות ושאלות כדרך המפרשים שקדמו לו, כגון בעל עקידת-יצחק, האברבנאל והאלשיך, למעט אי אלו מקומות, כגון לפני פרשת העקידה, שנקט באומנות המפרשים והעלה עשרים קושיות.

המטרה החמישית: לתאר את המלחמות שאירעו בימי מלכי ישראל והנביאים, והאיגרות שכתבו זה לזה (בזה מתכוון המחבר לביאור הנביאים הראשונים שלא הספיק לחברו).

המטרה השישית: להביא דיני חושן-משפט.

"כי יש בזה תועלת גדולה לסוחרים, כי הרבה פעמים ראינו שבגלל חוסר ידיעה במצות התורה עלול אדם לרדת מנכסיו, לדוגמא הוא קונה דבר שלא בא לעולם, או שנכשל באיזה איסור ריבית והעסק הזה בטל".

המטרה השביעית: לאסוף בספר זה את כל המעשיות הנמצאות בגמרא ובמדרשים ובשאר ספרים, כדי להרחיק מספרי ההיסטוריה הזרים שכל דבריהם הבל, ועוון גדול הוא לבטל הזמן בהם בכל ימות השבוע ולא כל שכן בימי שבת ומועד. "ובלילות החורף הארוכים יהיה לכם דבר להשתקע בו".

המטרה השמינית: לתאר את עבודת הקודש בבית-המקדש והנהגת הכהן הגדול. והתכוון לתאר ולבאר את סדר העבודה בפרשת אחרי-מות (אבל לא זכינו והשלימו בחלקו ר' יצחק מאגריסו, מגדולי רבני קושטה).

המטרה התשיעית: לבאר מעלת התורה, שכל הסיפורים הכתובים בתורה מכילים רמזים חשובים, שעל כך התפלל דוד ואמר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהילים קיט).

והמטרה העשירית השקולה כנגד כולן: כי יש לקיים התורה ולעסוק גם בגמילות-חסדים, ובחיבור הספר זה, שיהיו לו מהלכים בעם, יועדו ההכנסות אחרי ניכוי ההוצאות לקהילות הקודש בירושלים ובצפת וחברון, לפרנסת בני ישיבה וכן למוסדות חסד ולקהילת קושטה. ועשה הסכם עם הגביר ר' יהודה מזרחי, שהעניק מכספו למען הדפסת הספרים. ומציין שזה שנה שנטל על עצמו בחיוב גמור לחבר ביאור כ"ד כתבי הקודש בלאדינו, כשם שמתחייב שליח א"י לסובב בכל הערים. והוא מספר כל זה כדי שכל הלוקח ספר זה, מלבד שיהא מתעמק ולומד נקודות היהדות, יהא גם תומך בכספו במטרה נעלה.

וכך נימק את שם הספר בהקדמה הראשונה:

מקור השם "מעם לועז"

את השם "מעם לועז" שאב מדרשת חז"ל:

"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג) . כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים"

ונתכוון לקרוא לספר בשם "בית יעקב מעם לועז", היינו העם המבינים שפת לאדינו, ולשם הקיצור נקרא "מעם לועז". נראה שגם מצא רמז במקרא:

"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז וגו' מלפני אדון חולי ארץ"

רמז לשם המשפחה כולי.

רבי יעקב כולי, ביוגרפיה

חכם יעקב כולי נולד לאימו ולאביו חכם מכיר כולי בשנת ה' אלפים תמ"ה בירושלים.

אביו עלה לארץ ישראל מהאי כרתים ואימו היא בתו של הראשון לציון חכם משה בן חביב, שעלה לארץ משלוניקי. חכם יעקב כולי עבר לעיר צפת, שם למד תורה מחכמי צפת, ועסק בהעתקת כתביו של סבו הראשון לציון. בשנת תע"ד חכם יעקב כולי נסע לקושטא כדי להדפיס את ספריו של סבו חכם משה בן חביב. בקושטא הכיר את חכם יהודה רוזאניס שעמד על גדולתו, ומינהו לדיין בבית הדין בקושטא. חכם יעקב כולי זכה להדפיס את ספרי סבו, ולאחר פטירת חכם יהודה רוזאניס זכה גם בהדפסת ספריו.

חכם יעקב כולי היה בקי בכל מקצועות התורה, כפי שנראה מספרו 'מעם לועז', בו שילב פרושים על פי הפשט, מדרשים והלכות מסוכמות מהפוסקים אשר היו לפניו. בספרו היטיב להדגיש את המצוות שבין אדם לחברו שבהן הרחיב ועורר את קהל הקוראים. את ספרו הדפיס אחרי הסכם עם אחד מעשירי קושטא ואוהב התורה חכם יהודה מזרחי. חכם זה הסכים לממן את הוצאות הדפסת הספר כאשר הרווחים מהמכירה הוענקו למחבר ולצדקה.

בספר כסא רחמים מספר מרן החיד"א שחכם יעקב כולי היה נוהג בתעניות אך משתדל בהצנעתם. פעם אחת היה שרוי בתענית ג' ימים, לקראת סוף היום השלישי של התענית כיבדוהו בקפה. הוא נענה ולגם מהכוס על מנת שלא יתפרסם מעשה חסידותו.

חכם יעקב כולי נפטר ביום י"ט אב תצ"ב


 הכתיבה

האומנות הגדולה של המחבר היא אומנות השיזור. הוא שזר את הפשט עם האגדה וכך יצא הפירוש כמקשה אחת, שבה מתחברות התורה שבכתב עם התורה שבעל-פה כפי שניתנו בסיני.
לדוגמה, על הפסוק "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ד) הוא כותב:

"אתם ראיתם שאין אלו דברים ששמעתם מפי אחרים וכו', אלא הדברים ראיתם אותם במו עיניכם. …ומתחילת הלילה שבו נגאלתם הייתם פזורים בכל ארץ גושן ובפחות משעה אספתי את כולכם והבאתי אתכם אלי על ענני כבוד וכו', …ושאר העופות נושאים את אפרוחיהם בציפורני ידיהם ומכסים עליהם, לפי שחוששים שמא יבוא עוף מלמעלה ויאכלם, אבל הנשר אינו חושש מכך, ולכן הוא נותן בניו על גבו, וטס עימהם, אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. באותה הנהגה נהגתי עמכם, כי המצרים היו רודפים אחריכם והיו הולכים ומטילים בכם אבנים וחצים ושאר כלי-זין, ואני הסרתי הענן שהלך לפניכם ושמתי אותו אחריכם כדי שיקבל כל אותם חצים מזיקים… והנשר הוא המלך בעופות, ושום עוף אינו יודע לעוף כמותו.., העליתי אתכם למעלה נישאה ביותר… ואתכם נשאתי… כאילו טסתם על כנפי נשרים" (שמות תס"ג בקיצור).

אנו רואים אפוא כי בפניה "אתם ראיתם" נכללים כל הדברים שיסודם באגדה בלשון נוכח. וזו דוגמה אחת מני רבות. דוגמה נוספת למלאכת האיסוף והשיזור אנו מוצאים ברשימות הנסים שהמחבר מונה בכל עניין נסי. בקריעת ים סוף, למשל, הוא מונה חמישים נסים בשזרו את כל הנאמר במדרשים ומביא גם מן הפיוט (בשלח שכ"ט-ש"ע). ובסוף פרשה זו הוא מונה כ"ב הנסים שנעשו בירידת המן. וכן בפרשת יתרו (שמות י"ט, י"ז) הוא מונה חמישים הנסים שהתרחשו במעמד הר סיני ומתן תורה (תצ"א-תקי"א)

.http://folkmasa.org/av/av05mh10.htm, אבנר פרץ, על ההקדמה של רב יעקוב כולי ל"מעם לועז".