קטגוריה: טור דעות

מלחמת תרבות בחסות הקורונה

פורסם בתאריך על ידי

קהל בית הכנסת מול קהל תיאטרון

המגפה המשתוללת ועוברת מאדם לאדם, ניתקה אדם מאדם וחשפה באופן בוטה ביותר, שמתחת למגפה הבריאותית, משתוללת כאן מגפה אחרת. מלחמת תרבות שכל כלי הנשק כשרים עבורה. מי שמעמיד את שאלת כמות המתפללים בבתי הכנסת מול קהל המגיע לתיאטרון, יוצר דימוי מטריד ולא נכון כאילו מתפללי בתי הכנסת אינם צורכים תיאטרון וקונצרטים וקולנוע. או להיפך, כאילו אין אנשי תיאטרון החובשים בתי מדרש ובתי כנסיות. האם רק אני מכירה כאלה? האם אני שייכת לתת תרבות ישראלית שלוחמי חירות המגזרים חדי הגבולות מכירים?

נסיעת אלפים לאומן מול אלפי מפגינים ברחוב בלפור בירושלים

כאשר מעמידים את חסידי רב נחמן מברסלב הרוצים לנסוע לתפילת ראש השנה לאומן באלפיהם, כתופעה ישראלית, ומעמידים את שאלת לגיטימיות הנסיעה מול הפגנות האלפים מול הבית בבלפור וברחבי הארץ. כאילו יש משוואה בה התקבצות המונים להפגנות כאב תסכול וכעס על מצבה של המדינה והשלטון עומד מול נסיעת ההמונים לאומן. האם אין בין חסידי ברסלב, או תלמידי רב נחמן ואוהבי סיפוריו וכתביו (כמוני למשל) שיוצאים להפגנות מתוך אחריות אזרחית? מי המנוול שמעמיד אלה מול אלה והרי אנו האזרחים יודעים שאיננו אלה מול אלה, אנחנו מעורבים אלה באלה ואיש מאיתנו אינו חד ממדי.

אז אולי מדובר במאבק כלכלי ופוליטי? כי במקום לדבר במונחים של פיקוח נפש. הצטופפות המונים היא פיקוח נפש לא רק לנוסע אלא לכל הקרובים לו. האם פיקוח נפש אינו דוחה נסיעה לאומן? מה היה רב נחמן אומר על סוגיה של נסיעה מתוך דבקות לאומן בראש השנה מול סכנת מחלה ומוות?

ולגבי ההפגנות, היתי שם מספר פעמים, לא התערבתי ולא התערבבתי בעומק ההפגשה. אפשר היה לראות שאין אדם ללא מסכה, יש זהירות מכל מגע. יש תנועה בלתי פוסקת.

החתונה של נכד האדמו"ר מבעלז מול ישיבה במסעדות וקהל ההפגנות.

לחסידויות השונות בארץ, יש תרבות מעניינת של חתונות המוניות ולהבדיל, לוויות המוניות. זה אינו רק מפגן של שמחה וכאב, זה ביטוי של קודים חברתיים שאינם מוכרים לציבור הכללי בישראל. אלה קודים שאין לציבור החילוני מתנכר וחסר אמפאטיה אליהם. מתנהלת מולנו מלחמה על הזהות, על קודים חברתיים, על נאמנויות פנים חברתיות של קבוצות שונות. ולפעמים נדמה, שדווקא ההשתתפות בחתונות (במגזר הערבי למשל) היא סוג של הפגנה נגד ההגמוניה שמורידה הוראות והחלטות. לא שואלים האם זה לטובת כולם, מהם המניעים להוראות, האם הן פוליטיות או מקצועיות.

אז אולי הגיע הזמן, להתעניין בקודים התרבותיים של ה"אחר" לפני שמגייסים כלי נשק לשוניים ותרבותיים אלו כנגד אלו. אולי הגיע הזמן להודות שהגבולות בין הקבוצות והמגדרים, הם מדומים וארכאיים. אזרחי ישראל אינם חד ממדיים. אולי עבור תוכנית טלויזיה או רדיו, מעניין יותר להעמיד אלה כנגד אלה , אבל המציאות אינה כזאת.

ואולי הקורונה חשפה את משבר המנהיגות של מדינת ישראל ומשבר המנהיגות בחברה החרדית ויש תנועה מרשימה של חיפוש דרך . אנשים יוצאים מהריבוע של הזום ואינם מוותרים על נוכחות במרחב הציבורי.

מולנו מלחמת תרבות שיש לה שורשים עמוקים בתרבות היהודית של תרבות חילונית, ספרות ואומנות מול רבנות (שהחלה באמצע המאה התשע עשרה) . ומצד שני, כל אלה משתנים מול עינינו. אז בואו ניתן כבוד לימי המגפה ונשנה את ההמשגות, נתעניין ב"אחר" שחרדי, ערבי, דתי, חילוני או דל"ש או כל ואריאציה אחרת. הנגיף בדרכו, משנה את נקודת המבט. אז בוא נשנה את השפה אלה כנגד אלה.

דבר קטן בעניין דביר הי"ד

פורסם בתאריך על ידי

דבר ודביר

 

מהיום בכל פעם שאחזיק ביד את "איתי החיים משחק הרבה" של דוד גרוסמן, שמרכזו גיבורה יהודיה צעירה שנולדה ביוגוסלביה עברה שרדה את השואה, התאהבה בקצין סרבי ועמדה בפני בחירה לנטוש את בתה בת השש או להגן על שמו של בעלה שהואשם בבגידה, כמו שהאשימו במשטר הקומוניסטי הטוטליטרי, עונשה היה גירוש לאי הנידונים, לגולי אוטוק, שם בגולג היוגוסלבי, עברה חיי גיהינום נפשיים ופיסיים על שחרורה ועלייתה לארץ והתיישבותה עם ביתה בקיבוץ. את הסיפור הזה שנכתב על ידי אותו סופר שכתב את "הזמן הצהוב" ואת "אישה בורחת מבשורה", אב שכול ממלחמה ארורה, קנה דביר שורק, וזה הדבר האחרון שאחז בידו במותו. ושמו של דביר אינו שם סתמי, הוא ערגה למקום פנימי, חדרי חדרים בכל הסיפורים עליו ועל משפחתו מזכירים את סבו בנימין הרלינג שנרצח בשנת 2010 בפיגוע בטיול משפחות בשומרון, מזכירים את היותו דור שלישי או רביעי לניצולי שואה. דור שלישי למתיישבי עפרה. משפחה מודעת היטב לסיפור ולמסר ולמשמעות בתוכו היא חיה.

וההרגשה היא שהנער הרך , הרגיש, בעל נפש משוררית, סקרנות אין קץ ורגישות לעולם סביבו, מרכז בתוכו  את הסיפור כולו. הסיפור הישראלי שמבקש להתפרש. מרגע לרגע מאדם לאדם ולפעמים במחיר חיי אדם. גם אם רציתי לומר לעצמי שמול גופת נער צעיר, חייל שבידו החזיק נשק יהודי עתיק: ספר. מול התמונה הקשה הזאת, אין מילים.

אבל, מתבקשות מילים. לתאר  אין פריבילגיה לשתוק. ומתוך חשיפה לרשתות החברתיות, הסתבר לי בכאב גדול, שאת הנער הזה, שלא הכרתי עד אשר נשפך דמו, גם שמים בליבה של המחלוקת הפוליטית שהחלה לפני שלושה דורות. מחלוקת שקורעת את העם הזה, אבל, קיויתי או חשבתי שיש רגעים של סולידריות משפחתית, לאומית. אבל מסתבר שאין זה כך. והכאב הוא על דביר, על אימו ועל אביו, על אחיו ואחיותיו, והכאב זורם כמו הדם ומחלחל וצובע את המילים והרגשות. אולי לרגע אפשר לפנות מקום לאבל ולחמלה ולעצב ולהזדהות, בלי המחלוקת הפוליטית שלא היתה מזוהה עם דביר.

 

מי עצר את רכבות המוות בבולגריה  

פורסם בתאריך על ידי

קיריל וסטפן היו אנשי כנסיה אורתודוכסים בבולגריה בזמן השואה. קיריל היה ארכיבישוף בפלובדיב, ובימים שחוקק "החוק להגנת האומה" המקביל לחוקי נירנברג, הודיעה המשטרה ל־1500 היהודים להתכונן לקראת גירוש. אחר הצהרים הוטל עוצר בעיר, וב־10 במרץ אחר חצות ערכה המשטרה אקציה ואספה את יהודי העיר לחצר ביה"ס היהודי. למחרת בבוקר שלח קיריל מברק למלך הבולגרי, הודיע שאינו מקבל עוד את מרותה של הממלכה הבולגרית, ויפעל על פי מצפונו. הוא הזהיר את מפקד המשטרה בפלובדיב שהוא עומד לתת מחסה ליהודים בכנסיה ויצטרכו לאסור אותו כדי להגיע אליהם. קיריל פרץ את המחסומים בכניסה לביה"ס ונאם לפני היהודים. בצהרים הגיעה פקודה מהמלך לשחרר את יהודי פלובדיב לביתם. הגירוש נדחה.
באותה שעה בסופיה, נחתם צו גירוש לאלפיים יהודים בערי השדה, כשלב ראשון לפני הגלייתם לגרמניה. רבני העיר, אשר חננאל ודניאל ציון, פנו למטרופוליט סטפן וביקשו את עזרתו. סטפן פנה למלך, ביקש ממנו לבטל את הגזרה והזהיר שייתן מחסה ליהודי העיר בכנסיות. כשנודע לו שנעצרו שני הרבנים, שלח למלך מכתב ואיים שאם יישלחו היהודים, הוא ישכב על פסי הרכבת. גירוש היהודים מערי השדה ושילוחם ברכבות נדחה שוב ושוב. בספטמבר 1944 נכבשה סופיה בידי הצבא האדום, התחוללה הפיכה שבעקבותיה פסקו הרדיפות אחר היהודים.
בימים אלה מציינת הקהילה היהודית 75 שנה להצלתה, ויש מי שסיפר לי שהוקמה ועדה שתמליץ על הגשת בולגריה לפרס נובל לשלום. כך ישכיחו את הצד האפל של המשטר ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים.
בארץ מתנהל ויכוח שחלקו מבוסס על אגדת המלך והיהודים וחלקו על בּוּרוּת, איך ניצלה והאמנם ניצלה יהדות בולגריה. מה קרה, שמנע מ־48 אלף היהודים לעלות על הרכבות. איך קרה ש־11 אלף יהודי תרקיה ומקדוניה, בני אותן משפחות שחיו תחת אותו משטר בולגרי, הלכו למותם ואיש לא שרד.
על אבן שחורה בדרך לאוניברסיטת סופיה, לצידה של אנדרטה מכוסה זרי פרחים נובלים, מצאתי באנגלית ובבולגרית את הדברים הבאים: "באביב 1943, הודות למאמצים של חברי פרלמנט, מנהיגי הכנסייה האורתודוכסית, מנהיגי ציבור, אינטלקטואלים ואחרים, נמנע גירוש היהודים למחנות המוות של הנאצים ונמנעה השמדתם הפיזית של יותר מ־48 אלף יהודים. אנו זוכרים את ההצלה יוצאת הדופן הזאת וזוכרים יותר מ־11 אלף יהודים מצפון יוון וחלקים מיוגוסלביה, תחת הממשל הבולגרי, שנשלחו ונרצחו במחנה המוות טרבלינקה".
עמדתי משתאה. זו פעם ראשונה שראיתי באנדרטה כלשהי בבולגריה, מקדוניה או סרביה, הודאה כפולת פנים שיש בה צילה של הודאה באחריות של ממשלה מקומית לשילוח יהודים למחנות המוות. במשך שבעים שנות השלטון הקומוניסטי, נמנעו כל האנדרטות הרבות מאמירה מדויקת. בד"כ הסגנון היה כללי והיהודים הוזכרו כחלק מכל קורבנות הפשיזם: סרבים, צוענים ואחרים. האשם העיקרי ברצח הוא "הפשיזם", או הנאציזם.
לא הוזכר, ולו ברמז, חלקם של המקומיים. לפעמים בשל "אחוות העמים" היוגוסלביים – כיצד יאשימו הסרבים את הקרואטים, אחיהם למדינה החדשה, הקומוניסטית, בהקמת מחנות ריכוז ורצח יהודים, ולהפך. בעולם שהיו בו שני קטבים ברורים של טוב ורע, לא היה הרבה מקום לדיוקים, מספרים ותאריכים.
האנדרטה שראיתי, לא הוקמה לזיכרון היהודים שנספו, אלא להצלת יהודי בולגריה שנשארו בחיים. בפעם הראשונה לא מופיע ניסוח כללי, אלא מוזכרים המצילים וביניהם גם ראשי הכנסייה האורתודוכסית. בפגישה עם אירית ליליאן, שגרירת ישראל בבולגריה, למדתי שהושקע מאמץ גדול מצד ישראל ודיון ממושך עד שהגיעו לנוסח שהניח דעת כולם והכיל את חסידי אומות העולם.
הכיתוב על האנדרטה מזכיר את מקומם של אנשי הכנסייה בהצלת היהודים ונותן תוכן למילים הצלת יהודי בולגריה. הצלה שיש בה אור וגם הרבה צל.
פורסם בישראל היום / דעות/ 22.3.18

שוברים שתיקה

פורסם בתאריך על ידי

אחרי 75 שנים בולגריה לא מתנצלת

במשך 75 שנים מעט מאוד דובר ונלמד בארץ על גורלן של הקהילות הספרדיות בבלקן. מעט מאוד דובר על סופה של קהילת יהודי בלגרד, זגרב או סרייבו, ועוד פחות ידוע ומדובר על יהודי תרקיה ומקדוניה. מי שמע על היעלמותה המוחלטת של קהילת ביטולה, סקופיה או ניש? אחרי 75 שנים הגיע הרגע לשבור שתיקה.
ביום ראשון, 11 במארס, החל מהשעה 10:30 בבוקר, סגרו את הרחובות הראשיים בביטולה. מאות רבות של אנשים התקבצו ברחבה שלפני בית החולים המקומי, ששמו הוסב לאחרונה ל"חיים אברבנאל", על שם הרופא היהודי האחרון שניהל את בית החולים לפני עלייתו ארצה. ברחבה שלפני בית החולים נמצאת אנדרטה צנועה בצורת עץ גדוע, ועליה כמה מילים באותיות קיריליות.
היו שם קבוצות של ישראלים שמשפחותיהם קשורות לקהילת יהודי ביטולה, בני נוער, קבוצה של גרמנים פרוטסטנטים, וחשוב מכל, נוכחותם המורגשת של ראשת העיר וקבוצות מקדוניות מקומיות שלמדו את הנושא. היו גם דיפלומטים וראשי קהילות יהודיות מיוגוסלביה לשעבר. כולם התקבצו כדי להניח זרים ולזכור את 3,144 יהודי ביטולה, קהילה ספרדית עתיקה שהושמדה.
ב־11 במארס 1943, בשעה ארבע בבוקר, אספה המשטרה הבולגרית את המשפחות היהודיות והעבירה אותן לבית החרושת לטבק "מונופול" שבסקופיה, שם פגשו את קהילות סקופיה וניש. ב־29 במארס, לאחר 18 יום, נשלחו לטרבלינקה והושמדו. איש לא נותר.
לאחר קריאת שמות הנספים והנחת הזרים והנאומים, יצא מצעד החיים דרך רחובות ביטולה והפארק, לעבר תחנת הרכבת שממנה יצאו לסקופיה בקרונות משא. למחרת יצאנו שוב למצעד החיים, אך הפעם בעיר הבירה, סקופיה. יצאנו מתחנת הרכבת הישנה שממנה נשלחו היהודים לטרבלינקה לעבר מונופול. רחובות עיר הבירה נסגרו לתחבורה, ומצעד מרשים רב משתתפים מילא את הרחובות לעבר בית החרושת, שנמצא בלב שכונת מגורים. אין ספק שתושבי העיר אז היו עדים לנוכחותם המוזרה של יותר מ־7000 יהודים, מתינוקות ועד זקנים. האם לא שמעו את הקריאות לעזרה ואת הזעקות למים וללחם?
בראש המצעד צעדו ראש ממשלת בוסניה וראש ממשלת מקדוניה, סגן שר הביטחון אלי בן דהן ושגריר ישראל במקדוניה דן אוריין.
האירוע המשמעותי ביותר קרה כאשר בצומת שלפני בית החרושת מונופול נעצרה שיירת מכוניות וראש ממשלת בולגריה, בויקו בוריסוב, יצא מתוכה והצטרף למצעד. השאלה התלויה באוויר היתה אם הוא בא כדי להתנצל בשמה של בולגריה על ציד ורצח יהודי תרקיה ומקדוניה.
אך לא. אחרי 75 שנים הוא לא אמר דבר על אחריותה של בולגריה. ראוי לכל אזרח ישראלי לדעת ולזכור, לצד שמו של אדולף אייכמן, את אלכסנדר בלב, חבר הפרלמנט הבולגרי שניסח את "החוק להגנת האומה", המקביל לחוקי נירנברג, הקים את הקומיסריון לענייני יהודים וניסח את הגבלת התנועה ואת החובה לשאת כפתור צהוב בצורת מגן דוד. ב־22 בפברואר 1943 חתם בלב על הסכם עם שליחו של אייכמן, דנקר. בהסכם נקבע כי בשלב הראשון יגורשו 1,200 יהודי תרקיה ומקדוניה ו־8,000 יהודים מבולגריה. בשלב השני, יישלחו כל יהודי בולגריה. המשטרה הבולגרית קיבלה את ההוראות וביצעה ביעילות רבה את ההסכם: היא הכינה את הדרגשים באולמות מונופול וריכזה את היהודים עד להעברתם ביעילות לידי הגרמנים ומסעם הסופי לטרבלינקה. האם לא הגיע הזמן שאנחנו נדע זאת והבולגרים יישאו באחריות ויבקשו סליחה מהיהודים?
ובכן, למרבה ההפתעה, ראש ממשלת בולגריה שהצטרף למצעד החיים לא התנצל. באופן אירוני, בימים אלה מתנהל כנס בנושא 75 שנים להצלתם של יהודי בולגריה על ידי העם הבולגרי. חבל שלא זו היתה מנת חלקם של יהודי תרקיה ומקדוניה.
פורסם במדור "דעות" של עיתון ישראל היום, 15.3.18