קטגוריה: הגירה
פלובדיב והפודריה שעלתה לארץ ישראל
פלובדיב 2 .
ערב ראש השנה תשפ"א, בניגוד לכל הציפיות האישיות וציפיות הזמן שכולן תלויות במגפה המתפשטת בעורמה רבה סביב סביב. ובכל זאת, רכשתי כרטיסים כאשר המגפה נראתה ידידותית יותר, אך רוב נמלי התעופה כבר נסגרו ובולגריה ויוון נשארו עדיין פתוחות לתנועה. למרות שהכרטיס היה כבר קיים בידי, תחושת האי ודאות ליוותה את הימים המקדימים את הטיסה. עוד אני בונה את הימים הסובבים ומקיפים את פסטיבל השירה בפלובדיב, פסטיבל אורפאוס, כך קוראים לפסטיבל. פלובדיב שעד כה היה לה הקשר אחר עבורי .
עיר ואם בבולגריה שרבים בשכונה שלנו בשיכון סלע בתל אביב, באו ממנה, כמו למשל מאדאם פארדו שחיה ברחוב רוזוב בדירת חדר וחצי וחצר גדולה מוצלת עצי מחט ואימא היתה נוהגת לפעמים לשבת איתה במרפסת לשתות קפה ולדבר. או משפחת חסון, או דורה אישתו של דוד שלום (המכונה צ'ילי) שהכל ידעו שעלתה מפלובדיב. ובילדותי כאשר אמרו פלובדיב, ראיתי את פניה העגולים של דורה והעגילים העגולים שלה שנראו כמו כפתורים גדולים שעברו מכפתורי הסוודר לאוזניה. לפעמים בשחור ולפעמים באדום. ראשה בשיער קצר מוקף תלתלים , עיניה עגולות ותמיד מדברת במתיקות. דורה נהגה לרכון עלי, לנשק בשפתיים רטובות בלחיי או במצחי. לא אהבתי את הנשיקות ולא את הדרך בה רכנה והמחשוף המרובע שלה היה נפתח לפני וראיתי שם את החזה הגדול שלה, אצלנו בבית בדרך כלל החזה היה בפנים ויוצא החוצה בבליטה עם החולצה. היתה לה מילה מיוחדת להביע חיבה "חאנום" היא היחידה שהשתמשה בביטוי, הזה ולימים למדתי שזו מילה תורכית המביעה חיבה.
פעם בשעת חסד של סיפורים, כשהיתה רוצה להמתיק את המרירות והצער אימא סיפרה לי, שבתקופת המלחמה דורה הייתה ידועה בפלובדיב, כ"מדאם". כמי שהיתה אישה יפה וכמי שנתנה מחסדיה לגברים חולפים. ב1948 עלתה ארצה באחת מאותן אוניות גדולות שיצאו מנמל בורגס לארץ ישראל, וכידוע אחד הדברים שעושה תנועה גדולה שעוקרת אנשים ממקומם למקום חדש כמו יפו למשל, היא עירבה את יוצאי סופיה ביוצאי פלובדיב, משפחות עשירות עם משפחות עניות, בלבלה משפחות מהאריסטוקרטיה היהודית מבופיה ומרוסה עם המעמדות הנמוכים, התבטלו גבולות חברתיים של דורות ארוכים. דורה כבר היתה אישה בוגרת כאשר נישאה לדודי שאף הוא אחר להתחתן, ונחשב בקהילה הבולגרית ביפו כרווק מבוגר, אומנם, איש מעניין, צעיר חסר מנוח שניסה את מזלו גם בפאריס של שנות השלושים, אומנם ממשפחה טובה, אך אחר להתחתן ודורה היתה לאשתו וכך בקשר נישואין היתה לדודתי.
לא ידענו למה לדוד שלום ולדורה לא היו ילדים. הם עבדו יחד במפעל הקטן של דוד שלום לבניית סירי גריל חשמליים בשכונת פלורנטין ואהבתי לבקר אותו בבית המלאכה הקטן שממנו עשה את פרנסתו, וקיבלתי ממנו את סיר הגריל הראשון כאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטה וגרתי במעונות הסטודנטים, הגריל הזה, היה אחראי על רוב התבשילים שלי. דוד שלום ודוד ה דורה הם היו צוות. וככל שעברו השנים דורה הרחיקה את שלום מהמשפחה שלנו וקרבה אותו למשפחתה הפלובדיביאנית ולאחייניותיה.
בסוף ימיה דורה חלתה וטופלה בבית חולים וולפסון, תהיתי האם הרופאים ידעו את גילה המדויק, איש לא ידע את גילה המדויק. באותם ימים דוד שלום שהיה טרוד בטיפול בדורה אמר לי: "אין ברירה אני חייב לטפל בה, היא הקפיטל שלי". וזו הפעם הראשונה ששמעתי את המילה "קפיטל" בהקשר כזה ולכן איני שוכחת זאת.
ביום בו נפטרה דורה, הצטרפתי לדוד שלום. זו הייתה לוויה מעוטת מלווים לכן היה חשוב בעיני הרבה יותר להיות בקרבתו וחוץ מזה היתי סקרנית. כאשר עמדנו מול תלולית העפר שגופתה החמה עדיין הייתה קבורה תחתיה, במקום בו בדרך כלל אין שקרים למדתי שדורה הייתה מבוגרת מדודי ב17 שנים. וללא ספק היה לה ידע במדע היופי כי קשה היה להבחין בהבדל הגדול על פי לחייה התפוחות והקמטוטים סביב עיניה שהגיעו באיחור רב. אז פלובדיב עבורי הייתה הקפיטל של דוד שלום, עם ריח בושם מתוק ועגילים עגולים כמו כפתורים, מקום אחר עם מראה אחר. לאחר מותו של דוד שלום, ירשתי ממנו קופסת תמונות, קלטת שכתוב עליה שמי באותיות קיריליות ושם הקליט עצמו משאיר לי מסר הקשור למות אבי, וקופסת נעלים ובה קופסה מקרטון ישן של בונבונירה, בתוכה היו כמה חפצים ישנים, למשל מפית סרוגה במחט אחת, מטפחת משי רקומה מגוהצת ומקופלת וביניהם בתוך קופסה מוזהבת ומעוצבת גם פודריה שדודה דורה כנראה השתמשה בה פעם, אולי בפלובדיב. ספק, אם בארץ, במקום מגוריהם בשכונת העולים , בשיכון צפוף הדירות בתל כביר בעורפה של יפו. נראה שהפודריה המעוצבת עלתה לארץ מפלובדיב באותה אוניה רבת עולים מיד עם הכרזת המדינה, שכנה בתיק היד של דורה שהשתדלה להיראות טוב בכל מצב.
ועכשיו, פלובדיב נחלקת לשניים, היא פסטיבל שירה ומפגש עם משוררים עכשוי בתוך בזיליקה של כנסיה מדומה, שמרצפותיה פסיפס מהמאה הרביעית לספירה. ומצד שני, חיפוש עקבות הקהילה היהודית שהייתה.
יושב בשורה התחתונה ומחזיק את הנערה אחייניתו, דוד שלום , גבר נשוי ואיש מאושר
ביקשתי לצלם את הקרסביצות והן שמחו על ההזדמנות. איוואן הסביר לי שהן צועניות ממצוא תורכי ויש להן שפה שונה. הבנתי
ושעון השמש לטובת העוברים ושבים ואלה המתפללים על קיר המסגד
מי עצר את רכבות המוות בבולגריה
קיריל וסטפן היו אנשי כנסיה אורתודוכסים בבולגריה בזמן השואה. קיריל היה ארכיבישוף בפלובדיב, ובימים שחוקק "החוק להגנת האומה" המקביל לחוקי נירנברג, הודיעה המשטרה ל־1500 היהודים להתכונן לקראת גירוש. אחר הצהרים הוטל עוצר בעיר, וב־10 במרץ אחר חצות ערכה המשטרה אקציה ואספה את יהודי העיר לחצר ביה"ס היהודי. למחרת בבוקר שלח קיריל מברק למלך הבולגרי, הודיע שאינו מקבל עוד את מרותה של הממלכה הבולגרית, ויפעל על פי מצפונו. הוא הזהיר את מפקד המשטרה בפלובדיב שהוא עומד לתת מחסה ליהודים בכנסיה ויצטרכו לאסור אותו כדי להגיע אליהם. קיריל פרץ את המחסומים בכניסה לביה"ס ונאם לפני היהודים. בצהרים הגיעה פקודה מהמלך לשחרר את יהודי פלובדיב לביתם. הגירוש נדחה.
באותה שעה בסופיה, נחתם צו גירוש לאלפיים יהודים בערי השדה, כשלב ראשון לפני הגלייתם לגרמניה. רבני העיר, אשר חננאל ודניאל ציון, פנו למטרופוליט סטפן וביקשו את עזרתו. סטפן פנה למלך, ביקש ממנו לבטל את הגזרה והזהיר שייתן מחסה ליהודי העיר בכנסיות. כשנודע לו שנעצרו שני הרבנים, שלח למלך מכתב ואיים שאם יישלחו היהודים, הוא ישכב על פסי הרכבת. גירוש היהודים מערי השדה ושילוחם ברכבות נדחה שוב ושוב. בספטמבר 1944 נכבשה סופיה בידי הצבא האדום, התחוללה הפיכה שבעקבותיה פסקו הרדיפות אחר היהודים.
בימים אלה מציינת הקהילה היהודית 75 שנה להצלתה, ויש מי שסיפר לי שהוקמה ועדה שתמליץ על הגשת בולגריה לפרס נובל לשלום. כך ישכיחו את הצד האפל של המשטר ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים.
בארץ מתנהל ויכוח שחלקו מבוסס על אגדת המלך והיהודים וחלקו על בּוּרוּת, איך ניצלה והאמנם ניצלה יהדות בולגריה. מה קרה, שמנע מ־48 אלף היהודים לעלות על הרכבות. איך קרה ש־11 אלף יהודי תרקיה ומקדוניה, בני אותן משפחות שחיו תחת אותו משטר בולגרי, הלכו למותם ואיש לא שרד.
על אבן שחורה בדרך לאוניברסיטת סופיה, לצידה של אנדרטה מכוסה זרי פרחים נובלים, מצאתי באנגלית ובבולגרית את הדברים הבאים: "באביב 1943, הודות למאמצים של חברי פרלמנט, מנהיגי הכנסייה האורתודוכסית, מנהיגי ציבור, אינטלקטואלים ואחרים, נמנע גירוש היהודים למחנות המוות של הנאצים ונמנעה השמדתם הפיזית של יותר מ־48 אלף יהודים. אנו זוכרים את ההצלה יוצאת הדופן הזאת וזוכרים יותר מ־11 אלף יהודים מצפון יוון וחלקים מיוגוסלביה, תחת הממשל הבולגרי, שנשלחו ונרצחו במחנה המוות טרבלינקה".
עמדתי משתאה. זו פעם ראשונה שראיתי באנדרטה כלשהי בבולגריה, מקדוניה או סרביה, הודאה כפולת פנים שיש בה צילה של הודאה באחריות של ממשלה מקומית לשילוח יהודים למחנות המוות. במשך שבעים שנות השלטון הקומוניסטי, נמנעו כל האנדרטות הרבות מאמירה מדויקת. בד"כ הסגנון היה כללי והיהודים הוזכרו כחלק מכל קורבנות הפשיזם: סרבים, צוענים ואחרים. האשם העיקרי ברצח הוא "הפשיזם", או הנאציזם.
האנדרטה שראיתי, לא הוקמה לזיכרון היהודים שנספו, אלא להצלת יהודי בולגריה שנשארו בחיים. בפעם הראשונה לא מופיע ניסוח כללי, אלא מוזכרים המצילים וביניהם גם ראשי הכנסייה האורתודוכסית. בפגישה עם אירית ליליאן, שגרירת ישראל בבולגריה, למדתי שהושקע מאמץ גדול מצד ישראל ודיון ממושך עד שהגיעו לנוסח שהניח דעת כולם והכיל את חסידי אומות העולם.
הכיתוב על האנדרטה מזכיר את מקומם של אנשי הכנסייה בהצלת היהודים ונותן תוכן למילים הצלת יהודי בולגריה. הצלה שיש בה אור וגם הרבה צל.
פורסם בישראל היום / דעות/ 22.3.18
THE BEAUTIFUL CITY OF BELGRADE AND DANIELA, WHO MADE AN AGREEMENT WITH GOD
Once again I have flown out to the Balkans, that is, to Belgrade. It is the end of Elul, and the heat is intolerable, both in Israel and in the city situated between two rivers, the Danube and the Sava, and between the Ottoman the Austro-Hungarian empires. An internal border in Europe, and within the Jewish world a border between Sephardic and Ashkenazic Jewry. But that is no longer relevant. A personal journey of ten days.
In my handbag I carry a little book of 60 pages by the Italian-Jewish writer Alain Elkann. In the preface Aharon Appelfeld writes: “Alain Elkann is an assimilated Jew in the full sense of the word, but at the same time he has relationship with Judaism, and that relationship is rooted in a childhood experience that occurred on Yom Kippur. Yom Kippur is described in the book with familiar details; but its influence, continuing through the years, connects Elkann to his tribe and his ancestors and makes him, paradoxically, into a Jew defending his Jewishness.” The paradox described by Appelfeld and expressed by Elkann accompanied me on my journey at the end of Elul and the beginning of Tishrei.
Novibelgrad, Daniela and Sasha
Scattered on the table in Daniela and Sasha’s small kitchen in New Belgrad, a city of apartment houses and shopping centers on the bank of the river, are pictures that Sasha has taken out of a black box which is covered with an embroidered tablecloth and serves as a decorative coffee table. I realize that at the heart of the living room, disguised as a coffee table, is a hidden family archive which is also a microcosmic archive of the Jewish people. And perhaps in every Jewish home, in the middle of the living room or the bedroom, a hidden archive of a Jewish family awaits discovery. Every family is like a drop of the ocean, every drop contains the collective memory within the personal fate.
Daniela has been my friend since 1976, when I first came to the summer camp for Jewish youth in Pirovac, in what was then Yugoslavia and is now Croatia. She is the daughter of the saintly Rabbi Danon, who fought as a partisan and went back to being the rabbi of Yugoslav Jewry. Today Daniela works in the Jewish community center at 1 Karlija Petra Street, in the room where her father worked until his death. His portrait, in the garb of a Sephardic rabbi, hangs behind the desk on which she writes. Daniela holds the post of second in command – secretary general — in the hierarchy of the Jewish community of Serbia. One has only to see her in order to get an impression of the conflict that rages within her. She is very thin; her wild gray hair, which no hairdresser has touched for twenty years, surrounds her head like a halo. She is the mother of Ivan and grandmother of Natan and Chana. The wedding of Ivan and Liora (Yasna) was the first chuppah in the synagogue in twenty years. Daniela is a poet, a graduate of the philosophy department of the University of Belgrade; she has translated from the English one book by Rabbi Riskin, four books by Aryeh Kaplan, and one book by Maimonides. This is one woman who does not pick flowers and hug trees out of gratitude for their beauty in the world. The question that haunts me throughout my visit is how it happened that Daniela, so beautiful, fragile, and poetic, has been stuck for all these years in the heart of the bureaucracy of the Shoah, stuck between the generation of the survivors and the second generation. Ever since the law was passed requiring the government to return Jewish property to Holocaust survivors, Daniela Danon has been the one responsible for the past and the future of the surviving remnant. She is involved in various research projects and investigations concerning the fate of individuals from the Jewish community of former Yugoslavia and the fate of the Jewish community as a whole. In recent years she has dealt mainly with the claims of Holocaust survivors against the Germans, with the aim of obtaining for them the pensions to which they are entitled. (Of course there is opposition, there is a significant group which demands that this large amount of money should go not to individuals but to the Jewish community collectively, without supervision of its actions.) Every person who comes to her tells her the story of his or her survival, brings documents, and she, as the intermediary between the survivor and the agencies to which claims must be made, has to submit the claims and see that the survivors get what they are entitled to. The past penetrates into the present and shapes it. I say to her: “When will you write the book of the stories you have heard here? When will you share the local story with us?" She looks deep into my eyes and says, “When I have finished my task.”
“I am the bureaucracy. I understand that, I am the bureaucracy.” And around her eyes are wrinkles of sleeplessness. Of inner torments that a stranger will never understand. “But I have made an agreement with God,” she says, and her eyes flash. She has a long, thin face and brown, burning eyes; her skin is thin and wrinkles have etched themselves on her forehead and under her eyes long before their time. It looks as if her body and her face are not holding up under the strain of the stories that are entrusted to her, face to face, in the hope that she will bring some salvation at the end of their lives. “What is your agreement?” I ask.
“I will do my work, and You, You will not disappoint me! Let me represent those who sent me with dignity and with success.” And she adds, “To this day all the claims I have submitted have gotten positive answers. That is, He is keeping his part of the bargain between us,” she says, smiling from the depths of her ascetic face. The anxiety that she may not be able to fulfill the expectations of the elderly Holocaust survivors accompanies the whole of my present visit. At home, I have a mother who is a Holocaust survivor from this region, and every time I have to stand before the representatives of the establishment to ask for what is due to her, I expect a failure which indeed occurs in most cases. We have supported several lawyers and intermediaries who take ten percent of the pension or the payment. Daniela receives no compensation; she is there for them. Now it is the month of Tishrei, and in the office of the community gift packages pile up, food for the needy, for the elderly members of the community.
In his book Alain Elkann writes: “What is the meaning of Yom Kippur for me? Its meaning is to feel Jewish. And what does ‘to feel Jewish’ mean? To be myself.”
Imre Kertesz writes in his book Kaddish for an Unborn Child that as a child he already understood that to be a Jew is to feel guilty. Elkann goes on to say, “To be a Jew is to be on the watch, to do everything possible to gain some security for oneself and others.” I go out of the Jewish community building onto the Knez Mihailova pedestrian mall; every step and every touch brings with it the rustle of fallen leaves; a dry gold is flying in the streets. The weather ranges from
oppressive heat and humidity to rain falling all night to a cold morning with mist on the river. The changes are sharp, and I am bothered about matters of clothing, as if all that mattered was whether I would manage to adjust to the time and the changes of the European autumn.
Sasha is a former journalist who now edits the Jewish community newspaper. His mother is a Holocaust survivor and a daughter of the Anaf family and the Alterz family; he identifies himself as a Serbian Jew. When he opens the trunk of pictures and begins his story and the names of his uncles and aunts, his grandfather and grandmother come up, hidden roots are exposed, like a bulb waiting in the earth for the first drops of rain to awaken it. From the pictures, little by little, I got to know his family. His mother who escaped by the skin of her teeth, her large black eyes, her black hair and her whole appearance like that of a Sephardic Jewish woman. Her brothers, her brother Joseph who appears to be dressed in a well-tailored suit, hands in his pockets, wearing a tie, hair parted at the side, in a doorway with an iron gate, smiling a youthful smile for the camera. That is the brother who was caught and murdered, shot over a pit.
Poetry and Rosh Hashanah
My journey fluctuates between my identity as a poet invited to an international literary festival in Belgrade and my identity as an Israeli Jew.
The festival has existed for 54 years, so that it presumably went through the years of post-World War II communism, the breakup of Yugoslavia and the period of Serbia’s new independence. Thus it is an encounter with an old established leadership, but also with younger generations that speak English and are seeking their place in the new era. The festival partly coincides with Rosh Hashanah: a problematic encounter between Jewish time and universal time. Two axes of time that I experience sharply whenever I am outside the country: the question is how I am to act within the axes of time and the parallel axes of space. I must explain that whenever I hear the sounds of the Serbian or Macedonian or Croatian or Bulgarian language, my personal unconscious and un-present wakes up and asks for its own place and time and language. And I, as a private person and a woman, write and find myself in a continual inner struggle. To see and to read what is open and visible and to experience and trace what is hidden, and the encounter between them. To live the schizophrenia but to put up a façade as if everything is in order. In appearance life is a continuous present. But my consciousness reads reality with a double face; there is no chance I could be just a tourist here, or just a poet. I walk in the streets or drive on the roads and my consciousness looks out through at least two pairs of glasses, one focused on the present while the other scans the forties and sometimes digs back to the beginning of the twentieth century, when you could hear Ladino spoken in the streets. Each place echoes itself in several voices and in relations between Jewish being and Jewish nonbeing and how did being disappear and where to. I know that these words will anger many of my friends, even family members. Forget, rest, they say. Enough. Elkann helps me get through the time: “As a lost Jew living in Rome, in the Christian world which honors and loves me and where no one asks me what it means to be a Jew, it sometimes helps me to go back from time to time to the Synagogue de la Victoire in Paris, to remember who I am and what I was. To remember where I need to search for my roots and to draw my strength. Who are the people who will be proud of me if I succeed in doing a good thing?” As for me, I have no synagogue to return to, I need to make my own synagogue. But at a certain moment in the Sunday morning prayer in the Sukkat Shalom synagogue at 19 Marshala Birjuzova Street (you go down the steps from street level next to the Majestic Hotel between lit-up coffee houses and stores with signs for tourists to the level of the alleyway and find the gate and go past security and into the closed-off courtyard) I heard, unbelievably, hymns sung in Ladino, and I wept from the place where you feel the place where your roots were cut off.
The Jewish Cemetery in Belgrade
The Jewish cemetery of Belgrade. There I found among the gravestones the metaphor for the Jewish condition in the twentieth century. To the right of the entrance an impressive monument in white marble, twenty meters long and five meters wide, a tablet between two lions, two torches burning in white marble. A monument dedicated to the Jewish soldiers who fell in the first World War. Soldiers who felt themselves to be part of Serbia and obligated to her and who sacrificed their lives wholeheartedly for their country. With Sasha as a guide I crossed the cemetery, looking at the gravestones that were standing, on all of which were Hebrew-Sephardic names in Hebrew letters, the Hebrew dates and the Gregorian dates. And even though I have no relatives buried in Belgrade, I felt close to the stones, to the people and the names. Then, at the very center, I cam to another monument, a structure of two wings with an iron menorah between them. This monument does not gleam; it is made of poorer materials, concrete and exposed iron. The concrete is discolored; the iron has left a trace of rust on the stone and the concrete. Sasha explained proudly that this is the monument to the victims of the Holocaust, designed by a famous artist by the name of Bogdan Bogdanovic. I was not impressed. The inscription on the memorial plaque reads: “In memory of the Jewish victims of Fascism and the fighters who fell in the People’s Republic of Serbia, 5701-5705.” Just like that, a laconic definition which takes no responsibility. I must admit that the phenomenon of inscriptions on statues and monuments throughout former Yugoslavia causes me anger and frustration. Never any precise facts or numbers, nothing about process and results. Here are some facts: Before World War II, 39,000 Serbian Jews and 1200 Jewish refugees from other European countries were living in Yugoslavia. Eighty-two percent of this Jewish population was wiped out. But the monuments that have been erected in various places all give the impression that the Jews, like everyone else, the Communists, the Serbs, the gypsies, were victims of Fascism and nothing more. The answer lies in the tension between the two monuments: in the First World War the Jews, in their own eyes and in the eyes of those around them, were Serbian citizens in every respect. They clung to their citizenship and their patriotism, and at the same time they were bound to the Jewish community and its common language. For them there was no contradiction. Two decades later the picture has changed; through a gradual process they have lost their Serbian identity in the eyes of the surrounding peoples, and their Jewish identity has made them a target. The monument to the dead of World War I treats them as heroes. They are part of the mythos of heroism, like the lions that flank the tablet. After the Holocaust they are nameless “victims of Fascism,” and the generalized anonymous enemy makes it possible for the Communist regime to avoid coming to grips with the question of guilt. No guilt attaches to the Serbs, the Croats or the other peoples of the “Yugoslav brotherhood” which has become the supreme value. Sasha tells me that there are plans to build three memorials on the site of the Sajmište camp, where they gathered over 7000 Jews in order to murder them. One memorial to the Jews, one to the Serbs, and one to others. Sasha accepts this as a solution; but Filip David, a Jewish writer whom I was to meet in the next few days, would express rage: the very thought of building three identical memorial sites is tantamount to Holocaust denial. In his mind he already sees foreign visitors laying wreaths, all kinds of empty ceremonies in front of the identical monuments. This is a place where Jews were murdered for being Jews, and there is no justification for connecting it with other victims.
Café Jazz and Preparations for Rosh Hashanah
On the last day, two days before Rosh Hashanah, I was again sitting in the Café Jazz near the steps that go down to the “Sukkat Shalom” synagogue, trying to put the experience of the last days in order for myself: experience that was mainly private and not understandable to those around me, neither to my Jewish friends nor my writer friends. The solitude was suffocating me. Nothing could be taken for granted. Not the hour of prayer and not whether the gate would be open, whether I would even find the synagogue. Would they accept me into their congregation? Would I succeed in getting into the atmosphere of prayer even though I had not prepared for the holiday, had not cooked nor bought the simanim, the symbolic foods for the Rosh Hashanah table? I didn’t know. Not until the moment when I entered the space of the illuminated synagogue and heard the Rosh Hashanah evening prayer and the melody of the hymns filled the space, did I feel relief. I was afraid that my face would reflect the terrible tension I was under even while surrounded by a whole congregation dressed for the holiday.
For the last three days of the conference, after being photographed beside the statute of Ivo Andrić, I had gone north with the other festival participants. (Ivo Andrić’s book The Bridge on the Drina accompanies me on my travels. Andrić grasped the beauty and the harshness of the Balkans under Ottoman rule. In the midst of the human mosaic, Muslim and Christian, he planted the family of Lotte, owner of the hotel beside the bridge, a beautiful and courageous Jewish woman in a man’s world. His book is a document of the hard but shared life of the Balkan peoples.) The last three days of the conference were held in the Bačka district in the Vojvodina province of northern Serbia. The central city is Novi Sad, but the poetry festival was held in Indija, a smaller provincial city. On the factual level I was there, I got up on the platform and read and even received a prestigious prize. But from the standpoint of my bipolar soul, I saw with double vision the square, the pedestrian mall, the stores, the cafes—a central-European city on the banks of the Danube, very beautiful. I took pictures and had my picture taken in the wide square in front of the church, but my eyes went in search of the central boulevard, which used to be the street of the Jews, and the great synagogue that was built at the beginning of the 20th century in the confidence that it was established forever. Beside it the Jewish school and the beit midrash, buildings that have changed their function. All these things looked to me like empty vessels, great hollows holding memory. On the 21st of January, 1942, when the temperature was twenty degrees below zero Centigrade, at four o’clock in the morning, the Hungarian police dragged eight hundred Jews out of their homes and murdered them by drowning them in the frozen Danube, or at a moment of mercy by shooting them over a pit. An event I did not learn about in school and did not know about until I came to the city four years ago. Nor did I know the name of the event in Serbian – “Rača.” I know that I am deeply lacerated if I tell about this event, which does not cease to haunt me and trouble the waters of the romantic Danube, the beautiful blue Danube on whose banks I love to sit with a cup of coffee, counting the swans, on which I love to go boating, whose landscape I love to photograph. So what. Forget, I say to myself, go and meet people, the ones who have got over the twentieth century, who are looking to the future and perhaps do not know what their parents did in their name. Forget.
I left the poets on the banks of the Danube and returned to “Sukkat Shalom,” hurrying to change my clothes and not be late. “Late for what?” they asked me. How was I to explain to them the prayer “Unetaneh tokef.” I passed through the city blazing with secular lights to the synagogue, hidden and illuminated with a different light. Once I asked Daniela how it happened that the “Sukkat Shalom” synagogue remained standing undamaged. The answer was simple: the Germans turned the synagogue into a brothel, and thus it survived.
Filip David, tireless revolutionary
I hid in the café amid the cigarette-smoke cloud which is legal here in any enclosed place and went back to the interview I did with Filip David, a favorite author. Dina Katan Ben Tzion translated several of his books, among them The House of Remembering and Forgetting, which has gotten under my skin and gives me no peace. That book read me and my fears. In that book there is no mercy, and he knows that everything is double. Thus his hero, Albert, whose life includes the tragedy of a violent parting on a speeding train from his parents and his younger brother, retains his double vision into adulthood, even in New York: “The vacation tour turned into a nightmare. The Pullman carriage became a cattle car.” We met several times over the last decade. The first time was in 2007, in the framework of the first “Kissufim” conference, where he was one of the invitees, a surprise for the writers from Western Europe. In the closing dialogue, Filip David got up and in his characteristic independent, oppositional manner called for the founding of an international organization of Jewish writers, on the assumption that in this way we could express solidarity and fight together the same war in different languages. His words were met with applause, but no action was taken in that direction. The call is still heard, and we are at our third or fourth meeting. His blue eyes still flash a white yet smiling fire. We met in the building of the Jewish community in Belgrade in the meeting hall which had known days of splendor. I made him a cup of tea, and he sat down on the other side of the large table, behind him a picture of Danilo Kiš as a young man, smiling, with a lit cigarette between the fingers of his right hand. Before I could open with a question or an explanation of why I was there, he was already deep into a monolog about his worries over what is happening in the surrounding world, and the surrounding world is circles, the first is Belgrade, after that Serbia and after that the world of former Yugoslavia, and after that the Jewish world. He declares that the language spoken in Croatia, Montenegro, Bosnia and Herzegovina is Serbo-Croation and it is only nationalism that is making people crazy and driving them to linguistic separation. From that moment on “nationalism” is the central theme of the conversation. It is the mother of all evil. Nationalism changes the historical narrative. Nationalism, he states, stabbing the table with stiff fingers for emphasis, comes from an emotional place which rejects historical facts. The day I edited the essay was the day the head of a rightist, nationalist party was elected chancellor of Austria. Filip David is absorbed in a political-literary monologue, formulating reality as he sees it: “The problem is always the past,” he says. “The new generation tries to change the past, to revise it. Suddenly the Jewish victims in Serbia are not the victims but the criminals. People don’t know the facts, they don’t know that in Topovske S'upe in 1941 5000 Jews were murdered, and after that in Sajmište, which was an international exposition park beside the Danube, 7000 Jews were rounded up, some of them were sent to their deaths in gas trucks and most of them were sent to concentration camps in Poland.” Without pausing he continues, “The struggle of the partisans against the conquest is almost forgotten. They’re trying to say that the partisans were controlled by the Jews.”
6:30 on almost the last morning. We are having breakfast in the kitchen, a first cup of tea for me and coffee and a cigarette for them. Outside the window, beyond the balcony, autumn clouds with a promise of rain. Daniela looks as though she has not slept all night. I ask her what happened. “I’m afraid that I won’t succeed in my claim on behalf of several old people. Their story sounds completely plausible. I know the routes, the dates on which things happened to them during the war years, everything matches up. I know who fell and who survived. But they’re missing a document or two. I’m afraid that the claim will be rejected. The claims committee doesn’t recognize everything, they’re callous bureaucrats.”
An outsider wouldn’t understand. I can perhaps begin to understand because of my mother, a Holocaust survivor from another part of the Balkans, from Bulgaria, whose Jews were saved in the nick of time. Perhaps thanks to Danilo Kiš, David Albahari, Filip David and other excellent writers. Perhaps because the history and the big words like: Holocaust, Communism, Fascism, concentration camps, Rača, Sajmište, Banitza, Monopol are a betrayal of the truth, a way of wrapping people up in costumes that make everyone look alike. Only the story of the individual, expressed in literature or in unique figures like Daniela who take responsibility for the past for the sake of the human image, only with the individual, his uniqueness and place in the chaos of history, is there a future for memory.
I left Belgrade before Yom Kippur. Rain was falling on the city. I carried with me a sentence from the confession of Alain Elkann: “In my opinion, confession is very important for the sake of a tranquil life. The priest tells us what to do in order to be forgiven. On Yom Kippur, in contrast, we have to interpret forgiveness for ourselves… It’s strange how the Jews are western and at the same time eastern. Jews need to be people of the East, to live in the region of the desert. I would like to spend one day with Rosie in the desert, and on Yom Kippur give myself entirely to the Creator. In an attempt to listen to Him and to love Him, but never to understand Him.” So I returned to my place which I shall never be able to understand, but there is in it a desert from which God speaks to us.
translated by Esther Cameron
נופים שבחוץ, נופים שבפנים
בין השירים , שכבות של שתיקה
יושבת בסטרוגה, בלובי, לאחר ששתלנו את העץ של המשורר הקוריאני, הזוכה בפרס הזהב השנה.
חוזרת אל הדפים הצהובים של המחשב כדי לנסות ולכתוב את אשר נכתב. אחרת, או אותו דבר. אך מבחינת תהליך הכתיבה מעניין לראות את נקודות האחיזה במה שכבר נכתב כדי לכתוב את העכשיו. גם הטכסט הזה הוא נקודת אחיזה למה שיבוא אחריו וגם הוא אינו כולל שום מימד שיכול להיות רגשי. כל הרגש צריך להיות מכונס. דרך החלונות הגבוהים של מלון "דרים" האגם מאבד את הצבעים שלו והופך ללבן, לערפילי. המבנה על כל האסתטיקה שלו, החדר, על שטיחי מקיר לקיר האדומים ומוכתמים, הוילונות הבהירים והוילונות הכמו כבדים, אסתטיקה של עולם שמתפורר מול העיניים. עולם קומוניסטי שנשלח לאיטו לפחי האשפה של ההיסטוריה ומהווה מקור געגועים לנהגי מוניות שכועסים על המצב הכלכלי. נהג מונית בליובליאנה התלונן באוזני על המצב הכלכלי ואמר, אין תעדשייה אין שום דבר. מיוגוסלביה הגדולה התפרקה למדינות שכל אחת שני מליון תושבים, הקטנים לא יכולים להחזיק את עצמם "אני קומוניסט" אמר "יותר טוב קומוניסט טוב מקפיטליסט רע" . וכאשר שאל אותי, מהיכן אני, ואמרתי שאני מישראל, השיב לי "למה אתם יורים טילים על עזה?" . ניסיתי לתקן את הרושם שלו והוא השיב שאנחנו מקבלים טילים מאמריקה, כי כל היהודים עשירים. למזלי, כל נסיעה במונית מסתיימת רק השיחה אינה נשכחת.
שדה התעופה של לובליאנה , מכאן לסקופיה לקצה השני של הבלקן. אנחנו נוסעים שניים, אני עם תוכניותי ויש מי שהולך לראות את העולם הזה דרך עיני, או לצידי.
הבינלאומיות חוזרת על עצמה. התכתבות פעילה עם מי שנוסע לנקודת המוצא שלו ואני ממשיכה במסע שלי בחיפוש הלא נגמר אחרי מה שאני מתקשה להגדירו. איך נראית האהבה איך היא חוזרת אל הגוף כדי לאהוב כמו מהתחלה. מה המתח בין הכתיבה לאי כתיבה האם ניתן להגדירה כשתיקה, כהמתנה.
לנסוע למקדוניה, לבולגריה, לצד הדרומי של הבלקן, פירושו מסע אל התת מודע של השפה. לפני הנסיעה למקדוניה לשפה של התת מודע או אולי נדמה לי שזה התת מודע? ליתר דיוק מסע אחר שפה אבודה שהלכה לאיבוד בדרך אלי ואני בדרך אליה, אלה אותות מהבהבים של ילדות.
האם אני כותבת תוך הליכה והתבוננות או שאני שוכחת מה כתבתי ומה אכתוב.
בשיחת הטלפון היומית שאני משתדלת לדבר עם אמא, לפעמים דווקא וניה עונה לי ואני מנסה לדבר איתה בשפתה. אני מרגישה איך אוצר מילים מסוים חוזר אלי. אני חושבת על המצה האירוני הזה בו גויה בולגריה מפלובדיב עיר ואם בישראל עד מלחמת העולם השנייה, באה לטפל באישה יהודיה מבוגרת בארץ שנבנתה מחורבות העיירות שאבדו. היא אינה יכולה עוד להתפרנס בארצה היא באה לארצם של הגולים מארצה. פליטים שבנו את ביתם והיו לבעלי ביתם. התהליך הזה שיש בו קריעה , הנתקות, חיבור מחדש והמשכיות, אינו גלוי לעין עבור הדמויות הפועלות. הדמויות רואות רק את קצות החוטים של הדברים.
שוב שואלת את אמא מה שם המשפחה שלנו שאבדה במקדוניה. בין 7000 היהודים שנשלחו לטרבלינקה היו בני משפחה רבים.
חוה?
אהה לא ידעתי חשבתי שזו את. חשבתי שאת אתי, הקול שלכן דומה.
אז איפה את? אההה במקדוניה? שכחתי
אמא, מה שם המשפחה שלנו שהיתה כאן במקדוניה?
נשארו שתי בנות של בן דוד שחיות בסקופיה , היא אומרת.
אז מי הן? מה השמות?
לא יודעת את מי לשאול, מתי גיסתי יודעת אבל היא כבר מתה.
השיחה הזאת בלתי נשכחת בשבילי אך היא מלאה בשכחה. בשתיקות שבין המילים ואולי מכאאן אני נסעתי ונוסעת לשכבות של שתיקה.
הנווד, הנדודים, ה Nomad
Me or somebody Else or Nobody – Nomad/ David Albachai
שאלה של זהותו הנוודית של דוד אלבחרי, שאלת זהותו היהודית מתוך שאלת הגדרת ה"מקום" וה"שפה". האם גלות היא גלות ממקום, מזהות או ניתוק השפה ממקום, ניתוק הסופר מקוראיו. אלה שאלות האופייניות מאד לזמננו, לתקופה שהגירה היא חלק ממאפיניה, המעברים ממקום למקום משפה לשפה, יוצרים זהות חדשה שהיא רבת זהויות. וכל ערך מוחלט מוטל בספק. את המאמר הפרגמנטרי הזה, פגשתי בפסטיבל משוררים בוילניצה 2012, דוד אלבחרי קיבל שם פרס מוערך מאד והוקדשה לו חוברת. בה הוא פרסם את מאמר הפרגמנטים הזה: "אני, או מישהו אחר, או אף אחד – נווד". תרגמתי והבאתי את הדברים כחלק מנסיון להרחיב את המושגים המתערערים ונבנים מחדש לעינינו.
1.
זה פשוט לדבר על גלות. במשך עשרים השנים האחרונות – מהרגע בו הגעתי לקנדה – באופן מפורש נלחמתי לא להיות מתוייג כגולה. זה בסדר גמור , אומר בעל הכוונות הטובות, האם נוכל אז לקרוא לך לפחות, המהגר מרצון? או, לא. קראתי. – בשום אופן לא.
עבור מהגר מרצון זהו פאראדוכס. אם מישהו בוחר את מה שנקרא "גלות מרצון" , אז הוא אינו גולה. כמושג, "גלות" מציין מצב בו מישהו למשל, מכריז על מישהו אחר "אויב המדינה". וזה שולח או מכריח אותו לגלות או דן אותם לגלות. אלה העוזבים מרצון, יכולים לראות עצמם כגולים, אך זוהי הבחירה שלהם: למען האמת הם סוגי תיירים שהם נוסעים נלהבים, או חובבים. יש להם דפוסי התעניינות רבה ביעדים אקזוטיים שמתגלים מעט קודרים אך, הם, מאושרים משום שמצאו עצמם במקום בו קיוו להיות.
2.
אתה רואה, זה מה שיכול להגדיר גלות אמיתית: הוא מצא עצמו במקום כלשהו, בו לא רצה להיות.
3.
אבל נוודים – מי שלא יהיו, מה מגדיר אותם? ובאיזה מקום נוודים מוצאים עצמם: במקום שהם נהנים בו או במקום שאינם אוהבים (והאם נעים סביב ללא סבלנות ומחכים ללכת לאיזשהו מקום? במקום בו , אם שום דבר אחר, לפחות, לא ינועו סביב בקוצר רוח)? או האם יש סביב רק נושא מסויים , שבאופן תמידי בתנועה בין מקומות שונים ואקלימים שונים?
ושאלה חשובה ביותר: האם הנווד מוגדר על ידי תנועה במרחב, או על ידי תנועה בין שפות?
4.
יש יותר מדי שאלות. במקום בו יש יותר מדי שאלות, שם בדרך כלל, יש פחות מדי, תשובות.
5.
ככל שעוברות השנים שאלת הזהות מתפתחת והופכת יותר ויותר קשה עבורי. למרות זאת אני מאמין בעיקרון שמספר כפול של זהויות שונות יכול להיות בעל תועלת לסופר, כמו לכל יצור אנושי אחר.
עכשיו, אני מתגעגע להיות בעלים של זהות אחת בלבד. שתהיה לי זהות של עצמי. שמי ושם משפחתי או שרק זהות אחת נבדלת שנוצרה על ידי הטכסטים שלי. בקיצור,הייתי רוצה להיות הטקסט של עצמי באופן בלעדי. הטכסט שלי. הוא מי שאני.
6.
אבל אפילו הזהות הטקסטואלית שלי הופכת להיות צורה מיוחדת של נווד. ברגע זה ממש הטכסט שלי נתון לתרגום. בסרבית, דוד אלבחרי הוא בעל זהות, זהות משתנה באשר היא. למשל, כאשר היא מתורגמת לסלובנית או לגרמנית. ודאי שאיני מכיר את דוד אלבחרי המתגלה מתוך הטכסטים שלי בשפות אחרות. איני יכול אפילו לחוש כיצד הוא נגלה מבעד לעיניהם של אלה המכירים אותי דרך תיווך בינלשוני.
מה שאני מכוון אליו, זוהי, למעשה, "זהות לשונית" – זוהי צורה הרבה יותר משוללת זהות בהשוואה לזאת שאני רוכש דרך דברים שאני עושה לקיומי בלבד.
בכל זאת, ההבדל העיקר טמון בתוכנו ומסגל לעצמו "זהות לשונית" – השייכת לעברנו, בשעה שאנו בוחרים מה שקרוי "זהויות חד פעמיות" על ידי רצוננו שלנו, בהתקשרות עם הנטיות שלנו, החיבות שלנו, הדחיות שלנו, או עם המניעים העדינים המופנמים ביותר שלנו.
7.
מצד אחד, להיות נווד זו הרגשה של שגב. אבל, מצד שני ,זו תחושה איומה. לא לנכס מישהו, זהות התוקפן מושרשת והיא מכאיבה לאנשים רבים. בעוד שסעיף החלפת זהות מייצג דבר מה שיכול להיות פשוט הדבר הטוב ביותר שקרה אי פעם לרבים אחרים. כל זה מכוון אותי לעבר האמן הקונספטואלי מירוסלב מנדיצ' Miroslav Mandicשיתכן שהוא הנווד הגדול ביותר שאי פעם הכרתי. הוא נדד באירופה במשך עשר שנים ורשם את הבלתי נראה ובלתי נתפס עדיין בבהירות רבה אתRose of Wandering . בעשותו כך, הוא הוריד מעצמו מכל זהות הקשורה לזמן. הוא נעשה ליבו של הורד – הורד עצמו בתהליך.
8.
כאשר הגעתי לקנדה , לפני עשרים שנה, כאשר מצאתי עצמי חשוף לשכנוע המוני שאני "גולה מרצון" שהוא משהו שמצאתי מחריד, והכחשתי בעוז אז, ועדיין אני מכחיש – למרות ההכחשות היתה לי הרגשה עקבית כאילו אני נשדד: הם רצו לשדוד את שפתי, הם רצו לשנות את זהותי. הם הכריחו אותי לכתוב על נושאים שלא עניינו אותי בעבר. אלה ששלחו אותי לדרכי, היו בדעה שזו זכותם לדחוף את האצבעות החמדניות שלהם לתוך כיס הנשמה ,לכרית החלומות, לשסתומי הלב, לתוך קופסת החיסכון של הזיכרונות . וכך – חסר כל, נטרף, מושפל, – המשכתי לחזור הביתה וללקק את פצעי. כמובן, פצעים, פצעים פיזיים תמיד נרפאים אבל מה שנשאר אלה הסמליים, אלה העמוקים כמו הקניון הגדול, פצעים אלה, לעולם אינם נרפאים. במילה אחרת, כל עוד אתה חי , הפצעים נשארים לנצח. ואולי זהו הכאב המיוחד אשר מגדיר את הזהות החדשה, הנרכשת לממדים גדולים יותר:
לא משנה השם שתקרא לה. נווד, גולה, אתני, מהגר, או היברידי. תחושת הכאב הזה, מאפשרת לך לדעת שהפכת למשהו אחר. אתה סובל כאב כשאתה שוכב, אתה כואב כשאתה עומד, אתה בכאב כאשר אתה רץ. אתה כואב אפילו כשאתה חושב שאין כאב – שהכאב פסק שלעולם לא יפתיע ויתעורר. בשעה שלמעשה זה רובץ על כתפיך ללא הפוגה רק כדי לסטור לך מאחורי האוזן ולגרום לך לראות כוכבים גם כאשר אינך מצפה לראותם ואתה מאד מודע לזה שזה אינו הדימוי של שמייך. יותר מזה, אתה במקום אחר. עדיין אותו אדם, אבל שונה באופן מוחלט ממה שתהיה מעכשיו ועד עולם.
9.
כלומר, אם אנחנו תופסים את המשפט "אורח חיים נוודי", במובן הרחב יותר של משמעותו, המשמעות היא שכולנו נוודים. הסופרים והאמנים ומה שאנו מכנים: האנשים הרגילים. מי שלפחות פעם אחת יצא אל העולם, להרפתקה קלה, הרוויח את הזכות להיות מזוהה כנווד. לפעמים זה מספיק לצאת מחדר אחד ולהיכנס לאחר כדי להיות נווד. לפעמים לא צריך יותר מאשר שדלת המרפסת תהיה פתוחה.
ואז שוב, יש זמנים שזה לא לוקח שום דבר – הגוף נשאר במקומו , חסר תנועה, בשעה שהנפש ממשיכה לנסוע הלאה והלאה. למעשה, הנפש היא לפעמים הנווד המקצועי האמיתי שהגוף יכול רק לקנא בה.
בשעה שמישהו בוכה מתחת לחלון "מאחר שאמורים להיות שם "שחקנים נודדים" , מדוע לא יהיו אם כן, "סופרים נודדים"?
אבל כמובן, למה שלא יהיו?
10
" אוו לוליטה שלי" אומר המברט המברט , דמותו העצובה של נבוקוב . "יש לי רק מילים לשחק איתן". לכן, אני מנסה לשחק עם מילים בעצמי. לדוגמא, אם נתבונן במילה: "נווד" נראה כאילו היא מורכבת משתי מילים אנגליות " No" ו ""Mad ובסדר הנכון: "Nomad" , כלומר, "לא משוגע".
כאשר משמיעים את המילה המסוימת הזאת "נווד", היא מזכירה לנו שבאנגלית היא מחברת שני ביטויים: "No" ו "mad" כלומר "לא" ו"משוגע" , במילים אחרות, נווד הוא מי שאינו משוגע.
כאשר אומרים את המילה המסויימת הזאת , נווד, שמזכירה לנו חיבור של ביטוי "No" ו "Mud" (או "אדמה" במובן הרחב יותר) ואשר יכוה להיות מובנת כ"נווד". אינו גוף העשוי "אדמה" (כמו בהקשר לסיפור המקראי על בריאת העולם) אבל יתר על כן, דרך החיים הנוודית היא מעלה של התודעה. מה שחשוב אם כן, זו לא רק תנועת הגוף אלא, גם תנועת הנפש.
גלות , ללא ספק, אינה אופנתית עוד , אנו חיים בתקופה של ידע המוני והעולם מוכר כרשת (אינטרנט). הגוף נשאר במקומו והוא כמעט חסר תנועה, בשעה שהנשמה נוסעת מהר יותר ויותר דרך החלל הוירטואלי, ואינה יותר מאשר תמונת מראה של הרוח הקולקטיבית של האדם, והיא קשורה לשיטה ייחודית של קשר חוט- אלחוטי, שלעולם אינו חדל לעבוד.
במילים אחרות, כולנו נוודים, משום שאנו נוסעים על בסיס יום יומי או לפחות אנו משוכנעים שאנו נוסעים בעולם הוירטואלי, שאנחנו מאמינים בקיומו. משום שלו לא היינו מאמינים בקיומו , לא היינו מסוגלים להאמין אפילו בקיומנו שלנו. וכל כולו לא יוביל אפילו לא לעקבה אחת הנשארת מאחור. אפילו לא לעקבה בוצית אחת – לנווד אין בכלל בוץ.
פסח שאינו פוסח ומשאיר סימני דם או יין על דפי ההגדה
פסח שאי אפשר לפסוח עליו
יש שירים שנכתבו עבור הזמן הזה בו האביב קצר ועז אבל הזמן, זמנו של ניסן ופסח מעובר בתוכו. רציתי לעשות אנתולוגיה קטנה שהיא כמו מראה ועקבות של הזמן.
שאינו יודע לשאול
א
"אִי אִיל קִי נוֹן סָאבִ'י פּוֹר דִיָמַנְדַר*
וַהֲלֹא אֵלֶּה הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ גַּם בַּעֲבוּרִי
וְלֹא הָיָה שָׁם מִישֶׁהוּ שֶׁיִּלְחַשׁ בְּאָזְנַי
"אַנְסִי דִישׁוֹ דִיִיוֹ דִי יִשְׂרָאֵל"
כְּמוֹ שֶׁמַּגִּיד אָב לְבִתּוֹ,
יָד עַל כְּתֵפָהּ וּמִלִּים מֵעֵבֶר
לִכְתֵפָהּ.
בְּחֶפְזוֹנוֹ, כְּרוּחַ הַמּוֹתִירָה מֵאָחוֹר
דְּבָרִים כְּבֵדִים מִיכָלְתָּהּ
כָּבְדָם שֶׁל הַחֲפָצִים
עַל הָרוּחַ.
אֶצְבָּעוֹת רוֹטְטוֹת שֶׁל קְצוֹת כַּפּוֹת הַדֶּקֶל
אֵינָן מַנִּיחוֹת לְרוּחַ הַבֹּקֶר
"בִּינְדִיג'וֹ אִיל קְרִיאָדוֹר בִּינְדִיג'וֹ אִיל בִּינְדִיג'וֹ
קִי דִיּוֹ לִיי אֶסוֹ פּוּאֶבְּלוֹ
אָה יִשְׂרָאֵל"
אֲנִי קוֹרֵאת לוֹ שֶׁיָּבוֹא שֶׁיָּבוֹא
עַל שְׂפָתַיִם, מַשְׁלִימָה שֶׁאֵין לוֹ
גּוּף
* בלאדינו:
"ברוך המקום ברוך הוא. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל.
ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה
אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".
ב
אַרְבָּעָה בָּנִים הָיוּ לְבּוֹקָה אֲדֻמַּת הַשֵּׁעָר
קוֹמוֹ אֵיסִיקוֹאִינְטְרָה דִי קְוַאטְרוֹ אִיז'וֹס
אוּנוֹ סָאבִ'יוֹס
אִי אוּנוֹ מָאלוֹ
אִי אוּנוֹ פְלִיכִיזְמוֹ
אִי אוּנוֹ קִי נוֹן אִיל סָאבִ'י
פּוֹר דִיָמַנְדַר
לְשֵׁמַע נִגּוּן הַבָּתִּים
הַכּוֹרְעִים בִּדְבֵקוּתָם לָאֲדָמָה
הֵבֵאתִי לָהּ מִנְחָה
בָּשָׂר מִבְּשָׂרִי
בַּזְּמַן שֶׁהוּא לֹא זְמַן
עֲבוּרָהּ
אֵיפֹה הַמָּקוֹם
שֶׁאֵין בָּעוֹלָם
מְקוֹמוֹ
וְאֵלָיו
אָ
בוֹא
הו מדלן
מַה לַּעֲשׂוֹת בַּתְּמוּנָה בְּתַרְדֵּמָתָהּ –
הִתְעַכַּבְתִּי מוּל יֻקְרָתוֹ
שֶׁל בֵּית גּוּר מֵעֵבֶר לְגֶדֶר בַּרְזֶל מְסֻלְסֶלֶת –
וְחֹדֶשׁ נִיסָן סָבוּךְ בְּשַׂעֲרוֹתָיו שֶׁל עֵץ שֶׁסֶק
שֶׁפֵּרוֹתָיו נִמְשָׁכִים לַגֻּמָּה
שָׁם רָצִיתִי לְהַנִּיחַ רֹאשִׁי וְלִפְתֹּחַ שִׂפְתוֹתַי
שֶׁסֶק בֵּין שְׂפָתַי יַתִּיז
וּבְחֶלְקַת גַּלְעִינָיו קָרָאתִי
הוֹ מַדְלֶן הוֹ מַדְלֶן שֶׁקַּשׁ שְׂעָרָהּ
וְעֵינֶיהָ חוֹפָיו שֶׁל הַיָּם הַשָּׁחוֹר וִירֵכֶיהָ רַכּוֹת וְקוֹלָהּ
עָמֹק עָמֹק וְאָפֵל
שֶׁהָיְתָה רוֹדֶפֶת וְקוֹרֵאת אַחֲרַי "אִיז'וֹ דִי מַמְזֵר"
מַדְלֶן הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה הַקְּרוֹבָה בְּיוֹתֵר
לְמֶרְלִין מוֹנְרוֹ
בַּיָּמִים הָהֵם.
אִין אִינְטְרָאדָה דִי קָאטוֹרְזִי דִיל מִיז דִי נִיסָן1
הָאוֹר הַמֻּחְזָר מֵהַשָּׂדוֹת מֵאֶלֶף חַרְדָּלִים
מַצְלִיבִים, לְיַד בֵּית הַקְּבָרוֹת הַקָּטָן שֶׁל כְּפַר אַהֲרֹן
וּמַחֲרֹזֶת בְּרוֹשִׁים סוֹגֶרֶת עַל נְפָשׁוֹת
שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בֵּית דִּירָה
חֲגוּרַת שֶׁקֶט אֱלֹהִי יָצָאתִי מִתּוֹךְ הָעֵרוּב לַקַּרְפִּיף
מִי עִבֵּר אֶת הָעִיר, עַל הַגִּבְעָה מֵאֲחוֹרַי – שָׁם
בַּיִת יוֹצֵא בַּיִת נִכְנָס וְכֶלֶב נוֹבֵחַ לַמַּעֲרָב –
שָׁם חַרְצִיּוֹת מֵתוֹת בְּהַזְרָעָה עַצְמִית
בֶּאֱמוּנָה בַּבּוֹא הָאֶפְשָׁרִי שֶׁל
הַמּוֹצִיא מָוֶת מִן הַחַיִּים
הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת נְמוּכוֹת שֶׁעֵשֶׂב עָלָה בֵּין
לִבְנֵי כֻּרְכָּר וְטִיט לְשִׂמְחַת לִבִּי הַמּוֹצִיא
יָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ
עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט, מָאס אוּנָה אוֹ דוֹס
סִיקוּנְדָה קֶרִידָה, קִי סָאבִי קוֹאַנְדוּ?2
יָבוֹאוּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת
הָעוֹשִׂין כְּמִין טַבְלָה מְרֻבַּעַת
לְיַשֵּׁר אֶת כָּל הַזָּוִיּוֹת וְיִבְנוּ מְרֻבָּע הַנּוֹגֵעַ
בִּמְרֻבָּע, צְלָעוֹת יְשָׁרוֹת וּנְקוּבוֹת
וְלֹא יִהְיֶה קַרְפִּיף לָעִיר, נְשָׁמָה אֲבוּדָה
שֶׁאוֹתוֹ צֵל מְעֻבֶּה בֵּין עֲצֵי הַפַּרְדֵּס
הוּא מָקוֹם לֶאֱחֹז
בְּרַחְמִי בְּיָדִי וְלִצְעֹק
אַאיי אַאייי אֶל תּוֹךְ
הַשֶּׁקֶט הַמְדַמֵּם אִי אוּנָה פַאסְטוֹר
בָה אִי לִי קוֹנְטִימוֹס טוֹדוֹ קוּאַלוֹ קִי פָּאסוֹ אָקִי3
אֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁשֶּׂה הָיָה פּוֹעֶה בֶּחָצֵר
זָכָר בֶּן שָׁנָה עוֹלָה
לְשִׂמְחַת לִבָּם שֶׁל יְלָדִים זְרוּקִים מֵחוֹבַת הַזְּמַן
וְקָרְאוּ לוֹ שֵׂה כַּפָּרָה שֶׁלָּנוּ
וְהָאַרְבָּעָה עָשָׂר קָרֵב אֵלֵינוּ
כְּשַׁעַר גָּדוֹל וּמְאַיֵּם מִיכָלְתֵּנוּ
לחם עוני
מִלִּים זֶה חֹמֶר לַעֲנִיִּים
וּכְשֶׁאַתְּ שׁוֹאֶלֶת עַצְמֵךְ "מִמָּה אֲנִי עֲשׂוּיָה –
מִתְּנוּעָה, מַחֲשָׁבָה, מִתְּמוּנָה אוֹ מִלָּה"
אֲנִי מְבִינָה שֶׁהָעֹשֶר שָׁמוּר
לַאֲחֵרִים וְלִי אֵין
רַק I שֶׁהוּא EYE שֶׁהִיא אַאַייייי
וּבֶטֶן מְלֵאַת חִטִּים כִּמְחָטִים
וְכָל הַשְּׁאָר הוּא הַהֵהֵהֵד
כִּי מִלִּים הֵן חֹמֶר לְעַבְּדוֹ
וּלְשַׁמְּרוֹ לִקְלוֹשָׁרִים שֶׁמִּכְּלוּם שָׁרִים
מִלִּים הֵן חֹמֶר מַחֲשָׁבָה שֶׁל עֲנִיִּים
וְאֵין לַשָּׂבֵעַ בַּעַל הַתַּלְתַּלִּים רְשׁוּת
לְהִכָּנֵס לַעֲבֹד בָּהֶן אֵין
הַאִם אַתְּ מְבִינָה
עַל מָה אַתְּ מְשִׂיחָה
אִתִּי עַל מַהההה
הָהּ, בְּחַלּוֹנִי קוֹל תּוֹרָה
מְקַנֶּנֶת בַּאֲדָנִית נִשְׁקֶפֶת לְמִרְפֶּסֶת
הַכְּבִיסָה שֶׁל מַלְכָּה הַשְּׁכֵנָה, הָהּ.
כשמעשֵׂי ידַי עושים שירה
חֲסֵרָה לִי אוֹתָהּ צוּרָה אוֹתָהּ תְּמוּנָה
מִמֶּנָּה מֻתֶּרֶת הַפְּקַעַת
וּקְצֵה חוּט נִמְשָׁךְ וּמוּבָל
אַחַר הַיָּד וּמוֹבִיל אוֹתָהּ לָתֵת סִימָן בֶּחָלָל
כִּי מוּעֶקֶת מָתְנַיִם רוֹקַעַת אוֹתִי לָאֲדָמָה
וּפִי נִשְׁאָר קָרוּאַ אֵלָיו (בְּתַבְנִית חָרָשׁ וּמַסְגֵּר)
לְךָ הַדְּמָמָה, תַּחַת לְשׁוֹנִי כִּי מִי יִשְׁמַע מַה מַה
וְלִי הָאֵימָה מֵעֹפֶר רַךְ
נֶהְפָּךְ עַל גֵּווֹ לְעֵינַי –
וְאֵיךְ כְּשֶׁמַּעֲשֵׂי יָדַי אוֹמְרִים שִׁירָה –
אֲנַחְנוּ (הַנּוֹשְׂאִים בִּכּוּרִים) טוֹבְעִים
בְּיָם שִׁכְחָה וּדְבָרִים.
בִּרכַּת כוהנים
וּכְשֶׁהֵם רְכוּנִים וְטַלִּיתוֹתֵיהֶם מְכַסּוֹת עַל יַלְדֵיהֶם
מִי כְּאֹהֶל זָקוּף וְלָבָן וּשְׁוֵה צְלָעוֹת
וּמִי שֶׁמֵּיתָרָיו מְתוּחִים לִצְדָדִים לִפְקֹעַ
זֶה בְּצַד זֶה, מְכֻסִּים וְשָׁוִים וְאֵינָם יְדוּעִים
מֵהַמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ בֵּין הַוִּילוֹנוֹת מִמֶּנּוּ אֲנִי מְצִיצָה
בְּעֵינַיִם גְּלוּיוֹת –
רָאִיתִי גַּם טַלִּית רַכַּת קְפָלִים אֲדֻמָּה וַאֲפֵלָה
שֶׁסִּימָנֵי הַגּוּף תַּחְתֶּיהָ נֶעְלָמִים
עַד שֶׁכָּהוּ עֵינַי וְהָיִיתִי כְּעִוֵּר
פַּעַם רוֹאֶה וּפַעַם אֵינוֹ
וְעֵינַי שָׁפְכוּ מַיִם רַבִּים
נֹכַח פְּנֵי הַנָּשִׁים
שֶׁקְּוֻצּוֹת שְׂעָרָן (בְּלוּלוֹת בְּחִנָּה לִקְרַאת הֶחָג)
יוֹצְאוֹת מִתּוֹךְ כִּסּוּי הָרֹאשׁ וְיָמִים קָשִׁים
פְּרוּשִׂים לִפְנֵיהֶן עַל מַגָּשׁ זֵכֶר
לְמַתְּנוֹת הַנְּדוּנְיָה
וְהֵן תְּמֵהוֹת עַל הָעַיִן שֶׁלִּי הַפְּתוּחָה
כַּמַּיִם וְאֶגְלֵי זֵעָה שֶׁלָּהֶן שׁוֹטְפִים מִמִּצְחָן לְקִמְטֵי הָעֵינַיִם
וּמִחוּץ לַבַּיִת
אוֹרֵב שָׁרָב
וּמִדָּבָר אֶחָד הָיִיתִי שְׁנַיִם.
ניסן והכיסא הריק
יָשַׁבְתִּי וְשַׁרְנוּ מִנְיַן אֲנָשִׁים וְעוֹד אַחַת
וְהַכִּסֵּא מִמּוּל הָיָה רֵיק.
דִּבַּרְנוּ וְשַׁרְנוּ וְאָכַלְנוּ
וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק
יָשַׁבְתִּי לְיַד הַכִּסֵּא
לִפְעָמִים זֶה מוּל זֶה
לִפְעָמִים זֶה מִיָּמִין
לִפְעָמִים בָּא גַּם מִשְּׂמֹאל
וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק.
וַנִּצְעַק וַנִּזְעַק שׁוּב וַנִּזְעַק
לְמַלֵּא אֶת הָרִיק בְּקוֹלֵנוּ
הַהוֹמֶה מֶה מֶה מֶה מֶה
קָרְבָּן הֵבֵאנוּ לוֹ כֶּבֶשׂ תָּמִים
שֶׁיְּהֵא שָׁרִיר הַזִּכָּרוֹן
מֵיתַר מְשׁוֹרֵר בֵּינֵינוּ לְבֵינוֹ
וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק.
בֵּרַכְנוּ וּבִקַּשְׁנוּ לָלֶכֶת
וְהַכִּסֵּא הָרֵיק הָלַךְ בְּעִקְּבוֹתֵינוּ
וּכְשֶׁיָּרַד לַיִל דָּפַק בְּרַגְלֵי הָעֵץ
עַל דֶּלֶת הַבַּיִת:
"פִּתְחִי לִי פִּתְחִי לִי פִּתְחִי
כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מָלֵא" כָּךְ נִקֵּשׁ וּבִקֵּשׁ
נִכְנַס לְמִטָּתִי הָרִיק
וּבְאַרְבַּע רַגְלָיו אוֹתִי חִבֵּק.
Nikola Madzirov משורר מקדוני
ניקולא מדזירוב, Nikola Madzirov
משורר, איש הגות, ומתרגם. הוא אחד הקולות הנוכחים ביותר בשירה האירופאית. הוא נולד בשנת 1973 בסטרומיקה, מקדוניה למשפחת פליטים בלקנית. שירתו תורגמה לשלושים לשונות שונות ולקבצים ש אנתולוגיות שונות בארה"ב, דרום אמריקה, אירופה ואסיה. על ספרו Relocated stone הוא זכה בשנת 2007 בפרס הוברט בורדה לסופרים ילידי מזרח אירופה. וכן בפרס היוקרתי של פסטיבל סטרוגה לשירה Miladinov Brothers Award. כמעט על כל אחד מספריו זכה בפרס.
על בסיס שירתו נעשו שני סרטים קצרים בבולגריה וקרואטיה. ושיתוף פעולה עם נגן הג'אז Oliver Lake חיבר מוסיקה המבוססת על שירתו שהוצגה בפסטיבל ג'אז בפיטס בורג 2008.
לאחרונה פגשתי אותו מנחה שיחות בין משוררים בפסטיבל שירה בברלין בכשרון ובידע רב. נפגשנו לפני כמה שנים בסלובניה ומאז אני עוקבת אחר כתיבתו.
אנו חושפים את הזמן
אנו קיימים כאשר החלונות
והמסמכים הסודיים פתוחים.
אנחנו מנקים את האבק מבלי להזכיר
את המתים ואת אלה שאהבו מבלי למות.
אנחנו תמיד אורזים את הפיז׳מות
בתחתית המזוודה
ואת הנעליים שלעולם אינן פונות פנים אל פנים.
אנחנו קוראים את המכתבים פעם אחת
להחביא סוד מסוים.
בידיים מתוחות אנחנו מגלים את הזמנים
אנחנו שקטים, שקט, לוחשים דברים
זה משנה פחות מפירוש חלומו
של פרפר החי רק יום אחד.
when someone
בחיבוק בפינה תוכל להכיר
מישהו הולך מכאן למקום אחר.
אני חי בין שתי אמיתות
כמו אור ניאון רועד
במבואה ריקה. ליבי אוסף
יותר ויותר אנשים אליו.
I saw dreams
ראיתי חלומות שאיש אינו זוכר
בהם אנשים מקוננים על קברים לא נכונים.
ראיתי חיבוקים במטוס נופל
ורחובות עם עורקים פתוחים.
ראיתי הרי געש ישנים זמן רב יותר מאשר
שורשיו של עץ המשפחה
וילד שאינו פוחד מהגשם.
זה רק היתי אני שאיש לא ראה,
זה רק היתי אני שאיש לא ראה
מחשבות על מזג האויר
אני יודע שקולי
מושפע מהתנאים האטמוספריים,
ושבכיי תלוי
בטריטוריה של הכובשים הגדולים,
אני יודע שבכיס האחורי שלי
אני שומר גזר עיתון –
תחזית מזג האויר
בתקווה שהקשת תשוב
כמו כתר קוצים
מעל גבעה שוממה.
אני יודע שחמלה מתקלפת משם
כמו קליפת עץ
ממנה שבטים עתיקים
בנו בעבר את סירותיהם.
שלווה היא חגורה
האוחזת את ההסטוריה זקופה
אדם צריך לשבת לרגע
ולראות את השמיים
בפחית צבע פתוחה
על החוף.
מיני תרגימא – Luljeta Liesanku – לוליאטה לשאנאקו
מיני תרגימא – Luljeta Liesanku – לוליאטה לשאנאקו – 4 שירים
לוליאטה לשאנאקו. משוררת אלבנית ילידת 1968. ארבעה שירים. תרגמה מאנגלית חוה פנחס-כהן בשיתוף המשוררת
לוליאטה לשאנאקו – Luljeta Liesanku
משוררת אלבנית ילידת 1968, היא זוכת פרס 2009 Vilenice Kristal prize for world poetry. זוכים קודמים בפרס זה היו: מילן קונדרה, אדם זגייבסקי, פיטר הנדקה, וזביגנייב הרברט. לוליאטה לשאנאקו למדה ספרות באוניברסיטת טיראנה והייתה עורכת ראשית של עיתון שבועי "קול הנעורים". כתבה עבור כתב עת ספרותי: דריטה. בשנת 1996 קיבלה פרס על הספר הטוב ביותר של השנה מהוצאת אירוילינדיה. בשנת 1999 השתתפה בתכנית הספרות לסופרים באוניברסיטת איווה בארצות הברית, הוציאה לאור ארבעה קובצי שירה וספרה: פרסקו תורגם לאנגלית.
הסופר והמבקר פטר קונסטנטין בהקדמה ל"פרסקו" כתב: "לוליאטה לשאנאקו היא חלוצה בשירה האלבנית, יש לה קול מקורי ושפתה חדשנית ואינה צפויה. לשירתה יש מעט קשר לסגנונות פואטיים שונים בעבר ובהווה באמריקה, באירופה, או בשאר העולם. ומעניין לא פחות, שירתה אינה קשורה לשירה האלבנית , לשאנאקו היא ללא ספק משוררת מקורית לגמרי.אחד המרכיבים בשירתה הוא העדרה של פרשנות פואטית ישירה לנושאים חברתיים ופוליטיים. לשירתה מגוון נושאים בלתי רגיל המונע תגובות פשטניות לעבר הקשה ולהווה ועתיד בלתי יציבים , זהו אולי אחד האלמנטים ההופכים את שירתה לקלאסיקה עכשווית בשירה העולמית. "
פגשתי את לוליאטה לשאנאקו בפאנל בו השתתפה בפסטיבל ברלין לשירה 2013, המשורר המקדוני ניקולא ראיין אותה בפאנל הנוגע לשירה ו"בית", עיסוק בשאלת המתח בין המולדת לבין ההגירה. היא ריתקה אותי בהופעה רצינית, ביכולת ביטוי ובקריאה מרשימה. בחרתי שלושה שירים שקיבלתי מקור מול תרגום לאנגלית (מאלבנית: הנרי ישראלי) ותרגמתי לעברית. במהלך התרגום נהנתי מאד מהדרך בה השיר הלך והתקלף הלך ונפתח והתגלה עולם מוכר וזר. ומערכת אסוציאטיבית ומיתית הקרובה לי מאד ובין השאר, עלתה דמותו של יעקב , הסולם מהחלום והסולם בחצר ודמותו של עשו ברקע. תיאורי הילדות שלה, הדרך בה היא מתארת אנה קרנינה התקועה בין אגסים בתוך ילקוט בית ספר או השכנה ה"מכשפה" שראוייה לשמה כי היא ישנה עם שני גברים. אמת, מיתוס ורכילות בחברה כפרית סגורה שהמרחק בין הידיעה לדמיון אינו ידוע, בפער הזה , לוליאטה עושה נפלאות בשירה.
**
המסתורין שבתפילות
במשפחתי
תפילות נאמרו בסודיות,
רכות, נלחשו בעד חוטם כואב
מתחת לשמיכות,
אנחה לפני ואנחה אחרי
דקה ונקייה כמו תחבושת.
מחוץ לבית
היה רק סולם עץ לטפס עליו
נשען על הקיר במשך כל השנה,
מוכן לשימוש, לתיקון הרעפים, באוגוסט לפני הגשמים.
מלאכים לא יטפסו מעלה
ומלאכים לא ירדו מטה –
רק גברים סובלים מסכיאטיקה
הם התפללו כי רצו לתפוס הצצה ממנו
מקווים שוב לשאת ולתת על החוזים שלהם
או לדחות את תאריכי היעד.
״אלוהים, תן לי כוח״, הם אמרו
כי היו צאצאיו של עשו
והיה עליהם להסתפק בברכה היחידה
שארית מיעקב,
ברכת החרב.
בביתי, תפילות נחשבו חולשה
כמו לעשות אהבה.
וכמו לאחר שעושים אהבה
בא לילה ארוך וקר
של הגוף.
זה לא זמן ל..
זה לא הזמן בשביל…
לא הזמן לשנות
ככל שאני יכולה לזכור
זה מעולם לא היה זמן לשינוי.
הבית קיבל רטיבות. אולי כל דבר הוא זיוף.
אגסי הבר, טבעות נישואין, משאית החלב,
הילדים המתנדנדים כמו מחטי חייט
במקטורן לא גמור
מחכים לניסיון נוסף.
עוברים מדור לדור כמו המופיליה,
השינוי נישא על ידי הכרומוזום הזכירי
ניתן לזהות את הגברים האלה על ידי הדיוקנאות שלהם
כמו פניו של קיסר, זר על ראשו,
בוהה אל הכישלון
מוטבע לנצח על מטבעות רומאיים.
נשים, לעומת זאת
מאוחר בערב לעולם אינן שוכחות להדליק את האור במרפסת.
הנורה מכוסה ביתושים,
המאמינים שלמרות מה שהם עושים,
מה שכתוב, יקרה.
חדשות ישנות
בכפר השוכן בין שני הרים,
החדשות מגיעות תמיד חודש מאוחר יותר
משופצות במעבר, מלאות שבח, מזכירות רק
את המת שהצליח להגיע
לגן עדן ו.. העושה את "רצון האל".
אביב הורג בדידות עם בדידות, הדמיון
הוא המגונן עלייך מגופך. עצי אגוז.
מתעוררים, גברים שתויים
משעינים את כתפיהם הקרות אל הקיר.
הנערות כאן תמיד מתחתנות עם זרים וממשיכות הלאה
משאירות את הפסלים הבתוליים של עצמן
כבנות חמש עשרה מאחריהן.
אבל הנערים מביאים נשים אל הכפר
מכפרים רחוקים,
נשים ההולכות לעבוד בערמות של עשב וקש באסם
ונושאות בתוכן נביאים.
סלחו לי, רציתי לומר ש״רק אחד יהיה נביא״ .
האחרים יבלו את חייהם בזריקת אבנים
(זהו גם חלק מהנבואה).
בצהרי יום סתוי כמו היום
הם יברחו מבית הספר
כמו רוצח עורבים המגורה בריח הדם
ורודף אחר שלד המכונית של הדוור
ברגע שהיא נעלמת מעבר לפינה
ומשאירה אחריה רק אבק.
הם יגנבו אז אגסים מחצר ה״מכשפה״
ואיש לא יעצור אותם. אחרי הכל, מגיע לה. היא ישנה
עם שני גברים.
בתיק בית הספר של אחד הנערים בין האגסים
שוכב עותק של אנה קרנינה.
מישהו יציץ בו בקוצר רוח ויתחיל מהדף האחרון
נקי ומלא שבח, כמו חדשות ישנות.
מציאות מאונכת
התעוררות זו חובה.
בכל בוקר שלושה דורות פוקחים עיניהם
בתוכי.
הראשון הוא ילד זקן, אבי,
הוא תמיד בוחר את מזלו או את בגדיו מידה אחת קטנה יותר עבורו.
אחריו בא סבי, בימיו המילה ,דיאגנוזיס, לא היתה קיימת.
הוא פשוט נפטר מאומללות שישה חודשים אחרי אשתו.
הזמן לא בוזבז. על גופותיהם
צמח בית חרושת שנועד לתפור מדים עבור הסבלים.
והסבא רבא, אם אי פעם היה קיים
איני יודעת אפילו את שמו. כאן, הזיכרון לי בהפסקה זמנית,
המקורות האיכריים שלי נחתכים כמו ציפורניים עבות וצהובות
של פלחים..
שלושה צללים מאירים כמו יער מעליי
אומרים לי מה לעשות
ומה לא לעשות.
הקשבת לי כשאמרתי, בוקר טוב
אך היה זה אולי פיל הולם על פסנתר
או תפרים מתפוררים בז׳קט הקטן של אבי.
אכן, אבי, אביו, ואביו לפניו
אינם מנסים לשנות שום דבר
גם לא מסרבים לשנות שום דבר. סבון הארעיות
מאפשר להם להרגיש רעננים ונקיים.
הם מקווים רק לגעת בעדינות, דרכי,
שוב בעולם כמו כפפות גומי
הנוגעות בחיבה בעדויות
סצנת פשע.
תרגמה מאנגלית חוה פנחס-כהן בשיתוף המשוררת
משוררים והגירה (נגיעה קלה וראשונה)
איליה קמינסקי, משורר צעיר בשפה האנגלית. יליד אודסה שהיגר עם הוריו לארה"ב. שמעתי את קריאתו המיוחדת בחודש האחרון
בפסטיבל בברלין, קריאתו המיוחדת כמשורר חרש שזכרון הקולות מהבית הרוסי נשמעים מתוך קריאתו. תרגמתי שני קטעים ראשונים
לרקוד באודסה
בעיר הנשלטת בשיתוף על ידי יונים ועורבים יחד , היונים כיסו את האזור המרכזי, והעורבים את השוק. נער חרש ספר כמה ציפורים היו בחצר השכן שלו, מפיקים מספר בעל ארבע ספרות. הוא חייג את המספר והתוודה על אהבתו לקול שעל הקו.
הסוד שלי: בגיל ארבע נעשיתי חרש. כאשר איבדתי את השמיעה שלי , התחלתי לראות קולות. בחשמלית צפופה, איש חמוש אחד אמר שחיי יהיו קשורים באופן מסתורי להסטוריה של ארצי, ובכל זאת ארצי אינה יכולה להימצא, אזרחיה נפגשים בחלום כדי לנהל בחירות. הוא לא תאר את פניהם, רק מספר שמות: רולנד, אלאדין, סינבד.
הטנגו של אימי
אני רואה את חלונותיה פתוחים בגשם, כביסה בחלונות
היא דוהרת על פוני פרוע ליום הולדתי,
פוני לבן בקומה השביעית
"והיכן נשמור עליו"? "על המרפסת".
הפוני צהל על המרפסת במשך תשעה שבועות
במרכז חיי; אימי רוקדת.
כן כאן, כמו בילדות, אימי
מבקשת לתאר את דרגות אושר שלי
היא מדברת על מרקים, היא אומרת להם:
בין גדודים של צלחות ומגבות
היא נעה כה מהר – ללא תנועה,
פותחת וסוגרת דלתות .
אך מה היה האושר? פוני על המרפסת!
עברה של אימי, גלימה שלבשה על זרועה.
ציירתי ציר דרך אחר הצהרים
לראות אותה, בת שישים, מחזרת אחר שפה זרה
צעירה, לא צעירה- אימי
דוהרת על פוני בקומה השביעית.
היא נעשית זרה ומשחקת עצמה, פותחת
מה שסגור, סוגרת מה שפתוח.
Luljeta Lieshanaku
המסתורין שבתפילות
במשפחתי
תפילות נאמרו בסודיות,
רכות, נלחשו בעד חוטמים צורבים
מתחת לשמיכות,
אנחה לפני ואנחה אחרי
דקה ונקייה כמו תחבושת.
מחוץ לבית
היה רק סולם עץ לטפס עליו
במשך כל השנה נשען על הקיר,
מוכן לשימוש,לתיקון רעפים, באוגוסט לפני הגשמים.
מלאכים לא יטפסו מעלה
ומלאכים לא ירדו מטה –
רק גברים סובלים מנשית
הם התפללו כדי לתפוס הצצה ממנו
מקווים שוב לשאת ולתת על החוזים שלהם
או לדחות את תאריכי היעד.
״אלוהים, תן לי כוח״ , הם אמרו
משום שהיו צאצאים של עשו
והיה עליהם להסתפק בברכה היחידה
שארית מיעקב,
ברכת החרב.
בביתי, תפילות נחשבו חולשה
כמו לעשות אהבה.
וכמו כשעושים אהבה
אחרי זה, בא לילה ארוך וקר
של הגוף.
לוליאטה לשנקאו, משוררת אלבנית שחיה שנים רבות בארה"ב ובאנגליה ובשני האחרונות חזרה לטיראנה שבאלבניה. שמעתי את קריאתה בפסטיבל ברלין, ואשתדל להמשיך ולעקוב אחר כתיבתה.
לכתוב זה לזכור 