דבר קטן בעניין דביר הי"ד

דבר ודביר

 

מהיום בכל פעם שאחזיק ביד את "איתי החיים משחק הרבה" של דוד גרוסמן, שמרכזו גיבורה יהודיה צעירה שנולדה ביוגוסלביה עברה שרדה את השואה, התאהבה בקצין סרבי ועמדה בפני בחירה לנטוש את בתה בת השש או להגן על שמו של בעלה שהואשם בבגידה, כמו שהאשימו במשטר הקומוניסטי הטוטליטרי, עונשה היה גירוש לאי הנידונים, לגולי אוטוק, שם בגולג היוגוסלבי, עברה חיי גיהינום נפשיים ופיסיים על שחרורה ועלייתה לארץ והתיישבותה עם ביתה בקיבוץ. את הסיפור הזה שנכתב על ידי אותו סופר שכתב את "הזמן הצהוב" ואת "אישה בורחת מבשורה", אב שכול ממלחמה ארורה, קנה דביר שורק, וזה הדבר האחרון שאחז בידו במותו. ושמו של דביר אינו שם סתמי, הוא ערגה למקום פנימי, חדרי חדרים בכל הסיפורים עליו ועל משפחתו מזכירים את סבו בנימין הרלינג שנרצח בשנת 2010 בפיגוע בטיול משפחות בשומרון, מזכירים את היותו דור שלישי או רביעי לניצולי שואה. דור שלישי למתיישבי עפרה. משפחה מודעת היטב לסיפור ולמסר ולמשמעות בתוכו היא חיה.

וההרגשה היא שהנער הרך , הרגיש, בעל נפש משוררית, סקרנות אין קץ ורגישות לעולם סביבו, מרכז בתוכו  את הסיפור כולו. הסיפור הישראלי שמבקש להתפרש. מרגע לרגע מאדם לאדם ולפעמים במחיר חיי אדם. גם אם רציתי לומר לעצמי שמול גופת נער צעיר, חייל שבידו החזיק נשק יהודי עתיק: ספר. מול התמונה הקשה הזאת, אין מילים.

אבל, מתבקשות מילים. לתאר  אין פריבילגיה לשתוק. ומתוך חשיפה לרשתות החברתיות, הסתבר לי בכאב גדול, שאת הנער הזה, שלא הכרתי עד אשר נשפך דמו, גם שמים בליבה של המחלוקת הפוליטית שהחלה לפני שלושה דורות. מחלוקת שקורעת את העם הזה, אבל, קיויתי או חשבתי שיש רגעים של סולידריות משפחתית, לאומית. אבל מסתבר שאין זה כך. והכאב הוא על דביר, על אימו ועל אביו, על אחיו ואחיותיו, והכאב זורם כמו הדם ומחלחל וצובע את המילים והרגשות. אולי לרגע אפשר לפנות מקום לאבל ולחמלה ולעצב ולהזדהות, בלי המחלוקת הפוליטית שלא היתה מזוהה עם דביר.