הסימן היה מותה של ליידי, הכלבה

הסימן היה מותה של לידי הכלבה

ג'ני לבל.jpg
ג'ני לבל

זה היה יום ראשון בחודש אפריל, יום יפה ואביבי בעיר בלגרד, עיר הבירה של סרביה. מסביב העיר רגשה. מזה כמה ימים הגיעו שמועות שקבוצת קצינים הורידה את המלך הסרבי הצעיר בן השבע עשרה וחתמה במקומו בוינה על חוזה כניסה לברית עם הגרמנים.

באחד הימים, כאשר חזרה אנה מבית הספר דרך כיכר העיר ראתה אנשים רבים מאד צועדים במעגלים בכיכר בידיהם דגלים גדולים והם קוראים יחד קריאות : "טובה מלחמה ולא חתימה" או "טוב למות ולא שיעבוד". אנה התרגשה מאד ורצה הביתה לספר לאמה לשאול:

-"אמא למה האנשים צועקים בכיכר?"

-"אנה, אני לא מרשה שתלכי שוב לבדך דרך הכיכר" השיבה אימה בעודה מנגבת ידיה בסינורה והולכת לחדר הסמוך ומסובבת את כפתורי הרדיו הגדול כדי לשמוע חדשות.

-"אבל אמא למה הם צועקים, מה זאת "חתימה"?"

-"חתימה זה חוזה שחותמים שני צדדים, או שני עמים בו הם אומרים שבמקרה של מלחמה הם ילחמו יחד נגד האויב המשותף"

-"איזה עמים, אמא?" שאלה שוב אנה. כשהדברים הולכים ונשמעים מסובכים אמא מקשיבה בכל רגע אפשרי לחדשות והעיניים שלה אדומות וכל פעם היא אוסרת עליה משהו חדש.

-"הגרמנים והסרבים" השיבה אמה כמעט בהסח דעת.

-"אבל נגד מי, מי האויב?" שאלה שוב אנה כשהיא מנסה לדמיין איזו דמות יש לאויב

אמא לא ענתה לה היא הלכה שוב לכוון המטבח כדי להכין את ארוחת הצהריים.

אנה הרגישה שיש משהו לא רגיל ולא מובן באוויר וכנראה השנה לא תיסע כל המשפחה לחוף הים בקיץ. היא יצאה לחצר הסגורה של הבית וחיפשה את ליידי כלבת הזאב שלה שנמנמה מתחת לשיח בחצר. היא ישבה ליד הכלבה שהניעה לעברה את הזנב בעצלתיים. ליידי הייתה כלבה גבוהה וגדולה כשעמדה על שתי רגליה האחוריות הייתה גבוהה יותר מאנה ואת אנה הדבר לא פעם הטריד מאד. נדמה היה לה שהיא קטנה מדי לגילה.

   לפני כחמש שנים הגיע ליידי לבית משפחת פאפו. אבא הביא אותה בתוך סל קניות מקש ארוזה בתוך שמיכת תינוק ישנה וכל גודלה כדור צמר רך. מאותו רגע שהגיעה החלו הילדים לשחק איתה ונוצר ביניהם קשר אהבה. אנה בילתה מאז את רוב שעות אחר הצהריים עם לידי כאשר מדי פעם היא מאלפת אותה לתעלול או תרגיל אחר. אנה ואחיה בנו ללידי בית בחצר ובו הייתה הצלחת שלה שבה הייתה מקבלת ארוחותיה. אחת ליומיים היו הולכים אנה וגורן לקצב בקצה הרחוב שהיה שומר עבורם חלקי בשר שאי אפשר היה למכור אותם לארוחות אדם. אמא היתה מבשלת את הבשר והעצמות בסיר גדול במיוחד ומכינה את ה"מרק" המיוחד לליידי. לכן אין פלא שהיא כה גדלה והתפתחה ופרוותה הבהיקה מנקיון ובריאות.

אנה ישבה על אדמת החצר על יד שיח הורדים המטפס כל הדברים האלה חולפים בראשה, ליטפה את ראשה של הכלבה וחיכתה לגורן אחיה שיחזור מבית הספר. למרות שנוהג היה להציק לה משום שהיא ילדה ומשום שהיא אחותו קטנה ובגלל שיש לה נטייה מעצבנת להשתתף במשחקי הבנים יותר מאשר משחקי בנות, היא חיכתה לו הפעם ליד ליידי מקווה שתהיינה לו תשובות טובות יותר מאלה של אימה.

מבחוץ נשמעו קולות ורעשים שהגיעו מרחובות סמוכים ורחוקים ואפשר היה להבין שאנשים רבים הצטרפו לכיכר ולרחובות המקיפים אותה ומביעים דעתם בקולות צעקה. לפתע התרוממה ליידי מעל מרבצה וגרגרה תוך כדי הילוך איטי לעבר דלת החצר, זה היה הסימן שגורן וחברים שלו נכנסים לחצר וכך אמנם היה. גורן נכנס עם חבר שיחד היו נוהגים לצאת לשייט וחתירה בנהר ויחד התכוונו ללמוד באוניברסיטה לימודי הנדסה. גורן ליטף את ליידי כמעט בהסח הדעת והמשיך את שיחתו עם מישה חברו. מדבריהם הבינה אנה שצפוי גיוס לצבא הסרבי כדי להגן על המולדת ואולי גם מישה לוי וגורן פאפו צפויים להתגייס. קשה היה להבין אם הם עצובים או אולי להוטים להיות גדולים ולצאת לצבא. אבא של אנה וגורן קצין בצבא הסרבי והמדים היפים שלו תלויים בארון על קולב מיוחד ויש גם קופסאות קטיפה במגרה שם מצויות המדליות שלו מתקופת שרותו במלחמת העולם הגדולה. הוא תמיד מספר בגאווה שמשפחת פאפו יושבת בסרביה דורות רבים ומשרתת בנאמנות את ארצה, משום כך נפגע גורן מאד כשלא אישרו את קבלתו לאוניברסיטה בטענה שיש מספר מקומות מצומצם ליהודים. גורן הביא תעודות שאביו שרת כקצין בצבא הסרבי וכך התקבל ללימודי הנדסה.

מישה, למשל, הוא הלך לכנסיה הפרבוסלבית שעומדת בקצה הרחוב והחליף את הדת שלו כי אבא שלו לא היה בצבא הסרבי אבא שלו מורה להיסטוריה בתיכון.

גורן חושב שדת זה בכלל דבר לא חשוב בעולם המודרני ושיום יבא ולא יהיו יותר דתות. אנה לא הבינה בכלל מה זה חשוב. אבל היא ידעה שההורים שלה התחתנו בבית הכנסת הגדול של בלגרד לשם הולכת המשפחה בשמחות משפחתיות כמו חתונות ובר מצווה,פעם בשנה ביום הכיפורים. באותו יום אבא ואמא לא אוכלים ולא שותים אבל לגורן הם מוותרים ואנה עדיין קטנה מדי.

בינתיים ליידי חזרה לרבוץ על ידה והיא המשיכה ללטף את ראשה הרך ואחר כך נכנסה הביתה לקריאתה של אימה. אנה לא רצתה לשאול שאלות בנוכחותו של מישה כי חשה שיצחקו עליה. אך מהדברים ששוחחו בינהם גורן ומישה בזמן הארוחה הבינה אנה שכעסם של האנשים בכיכר הוא נגד הגרמנים ונגד אלה שרוצים להצטרף אליהם. ובאמת גורן אמר שצריך להצטרף לצבא ולהלחם נגדם. אמא שעמדה וגבה אל השולחן ורכנה מעל הכיור אמרה לו שהוא מדבר שטויות הוא צעיר מדי ומספיק אם יגייסו את אבא.

למחרת היה כתוב בעיתון שהמון רב שבר את החלונות בשגרירות הגרמנית ובמוסדות גרמניים שונים. בעיתון גם היה כתוב על גיוס אנשי מילואים לצבא. בערב, בשעת הארוחה, אמא של אנה אמרה שיש ל"זה" ריח של מלחמה. אנה שאלה איזה ריח יש למלחמה אבל אף אחד לא ענה לה. לאחר הארוחה הלכה לחדר שלה, חיבקה את ליידי ונרדמה איתה.

   לא עברו ימים רבים, בדיוק שבאויר התחילו להרגיש את בוא האביב ומדי שנה מזכירים היו בבית את חג הפסח המתקרב, ומתחילות הכנות לקראתו, היו נוהגים להוציא לחצר השימשית את כל הרהיטים ולסייד את הבית, קונים בגדים חדשים..זה החג השני אותו היו חוגגים בבית משפחת פאפו ובדרך כלל השמחה בו היתה מרובה בזכות המאכלים המיוחדים שאימא הייתה נוהגת להכין ואומרת שכך הייתה נוהגת סבתא להכין בחג. בדיוק אז הגיע בוקר אחד שליח ובידו מעטפה עבור אבא של אנה. מאז אותו יום שליח ומעטפה בידו היה אות לבשורה רעה. ליידי גם כן חשה זאת משום שהיא לא הפסיקה לרגע לנבוח על השליח מרגע שקרב לשער החצר, ליוותה אותו בנביחות כשמסר את המעטפה ועד שעזב את החצר כל עוד נפשו. הילדים פרצו בצחוק ברגע ששער נסגר אחריו ושחררו את האחיזה בקולר שלה. הצחוק והחיבוקים של ליידי קפאו באותו רגע שראו את עיניה האדומות של אמא והדמעות שהחלו לזחול מעיניה כך נודע להם שאבא יוצא למחרת לשרות מילואים ארוך בצבא הסרבי.

   למחרת בבוקר עוד לפני שהעיר השחר העיר אותם אבא, לבוש מדים ולמרות החגיגיות שבלבוש היתה בפניו ארשת בלתי מוכרת. העינים של אמא היו נפוחות ואדומות מחוסר שינה ומבכי. ניכר היה שכל הלילה לא ישנה והתקשתה להסיר דאגתה.

   בשניים באפריל 1941 עמדו בשער החצר בפעם האחרונה כל ארבעת בני משפחת פאפו ונפרדו בחיבוק בזה אחר זה מהאב. האב ביקש מגורן שישגיח על אמו ועל אנה אחותו וחיבק אותו חיבוק ארוך. רק ליידי הכלבה הסתובבה בין הרגליים מכשכשת בזנבה מלטפת בלשונה הארוכה את נעליו של האבא ואחר כך ניצמדה לאנה שהתכופפה וחיבקה אותה והשתמשה בפרוותה של הכלבה כממחטה או מגבת לשפע הדמעות המבישות שפרץ מעיניה לבושתה אבל הפעם לא היה איכפת לה שגורן לא הזיל אף לא דימעה אחת.

החיים במשפחת פאפו לא היו עוד כבעבר. הרדיו והעיתונים היו מרכז ההתענינות. בשעות הערב אסור היה לצאת לרחוב או לחברים. בבית נשמעו מילים חדשות כמו "נאצים", "פאשיסטים", או "מחנות עבודה". אנה הרגישה שהעולם השתנה. בגינה פרחו פרחי האביב אבל בבית היתה דאגה.

   יום אחד, היה זה כמעט שבוע מאז שאבא יצא לצבא. אנה השכימה לקום כדי לצאת לשיעור עזרה ראשונה לילדות. היא סרקה את שערה הארוך לשתי צמות ארוכות ויצאה להביא לאמא מתיבת הדואר שבשער החצר את העיתון ביומי: "פוליטיקה". בדרך מהחצר הביתה פתחה אנה את העיתון וראתה כותרת באותיות ענק "גרמניה הכריזה מלחמה על יוגוסלביה" וכותרת שניה: "מפציצים גרמניים בדרך לבלגרד".

אנה רצה לכוון הבית כשהיא קוראת לאמה בכל כוחה: "אמא, אמא, מלחמה..מלחמה…" והיתה בה התרגשות שלא ידעה את פשרה מלבד התחושה שידיעה זו תזעזע את אמה. בבית, אמא כבר קמה גם היא מהמיטה ותוך העמדת הקומקום לכוס תה רכנה מעל תיבת הרדיו הגדול לחדשות של השעה 7:00 ולפתע פרצה מנגינת ההמנון הסרבי לתוך הבית וזה היה כבר סימן שמשהו בלתי רגיל עומד להתרחש… צמרמורת פחד עברה לאורך כל גוה. על פניה של אמה היא ראתה הבעות מתחלפות של דאגה ופחד וריכוז לקראת החדשות. מהרחוב נשמעו קולות של אנשים רבים. ליידי יצאה וישבה ליד השער, אנה חצתה את החצר בריצה ויצאה לרחוב שם עמדו אנשים רבים וזקפו ראשיהם לשמיים ליידי הסתובבה בין האנשים המתקהלים ובעוד הם עסוקים במה שלמעלה מהם היא הרכינה ראשה וריחרחה בין הרגליים והשמיעה גירגור נמוך ומאיים כאילו אמרה: "משהו מוזר מתרחש מסביב"… תוך שניות ספורות נראה להק אוירונים בשמים הטסים בראש חץ וממלאים את האויר ברעם מנועים. היו אנשים שמחאו לעברם כפיים. אנה, ילדה בת 13 עם צמות ארוכות הנופלות על גבה החלה לרוץ בין האנשים ולקרא: "מה אתם עושים זאת מלחמה, אלה הגרמנים…" אבל אף אחד לא התייחס לדבריה ברצינות. אמה רצה אחריה תפשה בכתפה והחזירה אותה הביתה כשליידי משתרכת אחריה.

מאותו יום גורן ואנה לא חזרו ללימודים סדירים. כעבור שעות ספורות אמא הורידה אותם למרתף שהכינה עוד קודם. ואז הבינה אנה שעבודות הנקיון לקראת החג היתה גם כיסוי לנקיון המרתף וארגונו מחדש לימים הקשים הצפויים. בשעה הקרובה החלו להשמע קולות הפגזה מרחבי העיר. מישה החבר של גורן הגיע לפנות ערב מבוהל, מלוכלך כולו ובידו תיק קטן וסיפר בהתנשפות: "העיר בוערת! כל החלק הדרומי של בלגרד נהרס. ניסיתי לחזור לבית שלנו לקחת משהו ששכחתי ולא יכולתי להתקרב…אש. הרובע היהודי הישן של העיר נמחק תוך שעות ספורות…כאילו מישהו כיוון את המטוסים של הגרמנים להפציץ דווקא את הרובע של היהודים. כל בית ובית נפגע…" ומישה לא התאפק ופרץ בבכי. אנה שמרה את הדברים בליבה וחשבה: "אולי, אולי באמת מישהו כיוון.."בדימיונה החלו להצטייר דמויות אפשרויות של מרגלים כמו בספרים שמסתתרים ופוגעים מבפנים. באותם רגעים היא לא ידעה ואף אחד אחר לא שיער שאמנם הסתתרו בתוכם "מרגלים" שעשו את העבודה לגרמנים.

אמא של גורן ואנה שאלה את מישה: "מישה, ואיפה אבא ואמא?" ומישה ענה :"אחרי המהומות האחרונות אבא החליט שהם יסעו לתקופה קצרה לסבתא שגרה בסרייבו." מישה הוסיף "נראה כאילו הגרמנים יודעים בדיוק היכן מרוכזים היהודים, כי דווקא שם חיסלו רובע שלם עד היסוד. באתי להגיד שלום, למרות שחשבתי להישאר בעיר ולסיים את שנת הלימודים, יש לי הרגשה לא טובה אחרי שראיתי את הבית והרחוב בוער אני אסע להרים." גורן ליווה את מישה לשער וליידי הלכה אחריהם. בדרך עוד הרבו לדבר ביניהם ואחר כך התחבקו חיבוק ארוך של פרידה.

   כעבור יומיים החיים בבית משפחת פאפו קיבלו שיגרה חדשה. בחודשים הבאים בבוקר מוקדם אנה היתה יוצאת עם ליידי לטיול קצר בחצר מביאה את העיתון הביתה. בדרך היתה קוראת את הכותרות ומביאה לאמה את העיתון תוך דווח מפיה על העיקר. אחר כך היו יושבים שלושתם במטבח שותים תה עם פרוסת לחם וריבה ומקשיבים לחדשות. באותם ימים החלו להרגיש גם את המחסור במזון. אמא היתה יוצאת פעם בשבוע לשוק או לחנויות שבעליהן הכירו אותה מימים טובים יותר ומביאה מספר מצרכים. לחם ירקות מסוימים גבינה וחלב מהכפריות שבאו למכור בעיר, טעמו של הבשר החל להישכח ומי שסבלה מזה מאד היתה דווקא ליידי שזה היה מאכלה העיקרי עד כה. מדי ערב היו גורן ואנה פותחים את שער החצר ומשחררים את ליידי כדי שתחפש בחושיה אוכל שמתאים לה. לפעמים ברגעים שהרעב היה מכרסם בבטנם והחדשות ברדיו והשמועות לא היו מעודדות היו משוחחים בינם לבין עצמם וחושבים אולי עדיף לשלוח את ליידי לדרכה, היא כלבה כל כך יפה אולי איזו משפחה תאמץ אותה, למה שגורל היהודים יפגע בה. ליידי הלכה ורזתה ומבטה הלך ונעשה עצוב ובכל זאת כל ערב חזרה מהשיטוטים לבית פאפו.

   כך עבר האביב כשהמלחמה מקיפה מכל עבר. הגיעו ידיעות שונות מאיזורים שונים של הארץ ואמא כל הזמן עודדה אותם בכך שהם משפחה מיוחדת מאות שנים מאז גירוש ספרד חיים בבלגרד והעובדה שאבא שבוי מלחמה גם היא עושה אותם שונים ומיוחדים. למרות ההתנגדות של האם גורן  נוהג להתחמק מהחצר לחברים מהם היה שומע פרטים על המתרחש בבתים ועל השמועות ברחוב. אנה היתה מחלקת זמנה בקריאה, כתיבה ביומן שלה ובעיקר משחקת עם ליידי ומאמנת אותה בקפיצות ורדיפה אחרי מקל שזרקה לעברה כדי שזו תחזיר לה אותה לידיה. ליידי כלבת הזאב היתה בימים אלה חברתה היחידה. אנה דברה אליה קראה לה כותרות עיתונים וגם בכתה אל תוך פרוותה כאשר גברו הגעגועים לאבא ולחברים מהכתה.

   בחצר האחורית שם תמיד צמחו הורדים שאמא טיפחה נבלו כל הפרחים ובמקומם צמחו עשבים שוטים ובתחילת החורף גם סירפדים דוקרניים. יום אחד יצאה אמא לחצר לפני שהגיעו ימי הקרה ואספה בעזרת מספריים את הסרפדים לערמה. לא זה לא היה לצרכי נקיון. בצהריים המשפחה אכלה סרפדים מבושלים כתחליף לתרד. הרעב היה כבר עמוק בגוף גורן שרזה מאד גידל זקן ונראה שונה לגמרי. אנה אכלה את תחליף התרד ליד השולחן ואחר כך הלכה להקיא בחצר כדי לא להדאיג את אמה.

   יום אחד חזר גורן מאחת הגיחות שלו החוצה, כולו חיוור מהתרגשות וסיפר שבעיר תלויות מודעות חתומות על ידי הגרמנים המודיעים שהם היום שליטי העיר והם מזמינים את כל תושביה היהודים של בלגרד לבא ולהתפקד במשרדי הגסטאפו בעיר. הוא גם סיפר שאצל חברו הטוב, סטאפן, אימו בקשה ממנו בעדינות שלא יבא יותר אליהם, "כי הימים השתנו…"

   בבית כבר היו מוכנים שלושה תרמילים לכל מקרה. אמא של אנה וגורן הכינה תעודות "מיוחדות" לגורן ובאחד הלילות הוא עזב את הבית כדי להצטרף לפרטיזנים ששמועות על פעולותיהם החלו להגיע לעיר.

*    *    *

מאותו רגע הדברים התרחשו במהירות. סבתא רגינה שעברה לגור  בבית משפחת פאפו, קיבלה את החדרים באגף הימני של הבית. בעוד המשפחה המורחבת מתחילה להסתגל למצב החדש, למחסור ולאוירה הקשה בעיר, הגיעה יום אחד "הזמנה" בידי שוטרים סרביים עבור הסבתא גברת רגינה רוביצ'ק להתייצב ב-9.12 במשרדי הגסטאפו, ומשם תשלח למחנה עבודה.

   אותו בוקר אמא ואנה ליוו את הסבתא שארזה תיק קטן ובו מספר חפצים ובגדי חורף חמים לתחנה שם עמדו משאיות וחיכו לנשים הרבות שהחלו להיאסף מרחבי העיר. אמא של אנה תמכה באמה והשתדלה לעודד אותה ולדבר איתה על העתיד. אולי בקרוב יפגשו כולם כי מה יש לגרמנים לעשות במחנה עבודה עם אנשים מבוגרים. ובכלל הגרמנים ידועים כעם תרבותי.. לאחר שסבתא עלתה למשאית, ויותר לא ראו את ידה המנפנפת לשלום, חזרו השלושה והכלבה לאיטם הביתה בשתיקה.

   במהלך היום הופיעו שני שוטרים סרבים לחצר הבית ומסרו לידי האם שתי "הזמנות" אחת עבור האם והשניה עבור הבת, עליהן להתייצב ב-12 לדצמבר במשרדי הגסטאפו. אותו רגע הסתיימה האשליה שיש יחס מיוחד כלפי משפחות המגויסים.

   עברו יומיים ובאמצע היום הופיעו שני חיילים גרמניים בפתח החצר, ושאלו איפה היתה גרה היהודייה רגינה רוביצ'ק. אנה הצביעה לכיוון הכניסה לחדרה ובאותו רגע ליידי החלה להשתולל היא נבחה והתרוצצה בריצה מהירה מצד אחד של החצר לצד אחר רצה ונובחת ללא סיבה נראית לעין. בין ליידי לבין החיילים הפרידה גדר שמנעה ממנה לקפוץ עליהם. אולם לפתע נעצרה, נסוגה מספר צעדים לאחור בקפיצה אדירה קפצה מעל הגדר ורצה לכוון החיילים. באותו רגע שלף אחד החיילים אקדח וירה בליידי היישר בראשה. הכלבה הפגועה עשתה סיבוב באויר ונפלה בקול חבטה על ריצפת החצר. קול צעקה חנוקה נשמע מגרונה של אנה שרצה לעבר כלבתה השרועה מדממת על הריצפה. עוד היא מחבקת את גופתה הדוממת והמדממת של הכלבה נכנסו החיילים לחצר לכוון חדרה של סבתא פתחו אותו עם המפתח שבידם מלאו בתיק חפצים שונים שמצאו שם, יצאו, נעלו שוב את הדלת שמו על המנעול חותמת ויצאו מהחצר מבלי להעיף מבט על הכלבה שהרגו או על הילדה השרועה באבלה.

   לאחר שחפרה בור וקברה בתוכו את ידידתה האהובה, חזרה אנה הביתה. היתה שעת אחר צהריים מאוחרת ואמה לא הדליקה כל אור. ישבה ליד השולחן והכינה רשימות באפלה. אנה פתחה ואמרה "אמא אנחנו מוכרחות לברוח. מה שעשו לליידי יעשו גם לנו" בקולה נשמעה בגרות שאינה אופיינית לילדה בגילה, אך ניכר היה שחשבה רבות על הדברים שאמרה. אמה ענתה בקיצור שבלתי אפשרי הדבר והיא מקווה שהדברים ישתנו.

   אותו לילה ארזה אנה תיק קטן ובו בגדים, מעט ספרים, תמונות של המשפחה מימים אחרים, מבלי להפרד מאמה כדי שלא תשנה את דעתה ועם אור ראשון עזבה את החצר לכוון תחנת הרכבת. היא החליטה להקשיב להזהרתה האחרונה של ליידי, ולא למות כמו כלב. בתוכה הבינה שסימן הוא שמי שיורה כך בכלב יורה גם באדם.

   למחרת, יצאה אמה של אנה, לבדה למקום הכינוס שנקבע לה מתוך הנחה שתגיע למחנה עבודה, אולם היא חברותיה הומתו בדרך במשאית המוות. אנה ניצלה ואת הצלתה היא קושרת עד היום, עם התנהגותה המיוחדת של ליידי הכלבה הנאמנה בבוא הגרמנים, לחצר בית משפחתה.

הפלישה ליוגוסלביה – ויקיפדיה

מגילת אסתר, מעם לועז

הדרך בה הרב רפאל יחייא פונטמורלי מפרש את הגלות ושורשי השנאה, זוכר את גירוש ספרד ומנבא את השואה

  • המשך ומהפכה

מי שקורא את ההקדמה למגילת אסתר מבין, איזה עולם עשיר של חכמה וחכמים, עולם של קריאה וכתיבה ואחריות להעביר את הידע מדור לדור. עולם תוסס של ספרות ויצירה שמשום מה נקטע הקשר והרצף עם עולם זה. וכמו שנאמר גם במבוא לספר בראשית ביע"ל וגם במבוא למגילת אסתר יע"ל, הספר נכתב בלאדינו, על מנת שיהא ברור ונגיש לכל אדם, זוהי גישה מהפכנית. גישה המוציאה את הידע של אליטה גברית השולטת בשפת הקודש, בעברית גם אל הנשים, החייטים, הסנדלרים. גדולתו של מפעל ילקוט מעם לועז, שלמרות שנכתב בלאדינו, וליקט והביא מדרשים מחז"ל ומהתלמוד והוסיף את פרשנותו, לא הוריד מרמת הדיון והלימוד אלא הוסיף.

  • ביאליק בהקדמה למשנה:

ואני מרגישה צורך להשוות לאחד הטקסטים המכוננים בארון הספרים היהודי, ההקדמה למשנה של ביאליק שם הוא מנמק מדוע יש לנקד את המשנה להפוך אותה נגישה לכל נפש. להוציא אותה מעולמה הסגור של הישיבה ולאפשר לכל אדם לקרוא בה ולהתענג על עושרה. בעולם שמרני אך משתנה, כשביאליק מזהה בתחילת המאה העשרים את השינויים שמתחוללים בעולם היהודי ואת התפרקותו של עולם התורה המסורתי, הוא מציע את הנגשת המשנה על ידי הכנסת פיסוק וניקוד לכתבי היד. בהקדמה למשנה לאחר שמתאר את המשנה כאחת מאבני התשתית של התרבות היהודית ואת השפה המשנאית שלמרות שמקורה בשפה המקראית , היא הקרובה ביותר לעברית המדוברת הוא מציע:  

"…כל הסגולות האלה מזכות את המשנה להצטרף אף היא לאבני הפנה, ואולי גם לאבני השתיה, של חנוך העם בכל הזמנים ומחייבות את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה. ואולם לשם כך יש לבקש ולמצוא דרכים להקלת למוד המשנה על העם ולהמתיק עליו כפי האפשר את טורח העסק בה. ואל הדבר הזה מכוונת בעיקר הוצאת המשנה בצורה שלפנינו הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרים המצויים בידינו עד עכשו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון1, בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסייעים להבנת העניין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות. דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. ".

  • ההקדמה למגילת אסתר על פי הרב רפאל פונטמורלי:

ההקדמה מפרטת את שמות כל החכמים שהיו באיזמיר ותרמו לפירוש והוא לקט מראשונים ואחרונים ומחכמי ספרד ואשכנז. ואין הבחנה בין אלה לאלה. והמו"ל הוא אבי המחבר משבח את שני בניו, תלמידי חכמים ומכנה אותם: הבכור החכם השלם והכולל ר' ישעיא יוסף ואת בנו השני פלפלא חריפתא שפכוני ביישני מרבה ישיבה מרבה חכמה ר' רפאל חייא שעשה לילות כימים ועזר בעריכת הספר כמו כן מביא ממנו חידושי תורה" האחד חכם שלם והשני פלפלא חריפתא, אשריו של אותו אב שכך הוא רואה ומכנה את בניו. וכך אנחנו לומדים על שושלות של חכמים שאב מכין את בנו, ואביו של רפאל פונטמורלי, היה בנימין פונטמורלי והוא כתב את "ציחית בדבש" ואם באותם ימים לא היו קישוריות לעבור מטקסט לטקסט, הרי הערה זאת היא כקישורית ללכת ולחפש את אותו ספר וללמוד באיזו ערוגה צמח רפאל חייא פונטמורלי.

"ואלה הדברים שהוצאתי מדברי המתרגמים והמוציאים לאור של ילקוט מעם לועז, מגילת אסתר. מי שפרש את המגילה הוא החכם רבי רפאל חייא פונרימולי שמוצאו מאיטליה אך הגיע לאיזמיר וכמו שנאמר " היה אחד מדייני העיר אזמיר בתקופה שבה היתה עיר מלאה חכמים וסופרים דור החכמים הגדולחם לבית פאלאג'י (ואני נזכרת שפרופ' רחל אליאור סיפרה שמוצאה מבית פאלאג'י בתורכיה) ולבית חזן… " וכך הם כתבו:  

נתגלגלה זכות על ידינו בע"ה לתרגם את הספר היקר הזה מעם לועז על מגילת אסתר שנתחבר בלשון לאדינו ע"י הרב המופלג רבי רפאל חייא פונטרימולי זצ"ל שהיה אחד מדייני העיר אזמיר בתקופה שבה היתה עיר מלאה חכמים וסופרים דור החכמים הגדולים לבית פאלאג"י ולבית חזן הספר י"ל בשנת תרכ"ד באזמיר וחזר ונדפס כמה פעמים המחבר ז"ל היה גדול בתורה וגם סופר מהיר ומבין טעם והלך בדרכי רבינו יעקב כולי זצ"ל בספריו הראשונים וליקט מצוף הדבש של דברי חז"ל והמפרשים הראשונים והאחרונים ושילב הדברים ועשאם חטיבה אחת שלימה והמעיין קורא הדברים בשיטפא ודברי המגילה מאירים לו דרך האספקלריה של חכמינו ז"ל ודברי הראשונים והאחרונים נ"ע וחכמי ספרד ואשכנז הספר כתוב בלשון קלה ונוחה ובציון המקורות המחבר ז"ל אף השתמש בדבריהם של החכמים האחרונים שהיו סמוכים לדורו ובדורו וכדי שלא יחסר". הוא מביא אותה מערכת נימוקים שביאליק מאוחר יותר משתמש בנימוקיו בהקדמה למשנה לנקד ולפסק להבהיר והנהיר.

"—המחבר ז"ל היה בן למשפחה מפוארת של חכמים וסופרים לבית פונטרימולי שהראשונים שבהם היו באיטליא ומשם באו לחורקיה אביו היה ר' חיים בנימיז פונטרימולי ז"ל השני שהוציא לאור בשנת תר"ח בשלוניקי את הספר צפיחת בדבש ובו שו"ת של אביו ר' חייא ושל אביו זקנו ר' חיים בנימין זצ"ל בעל שבט בנימין שנשארו לפליטה מן השריפה הגדולה של שנת תר"א בהקדמת הספר משבח המו"ל אבי המחבר ז"ל את שני בניו הבכור החכם השלם והכולל ר' ישעיא יוסף ואת בנו השני פלפלא חריפתא שפכוני ביישני מרבה ישיבה מרבה חכמה ר' רפאל חייא שעשה לילות כימים ועזר בעריכת הספר כמו כן מביא ממנו חידושי תורה בסוף הספר כמו כן מביא חידושי דודו ר' חיים ישעיא ז"ל ממה שנשתייר מן השריפה הנ"ל המו"ל אביו של ר' רפאל חייא היה מחבר הספר פתח הדביר כמו שכותב בספר מעם לועז פ"א דף בדפוס ראשון המחבר ר' רפאל חייא ז"ל הו"ל גם ספרו של ר' חיים שונשול ז ל שמחה לאיש דרושים גם מהסכמת רבי חיים פאלאג"י זצ ל על הספר נראה גדולתו של המחבר ז"ל בתורה שמכנה אותו החכם השלם הכולל ספרא נהר בישראל להלל כמו כן חיבר ספר דרכי איש שאחיו ר' אברהם מביאו בספרו חנוך לנער פנ"ב ר' אברהם הנ"ל מביא שם פל"ב חידוש גם בשם אחיו ר' שמואל רחמים חתנו של אבי המחבר ז"ל היה ר' אברהם אלבעלי.

חידושי תורתם של החכמים לבית פונטרימלי בהירים ונהירים, על דרך החקרי לב ז"ל, וספריהם היו נפוצים ומקובלים על החכמים כי שאפשר לראות מתוך הספר שדי חמד ומספרים אחרים. וגם היו ביניהם חכמים שכתבו ספרים להמון העם ובשפת הלאדינו, כמו ר"א הנ"ל שחיבר הספר חנוך לנער, והמחבר ז"ל, שחיבר ספר זה. וחבל שלא כתב גם על כל ספרי נו"כ.

המביא לביה"ד שמואל בלא"א זלה"ה ירושלמי"

  •  יסודות הזרות והאנטישמיות על פי מגילת אסתר

בפרשנותו לפסוק הבא, פותח הרב פונטמורלי במסה מרתקת ובהירה, המסבירה את יסודות האנטישמיות. הוא מנסח את יסודות האנטישמיות מזוית הראיה של המן ואחשורוש, ניתן להשוות זאת לדרך בה האינקויזיציה נימקה את הסיבות להשמדה ולגירוש של יהודי ספרד במובן מסויים הוא מנבא את השואה והתנהגות העמים והנימוקים לשיתופי הפעולה של עמי אירוה עם הנאצים.

 וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

זוהי ההגדרה של שונא יהודים, מי הם היהודים, מהם המאפיינים שלו בעיניהם. לאורך עשרה עמודים מפרט הרב רפאל פונטרימולי, את דברי המן ואת נימוקיו להשמדת היהודים

ולמעשה, מסביר את יסודות האנטישמיות ואת הדרך בה רואה האחר את היהודים, מה בהם ובאורח חייהם , משונה ויוצא דופן ומאיים ולכן יש להשמידם. זהו טקסט מרשים ביותר , בו הטקסט הגלוי מפרש את הפסוק ומניעיו של המן להשמיד את היהודים והסבטקסט הוא התמודדות עם נימוקיה של האינקויזיציה ונימוקיה לגירוש יהדות ספרד שהיתה חלק ממנה ועדיין דוברת לשונה.  

לפי דברי הכתוב, עיקר הגדרתם של היהודים במגילה שהם מפוזרים ומפורדים בין העמי ובכל המדינות והרי אין הדבר דומה לעמים אחרים היושבים על אדמתם ושייכים אליה. הם לכאורה שייכים לעצמם, לאורח חייהם ולדתם השונה מכל הדתות ושונה מדת המלך הן כחוק והן כעבודת אלוהים.

"וכיון שמזימתו הרעה של המן היתה להשמיד את היהודים בחודש אדר שהגורל יצא באותו חודש ועדיין היה חסר קרוב לשנה שהיה עומד בניסן רצה להמתין עד אדר בלשון הרע שרצה לדבר למלך אלא ביקש למהר את משלוח האגרות שיהיו מוכנים בחודש אדר להשמיד את ישראל והטעם א. שכל יתייאשו היהודים מחייהם והיה נחשב בעיניו כאילו ממיתם ועוד שמא ימירו דתם ח"ו להציל חייהם והיה זה בהשגחת השי"ת שיתעשתו ישראל ויחזרו בתשובה ויתנעו והמן עצמו יתלה באותו חודש וכיון שראה המן כן נכנס מיד למלך לדבר לשון הרע בהפלגה "

מניסן ועד חודש אדר הבא, היה להמן מספיק זמן לתכנן את ההשמדה, הוא קיבל אישור למזימה שלו מהמלך אחשוורוש, אך הוא מיהר לשלוח את האיגרות , אצה לו הדרך ומהם הנימוקים:

  1. שיתייאשו היהודים מחייהם, וזה נחשב כאילו המיתם
  2. שמא ימירו את דתם (מזכיר את האינקויזיציה?)

והנימוק השלישי הוא מזוית הראיה של ישראל "שיתעשתו ישראל ויחזרו בתשובה ויושעו, והמן עצמו יתלה באותו חודש" ואולי כוונת הדברים, שיקחו היהודים גורלם בידיהם ויושיעו עצמם והרי מאחורי כל זה מסתתר סיפורם של אסתר ומרדכי (והרי אין שמו של האלוהים מצוי המגילה) .

ומסביר שאחשוורוש רצה לאבד את היהודים  שהיה לו חשש שמא יטלו ממנו את כתרו, כלומר יאבד מלכותו. בגלל שהעם הזה נראה כה יוצא דופן משאר העמים, הרי הוא מהווה איום על מלכותו.

וכשהוא כשפונטמורלי עורך את מערכת הנימוקים העומדת מאחורי המשפט "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" הוא מסתכל על היהודים בעיני שונאיהם וכך הוא מנמק את שנאתם:

           אומרים שונאי היהודים "אנחנו טמאים בעיניהם והם רואים עצמם גוי אחד בארץ"

ועוד אומרים שונאי היהודים ומסבירים את הסיבות הנכונות להשמיד את היהודים: "ואינם אוכלים ואינם שותים משלנו ואינם מדברים בלשוננו, ואינם לובשים כמותנו, ואינם כותבים ככתבנו. ואם אחד אינו נוהג כך (כלומר מתבולל ח.פ.כ.) אומרים שהוא יצא מהדת. והם מלים את ערלתם כדי שיוכרו שהם עם אחד… אבל יש עם שהם עם אחד שאינם רוצים להתערב בשאר אומות,.. ולכן מיעץ לך לאבדם (אומר המן לאחשוורוש) ואין אתה צריך לחשוש משאר האומות שמא ירע הדבר בעיניהם (הדברים נשמעים כנבואה לשואה ולשיתוף העולה של עמי אירופה עם הנאצים)

ובני עם זה זוללים הם, שכל היום הם זוללים וסובאים , וחכמיהם אומרים להם לענג את השבת והמועדים ולכבדם, יותר מכפי יכולתם. והם מרמים את העולם ובלבד שיאכלו בשר שמן וישתו יין ישן ויאכלו דגים ומדליקים מנורה… "

וכך ממשיך ועובר על כל חטאי היהודים ולמעשה, עובר על כל מרכיבי הזהות היהודית , כמו שמירת השבת שהיא שונה משאר העמים וכמובן יחסם לכסף : "יזמין להם הקב"ה מעות לצורך זה. ובכל זה יש נזק גדול למלך, שהם מכניסים מחסור בכספי העולם" הגזמה מעניינת, בבחינת קריצה אירונית למאזינים, וממשיך ומתאר בהומור דק ואירוני "ולאחר שהם אוכלים ושותים ומשתכרים, הם יושבי ברחובות ומריבים עם כל העובר שם והם מבזים את המלך". וכך ממשיך ומפרט המחבר את כל מנהגי היהודים כפי שהם נראים בעיני המן ומהווים איום על אחשוורוש כמו: ראש חודש "וכשחל ראש חודש בשבת אינם מסתפקים בסעודה של יום זה, אלא מוסיפים סעודה מיוחדת…" , "הם מברכים על הלבנה ואומרים שכשם שהלבנה מתחדשת כך תתחדש עטרת דוד והם מרקדים ומבקשים להנצל ממלך טיפש זה והאומות יאבדו מן העולם…" ומיהו המלך הטיפש? האם הוא אחשוורוש או המלכה איזבלה אן גם שלטון אקטואלי בן זמנם של המקשיבים.

  • חגי היהודים בעיני המן  

ואיך נראה ראש השנה בעיני שונאי היהודים , בסביבה עויינת וללא ריבונות יהודית? "את הראשון בתשרי הם קורין ראש השנה ואינם קורין לו ראש חודש, והם נכנסים לבתי כנסיות ומוציאים ב' ספרי תורה ומבארים דברי נביאים. ומקללים המלך ושלטונו והם מריעים בקרנות שקורין להם שופרות, ואומרים היום יעלה זכרוננו לטובה וזכרון אויבנו לרעה. .." ועל יום כיפור לאחר שתיאר אותו … "והם נכנסים לבתי הכנסיות ומוציאים ב' ספרי תורה וקורין בפרשה ובהפטרה, והם מקללים המלך וכל ממלכתו ואומרים שכל הרשעה כולה כעשן תכלה וכשם שעוונותינו ימחו כך ימחה המלך הטיפש . " את חג הסוכות הוא מציג באותו מבט אירוני חיצוני וניכר שהוא משתעשע במילים ובתיאור איך חג הסוכות בסביבה עוינת (כלומר לא בארץ ישראל) , יכול לייצר את השנאה האנטישמית: .."הם חוגגים שמונה ימי חג וקורין לו סוכות ומסירים הרעפים מהגגות ונוטלים ענפים ומסככים הסוכות. ואוי לאילנות הנופלים תחת ידיהם והם מקלקלים את גנות המלך ואינם חסים עליהם" ולאחר שתיאר את היהודים שאינם מתחשבים באילנות ומקלקלים את הבתים ואת הסביבה לטובת קיום המצווה (כפי שרואים זאת הגויים ) הוא מוסיף תיאור המדגיש בהומור רב, את אי התאמת היהודים לסביבה בה הם חיים ונשמעת כאן שניות מעניינת, מצד אחד זהו חג חקלאי שכולו נעוץ בתיאום עם הטבע ועונות השנה, הם מקפידים במילוי מצוות סוכה, אך קיום המצווה בגלות, אינה בהלימה עם המצווה ומתפרשת על ידי שונאי היהודים בדיוק כפי שמתאר אותם המן, "עם אחד מפוזר.. ודתיהם שונות מכל עם".. ואולי משתע מתוך התיאור האנטישמי המסר החתרני, מסר ציוני שהמקום הנכון לבניית סוכות  והמקום בו יש הלימה בין המצווה לסביבה היא רק ארץ ישראל. כי מחוץ לה, בעיני הגויים קטיף הלולבים וההדסים מתפרש כ"בלי רחמים" וכמרד נגד המלך. "ובחודש הזה מתחילים הרוחות לנשוב, וכל אחד מסתגר בתוך ביתו ומתקן גגו שלא ידלפו המים, והם עושים ההיפך כדי להיות משונים מכל העמים. ויוצאים שמשי בתי הכנסת אל הגנות והפרדסים וקוצצים לולבים ואתרוגים וקוטפים ערבות והדסים בלי רחמים ואומרים כשם שהמלך עושה מלחמה ואין ממחה בידו כך אנו עושים כן.."

באירוניה דקה ובהומור מדבר הכותב מתוך גרונו של המן ואין ספק שיש בזה גם יסוד תיאטרלי ואפשר לדמיין את הכותב עומד על הבימה בבית הכנסת ונושא דברים בשמו של המן , וכל הטקסט הזה הוא בבחינת תחפושת , מדבר הרב בשם המן בגנותם של היהודים והסיבות להשמידו, ומביא את הדברים לידי אבסורד, כאילו היהודים מתנגדים לחג שנקבע על ידי האדם הראשון והרי הנצרות והדתות האחרות הופיעו הרבה לאחר הופעת היהדות והחוקים של היהודים : "אחת לחמישים שנה הם עושים יובל ואחת לשבע שנים שמיטה…אבל זה איכפת לי שהם מבקשים תמיד לעשות ההיך מחוקי המך, כיוון שאינם שומרים החגים שלנו קלנדא וסטרגלייא שהם של האדם הראשון קלנדא שעשה חג ח' ימים לפני התקופה ואסתרגלייא הוא החג שעשה ח' ימים לאחר התקופה, שבשעה שראה אדם ראשון שהימים הולכים ומתמעטים וכו', לשנה אחרת קבעם חגים ועשה כן לשם שמים, ואנו מקיימים אותם, ואילו הם אינם מקיימים אותם כדי להיות משונים מאיתנו אע"פ שנקבעו על ידי אדם ראשון".

מונטמורלי נעזר בהגדרה של המן "ועם זה עם מפוזר ומפורד בין העמים" כדי להציג את זוית הראיה של המן, אך גם מאפיין את התכונה היהודית לקדש את המחלוקת , כנקודה לביקורת פנימית. "מפוזר, שהם מעט כאן ומעט שם. ואין מהם בעיר אחת הרבה. ובכך אין אנו צריכים לחשוש שמא יתגברו על המלך ויעשו מלחמה… דע שהם מפוררים שליבותיהם חלוקים ואין ביניהם אחדות ותמיד יש שנאת חינם ביניהם."  אותה תכונה שהמן רואה בה כמאיימת על המלך, מונטמורלי רואה בה תכונה הרסנית כלפי פנים וכשהוא עומד על הבימה ומונה את הסיבות שהמן מונה כנימוקים להשמדת היהודים, הוא מונה את המחלוקת ושנאת חינם, כתכונות היכולות להביא לאובדן היהודים מתוך עצמם.

"ואפילו בין חכמיהם יש מחלוקת. שאם מתחילים ללמוד , מיד מתעוררת מחלוקת ביניהם ומה שהאחד מתיר חבירו אוסר…"

אני מוכרחה להודות שלמרות שניגשתי לקריאת הפירוש על המגילה ביע"ל ברצינות רבה, וכלימוד תורה לשמה, המשכתי לקרוא בהתפעלות מהמפעל הספרותי, מהגישה הביקורתית  מההומור והאירוניה ומהדרך החינוכית של הרבנים באיזמיר במאה השבע עשרה ושמונה עשרה.

איני יכולה לפרט את כל הטקסט המורכב הזה, הפונה לקהילה היהודית הספרדית, דוברת הלאדינו, ביום קריאת המגילה, בליבו של החג השמח בחגים ובלב אירוע המבטא שמחה על ישועה שהיתה לעם ישראל מגזרת אובדן, הוא מסביר להם מדוע אומות העולם מעונינות להשמיד ולאבד את היהודים. זוהי יצירה המדברת על הפרדוכס הקיום והזהות היהודית שהיא דיאלוג בלתי פוסק של היהודים עם העולם שסביבם ואולי המשתמע מדברים אלה שהמקום בו יש הלימה בין קיום המצוות לסביבה ולקהילה ולשלטון הוא בארץ ישראל.

מגילת אסתר על פי פרוש יע"ל , היא תמצית הגלות, היא הצורך להבין את שורשי השנאה, היחסים בין היהודים לשלטון ואת הצורך בגאולה שהיא בארץ ישראל, אין מקום אחר בו יש הלימה גמורה בין חיי הקהילה לבין המקום והשלטון תחתיו חי עם ישראל.   

פלובדיב והפודריה שעלתה לארץ ישראל

פלובדיב 2 .

ערב ראש השנה תשפ"א, בניגוד לכל הציפיות האישיות וציפיות הזמן שכולן תלויות במגפה המתפשטת בעורמה רבה סביב סביב. ובכל זאת, רכשתי כרטיסים  כאשר המגפה נראתה ידידותית יותר, אך רוב נמלי התעופה כבר נסגרו ובולגריה ויוון נשארו עדיין פתוחות לתנועה. למרות שהכרטיס היה כבר קיים בידי, תחושת האי ודאות ליוותה את הימים המקדימים את הטיסה. עוד אני בונה את הימים הסובבים ומקיפים את פסטיבל השירה בפלובדיב, פסטיבל אורפאוס, כך קוראים לפסטיבל.  פלובדיב שעד כה היה לה הקשר אחר עבורי .

עיר ואם בבולגריה שרבים בשכונה שלנו בשיכון סלע בתל אביב, באו ממנה, כמו למשל מאדאם פארדו שחיה ברחוב רוזוב בדירת חדר וחצי וחצר גדולה מוצלת עצי מחט ואימא היתה נוהגת לפעמים לשבת איתה במרפסת לשתות קפה ולדבר. או משפחת חסון, או דורה אישתו של דוד שלום (המכונה צ'ילי)  שהכל ידעו שעלתה מפלובדיב. ובילדותי כאשר אמרו פלובדיב, ראיתי את פניה העגולים של דורה והעגילים העגולים שלה שנראו כמו כפתורים גדולים שעברו מכפתורי הסוודר לאוזניה. לפעמים בשחור ולפעמים באדום. ראשה בשיער קצר מוקף תלתלים , עיניה עגולות ותמיד מדברת במתיקות. דורה נהגה לרכון עלי, לנשק בשפתיים רטובות בלחיי או במצחי. לא אהבתי את הנשיקות ולא את הדרך בה רכנה והמחשוף המרובע שלה היה נפתח לפני וראיתי שם את החזה הגדול שלה, אצלנו בבית בדרך כלל החזה היה בפנים ויוצא החוצה בבליטה עם החולצה. היתה לה מילה מיוחדת להביע חיבה "חאנום" היא היחידה שהשתמשה בביטוי, הזה ולימים למדתי שזו מילה תורכית המביעה חיבה.

פעם בשעת חסד של סיפורים, כשהיתה רוצה להמתיק את המרירות והצער אימא סיפרה לי, שבתקופת המלחמה דורה הייתה ידועה בפלובדיב, כ"מדאם". כמי שהיתה אישה יפה וכמי שנתנה מחסדיה לגברים חולפים. ב1948 עלתה ארצה באחת מאותן אוניות גדולות שיצאו מנמל בורגס לארץ ישראל, וכידוע אחד הדברים שעושה תנועה גדולה שעוקרת אנשים ממקומם למקום חדש כמו יפו למשל, היא עירבה את יוצאי סופיה ביוצאי פלובדיב, משפחות עשירות עם משפחות עניות, בלבלה משפחות מהאריסטוקרטיה היהודית  מבופיה ומרוסה עם המעמדות הנמוכים, התבטלו גבולות חברתיים של דורות ארוכים.  דורה כבר היתה אישה בוגרת כאשר נישאה לדודי שאף הוא אחר להתחתן, ונחשב בקהילה הבולגרית ביפו כרווק מבוגר, אומנם, איש מעניין, צעיר חסר מנוח שניסה את מזלו גם בפאריס של שנות השלושים, אומנם ממשפחה טובה, אך אחר להתחתן ודורה היתה לאשתו וכך בקשר נישואין היתה לדודתי.

לא ידענו למה לדוד שלום ולדורה לא היו ילדים. הם עבדו יחד במפעל הקטן של דוד שלום לבניית סירי גריל חשמליים בשכונת פלורנטין ואהבתי לבקר אותו בבית המלאכה הקטן שממנו עשה את פרנסתו, וקיבלתי ממנו את סיר הגריל הראשון כאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטה וגרתי במעונות הסטודנטים, הגריל הזה, היה אחראי על רוב התבשילים שלי. דוד שלום ודוד ה דורה הם היו צוות. וככל שעברו השנים דורה הרחיקה את שלום מהמשפחה שלנו וקרבה אותו למשפחתה הפלובדיביאנית ולאחייניותיה.

בסוף ימיה דורה חלתה וטופלה בבית חולים וולפסון, תהיתי האם הרופאים ידעו את גילה המדויק, איש לא ידע את גילה המדויק. באותם ימים דוד שלום שהיה טרוד בטיפול בדורה אמר לי: "אין ברירה אני חייב לטפל בה, היא הקפיטל שלי". וזו הפעם הראשונה ששמעתי את המילה "קפיטל" בהקשר כזה ולכן איני שוכחת זאת.

ביום בו נפטרה דורה, הצטרפתי לדוד שלום. זו הייתה לוויה מעוטת מלווים לכן היה חשוב בעיני הרבה יותר להיות בקרבתו וחוץ מזה היתי סקרנית. כאשר עמדנו מול תלולית העפר שגופתה החמה עדיין הייתה קבורה תחתיה, במקום בו בדרך כלל אין שקרים למדתי שדורה הייתה מבוגרת מדודי ב17 שנים. וללא ספק היה לה ידע במדע היופי כי קשה היה להבחין בהבדל הגדול על פי לחייה התפוחות והקמטוטים סביב עיניה שהגיעו באיחור רב. אז פלובדיב עבורי הייתה הקפיטל של דוד שלום, עם ריח בושם מתוק ועגילים עגולים כמו כפתורים, מקום אחר עם מראה אחר. לאחר מותו של דוד שלום, ירשתי ממנו קופסת תמונות, קלטת שכתוב עליה שמי באותיות קיריליות ושם הקליט עצמו משאיר לי מסר הקשור למות אבי, וקופסת נעלים ובה קופסה מקרטון ישן של בונבונירה, בתוכה היו כמה חפצים ישנים, למשל מפית סרוגה במחט אחת, מטפחת משי רקומה  מגוהצת ומקופלת  וביניהם בתוך קופסה מוזהבת ומעוצבת גם פודריה שדודה דורה כנראה השתמשה בה פעם, אולי בפלובדיב. ספק, אם בארץ, במקום מגוריהם בשכונת העולים , בשיכון צפוף הדירות בתל כביר בעורפה של יפו.  נראה שהפודריה המעוצבת עלתה לארץ מפלובדיב באותה אוניה רבת עולים מיד עם הכרזת המדינה, שכנה בתיק היד של דורה שהשתדלה להיראות טוב בכל מצב.

ועכשיו, פלובדיב נחלקת לשניים, היא פסטיבל שירה ומפגש עם משוררים עכשוי בתוך בזיליקה של כנסיה מדומה, שמרצפותיה פסיפס מהמאה הרביעית לספירה. ומצד שני, חיפוש עקבות הקהילה היהודית שהייתה.

דוד שלום המכונה צ'ילי בצעירותו , רווקותו.
תמונה משפחתית נדירה מינואר 1958 , האיש העומדת משמאל, דודה דורה

יושב בשורה התחתונה ומחזיק את הנערה אחייניתו, דוד שלום , גבר נשוי ואיש מאושר

מראות רחוב: אומנות רחוב מהתקופה הקומוניסטית על קירות חניון
תוך הליכה בעיר העתיקה באו לעברנו שלוש נשים שדיברו בינן לבין עצמן בקולניות ובשפה שלא הבנתי

ביקשתי לצלם את הקרסביצות והן שמחו על ההזדמנות. איוואן הסביר לי שהן צועניות ממצוא תורכי ויש להן שפה שונה. הבנתי

הג'ומעה, המסגד התורכי בלב העיר העתיקה

ושעון השמש לטובת העוברים ושבים ואלה המתפללים על קיר המסגד

אומנות הרחוב היא אחד הדברים הבולטים בפלובדיב
עוד זוית מהעיר העתיקה
רחוב בעיר העתיקה של פלובדיב תערובת של בניה תורכית ובלקנית תרבות מרפסות הנשים המציצות

רגע לפני הנסיעה 16.09.2020

בוקר לפני הנסיעה לסופיה. בתום ההליכה לכיוון ג'יסר כשהים נוהם לצידי והשמש עוד לא השתלטה על האויר. הבנתי שהתחלתי לכתוב . " כולנו בולגרים" כך נקראת קבוצה של בני דורי ועוד אך הכותרת הזאת לא מתאימה לי. איני בולגריה, הורי ובני משפחתי צאצאים למגורשי ספרד ולתרבות הספרדית. איני שייכת לגולה או לרוח הגולה ואני מקבלת את ההגדרה של ש.ש. כהגדרה המתאימה להורי ובני דורם "מארץ הולדת לארץ מולדת". רק הסטוריון עם נשמה של משורר יכול היה להגדיר את הדברים כך. בתמצית וחריזה ומצלול המהדק את הנאמר. בצירוף מקרים מקרי אני נוסעת לסופיה בחגים למרות המגפה והסגר כמי שאינו מסרב להזמנה להתקרב למה שהתרחק כל כך. אני מקווה להכיר הפעם את יוצ' בינאר. את השכונה היהודית בעלת השם התורכי . לנסות ולהרכיב עוד חלק או שניים בפאזל הרופף שחסרים בו יותר חלקים מאשר אלה הנמצאים.ואני נזכרת בלאה אישתו של מוטי חבר של יוסי שלמד איתנו באוניברסיטה ולימים נסענו לבקר אותם בבוסטון. איני שוכחת איך מדי ערב לאה זחלה על הרצפה והצמידה פניה לריצפה כדי לראות האם מתחת לספה לא מסתתר חלק קטן מהפזל הגדול. היא היתה נחושה לא לאבד חלק מהלוגו או מהפזל ששיחקו בו הילדים. כולנו כבר הינו עייפים וחיפשנו דרכנו למיטה אך לאה המשיכה לחפש את החלק האחרון בפזל שהתפזר. הפזל שלי התפזר לפני שנולדתי אך הורי נעלמו מאחריותם לאסוף את החלקים. יתכן שהוא התפזר כמה פעמים לכן מלאכת ההרכבה קשה הרבה יותר. אינני כוללת עצמי בכולנו בולגרים, כי אני רואה בכל פעם מחדש את המשטרה הבולגרית דופקת בארבע בבוקר דופקת על דלתות משפחות היהודים בסקופיה או ביטולה . אני רואה את שמונת אלפים היהודים המכונסים בבית הספר בפלובדייב עם צרור קטן מיועדים לטרבלינקה . תודה לאל הם לא נסעו אך זו היתה המטרה. אני שומעת את סיפור פחדיה והרעב הקשה של ילדה קטנה שבגרה לתוך המלחמה , את חוסר האונים של יהודי סופיה ואיני רוצה להיות אלא יהודיה ממוצא ספרדי ובולגרי. אני גאה מאד בקהילה שאני משתייכת אליה וללא ספק יש לה מאפיינים. אני אוהבת את השפות שירשתי והן חלק מהD.N.A שלי ושל משפחתיי. לפי הפוסטים והמשפטים הנזרקים לחלל הוירטואלי ניכר מאד הגעגוע לבית. לרסיסי המילים לרסיסי השפה של ההורים והסבתות. כל אחד בדרכו מחפש את הדרך לילדותו. לשייכות המוקדמת ביותר לחיבור ולקשר שאינו מותנה בדבר. עודי כותבת וסביב הדרורים מלקטים מריצפת הבטון של המרפסת בג'יסר ומורן ונימר מסיימים לנקות וזה סימן שעלי להמשיך ללכת. אחת המטרות שהגדרתי לי היא להכיר את הרובע היהודי, את גבולותיו, את שמות הרחובות , את המקום האפשרי של בית סבי וסבתי שמואל ואסתר שמלי ששלוש פעמים אמר לסתרינה אשתו: היידה, והפליגו לארץ ישראל. פעם אחת באמצע שנות העשרים חברון, פעם אחת בשנות השלושים הראשונות לירושלים ופעם שלישית בסוף שנות השלושים לנוה צדק בתל אביב. הפעם הרביעית היתה ב48 מיד לאחר קום המדינה כל המשפחה עלתה בפאן קרסנט.

יהודי עקשן וציוני שרוף היה סבי שמואל שמלי . ומהצד השני בית אבי שכנראה היה בצידו השני של הרובע בשדרה היוקרתית : מריה לואיזה והעסק שלו, חנות לממכר כלי בית היתה ברחוב צאר סימיון 65. יצאתי עם ציפיות וחזרתי עם הפתעות .

בתו של נימר מג'יסר שעיניה וחיוכה ליוו אותי בדרך

רבי יעקב כולי ופירושו לתורה "מעם לועז"

המיועד לנשים ואנשים פשוטים מחוץ לבתי המדרש והישיבות. .

שנים רבות אני לומדת במסגרות שונות תנ"ך ולימודי יהדות. הספריה שלי והמחשב שלי מוצפים בדפי מקורות לימוד, אך למרבה הפלא, פירוש אחד נעדר כמעט מכולם, פירושו של רבי יעקב כולי, מחבר החיבור הפרשני המונומנטלי "מעם לועז" בשפת הלאדינו ותורגם לעברית על ידי שמואל ירושלמי ופורסם בהוצאת "אור חדש" בירושלים בשנת 1967.

"מעם לועז" נקרא :

ילקוט מעם לועז  והוא אוצר האגדה והפירושים וההלכה על תורה נביאים וכתובים

חברו בלשון לאדינו החכ השלם והחסיד רבי יעקב כולי זצ"ל, המגיה ומסדר של המשנה למלך.

אני לא חקרתי את החיבור המקיף של "מעם לועז". אני רק קוראת בו ופירושיו ונהנית מהחידוש הפרשני ומהערך הספרותי של יצירתו. בפירושים שלו ניתן להבין בגישה אנושית, מכילה הרגישה לעני, לדל, לאלמנה. המעידה שהפירוש לא נועד רק להעיד על הכותב אלא על מערכת המסרים החינוכיים הטמונה ומשולבת בתוך הפרשנות לתורה.

הרב יעקב כולי היה מרבני ירושלים ושדריה   1689-1732. ובגיל 25 נסע לקושא כדי להגיה ולהוציא לאור את כתביו של סבו רבי משה בן חביב בעל "כפות תמרים" ו"גט פשוט" שנפטר כאדם צעיר. אני מביאה כאן פרטים על רבי יעקב כולי, שלא היה "מושג" בלימודי התיכון והבגרות. צריך היה לעשות דרך ארוכה כדי להכיר את כתביו ואת האידאולוגיה שלו שנפגשת עם הזמן שלנו.

בגיל 40 לאחר שהוציא לאור את כתבי בן חביב והגיה את "המשנה למלך" של הרמב"ם. והיה מוכר כתלמיד חכם, כידען גדול וכמי שסודות הדפוס ובתי הדפוס של קושא מוכרים לו, התפנה לכתיבת היצירה המהפכנית "מעם לועז" . יצירה תורנית, פירוש לתורה בשפת הלאדינו. עד כה לא נשמע פירוש לתורה שאינו בשפת הקודש השפה העברית. פירושלים לתורה היו מיועדים לגברים יודעי קרוא וכתוב ורבנים, לאליטה תרבותית של העולם היהודי באימפריה העות'מנית. יצירות או פירושים שנכתבו בלאדינו (כמו ההגדה של פסח) היו מיועדים לנשים ואנשים פשוטים שזו שפתם. והנה רבי יעקב כולי הבא מליבה של החבורה התורנית, עושה תפנית ומיעד את פירושו לנשים, לילדים ולאלה שאינם בקיאים בשפת הקודש. הספר הפך לפופולרי והודפס פעמים רבות בדפוס קושטא, דפוס סלוניקי דפוס ליוורנו ודפוס וונציה. רבי יעקב כולי הספיק לכתוב פירוש לבראשית ושמות ושאר העבודה נעשתה לאחר מותו על ידי חכם יצחק מאגריסו, חכם יצחק ארגואיטי, חכם רחמים מנחם מיטראני וחכם רפאל חייא פונטרימולי.

הפירוש מלווה בהתכתבות  וציון של פירושים שונים, מדרשים ודברי חז"ל שקדמו לו. כולם משולבים בתוך כתיבתו מבלי להפריע לרצף הפירוש. מבחינת הפירוש זה ללא ספק ז'אנר בפני עצמו, נגיש וקל, אבל עיקר המהפכה היא בעובדה שהפירוש נכתב בלאדינו וקהל היעד אינו רק חכמי ומשכילי המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה, אלא בעיקר נשים ופשוטי העם , אלה שידעו רק את השפה העממית, השפה היהודית.

וכך כתב בהקדמה:

ידעתי בינ"י יקשה מכם עלי וישאלו בני ישראל ויהיו מלעיבים עשות את הקודש זול… מי זה העלם שנתעלמה ממנו הלכה אחת להורות נתן בלבו כנגד מחנה ישראל… יחד עלי תלחשו התייצבו וראו חכמת נשים והוא דרך זול… הלא ממשל משלים הוא ונער יכתבום קטני ישראל… מעשה לסתור… הסכת ושמע ישראל הלא לאמונה אדם עשוי למשמש בקיצ"ו בכל שעה והחי יתן אל לבו ארבע אמות קונות לו… ועד בשחק נאמן עלי במסתרים תבכה נפשי זאת אומרת מדוע באתי אל ארץ נושבת עלמא דשיקרא, וכי לאכול מפריה… מתי אעשה גם אנכי לביתי… להשאיר אחרי ברכה בשם יעקב יישאו את שמו בישראל, ובכן תרתי אני בלבי אל תמנע טוב בהיות לאל ידך לעשות חטיבה אחת לישראל… ואי משום לעז מזקנים אתבונן הלא זה הדבר נפתח בגדולים המה לאלפי ישראל הנשר הגדול מהר"ין' מיגאש ומשנהו הרמב"ם ז"ל שר וגדול בישראל חיברו ספרים רבים מכמה הלכתא גברוותא. וגם רבינו סעדיה גאון פירש כל התורה בלשון ערבי להועיל לבלתי יודעים, ויעש כן גם רב אחא משבחא גאון ישראל…"

פירושיו פרצו את גבולות זמנו ואת גבולות המקום והתפשטו ברחבי הקהילות הספרדיות בתורכיה והבלקן והיו לספר בסיסי בלימוד הפירוש לתורה.

ואלה עשר המטרות שהועיד ליצירתו:

כדי להבין את המטרות שהציב לפניו המחבר, עלינו להתחקות אחרי הקדמתו הגדולה שכתב בלשון לאדינו (וניתרגמה ללשון-הקודש במהדורת ירושלים תשכ"ז), ובה עשר מטרות.

המטרה הראשונה: למען ידעו בני הדור את המצוות כיצד יש לקיימן, ואת העבירות כיצד להתרחק מהן, שכן לפעמים אדם נכשל בדברים מתוך אי ידיעת איסורם.

המטרה השניה: להיטיב להבין את הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו, הן האמורים במפורש והן הנרמזים ברמז, ובכללם כל הנסים שנתבארו במדרשים, כגון נסי קריעת ים סוף, מתן תורה וירידת המן.

המטרה השלישית : לקרוא בתורה שנים מקרא ואחד תרגום. שתיקנו חז"ל לקרוא בכל שבוע את הפרשה, כדי שיבינו אותה המוני העם, אשר באותם ימים ידעו לשון ארמית. אבל רבים אינם נזהרים בזה, כי אינם מבינים לשון הקודש ולא כל שכן לשון תרגום. עכשיו שכל התורה כתובה בלשון לאדינו יוכל כל אחד לקרוא את התורה עם הפירוש הזה. ומי שאינו מבין בלשון הקודש יקרא רק הפירוש הזה וישתדל לחלק הפרשה לשבעה ימים ויקרא בכל יום חלק אחד.

המטרה הרביעית: ליישב את כל השאלות המתעוררות בפרשה, כגון יתור לשון או סתירה לכאורה, או דברים שאין אנו מבינים. "כי משה רבינו ע"ה כתב התורה בדיו יקרה מאד מאד ולא כתב בתורה אפילו יו"ד אחת מיותרת בלי הכרח". ומציין כי לא האריך בקושיות ושאלות כדרך המפרשים שקדמו לו, כגון בעל עקידת-יצחק, האברבנאל והאלשיך, למעט אי אלו מקומות, כגון לפני פרשת העקידה, שנקט באומנות המפרשים והעלה עשרים קושיות.

המטרה החמישית: לתאר את המלחמות שאירעו בימי מלכי ישראל והנביאים, והאיגרות שכתבו זה לזה (בזה מתכוון המחבר לביאור הנביאים הראשונים שלא הספיק לחברו).

המטרה השישית: להביא דיני חושן-משפט.

"כי יש בזה תועלת גדולה לסוחרים, כי הרבה פעמים ראינו שבגלל חוסר ידיעה במצות התורה עלול אדם לרדת מנכסיו, לדוגמא הוא קונה דבר שלא בא לעולם, או שנכשל באיזה איסור ריבית והעסק הזה בטל".

המטרה השביעית: לאסוף בספר זה את כל המעשיות הנמצאות בגמרא ובמדרשים ובשאר ספרים, כדי להרחיק מספרי ההיסטוריה הזרים שכל דבריהם הבל, ועוון גדול הוא לבטל הזמן בהם בכל ימות השבוע ולא כל שכן בימי שבת ומועד. "ובלילות החורף הארוכים יהיה לכם דבר להשתקע בו".

המטרה השמינית: לתאר את עבודת הקודש בבית-המקדש והנהגת הכהן הגדול. והתכוון לתאר ולבאר את סדר העבודה בפרשת אחרי-מות (אבל לא זכינו והשלימו בחלקו ר' יצחק מאגריסו, מגדולי רבני קושטה).

המטרה התשיעית: לבאר מעלת התורה, שכל הסיפורים הכתובים בתורה מכילים רמזים חשובים, שעל כך התפלל דוד ואמר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהילים קיט).

והמטרה העשירית השקולה כנגד כולן: כי יש לקיים התורה ולעסוק גם בגמילות-חסדים, ובחיבור הספר זה, שיהיו לו מהלכים בעם, יועדו ההכנסות אחרי ניכוי ההוצאות לקהילות הקודש בירושלים ובצפת וחברון, לפרנסת בני ישיבה וכן למוסדות חסד ולקהילת קושטה. ועשה הסכם עם הגביר ר' יהודה מזרחי, שהעניק מכספו למען הדפסת הספרים. ומציין שזה שנה שנטל על עצמו בחיוב גמור לחבר ביאור כ"ד כתבי הקודש בלאדינו, כשם שמתחייב שליח א"י לסובב בכל הערים. והוא מספר כל זה כדי שכל הלוקח ספר זה, מלבד שיהא מתעמק ולומד נקודות היהדות, יהא גם תומך בכספו במטרה נעלה.

וכך נימק את שם הספר בהקדמה הראשונה:

מקור השם "מעם לועז"

את השם "מעם לועז" שאב מדרשת חז"ל:

"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג) . כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים"

ונתכוון לקרוא לספר בשם "בית יעקב מעם לועז", היינו העם המבינים שפת לאדינו, ולשם הקיצור נקרא "מעם לועז". נראה שגם מצא רמז במקרא:

"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז וגו' מלפני אדון חולי ארץ"

רמז לשם המשפחה כולי.

רבי יעקב כולי, ביוגרפיה

חכם יעקב כולי נולד לאימו ולאביו חכם מכיר כולי בשנת ה' אלפים תמ"ה בירושלים.

אביו עלה לארץ ישראל מהאי כרתים ואימו היא בתו של הראשון לציון חכם משה בן חביב, שעלה לארץ משלוניקי. חכם יעקב כולי עבר לעיר צפת, שם למד תורה מחכמי צפת, ועסק בהעתקת כתביו של סבו הראשון לציון. בשנת תע"ד חכם יעקב כולי נסע לקושטא כדי להדפיס את ספריו של סבו חכם משה בן חביב. בקושטא הכיר את חכם יהודה רוזאניס שעמד על גדולתו, ומינהו לדיין בבית הדין בקושטא. חכם יעקב כולי זכה להדפיס את ספרי סבו, ולאחר פטירת חכם יהודה רוזאניס זכה גם בהדפסת ספריו.

חכם יעקב כולי היה בקי בכל מקצועות התורה, כפי שנראה מספרו 'מעם לועז', בו שילב פרושים על פי הפשט, מדרשים והלכות מסוכמות מהפוסקים אשר היו לפניו. בספרו היטיב להדגיש את המצוות שבין אדם לחברו שבהן הרחיב ועורר את קהל הקוראים. את ספרו הדפיס אחרי הסכם עם אחד מעשירי קושטא ואוהב התורה חכם יהודה מזרחי. חכם זה הסכים לממן את הוצאות הדפסת הספר כאשר הרווחים מהמכירה הוענקו למחבר ולצדקה.

בספר כסא רחמים מספר מרן החיד"א שחכם יעקב כולי היה נוהג בתעניות אך משתדל בהצנעתם. פעם אחת היה שרוי בתענית ג' ימים, לקראת סוף היום השלישי של התענית כיבדוהו בקפה. הוא נענה ולגם מהכוס על מנת שלא יתפרסם מעשה חסידותו.

חכם יעקב כולי נפטר ביום י"ט אב תצ"ב


 הכתיבה

האומנות הגדולה של המחבר היא אומנות השיזור. הוא שזר את הפשט עם האגדה וכך יצא הפירוש כמקשה אחת, שבה מתחברות התורה שבכתב עם התורה שבעל-פה כפי שניתנו בסיני.
לדוגמה, על הפסוק "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ד) הוא כותב:

"אתם ראיתם שאין אלו דברים ששמעתם מפי אחרים וכו', אלא הדברים ראיתם אותם במו עיניכם. …ומתחילת הלילה שבו נגאלתם הייתם פזורים בכל ארץ גושן ובפחות משעה אספתי את כולכם והבאתי אתכם אלי על ענני כבוד וכו', …ושאר העופות נושאים את אפרוחיהם בציפורני ידיהם ומכסים עליהם, לפי שחוששים שמא יבוא עוף מלמעלה ויאכלם, אבל הנשר אינו חושש מכך, ולכן הוא נותן בניו על גבו, וטס עימהם, אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. באותה הנהגה נהגתי עמכם, כי המצרים היו רודפים אחריכם והיו הולכים ומטילים בכם אבנים וחצים ושאר כלי-זין, ואני הסרתי הענן שהלך לפניכם ושמתי אותו אחריכם כדי שיקבל כל אותם חצים מזיקים… והנשר הוא המלך בעופות, ושום עוף אינו יודע לעוף כמותו.., העליתי אתכם למעלה נישאה ביותר… ואתכם נשאתי… כאילו טסתם על כנפי נשרים" (שמות תס"ג בקיצור).

אנו רואים אפוא כי בפניה "אתם ראיתם" נכללים כל הדברים שיסודם באגדה בלשון נוכח. וזו דוגמה אחת מני רבות. דוגמה נוספת למלאכת האיסוף והשיזור אנו מוצאים ברשימות הנסים שהמחבר מונה בכל עניין נסי. בקריעת ים סוף, למשל, הוא מונה חמישים נסים בשזרו את כל הנאמר במדרשים ומביא גם מן הפיוט (בשלח שכ"ט-ש"ע). ובסוף פרשה זו הוא מונה כ"ב הנסים שנעשו בירידת המן. וכן בפרשת יתרו (שמות י"ט, י"ז) הוא מונה חמישים הנסים שהתרחשו במעמד הר סיני ומתן תורה (תצ"א-תקי"א)

.http://folkmasa.org/av/av05mh10.htm, אבנר פרץ, על ההקדמה של רב יעקוב כולי ל"מעם לועז".

ליסה וחליל הקסם

תמונה ראשית עבור: דוברובניק - דת ואמונה
דוברובניק, דרום קרואטיה, , מבט על

לאחר יומיים של נסיעה ברכבת הטראנס אירופית, לאחר שגבי כמעט נשבר מהמסע הכבד שסחבתי בתרמיל. לאחר שהצלחתי לעבור בשלום את כל בודקי הדרכונים שלא הבינו מאיזה צד קוראים נכון את הדרכון שלי. והייתי כל כך רעבה ועייפה ובעיקר כתפי היו חבולות, נכנסתי עם האוטובוס הכפרי לכפר קטן על שפת הים האדריאתי שיש לו שם מוזר, "פִירובָץ".

   ירדתי בתחנה של הוילה, זה בניין הקייטנה של הקהילה היהודית  כפי שהוסבר לי. הייתה זאת שעת בוקר ורוב משתתפי המחנה בילו על שפת הים בשחייה ובשייט. ואילו אני נכנסתי לבניין ולפי ריח הבישול פניתי למטבח אולי אמצא שם פרוסה יבשה שאפשר למרוח עליה גבינה לבנה. אבל כדי להציג את עצמי ולהסביר את כניסתי החלטתי שאפרוק קודם לכל את התרמיל ואפרוש את ה"מתנות" על השולחן.

   ואומנם נכנסתי למטבח שהייתה בו באותו רגע רק אשה אחת  לבנת שיער עבת בשר ועטופה בסינר גדול, שעבדה על משטח המטבח. וכנראה עסקה בחיתוך בשר וירקות. אמרתי "שלום" לבבי  מתוך הנחה שבמחנה יהודי כל אחד מכיר לפחות מילה זאת. אבל, זו הייתה הטעות הראשונה שלי. באותו רגע שסיימתי את הברכה והחיוך עדיין על פני הסתובבה האישה לעברי, נופפה בסכין באוויר וקראה בקול :"צ'י-צ'ו, צ'יצ'ו…" אל המטבח נכנס מכוון החדרים איש מבוגר לבן שער, כחול עיניים, בעל גוף מוצק. פניתי לעברו הושטתי את היד ואמרתי שוב: "שלום" הוא לא הושיט יש רק התבונן בי בעיניים חודרות וקרא בקול כמו האישה לפניו: "פאבלה, פאבלה…" הצעקות הדהדו בחלל המטבח סיר מלא מים שהיה על הכירה החל לבעבע ואני חשתי את הכתפיות של התרמיל לוחצות על כתפי ותמהתי שאיש עדיין לא הציע לעזור לי. בדיוק התחלתי לשחרר את הכתפיות מעלי נכנס לחדר בחור צעיר בבגד ים, רטוב כולו ושערו נוטף על פניו ורק לאחר רגע זיהיתי את פאיה הוא פאבלה אחיה של אנה שלימים תהיה חברתי הקרובה והאהובה היא ואחיה ממארגני המחנה. לרגע רווח לי וברכתי אותו בעברית ובאנגלית. פאיה לחץ את ידי והסביר לי שצ'יצ'ו ואישתו אחראים על המחנה מבחינה ארגונית והם אינם מדברים אנגלית. הוא הכיר בינינו והוסיף מספר משפטים בסרבית תוך שהוא מצביע עלי.

   בינתיים הורדתי את התרמיל מעל כתפי ומאחר שעל פי ניסיוני אני יודעת שאוכל או דבר משקה תמיד שובר קרח ומקרב לבבות התחלתי מתעסקת עם האבזמים בתרמיל ולפתוח אותו כדי להוציא משם שני בקבוקי יין אדום תוצרת ישראל שסחבתי עבור ה"קידוש" של ליל שבת, פתחתי את התרמיל והוצאתי את הבקבוקים ובקריאת שמחה בגאווה הנפתי את ידי והנחתי אותם על השולחן. זאת היתה הטעות השנייה שלי.

   ובכן באותו רגע שהוצאתי את היין מהתרמיל של שולחן המטבח ציפיתי להבעת שמחה או הערכה למאמץ שעשיתי או לפחות איזו הבעת תודה מנומסת…ובמקום זאת השתרר שקט מתוח, כאילו אמרתי משהו שאינו במקום…פאבלה לקח את הבקבוק מידי הסתכל בו כאילו בעניין רב וניסה לקרוא את הכתוב על התוית, אך ללא הצלחה. הוא הניח את הבקבוק על השולחן ועבר לנושא אחר. אשתו של צ'יצ'ו ניגבה ידיה המלוכלכות מהבישול בסינור ניגשה אל השולחן ובלי לבקש רשות לקחה את הבקבוק והחלה לצעוק ולדבר בקול רם וכועס בשפה שלא הבנתי ממנה דבר וצ'יצ'ו לקח את הבקבוק מידה הוסיף דברים בכעס ופנה אלי ואמר באותה שפה שהוא לוקח את הבקבוק ואסור לצעירים בשום אופן לשתות במחנה, תוך שהוא מניף ידיו ומקרב את פי הבקבוק הסגור לפיו ומטה ראשו לאחור, כדי להדגים את הנושא. חשבתי לרגע שיש כאן אי-הבנה הן לא מדובר כאן בשתייה לשוכרה אלא ביין מתוק 'כשר' תוצרת הארץ, שנועד לברכה בלבד..אך היה זה כאילו הוספתי שמן למדורה וכעסו רק הלך וגבר והוא לקח את הבקבוק ועלה לחדרי המגורים. פאיה, לאכזבתי, לא ניסה להגן עלי או להצהיר שהיין הוא עבור כולם אלא רק חייך ולקח את תרמילי הכבד והראה לי היכן החדר בו אשן עם סטודנטיות נוספות שהגיעו כדי לעזור למחנה השנתי של הקהילה היהודית.

   יצאתי איתו מהמטבח מבלי לדעת איך איישב את אי ההבנה והכעס על בקבוק יין מתוק תוצרת "כרמל" שנסע כל הדרך מירושלים מתוך תרמיל שהכביד מאד על גבי.

-"למה לקח לי צ'יצ'ו את היין?- שאלתי את פאיה שליווה אותי לחדרי.

-"כי אסור לשתות כאן יין". ענה לי בקיצור

-"אבל, הן זהו יין לקידוש, שהבאתי במיוחד מירושלים," ניסתי להסביר.

-"אם מדובר ביין לקידוש, אז לפי דעתו של צ'יצ'ו יש מספיק יין טוב גם ביגוסלביה."

-"אבל בירושלים הסבירו לי שאין כאן יין כשר, אלא, יין נסך בלבד, יין של גויים." איך שסיימתי את המשפט חשתי שעשיתי טעות שלישית. ראיתי על פניו של פאיה שנפגע. כאילו אמרתי דבר מה בגנות ארצו האהובה. החלטתי לחכות ולשתוק. מוטב לשתוק מאשר לטעות, אמרתי לעצמי.

-"תראי, בעיני צ'יצ'ו, היין המקומי מספיק טוב לכל דבר ואולי הוא חושב שאורח שהוזמן למחנה לא יכול לשנות ממנהג המקום."

רציתי לאמר לו שאני מאד מודה על ההזמנה והאירוח אבל, בכל זאת שלחו אותי ואת חברתי מירושלים, להיות יחד עם נוער יהודי מרוחק מכל חיים יהודיים, להתערב זה בזה ולהביא מרוח הארץ. אבל, לא אמרתי דבר. הבנתי שבעשר הדקות הראשונות שלי במחנה, עשיתי טעויות שקשה לתקן.

   נכנסתי לחדר קטן ש היו בו שלוש מיטות ואחת מהן היא שלי. הנחתי את התרמיל בצד ומיד נרדמתי על המיטה במלוא בגדי. לפנות ערב התעוררתי לצליליו של חליל המתאמן במנגינה מוכרת לי ובכל זאת זרה לאט לאט זיהיתי אותה מתוך התרדמה כ"על נהרות בבל", ניגון של קינה.

  התעוררתי רעבה ועם ראש כבד מאד. לאט הרמתי ראשי מעל הכרית וראיתי בחורה צעירה וגבוהה, יפת תואר שצמה כבדה מוטלת על כתפה עומדת ומחללת מול עמוד תווים בחליל צד. בעד החלון הפתוח אפשר  היה לראות  את צבעי השקיעה מתפזרים בעולם וקול מי הים המרשרשים ליד החוף נבלע על רקע החליל.

   היא הבחינה שהתעוררתי והפסיקה את האימון בנגינה פנתה אלי ושלחה ידה ללחיצה ואמרה באנגלית "שלום, שמי ליסה ואני מניו יורק". הודיתי לה בליבי על מאור הפנים ועניתי "שמי יעל ואני מתל אביב".

   "אהה, אז את היא הבחורה מישראל שטליה מזכירה שמה ואומרת שהחומר נמצא אצלך. יופי אז עכשיו יהיה לנו חומר להכין תוכנית לשבת ולתשהבאב" את המילה האחרונה לא הבנתי כלל אבל החלטתי שלאור נסיוני הרע עד כה אשאיר את הדברים כפי שהם.

   כשחזרתי מהמקלחת חיכה לי מגש ליד המיטה ובו ארוחה מאולתרת לפני הארוחה המשותפת לכל הקייטנים. לרגע היה לי חושך בעיניים. על המגש היו מונחים שני סנדויצ'ים עסיסיים כשבכל אחד פרוסת נקניק ועליה פרוסת גבינה צהובה. לא ידעתי מה לאמר ואיך אסביר לליסה את הבעיה והיא הרי האדם הראשון שמסביר לי פנים במקום הזה. האם אוכל זאת כדי לא להלבין את פניה?

לא יכולה. בלתי אפשרי עבורי.

האם אומר שאיני רעבה, הרי אי אפשר ואני רעבה מאד לאחר נסיעה שלושה ימים ושלושה לילות ברכבת כשרוב הזמן אכלתי בסקויטים יבשים ותפוחים וודאי ניכר הדבר על פני.

ואם אומר שאני "צמחונית" הרי אז אפשר להוריד מהכריך את החלק המיותר והוא "צמחוני". החלטתי לנסות ולהסביר את האמת. התחלתי לשרוך את סנדלי וכאילו בדרך אגב אמרתי לה: "מצטערת, איני יכולה לאכול מהסנדויץ' מאחר ואני אוכלת רק אוכל כשר"

"אוו." אמרה ליסה כאילו נפלה מציאה לידיה, "אני מצטערת אבל אני לא יודעת מה זה אוכל 'כשר'"

   החלטתי לשאול ישירות שאלה שהחלה להטריד אותי לאחר המפגש עם צ'יצ'ו ואשתו במטבח כשחושי אמרו לי שלפחות אחד מהם אינו מבני עמי. כדי להימנע מבעיות ושאלתי אותה: "סליחה ליסה, האם את יהודיה?"

"ודאי". השיבה לדברי, "אבל אני יהודיה 'טריה', רק לאחרונה התחלתי להתייחס לעובדה זו בחיי."

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

"אלך קודם להביא לך אוכל ואחר כך נדבר, אבל מה בעצם את יכולה לאכול כאן ומה זה 'כשר'"

"פרוסת לחם עם גבינה לבנה וביצה קשה וירקות, יספיקו לי," אמרתי.

ליסה ירדה למטבח עם המגש המלא בידה. הטיתי את אוזני לשמוע ואומנם שמעתי את אשתו של צ'יצ'ו קוראת בכעס מהמטבח ואת ליסה המנסה לענות ולרכך בקולה ובשפתה. לבסוף עלתה לחדר כשבמגש מונחים עגבנייה, מלפפון ותפוח שהיו ערבים לחיכי מכל אוכל. והסבירה שנינה הטבחית נפגעה מהמגש שחזר כלעומת שבא והוסיפה חיוך על דבריה כדי שלא אדאג יותר מדי.

תוך שאני נוגסת בתפוח תליתי עיני בליסה ואמרתי

"ועכשיו ספרי לי מה זאת אומרת יהודיה 'טריה'?"

   ליסה ישבה מולי על מיטתה ובאפלולית של שעת ערביים שהשתררה בחדר החלה לספר בקצרה "רק לאחרונה לפני שבועות ספורים אמי סיפרה לי שבתחילת המאה עזב סבי, איזאק גולדנברג אז איש צעיר ונמרץ את רוסיה או ליתר דיוק את אוקראינה והחליט להגר לאמריקה. עזב את אוקראינה כשבלבו החלטה לבא למקום חדש כדי להתבולל בו וכדי לשכוח כל מה שקשור ביהודים. פשוט למחוק את הקשר עם העם היהודי, להיות סתם 'אדם' כי המראה האחרון שראה בקייב היה שורה של גופות. אמו ואביו, אחיו הגדול, אשתו והתינוק שלהם, אחיותיו הקטנות, כל בני משפחתו שרועים מתים לאחר פוגרום.

סבי החליט שהוא רוצה להקים משפחה חדשה במקום חדש בלי עבר ובלי זיכרונות של יהודים. משפחה שלא תהיה נתונה יותר לפחדים מפני פוגרום. משפחה שילדיה לא יהיו שונים מהסביבה, הוא הגיע לאמריקה כדי לחיות בעולם החדש. אומנם הוא התחתן עם יהודיה אך בבית לא היה סימן שאנחנו יהודים. את אימי גידלו כאמריקאית רגילה בלי כל קשר ליהודים. בבית למדנו הרבה מוסיקה ועודדו אותי ואת אחי ללמוד שפות ולא ידענו כלום על עברו של סבא מלבד העובדה שהגיע לניו יורק מרוסיה והקים בהצלחה מפעל לנעליים. אני למדתי את הספרות והשפה האנגלית, הצרפתית והספרדית. לא ידעתי דבר לא על היהודים ולא על הקשר שלי אתם… "בנקודה זו מישהו דפק בדלת וקרא לנו לרדת למטה לארוחת ערב ואחר כך יוקרן סרט בחדר הגדול. רציתי לשמוע את המשך סיפורה של ליסה, שהלכה והתחבבה עלי בטוב מיזגה אבל ביומיים הבאים, היתה עסוקה.

כל אחת מאתנו בעניין אחר של המחנה. היא ארגנה שיעורי מוסיקה ואני הכנתי שעורי עברית.

   למחרת ,יום חמישי אני מישראל, ג'יל מאנגליה ורחל מקנדה, החלטנו להכין לקראת שבת חלות. לאפות חלות לשולחן השבת ואפשר יהיה לברך "המוציא.." וכך לשוות לארוחה  חגיגית שודאי יהיה בה בשר לא כשר ואולי "צרות" אחרות, מראה של שבתוהרי זה כל העניין.

   חיפשנו משטח עץ נקי שכלל לא שימש לבישול, רחצנו היטב וניקינו פיזרנו קמח והכנו את עיסת הבצק לקראת הטפחה. עוד אנו לשות יחד עם אנה ודניאלה וגרסיאלה ומריאנה והנה שוב נכנסה נינה אשתו של צ'יצ'ו (שכבר למדתי מחברותי שהוא, צ'יצ'ו, השייך למשפחת דנינו הותיקה במשפחות היהודים ביוגוסלביה את אשתו פגש ביערות בין הפרטיזנים במהלך מלחמת העולם השנייה היא בת מאחד הכפרים הגובלים בהונגריה וניב דיבורה היה שונה גם באוזני בני המקום. נינה פנתה אלינו החלה כועסת וצועקת בשפה שלא הבנתי. הבנות שידיהן היו מלוכלכות מהבצק עמדו והשיבו לה בתקיפות והיה זה ויכוח קולני שהביא את צ'יצ'ו אלינו מהחצר שם היה עסוק בקניית ביצים מאחד הכפריים שהביא מרכולתו למחנה. צ'יצ'ו הרים את קולו מעל כולם ובטא בידיו תנועת גרוש שמשמעותה "החוצה!" היינו המומות ופגועות. ידינו היו עדיין דביקות מהבצק נהנינו מאד מעשיית החלות, והיתה לנו תחושה שאנו עושות מעשה נכון, אופות חלות לשבת..אך צ'יצ'ו היה כולו אדום מכעס עיניו הכחולות בורקות והוא מנפנף בידיו כלפינו כאילו היינו זבובים או יתושים..

דניאלה ומריאנה ניסו להסביר לו אך, הוא בשלו. יכולתי להבחין שיש לו טענות מיוחדות כלפי שכן הצביע עלי במהלך שיחתו בכעס רב. עוד אנחנו מנגבות ידינו במגבות המטבח ומתבוננות בעיסה הבלתי גמורה…

   לפתע נשמעה מכיוון המרפסת נגינת חליל,  הייתה זו מנגינה מוכרת לי היטב ומשכה אותי בחבלי קסם החוצה לחצר האחורית. ההפתעה הייתה גדולה יותר כאשר צ'יצ'ו עזב אותנו, עזב את הויכוח ונדמה היה שאיבד כל עניין במה שקרה ברגעים האחרונים במטבח. הוא הסתובב לאחור ויצא מתוך המטבח לעבר החצר האחורית. שם על המדרגות ישבה ליסה וחיללה בחליל צד שקועה בנגינתה. אשתו הסתכלה בו בפליאה רבה והלכה למחסן. אנה, דניאלה וגרסיאלה ניצלו את ההפוגה וחזרו ללוש את הבצק ולקלוע צמות לחלה. צ'יצ'ו התקרב לליסה עמד לידה, וצרף קולו לנגינתה בעיניים עצומות. מהמרחק בו ראיתי אותם לא יכולתי לקלוט את המילים אך זו היתה שירה בשפה מוכרת לי, שאינה אנגלית ואינה סרבית-קרואטית התבוננתי בהם. לרגע, בעיני, העולם עמד. נערה אמריקאית צעירה מנגנת בחליל צד ואיש בוגר רוטן וכעסן דובר סרבית-קרואטית והונגרית ואולי המנגינה נשמעה לי מוכרת ולא זכרתי מאין. ליסה הפסיקה נגינתה, ניגבה את פיה, וצ'יצ'ו רכן אליה ואמר : "ליסה קרידה". את זה הבנתי. פירושה של הפנייה "ליסה יקירה" וזו פנייה בלאדינו אותה שפה שאמא שלי וסבתא נוהגות היו לדבר ביניהן. הנה שקעו שניהם בשיחה בשפה שאף אחד מלבדם ומלבדי לא הבין. לאחר רגעים ספורים הם אחזו לעינינו ידיים ושרו שיר ודמעות החלו זולגות מעיניו של צ'יצ'ו, למרות שהסתתרתי מאחורי הקיר ירדו דמעות גם מעיני. ועיניה של ליסה לא דמעו רק צחקו באור המיוחד לה.

נאני נאני

נאני קארה אל איז'ו

אל איז'ו דה לה מדרה

דה צ'יקו סה אגה גראנדה

איי דורמיטה מי אלה

דורמיטה מי ויסטה

אי קה טו פאדרה ויאנה

קון מונצ'ה אללגריה

ידעתי שזהו שיר ערש ששרה אם לבנה. שנים רבות שלא שמעתיו. ליסה חזרה לנגן וצ'יצ'ו שר ובכה שר ובכה בשקט. ליסה המשיכה לנגן בתשומת לב ובריכוז מתעלמת מהתרככותו של צ'יצ'ו.

מאותו רגע שנשמע חלילה של ליסה חיינו במחנה השתנו כליל. בכל פעם שהיתה מהומה או בעיה, או חסר היה משהו היינו שולחים את ליסה לדבר עם צ'יצ'ו בספאניולית והבעיה היתה נפתרת כאילו לא היתה. ואכן לאחר השיחה ביניהם החלה נכנסה לתנור וריח נפלא מלא את הבית ובישר על השבת הקרבה. היין שהוחבא בחדרו והיה בעיניו עדות מרשיעה על השפעתם השלילית של המדריכים מישראל על ילדי המחנה, ירד באורח פלא לשולחן. צ'יצ'ו לא אהב את  המדריכים מישראל ולי,  היה נדמה שאותי הוא שונא במיוחד. מישראל, הוא ראה אותנו כמי שמדיחים את ילדי הקהילה לעזוב את ביתם, את אביהם ואת אמם ולעזוב הכל בשביל חלום רחוק במקום רחוק.

צ'יצ'ולא השתנה וגם אשתו לא הפכה לאישה נוחה יותר אבל חשנו פחות עוינות. הוא חיפש את קרבתה של ליסה והם דיברו בינם לבין עצמם בשפת ילדותו שכל מי שדיברו אותה לפני המלחמה, אינם עוד. שפת האם שלו הייתה ספניולית  בה דיברה אימו , עם אחיותיה, עם אביו, עם הילדים, עם השכנים, זו השפה שנתנה שמות לימים ולמאכלים.

אבל, האמת היא  שצ'יצ'ו לא עניין אותי, בעיני הוא היה זקן עצבני וטרחן שלא היתה לי ברירה אלא, לנסות ולהסתדר איתו לטובת העבודה המשותפת שלנו. רציתי להשלים את הסיפור ולהבין איך ליסה הסטודנטית מניו יורק, דוברת ספאניולית. חיפשתי רגע שיתאים לשיחה בינינו, אבל התקשיתי מאוד. למעשה רוב הזמן חיפשתי אותה בעיני אך לא ראיתי אותה, ליסה נעלמה לשעות ארוכות ולא ידעתי לאן.

ערב שבת

לאחר סעודת ערב שבת שהיתה חגיגית במקצת בזכות הסדינים הלבנים שהורדנו מהמטות ופרסנו על השולחנות, הברכה על היין ועל החלות שאפינו… אחר כך היתה ארוחה שקשה לקרוא לה "יהודית" אך חברינו בני המקום לא ידעו להבחין בהבדלים… עבורם עצם ההמצאות יחד במבנה של הקהילה היהודית  בפירובץ ומעט שיעורי העברית ומעט השירים ששרנו יחד… היו הרבה מאד, זה היה מזון רוחני לכל השנה.

לכבוד חופשת סוף השבוע הגיעו למחנה אורחים רבים. ביניהם הורים של בני הנוער או ראשי הקהילה מבלגראד שבאו להנות מהדור הצעיר המבלה את הקיץ בחסות הקהילה. שולחן מכובדים מיוחד הוכן עבורם בחדר האוכל. חשתי שאנחנו האורחים מישראל או ממקומות אחרים, אנחנו רק תפאורה. פאבלה לקח את הגיטרה מישה ניגן במפוחית פה וניגונים פרצו אל תוך הלילה כשבני הנוער והזקנים שרים ביחד. הם שרו בשפתם כמו שאצלנו שרים את "השירה בציבור" הם היו "יחד" ואני הרגשתי מאוד בחוץ, חשתי בודדה וחיפשתי את ליסה כדי לשבת לידה ולהרגיש קירבה. אבל את ליסה לא ראיתי ליד שולחן האוכל.

לאט לאט התחילו להתגנב ניגונים מוכרים בתחילה היו אלה "יבמבומים" חסידיים ואחר כך התחילו ניגונים עבריים כמו "הבה נגילה" ו"שאבתם מים בששון".. לאחר כמה שירים הייתה אתנחתא היה קצת שקט ומקצה שולחן המכובדים נשמע קולו הזקן של אויגן וורבר, ראש הקהילה, שר שיר עברי ופאבלה  מנסה להתאים מיתריו לקולו,  התקשיתי לשמוע את המילים או לקלוט את המנגינה ולחישה חזקה של פאבלה נשמעה לעברי "יעל, יעל בואי הנה.."  התקרבתי לשולחן המכובדים ועדיין לא הבנתי מה הם רוצים… פאבלה אותת לי בעיניו שאקשיב לראש הקהילה הזקן הרכנתי את ראשי והקשבתי ולאט התחלתי להבחין במילות שיר העמק "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל.."

הצטרפתי לשיר והתאמתי עצמי לקצב שלו וכך עברנו משיר לשיר שרק הוא ואני שרים שכן אלה היו שירים כה ישנים ובלתי ידועים לצעירים. שירים שהכרתי מטקסי יום העצמאות או שירים ששרנו בתנועת הנוער. היה איזה אור בעיניו ולרגע מקומי בתוך החבורה עלה. שאלתי את ראש הקהילה הזקן מהיכן השירים והוא צחק וסיפר שלפני המלחמה ה"היא" היה שייך להכשרה של ה"שומר הצעיר" קבוצת צעירים שהתכוונו לעלות לארץ ולהתיישב בקיבוץ בנגב, ואלה היו השירים ששרו. והוסיף משפט " אבל הרכבת שלנו עברה ואנינשארתיבתחנה.." אחר כך ישבנו הצעירים סביב ראש הקהילה הזקן והמזכיר ושוחחו שעות ארוכות אל תוך הלילה.

למחרת בארוחת הבוקר סיפר לי פאבלה, "דעי לך שזו פעם ראשונה שראש הקהילה קיים עם הצעירים שיחה כנה, עד כה התעלם מכל פנייה שלנו ואף פעם לא ענה לשאלותינו, אולי בזכות השירים נפתח לרגע, מי יודע. אולי יתן לנו סוף כל סוף לפתוח את המועדון של בני הנוער בקהילה".

שאלתי אותו: " יש לו בנים?"

"כן, יש. אך הם רחוקים מאוד מכל מה שקשור לקהילה היהודית ולמעשה אינם רואים עצמם יהודים אלא, הם חברי מפלגה טובים". לא הוספתי לשאול רק יכולתי להבין שמסתתר כאן צער גדול.

שבת

קשה היה להרגיש את טעם השבת בפירובץ או אולי בני הנוער האחרים חשו את השבת בעצם השינוי וההתכנסות יחד. לקראת הצהריים יצאו כמעט כולם לשייט במפרץ של הים האדריאטי, ואילו אני נשארתי בחדר וחיפשתי דרך לעשות לעצמי שבת. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחשתי שיש מקומות בהם השבת אינה מלכה ואיש אינו מתכונן לקראתה. הבנתי שאת השבת צריך "לעשות" המלכה הזאת, צריכה שיתכוננו לקראתה. יכינו כל שדרוש לקראת בואה ורק אז היא מופיעה. היא אינה נעשית מעצמה. ישבתי בחדר וקראתי ולבסוף החלטתי לצאת לטייל בסביבה הקרובה. יצאתי מתחום הוילה לעבר החוף שהוא למעשה רצועה דקה של חול וסלעי כורכר. אל המפרץ ירדו גבעות המכוסות בצמחייה המזכירה מאוד את צמחיית הכרמל. התחלתי לטפס על הגבעה וליהנות מעצי זית וחרוב גפן בר המפוזרת בין הטרשים והקוצים, הכל היה כל כך מוכר אך גם מוזר כי אף פעם לא ראיתי צמחייה עשירה כזאת בקרבה לים, טיילתי לאיטי בשדה בין הטרשים היורדים לים מהפריחה של צמחי הקיץ והכחול העמוק של הים.

לפתע מתוך קולות רשרוש המים שמעתי צליל נוסף. היה זה קולו של חליל בשיר מוכר לי היטב שיר שאמא היתה שרה בבית בינה לבין עצמה בזמן שתלתה כביסה או בישלה, או סתם בשעת שמחה. שיר  בספניולית  שאת הפזמון ידעתי לפזם היטב " אברהם אבינו פדרה קרידו, פדרה קרידו. לוז דישראל" (אברם אבינו אברם אבינו אור של ישראל). טיפסתי בעקבות המנגינה והבחנתי גם בקול עמוק ויפה המצטרף ושר. טיפסתי על הגבעה ועברתי מסלע לסלע ומשיח לשיח כאשר אני נאחזת בכל זיז או צמח כי שביל לא היה שם. לבסוף הגעתי לנקודה בה יכולתי לראות תחת עץ שיזף את ליסה יושבת על סלע ומנגנת בחליל צד לידה פתוחה מחברת שאבן מכבידה עליה לבל תעוף ברוח ובסמוך עומד צ'יצ'ו, זרועותיו שלובות על חזהו, עיניו עצומות והוא שר בקול עמוק וצרוד את השיר המוכר. עמדתי מאחורי השיח והצצתי. רציתי להצטרף אליהם אבל פחדתי. ידעתי שברגע שצ'יצ'ו יראה אותי הוא יגרש אותי ויוסיף כל מיני כינויים מעליבים. אבל לא יכולתי ללכת משם. נדבקתי לעץ. הם נדמו בעיני לרועים קדמונים היושבים תחת העץ ומשוחחים עם האלים.

הם עברו משיר לשיר. לפעמים הוא מפסיק ומתקן אותה, מדייק בטון, ולפעמים היא מפסיקה באמצע הניגון ושואלת שאלה כותבת אל תוך המחברת וממשיכה.

כך עמדתי שעה ארוכה והקשבתי והם היו שקועים בעצמם ובמוסיקה שלהם.

ליסה הפסיקה לכמה רגעים את נגינתה ושמעתי אותה אומרת לצ'יצ'ו, משפט מעורב בספרדית ובאנגלית:"הערב תשהבאב, טליה ופאבלובקשו שנכין שירים מתאימים" .

באותו רגע, חשתי גירוי קשה בשוק רגל שמאל שלי, כאילו איזה חרק מטפס עלי התכופפתי והכיתי בכף ידי. הרעש של הטפיחה על הרגל הכה סביב הרמתי את הרגל והדריכה המחודשת על העשב היבש יצרה רשרוש. ליסה וצ'יצ'ו הפסיקו לדבר והפנו את מבטם לכיוון העץ מאחוריוהסתתרתי. יצאתי ממחבואי לעברם כשאני מחייכת בהתנצלות, וחיכיתי לגידופיו של צ'יצ'ו, חשתי שפני מסמיקים וזעה יורדת ממצחי. "סליחה ליסה וסליחה צ'יצ'ו. הלכתי לטייל בסביבה ושמעתי את החליל נהנתי כל כך מהשירה, אז ישבתי מאחורי העץ כדי לא להפריע  והקשבתי בלי שביקשתי רשות. אני מבקשת סליחה."

ליסה פנתה אלי כשהיא מנופפת בחליל, "הי, יעל, טוב שבאת אנחנו מדברים על התוכנית לתשהבאב ולא מכירים את השירים אולי תעזרי לנו למצוא שיר על ירושלים."

עוד אני מנסה לענות והדוגמא הראשונה שעולה לי בראש היא "ירושלים של זהב" שלא היה ספק בליבי שהם מכירים, אם לא את המילים הרי לפחות את המנגינה. אבל אז התחיל צ'יצ'ו שהיה הרבה יותר זריז ממני לשיר בספניולית שיר עצוב שנשמע לי כמו שיר קינה. ותוך שהוא שר גיליתי שמילים רבות אני מזהה אבל אז ליסה כיווצה את מצחה כמי שלא מבינה את הדבר העומד לפניה, היו מילים כמו: " גלות דה ירשולים" או "חורבן דה זיון" או "עבודה זרה", "קורבנות" צ'יצ'ו שר בעיניים עצומות כמי שנמצא במקום אחר אפשר היה להבחין שהוא עומד לפני דמעות.

ליסה פנתה אליו ושאלה: "מה זה?"

צ'יצ'ו לא ענה לה בהתחלה, אבל כעבור רגע אמר "אני לא יודע מה זה אבל אני זוכר את זה שאבא היה שר בתשהבאב וכולם בכובבית הכנסת. אחר כך שרו את זה כשלקחו את הנשים והזקנות עם הילדים במשאית גז מהעיר שלנו."

אני חושבת שזאת קינה, אמרתי. זאת קינה על חורבן ירושלים ובית המקדש. אני לא מכירה את השיר אבל ברורות לי המילים, יש מילים רבות שהן לא בספרדית אלא, בעברית. בלשון התנ"ך והתפילה.

ליסה שתקה ואמרה, "את זה קשה לי להבין."

שתקנו. מסביב היה יפה כל כך הכל ירוק ופרחי פעמוניות מתחת לעצים. פה ושם גפן בר מלאה בעלים רעננים טיפסה על עץ וצ'יצ'ו עוד עמד בעיניים עצומות.

אמרתי לו אולי תחזור על השורות הראשונות ואני אתרגם לליסה. הוא החל לשיר ואני תרגמתי בשיתוף עם ליסה היא על הספרדית ואני על העברית תוך כדי תרגום ושירה נגלה לי סוף סוף הסוד שהטריד אותי מאז יום בואי המלה המשונה בהיגוי מלעיל מיוחד "תשהבאב" היא בעצם "תשעה באב" ולאותו ערב תכננו טכס קצר וקריאה במגילת איכה. ידענו שהדבר עלול ליגע את אלה שאינם מבינים עברית ולפיכך חיפשנו שירים וניגונים לירושלים:

"הקשיבו לקינה זו של עצב ויגון

על גלות ירושלים ואודות חורבן ציון.

בראות אלוהים כה הרבה עברות,

עבודה זרה וגלוי עריות,

לכל מחל, סלח הוא בזכות הקורבנות,

בזכות קרבן תמיד שעלה שם לרצון.

ביום אשר חדל בו, בטל בו התמיד,

נגזר כי יד אויבת, את ההיכל תשמיד.

לגבריאל ציוה אז אלוה, והגיד

רמץ אש בוערת להטיל על ציון."

אחר כך המשיך צ'יצ'ו לשיר שיר שנוהגים לשיריהודי סלוניקי וסיפר כלאחר יד שמשפחת אמו מסלוניקי ובנעוריו, נסע לשם ונשא לאישה נערה יהודיה סלוניקאית יפה שאהב , בלה שמה,  בעת שאספו את יהודי סלוניקי ברכבות לאושויץ, הוא נעדר מהבית, הואנסע  לפאריס לצורכי פרנסה, וכך הצליח להתחמק מהגירוש, במהלך שנות המלחמה הוא נדד וברח , הצטרף ביערות לפרטיזנים ושרד את המלחמה.

"נעולים בפנים שבוע

בקרון בהמות דחוסים,

יוציאנו לשאוף רוח

פעם בשלושה ימים.

אמא יקרה, הו אמא

בחלקך נפלה הזכות

במולדתך לגווע

בלי לסבול את הענות."

כך נקשר לו חורבן בחורבן ואחרי שצ'יצ'ו גמר את שירו, שרה ליסה ללא החליל את "על נהרות בבל" והפעם, הייתה לי הפתעה היא שרה זאת באנגלית. היינו עצובים. הסיפור של צ'יצ'ו הביא אלינו את החורבן קרוב קרוב. ליסה הציעה שנחזור למחנה ובדרך סיפרה סיפור קצר שקראה בספניולית על שני יהודים שהפליגו בספינה בים התיכון והנה פרצה סערה והספינה טבעה. כעבור כמה שעות הגיעו אנשים שהצילו אותם. הם שאלו אותם, איפה למדתם לשחות? ענו היהודים, לא למדנו אף פעם לשחות. תמהו השואלים ואיך בכל זאת החזקתם מעמד בלב הים. ובהדגימה בידיה את דרך הלימוד התלמודית בניפנוף ידיים ובפשיטת אצבעות המשיכה אמרו היהודים: דיברנו ודיברנו ודיברנו וכך צפנו על פני המים."

צחקנו  וצ'יצ'ו אמר הנה שלושה יהודים אנחנו ולשלוש שפות אנחנו זקוקים כדי לדבר, מדברים ומדברים וכבר עבר היום. דבריו אלה הביאו אותי להעיז ולשאול את ליסה שאלה שרציתי לשאול מהיום הראשון.

"ליסה, אמרת שגדלת כלא יהודיה אז, איך קיבלת את השפה הספניולית, הרי זו שפה שמדברים בה יהודים בלבד, איך הגעת לפה, בכלל."

ליסה צחקה ואמרה תוך שהיא תולשת עלים מהשיחים ממוללת ומריחה" כנראה ששום דבר לא מקרי. כדי לדעת שאני יהודיה ולהגיע למחנה נוער הייתי צריכה לאהוב שפות להרחיק וללמוד ספרדית באמריקה הלטינית ובספרד, יום אחד כשישבתי בספריה של אוניברסיטת מדריד ועבדתי על לימוד השפה מתוך קלטות של שירה עתיקה. נפלו לידי שתי קלטות שמע ששאלתי אותן להקשבה בחדר שלי.  הקשבתי להן וידעתי שזו ספרדית אךמעט מאוד מילים הבנתי, חזרתי לפרופסור פרדיננד ד'אלפונסו המורה שלי לשפה והוא צחק ואמר שזו הג'ודיאו-איספניול. זו השפה הספרדית של ימי הביניים בה היו מדברים הספרדים וגם היהודים שחיו בה מאות שנים עד אשר גורשו ממנה בשנת  1492,  היהודים עזבו ולקחו איתם את השפה ההיא. רק הם מדברים בה עד היום ובכל מקום בו הקימו קהילה יהודית באירופה הם לקחו איתם את השפה מספרד ..הוא הסביר לי שזו שפה ספרדית עתיקה משולבת בהרבה מילים מהתנ"ך ומהתפילה. כאשר  חזרתי לקראת חג המולד הביתה  לניו יורק, אמי שאלה אותי בזמן סעודת החג, איך היה במדריד ואיך מתקדמת עבודת המחקר שלי , סיפרתי למשפחתי את סיפורן של הקלטות המיוחדות שמצאתי  ושאני מאושרת לשלב עבודת מחקר בשפה יחד עם עבודת מחקר מוסיקלית כי אני חוקרת את הרומנסה הספרדית אלה שירי עם ספרדים שיהודים לקחו אותם לגלותם ושימרו אותם במקומות שם התיישבו והבטחתי לנגן ולשיר להם מייד לאחר הארוחה.

ליסה הפסיקה לרגע את שטף סיפורה, עצרה והמשיכה ללכת עוד כמה צעדים ואנחנו הלכנו משני צידיה, מחכים להמשך הסיפור.

" ואז להפתעתי קרה משהו בלתי צפוי. במקום שאזכה לתמיכה ועידוד, כי בני משפחתי עודדו אותי כל חיי לא לוותר על לימודי והתקדמותי בנגינה בחליל צד, סבי עזב את החדר באמצע הארוחה וכששאלתי את אמא מה קרה ובמה הכעיסו אותו דברי ,באמצע סעודת חג המולד סיפרה אמי לאחותי ולי ולשאר האורחים  שאביה הגיע לאמריקה מאוקראינהשהוא צאצא למשפחה יהודית חסידית ענפה ולאחר פוגרום שנעשה ביהודי העיירה ומבית אביו איש מלבדו לא שרד החליט לעזוב את עברו היהודי ואת אירופה, ולהתחיל חיים חדשים במקום חדש עם זהות חדשה.

שוב עצרה ליסה את הסיפור כמי ששואפת אויר לריאותיה והמשיכה:

"וגם אמי, לא ידעה על זהותה כיהודיה עד שיום אחד מצאה בעומק הארון ספר ישן באותיות לא מובנות וסבתא סיפרה לה שזה ספר תפילות של יהודים, החפץ היחיד שנשאר מהעולם ההוא.  כשסבא חזר לשולחן  לאחר שנרגע מהתרגשותו וכעסו, הוא אמר שכנראה זה העונש שלו על שניסה לברוח מהגורל."

– אז איך הגעת דווקא לפה? שאלתי אותה.

" כעבור שבועיים בזמן הבחינות ראיתי על לוח המודעות מודעה מטעם ארגון הסטודנטים  המזמינה סטודנטים יהודים המעונינים להצטרף ולתרום מידיעותיהם למחנה קיץ יהודי ביוגוסלביה. מיד פניתי וסיפרתי על כישורי כמנגנת וכחוקרת לשון ספניולית והם קיבלו אותי."

ליסה הפסיקה לרגע בדיבור ועברה לדבר עם צ'יצ'ו וכשהיא מסבירה ומספרת את השיחה ביננו. הוא הינהן בראשו כמי שיודע כבר את מרבית הפרטים.

ושוב פנתה אלי והשלימה, עכשיו המפגש עם המחנה ועם צ'יצ'ו הוסיף הרבה מאוד לידיעותיי על לוח השנה היהודי ולמחקר בו אני עוסקת למדתי מצ'יצ'ו רומנסות שלא שמעתי עד כה וכנראה נשמרו פה בתוך קהילות שהתיישבו בבלקן מאז גרוש ספרד. עכשיו אני גם יכולה להבין איך הרומנסות והשירים היו קשורים במעגל החיים היהודיים. מי יודע, אולי עוד אקבל דוקטורט על חקר השירים האלה" ליסה פנתה אלי וחייכה את אחד החיוכים הגדולים שלה הצמה זרוקה לה על הכתף וחליל הקסם שלה כמו מטה רועים על הכתף השניה.

ערב תשעה באב

באותו ערב, שהיה גם  מוצאי שבת וגם ליל תשעה באב, ישבנו על מזח שפת המפרץ חבורה של דוברי שפות רבות עם דבר אחד משותף, שכולנו צעירים יהודיים  ושרנו תחילה את "ירושלים של זהב" ואחר כך את "על נהרות בבל" ואחר כך הקשבנו לקולו של צ'יצ'ו וחלילה של ליסה ששרו לנו "קופלאס" לתשעה באב, בהמשך הערב שמענו על שלושה חורבנות, חורבן ירושלים, חורבן ספרד וחורבנות של יהדות אירופה וכמו מים המתערבים במים, קשה היה לנו להפריד אלה מאלה.

עברו ימי המחנה הסוערים והנעימים ואנחנו התפזרנו איש למקומו ואני הרגשתי איך יש      בתוך הלב שלי מקום ליהודים מכל הצורות ומכל המקומות.

אגדה של הגדה

בכפר קטן ועתיק בצפון יוגוסלביה של אותם הימים, היא קרואטיה של היום  בתוך הרים מיוערים ולא הרחק מנמל גדול בשם רייקה על חוף הים האדריאטי, שם גרה לה אנה חיים קוזלוביץ', אמנית קרמיקה ידועה.

 יום אחד בשעה שטיילנו דניאלה ואני ברחובות בלגרד  ראיתי על אוזניה זוג עגילים בצבע כחול כהה ולהם שולי זהב ובמרכזו של כל עגיל הייתה צורה מוזהבת שהזכירה לי את האות "ש", שאלתי את דניאלה :

"מאין העגילים המיוחדים האלה? "

והיא ענתה: "הו, אלה עגילים שרק אנה חיים יודעת לעשות כמותם"

"מי זאת אנה חיים"? שאלתי

"אנה , זו אישה יקרה וסיפור מיוחד" ענתה לי.

לאחר ששמעתי מפיה את הסיפור, החלטתי ללכת ולפגוש את אנה חיים ולהבין מה הסיפור מאחורי העגילים שבליבם ש מוזהבת.

**

יומיים רצופים נסעתי ברכבות ובאוטובוסים מתנשפים עד שירדתי מאוטובוס ישן וגונח בכיכר המרכזית של הכפר בהרים שמעל המפרץ . התחנה, מול כנסייה עתיקה שמולה יש מסעדה קטנה שם יושבו אנשי המקום בשעות אחר הצהריים על כסאות קש נמוכים ושותו קפה שחור ממותק היטב בספלים קטנים וקצת יין או משקה חריף בכוסות זכוכית. נכנסתי למסעדה וחיפשתי מישהו מקומי לשאול אותו על אנה.

מאחורי הדלפק  ראיתי את בעלת המסעדה ופניתי אליה . עודי שואלת והגברת מולי מחייכת ותופסת בין אצבעותיה תכשיט קטן המונח על צווארה תכשיט קרמיקה צבעונית והנה אני מזהה רקע כחול מכחול שלוש אותיות עבריות מוזהבות  מ צ א  שלוש אותיות בודדות בתוך צבע כמו צבעו של הים במעמקיו, כחול שיש בו סוד. ראתה הגברת את מבטי הנעוץ בתכשיט השתעשעה בו וחייכה, כאשר הרימה את התכשיט ראיתי שמאחוריו נח על ליבה צלב זהב קטן ומכאן הבנתי שהאותיות העבריות אינן מעידות דווקא על יהדותה. למרות שלא הייתה ביננו שפה משותפת הייתה ביננו הבנה שאנו מדברות באותה אישה. " הו, אנה…?" חייכה והצביעה על ה"מצא" והסבירה בתנועת ידיים כיצד להגיע לחצרה של אנה.

הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי שהיה לא יותר משביל צר מרוצף אבנים קטנות וחלקות ומשני צידיו קירות בתי אבן עם חלונות גדולים המוצלים בתריסי עץ ירוקים או תכולים מדי פעם דלתות ברזל מעידות כניסה לחצר פנימית. בפיתול הראשון היה עלי לפנות שמאלה לתוך רחוב צדדי וקצר שם מצאתי את החצר של אנה וסימן היה לי שעל דלתה היה שלט קרמיקה באותו צבע כחול עמוק שראיתי בעגיליה של דניאלה ועיטור של ציור עלה גפן מיוחד ומסולסל היה בשולי השלט על הדלת.

בתוך החצר שולחן עץ לבן לידו ישבה אנה ובעלה גיאורגי. אנה אישה יפה ששערה הצהוב אסוף לאחור ומוך פניה העגולים זורחות זוג עיניים כחולות ולהן מבט שובב כאילו זו ילדה המציצה מתוכה. לאחר שימחת הפגישה לקחה אותי אנה לסטודיו שלה, חדר קטן בחצר שבו אובניים ותנור ענק לשריפת החומר, שולחן גדול במרכז החדר ועליו מונחים כלי חומר בצבע אדמה ואחרים הצבועים למחצה, צורות בערמות המושלכות לכאורה כלאחר יד. הריחות והצבעים היו כה חזקים שלרגע חשתי סחרחורת אט אט הבחנתי שעל השולחן בין כלים רבים היו מונחים ריבועי קרמיקה בגדלים שונים

בכל אחת מצלעות המרובעים מעוטרת בסמלים מוכרים פעמים מנורה ופעמים מגן דוד או זוג פמוטות אך בעיקר מנורות. מנורות שבעת קנים בצבע זהב בכל פעם על רקע שונה. באחת המנורות ראיתי קישוטי רימונים ובשניה עיטורי כפתור ופרח כמו שהכרתי מהפסיפס העתיק שבעמק בית – שאן. אך מה מנורת בית המקדש מבית הכנסת שבעמק בית שאן ולכפר גויי שבצפון יוגוסלביה…

עודי תוהה על הדברים האלה ואנה החלה מסבירה לי בשטף שיחה כי מרובעי קרמיקה אלה הם פריטים שימושים למשרד וזה חלק מתערוכה גדולה שנדדה בעולם וביקרה   גם ביפן ובארה"ב. שאלתי אותה:

"האם את מתכוונת לומר שאי שם ביפן יושב מנהל מפעל ועל שולחנו מונח ריבוע קרמיקה המחזיק ניירותיו ועליו מנורת בית המקדש?"

"כן," השיבה "מכרתי הרבה מאלה" וחייכה. לאחר רגע שאלה אותי בחשש

"האם את חושבת שמנורה אינה יפה לקישוט?"

"לא, לא," התנצלתי "המנורה היא קישוט יפה מאוד, אבל…" לא ידעתי איך להסביר לה שבעיניי זהו סמל יהודי בעל משמעות רבה היא מסמל את בית המקדש ואת התקווה לגאולה ומוזר הדבר בעיני שתהיה קישוט משרדי סתם.

"ראי המנורה היא כמו עץ…" נכנסה אנה בדבריה עוד בטרם סיימתי מחשבותיי.. "עץ החיים ושם משפחתי: חיים. אלא, שכל משפחתי: אימי, אבי, אחי וילדיו הקטנים, כולם, הלכו אצל הגרמנים. אחרי שתיקה קלה המשיכה:

רק אחותי הקטנה נשארה לי מהמשפחה, לאחר שחכתה לאימא שתחזור מה"טרנספר" ואמה אכזבה אותה  ולא חזרה לקחת אותה כפי שהבטיחה, היא נפרדה מהיהדות ומהיהודים, היא לא רצתה לשמוע יותר או לדעת מהם. אבל אני, כאן קרצה לעברי אנה, אני מלמדת את הבן שלה, שאנחנו יהודים, השנה שלחתי אותו לפירובץ למחנה קיץ של הקהילה היהודית והוא יודע את האלפבית בעברית."

אנה סובבה את הקוביה והראתה את תחתיתה הבלתי צבועה שם הייתה חתימת האמן שלה : חנה חיים.

פנינו לחצר וישבנו ליד שולחן הקש שתינו קפה שחור ואכלנו גבינת עזים טרייה מהכפר. ספרתי להם קצת על הארץ והנה מבטי קלט תליון מתנדנד על צווארו של גיאורגי, תכשיט קרמיקה מאלה שמעצבת אנה אימצתי את עיני לראות את הכתוב ולאחר מאמץ הצלחתי לקרוא ארבע אותיות עבריות. ב, צ , א, ת, ניסיתי לצרפן ולא קיבלתי מילה בעלת משמעות מקובלת זו מילה בסמיכות וחסרה לי זו שתבוא בעקבותיה. תמהתי.

והאותיות מה יפות אותיות זהב על רקע כחול עמוק ובשולי התליון עיטור צמחי כשריגי גפן. שאלתי את אנה: "האם יש לך תכשיטים נוספים מהסוג התלוי על צווארו של גיאורגי?"

אנה יצאה מהחדר בשמחה והביאה מגש קטיפה עליו תליונים ועגילים טבעות וצמידים חגיגה של צורות וצבעים ועל כמעט כולם מופיעות אותיות עבריות בכתב מרובע מיוחד. על זוג עגילים בסגול הופיעו שתי אותיות: הא על תליון אחר הופיעה המילה: לפיכך, על טבעת ירוקה הופיעה מנורה ובין שני צידי רגלה הופיעה : מה. על מתלה מאורך לקישוט ותליה על קיר הופיעו שתי מילים : רבן גמליאל האות ל' האחורנה בשם התחברה לרגלה של הא' בצורה מיוחדת כאילו לא נמצא מקום על לוח הקרמיקה המקושט. החלו האותיות והמילים מרצדים פורחים וקופצים מול עיני חשתי כאילו סחרחורת תוקפת אותי. מה עושות מילים עבריות מנותקות ומיותמות על מגש קטיפה שחור?.. ואנה בשמחה מוציאה מדי רגע תכשיט נוסף ומספרת על העתקים דומים לו המפוזרים בעולם, מוסיפה ומספרת על יופיין של האותיות הרבועות על נציגותיו של העם העתיק בעולם. עלתה בראשי התמונה של הגברת הנחמדה מהמסעדה עם תליון מ, צ ,א  שמתחתיו הסתתר צלב זהב.

 "אנה, אולי יש לך ספרים בעברית?" שאלתי

"יש. אחד." ענתה.

עודה מדברת וכבר רצה במעלה המדרגות ונעלמה באחד החדרים. כעבור רגע שבה ובידה חבילה עטופה בניירות לבנים שכבה על גבי שכבה כמו תינוק עטוף היטב ועל כולם עוטפת מפה רקומה בפרחים צבעוניים. בחרדה ובזהירות רבה פתחנו את העטיפות המרובות ומתחת ניגלה  ספר ישן . פתחתי אותו בזהירות מתוך חשש שיקרע או יתפורר וכשפתחתי את הכריכה גיליתי העתק יפהפה של הגדת סרייבו העתיקה.

"מה נשאר לי מההורים שלי?, כמעט שום דבר. והוסיפה: השם שלי וההגדה שהייתה מוסתרת במרתף עם כלי הפסח של אימא.  אחרי שהמשפחה הלכה למחנה ריכוז, השכנים שלנו לקחו את כל כלי הכסף והצלחות היפות של החג, הכל הם לקחו. גם את הבית. כשחזרנו  אחותי ואני אחרי המלחמה ממקום המסתור שלנו בכפר וחיפשנו את הבית,  ילד בן גילי, בן השכנים שלנו, קרא לי אליו הביתה ואמר ששמר בשבילי ספר שאימא שלו לקחה בין כל הכלים והחפצים, ספר, הוא אמר. ההורים שלו, הם השכנים שלנו, לא הבינו מה זה הספר הזה ואולי אפילו פחדו שמישהו ימצא את הספר , יראה את האותיות העבריות ויאשים אותם בהחזקה של  חומר תעמולה ציוני.  אולי משום כן , הוא שמח להיפטר מהספר הזה".

ישבנו על השטיח במרכז החדר וסתם כך באמצע חודש אלול קראתי באזני אנה ובעלה את סיפור יציאת מצרים. אותה הגדה מהמאה ה-14 לספירה שיהודי ספרד נשאו איתם בבריחתם בזמן גירוש ספרד ובה רבן גמליאל איש גבה קומה ויפה עיניים שלו זקן ארוך יושב לפני תלמידיו הקטנים ממנו בגודלם כי קטנים הם ממנו בחשיבותם על פי דרכי התיאור של הימים ההם. ומקשיבים לו בעיניים כלות ובידיהם ספרי לימוד.

 ולאחר רגע של שתיקה בחדר, הוסיפה ואמרה, את יודעת, עכשיו אחרי שסיפרת לי על יציאת מצרים, אז אולי זה באמת חומר ציוני מסוכן. זה חזרה של  היהודים מגלות לארץ  ישראל." אמרה אנה.

ישבתי אצל אנה עוד ימים ספורים והתבוננתי בעבודתה בסטודיו לעבודות קרמיקה . היא ביקשה שאסביר ואפרש לה את המילים שבחרה בהן לעטר את תכשיטיה שעשו להם מוניטין בעולם .

מאז יש לי עגילים כחולים ועליהם שברי מילים כמו:" רבן" ו"לפיכך" או "מרור" ו"מצה"   וטבעת קרמיקה ועליה המילה: מצא.

מאז שפגשתי את אנה קוזלוביץ חיים  הגדת סרייבו שלי התרחבה מהפסח אל כל ימי השנה.

אש התמיד של טיטו וכיפת בית הכנסת שנעלמה

3.

אמש הלכתי מהמדרחוב ברחוב , Perhadija  לאחר שניצבתי מול אש התמיד שהצית טיטו, אש מול הנישה בה דבריו מצוטטים. אש תמיד לזכר הנופלים במלחמת העולם השניה. להפתעתי, דבר לא כיבה את האש הזאת של האחווה היוגוסלבית גם לא המלחמה והצלפים הסרבים על העיר בתחילת שנות התשעים. האש בוערת לזכר הנופלים. תוך הליכה לאורך המדרחוב, הגעתי לעיר העתיקה , לסמטאות הצרות, המאפיות ובתי התה והקפה. כל השפה הויזואלית היא תורכית, ומזכירה גם את הבזאר בסקופיה בפרישטינה, בקוסובו. בסופיה, בבלגרד, לכל מקום שהגיעה האימפריה התורכית השאירה חותמה במסגד מרכזי שלידו הבזאר, והחאן, החמאם, וחנויות התכשיטים עמוסות הזהב למתארסים ומתחתנים, בתי מלאכה לרוקעי נחושת, לרצענים ומסעדות הקבב והשווארמה עם אין סוף המזאטים. את החותם הזה השאירה האימפריה גם ביפו ובעיר העתיקה בירושלים. ומעל הנהרות הגשרים התורכים שחיברו את איסטנבול עם כל נקודה בבלקן עד דוברובניק שהיוותה שער לסחורות ולאנשים, ביניהם גם מגורשי ספרד שהביאו איתם זיכרונות וגם בדים וסחורה לסחור בה בעולם החדש. לו הינו חיים ברצף ללא המלחמות הגדולות של המאה העשרים, היינו מרגישים מן הסתם חלק מהעולם הפועם בים התיכון ובבלקן.

4.

היום הראשון של ראש השנה, הסתיים עם תקיעת שופר אחת במוסף, יותר מזה לא תהיה כאן תקיעה. אליעזר פאפו הציע את השופר למי שירצה לתקוע ולזכות עצמו בשמיעת שופר. אני החלטתי שתפילת יחיד מתוך המחזור הישן שלי, תהיה הכרחית, אחרת החול יגבר על כל תחושת קודש. רק המילים העבריות יצילו אותי מתחושה שהכול  עלול להעלם באינסוף השום דבר. שמא

ראש השנה בגלות מעצמי יהיה סימן לשנה כולה. ואז אני מזכירה לעצמי שדווקא כאן, רק כאן שמעתי לראשונה את תפילת "ונתנה תוקף" בניגון עתיק,

בניגון ספרדי ובלדינו. דווקא הפיוט האשכנזי התאזרח בלב הקהילה היהודית ספרדית בבלקן ותורגם ללדינו וכך "גיירו" אותו לעולמם, לנשמתם. וכך, אליעזר פאפו ואיגור החזן, שרו בשמחה ובתשומת לב את אחד הפיוטים המזוהים ביותר עם יהדות אשכנז. מזה ניתן ללמוד שתפילה ומילים שנוגעות יכולה לחצות את הגבולות.

ככל שאני פוגשת את הקהילה היהודית במדינות השונות של יוגוסלביה לשעבר, קשה לתפוס את הקיום וההתקיימות של בני הקהילה. החיים על חוט דק של ידיעה שפעם היו כאן חיים עשירים עם יצירה פורחת. בסרייבו לדוגמא, לפני מלחמת העולם השניה, כל אדם חמישי היה יהודי ואילו היום, אפילו בחגים קשה לכנס כאן מניין לתפילה. בערב החג הצטרפתי לשולחן של אלי ומרים טאובר. בני הזוג דוברים עברית יפה במבטא יוגוסלבי מוכר. הם עלו לישראל בשנות התשעים ושתים עשרה שנים חיו בראשון לציון, שנים מהבנים חיים בארץ והבת חיה איתם בסרייבו. מרים מעידה על בעלה שהוא זה שמשך לחזור לסרייבו, מתוך תחושה שיש עוד מה לעשות "כאן". ואכן, מאז שחזרו הם עסוקים במחקר וכתיבה על תולדות הקהילה ואיסוף שמות הנספים ואפילו ספר בישול קטן, של מאכלים בוסנים יהודיים. מרים עובדת בחנות מזכרות קטנה בגבו של מחתם תרבות גדול, חנות הנקראת "אגדה מההגדה" ועליה ציור מנורה. חנות המזכרות הקטנה היא המאחז האחרון של הקהילה היהודית במתחם בית הכנסת הגדול והחדש. במהלך ארוחת ערב החג ניסתה לתאר לי ולהסביר שבית הכנסת הגדול שנבנה ב1930 ולא הכיפה הגדולה ביותר באירופה של תחילת המאה, בית כנסת על שפת הנהר שנועד להכיל למעלה משמונה מאות מתפללים. בית הכנסת הזה נעלם. הכיפה היפהפייה נעלמה ואינה נראית עוד. היא לקחה אותי מתוך חנות המזכרות הקטנה להקיף מתחם שנראה כולו מוקף מסעדות ובתי קפה ופאבים הפונים לנהר. נכנסנו מפתח שנראה כמו חניה מאולתרת והיא הצביעה למעלה ואמרה: תראי, את רואה את הכיפה? נשאתי עיניים וראיתי בנין לבן, עם חלונות מאורכים סתומים, עם עיטורים

מעודנים כמו תחרה מתחת לכיפה, הקפנו את הבנין שמסביב לו נבנו בניני מגורים קומוניסטים, מתפוררים בכיעור ויוצרים מחיצה בין המבנה המונומנטלי והמרשים של בית הכנסת המסתתר לבין הנהר. רק כאשר התרחקנו מזרחה וראיתי את שער בית הספר הסמוך פתוח, יכולתי דרך מגרש הספורט הפנוי ממבנים מכוערים ואלימים לצלם את בית הכנסת שמשמש היום כמבנה לתרבות. מרים, שהתגיירה לפני נישואיה בבלגרד אצל הרב צדיק דנון, ולכאורה יכלה לא להזדהות כל כך עם גורלו של בית הכנסת שלפני זמנה, לא מפסיקה להביע את כעסה ותסכולה על ה"טמטום" של היהודים, המעטים ששבו או שרדו את המלחמה ומצאו שהקהילה נעלמה ורשויות העיר שאלו אותם "מה לעשות במבנה בית הכנסת הגדול והחדש, שהיה למבנה ריק" והם בחוסר אונים מובהק הציעו אותו כ"מתנה" לסרייבו, בתנאי שיהיה מבנה המוקדש לתרבות. המבנה אומנם מוקדש לתרבות, אך סביב לו בנו הרשויות מבני מגורים מכוערים שהעלימו את בת הכנסת ואת זהותו, בדיוק כמו שהעלימו לפני כן, את יהודי העיר.

סרייבו , אניה ללא נמל

" תאהבי את סרייבו" , ביקשה האישה בתוך חנות קטנה ברובע הישן של סריבו, Skenderija' , ביו החנויות הקטנות והסימטאות התורכיות, בתי תה ציבעוניים ובתי קפה. נערות בחיג'אב יושבות זו עם זו, זוגות וחבורות, אבל את עיני צד ציור של אוניה אגדתית, ישנה שספר אם היא מפליגה. ובתוך החנות-סטודיו קטנה שעל הקירות ציורים מקוריים ותמונות של אניות על יבשה . נכנסתי פנימה וראיתי אותה צובעת מסגרות והיא בחיוך פנתה אלי וסיפרה שאלה עבודות של בנה המוכשר, קאמאל. הוא בן 31 והוא צייר אקדמי. והראתה לי את הגלויה ומה שכתוב אחריה ושם הוא הגדיר את סרייבו כך: זהו החיזיון שלי על סרייבו, בלתי נגועה וחבויה מעינים רבות ובכל זאת חיה עבור כמה שמסוגלים לראות. סרייבו היא אניה ללא נמל ועוגן. היא מופיעה כאניה תקועה על צוק חד. היא נראת כאילו היא עדיין צפה, האין זה נס?" קאמל מאהמדוביץ'.

אני יושבת "אצל מישל" במדרחוב, כבר מאוחר, על כוס קפוצ'ינו אחרון ליום, אין כאן סימנים של חג, זה חול נטו ללא כל הבדלה מקודש. תחושת הגלות בתוך גלות קיימת וגוברת. המוכר והזר מתערבים אלה באלה. הרגשה שהכל מוכר. שבכל עיר פוסט יוגוסלבית, אמצא את כל הסימנים המוכרים. את הארכיטקטורה, את חיפוש העצמי בתוך המשתנה.

בצהרי ערב החג נסעתי משדה התעופה הקטן, הגעתי במונית זועפת לשכונה של שלושה בנינים גבוהים כוורת של דירות בסגנון טיטו. בדרך ראיתי רבים בסגנון הזה חלקם משופצים ומתוחי פנים בצבע וחלקם מתפוררים לאיטם , אנדרטה לימים אחרים . מ. גרה באחת הדירות האלה כסטודנטית. מהכרותי עם דירות דומות של חברי בבלגרד בליובליאנה או זאגרב , אני מכירה את הגאונות האדריכלית הפונקציונלית .ואת העובדה שיש יחסי פנים חוץ בעזרת מרפסות. קטנות או ארוכות, אך לכל בית יש מרפסת עם מקום לתליית כביסה וגידול עציצים. הכוונה המקורית היתה ליצור בנינים שיש ביניהם קרבה היוצרת גם חלל פנימי ביניהם המאפשר יחסי קהילה, יש נדיבות במרחב הציבורי על חשבון המרחב הפרטי , אך בפועל ,  המרחב הקהילתי חדר לפרטיות .  בכל אופן בכל פעם שאני מזדמנת לשכונות ה"חדשות" כלומר של התקופה הקומוניסטית, איני יכולה שלא להשוות ולהבין את דמות האדם שניסו לעצב לאחר מלחמת העולם השנייה . כך קורה שיש מאפיינים דומים במרחב הבלקני. מה קרוי " העיר העתיקה" היא העיר בעלת המאפיינים העותמניים והעיר החדשה , בדרך כלל מעברו השני של הנהר שהלכה והתפשטה ברחובות רחבים ושכונות בנייני שיכונים פונקציונלים, רבי דיירים, חסרי חן כאילו האזרחים קיבלו הוראה מהשילטונות, היכנסו לקופסאות השוות בגודלן, גדלו משפחות שוות בגודלן, רהטו ברהיטים דומים והפריחו עציצים דומים, בחצר או במעלית המגושמת והמתכתית תפגשו אנשים דומים לכם, טרודים כמוכם, סוחבים שקיות ניילון כמוכם עם חלומות דומים לכם, כי זה האושר האמיתי. בתוך השכונות האלה בדרך כלל גדלו חברי בני גילי וצעירים יותר. אבל הדור הצעיר של היום יודע שזה מה שיש אך חולם הרחק יותר.

אבל, אני הגעתי לסרייבו, כי הכנס על רבי נחמיה חיא חיון שיזם אליעזר פאפו, יליד סרייבו , פרופסור באוניברסיטת באר שבע והרב הראשי של בוסניה הרצגובינה, זימן גם אותי לתהות על הדמות הזאת שנולדה כאן ומכאן הגיע לארץ ישראל בסוף המאה השבע עשרה ומהארץ חזרה לכאן, לבלקן ולפראג ואמסטרדאם ועוד אעשה סדר בסיפור הזה.

אבל, בינתיים, ערב חג וחג בסרייבו, שבשבילי היא גלות בתוך גלות, אך ההתכנסות עם הקהילה והשיחות עם בני הקהילה בעברית ובסרבית-בוסנית עושה בית לרגע כמו אניה התקועה על צוק ומניעה משוטים כאילו היא שטה. אז אני נמצאת על חרטום האניה הדמיונית הזאת.

2.

מחזור ראש השנה הזה מבית הדפוס של יוסף שלזינגר בוינה מלווה אותי בדרך כלל בחגי תשרי ויש מחזור שלושת הרגלים ממנו אני מקדשת בשלושת הרגלים וקוראת בהעדפה ברורה את ההגדה של פסח. אלה שני ספרים שהצלתי מהליכה לגניזה לאחר מות אבי. מחזור זה הגיע איתי לסרייבו, משום מה היתה לי הרגשה שלמרות שהוא דהה ומתרפט לאיטו לקחתי אותו איתי עטוף ומחותל בבד ובשקית. רבים מהפיוטים מתורגמים בו ללדינו ולפרקי התורה מצורף פירוש רש"י ועוד יש בו אוצרות ומטמונים הראויים להתיחסות. אבל זה המחזור הולך איתי כך וכך עשורים והוא נושא סיפור שאין לי מפתח עבורו. מי קנה והביא אותו מוינה לסופיה ובאיזו הזדמנות. איך הגיע לארץ ישראל בימי בהלה והעפלה . אבל הסיבה שאני מביאה אותו כאן היא כדי לספר שזו הפעם הראשונה שבערב ראש השנה החזקתי בידי מחזור ראש השנה ועקבתי בצורה שוטפת אחר התפילה והפיוטים ללא חיפוש ומעצורים כי היתה הלימה מלאה בין התפילה על הבימה של בית הכנסת העתיק בסרייבו שנחנךStara Sinagoga או Il Kal Viejo בשנת 1581 ומשמש היום כמוזיאון יהודי. הוא הוקם בשכונת החצר היהודית . בית הכנסת מרשים בגודלו ועובי קירותיו מעיד על הבניה במאה השש עשרה , על פי דגם שהביאו איתם יהודי הקהילה מספרד. הוא נשרף ושוקם פעמיים לאורך השנים במהלך מלחמת העולם השניה הושחת בית הכנסת ונבזז ושימש כבית מעצר וכמחסן . לאחר המלחמה שופץ בית הכנסת והיה ל " המוזיאון היהודי של בוסניה והרצגובינה". לכאורה סוף טוב לעבר מפואר שסופו רע. אך האמת העצובה היא שהקשר בין בתי כנסת שננטשו בעקבות רצח הקהילה והפיכתם למוזיאונים או גלריות לאומנות, זו סוגיה שאין לעבור עליב בפשטות. בעיני, זו דרך "מכובדת" להקים מצבה מכובדת על ולהשתיק סיפורי רצח ושיתופי פעולה של האוכלוסיה המקומית. בית הכנסת הישן כבר שנים אינו מתפקד כבית כנסת פעיל אך פעם בשנה , ערב ראש השנה מתכנסים בני הקהילה ומתפללים בו. בארון הקודש עומד מבויש ספר תורה אחד, גם הוא כמוצג סימלי וסביב בתוך ויטרינות מוצגים ספרי קודש, תפילין, תשמישי קדושה של יהודי המקום. כששאלתי מדוע רק פעם בשנטה, קיבלתי הסבר, כי זו הדרך של הקהילה להזכיר לכולם שהמקום הוא בית כנסת ורכוש יהודי. לאט לאט נכנסתי לעולם שבו רב המאמץ המושקע לשמור על העבר הן כזיכרון והן נכסים, מאשר חיי יום יום יהודיים. ואמנם היה מניין בערב חג וביום א של ראש השנה היו נשים וגברים יחדיו כמניין וחצי אך לא היה מניין גברים וביום ב של ראש השנה פשוט אין תפילה. לא באתי לבכות על המצב. כי הפרדוכס גדול, הרי אני באה מארץ ישראל ומדינת ישראל , אני באה ממקום בו התממש חזון הגאולה . כאן בערי הבלקן בסופיה,סלוניקי, סקופיה , אולצין, סרייבו, הסתובבו דמויות כמו שבתאי צבי ונתן העזתי וקרדוזו ורבי נחמיה שחלמו על גאולה ( לא אכנס כרגע לסוגיה איזה סוג של גאולה) , והגאולה התממשה . אך לפני כן היה חורבן פיזי ואנושי של הקהילה היהודית ברחבי הבלקן ויוגוסלביה. והנה עומדות רגלינו במבנה בית כנסת שבנו מגורשי ספרד בדגם של בית כנסת בטולדו , ומתפללים. והתפילה כמנהג יהודי ספרד, כולה בשירה . ליד הדוכן עומדים הרב אליעזר פאפו, תלמידו של הרב צדיק דנון, רבם המיתולוגי של יהודי בלגרד ויוגוסלביה ( ראוי להתיחסות מיוחדת) ואיגור קוזמיאקין החזן הצעיר, ומובילים תפילה בדרך שהיתה נהוגה במקום הזה על ידי יהודי סרייבו דורות רבים. הרב אליעזר פאפו מקפיד ללבוש גלימה וכיפה נוסח "חכמים" ספרדים וגם איגור לבש גלימה לבנה גלימת חזנים. יש בזה משהו קצת משעשע ושאינו מתאים לזמננו, אך ברור הכיוון שאליעזר פאפו מוביל להתחדשות יהודית ספרדית בבלקן, בחינת נשיפה בגחלים ובאודים העשנים כדי להוציא מהם להבה. המתפללים החזיקו בידם קובץ מודפס של התפילה בתעתיק לאותיית לטיניות ובתרגום לבוסנית ועקבו אחר הנעשה על הבימה. מדי פעם פאפו עצר ופנה לקהל והסביר את מהלך התפילה ומשמעותה. לאחר התפילה הלכנו לעבר בית הכנסת האשכנזי, כך הוא נקרא , בית הכנסת בסגנון מאורי שם מתנהלים חיי הקהילה. חברי הקהילה ישבו סביב שולחנות לברך את הברכות הנהוגות בין יהודי ספרד. ברכות על פירות ועל ריבות " יהי רצון". שם נפתחה עבורי שיחה חדשה.