תקועה בין מזרח למערב ,

רועי חסן, אם שירת מחאה וידויית – אז עד הסוף

בעיקר אהבתי בתחתית השיר את "בן 30 מתפרנס כטבח" .

ואני טבחית כל חיי וחסר לי הכשרון להביא פרנסה מקציצות של פראסה

שום גיווץ', פסטליקו, קפטטאס , פלפלים קלויים או ממולאים אינם ממלאים

את חשבוןהבנק שלי. על פי הגיל , הוריך מן הסתם הם בני דורי,

הנה שימך, רועי ,תפור משם בן הזמן הישראלי,

חלום העברית והישראלית ושם המשפחה מכשיל ומושך למקום אחר

למקום של זהות אבות. וכל העולם שאתה מייצר ומפרסם

מחולק כמו עלבון כמו שיני בנים קהות לשחור ולבן.

כמו לחתוך עוגת גבינה או שוקולד אחד לך ואחד לי

ומסביב מתפזרים פרורים והרי הם העיקר, הם העדות.

ולעצם העניין, הרי בענייני עדות ווידוי עסקינן

בשחיטה כשרה של פרים קדושים כמו נתן זך ואבידן

אם לא תשחט כאן פרה מעל דפי "תרבות וספרות" , לא תצא לאור

והשקט יקיף אותך ויתסכל אותך עד דור ואתה מהלך כמו פרדוכס

ברחובות תל אביב בעקבות נתן זך ששחט את נתן שלפניו אותו תאהב לשנוא ,

בחינת חובת "רצח אב" מדור לדור. ודן מירון יקרא לזה הפוליטיקה של הספרות,

ואני אומרת לעצמי, איך לא הבנתי שהכל פוליטי (חוצממה שאני

יודעת שהוא בכי במסתרים)

ותוציא ספר אחר ספר בהוצאה עצמית כמו מואיז בן הרוש

מחאה מרירה על צדה השני של פרוסת החמאה.

רועי יקר,

כתבת "רפי לביא היה צייר גרוע" וטעמך כלל אינו משנה

כי לביא אמר במילים את מה שלא יכול היה לומר בקווים,

מורה שהעמיד תלמידים הרבה, ואינך יכול לו אפילו בשורה מנוקדת היטב

ותחת מטריית סמכותו הכל יכולה של עורך המדור לספרות

התפרסמת במרכז העמוד ובמרכז הבימה היית שליח ציבור

מול ארון הקודש האורתודוקסי של התרבות הישראלית

שם כל כותב אומר "שיוויתי לנגדי ציפר הכניסני לבית ספרך

ותהיה תורתך לנגדי תמיד", ללמדך, שללא במה וללא חסות אין דיבור ואין מחאה לא למזרח ולא לאשכנז.

אז רועי חסן , תודה שמצאת את שביל המזרח ללב הפרדוקס

הישראלי, כוחני וחסר רחמים.

אבל הרי לא זאת רציתי לומר בוידויי

מול השיר ששיוויתי ומונח כל השבת לעיני בארון הקודש

ויהיה לאש תמיד בוויכוח האם יש מזרח ומאין באה השמש

שליבה הולם למערב. מתנסחת היטב בהתכתבות בלתי פוקת

בחינת "שאלות ותשובות" על כאן ועכשיו

ומה שרציתי לומר בוידוי קטן ובמחאת שתילי שיני שאינן נוכות כלל,

דור אחד אני לפניך, איני לא מהמזרח ולא מהמערב. לא מהדתיים ולא מהחילוניים

נתקענו אחרי גירוש ספרד אצל העותמנים בין התורכית לספניולית ולבולגרית

בבלקן הבוער תמיד ובטעות הסטורית הקדים הצבא האדום את הרכבות לטרבלינקה

למרות תוכניתו של המלך בוריס ובדרך נס לא טבעו ספינות המעפילים

כמו "סלבדור" לפניהם, נשים וילדים, זקנים ונערים צבעו את הים השחור בגופות,

את כל הגבורה הזאת של התמימים, ב"אליאנס" של צפון תל אביב,שם איש לא לימד,

הייחוס שלנו היה בשבת בבוקר בבלומפילד של "מכבי יפו"

או זיקו גרציאני שהיה הבולגרי ה"טוב" ועשה לנו כבוד.

עדה תקועה ליד המזרקה של יפו אפילו המפלגה הקומוניסטית

עלובה כמו טעם הבורקס והחמינדוס של סמי. נוכחותם נסבלת,

לא שנואה לא מאיימת ופשוט לא קיימת.

והבדל ממך, רועי חסן, דור הררי לא עמד שם לצדי, הם היו דור

מהגרים. אבי מת ברחם של יפו ואמי חסרת קול

כאישה וכאם, כי מאיפה יבוא הקול לאנשים שאין להם מקום

ששנאת ה"אחר" אינה מאחדת. הם לא צועקים ולא בוכים

ואין משהו מר שיש לו זהות מתפרצת . שבעים שנה עברו עד

שמשרד האוצר הכיר באימי כניצולת שואה. גירוש ורעב ורדיפה

מחנה כפייה וטלאי צהוב, לא עמדו בקריטריון הפקידים.

רועי יקר, סבלו של היהודי התפזר בצורה שוויונית על פני מזרח, בלקן

ומעב כמו השומשום על בייגלה בכניסה לתיאטרון.

רועי יקר, להשלמת הוידוי אומר

שהתחתנתי עם מרוקאי ללא סכין, שלא היה מר כלל

אלא חשב שהוא מלך נסתר ובנותיו נסיכות

ואת האי הבנה הזאת יפתרו הימים ולא השנאות

ולפתע מתוך צעקת הערס הבנתי שהחמצתי מחאה פואטית

והגדרה עצמיתת שהיתה מקדמת אותי לכותרת ראשית.

איך החמצתי את הזהות המזרחית שקניתי בכתובתי

ואת דמעות הבלקן ממשפחתי

אני משוררת דור לפניך, דור של אינדוידואליסטים קשי יום

כל יום צריך לכתוב עוד דף ולבנות בית העשוי

מחומרי המלה והזמן ולהבין מתוך חמלת בני גילי כי

אשכנזים הם עם ככל העמים.

3/01/14

"תרבות וספרות, הארץ.

בעקבות הסרט "בית לחם" על זהות גברית ועל מקום.

הרבה מכות על המקלדת היו ויהיו כדי לומר משהו על הסרט "בית לחם".
אני רוצה להוסיף כמה דברים מזוית אחרת, יובל אדלר, הוא תסריטאי ובמאי מחונן. הוא יודע לספר סיפור והוא העלה את הקולנוע הישראלי כיתה, בכך שידע לעשות סרט הנוגע לליבו של הקונפליקט אך יש לו איכויות אנושיות אוניברסליות כמו לטרגדיה יוונית. מספר סיפור שיש בו אירועים קיצוניים, של מרדפים, של פיגועים של אנשי מדים
ישראלים, ופלשתינאים במדים לא מוגדרים ושייכויות מתעתעות. אפשר היה להעמיד את הדברים ב"טובים" מול ""רעים" לבנות הזדהות ושיפוטיות לאחד הצדדים. אבל יובל אדלר מצליח לספר סיפור שאין בו שיפוטיות, אלא, הצופה מלווה את העלילה, רואה את ההסתבכות ואולי מזדהה ומתמלא דאגה לנער המתבגר לעיניו, הנע בתוך הנוף ההררי, הטרשוני, בין עצי הזית והקוצים, נוף ישראלי כל כך על שפת המדבר. נוף משותף לישראלים ולפלשתינאים. וכמו הנוף המערב כך גם השפות מתערבות זו בזו בקרבה וריחוק. משיכה ודחייה.

נהנתי להקשיב לעברית ולערבית המשתלבות זו בזו באותן פיות ומאחורי שפתיים של הדמויות בטבעיות ומתוך קרבת דם, על כל המשמעויות שלה. קשה להאמין, עד כמה הגברים הישראלים והגברים הפלשתינאים דומים אלו לאלו. אותם תווי פנים שמיים, המזכירים את הנערים בפרסקאות הרומיים והביזנטיים המפוזרים ברחבי המזרח התיכון. אותן עיניים הנעות בגוונים שבין חומים לירוקים, תלתלי כבשים או קרחות ביצה. הרוך שבתוך הקשיחות. גבריות המתבטאת במשיכה לחרב (הרובה המוצלב על החזה, האקדח הטמון בחגורת המכנסיים) ה"עבדאיות", כמו שאומר חיים גורי בשיריו.

הסרט פותח חלון אמפאטי אל לב החברה הפלשתינאית בבית לחם, לפלונטר הפנימי בתוכה בין הארגונים ובשיח הפנימי שהוא רצוף הבעות כח וכבוד. שהמוות חגור על הכתף מוכן להופיע בכל רגע.תחילתו במשחק מסוכן בין נערירם המוכיחים את גברותם, ביריות קלצ'ניקוב על גוף צעיר בתוך אפוד מחורר. וסופו, במרדפים אחר מבוקשים ששאלת מי יחיה ומי ימות, תלויה בשבריר שנייה של תושיה. החיים קצרים ונקצרים שם כמו אצלנו בקלות בלתי נסבלת.

יש מחוזות שהחברה הישראלית , נראית כמו עזרת גברים , עזרת גברים עם הרעות ועם המתחים הפנימיים. כשהם נפגשים יש ביניהם רעות מקודשת בדם, אינטימיות צרובה שלנשים אין דריסת רגל בה. מחוזות השב"כ (כמו גם הסיירות, השייטת, ושאר יחידות הן לגברים בלבד) לנו, הנשים, אין מושג על הרעות הזאת, אין מושג על נפתולי הקשרים שם, על הגבול הדק המוציא מן החיים לשדות המוות.
נדמה לי שהגיע הזמן להכניס לשיח הישראלי את שאלת ההפרדה הזאת בחוויה הישראלית בין נשים לגברים. הרי אנחנו הנשים שלהם, אנחנו האימהות והאחיות. אנחנו המתבוננות מהצד או סופגות את הלם הקרב, את הפציעות, את הטראומה המתמשכת.

סופו של הסרט, המביא מוות אלים וקשה בין קרובים. מוות שיש בו תסכול , אהבת גברים ושנאת עמים. מוות שיש בו נקמה קשה ללא חמלה מתוך כאב ושכול מתמשך.מוות שאח קם על אחיו שהאקדח אינו מספיק להרוג, האבן, היא הביטוי של המקום. אבן מוכתמת בדם אדם. טרגדיה ישראלית כיצירת מופת.

לחתוך בעץ לחצוב בזמן

לחתוך בעץ, לחתוך בזמן

חנה פייזר בן דור
חיתוכי עץ ורישומים
קטלוג של תערוכת חיתוכי עץ בבית האומנים בירושלים. יוני –אוגוסט 2013
אוצר: דרור בורשטיין

בבית האמנים מתקיימת בימים אלה תערוכה נדירה. נדירה מבחינת הנושא , מבחינת האמצעי האומנותי, ונדיר גם לראות תערוכה של אמנית ותיקה וטובה שלא הציגה כאן שנים רבות . אולי גם לא רבים הם המכירים את שמה של חנה פייזר בן דוד, שהיתה אמנית נוכחת ומוערכת ומוכרת בקרב אמני ירושלים ובכלל (מאז 1994 ועד לתערוכה זו,לא התקיימה תערוכה שלה בארץ ) אולי האחרונה בתחום אומנות תחריטי העץ , מתלמידיו של יעקב שטיינהארט בתחילת שנות החמישים בבצלאל. הכרתי את חנה פייזר בן דור כאשר למדנו יחד בבית מדרש "אלול" בהנחייתה של המשוררת רבקה-מרים. חנה, היתה מהותיקות והבוגרות בינינו מעט מאד השתתפה בקולה אך נוכחותה היתה מורגשת וכשבחרה לדבר, היו אלה מילים בסלע ואולי מוטב לומר מילים חתוכות בעץ.
חנה פרייזר ילידת 1927, דנציג , בשנת 1940 לאחר טלטולים רבים בשנות המלחמה עלתה עם אחותה לישראל. בין השנים 1950 ל1953 למדה גרפיקה באקדמיה לאומנות בצלאל בירושלים. ובין השנים 1953 ל1956 למדה פיסול בבית הספר לאומנות "קונסטפקסקולן" שבסטוקהולם. ומאז היא חיה בירושלים.
נכנסתי לתערוכה הצנועה בבית האומנים, כמו כניסה לתוך ספר שירים. הכוונה היא שזו כניסה לתוך השפה הפואטית של האמן ולתוך עולם שהוא במהותו ואופיו לירי. עיקר העבודות הם תחריטי עץ והדפסים והנושא המרכזי הוא ציפורים ומיני בעלי כנף. אחד התחריטים יוצאי הדופן , זהו תחריט עץ ששמו "חתול רעב" ( 1959 28.5+40) , רישום שנמצא גם על כריכת הקטלוג, חתול שחור, רזה שפניו אל המתבונן והוא בעיצומה של תנועה , הגוף המקושת והרגליים מעל דג שכל בשרו נאכל ורק שדרת עצמותיו נשארה . התמונה מקפיאה תנועה, מבט, ורגע שהוא הרגע של "אחרי" אך גם הרגע ש"לפני". כך גם תחריט עץ "ציפורי" (1964 29 + 65) שם ילד היושב בפרופיל רוכן לציפור הנראית כשחרור ונחה בכפות ידיו הנראות כמו קן לציפור. גוף הילד כולו רכון וממוקד בציפור הקטנה , פניו של הילד יורדים לעבר הציפור בתוך ידו. התנועה יוצרת צורת Z מעניינת. עבודת החריטה על העץ, זוכרת את תנועת המפסלת והפטיש וכך נבדל גוף הילד בידיים וברגליים שם הוא חשוף מהחולצה השחורה והשיער השחור על ראשו.
בעבודה סמוכה "קוצים" שגם היא חיתוך עץ (1963 52 +25 ) ילד או ילדה שפניו וכל גופו אל החזית רוכן על זר קוצים הנראה כגדילנים (או ברקנים) קוץ כל כך אופייני לארץ , ומה שאולי מתכתב עם קראקוואר שכל רישומי הקוצים שלו הם בשחור לבן. הזר סגור בין שתי כפות הידיים , הידיים הסגורות על הזר, הזר ומעליהם הראש הרוכן, מצויים על ציר דמיוני, אנכי שהוא מרכז התמונה הראש, הזר וכפות הידיים הן היסוד המרכזי והכהה. סביב הגוף, כצורה מלבנית שיש בה זכרונות של תנועת הסכין היסוד הלבן, העוטף. בשתי העבודות תנועת הילד/הנער אותה תנועה והמבט מרוכז באותה נקודה אך, מזווית שונה. וכאן באים לידי ביטוי ערכי המודרניזם המקדשים את הצורה ואת היסוד האקספרסיוניסטי ההבעתי בתנועה כך גם "תרנגול" (עמ 28, 1963 62+35)
בסוף הקטלוג יש שלושה רישומים מאוחרים של טוש על נייר ועפרון על נייר, שהם ואריאציות על נושא "חיבה" . ילדה קטנה שולחת יד ללטף חתול המותח את גופו כמו מתחמק מידה. שלושה רישומים בטכניקות מאד קרובות זו לזו, בהבדלים קלים, ומעוררי רגש ביותר. והמחשבה המלווה אותי בהתבוננות, שלו לא נאספו רישומים דקים אלה לקטלוג, ודאי היו נעלמים ברעש השפע הדיגיטלי השוצף סביב. יש בהם קו מהיר, בוטח, לא מהסס ומלא חמלה וליריות. רישום המבקש שיר לדבר איתו.
סדרה של שלוש עבודות חיתוכי עץ בקדמת הקטלוג: תיבת נח 1 , תיבת נח 2, תיבת נח 3. כל שלושת העבודות משנת 1952. שם העבודה הוא "תיבת נח" אבל, ההרגשה היא שהדגש הוא על "מבול". (עמודים: 16, 17, 18) . בעבודה הראשונה,בחזית העבודה ראשו של איש צעיר שרק ראשו צף על פני המים משוך לאחור בפה פתוח ומבט לשמיים וידיו אוחזות בסלע המונח על החזה ומעל ראשו ענן שחור מוריד קווים אלכסוניים ישרים אל הסלע ועל המיים. הקומפוזיציה היא באלכסונים, אלכסון בין המיים לשמיים, אלכסוני הגשם, ואלכסון המבט הצועק של האיש והים. לו לא ניתנה ה"צעקה" לעבודה של מונק , אולי אפשר היה לקרוא לעבודה הזאת : הצעקה. במחשבה שנייה, הרי גם עבודותיו של מונק הן בחיתוכי עץ וגם הוא משיג את המימד ההבעתי בעבודותיו באמצעות טכניקת החיתוך, הגילוף וההדפס שנה מאוחר יותר בשנת 1953 חנה יוצאת ללימודי פיסול בבית הספר לאומנות "קונסטםקסקולן" בסטוקהולם וכך, אולי דבר נקשר בדבר. ההתבוננות בעבודות ובתאריכים, הביאה אותי למחשבה שמדובר שלוש עבודות שהן מטאפורה אומנותית לשואה, למצוקת הטביעה, המוות, השרירותיות של כוחות חזקים , חוסר האונים , והעבודה השלישית מביעה את חוף המבטחים, את המנוחה, וההתעוררות של העולם והטבע בפרט אחרי חורבן העולם, או חורבן העולם היהודי ותחייתו מחדש. סימוכין למחשבה קיבלתי דרך קריאה במאמרו של גדעון עפרת על "הללויה" ליעקב שטיינהרדט , המורה המיתולוגי של חנה פרייזר ב"בצלאל" : " אם כן, הדפסי "הללויה". הרושם הוא שיעקב שטיינהרדט "אוסף את עצמו" מתוך בור ייאושו, מקים את עצמו מתהומות הצלמוות, שבהן הילך מאז 1913-1912, ערב מלחמת העולם הראשונה, ועד הטראומות של מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות, מגייס את עשתונותיו על מנת לענות לדמונים של ה"גרוטסקות" באור האלוהי הפלאי של "הללויה". וכך, בחיתוך העץ האחרון בסדרה, אף הוא קרוי "תהילים" (1953), מגיח הראש התנ"כי המוכּר מפינה ימינית תחתונה, צופה ברקיע המתגלה מעל סלעים כאשר, פעם נוספת, מפוצלים השמים בין צד ימין לילי ואפל, שמתוכו מאירים חרמש ירח ושלושה כוכבים, לבין צד שמאלי מואר מאד, בו קורנת שמש מתוך עננה. העננים האמורפיים מזכירים לנו את התצורות של ה"גרוטסקות", אך קרני השמש האדירות מבשרות לאיש הצופה בהן (ולנו) תקווה ליום חדש שיסלק וימחק את צללי האימה של אמש." (גדעון עפרת, המחסן של גדעון, wordpress.com 2013)
אותו מהלך של הליכה מתהומות יאוש לעבר "קרני השמש האדירות המבשרות לאיש הצופה בהן תקווה ליום חדש".. מבצעת חנה פייזר בשלוש עבודות מרשימות אלה, המהדהדות דיאלוג אמנותי ודיאלוג יהודי עם מיטב המודרניסטים בתחום אומנות חיתוכי העץ.
.בעבודה השנייה, שני שליש של הקומפוזיציה הם גלים אלכסוניים משמאל לימין בתנועה אקספרסיבית מאיימת שהיום ניתן לכנותם גם כ"צונאמי" תנועתם מחוץ לתמונה , מהשמיים יורדים בקווי אלכסון מיים ודימוי של תיבת נח בקצה הגלים מתנדנדת בים להשבר. התנועה האקספרסיבית, האיום, השרירותיות מהשמיים, אלה מורגשים היטב. יש להניח שאם היה מדובר על שתי העבודות הראשונות, מדוייק היה יותר לקרוא להן "מבול". ואולי רק העבודה השלישית מצדיקה לקרוא לסדרה: "תיבת נח" ובעצם שמה היא מובילה מעולם תחת חוויה של מבול ואימה, לעולם שיש בו הבטחה ותקווה.
בעבודה השלישית, הקומפוזיציה היא של ציר אנכי וציר רוחב, הנפגשים במרכז התמונה. הר גבוה, ששני עצים המעלים עלים, צומחים עליו ובראשו, תיבת נח, נחה מאוזנת ויציבה ומהשמיים , מעננים בהירים יורדות חמש קרניים בהירות של נחמה על ההר, העצים והתיבה.
המוטיב המרכזי בתערוכה, באוצרותו של דרור בורשטיין, הוא ציפורים ובעלי כנף, ינשופים בחיתוכי עץ, ברישומים, בליתוגרפיות וינשופים בטושים על נייר. הם מופיעים בדגש על צורות גיאומטרות או כינשופים רכים בעלי עיניים עגולות, כאשר העיגולים הגדולים המלאים , הם כמו עולם לעצמו המכיל את המביט ואת הניבט. עבודות שיש בהן מינימליזם, תמצות של צורה לתוכן, אקספרסיביות כמיטב מסורת חיתוכי העץ באירופה של תחילת המאה העשרים וליריות המשרה הן בתערוכה והן בקטלוג תחושה של כניסה להוויה של ספר שירים וכך כותב בורשטיין: בעלי הכנף בעבודותיה של חנה- הדפסים ופסלים –שואפים לפעמים אל השמימי, אבל הם תמיד אנושיים בהבעתם. במפעם האידאלי הם מתגלים כמלאכים העולים בסולם . מציפור של עץ למלאך על סולם. "
דרור בורשטיין במאמרו, נותן מפתחות מעניינים להבנת עולמה הצורני והפיוטי של חנה , עולם של ילדה שנהרס במלחמה, עולם של נדודים ובדידות בשנות הנעורים , עולם שהחל בכאוס גדול, בטלטלה כמו גלי הים בתחריטי תיבת נח של חנה וכל ימיה מבקש את הסדר, את ההבעה, את החיבה והחמלה המופיעים בעבודות בהם מופיעים ילדים או אימהות. הצגתה של התערוכה בימים אלה ואיתה גם הקטלוג, הם סיבה טובה, להבחין ולציין את העלמם מחיינו האומנותיים, וממסורת ארוכה של עבודה, אומנות תחריטי העץ . נדמה שהמגע עם החומר , עם העץ והאבן הולך ונעלם לטובת עולם וירטואלי, ואומנויות המגיבות מהר לרעיון המתבשל במוחו של האמן. הן מהירות יותר בתוצאה והדגש הוא על הבעתו של האמן מבלי להתחשב בסוג החומר המתמסר או מתנגד לו , המשתקף או נחבא מתחת למפסלת או לצבע של האמן.
"המדיום של חיתוך העץ לא הולם את המגמות המרכזיות באמנות ישראל, במודרניזם שלו הוא לא הלך את האוריינטליזם של "בצלאל" הישן, בפיגורטיביות הבוטה שלו הוא לא עלה בקנה אחד עם המופשט הלירי, עם האמנות המושגית ועם האמנות השכלתנית האירונית של "דלות החומר", טוען גדעון עפרת, השתלבות חיתוך העץ במגמות פוסט מודרניות המושפעות מצילום ומדימויים ממוחשבים היא בבחינת דבר שלא יעלה על הדעת" כותב דרור בורשטיין במאמרו בקטלוג (עמ 9)
תערוכתה של חנה פייזר נעה עבורי בין שני קטבים. תערוכה אינטימית, לירית-אקספרסיוניסטית, עם טעם של מודרניזם שהיה פה , חלף והשאיר עקבות מרתקים ומרגשים. תערוכה איכותית ומאופקת ומצד שני, מי שמוכן להכנס למסע לעבר הזמן האבוד, זמנם של חיתוכי העץ, הליתוגרפיות , העבודה הקשה בחומר , כחלק מההבעה האומנותית, זו הזמנה למסע בעקבות אמנית אחת ומדיום אמנותי שהיא קצה השביל אליו.

מעתקים

מעתקים

מן השירה האנגלית

תרגום ואחרית דבר מנחם לורברבוים

ברשימה השנייה שלי, אני משתפת בספר תרגומי שירה נדיר בעיני,  שפעמיים קראתי בו בהתהוותו. ובכל פעם הרגשתי שנגעתי בדבר מה שיישאר עימנו ימים רבים שיהיה כמו גב מיים בנואדי ישראלי, לגשת אליו ולטעום מהקרירות הבאה מרחוק, ומהשפה שהיא כה מהמקום הזה. משהו שאפשר ללכת ממנו ולשוב אליו עוד ועוד.

מדובר בתרגמוים משירתם  של וורדסוורת  ושל ט.ס. אליוט. ואלה מלווים בקולאז'ים של האמנית שרון אתגר. הספר יצא בסדרת דברים  בהוצאת כרמל וגם עיצובו יפה בעיני. כריכת קרטון מחוספסת ואותיות מוטבעות. שילוב של צניעות ואלגנטיות . נקיון אומנותי ונקיון פואטי. הכל מוקפד וראוי. (עיצובה  של אנה מוניה-שראייר)

שירתו של וורדסוורת פותחת את הספר, בהתבוננות בטבע שהיא כהתפרצות לשונית של  השפה הנובעת מהעין. העו המתבוננת והעין כמקור מיים.  המעקב אחר התפתחות תמונת הנוף

מעידה על  יכולת לשונית מרשימה להגדיר את הנראה , להמשיג, לתאר ולהפוך אותו לחושי ולחושני, וכקוראי עברית, לראות את הפלא במעבר לעברית המגמישה עצמה ומתמסרת לאוצר מילים ולנופים . התאור כמעט כמו תאור של התגלות , מקום שאתה רואה אותו שוב ושוב אבל, יש רגע שהוא מפתח אלייך באופן שונה. הוא מתגלה: שוב פעם רואה אני צוקים אלה/רמים ונשאים, מטביעים על נוף פראי /מופרש הגיגי פרישות עמוקה/ עוד יותר' והמחברים  את תבנית הארץ/לשתיקת השמים."

המעקב אחר מתפרשים התמונות והמילים, הרגש וההתרגשות לכלל תמונה ואמירה, חושפת את מה שאולי כבר נשכח כאן (בתוך ים בינוניות והבל)  היכולת ליצור עולם המדובב את הנראה את הנוף ונותן לו עומק ומשמעות ונצח כמו שלימים תבוא המצלמה והקולנוע ושאר אמצעים טכנולוגיים  שפתרו אולי את הצורך העמוק הזה להיות עד לנוף הקיים והמשתנה  ואכן, עניינו של הספר

בבחירת היצירות, בדרך התרגום ובדברים שבאחרית הדבר היא בנסיון מעקב ונסוח אחר תהליך התהוות המילים, היצירה הנבנית מתוך מחשבה התבוננות, מעקב ודיבור  . היצירה ואחריה התרגום שגם הוא מהלך בתוך מהלך  עד כדי יצירה עברית חדשה שיש בה כבוד רב ל מקור, לשפה האנגלית וליצירה העברית העכשוית המתמודדת עם אפיקה קלאסית בתוך המודרניזם.

ב"מעתקים" לורברבוים ממשיך מהלך שהחל בספרו הקודם, ספר מרשים ומרתק "נצחנו בנעימותו"  תורת האלוהות כפואטיקה ביצירה היהודית האנדלוסית, דיון בשלושה משוררי ענק  עבריים מימי הביניים: הרמב"ם אבן גבירול ויהודה הלוי. בואם של שני הספרים זה אחר זה, מעמידים את עיסוקו ומחקרו של לורברבוים בסוגיה כיצד השירה  מתבוננת באלוהי וכיצד השירה

היא כלי ניסוח  להבעה תיאולוגית. ואולי היא התפילה בטרם מיסוד וגיוס המילים לשירות הממסד הדתי באשר הוא.

ויליאם וורדסוורת

שורות

חוברו מספר מילים מעל מנזר טינטרן

בביקור חוזר לגדות ]נהר[ הוואי

בעת טיול.

13 ביולי, 1798 .

חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ; חֲמִשָּׁה קֵיצִים,

וּמִשְׁכָּם חֲמִשָּׁה חֳרָפִים! וְשׁוּב אֶשְׁמַע

מַיִם אֵלּוּ, מִתְגַּלְגְּלִים מֵעֵינוֹת

הָרִים שֶׁלָּהֶם רִשְׁרוּשׁ פְּנִים-אֶרֶץ מָתוֹק.

שׁוּב פַּעַם רוֹאֶה אֲנִי צוּקִים אֵלֶּה

רָמִים וְנִשָּׂאִים, מַטְבִּיעִים עַל נוֹף פִּרְאִי

מֻפְרָשׁ הֲגִיגֵי פְּרִישׁוּת עֲמֻקָּה

עוֹד יוֹתֵר, וְהַמְחַבְּרִים אֶת תַּבְנִית הָאָרֶץ

לִשְׁתִיקַת הַשָּׁמַיִם.

וַיְהִי הַיּוֹם וְשׁוּב אֲנִי נוֹפֵשׁ

כָּאן תַּחַת דֹּלֶב זֶה, הַכֵּהֶה, סוֹקֵר

חֶלְקוֹת אַדְמַת בְּקָתוֹת אֵלּוּ, וּפְלוּמוֹת פַּרְדֵּס

שֶׁבְּעוֹנָה זוֹ עִם פְּרִי בָּסְרָם עוֹטִים

גּוֹנֵי יָרֹק אָחִיד, אוֹבְדוֹת בֵּינוֹת יְעָרִים

וָחֹרֶשׁ, וְלֹא קוֹטְעוֹת תַּבְנִית אֶרֶץ

יְרֻקָּה, פְּרָאִית. שׁוּב פַּעַם אֶרְאֶה שׁוּרוֹת

גָּדֵר אֵלּוּ, בְּקשִׁי שׁוּרוֹת גָּדֵר

קַוִּים קְטַנִּים שֶׁל יַעַר פֶּרֶא מִשְׁתּוֹלֵל:

חַוּוֹת עֵדֶן אֵלּוּ עֲטוּרוֹת יֶרֶק

ברשימה הבאה אעסוק בשירתו של ט.ס. אליוט כפי שהיא מתגלה בתרגומו של לורברבוים.