עפרה והנעדר הנוכח שלצידה.

עפרה חזה

על סדרת הדוקו : עפרה .

סרטם הדוקומנטרי של דליה מבורך ודני דותן בהוט 8, פרץ לחיינו בעיצומם של ימי הקורונה וההפגנות נגד בנימין נתניהו ונגד השחיתות. פתאום פורץ סיפור סינדרלה. עפרה חזה, זמרת ישראלית בת למשפחה תימנית בת תשע נפשות. דלת אמצעים וחלשה משכונת התקוה, שההשג הגדול של משפחה כזאת, היא לאפשר לבניה ללמוד ולהתחתן ולהקים משפחות, זה המודל וזו המטרה. בתוך מציאות כזאת צומחת ילדה יוצאת דופן בכשרונה וביופיה ומתפתחת לזמרת לאומית ובינלאומית. הסרט מתחיל בשאלת מותה של עפרה חזה. ממי הדביק את מי באידס, האם דורון אשכנזי בעלה של עפרה בשנתיים האחרונות לחייה הדביק אותה או שמא, בפעם הראשונה עולה ספק בפיו של שי, בנו המאומץ של דורון אשכנזי , או אולי דווקא עפרה, הזמרת בעלת הדימוי השמרני והשמורה תחת חסותו השל בצלאל אלוני, המנהל והאמרגן והתחליף אב שהלך עם עפרה את כל הקריירה שלה? מי הדביק את מי.

ברגע שהחל הפרסום, גיליתי עניין רב בנושא מכמה סיבות. רציתי לדעת האם יש תשובה לסיבת מותה של עפרה חזה, שהלכה לעולמה בגיל 42 והסיבה השניה נוגעת למפגש שלי איתה ועם בצלאל אלוני, בשנת ה40 למדינת ישראל היתי שליחה מטעם הנוער והחלוץ בארה"ב בלואיוויל קנטאקי. כאשר התחלתי בהכנות לקראת אירועי יום העצמאות, פנתה אלי אחת ממנהיגות הקהילה שהיתה אישה אמידה ויוצאת דופן. היא היתה באמצע שנות הארבעים שלה, לא נשואה אך ילדה שתי בנות וגידלה אותן כאם חד הורית. היא פנתה אלי בJCC בפגישה לכאורה מקרית, כאשר באה לקחת את בנותיה מגן הילדים ואמרה שהיא רוצה להציע לי משהו, ואמרה: כשהיתי במסע עם הפדרציות של יהודי ארה"ב בישראל, נוכחתי בפתיחה של ספריה חדשה בגדרה, מאחר ותרמתי לספריה, נוכחתי שם והופיעה שם זמרת צעירה ויפה עם קול נדיר ושרה שירי ארץ ישראל, האם תוכלי להביא אותה לחגיגות יום העצמאות?

הופתעתי מאד מהבקשה . לא ציפיתי  שמכל הזמרים העבריים בעלי השם, דווקא עפרה חזה (שאז עדיין לא היתה מוכרת בציבור היהודי-אמריקאי) תייצג את מדינת ישראל ותהיה הפנים של שנת הארבעים. אותה גברת מיד הסבירה שהיא תיקח על עצמה את כל עלויות הבאתה של עפרה חזה. וכך היה.

אם איני טועה, שנת 1987, הייתה הנסיעה הראשונה של עפרה חזה עם בצלאל אלוני להופעות בארה"ב. לאחר ההופעה בלואיוויל קנטאקי, הם נסעו ללוס אנג'לס והשאר, זו היסטוריה.

אין צורך לתאר את ההתקבלות של עפרה חזה בקהילה . היא הלהיבה את הקהל ונתנה פתיחה ראויה לחגיגות הארבעים למדינת ישראל. בין לבין ארחתי אותה בשתי ארוחות וגם שוחחנו על השירה ועל ההצלחה, ואיכשהו בין לבין תמיד התגנבה השאלה על העדר הזוגיות או יש הזוגיות ואני זוכרת היטב שעפרה סיפרה בחן רב שיש לה חבר ובקרוב , לא אמרה בדיוק מתי, תהיה גם חתונה. אני מודה שבאותם רגעים חשבתי לעצמי, בתמימות שמדובר בסקופ. בדיעבד, הבנתי שמדובר במתח מוכר, של נשים צעירות הגדלות על הסף בין עולם מסורתי לעולם מודרני משתנה במהירות . עולם שאישה חיה חיי אישות מלאים ללא נישואין מתוך בחירה. עפרה בתשובותיה לשאלות המתעניינים והסקרנים בחרה לעטוף את הנושא כסוד, ברפרטואר השירים שלה לתפילות ולפנייה לאלוהים בבקשה, יש מקום חשוב. עפרה היא אישה שבאה ממקום שמרני בו לאישה תפקיד ידוע ומוגדר מראש, היא בחרה למדר את חייה האישיים המיניים, כדי שתוכל לחיות חיי קריירה מלאים. היא נשאית של סוד . סוד חיי האישות והאהבה שלה וסוד חייה עם או לצד בצלאל אלוני. הסוד הזה ליווה את הביוגרפיה שלה והיה במרכז השאלות העיתונאיות בראיונות אתה. אם יש סוד, אז יש גם סדרה.

הנושא ששמרה עליו רחוק מהעין הציבורית ככל יכולה, נושא חייה הפרטיים, קשרי האהבה והזוגיות והמיניות , זה הנושא שבאופן פרדוכסלי רדף אותה ואיים לחשוף אותה עד מותה. מחלת האידס בה חלתה נגרמת כתוצאה מיחסי מין אקראיים ובלתי מוגנים, בדיוק היפוכו של הדימוי האישי והציבורי שלה. לכן, היתה צריכה לשאת גם את סוד מחלתה וחייה לקברה. הדימוי השמרני לפתע נגע בהתפרצות והתפקרות. הזוהר והנקיון והדיוק שמוקרן ממנה נגע בפרוץ, באקראי.

מה שעולה מתוך הסדרה הקצרה על חייה של עפרה חזה, שאם מדובר על אישה צעירה ומוכשרת שפרצה את דרכה, והיא ללא ספק עשתה זאת. אך בכל  זאת, גם אחרי איסוף הסרטים והחומר הדוקומנטרי, איננו יודעים דבר על אישיותה ועל עולמה הפנימי של הנערה והאישה הצעירה הזאת. לפנינו דיסוננס טראגי. הרצון לממש את הצד הקרייריסטי, את ההצלחה האמנותית כזמרת לא קרתה כמו שראוי יהיה בכל קריירה ובכל מקצוע, שהמהלך המקצועי מביא בעקבותיו התפתחות אינטלקטואלית או אישיותית. אומנם צומחת לעינינו נערה אל תוך עולם הזוהר והבמה וכובשת את הבמה ואת הקהל הישראלי והבינלאומי, אך, היא חלולה. התמונה שלה בביתה ביהוד כשמאות בובות צבעוניות וכל תקליטי הפלטינה מקיפים אותה, מעידה יותר מכל על עולמה הריק והחד ממדי.

ועוד מסתבר מתוך הסדרה הדוקומנטרית, שמי שגבה ממנה את המחיר הגבוה הזה, מחיר בדידותה וריקנות עולמה, ואולי גם גנב ממנה את נעוריה ונשיותה ומיניותה הוא בצלאל אלוני.  בצלאל  אלוני, הוא הנוכח נעדר בסדרה וכנראה יש סיבה להאלמותו של האדם שתפקד כאלוהים כל יכול בחייה של ילדה-נערה שחיפשה את דרכה לשיר.

ואולי לא שאלת מותה הבלתי מוסבר , היא השאלה שהיתה אמורה להיות במרכז הסדרה, אלא השאלה, מי גנב את ליבה ואת חייה של אישה צעירה מוכשרת כל כך. ושאלה נוספת האם באותן שנים, ההגמוניה התרבותית בגלי צה"ל ובשאר הבמות לצעירים לא היתה מקום לכשרונות מצבע מסויים, מהשתייכות ברורה למרכז ההגמוני?  על הגזענות המוסוות? על המחיר שנערה צעירה לשלם כדי "להתקבל" למועדון הנכון.

עניין אחר, שריתק אותי, הוא נושא הסביבה ממנה באה עפרה חזה. שכונת התקווה שהיא לא מפסיקה לשאת בגאווה כמדליה על החזה. המשפחה , ההורים, שמצד אחד היא מספרת עליהם בגאווה אך מצד שני, היא נוטשת ביודעין לטובת המטרה שהיא "לצאת מהשכונה אל העולם הגדול, אל ההכרה" כלומר, אין סיכוי לנער או נערה מהשכונה להצליח, ולהוכיח את כישוריו אם לא תבוא יד חזקה ואלימה ותמשוך אותו משם.

זוהי עדות חשובה מאין כמוה, על העובדה שלא הצלחנו בחברה הישראלית של שנות השישים והשבעים והשמונים, לבנות מסגרות, בתי ספר שיהיו חממה לילדים מוכשרים מכל סוג, ש"תלמה ילין" לא יהיה מקום צמיחה רק למשפחות מבוססות או כאלה שיודעים את הדרך אל המקומות האלה. במקרה של עפרה חזה, אין מה להתגאות בכך שילדה מהפרברים, מהשכונה הדלה הצליחה לפרוץ את דרכה אל העולם באמצעות אמרגנות וניהול של בצלאל אלוני. הצלחה במחיר גנבת הנעורים והנשיות והאימהות , אינה הצלחה, היא  האקדח המעשן המודיע על רצח, או מוות טראגי בסיום הדרמה הנוצצת.

אגב, האם היינו יודעים על בצלאל אלוני ואוגניה , ללא עפרה חזה? האם הם יצרו משהו? עשו משהו שיש להתברך בו?

הסדרה מרתקת. היא מרתקת בעיקר בגלל הזוהר והקליפים הנוצצים המעידים על ריק, על חלל עמוק וקר ועל מוות מיותר. אולי זו לא היתה כוונתם המרכזית של יוצרי הסדרה, אך בדיעבד, זהו מסמך מאשים לחברה הישראלית שלא מוצאת דרך עד היום הזה, לפתוח דלתות לכישרונות הבאים ממקומות של דלות וחולשה. המאמץ הנדרש לפעמים מהנערים והנערות הרכים האלה, גובל או בויתור או במחיר גבוה מאד. והסדרה הדוקומנטרית הזאת, מעידה שוב, שכוחו של הסיפור הצומח מתוך המציאות הישראלית רבת הפנים והסתירות גדול מכל רומן פנטסטי או רומן הסטורי.

נולדתי לפניך תאומים , להיות ישראלי, זה לחיות עם שאלה מוסרית.

תוצאת תמונה עבור מגילת העצמאות להדפסה

עם הקמת מדינת ישראל, קיבלה החברה הישראלית הזדמנות חד פעמית בהיסטוריה להיות כ"כל הגויים". ובמגילת העצמאות נכתב ונחתם האתגר : זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית. אך לא נכתב שם, איך עושים זאת. הזכות הטבעית של העם היהודי להיות עם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית יכולה להיות מלכודת של זהות וערכים. אני כותבת את הדברים האלה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צהל וליום העצמאות 70 למדינת ישראל. כאשר כבר שלושה ימי שישי צעדות מחאה של תושבי עזה בחסות החמאס לעבר גדר הגבול  ומטרתם לפרוץ את הגבול, לפרוץ את הריבונות, ולמשוך תשומת לב עולמית למצוקתם. סמיכות האירועים מעמידה באופן ברור את העובדה שהשמחה שלנו, מעצימה את תחושת ההחמצה התסכול והנחיתות של הפלסטינאים. והתוצאה היא שאנחנו עומדים אלה מול אלה כאויבים וממררים את החיים.

האם חזון מדינת היהודים של מקימי המדינה לקח בחשבון את המלחמה הבלתי פוסקת?  שלבחור בריבונות משמעותו שאין עוד חיים כמיתוס מחוץ להיסטוריה. להיות ריבוניים משמעותו לפעול מכוח המיתוס, ובתוך ההיסטוריה. להיפרד מדמות הקורבן ולהיות מי שלוקח אחריות על החלטות שיכולות להיות כרוכות במחיר חיי אדם, במחלוקת.

איך לשמור על גבולות הריבונות מול אלפי אזרחים עזתים ההולכים לעבר הגדר, מונעים על ידי חמאס. אזרחי עזה הם אנשים מיואשים ללא הווה וללא עתיד. ללא הנהגה שלוקחת אחריות, אלא מלבה את הקונפליקט ומשקיעה את כספי אזרחיה במנהרות וכלי נשק. ובכל זאת, אלפי אנשים ללא נשק הולכים כבר שלושה שבועות מדי שישי לעבר הגדר, לפרוץ אותה. מולם עומדים חיילי צהל חמושים ומגנים על ארצם. תמונה בלתי נסבלת. אני מאמינה שהצדק איתנו, אני יודעת שהאחריות היא על הפלסטינאים להרפות מהטרור ולקחת אחריות על חייהם ועתידם ולשנות גורלם אבל, בינתיים השאלה העומדת לפתחנו היא מוסרית. השאלה היא האם לירות או  לא לירות על אנשים בלתי חמושים. זו אינה שאלה של צדק אלא של מוסר. בלתי אפשרי שישראלי-יהודי יפתח באש על מפגין ללא נשק. זה המוסר שלנו, לא שלהם. הוא מחייב אותנו. שאלת עזה היא האתגר המוסרי של מדינת ישראל. קודם אתגר מוסרי ואחר כך פתרון פוליטי. האתגר הוא להינתק מהפחד להינתק מהנורמות של השכונה האלימה בה אנו חיים להעמיד את מוסר הנביאים לפני כל אינטרס אחר. בעניין זה, לא נוכל להיות "ככל הגויים". אלא כמאמרו של אלתרמן להישיר מבט ולומר: "נולדתי לפניך תאומים". השניות והחיים בארץ אחת שני עמים, היא תעודת הזהות של מדינת ישראל. אך לא רק עמים, כי יש בתוכנו גם פליטים ומהגרי עבודה, אנשים הנמלטים מפני הרעב והמוות מארצם ומוצאים כאן מקלט. הם "הגר" החי בתוכנו. הם "האחר" שלנו. הם האתגר לחיות עם הזר והשונה. לדעת לכבד את הפחד מפניהם ולהכיל אותו. מאות שנים חיינו ביציע של ההיסטוריה, הינו קורבנות האירועים. עכשיו האתגר הוא לקחת אחריות ולנהל את האירועים באופן שנוכל לחיות אתו ולא רק במישור הפוליטי, בעיקר במישור המוסרי.

הריבונות מעמידה את הפוליטי לפני המיתי , אך באופן פרדוכסלי המיתוס היהודי הוא מקור המוסר . הוא תוכנה של הריבונות. לפיכך האתגר הוא לחיות עם הפרדוכס, ללמוד לחיות עם הניגודים .מדינת ישראל כמדינת היהודים וככל הגויים.

המהפכה הצליחה. איבדנו את הגברים  

מאמר שהתפרסם הבוקר ב"ישראל היום".
קתרין דנב, שחקנית גדולה וסמל של נשיות צרפתית, עומדת בראש רשימה של מאה אמניות ונשות רוח שחתמו על מסמך האומר שאונס הוא פשע, אך החיזור העיקש או הלא מוצלח אינו עבירה, והרעפת מחמאות אינה עבירה. לאחר טקס "גלובוס הזהב" ודבריה של אופרה ווינפרי, שביקשה שהמהפכה הפמיניסטית תביא לשינוי בעולמה של האישה השחורה, העמידו הצרפתיות חלופה כשפרסמו את הקצה האירופי המנוגד לתנועת המטוטלת של המהפכה הנשית. זה סימן שהמהפכה הגיעה לנקודה שבה צריך לעצור ולחשוב מה יקרה לאחר שהגל יעבור. ייתכן שהעולם יהיה מתוקן יותר, ייתכן שקריאתן של נשים להפסיק את ההטרדה ויחסי המרות תצליח. אך האם יידעו הגברים להשתלב בעולם המתוקן?
האם ברעש השיח המתוקשר היטב בעולם המערבי, לאחר שנאמר הכל על "לא תעשה", יש מישהי המנסחת את חוקי ה"עשה"? בסרטה האחרון, "המיילדת", משחקת קתרין דנב אישה בוגרת בשנות השישים לחייה, השולטת היטב בטנגו העדין בין גבר לאישה. ביאטריס (קתרין דנב בסרט) היתה בעבר הרחוק פילגשו של אביה של אישה מיילדת (קתרין פרו), שאליה מגיעה דנב מתוך מצוקה. המיילדת היא אישה מסורה לעבודתה, נטולת גינוני גנדרנות המתנזרת מתענוגות החיים. דנב שיחקה את דמות עצמה. גם כשהיא חולה וחסרת כל, היא הולכת זקופה על עקבים גבוהים ומנהלת את יחסיה בהווה ובעבר עם גברים. היא לובשת חולצת משי משובחת, ושערותיה עשויות כאילו הרגע טיפל בהן הספר. גם כשהיא מהלכת בביבים היא יוצרת תדמית של בת מלך, של אישה נאהבת.
הנשיות היא זהות, היא כלי הבעה והשקפת עולם. יחסי גבר ואישה, משיכה ומיניות, הם שפה בפני עצמה ויש לה כללים. האישה צריכה להיות יפה, מוקפדת ומושכת והגבר אמור להחמיא ולחזר, "לעשות עיניים", ליצור מגע, להזמין. המשחק הכרחי כדי שייווצר קשר שיוביל לאינטימיות. דנב וחברותיה הביעו עמדה פוסט־פמיניסטית – הן אינן מוכנות לשפוך את התינוק עם המים. הן חשו שתנועת המטוטלת הקצינה, ובשולי הצלחת המהפכה הפמיניסטית איבדנו את הגברים שלנו, את הדרך הטבעית לתקשורת איתם. אנחנו בדרך לשוויון, אך איבדנו את מחויבות הגברים לזוגיות, לביטחון כלכלי, את ההבנות הטבעיות ואת הדרך לאינטימיות וזוגיות.
תנועת המטוטלת בין הוליווד ופריז מדלגת על המזרח התיכון. כאן המאבק אינו כה נוצץ; הוא ניטש בין חברות מסורתיות למודרניות וחופשיות. אני שייכת לדור הנשים שגדלו בעידן הפטריארכלי, עולם שבו מרגע שהחלו הסימנים הנשיים, למדת להדוף ידי גברים, עולם שהיו בו סימנים מסורתיים אך כבר בלע את גלולת ההיריון והחל לדבר על שוויון וחופש מיני בין גברים ונשים. כיום, אחרי קמפיין Me Too, הגיע הזמן להילחם על מקומות עבודה לנשים בכל רמות החברה, על האפשרות להתפרנס בכבוד, ואף על פי שאנחנו נשים ואימהות – שזו לא תהיה משכורת שנייה. ברוח קתרין דנב, עלינו לדעת להפריד בין "הטרדה" ו"יחסי מרות" לבין חיזור ומגע מכבד ובהסכמה. עוד לא ויתרנו על החופש לאהבה המתחילה במבט ומחכה למבט ותגובה ומגע.

יום השואה תשע"ה . נקמה

נקמה

שיר מעיזבונו של אבא קובנר,

ונדפס לראשונה ב"אצלנו", עלון קיבוץ עין החורש, בינואר 2004:

 

יִתְגַּדֵל לַעֲזָאזֵל וְיִתְקַדֵש

יוֹם אֶחָד בְּלִי שְׁבָרִים וּתְרוּעָה.

בְּלִי כָּך בְּלִי רַק בְּלִי מַשָׂא עַם רְקָק

בְּפִי לְבִיאָתַן. וְהָרֹאֶה

שֶׁכָּל שֵׁנִי וְשִׁשִׁי הוּא שׁוֹלֵף

אֶת אַחְרִית-הַיָמִים מֵכִּיס הֶחָזֶה

שֶׁיֵלֵךְ גַּם כֵּן. אָמֵן.

 

מבחינת פוליטקלי קורקט אסור לומר זאת, אך מבחינתי אומר זאת אחד הפשעים העומדים בימי ייסודה של מדינת ישראל הוא העובדה, שלא עמדה כשליחת ציבור של העם היהודי ובקשה: נקמה.

עם שלם, רוחץ היום באמבטיית הצער והזיכרון, נושא אשמת המלחמה על צוארו משתמש בפעלים פאסיביים ובשמות כלליים "הגרמנים הנאצים" יש שם למדינות שעל אדמתן נעשו הפשעים בשיתוף פעולה מלא של המקומיים, ויש שם לרוצחים ויש תיעוד . בעלי השמות והכתובות חייבים לשאת באחריות ובאשמה כמו קיין נושא כתם הכלימה.

על מה הנקמה. נקמה על רצח אברהם, ילד יהודי אחד מגטו וארשה, נקמה על יום עשן אחד של אושוויץ נקמה על יום אחד בו עבדה ארובת ההמשרפות של טרבלינקה. נקמה על משאיות הגז שהסתובבו ברחובות בלגרד וחנקו למוות נשים וילדים. נקמה על בוקר 22 בינואר 1943 בנובי סאד על הוצאתם של משפחות שלמות על תינוקותיהם ועובריהם אל תוך הדנובה הקפואה. נקמה על הרכבות שיצאו מהרציף בסלוניקי ללא מים ללא אוכל וללא כבוד עברו נהרות וארצות ואיש לא עצר אותן ואיש לא עצר את הגלגלים בדרכם אל המוות במשרפות. נקמה על יהדות מקדוניה שהושמדה עד אחרון חבריה, על שנאספה בתום ליבה ובאמון רב לבית החרושת לטבק "מונופול" בסקופיה, הסמוך לתחנת הרכבת שלושה ימים ללא מים ואוכל, השכנים סביב ראו ואיש לא זרק כיכר לחם או בקבוק מים ומשם ישר למוות. נקמה על ההשפלה, על הסבל של הגירוש, על הרעב הבלתי פוסק, נקמת הנשים שנאנסו ואיש לא הגן או שמר על כבודן . נקמה על הילדים חסרי האונים שנעלמו במדבר האנושי הגדול ששמו אירופה. נקמה על רדיפת הבורחים אל היערות ואל הבורות, בכלבים ובהלשנות.

נקמה על שתיקת המתים ונקמה על שתיקת העדים. נקמה על הדברים שאנחנו יודעים ונקמה על הדברים שלעולם לא נדע כי אין סימן ואין מי שיספר ואין מי שיזכור. מדינת ישראל או העם היהודי, לא העמידו עד היום שליח ציבור שייצג את העם היהודי מול הגרמנים, מול ההונגרים, מול הפולנים, האוקראינים, הסרבים, הבולגרים היוונים ואחרים. לא המדינה, לא בית המשפט, איש לא עמד מול העוצמה האירופית ואמר: נקמה. לכן, האיחוד האירופאי יכול לראות ביהודים אשמים נצחיים לסבל האנושי. לכן, היהודים אשמים בתחושת האשמה החבויה בכל רכבת גרמנית שמגיעה ליעדה בזמן.

המשמעות האמתית של השואה, שהיא פשע שחודר לדי. אן. אי. של היהודים. הפחד לא יעזוב אותנו לדורי דורות. ההשמדה ביטלה הולדתם של גאונים יהודים, מוסיקאים, מדינאים, אמנים, לדורי דורות. נכחדו משפחות שלא יהיה להן המשך. פשע מיתי דורש תגובה מיתית והתגובה שלנו היא ברמה של בעלי מכולת. מתחשבנים ברמה של הישרדות לשעה.

נשאלתי מספר פעמים למה כוונתי במושג "נקמה".

דעתי היא שלסדר גודל כזה של פשע קשה לאדם קטן כמוני לקבוע מהי נקמה. אני חושבת שאם היו מאפשרים לאבא קובנר, לאורי צבי גרינברג , לחנה ארנדט, לאבות ישורון, לפרימו לוי, לק. צטניק, לאימרה קרטש, עימנואל לוינס לשבת עם שופטי בית משפט עליון ולחשוב יחד, הם היו מגיעים למסקנה יהודית הולמת שאפילו לכתיבת הלבטים יש משמעות רבה . שתיקה היא פריבילגיה של אחרים, לא של היהודים, לא לאחר השואה.

במקום שן תחת שן ועין תחת עין, להעמיד זיכרון מול זיכרון בושה מול אשמה להקים מועצת חכמים של הוגי דעות ישראלים ויהודים מהעולם עם שופטי בית משפט עליון. מול פשע מיתי להעמיד תשובה מיתית. אני, חוה הקטנה, מציעה קודם כל להטיל את הזיכרון גם על עמי אירופה. שבכל כיכר עיר , או מקומו של גטו לשעבר, יקום עמוד זיכרון בו מצוינים שמותיהם של כל חברי אס. אס, צלב החץ, אוסטאשים ושאר פאשיסטיים. כל מי שהיה חייל ברייך השלישי , או בעל בית חרושת שתרם למשטר הנאצי והעסיק עובדי כפייה. כל איכר מלשין או כומר משתף פעולה, יכתב ויירשם. ששמות הרוצחים ייראו לדיראון עולם וידעו ילדיהם ונכדיהם מי אבותיהם. זיכרון מול זיכרון. בושת הקורבן מול אשמת הרוצח.

כמו שנראים היום הדברים בפוליטיקה האירופאית, מי שלא תבע את כבודו, לא התייחס לחייו כראויים למאבק יהא האשם הנצחי של התרבות המערבית. היהודי הרג את האלוהים ומגיע לו שיהרגו אותו, הוא היה אמור למות ולשתוק ובמקום זאת, הקים מדינה ונלחם ככל הגויים על חייו. זה בלתי נסבל בעיני מי  שיודע שאשם ולא נענש עדיין.

 

שירה משוחררת, שירה דתית או מחולנת

שירה משוחררת נגד ים הבינוניות שגואה בפייסבוק

תקופה ארוכה יש תחושה שאין עוד "גאונים" בשירה, אך יש צורך דחוף ב"כוכב נולד", צורך מסחרי לגלות את ה"דבר הבא הכי קרוב ליונה וולך"

חוה פנחס־כהן

10.03.2015 17:58

סוף סוף השירה השתחררה משירתה, אומר עידן צבעוני ("תרבות וספרות" 27.2), סוף סוף השתחררה מאבותיה ואמהותיה: מאמר רב תארים וחסר הוכחות, המתיימר לתאר תהליך ומצנזר היסטוריה תרבותית; מניח הנחות אך מצטט רק שיר אחד של משוררת אחת, המאפשר לו להשתמש בתואר "חילון השירה". וההנחה היא, שאם מתקיים מהלך מהפכני של חילון, מן הסתם, רגע לפני זה, היתה כאן שירה דתית. ואם, לא עלינו, היתה, חלילה, השירה בעשורים האחרונים "דתית", הייתי יכולה לזקוף חלק מהמהלך לזכותו של כתב העת "דימוי" ולזכותם של כמה מחברי, שאי־שם במעבר משנות השבעים לשנות השמונים, הבינו שמשהו בשירה התל אביבית ההיא מיצה את עצמו בתוך הרזון הלשוני המוקפד.

בתוך העברית שכה דיברה עד שכמעט פסקה לומר שירה, לא יכולנו להיות ממשיכיו של מאיר ויזלטיר ולא רצינו לבעוט או לבטל, כי זו לא היתה השפה שלנו. חיפשנו את השפה שתדבר אותנו, עם מרחבים סמנטיים ישנים וחדשים ורבים מהם נמצאו לנו בשפע, לא רק במקרא אלא גם במשנה, במדרש, באגדה, בשירת ימי הביניים, בספרות ההיכלות, או בשפות אחרות. ואכן, יש כבר דור שני, ומסתמן גם שלישי, לשירה עברית שאינה מסתגרת בגטו התל אביבי, אלא באה והולכת מההרים אל הים ומן הים אל ההר.

תקופה ארוכה יש תחושה שאין עוד "גאונים" בשירה. אין עוד "שמות" להיתלות בהם. אך יש צורך דחוף ב"כוכב נולד". הצורך המסחרי לגלות את ה"דבר הבא הכי קרוב ליונה וולך" (באחרונה, שני משוררים כונו בתואר המופרך הזה, נועם פרתום ואופיר משרקי) מעיד לא עליהם ולא על השירה, אלא על הצורך החברתי במשורר "משוגע עם קבלות", חסר גבולות מיניים או מגדריים. כי לכאורה, אם האישיות היא חסרת גבולות, גם השירה היא חסרת גבולות. הפוקוס עבר מספר השירה, מהמשורר, אל הפרפורמנס, אל הרגע בו הדברים מתרחשים ומקבלים תגובה מיידית. "לייקים" בתוך ה"אונליין". אהבה לרגע, או לשעה, עם סיפוק מיידי ותיוג חברתי. וכך התקנאו המשוררים בזמרי רוק במכנסי העור ובשיער הארוך, בחזה המתפרץ מתוך מחשוף או ישבן הנצמד לפלסטיק שחור. "השתחררה" לעינינו השירה מהמלה ומהספר ויצאה לטייל כמו בועת סבון בשדרות בן גוריון, ונדמה לה שהיא הדבר שחיכה לו עם הספר.

אסתטיקת המלה עברה אל העין ואל האוזן, נפרדה מהדף ומהספר. לתהליך הזה קורא עידן צבעוני בשם "משבר השירה בישראל", ומתאר את השירה כחלק מהמרחב האינטרנטי ש"חילחל אל תוך ההיגיון השירי, פרץ אותו ושיחרר אותו ואותנו לטובת משהו שעדיין מתהווה".   אופיר משרקי. יש צורך דחוף ב"כוכב נולד" צילום: גוני ריסקין

זהו מאמר שאינו מדייק בעובדות. שאינו מבחין שברגעים אלה, בשעות ובימים אלה, נכתבים ספרים ונעשית אמנות על־ידי חמישה דורות בו־זמנית, מחיים גורי וישראל פנקס ועד קטון המשוררים. הוא כותב על "שקיעת השירה בתרבות הישראלית". על מה מבוסס המשפט המקונן הזה?

אני שייכת לדור ילידי שנות החמישים. נולדנו להורים פליטים ומהגרים, מהמזרח או מהמערב, חסרי כל, אך עם ביטחון עצמי בשייכות למקום. מלחמת יום הכיפורים היא השריטה העמוקה שלנו. ייתכן שחלקנו הם "ההורים הביולוגיים" או הפואטיים של "מעיין" או "ערס פואטיקה", אבל, לצערם, אנחנו עדיין חיים וכותבים ושואפים. בשנת 1989 הקמתי את כתב העת "דימוי" לספרות אמנות ותרבות יהודית. זו היתה הפעם הראשונה שהוקם כתב עת שאמר: לא נולדנו כמו אליק מהים, מהחול והחולין, יש לנו שורשים תרבותיים במקורות ובמקומות מהם אנו באים (כולל ה"מזרח" שהיה פעיל מאוד במערכת). זאת לא היתה "חבורה". זאת היתה במה לאינדווידואליסטים שחיפשו דיאלוג, הד, הכרה.

הבמה הזאת איפשרה לי, כעורכת, להוכיח שמתרחש תהליך בשולי ומחוץ לתל אביב — כמו בירושלים, בגליל, או, לא עלינו, ביהודה ושומרון — המעיד על "שפה" תרבותית ששורשיה בפואטיקה של ביאליק, אמיר גלבוע, אבות ישורון, לאה גולדברג, אלתרמן. רצינו לצאת מהשיח הפוליטי־מדיני אל השיח הפנימי, המשפחתי, הישראלי. להיכנס פנימה אל הבתים ולפתוח את ארון הספרים היהודי.

באמצעות הבמה הזאת יכולתי להנכיח זרם שמתקיים בשירה (ללא הצהרות והתאגדויות), שירה ישראלית־יהודית. בתוכה מתקיים זרם שירה דתית־מודרנית, שהוא חלק מזרם בשירה העולמית הניאו־רליגיוזית או הניאו־קתולית. נוצר שיח פואטי בין משוררים (כמו אדמיאל קוסמן, מירון איזקסון, רבקה מרים, רות בלומרט, אסתר אטינגר, יונדב קפלון, יהודה ליבס), והדור הצעיר אז, כמו נחום פצ'ניק ויורם ניסינוביץ, החל להסתמן כדור הבא, שכעבור כמה שנים הבין מה שאני ובני דורי לא הבנו, שאי אפשר להתקיים בשדה פוסט־מודרני שופע קולות וחסר נוכחות של ביקורת ספרותית, חסר מרכז ספרותי, חסר קולות מרכזיים של גאוני שירה. הם הבינו שללא "קבוצות" וללא פרובוקציה של נוכחות פוליטית, או ארוטית, אין סיכוי לתשומת לב תקשורתית.

יונה וולך

בשנת 1995 הקימו אליעז כהן וחבריו, בעידודו של חנן פורת ז"ל, את "משיב הרוח", החוגג השנה 20 שנים לקיומו. המאפיינים של חבורת "משיב הרוח" היא שייכות לאותו סקטור חברתי, והם בעלי זהות דתית וחברתית ברורה. חנן פורת הבין היטב את המסר ואת המרד שלי ושל חברי למערכת בפוליטיזציה של התרבות ובסקטוריאליות, ועודד את מי שלא יתביישו או יחששו להודות ולהדגיש שייכות. וכך נוצרה תנועה והיפוכה. "מעיין" ו"ערס פואטיקה", ואולי עוד קבוצות שאיני מכירה, לא ניסו להגיע אל משוררים ואל מה שמחוץ לחבורה. הם נשארו "חבורה"; ואולי השייכות חשובה יותר מהאמירה האישית, החד־פעמית והמסתכנת לעמוד לבד מול העולם והביקורת.

אני מחכה, כמו אוהבי שירה, למצוא את "הבודדים במועדם", את קולו של היחיד שצומח מחוץ לחממה של החבורות ומסתכן. פגשתי כמה משוררים צעירים שאני עוקבת ונהנית משירתם, כמו אלי אליהו, יהונתן ברג, אלחנן ניר, סיון הר שפי, ישראל דדון והילה להב. ואני מתחייבת לקרוא בעיון ולהמשיך ולעקוב אחר שירה משוחררת, שיכולה להתמודד עם ים הבינוניות שגואה בשדות החופש של הפייסבוק.

 

ישראל פנקס, על הולדת השירה מתוך הפרוזה

http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2559000

הולדת השירה מתוך הפרוזה
"הסרט התיעודי על אישיותי עומד להסתיים ואחדים מן הצופים החלו לעזוב.
הסוף בנאלי תמיד וידוע מראש" סרט אילם

ישראל פנקס, המשורר, חתן פרס ישראל הגיע השבוע לגבורות. "האם את עדיין רואה אותי" ספר חדש בהוצאת אבן חושן, ראה אור. הספר מוקדש לאהובה, אשתו, אך בעיקר מדבר אל אימו, ואל הזמן שחלף פה. עשרים וארבעה שירים בהם פנקס עורך מסע פנימי, עם דמויות וזמנים, זמנים עברו ודמויות שחלקן בין החיים וחלקן מביא אותן מהמתים. מסע מאופק ומדויק חסר כל פאתוס, המילים מונמכות לגובה העיניים יוצאות מהפרוזה אל השירה. מילים שעושות חשבון עם מה שהוא משאיר אחריו. מעטות המטאפורות והמוות נוכח כבר מעבר לפינה, המשורר מודע שיש לו יותר רטרוספקטיבה ופחות פרספקטיבה. והשירים נראים כמסע המארגן את הזיכרון האישי, לכל שיר צמוד תאריך ולפעמים גם מוטו. התאריכים מעידים שרוב השירים נכתבו במהלך שתים עשרה שנים אחרונות , והם מעין המשך ל"אנטנות וחיישנים" שם השירה כתובה בפרוזה פרגמנטרית לא מנוקדת.
"חיים אלה לא היה בהם עניין או מופת לאחרים/ הם התפרשו על פני שלוש יבשות ובפרק זמן קצר/ מכדי להעמיד דיוקן מוגמר/ ונרשמו בהם המראות חפוזות ונחיתות / שנסתימו על פי רוב בלא כלום/ לפני הסוף ניתן עוד להבחין/ בתנועות קטועות של מי שנראה כטבוע /זעקות ולחישות לא נקלטו//" התבוננות והגדרת החיים, על דרך השלילה כמי שלא היה בהם עניין או מופת, אין בהם תהילה ולכאורה אין סיפור יוצא דופן שיש לספר מתוכם או עליהם.מבחינת המרחב, הם התפרשו על פני שלוש יבשות, אך הם חסרות דיוקן. אינם משאירים רישום או התרשמות. פנקס, כדרכו, מנמיך ואינו מאפשר לשום פאתוס להכנס בין המילים גם ברגע בו הוא לכאורה מסכם את החיים, על הסף בין החיים למוות, אין כל דרמה, אלא רק תנועות קטועות של מי שנראה כטובע.
לאחר שני השירים הפותחים, מתחיל מסע אל הזיכרון, שיחה עם דמויות שחלקן בין המתים, שיחות עם האם מלוות בגעגועים גדולים, כמו בשיר משנת 2009 "החול" : "יֵשׁ לוֹמַר תָּמִיד אֶת הָאֱמֶת," אָמְרָה אִמִּי, שֶׁהוֹפִיעָה לְפֶתַע מֵאָחוֹר./ היא הָיְתָה אוֹמֶרֶת כָּךְ תָּמִיד./"אֲבָל הָאֱמֶת אֵינָהּ עוֹזֶרֶת לִי!" צָעַקְתִּי, "וּבִכְלָל, מַהִי אֱמֶת?"/ "לֹא חָשׁוּ "ב אָמְרָה אִמִּי, "אֱמֹר תָּמִיד אֶת אֲשֶׁר אַתָּה חוֹשֵׁב לֶאֱמֶת,/ נִתָּן לְהִסְתַּפֵּק בְּכָךְ"// הדיבור, הציטוט, המוסיקה של המילים, העמדה הדיאלוגית, כל אלה עושים פיסת זיכרון, כמו רגע נדיר המנותק מרצף, לשיר. או השיר אִם תָּבוֹאִי פִּתְאֹם /לְמולִּי/ בּמַעֲלֵה רְחוֹב גוֹרְדוֹן,/ עם הַכּוֹבַע הַהוּא מִשְּׁנוֹת הַשְּׁלֹשִים,/ אֲחַבֵּק אוֹתָךְ לִבְלִי דַּי וְאֵדַע/ שֶׁבָּאת לָקַחַת אוֹתִי, כְּמוֹ אָז, מִבֵּית הַסֵּפֶר,/ וְשֶׁהִנֵּה הַמַּסָּע הָאָרֹךְ וְהַמְפֻתָּל שֶׁלָּנוּ קָרוֹב סוֹף־סוֹף לְסִיּוּמוֹ//" כוחם של השירים בתמונה מעוצבת ומדויקת, שירה לירית דקה בה עין המתבונן פונה פנימה לעבר ספרית מראות הזיכרון שלו משם הוא דולה את המילים. התמונה נשלפת מהעבר הרחוק אך, היא נבנית לעינינו ומתרחשת בהווה ומביאה למפגש האפשרי רק באמצעות השפה והשירה את האם המתה והבן הרואה את סוף המסע. שילוב נדיר ומאופק של געגוע ללא נוסטלגיה, של הבעת רגש באיפוק, בשליטה, דרך התנועה.
השיר שמבטא אולי יותר מכל שיר בקובץ את המהלך של הספר, הוא "גבול הזיכרון 1938-1948", בתמצית דקה חדה ומדייקת , כמו משיכות מכחול קלות ומהירות הוא משרטט מהלך ביוגרפי הנתון בתוך מהלך הסטורי לאומי מ1938 עשר שנים מאז מותו של אביו ערב מלחמת העולם השניה ועד הבריחה מבולגריה והעליה דרך היבשה לארץ ישראל ומלחמת העצמאות. " הַתְּמוּנוֹת הִתְחַלְּפוּ בִּמְהִירוּת/ אבִי הֶחֱוִיר כְּסִיד/ לְמִשְׁמַע הַנְּאוּם שֶׁהָעֳבַר יְשִׁירוֹת מִבֶּרְלִין/ " הוא מדווח לכאורה על כרוניקה של אירועים הסטוריים המתרחשים בשתי יבשות שונות בין מספר לשונות, ושותפים להם כמה דמויות מלבדו, "בְּסוֹף אוֹגוּסְט הוּא נִפְטַר פִּתְאֹם/ אַחֲרֵי שֶׁהוּבֵאתִי אֵלָיו לְבֵית הַחוֹלִים, בְּמַאי,/ סֻפַּר לִי שֶׁבָּכָה./ בשְּׁלֹשִים לָקְחוּ אוֹתִי דּוֹדָתִי וְאִמִּי/ לִרְאוֹת אֶת הַמַּצֵּבָה וּלְהַנִּיחַ אֶבֶן./ בְּאַרְבָּעִים וְאַרְבַּע הִגַּעְנוּ לָאָרֶץ,/ אָחִי נֶהֲרַג תֵּכֶף עִם פְּרוֹץ הַקְּרָבוֹת/ בְּיוּנִי אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה,/ פנקס מוצא את הדרך שלו, המזוקקת הנמנעת מכל עודפות לומר ארועים הסטוריים ואישיים שהספרות העברית כבר סיפרה ורוויה בהם.
וכך כרוניקה משפחתית, פרוץ המלחמה, העליה לארץ ונפילתו של האח, כולם נארגים לשיר אחד. בראיון הסביר פנקס, את השירה כנולדת מתוך הפרוזה, דומני שאלה שירים המבטאים פואטיקה זו במיטבה. שבסופו של השיר יאמר פנקס, כמה מילים אמיצות שהם אמירה שאינה ברוח הבון-טון של הזמן על הציונות: "הַצִּיּוֹנוּת הָיְתָה חֲזָקָה,/ מֵאָז הִיא כָּךְ מִתְקַיֶּמֶת אֶצְלִי / שִׁשִּׁים ושְׁשֵׁ שׁנָיִם אחַרֵיֲ זהֶ //" כך הוא מצליח מתוך מקצב השיר להביא את אינטימי והלאומי למשפט אחד לרוח דברים המאפשרת לקפל את האמירה ההיסטורית, לחוויה אישית אינטימית אך לא מינורית.
באוקטובר 2014, בסופם של חגי תשרי, בתוך סוכה, במסגרת פסטיבל שירה "מטר על מטר" בירושלים, התקיימה ספק שיחה ספק ראין עם ישראל פנקס, אני מביאה את הדברים, ללא השאלות וללא המקטרת . פנקס הוא מרואיין קשה, מעוניין בראיון, אך קובע גבולות לשיחה, מעדיף לתת מידע אך ממעט בגילוי, ההומור המיוחד שלו, לפעמים גם ההתנגדות לעצם השאלות פותחים חלונות לעולם שיש בו, אירופה בתוך ארץ ישראל, הגירה, אהבה וגעגוע, ושכול מתפרץ. עולם מסומן בשפה גיאוגרפית, במסעות אך עם מקום רב לאינטימי ולמוסיקלי. עולם פרטי על השפה המזרחית של הים התיכון.
" אני בא ממשפחה בורגנית, בה אבי, דניאל פנקס היה רופא , אז קראו לזה: "רופא שיער עור ומין", אבי וגם אימי היו חניכים של אוניברסיטאות בברלין, הם נעו בין שלוש ערים, וינה, פאריס ברלין. ובבית שמעו הרבה מוסיקה ודיברו: בולגרית, גרמנית וצרפתית. אבי מת כשהייתי בן שש. ובשנת 1944 אימי ואני עזבנו את בולגריה לארץ ישראל. אין לי שום זיקה תרבותית לבולגריה. העברית הקסימה אותי והייתי ברומן גדול איתה. משהו מעין קונארד הפולני שכתב אנגלית.
לכתוב התחלתי מגיל צעיר, אפילו לסבי כתבתי רומנים בלשיים. כאשר בתקופה הנאצית גורשנו מסופיה, לטרגובישצה. סבא היה חולה סוכרת והיו לו התקפים חזקים, היה לו פסיון גדול לקרוא בלשים, חסרו אז ספרי בלש והוא ביקש: כתוב לי כתבתי וקראתי לו ערב ערב ספרי בלש, הוא היה מרותק, בתום כל ערב הוא היה מרותק היה עלי לכתוב את הפרק הבא. כאן נגמרת הבולגריה שלי ומתחילה התקופה הפלשתינית, בגיל חמש עשרה, בגמנסיה "שלוה" בתל אביב, אבידן, מוקד ואני הוצאנו עיתון "הגמנסיה" שם פרסמתי שירים ראשונים. ובאופן רציני התחלתי לכתוב בגיל שבע עשרה. בגימנסיה למדנו לטינית ולימודים הומניים, אבידן, מוקד, שלמה אבינר, דליה רביקוביץ הצטרפה באמצע שנות השישים ואחר כך גם הייתה לשכנתי."
בשתי שיחות שונות חזרתי ושאלתי על הזיכרונות מילדותו בסופיה, ישראל פנקס חזר ודחה אותי וחזר ואמר : "אנחנו מדברים על תקופה קצרה בין 1935 ל 1944, אין מקום לעניין הזה של בולגריה. הוציאי מהלכסיקון כל קשר בולגרי, כל הסקטנטיות אינה נכונה. אין לי שום זיקה תרבותית למקום הזה, ומבחינה שירית, שום קשר!" חזר והדגיש בתקיפות. "הבולגרית למרות שאני מקיים אותה לא מזכירה לי שום דבר. הזיכרונות שלי לא מתחבאים בשפה, אלא בתמונות.
אבי נפטר כשהיתי בן שש. דמותה של אימי נוכחת יותר, היא חיתה הרבה יותר. בשנות העשרים אמא היתה בפאריס שמונה שנים ושש שנים בוינה, ובברלין, התענינתי מה עשתה שם באותן שנים שפעלו בפאריס אמנים גדולים כמו פיקאסו והיא אמרה: "איך יכולתי, ניגנתי שמונה שעות ביום". החיים בורחים לאנשים בלי דעת. גדלתי בבית ששלטה בו תרבות של אירופה, נולדתי בתוך תרבות אירופה, כאשר הגעתי לארץ, שאלתי את עצמי, מה אני עושה עם העברית הזאת, איך אוכל לקשר בין מה שבתוכי, מה שגדלתי עליו לבין העברית, אחת הדרכים היתה להתבונן על המקום מבחינה גיאוגרפית. המבט מזרחה, לא קסם לי. ניסיתי לקשור בין הדברים. אנחנו, בארץ, יושבים על הקצה המזרחי ביותר של הים התיכון והקצה המערבי, הוא ספרד. מה שקושר בין שני הקצוות הוא בעיקר, הים התיכון. האטריבוטים התרבותיים של המקומות האלה לא היו קיימים עבורי, מה שהיה קיים זה התנ"ך. שאלתי את עצמי איך אני חי בתוך העיסה הגדולה הזאת. הלכתי למה שקרוב אלי ומה שמדבר מגרוני. לא יכולתי ללכת להודו או לבודהיזם, זה היה זר לי. אם את שואלת אותי , ואם נדבר על מוסיקה, שהיא לא פחות קרובה לי משירה, אני לא יכול לשער אפשרות בה יצירה של היידן, או מוצארט תיווצר בקונטקסט מזרחי. הקלאסיקה בשירה, במוסיקה, בציור, היו בשבילי השמות והמקומות שציינתי וניסיתי לחבר ביניהן דרך הלשון העברית. גדלתי פה מגיל תשע, העברית היתה עבורי חזקה מאד, אני אוהב אותה מאד.
הדבר הראשון שהשפיע על השירה שלי, היה המפגש עם השירה האנגלו סקסית עם אליוט, פאונד, אודן, לואל ואחרים. באמצעות השירה של אליוט, גיליתי סוג של פרוזאיזם שהתאים לי יותר ממסורת השירה העברית שהכרתי פה. ואני מתכוון לאלתרמן. ט.ס.אליוט הראה לי שאפשר להגיע לשיא הרגש באמצעות הפרוזה ולאו דווקא בהתפייטות מחורזת. השירות הגדולת, האפוסים הגדולים כמו האיליאדה והאודיסאה זו פרוזה שנכתבה בהקסמטר, כך גם התנ"ך זו שירה בפרוזה, באותן שנים צריך היה לפתוח את זה מבחינה מוסיקלית ומבחינה אומנותית."
ישראל פנקס עבורי, הוא יחיד במינו בשירה העברית, נוכחותה של אירופה בתוך תל אביב, מבטאת מה שהרגשתי בילדותי ולא ידעתי להגדיר, אך יש משהו ב"קול" המיוחד, נעדר כל עודף ריגשי,ובכל זאת סוער מתחת למילים, שהעלתה בי את המחשבה על העדרו של הבלקן, של חוויות ילדות בסופיה שישבה בין הממלכה העותמנית לאוסטרו הונגרית ולעומת זאת, דווקא "איטליה" חוזרת בשירים. למרות שחשתי התנגדות מצידו לשאלה, העזתי ושאלתי.
"היה מושג כזה: "מיד אירופה". זו תרבות שצמח מתוך האזור הזה. מבחינה זאת, קאנטי היה דמות קרובה לליבי, הוא נולד בבולגריה ברוסה, היגר עם אמא שלו לוינה והשפה שלו היתה גרמנית. הוא כתב את ספריו בגרמנית, האוריינטציה שלו לא היתה בולגרית.
ניסיתי לאחות את הקרעים, אנשים שאלו אותי, איך זה אתה יושב ברחוב גורדון בתל אביב וכותב על איטליה או יוון. ניסיתי להסביר זאת גם לעצמי. כתבתי את הפואמה "רישום גיר, הזמן שהיה" על תל אביב של שנות הארבעים, משפחתי התיישבה ברחוב גורדון בתוך ריכוז גבוה של יקים והיה נוח לבני משפחתי לא לדבר עברית. הפואמה "רישום גיר" ניסתה להעביר, משהו מן הסינקרטיות הזאת.
איטליה היא לא רק מקום היא מושג. למה דווקא איטליה זו לא שאלה שצריכה להישאל כי איני מכיר שום סופר גדול שלא כתב על איטליה. שקספיר, גתה, מי לא? את מבינה, "איטליה" היתה מקום של הרשאה. בבית שלנו כשמדובר היה על מדיניות, תמיד צחקו על הפרוסים שהם כה אורתודוכסים וכה תקיפים בכל עניין. לעומתם, האיטלקים, כאשר הם הולכים לצבא, יוצא הסמל עם כובע הנוצות וצועק: "כשישרוק הכדור הראשון,ינצל מי שיכול" מאד מצא חן בעיני הרעיון. לפעמים צריך לחרוג מהמעשיות כדי להבין את המגוחך. אצל מוצארט, רוב האופרות מתרחשות באיטליה, ללא אידיאולוגיה. איטליה היא מושג, גם מבחינת תרבות הרנסאנס. וגם התרבות של העם הנוכחי. איטליה היא סוג של עיר מקלט.
הים שלי הוא הים שלנו, הים הלטיני, הרומאים נתנו לים הזה את השם: Mare Nostrum ויש בזה מידה לא מבוטלת של יוהרה, הם ראו עצמם כשליטי האימפריה ויכלו להרשות לעצמם להגיד זאת, מבחינה תרבותית שאלתי את הביטוי כי זה הים של התרבות שלנו. התרבות שלנו נחצבה באבן, וכתב היד שלנו נחקק באבן במקבת, זה לא אומר שום דבר, זה אומר שבקצה הזה של הים התיכון עשו ככה, אך זה הים התיכון. אני פוזל קצת מערבה. בארץ, יש התעלמות מהים, אבל הבאוהאוז ששלט בתל אביב של שנות השלושים, נתן תשובה מאד מתאימה לנוכחות הים. אני חי בבית של הבאוהאוז."

שמות אמנים מהאומנות הפלאסטית, משוררים עבריים מופיעים בשירתו של פנקס, כסוג של אינטרטכסטואליות חילונית. טוביה ריבנר, דליה רביקוביץ, ניסים מרקדו הפסל ואברהם אופק הצייר חוזר בשירתו וגם בספר הנוכחי יש שיר שמוקדש לו.
" מבחינתי אברהם אופק היה האדם הכי אותנטי שהכרתי, הוא הלך עם האותנטיות עד לדברים מוזרים כמו הענקת תכונות אנוש לעורבים. זה היה אדם מתוק ביותר ולא היה אדם באומנות שלא התייחס אליו. הוא יכול היה לומר "תראה זה קיטש, אבל הוא מייסטר" היתה לו אהבה לאדם הוא דיבר לפרופסור כמו לערביה מוכרת סברס או לילד כמו למבוגר. לא כמו סארטר למשל."
בשיחה מקדימה בינינו בביתו אמר לי פנקס: " אני זוכר הכול אבל אין לזה משמעות בעיני. מה שקרה כאן, יש לו יותר משמעות בעיני, כל זה חשוב לי יותר. כשאדם עומד על דעתו, מה מחבר אותי לארץ, למקום והיה משהו שדחה שהיה זר לי מאד והיה דבר מה שחיפשתי והוא, המיזוג של תרבות אירופית עם שפה עברית. המבט שלי מופנה ממזרח הים התיכון, מערבה. לא מעניין אותי להסתכל מהמזרח התיכון, מזרחה. אני רוצה להרגיש בן המקום כמו קוואפיס."

פורסם בתרבות וספרות, הארץ, 6/2/2015

אובדן תחושת צדקת הדרך של מדינת ישראל מתבטא היטב בעיכוב כספי המיסים של הרשות הפלשתינאית

עיכוב כספי המיסים של הרשות הפלשתינאית משמעותה,
אובדן צדקת הדרך של מדינת ישראל.
בסוף השבוע האחרון הודיעה ישראל על הקפאת כ-400 מיליון שקל מכספי המסים שהיא מעבירה לפלסטינים זאת בתגובה לפניית הרשות לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ולמועצת הביטחון של האו"ם.
זוהי העובדה. אלה הדברים. הם נשמעים הגיוניים מאד, אבו מאזן החליט לפנות לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, נגד מדינת ישראל, ולמועצת הבטחון, שני מקומות שהם מרגישים בהם בטוחים, תמיד יקבלו שם תמיכה ותמיד מדינת ישראל תגונה. עצם העובדה שמתרחשת פעולה שסופה ידוע מראש, מעידה על חולשתה, על אי תקינותה. כלומר, אין לצפות לצדק, או להתיחסות עניינית לסכסוך המתמשך בין ישראל לפלשתינאים. מראש, ישראל נאשמת והפלשתינאים הם הקורבן הנצחי של הסיטואציה. הדברים יקבלו הטייה, וישראל תקבל איזו אמפאטיה רק אם יהיה אירוע בו ישראל היא הקורבן. פיגוע גדול, הרוגים, חטופים, או אירוע בסדר גודל כזה.
ובכל זאת, נראה שההחלטה על עיכוב כספי המיסים של הפלסטינאים, אינו מתקבל על הדעת ומקומם. איני מתכוונת, שאינו צודק. איני מתכוונת שאי אפשר לראות ולהבין את כוונת הענישה שמאחוריו על מה שכה מקומם. חיילי ישראל הם בנינו והם שלוחים שלנו, והם המגנים על גבולות הארץ, על העם החי בארץ. לטעון על חיילי ישראל ומפקדיהם שהם פושעי מלחמה, זה עיוות תיאור המצב ועיצובו מחדש על ידי השפה והמשפט.
אבל, הבעיה שלי אינה הפנייה של הרשות הפלסטינית לבית המשפט בהאג. הם מנהלים מלחמה ללא נשק קונבנציונלי. הם קטנים מולנו למרות כל הטילים והמנהרות. יש כאן איזו אי סימטריה שעובדת לטובתנו בתוצאות המלחמות אך עובדת לרעתנו מבחינת יחסי הציבור ומבחינת מקומנו בעולם המערבי, בעיקר באירופה המתבוססת בין תוצאות מלחמת העולם השניה, תחושת האשמה שאין לרחוץ אותה אלא למצוא אשמים כדי לחלוק איתם את האשמה (לפעמים אלה אנחנו,הישראלים) . אך, רגע אחרי שהמלחמה או המבצע, או החטיפה או הפיגוע עוברים האי- סימטריה הזאת עובדת לרעתנו. העוני, ההרס, האומללות מצטלמים היטב והאמפאטיה עוברת אליהם. ובתקופה שאין ערך לעובדות ואין כוח לאנשים לחקור ולדעת יותר מאשר ליומי ולמיידיOnline משמעות ידיעה כל עיכוב כספי המיסים וחשיפה של אלפי משפחות תמימות שאינן מעורבות באופן ישיר למאבק בין שני העמים, מקומם.
המשמעות היא שממשלת ישראל משתמשת בנשק של אתמול במציאות של היום. המשמעות היא, וזה בעיקר מה שמטריד אותי, שאיבדנו את תחושת צדקת הדרך לנו, את היכולת שלנו לספוג מהלומות ולהשיב מלחמה שערה מתוכננת ומבוססת מול הטיעונים של הפלסטינאים והאיחוד האירופאי, שבית המשפט בהאג, באמת מטריד אותנו, הרי יש ביכולתנו להעמיד את האמת ואת העובדות ואת הצדק שלנו, של בנינו וחיילנו מול כל גורם עוין בעולם. לרשותנו עומדת רשת עולמית של אינטלקטואלים יהודים חכמים, של ארגון בינלאומי של עו"ד יהודים המכירים את המוסדות ואת כללי המשחק ואנחנו, כלומר ממשלת ישראל משתמשת בכלים מיושנים ובעיקר, מתוך עיוורון הומאני בלתי מובן.
בשבילי, להיות יהודי, פירושו להיות אדם רגיש ל"אחר". לחלש, בחינת גר יתום ואלמנה אך, גם לאוייב מנוצח או שבוי. לראות אותו גם באשמתו, גם בהיותו אויב, גם בסבלו וגם בעתיד המשותף שלנו בארץ הזאת. בתגובתו על החלטתו של ביבי נתניהו על הפנייה לבית הדין בהאג בעיכוב כספי המיסים הערכתי את תגובתו של הנשיא ריבלין: "אנו צריכים ללמוד לחיות יחד, השלום יבוא כאשר נבנה בין עצמנו יחסי אמון ונבין שלא נגזר עלינו לחיות יחד – אלא נועדנו לחיות יחד. לאחר מכן נוכל לדבר על גבולות פתוחים, קונפדרציה, שתי מדינות, מדינה דו לאומית וכדומה".

פניה של יונה על לקסיקון הקשרים, בואו נדבר על מצב השירה במרחב בין הדיגיטלי לדפוס.


בימים אלה יצא לאור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים, בעריכת יגאל שוורץ וזיסי סתוי, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון והקשרים. ספר עב כרס בכריכה רכה ודיוקנה של יונה וולך הצעירה והיפה עליו. משוררת קנונית מתה, אם כבר בחרו במשוררת ולא בסופר/ משורר גבר, אז היא יפה כמו דוגמנית ומתה מעבר לכל מחלוקת. הכריכה על כל פנים, מרשימה ביותר. שאלה גדולה מי צריך בימים של "ויקיפדיה" , לקסיקון של סופרים, מי ירכוש ומי יפתח ספר כה גדול שכולו עשוי מידע המשתנה מדי יום.
ובכל זאת, מלאכת הכינוס והעריכה יש לה משמעות.
הכינוס והעריכה, מהווים אמירה מול הכאוס האינטרנטי ומול חומרים ועובדות המצויים ומסתובבים ברשת ללא יד מכוונת, ללא דיוק ואבחנה בין "נכון" "לא נכון". שני העורכים הינם דמויות בעלות עבר והווה במפעלים ספרותיים, תחת חסותם של אוניברסיטת בן גוריון ומכון הקשרים. כלומר, נוצרת פירמידת סמכות שהעידן הפוסט מודרני הדיר אותה מתוך העשייה האומנותית ובדרך כלל היתה גם נטיית לב, לשלול או לבקר את עצם העבודה הממיינת וממדרת כמלאכה שאינה מאופיו של הזמן שלנו. זמן התרבות שלנו, מבטל , שובר , הורס כל מבנה היררכי , כל אמירה מעריכה נחרצות והעדרה של ביקורת ספרותית ראויה הוא אחד התוצרים של התופעה.
בתרבות פועלות היום לפחות שתי תנועות הפוכות, האחת המנסה ליצור אלטרנטיבה עצמאית, כלומר, יוזמות של סופרים צעירים להוציא לאור ספרים בהוצאה פרטית כקוראי תגר על המערכות הכבדות והיקרות, קריאת תגר על העורכים. מתן לגיטימציה לאומנות מחוץ לממסד כאומנות גרפיטי, כמו שירים המתפרסמים באינטרנט ללא ניקוד וללא עורך, מצד שני, חיפוש אחר גורם מארגן מסוג חדש שיאפשר לקאנון ולשוליים לחיות יחדיו. לאחר הדה קונסטרוקציה שהביא איתו המצב הפוסט מודרני, התרבות מחפשת את הגורמים שיארגנו אותה מחדש. הוצאות הספרים מתפרקות מכוחן כסמכות, הן עסוקות ברדיפה אחר הכסף, להישרדות או לרווח. לא עוד שאלות של איכות ותואם בין סוג וסוגת הספרים לבין אופייה של ההוצאה, אלא, על המחבר להביא את כספו כדי לרכוש את המותג של ההוצאה. הסופר אינו מביא עוד מוצר שמישהו יצרוך אותו וישלם עבורו, אלא, היוצר מודע לעובדה שימי המחשב והאינטרנט הפכו אותו לאחד מתוך רבים. הוצאות הספרים אינן לוקחות סיכון השקעה בספר חדש, ספר עיון או ספר שירה. עד שלא הוכחה יכולת המכירה של המוצר, עליו לחפש כסף לייצור ולשיווק. מרכז הכובד מצוי מחוץ להוצאות הספרים, מחוץ לתיאטראות, מחוץ למוזיאונים, מצוי במקום בו הכסף בוחר במי יתמוך. מכאן, הדרך קצרה לשאלה שצריכה לחפש ניסוח מחדש: מיהו משורר? מי הוא סופר? מי הוא אמן? ואיך ימצא הסופר בים הגרפומניה המפוזר באינטרנט ,ים הבינוניות הזוכה לנראות התלויה בזמן הפנוי וביכולת השיווק של החתום לצידן היצירות הדיגיטליות.
כיוון שאחד הממדים לנוכחותו של אמן או של סופר/משורר היא מידת ה"נראות" שלו, הרי כל קבוצה של משוררים אמנים שמחליטה שהיא "קבוצה" על פי מרכיב אדאולוגי, או מחאה חברתית או במקרה היותר טוב, מרכיב אסתטי, היא דרך למשיכת תשומת לב של צעירים בתחילת דרכם שעוד לא יצרו זהות אישית בכתיבה, לא עמדו במבחן האיכות אך, מבינים את רוח הזמן, בו "היראותו" של הסופר אינה על פי איכות הספר, אלא, על פי ההיראות התקשורתית שלו. סף הגירוי של הציבור הוא מאד נמוך ואדם היום חשוף לשפע מידע ולגירויים רבים, קשה למשוך תשומת לב במאמר ביקורתי טוב , בפרסום מחזור שירה מאתגר. חבורות נאחזות במסרים חוץ אומנותיים ובחגורת חברים כדי להיות "קיימים". באופן מסורתי, הספרות העברית לדורותיה יצרה מרכז כוח אומנותי ותרבותי באמצעות כתבי עת, באמצעות עורכים ומערכת. עריכת כתב עת בעל מצע ואידיאולוגיה, זה עניין להתמסרות למשימה, זה עניין לחיפוש כסף, התמסרות וזמן של אינקובציה והבשלה, נדמה שהיום מתקשים אמנים צעירים לעבור תהליכים דורשי זמן והבשלה. הדרך הקצרה יותר היא דרך ההתחברות והצעקה, הפרובוקציה. איני מבקרת זאת, איני יודעת מה הייתי עושה, לו הייתי נולדת שלושה עשורים מאוחר יותר. אך ללא ספק זו תופעה שהמדיה אוהבת.

דרך מסורתית נוספת לקיים שיח תרבותי ולהביא לתשומת לב, היא על ידי אצירה של תערוכות אומנות פלאסטית בעלות אופי של רטרוספקטיבה תרבותית או עריכה של אנתולוגיות ספרותיות על פי נושא . אלה תופעות המעידות על הצורך בכינוס וברור וחיפוש אחר ביקורת וסמכות.
לכסיקון הקשרים, יוצר מיפוי של סופרי ישראל, אך גם יוצר הגדרות חדשות. למושג "סופרי ישראל" הסתפחו חוקרים, אנשי אקדמיה שאין להם ולו ספר פרוזה או שירה אחד. הסתפחו גם חוקרים מאוניברסיטאות אמריקאיות כגון :מאן, ברברה, עמ' 568, מאוניברסיטה מה- JTS בארה"ב. מחקריה מעניינים מאד, אך הם מחקרים ואינם יצירה אינם עונים להגדרה של "ספרות יפה" ולאופן עבודתו של סופר. כך גם דוד ג'יקובסון, חוקר ספרות המשמש כראש המחלקה למדעי היהדות באוניברסיטת בראון עמ 260 . האם מערכת הקשרים מעוניינת בזה להעביר מסר, כי גם חוקרים בעלי דוקטורט, מתפרנסים מהממסד, בזכות התעודה, הם בחזקת סופרים.
יתכן שמערכת הקשרים, עשתה כאן מעשה ואולי פעולה בעלת שני כוונים הפוכים, מחד, כינוס, יצירת סדר והיררכיה בידע, ומצד שני, זהו מעשה פירוק ואגון מחדש. כך, החליטה המערכת להרחיב את מושג ה"סופר" גם לחוקרים, אנשי אקדמיה. כלומר, חוקריו של אהרון אפלפלד הם גם סופרים, חוקריה של יונה וולך, הם גם סופרים? או שזהו מעשה "פוליטי" תרבותי המאתגר את המושגים ופותח שער לשינוי הגדרות על פי קריטריונים חדשים. אם כך, תמהתי מאד, שחוקר מרכזי וחשוב בתחום הפילוסופיה והתרבות ויחד עם זה גם משורר (הוציא עד כה 3 ספרי שירה בהוצאת כרמל) נעדר מהלכסיקון. לפי עבודת העריכה הוא עומד בשני הקריטריונים של הלקסיקון.
מערכת הקשרים הרחיבה את מושג ה"סופר ישראלי" לסופרים ישראלים הכותבים בשפות זרות כמו
איציק מאנגר, משורר, סופר, מחזאי בשפת היידיש, כך גם לדיסלב גרוסמן, סופר יהודי בשפה הצ'כית גם מחמוד דרוויש, סופר פלשתינאי בשפה הערבית, יליד הגליל, נחשב למשורר הפלשתינאי הלאומי נכלל בהגדרה: "סופר ישראלי". לדעתי, במקרה זה הורחבה ההגדרה מעבר לגבולותיה, שכן, לו אני סופר או משורר פלשתינאי הייתי כועסת על ניכוסו של דרוויש לאחד מ"סופרי ישראל".
ובכך ברור שההגדרה סופר ישראלי אינה מוגבלת לסופרים כותבי עברית. אינה רק לסופרים מהלאום היהודי, לאנשי אקדמיה מאוניברסיטאות חשובות בארה"ב, ולסופרים יהודים החיים בארץ והם כותבים בשפות זרות.
ושתי הערות אחרונות לכותבי הערכים ולמערכת, הערה ראשונה, היא העובדה התמוהה שלא לכל משורר או סופר יש תמונה המייצגת אותו, וברור, שתמונה היא יתרון שיווקי, ויוצרת רושם שיש בין דפי הלקסיקון היררכית משנה הנקבעת על פי התמונות וכמות המילים המוקדשת לכל אחד מהיוצרים. שווה לבדוק. הערה שנייה, בדקתי את הערך ששמו: חוה פנחס-כהן, היו שם כמה דברים לא מדוייקים, המשוררת עדיין חיה, מדוע אי אפשר היה לתת לה להגהה או לאימות העובדות?

פרדוכס חילול השם על ידי משרתים בהיכלו

<למה מפריע לי שרבנים מחללים את השם?
מאת: חוה פנחס כהן, מערכת וואלה!

יום חמישי, 3 באפריל 2014, 9:44

ביזוי התורה על ידי מי שמתיימרים ללמוד אותה, לאהוב אותה, להלחם עליה, היא החוויה הקולקטיבית של הימים האלה. מי מאיתנו יצמצם את הקיטוב ובמקום לחלל שם השם יקדש שמו ברבים?
כמי שאינה נמצאת באחד משני הקטבים "חילונים" או "דתיים" , אני חווה חוויה שאיני יודעת כיצד להתגונן מפניה. והיא פרדוכס "חילול השם" בידיי אלו המייצגים את השם.
אני אדם יהודי, רליגיוזי, מסורתי באורח חייו, שהמימד היהודי בחייו, הוא מרכזי. והנה אני מוצאת שהסמלים והמסמנים המייצגים את העולם היהודי על ערכיו, מושחתים בראש חוצות. דווקא הדמויות המייצגים את ביטויו של העולם היהודי על טכסיו, על ערכיו, גם בשגרה וגם ברגעי מבחן, אינם עומדים במשימה ו"חילול השם ברבים" בא מידם.

כך לדוגמא הרב מוטי אלון, אדם שבעבר, הערכתי אותו ואת תורתו, ראיתי בו כמו רבים אחרים מורה בדורו, אשר יכול כמו כל אדם למעוד, להשפט ולשלם מחיר חטאו. דווקא כאדם דתי, מורה ורב רצוי היה שיודה בחטאו, ישלם מחיר העברה ויבקש סליחה מאלה שפגע בהם. העובדה שלא עשה כך, זהו בעיני, חילול השם. איני יכולה לראות צילום שלו עם כיפה, בשעור תורה או בשעת תפילה. הרבב המוסרי של הרב מחתים כל מעשה שיש בו מימד "יצוגי" של התורה.

צילו הכבד משליך הלאה ממנו והופך את כל המורים והרבנים הכריזמטיים, מורי הדור לחשודים. כבלתי מסוגלים להודות בחטא המוסרי. דווקא כמי שאינה "שייכת" לשום הגדרה סוציולוגית ורק אהבת התורה, השפה העברית והעם מוליכים אותי ממקום למקום מספר לספר. הרב מוטי אלון הינו דוגמא מובהקת לדרך שבה מסמני העולם היהודי הם התורמים ל"חילול השם".
לצידו, דוגמא נוספת בימים אלה, הוא הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר. יש משפט בישראל ואני מקווה שהוא ישפט בצדק. האם יבוא לבית משפט בהדר זקנו הייצוגי? בגלימת הרבנים שלו? הפער בין המראה החיצוני, המגדיר, של מי שאמור היה להביא תורה לציבור בחגיו ובטכסיו, פוגע גם בדימויה של התורה בעיני מאמיניה.

אולם חילול השם אינו מתחיל ומסתיים בדמויותיהם של מוטי אלון והרב יונה מצגר. הוא מקנן גם במקומות נוספים, כגון בתי הדין הרבניים וחברה קדישא במחיריה המופקעים וביחסה המתנכר למשפחות ברגעי משבר, או בשיח עצמו שאנו מקיימים. כך קרה בראיונות הרדיו שהתקיימו בימים בהם הוגש החוק לגיוס החרדים, חברי כנסת בשפה קודחת ולוהטת יצרו השוואה בין שלטון זר ועובד אלילים לבין הריבון היהודי.

השפה המקטבת המשווה את הממלכתיות הישראלית לשלטון הגויי בגלות, מרחיבה את ההבדלים מפחיתה את המימד הסולידרי, את האחריות ההדדית ואת התחושה שמדובר בעם אחד ושפה אחת. באופן פרדוכסלי, הפגנות החרדים והשפה שנקטו בה מנהיגיהם היא "חילול השם". דווקא בשם השם הם מחללים את השם. אני מתביישת לשמוע את השפה העברית מושפלת בפיהם, את אלוהי היהודים מיוצג על ידם כקרתנות פוליטית ואת האפשרות שתלמידים כה רבים על מנהיגיהם לובשי מדים של חיילי האלוהים, חסרי חוש ביקורת ואף חשים מוגנים מפני ביקורת זו משום שהם מייצגים את השם והרי זה "חילול שם השם ברבים".

מהו חילול השם? אותו מושג שנמצא בשימוש בעיקר בתוך שפתו של הציבור הדתי או החרדי. חילול השם, עניינו: עשיית מעשים הגורמים לזלזול בכבוד ה' . חילול השם נמצא כנגד הערך המקביל: קידוש השם , זוהי מצוה שיש בה גם "עשה" וגם "לא תעשה". והמקור הוא: ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ב ל"ב) ואז נשאלת השאלה מהו "כבוד ה" , כי מה איכפת לו לאלוהים היושב במרומים, על כבודו. ולמי בכלל איכפת מכבודו של האל, לאל או לאדם?

נדמה לי , שביזוי התורה על ידי מי שמתיימרים ללמוד אותה, לאהוב אותה, להלחם עליה, היא החוויה הקולקטיבית של הימים האלה. מי מאיתנו יצמצם את הקיטוב ובמקום לחלל שם השם יקדש שמו ברבים?