הדרך בה הרב רפאל יחייא פונטמורלי מפרש את הגלות ושורשי השנאה, זוכר את גירוש ספרד ומנבא את השואה
- המשך ומהפכה
מי שקורא את ההקדמה למגילת אסתר מבין, איזה עולם עשיר של חכמה וחכמים, עולם של קריאה וכתיבה ואחריות להעביר את הידע מדור לדור. עולם תוסס של ספרות ויצירה שמשום מה נקטע הקשר והרצף עם עולם זה. וכמו שנאמר גם במבוא לספר בראשית ביע"ל וגם במבוא למגילת אסתר יע"ל, הספר נכתב בלאדינו, על מנת שיהא ברור ונגיש לכל אדם, זוהי גישה מהפכנית. גישה המוציאה את הידע של אליטה גברית השולטת בשפת הקודש, בעברית גם אל הנשים, החייטים, הסנדלרים. גדולתו של מפעל ילקוט מעם לועז, שלמרות שנכתב בלאדינו, וליקט והביא מדרשים מחז"ל ומהתלמוד והוסיף את פרשנותו, לא הוריד מרמת הדיון והלימוד אלא הוסיף.
- ביאליק בהקדמה למשנה:
ואני מרגישה צורך להשוות לאחד הטקסטים המכוננים בארון הספרים היהודי, ההקדמה למשנה של ביאליק שם הוא מנמק מדוע יש לנקד את המשנה להפוך אותה נגישה לכל נפש. להוציא אותה מעולמה הסגור של הישיבה ולאפשר לכל אדם לקרוא בה ולהתענג על עושרה. בעולם שמרני אך משתנה, כשביאליק מזהה בתחילת המאה העשרים את השינויים שמתחוללים בעולם היהודי ואת התפרקותו של עולם התורה המסורתי, הוא מציע את הנגשת המשנה על ידי הכנסת פיסוק וניקוד לכתבי היד. בהקדמה למשנה לאחר שמתאר את המשנה כאחת מאבני התשתית של התרבות היהודית ואת השפה המשנאית שלמרות שמקורה בשפה המקראית , היא הקרובה ביותר לעברית המדוברת הוא מציע:
"…כל הסגולות האלה מזכות את המשנה להצטרף אף היא לאבני הפנה, ואולי גם לאבני השתיה, של חנוך העם בכל הזמנים ומחייבות את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה. ואולם לשם כך יש לבקש ולמצוא דרכים להקלת למוד המשנה על העם ולהמתיק עליו כפי האפשר את טורח העסק בה. ואל הדבר הזה מכוונת בעיקר הוצאת המשנה בצורה שלפנינו הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרים המצויים בידינו עד עכשו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון1, בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסייעים להבנת העניין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות. דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. ".
- ההקדמה למגילת אסתר על פי הרב רפאל פונטמורלי:
ההקדמה מפרטת את שמות כל החכמים שהיו באיזמיר ותרמו לפירוש והוא לקט מראשונים ואחרונים ומחכמי ספרד ואשכנז. ואין הבחנה בין אלה לאלה. והמו"ל הוא אבי המחבר משבח את שני בניו, תלמידי חכמים ומכנה אותם: הבכור החכם השלם והכולל ר' ישעיא יוסף ואת בנו השני פלפלא חריפתא שפכוני ביישני מרבה ישיבה מרבה חכמה ר' רפאל חייא שעשה לילות כימים ועזר בעריכת הספר כמו כן מביא ממנו חידושי תורה" האחד חכם שלם והשני פלפלא חריפתא, אשריו של אותו אב שכך הוא רואה ומכנה את בניו. וכך אנחנו לומדים על שושלות של חכמים שאב מכין את בנו, ואביו של רפאל פונטמורלי, היה בנימין פונטמורלי והוא כתב את "ציחית בדבש" ואם באותם ימים לא היו קישוריות לעבור מטקסט לטקסט, הרי הערה זאת היא כקישורית ללכת ולחפש את אותו ספר וללמוד באיזו ערוגה צמח רפאל חייא פונטמורלי.
"ואלה הדברים שהוצאתי מדברי המתרגמים והמוציאים לאור של ילקוט מעם לועז, מגילת אסתר. מי שפרש את המגילה הוא החכם רבי רפאל חייא פונרימולי שמוצאו מאיטליה אך הגיע לאיזמיר וכמו שנאמר " היה אחד מדייני העיר אזמיר בתקופה שבה היתה עיר מלאה חכמים וסופרים דור החכמים הגדולחם לבית פאלאג'י (ואני נזכרת שפרופ' רחל אליאור סיפרה שמוצאה מבית פאלאג'י בתורכיה) ולבית חזן… " וכך הם כתבו:
נתגלגלה זכות על ידינו בע"ה לתרגם את הספר היקר הזה מעם לועז על מגילת אסתר שנתחבר בלשון לאדינו ע"י הרב המופלג רבי רפאל חייא פונטרימולי זצ"ל שהיה אחד מדייני העיר אזמיר בתקופה שבה היתה עיר מלאה חכמים וסופרים דור החכמים הגדולים לבית פאלאג"י ולבית חזן הספר י"ל בשנת תרכ"ד באזמיר וחזר ונדפס כמה פעמים המחבר ז"ל היה גדול בתורה וגם סופר מהיר ומבין טעם והלך בדרכי רבינו יעקב כולי זצ"ל בספריו הראשונים וליקט מצוף הדבש של דברי חז"ל והמפרשים הראשונים והאחרונים ושילב הדברים ועשאם חטיבה אחת שלימה והמעיין קורא הדברים בשיטפא ודברי המגילה מאירים לו דרך האספקלריה של חכמינו ז"ל ודברי הראשונים והאחרונים נ"ע וחכמי ספרד ואשכנז הספר כתוב בלשון קלה ונוחה ובציון המקורות המחבר ז"ל אף השתמש בדבריהם של החכמים האחרונים שהיו סמוכים לדורו ובדורו וכדי שלא יחסר". הוא מביא אותה מערכת נימוקים שביאליק מאוחר יותר משתמש בנימוקיו בהקדמה למשנה לנקד ולפסק להבהיר והנהיר.
"—המחבר ז"ל היה בן למשפחה מפוארת של חכמים וסופרים לבית פונטרימולי שהראשונים שבהם היו באיטליא ומשם באו לחורקיה אביו היה ר' חיים בנימיז פונטרימולי ז"ל השני שהוציא לאור בשנת תר"ח בשלוניקי את הספר צפיחת בדבש ובו שו"ת של אביו ר' חייא ושל אביו זקנו ר' חיים בנימין זצ"ל בעל שבט בנימין שנשארו לפליטה מן השריפה הגדולה של שנת תר"א בהקדמת הספר משבח המו"ל אבי המחבר ז"ל את שני בניו הבכור החכם השלם והכולל ר' ישעיא יוסף ואת בנו השני פלפלא חריפתא שפכוני ביישני מרבה ישיבה מרבה חכמה ר' רפאל חייא שעשה לילות כימים ועזר בעריכת הספר כמו כן מביא ממנו חידושי תורה בסוף הספר כמו כן מביא חידושי דודו ר' חיים ישעיא ז"ל ממה שנשתייר מן השריפה הנ"ל המו"ל אביו של ר' רפאל חייא היה מחבר הספר פתח הדביר כמו שכותב בספר מעם לועז פ"א דף בדפוס ראשון המחבר ר' רפאל חייא ז"ל הו"ל גם ספרו של ר' חיים שונשול ז ל שמחה לאיש דרושים גם מהסכמת רבי חיים פאלאג"י זצ ל על הספר נראה גדולתו של המחבר ז"ל בתורה שמכנה אותו החכם השלם הכולל ספרא נהר בישראל להלל כמו כן חיבר ספר דרכי איש שאחיו ר' אברהם מביאו בספרו חנוך לנער פנ"ב ר' אברהם הנ"ל מביא שם פל"ב חידוש גם בשם אחיו ר' שמואל רחמים חתנו של אבי המחבר ז"ל היה ר' אברהם אלבעלי.
חידושי תורתם של החכמים לבית פונטרימלי בהירים ונהירים, על דרך החקרי לב ז"ל, וספריהם היו נפוצים ומקובלים על החכמים כי שאפשר לראות מתוך הספר שדי חמד ומספרים אחרים. וגם היו ביניהם חכמים שכתבו ספרים להמון העם ובשפת הלאדינו, כמו ר"א הנ"ל שחיבר הספר חנוך לנער, והמחבר ז"ל, שחיבר ספר זה. וחבל שלא כתב גם על כל ספרי נו"כ.
—
המביא לביה"ד שמואל בלא"א זלה"ה ירושלמי"
- יסודות הזרות והאנטישמיות על פי מגילת אסתר
בפרשנותו לפסוק הבא, פותח הרב פונטמורלי במסה מרתקת ובהירה, המסבירה את יסודות האנטישמיות. הוא מנסח את יסודות האנטישמיות מזוית הראיה של המן ואחשורוש, ניתן להשוות זאת לדרך בה האינקויזיציה נימקה את הסיבות להשמדה ולגירוש של יהודי ספרד במובן מסויים הוא מנבא את השואה והתנהגות העמים והנימוקים לשיתופי הפעולה של עמי אירוה עם הנאצים.
וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.
זוהי ההגדרה של שונא יהודים, מי הם היהודים, מהם המאפיינים שלו בעיניהם. לאורך עשרה עמודים מפרט הרב רפאל פונטרימולי, את דברי המן ואת נימוקיו להשמדת היהודים
ולמעשה, מסביר את יסודות האנטישמיות ואת הדרך בה רואה האחר את היהודים, מה בהם ובאורח חייהם , משונה ויוצא דופן ומאיים ולכן יש להשמידם. זהו טקסט מרשים ביותר , בו הטקסט הגלוי מפרש את הפסוק ומניעיו של המן להשמיד את היהודים והסבטקסט הוא התמודדות עם נימוקיה של האינקויזיציה ונימוקיה לגירוש יהדות ספרד שהיתה חלק ממנה ועדיין דוברת לשונה.
לפי דברי הכתוב, עיקר הגדרתם של היהודים במגילה שהם מפוזרים ומפורדים בין העמי ובכל המדינות והרי אין הדבר דומה לעמים אחרים היושבים על אדמתם ושייכים אליה. הם לכאורה שייכים לעצמם, לאורח חייהם ולדתם השונה מכל הדתות ושונה מדת המלך הן כחוק והן כעבודת אלוהים.
"וכיון שמזימתו הרעה של המן היתה להשמיד את היהודים בחודש אדר שהגורל יצא באותו חודש ועדיין היה חסר קרוב לשנה שהיה עומד בניסן רצה להמתין עד אדר בלשון הרע שרצה לדבר למלך אלא ביקש למהר את משלוח האגרות שיהיו מוכנים בחודש אדר להשמיד את ישראל והטעם א. שכל יתייאשו היהודים מחייהם והיה נחשב בעיניו כאילו ממיתם ועוד שמא ימירו דתם ח"ו להציל חייהם והיה זה בהשגחת השי"ת שיתעשתו ישראל ויחזרו בתשובה ויתנעו והמן עצמו יתלה באותו חודש וכיון שראה המן כן נכנס מיד למלך לדבר לשון הרע בהפלגה "
מניסן ועד חודש אדר הבא, היה להמן מספיק זמן לתכנן את ההשמדה, הוא קיבל אישור למזימה שלו מהמלך אחשוורוש, אך הוא מיהר לשלוח את האיגרות , אצה לו הדרך ומהם הנימוקים:
- שיתייאשו היהודים מחייהם, וזה נחשב כאילו המיתם
- שמא ימירו את דתם (מזכיר את האינקויזיציה?)
והנימוק השלישי הוא מזוית הראיה של ישראל "שיתעשתו ישראל ויחזרו בתשובה ויושעו, והמן עצמו יתלה באותו חודש" ואולי כוונת הדברים, שיקחו היהודים גורלם בידיהם ויושיעו עצמם והרי מאחורי כל זה מסתתר סיפורם של אסתר ומרדכי (והרי אין שמו של האלוהים מצוי המגילה) .
ומסביר שאחשוורוש רצה לאבד את היהודים שהיה לו חשש שמא יטלו ממנו את כתרו, כלומר יאבד מלכותו. בגלל שהעם הזה נראה כה יוצא דופן משאר העמים, הרי הוא מהווה איום על מלכותו.
וכשהוא כשפונטמורלי עורך את מערכת הנימוקים העומדת מאחורי המשפט "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" הוא מסתכל על היהודים בעיני שונאיהם וכך הוא מנמק את שנאתם:
אומרים שונאי היהודים "אנחנו טמאים בעיניהם והם רואים עצמם גוי אחד בארץ"
ועוד אומרים שונאי היהודים ומסבירים את הסיבות הנכונות להשמיד את היהודים: "ואינם אוכלים ואינם שותים משלנו ואינם מדברים בלשוננו, ואינם לובשים כמותנו, ואינם כותבים ככתבנו. ואם אחד אינו נוהג כך (כלומר מתבולל ח.פ.כ.) אומרים שהוא יצא מהדת. והם מלים את ערלתם כדי שיוכרו שהם עם אחד… אבל יש עם שהם עם אחד שאינם רוצים להתערב בשאר אומות,.. ולכן מיעץ לך לאבדם (אומר המן לאחשוורוש) ואין אתה צריך לחשוש משאר האומות שמא ירע הדבר בעיניהם (הדברים נשמעים כנבואה לשואה ולשיתוף העולה של עמי אירופה עם הנאצים)
ובני עם זה זוללים הם, שכל היום הם זוללים וסובאים , וחכמיהם אומרים להם לענג את השבת והמועדים ולכבדם, יותר מכפי יכולתם. והם מרמים את העולם ובלבד שיאכלו בשר שמן וישתו יין ישן ויאכלו דגים ומדליקים מנורה… "
וכך ממשיך ועובר על כל חטאי היהודים ולמעשה, עובר על כל מרכיבי הזהות היהודית , כמו שמירת השבת שהיא שונה משאר העמים וכמובן יחסם לכסף : "יזמין להם הקב"ה מעות לצורך זה. ובכל זה יש נזק גדול למלך, שהם מכניסים מחסור בכספי העולם" הגזמה מעניינת, בבחינת קריצה אירונית למאזינים, וממשיך ומתאר בהומור דק ואירוני "ולאחר שהם אוכלים ושותים ומשתכרים, הם יושבי ברחובות ומריבים עם כל העובר שם והם מבזים את המלך". וכך ממשיך ומפרט המחבר את כל מנהגי היהודים כפי שהם נראים בעיני המן ומהווים איום על אחשוורוש כמו: ראש חודש "וכשחל ראש חודש בשבת אינם מסתפקים בסעודה של יום זה, אלא מוסיפים סעודה מיוחדת…" , "הם מברכים על הלבנה ואומרים שכשם שהלבנה מתחדשת כך תתחדש עטרת דוד והם מרקדים ומבקשים להנצל ממלך טיפש זה והאומות יאבדו מן העולם…" ומיהו המלך הטיפש? האם הוא אחשוורוש או המלכה איזבלה אן גם שלטון אקטואלי בן זמנם של המקשיבים.
- חגי היהודים בעיני המן
ואיך נראה ראש השנה בעיני שונאי היהודים , בסביבה עויינת וללא ריבונות יהודית? "את הראשון בתשרי הם קורין ראש השנה ואינם קורין לו ראש חודש, והם נכנסים לבתי כנסיות ומוציאים ב' ספרי תורה ומבארים דברי נביאים. ומקללים המלך ושלטונו והם מריעים בקרנות שקורין להם שופרות, ואומרים היום יעלה זכרוננו לטובה וזכרון אויבנו לרעה. .." ועל יום כיפור לאחר שתיאר אותו … "והם נכנסים לבתי הכנסיות ומוציאים ב' ספרי תורה וקורין בפרשה ובהפטרה, והם מקללים המלך וכל ממלכתו ואומרים שכל הרשעה כולה כעשן תכלה וכשם שעוונותינו ימחו כך ימחה המלך הטיפש . " את חג הסוכות הוא מציג באותו מבט אירוני חיצוני וניכר שהוא משתעשע במילים ובתיאור איך חג הסוכות בסביבה עוינת (כלומר לא בארץ ישראל) , יכול לייצר את השנאה האנטישמית: .."הם חוגגים שמונה ימי חג וקורין לו סוכות ומסירים הרעפים מהגגות ונוטלים ענפים ומסככים הסוכות. ואוי לאילנות הנופלים תחת ידיהם והם מקלקלים את גנות המלך ואינם חסים עליהם" ולאחר שתיאר את היהודים שאינם מתחשבים באילנות ומקלקלים את הבתים ואת הסביבה לטובת קיום המצווה (כפי שרואים זאת הגויים ) הוא מוסיף תיאור המדגיש בהומור רב, את אי התאמת היהודים לסביבה בה הם חיים ונשמעת כאן שניות מעניינת, מצד אחד זהו חג חקלאי שכולו נעוץ בתיאום עם הטבע ועונות השנה, הם מקפידים במילוי מצוות סוכה, אך קיום המצווה בגלות, אינה בהלימה עם המצווה ומתפרשת על ידי שונאי היהודים בדיוק כפי שמתאר אותם המן, "עם אחד מפוזר.. ודתיהם שונות מכל עם".. ואולי משתע מתוך התיאור האנטישמי המסר החתרני, מסר ציוני שהמקום הנכון לבניית סוכות והמקום בו יש הלימה בין המצווה לסביבה היא רק ארץ ישראל. כי מחוץ לה, בעיני הגויים קטיף הלולבים וההדסים מתפרש כ"בלי רחמים" וכמרד נגד המלך. "ובחודש הזה מתחילים הרוחות לנשוב, וכל אחד מסתגר בתוך ביתו ומתקן גגו שלא ידלפו המים, והם עושים ההיפך כדי להיות משונים מכל העמים. ויוצאים שמשי בתי הכנסת אל הגנות והפרדסים וקוצצים לולבים ואתרוגים וקוטפים ערבות והדסים בלי רחמים ואומרים כשם שהמלך עושה מלחמה ואין ממחה בידו כך אנו עושים כן.."
באירוניה דקה ובהומור מדבר הכותב מתוך גרונו של המן ואין ספק שיש בזה גם יסוד תיאטרלי ואפשר לדמיין את הכותב עומד על הבימה בבית הכנסת ונושא דברים בשמו של המן , וכל הטקסט הזה הוא בבחינת תחפושת , מדבר הרב בשם המן בגנותם של היהודים והסיבות להשמידו, ומביא את הדברים לידי אבסורד, כאילו היהודים מתנגדים לחג שנקבע על ידי האדם הראשון והרי הנצרות והדתות האחרות הופיעו הרבה לאחר הופעת היהדות והחוקים של היהודים : "אחת לחמישים שנה הם עושים יובל ואחת לשבע שנים שמיטה…אבל זה איכפת לי שהם מבקשים תמיד לעשות ההיך מחוקי המך, כיוון שאינם שומרים החגים שלנו קלנדא וסטרגלייא שהם של האדם הראשון קלנדא שעשה חג ח' ימים לפני התקופה ואסתרגלייא הוא החג שעשה ח' ימים לאחר התקופה, שבשעה שראה אדם ראשון שהימים הולכים ומתמעטים וכו', לשנה אחרת קבעם חגים ועשה כן לשם שמים, ואנו מקיימים אותם, ואילו הם אינם מקיימים אותם כדי להיות משונים מאיתנו אע"פ שנקבעו על ידי אדם ראשון".
מונטמורלי נעזר בהגדרה של המן "ועם זה עם מפוזר ומפורד בין העמים" כדי להציג את זוית הראיה של המן, אך גם מאפיין את התכונה היהודית לקדש את המחלוקת , כנקודה לביקורת פנימית. "מפוזר, שהם מעט כאן ומעט שם. ואין מהם בעיר אחת הרבה. ובכך אין אנו צריכים לחשוש שמא יתגברו על המלך ויעשו מלחמה… דע שהם מפוררים שליבותיהם חלוקים ואין ביניהם אחדות ותמיד יש שנאת חינם ביניהם." אותה תכונה שהמן רואה בה כמאיימת על המלך, מונטמורלי רואה בה תכונה הרסנית כלפי פנים וכשהוא עומד על הבימה ומונה את הסיבות שהמן מונה כנימוקים להשמדת היהודים, הוא מונה את המחלוקת ושנאת חינם, כתכונות היכולות להביא לאובדן היהודים מתוך עצמם.
"ואפילו בין חכמיהם יש מחלוקת. שאם מתחילים ללמוד , מיד מתעוררת מחלוקת ביניהם ומה שהאחד מתיר חבירו אוסר…"
אני מוכרחה להודות שלמרות שניגשתי לקריאת הפירוש על המגילה ביע"ל ברצינות רבה, וכלימוד תורה לשמה, המשכתי לקרוא בהתפעלות מהמפעל הספרותי, מהגישה הביקורתית מההומור והאירוניה ומהדרך החינוכית של הרבנים באיזמיר במאה השבע עשרה ושמונה עשרה.
איני יכולה לפרט את כל הטקסט המורכב הזה, הפונה לקהילה היהודית הספרדית, דוברת הלאדינו, ביום קריאת המגילה, בליבו של החג השמח בחגים ובלב אירוע המבטא שמחה על ישועה שהיתה לעם ישראל מגזרת אובדן, הוא מסביר להם מדוע אומות העולם מעונינות להשמיד ולאבד את היהודים. זוהי יצירה המדברת על הפרדוכס הקיום והזהות היהודית שהיא דיאלוג בלתי פוסק של היהודים עם העולם שסביבם ואולי המשתמע מדברים אלה שהמקום בו יש הלימה בין קיום המצוות לסביבה ולקהילה ולשלטון הוא בארץ ישראל.
מגילת אסתר על פי פרוש יע"ל , היא תמצית הגלות, היא הצורך להבין את שורשי השנאה, היחסים בין היהודים לשלטון ואת הצורך בגאולה שהיא בארץ ישראל, אין מקום אחר בו יש הלימה גמורה בין חיי הקהילה לבין המקום והשלטון תחתיו חי עם ישראל.
לכתוב זה לזכור 