למה יותר מתמיד צריך שלום

חלק מיומן קורונה מתעתע שאין לסמוך עליו

אין לדעת האם המגפה היא חיצונית ומסתכמת במסכה ומלל אינסופי ברדיו ובכל אמצעי תקשורת או שהיא זוחלת לארבע אמות שלי. איני מרפה ואני מנסה לממש ולחיות את מה שתכננתי. אך היומן שלי מזכיר לי מיום ליום היכן רציתי או תכננתי להיות והיכן אני נמצאת. את הפער ההקשה בין התוכניות, החלומות שהיו לי לבין מציאות חדשה שהפילה אותי למקום שאני שמאמץ להבין. ובכן בשעה זו ברור לי שלו יכולתי היתי פועלת לטובת שלום אזרחי, אזורי. שלום פשוט בו אפשר לעלות על רכבת בחיפה או ראש הנקרה ולנסוע לאורך חופו המזרחי של הים התיכון: לבנון, סוריה ותורכיה עד איסטנבול. משם לחצות את הבוספורוס ולהיכנס דרך יוון או בולגריה לאירופה ולנוע בה חופשי ברכבות או במכונית ולהגיע לא בקצב הסילון אך בקצב התנועה האנושית לקראת מטרה אפשרית. מדוע לא נדרים ברכב או ברכבת לקהיר ומשם נעלה על אוניה לכיוון מערב הים התיכון, אפשר לעצור בקצה המגף האיטלקי ולהכנס לאירופה ממרכזה, צפונה.

התחושה הבסיסית בימים אלה שאין תנועה בשמי ישראל שמדינת ישראל היא הגטו היהודי הגדול בעולם. שהאפשרות היחידה לצאת מכאן היא על ידי טיל בכיוון אחד או בצורה של Virtual Reality. שאלת השלום היא לא שאלה של מנהיגות פוליטית זו או אחרת. זהו הרצון והצורך של אזרחים להיות חלק מהעולם . להבין שהקמת מדינת ישראל, הפעולה ההירואית הזאת , ההזדמנות שניתנה לנו להיות ריבונים על חיינו, לחיות בשפתנו ובזהות אחת היא חד פעמית ואין לאבד אותה. /

ההכרה שהשבוע מתקיים פסטיבל סט בצרפת והספר שלי יהיה נוכח ואני לא אהיה שם להביאו עם מישל אקהארד אליעל לעולם, מתסכלת אותי מאד. השפה הצרפתית השפה הזרה הראשונה שהתיידדתי אתה שרציתי בה שעולמה התרבותי היה לי לכמיהה ולנכס, . זמן רב מדי חיכיתי לרגע הזה והוא נמס מול עיני. אבדן חופש התנועה והתחושה של עולם הולך ומסתגר ומצטמצם לריבועים ונקודות ללא מגע אנושי מפרק אותי מבפנים, מפרק אותי ממילים לאותיות. כל נסיון שלי להבין איך אוכל לעלות על טיסה ולצאת מסתכם בתשובה: השמים בין ישראל לצרפת סגורים. האם יש לך דרכון נוסף? מעולם לא רציתי דרכון נוסף. אני גאה בדרכון הישראלי שלי ומתעבת כל דרכון שתחת שם המדינה, יש שמות אזרחיה היהודים הטבוחים, בסך הכל שבעים שנה לאחור. אין לי דרכון אחר. אז איני יכולה לפתוח את השמים ולצאת.

*

לפעמים נראים לי הימים האלה כמו עכבר או אוגר הרץ על גלגל בכלוב במלוא תועת הרגלים לשום מקום. אך עצם התנועה חשובה, כי אם לא תהיה תנועה, יש חשש שרק הכלוב ישאר.

*

בראייה רחבה יותר, הדבר הראשון שהיתי רוצה בעקבות התקופה הזאת, או מה שראוי היה שיהיה בהיר וברור הצורך העמוק האזרחי, האנושי בשלום. לא רק בגלל הבטחון ולא רק בגלל הכלכלה אלא בגלל הנשימה והנשמה. בא נגיף חסר שם וחסר צורה כמו הצפרדעים שיצאו בלי סיבה נראית לעין מהיאור, כמו השחין שטיפס ללא סיבה נראית לעין על הבהמות, כמו היתוש בראשו של טיטוס, אותם, יצורים זעירים לפעמים בלתי נראים שגורמים לחזקים בינינו להרפות ולוותר.  בעיקר ל"פרעה" ולקיסרים" שבינינו. מול עינינו, נופלת אימפריה, מאבדת את כוחה, את התחושה שעצם קיומה מבטיח בטחון. דווקא, מקומות כפריים, פתוחים, פריפריאליים, הופכים להיות נחפצים, בטוחים מסכנת הדבקה. יש תנועה מהמרכז לשולים. מה שנראה כבטוח וחזק מסתבר כמשענת קנה רצוץ "עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובר בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו". והאדם נאלץ ללכת אל תוך עצמו כדי למצוא את המשענת שלו.  

אני חוזרת לתחילת הדברים. ה"בטחון" אינו על סדר היום הפוליטי. הכלכלה והבריאות הם על סדר היום הפוליטי. הנשימה וההנשמה, הן השאלה היומיום. כמה אנשים חולים הים וכמה מונשמים והאם יש לטובת הציבור מכונות הנשמה. יותר מתמיד נדרשת ערבות הדדית, יותר מתמיד שלומם ובריאותם של השכנים היא ערבות לשלומנו ובריאותנו. דומה שהכדור עליו אנחנו יושבים מחפש איזון. באמצעות יצור חסר חיים, זעיר ביותר הוא משתלט על העולם להחזירו לביתו. להחזיר את האדם (כי הנגיף פוגע רק בבני אדם) למקומו, להחזירו משוט בארץ.  ואני שקיוויתי השנה לצאת לכמה יעדים, לממש חלומות שלי לספרים מתורגמים, אני חשה את תחושת הקריסה , את האובדן. בניין שלם שהקמתי קורס ואין לדעת האם אוכל להקימו מחדש.

חברי, המשוררים האירופאים ממשיכים להפגש. הם נוהגים ממדינה למדינה מארץ לארץ באותו דרכון ליעד שבחרו בו. הם יממשו את הזהות הפואטית שלהם, את יעודם. הם יחליפו רשמים על העולם החדש, האחר. ואני, יהודיה וישראלית גאה, שחלק מהגאווה המיוחדת לנו היא השליטה בשמים ובמרחב האוירי, המרחב שסגור בימים אלה עבורי.  

שירת הים, שירת ההודיה העממית

יציאת מצרים, ציור מאת שלום מצפת, ישראל, 1950 בקירוב | מאגרי מידע ...
שלום מצפת, 1950

א.

בשביעי של פסח, נוהגים לקרוא את שירת הים. ושבת פרשת שלח, זוהי שבת "שירה". ויש יופי מיוחד במעמד שאנו נותנים לשירה העברית העתיקה ולביטוי העממי שלה שהתפרץ בשירה אדירה. תחילה, שירת הים ואחר כך שירת מרים ואולי שירת הים היא שירת מרים. הביטוי הספונטני להודיה ולשמחה באמצעות שירה, זוהי דרכן של נשים. לצידו של משה , המנהיג, מי שאלוהים לוחש באזנו ומנחה אותו מה לעשות, נמצא קולה של מרים. מי שעברה עם העם את רגעי הפחד והאימה מפני פרעה וצבאו הרודפים אחר עם עבדים ההולכים למדבר. עם כל רכבם ונשקם, הפחד מפני חוסר הודאות המצפה להם במדבר. חוסר ודאות פיזית, כלכלית ואיזושהי תמונת עתיד קולקטיבית, משתקת אותם, את דמיונם, את התקווה והרצון לחירות. באותו רגע הם קוראים את המציאות על חוקי ההשרדות: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה.  יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

הם בוחרים במוכר. בידוע, בהיות עבדים במצרים באי דאגה כלכלית. בהצמדות לשיגרת יום יום שמשמעותה, עבודת פרך . בריחה ממצרים יכולה להיעשות רק מתוך בחירה (בריחה ובחירה, הן אותן אותיות בשיכול. השורש הלשוני והשורש הפסיכולוגי הוא אותו שורש) ולקיחת סיכון , עם ישראל עדיין לא נמצא מבחינת התודעה שלו במקום של זיכרון או בחירה. הוא נמצא בהווה מתמשך של עבדות ופחד. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  

ב. להטות את היד

אלוהים מופיע כאן כאלוהי ההסטוריה, כמי שמכוון את המהלכים ויודע מה מתרחש בליבו של פרעה ובליבם של בני ישראל. הוא נותן למשה, איש הביניים הנחיות ברורות לגבי ההמשך והתנועה שתחזור על עצמה שלוש פעמים היא משה העומד עם מטה בידו ונוטה אותו על הים. התנועה הרחבה המרשימה הזאת היא בהשראת הנחיתו של אלוהים. והיא לא תישכח עוד, היא מוזכרת בשירה שישירו בני ישראל כאשר יעברו מפחד להודיה. נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ

אני מדלגת על הלילה המיוחד על הים ועוברת תיאור הרגעים בהם בקע הים, לתיאור של אירוע שאין לתארו אלא אם כן, ראית אותו :וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.  ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

את הרגעים שבהם הבינו שהמצרים טובעים בים ולא ירדפו אותם עוד הם מנציחים בשירה: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;    וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.    ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן. ושירה כמו שירה אינה מחוייבת לאמת ההיסטורית היא מבטאת חוויה בדרכים ספרותיות. זוהי שירת רבים, שירת הודיה של עדים לפורקן הבא אחרי הפחד.

ג. הדרך מאמון לאמונה

לא רק שבני ישראל הלכו בחרבה ומים להם כחומה מימינם ומשמאלם ואין הדבר כדרך הטבע. הם נכנסו לים כי לא היתה דרך לשוב לאחור המצרים היו מאחוריהם והים לפניהם, הם עשו את הדבר הבלתי צפוי, הם לא חזרו חזרה לידי המצרים אלא, נכנסו לים מתוך אמונה ילדית, ראשונית, שמשה, יודע לאן הוא מוליך אותם. גם ללכת בחרבה בתוך ים, צריך לתת אמון רב, כי דרכם של המים לזרום, לנוע, לשטוף ולא לעמוד כקיר. בסופה של אותה הליכה מגיעה ההכרה" וייראו העם את אדוני, ויאמינו באדוני, ובמשה עבדו". שהם עדים לאירוע גדול ממידתם שיש להודות עליו. עד כה, קיבלנו את סיפור יציאת מצרים מפיו של הסופר המקראי , מזוית ראי של משה ואלוהים. אבל, השירה, היא עדותו של העם, היא התפרצות עממית המתארת באופן רפלקטיבי את גדולתו של אלוהים ואת מקומו של משה בינם לבינו. כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,    וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם,  אֶת-מֵי הַיָּם;    וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.  . הסיום של השירה סוגר את החוויה. המים שעמדו שלא כדרך הטבע כחומה מינינם ומשמאלם, חזרו להתנהגותם הטבעית כי: "וישב ה' עליהם את מי הים". ואולי שירת הים כפי שהיא נקראת היום, בפסח תש"ף. בעוד ימי המגפה שורים עלינו ואין יוצא ואין בא. זוהי קריאה אחרת. במצרים, הבדיל אלוהים את גורלם של בני ישראל מגורל המצרים והמכות והמגפות שפגעו בבכוריהם לא פגעו בישראל. היום אנחנו בחוויה עלמית בלתי נתפסת בגודלה, אנחנו בארצנו, ריבונים ולא בורחים. והמגפה אינה מפרידה בין עמים ולאומים. אנשים מתים כי הנגיף פוגע בהם ללא הבחנה.

ד. להאזין למצוות ולמלא את החוקים- ואז להרפא

לאחר שירת הים, לאחר ההכרה בהצלה הגדולה, וכניסת בני ישראל למדבר, שוב מגיעים ימי השרדות, אין מים. מקורות המים מרים ואינם ראויים לשתיה. מצב כזה מעמיד את הפרט בפני השרדות, זו אינה כבר שאלה האם המצרים יהרגו את עם העבדים הבורח, השאלה היא, האם נוכל לשרוד ללא מים. מעבר לעובדה שמשה המתיק את המים שוב באמצעות התנועה הרחבה שנטתה על המים, תשובתו של אלוהים מעניינת ביותר:  וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ. 

מקור המחלה ומקור הרפואה היא בידי אלוהים. נוכחותה של המחלה בעולם, היא בעקבות אי הקשבה, או אי ציות ל"קול ה' אלוהיך" ומה המשמעות של "הישר בעיניו תעשה", האם זה נתון לפרשנותו והבנתו של כל אדם כצלם אלוהים? האם "הישר" הוא גם המוסרי? "והאזנת למצוותיו" , לא נאמר כאן לעשות מצוות. אלא , להאזין לה,, להקשיב להן, שפירושו להכיר בקיומן. ובסוף המשפט לפני ההבטחה ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך" יש בהבחנה ברורה בין "מצוות" ל"חוקים". למצוות אפשר להקשיב ולפרש ולהבין מהו הישר בעיני אלוהים. אך חוקים, שהם גם חוקים חברתיים, יש למלא. אני חושבת שהפסוק הזה הבא בימים הראשונים של בני ישראל במסעם במדבר, כאשר זכרון החיים בעלי הודאות במצרים עדיין חלק מהם. כאשר מסעם הוא אל הלא ידוע אחר אל גדול שידו נטויה, אך אינו גלוי ונראה. שיש להם חירות פנימית לפרש ולהבין מהו "הישר בעיני אלוהים" כי הם כבני אדם אוטונומיים. הן כעבדים והן כבני חורין הם צלם אלוהים, הם חייבים להיות קשובים למצוות, כי הן באות ממקור אלוהי, הן מכוונות ואילו החוקים אינן ניתנים לפרשנות. החוקים נועדו כדי למלא אותם. ההתנהלות בתוך המהלך הזה, מבטיחה את היותם של בני ישראל מחוץ למגפה.

ה. השירה

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, 
לֵאמֹר:  {ס}  אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  {ס}  סוּס 
וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי 
לִישׁוּעָה;  {ס}  זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,  {ס}  אֱלֹהֵי 
אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.  {ס}  ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, 
שְׁמוֹ.  {ס}  ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;  {ס}  וּמִבְחַר 
שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.  {ס}  ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ- 
אָבֶן.  {ס}  ו יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  {ס}  יְמִינְךָ 
יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב.  {ס}  ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס 
קָמֶיךָ;  {ס}  תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ–יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ.  {ס}  ח וּבְרוּחַ 
אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,  {ס}  נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד 
נֹזְלִים;  {ס}  קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם.  {ס}  ט אָמַר 
אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,  {ס}  אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ 
נַפְשִׁי–  {ס}  אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.  {ס}  י נָשַׁפְתָּ 
בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  {ס}  צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם, 
אַדִּירִים.  {ס}  יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,  {ס}  מִי 
כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ;  {ס}  נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה  {ר}
פֶלֶא.  {ס}  יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ–תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.  {ס}  יג נָחִיתָ 
בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  {ס}  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה 
קָדְשֶׁךָ.  {ס}  יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן;  {ס}  חִיל 
אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.  {ס}  טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי 
אֱדוֹם–  {ס}  אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד;  {ס}  נָמֹגוּ, 
כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.  {ס}  טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה 
וָפַחַד,  {ס}  בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:  {ס}  עַד- 
יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה,  {ס}  עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ 
קָנִיתָ.  {ס}  יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ–  {ס}  מָכוֹן 
לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;  {ס}  מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ 
יָדֶיךָ.  {ס}  יח יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.  {ס}  יט כִּי 
בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,  {ס}  וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם, 
אֶת-מֵי הַיָּם;  {ס}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. 

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.  כא וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.  {ס}  כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

ו. שבת שירה ושירת הים, הולכת וחוזרת ממני כל שנה שוב ושוב, ובכל פעם מעוררת פליאה ובודקת את מקומי ביחס אליה. עד כמה רחוקה או קרובה אני על סרגל התנועה בין הפחד והאימה לנס וההודיה. הנה השיר "למה כוונתו" שנכתב ב 1997 ופורסם ב"נהר ושכחה" בהוצאת "ריתמוס" הקיבוץ המאוחד. השיר נכתב בימים שבביתי הפרטי, השתלטה המחלה וכל העולם היה בצילה.

לְמה כוונתו

מָחָר שַׁבַּת שִׁירָה וְהֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר

עִם הַכֹּלְיָכוֹל.

מֻכְרָחָה לְדַבֵּר אִתּוֹ

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּבֵּשׁ בְּתַכְלִית

                             אֲדַבֵּר אִתּוֹ בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם

                             וְאֶשְׁאַל אוֹתוֹ לְמָה כַּוָּנָתוֹ

                             כְּשֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ אֵשׁ בְּפִנּוֹת הַבַּיִת

מִישֶׁהוּ טוֹבֵעַ

וּמִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

וּמִישֶׁהוּ נִזְכָּר לְחַלֵּק פֵּרוּרִים

לַצִּפֳּרִים לְמַעַן

הַשֵּׁם הָרַחֲמִים וְהַמָּחָר

                             עוֹד מְעַט שַׁבָּת וּבִגְרוֹנִי

                             עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת דִּמְעַת דָּם

הקורונה ואני

10/3/2020

עברו חמישים ימים מאז הקורונה נכנסה לחיי, לחיינו. מחלה שהיא מגפה. שהיא יכולה להתחפש לשפעת אבל, היא אחרת. היא נגיף. היא DNA שנכנס לגוף והופך אותו לביתו עד שמחליש אותו והורס את הריאות. מקשה על הנשימה ולבסוף ממית משנק וחניקה. אותי זה מפחיד. אני חייבת להתידד עם התופעה . הקורונה, כמו אלוהים היא שוויונית. היא מגיעה לעני או עשיר, גברים ונשים ואינה מפרידה בין גילאים או בין עמים ולשונות. שמה בלשון נקבה אך היא נגיף, זכר. אולי אם אספר לעצמי את סיפור הקורונה, אתגבר על הפחד ועל התופעה. הוא מתפשט במגע. בלחיצת יד. מה שאמור לחבר בין אנשים ולבטא קרבה, ושלום, הופך להיות אויב. המגע, לחיצת היד, הקרבה, מרחיקה ומבודדת. חסדי התפילה הדרך הנוספת בה הוא מתפשט, הוא נוסע חינמי על מטוסים. זו הדרך החביבה עליו לעבור מרחקים לחצות גבולות ויבשות. הוא עובר באוויר ובטיפות לחות של הגוף, עובר מנוסע לנוסע מבלי שירגישו המעביר והמקבל. שעות של טיסה בתוך מטוס, זו חממה ומדגרה לנגיף הנכנס כנוסע סמוי בהמראה ויוצא מוכפל ומשולש בכוחו ונוכחותו בנחיתה. לפני מאה שנים בדיוק ב1920 הייתה מגפת השפעת הספרדית שגם היא עברה כנראה דרך עופות לבני אדם. והרגה בין 50 ל100 מיליון אנשים באירופה שלאחר המלחמה הראשונה ואז לא הייתה אז אנטיביוטיקה. אותה מילת פלא שיכלה למחלות הריאה הדלקתיות כמו שחפת ודלקות ריאות. במובן מסויים אנחנו חווים את העידן הטרום אנטיביוטי, כי הקורונה, אולי היא בירה לפעמים, אולי גם כתר, אך אינה חיידק, היא נגיף. (מה זה? איך הוא נראה ואיך הוא מתרבה) והנגיף אינו נכנע לאנטיביוטיקה. אין תרופה ואין חיסון למחלה, כך שחולה המגיע לבית חולים וזוכה לטיפול, יודע שאין תרופה שהוא נתון לחיפוש ולתעייה. אם יחיה ויעבור את המחלה, אולי בזכות הכוח הפנימי ויכולת ההתנגדות של הגוף ואם, נידון חלילה למוות, זה יהיה ביסורים של חירחורי ריאות ונשימה.

נוסע סמוי על מטוס והתשוקה לתנועה

נוסע סמוי על המטוס, התשוקה לתנועה של האדם והנגיף אבל, הנגיף לא רק פוגע בגוף, בחברה, הוא פוגע בהיבריס האנושי ובאשליה שיצרה הגלובליזציה. התרגלנו לחופש התנועה בעולם. אנשים יכולים לחלום ולהגשים מסע לאנטרקטיקה או לקוטב הצפוני, כמו שפעם היתה הנסיעה מירושלים לפאריס. יש טייסות ישירות להודו, לתאילנד, לטוקיו ולטרקים בהימליה . אין גבול וסוף לתיאבון ולרצון להרחיק את גבולות, יכולנו לראות ולהשיג. מהות החיים אינה עוד שורשים וקרקע, אלא תנועה. מידת החופש של התנועה במרחב היא הביטוי הטוב ביותר לתשוקה לחיים, וליכולת הכלכלית של האדם. אני יכולה להעיד מעולמם של הסופרים והאמנים, שמשורר או סופר, שאין בכיסו כרטיס טיסה ליעד הבא, לפסטיבל הבא, לכנס הבא, הוא בבחינת לא קיים. התנועה והתרגום הם אחד הביטויים להצלחה של האמן. נסיעות של אקדמאים, רופאים ומדענים ופסיכולוגים לכנסים בעולם היו לאורח חיים. ובשנים האחרונות, תופעה שלא היתה עד העשור האחרון, בה משפחות עם ילדים קטנים יוצאות לחופשה משפחתית בחו"ל, היתה לאורח חיים, לחזון נפרץ. הנגיף, שהוא נוסע חינמי, פגע בתופעה המאפיינת ביותר את האדם של המילניום החדש, של האימייל והגלובליזציה , של בריחה מהגדרות לאומיות כמו שפה ומקום ודרכון לעבר שפת המחשב, האנגלית כלינגה פרנקה,

האינטרנט אינו יודע גבולות ורשתות חברתיות מפגישות אנשים ושפות במרחב הוירטואלי. האינטרנט חסר גבול ולכן אינו פורץ גבולות אלא, משנה תודעה. האדם הוא אזרח העולם ולעיתים הוא יודע יותר על מערכת החינוך וההשקיה בנפאל מאשר במקום ממנו הוא בא. לאחר מלחמת העולם השנייה, אירופה מחקה גבולות לאומיים, לשוניים ואיחדה את המטבע. הזהות הייתה לאירופאית יותר מאשר ללאומית. הביטוי הטוב ביותר לתופעה הוא האיחוד האירופאי המתנהג כפרלמנט-על של מדינות אירופה. האיחוד האירופאי שמהווה דגם לאפשרות מחיקת האינטרסים הלאומיים לטובת אינטרסים של אירופה כיבשת.

קונקשיון, חיבור או פירוד.

אחת המילים השגורות ביותר בעידן התנועה: קונקשיון. הקונקשין יכול להיות גם על אדמת אויב בתנאי שלא יוצאים מנמל התעופה. השמים נכבשו על ידי חברות התעופה התרמילאים והתיירים. שמות חברות התעופה הן ייצוג של המדינות מהן ממריאים המטוסים, אך בפועל אלא חברות מסחריות שהאינטרסים שלהן הם מסחריים ועל לאומיים. נמלי תעופה מבחינת ארכיטקטורה ושילוט ודיוטי פריי, היו לשפה הבינלאומית החדשה. כל אדם יכול למצוא את דרכו בנמל תעופה של כל מדינה, בתנאי שהשילוט באנגלית והסימנים המוסכמים נשמרים. והארכיטקטורה של שדה התעופה היא בדגם בינלאומי שנקבע כשפה אחידה. אדם נוחת בארץ נוכריה לחלוטין, אך הוא יימצא את דרכו בקלות עד המזוודה והיציאה משדה התעופה אל העיר.

בבל – בלילת השפות

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. . כמו חטא ההיבריס של דור הפלגה להיות "שפה אחת ודברים אחדים" . ואולי הפעם לא מדובר רק במגדל או מגדלים רבים כמו ברוב הערים הגדולות בעולם "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" , אלא בכיבוש השמים על ידי תנועה. על ידי מחיקת גבולות והגבלות וחופש התנועה מוחק את ההבדלים בין האנשים וכולם הופכים ל"תירים". לכולם תרמילים או טרולים זהים, מצלמות וטלפוני Galaxy ומחשבי Appel. הבגדים של North Face או Columbia ומשקפיים של Carolina Lemke כולנו דומים. ובא הנגיף כמו יד מכוונת מלמעלה, והחליט להפריד ולבלול ולבודד אותנו. להחזיר אותנו למקום ולזמן ולשפה אליהם אנחנו שייכים. אבל, בהבדל מדור הפלגה שנפוצו לכל הארץ, אנחנו נפוצים חזרה לבתינו. לגבולותינו.

דבר קטן בעניין דביר הי"ד

דבר ודביר

 

מהיום בכל פעם שאחזיק ביד את "איתי החיים משחק הרבה" של דוד גרוסמן, שמרכזו גיבורה יהודיה צעירה שנולדה ביוגוסלביה עברה שרדה את השואה, התאהבה בקצין סרבי ועמדה בפני בחירה לנטוש את בתה בת השש או להגן על שמו של בעלה שהואשם בבגידה, כמו שהאשימו במשטר הקומוניסטי הטוטליטרי, עונשה היה גירוש לאי הנידונים, לגולי אוטוק, שם בגולג היוגוסלבי, עברה חיי גיהינום נפשיים ופיסיים על שחרורה ועלייתה לארץ והתיישבותה עם ביתה בקיבוץ. את הסיפור הזה שנכתב על ידי אותו סופר שכתב את "הזמן הצהוב" ואת "אישה בורחת מבשורה", אב שכול ממלחמה ארורה, קנה דביר שורק, וזה הדבר האחרון שאחז בידו במותו. ושמו של דביר אינו שם סתמי, הוא ערגה למקום פנימי, חדרי חדרים בכל הסיפורים עליו ועל משפחתו מזכירים את סבו בנימין הרלינג שנרצח בשנת 2010 בפיגוע בטיול משפחות בשומרון, מזכירים את היותו דור שלישי או רביעי לניצולי שואה. דור שלישי למתיישבי עפרה. משפחה מודעת היטב לסיפור ולמסר ולמשמעות בתוכו היא חיה.

וההרגשה היא שהנער הרך , הרגיש, בעל נפש משוררית, סקרנות אין קץ ורגישות לעולם סביבו, מרכז בתוכו  את הסיפור כולו. הסיפור הישראלי שמבקש להתפרש. מרגע לרגע מאדם לאדם ולפעמים במחיר חיי אדם. גם אם רציתי לומר לעצמי שמול גופת נער צעיר, חייל שבידו החזיק נשק יהודי עתיק: ספר. מול התמונה הקשה הזאת, אין מילים.

אבל, מתבקשות מילים. לתאר  אין פריבילגיה לשתוק. ומתוך חשיפה לרשתות החברתיות, הסתבר לי בכאב גדול, שאת הנער הזה, שלא הכרתי עד אשר נשפך דמו, גם שמים בליבה של המחלוקת הפוליטית שהחלה לפני שלושה דורות. מחלוקת שקורעת את העם הזה, אבל, קיויתי או חשבתי שיש רגעים של סולידריות משפחתית, לאומית. אבל מסתבר שאין זה כך. והכאב הוא על דביר, על אימו ועל אביו, על אחיו ואחיותיו, והכאב זורם כמו הדם ומחלחל וצובע את המילים והרגשות. אולי לרגע אפשר לפנות מקום לאבל ולחמלה ולעצב ולהזדהות, בלי המחלוקת הפוליטית שלא היתה מזוהה עם דביר.

 

נולדתי לפניך תאומים , להיות ישראלי, זה לחיות עם שאלה מוסרית.

תוצאת תמונה עבור מגילת העצמאות להדפסה

עם הקמת מדינת ישראל, קיבלה החברה הישראלית הזדמנות חד פעמית בהיסטוריה להיות כ"כל הגויים". ובמגילת העצמאות נכתב ונחתם האתגר : זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית. אך לא נכתב שם, איך עושים זאת. הזכות הטבעית של העם היהודי להיות עם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית יכולה להיות מלכודת של זהות וערכים. אני כותבת את הדברים האלה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צהל וליום העצמאות 70 למדינת ישראל. כאשר כבר שלושה ימי שישי צעדות מחאה של תושבי עזה בחסות החמאס לעבר גדר הגבול  ומטרתם לפרוץ את הגבול, לפרוץ את הריבונות, ולמשוך תשומת לב עולמית למצוקתם. סמיכות האירועים מעמידה באופן ברור את העובדה שהשמחה שלנו, מעצימה את תחושת ההחמצה התסכול והנחיתות של הפלסטינאים. והתוצאה היא שאנחנו עומדים אלה מול אלה כאויבים וממררים את החיים.

האם חזון מדינת היהודים של מקימי המדינה לקח בחשבון את המלחמה הבלתי פוסקת?  שלבחור בריבונות משמעותו שאין עוד חיים כמיתוס מחוץ להיסטוריה. להיות ריבוניים משמעותו לפעול מכוח המיתוס, ובתוך ההיסטוריה. להיפרד מדמות הקורבן ולהיות מי שלוקח אחריות על החלטות שיכולות להיות כרוכות במחיר חיי אדם, במחלוקת.

איך לשמור על גבולות הריבונות מול אלפי אזרחים עזתים ההולכים לעבר הגדר, מונעים על ידי חמאס. אזרחי עזה הם אנשים מיואשים ללא הווה וללא עתיד. ללא הנהגה שלוקחת אחריות, אלא מלבה את הקונפליקט ומשקיעה את כספי אזרחיה במנהרות וכלי נשק. ובכל זאת, אלפי אנשים ללא נשק הולכים כבר שלושה שבועות מדי שישי לעבר הגדר, לפרוץ אותה. מולם עומדים חיילי צהל חמושים ומגנים על ארצם. תמונה בלתי נסבלת. אני מאמינה שהצדק איתנו, אני יודעת שהאחריות היא על הפלסטינאים להרפות מהטרור ולקחת אחריות על חייהם ועתידם ולשנות גורלם אבל, בינתיים השאלה העומדת לפתחנו היא מוסרית. השאלה היא האם לירות או  לא לירות על אנשים בלתי חמושים. זו אינה שאלה של צדק אלא של מוסר. בלתי אפשרי שישראלי-יהודי יפתח באש על מפגין ללא נשק. זה המוסר שלנו, לא שלהם. הוא מחייב אותנו. שאלת עזה היא האתגר המוסרי של מדינת ישראל. קודם אתגר מוסרי ואחר כך פתרון פוליטי. האתגר הוא להינתק מהפחד להינתק מהנורמות של השכונה האלימה בה אנו חיים להעמיד את מוסר הנביאים לפני כל אינטרס אחר. בעניין זה, לא נוכל להיות "ככל הגויים". אלא כמאמרו של אלתרמן להישיר מבט ולומר: "נולדתי לפניך תאומים". השניות והחיים בארץ אחת שני עמים, היא תעודת הזהות של מדינת ישראל. אך לא רק עמים, כי יש בתוכנו גם פליטים ומהגרי עבודה, אנשים הנמלטים מפני הרעב והמוות מארצם ומוצאים כאן מקלט. הם "הגר" החי בתוכנו. הם "האחר" שלנו. הם האתגר לחיות עם הזר והשונה. לדעת לכבד את הפחד מפניהם ולהכיל אותו. מאות שנים חיינו ביציע של ההיסטוריה, הינו קורבנות האירועים. עכשיו האתגר הוא לקחת אחריות ולנהל את האירועים באופן שנוכל לחיות אתו ולא רק במישור הפוליטי, בעיקר במישור המוסרי.

הריבונות מעמידה את הפוליטי לפני המיתי , אך באופן פרדוכסלי המיתוס היהודי הוא מקור המוסר . הוא תוכנה של הריבונות. לפיכך האתגר הוא לחיות עם הפרדוכס, ללמוד לחיות עם הניגודים .מדינת ישראל כמדינת היהודים וככל הגויים.

בלגרד – העיר יפה­­­­­­­ ועל דניאלה שחתמה חוזה עם אלוהים

 

יצאתי שוב לבלקן, ליתר דיוק לבלגרד. הימים ימי אלול האחרונים והחום הגדול בלתי נסבל בארץ אך גם  בעיר היושבת בין שני נהרות, בין הדנובה לסאווה, בין האימפריה העות'מנית לאוסטרו הונגרית. גבול אירופאי פנימי. וגבול בתוך העולם היהודי בין הספרדי לאשכנזי. אך, זה כבר אינו רלוונטי. מסע אישי בן עשרה ימים ובתיק שלי שמתי ספר קטן בן 60  עמודים של אלן אלקאן, סופר יהודי איטלקי. בפתח הדבר כותב הסופר אהרון אפלפלד  "אלן אלקאן הוא יהודי מתבולל במלוא מובן המילה, אך בה בעת יש לו זיקה ליהדות, וזיקה זו נובעת מחוויית ילדות שהתרחשה ביום הכיפורים. יום הכיפורים אינו מתואר בספרו בפרטים בלתי מוכרים, אך השפעתו הנמשכת לאורך שנים מקשרת את אלקאן אל שבט ואל אבותיו, ועושה אותו באורח פרדוכסלי יהודי שמגונן על יהדותו." הפרדוכס המתואר על ידי אפלפלד ומבטא אלקאן, הוא שליווה את המסע שלי בין סוף אלול לתשרי.

נוביבלגרד, דניאלה וסשה

על השולחן במטבח הקטן של דניאלה וסשה בבלגרד החדשה, עיר שיכונים ומרכזי קניות על חוף נהר, הונחו בפיזור תמונות שסשה הוציא מתוך ארגז שחור שעליו פרושה מפה רקומה ומשמש כשולחן סלוני מעוצב. הבנתי שבליבו של הסלון בתחפושת שולחן סלוני, מתחבא ארכיון משפחתי שהוא גם ארכיון זוטא של העם היהודי. ואולי ליתר דיוק בכל בית יהודי יש במרכז הסלון או חדר השינה ארכיון סמוי ומחכה להתגלות של משפחה יהודית, וכל משפחה כמוה כטיפה של הים האוצרת את הזיכרון הקולקטיבי בגורל האישי. דניאלה היא חברתי מאז 1976 כאשר הגעתי לראשונה למחנה הקיץ של הנוער היהודי בפירובץ שביוגוסלביה אז וקרואטיה של היום. היא בתו של הרב צדיק דנון, שהיה פרטיזן ולוחם וחזר להיות רבה של יהדות יוגוסלביה. היום, דניאלה עובדת מאותו חדר בקהילה היהודית ברחוב Karlija Petra 1 ממנו פעל אביה עד מותו ומאחורי שולחן הכתיבה עליו היא כותבת, מתנוסס דיוקנו בבגדי רב ספרדי. דניאלה נושאת בתפקיד השני בהיררכיה של הקהילה היהודית, המזכ"לית של הקהילה היהודית בסרביה. ומספיק לראות אותה כדי להתרשם מהסתירה הפנימית שמתחוללת בתוכה. היא צנומה מאד, שערה האפור הפרוע עוטף אותה כמו הילה. שיער שיבה שיד ספר לא נגעה בו כבר עשרים שנה. היא אם לאיוון וסבתא לנתן וחנה. החתונה של איוון וליאורה (יסנה) הייתה החופה הראשונה בבית הכנסת לאחר עשרות שנים. דניאלה היא משוררת, בוגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטת בלגרד, היא תרגמה מאנגלית את ספרו של הרב ריסקין ארבעה ספרים של אריה קפלן ואחד מספרי הרמב"ם. זו אישה  שאינה קוטפת פרחים ומחבקת גזעי עצים מתוך הכרת תודה ליופיים בעולם. השאלה שמלווה אותי כל הזמן, איך קרה שדניאלה היפה , השבירה, הפיוטית מצויה כבר שנים רבות בלב הבירוקרטיה של השואה, תקועה בין דור הניצולים לדור השני. בימים אלה, לאחר שנחקק חוק המחייב את המדינה להחזיר רכוש יהודי לניצולי שואה, דניאלה דנון היא האחראית על העבר ועל העתיד של שארית הפליטה . היא מעורבת במחקרים ותחקירים שונים על גורלם של יחידים מהקהילה היהודית ביוגוסלביה לשעבר ובגורלה של הקהילה היהודית.  בשנים האחרונות, היא עוסקת בעיקר  בתביעות של ניצולי השואה לגרמנים מתוך מטרה להשיג את הפנסיה המגיעה להם. (יש כמובן אופוזיציה, וקבוצה משמעותית המבקשת שהכסף הגדול הזה לא ילך ליחידים אלא לקהילה היהודית באופן קבוצתי ללא פיקוח על התנהלותו). כל מי שהגיע אליה סיפר את סיפור הישרדותו, הביא מסמכים והיא המתווכת בינו לבין הכתובות לתביעה. עליה מוטל להגיש את התביעות ולדאוג שהניצולים יקבלו את המגיע להם. העבר חודר להווה ומעצב אותו . ואני אמרתי לה, מתי תכתבי את ספר הסיפורים ששמעת כאן. מתי תחלקי את הסיפור המקומי איתנו. היא מביטה בי עמוק לעיניים ואומרת "כשאסיים את תפקידי".

"אני הבירוקרטיה. את מבינה את זה , אני הבירוקרטיה." וסביב עיניה קמטים של חוסר שינה. של ייסורים פנימיים שזר לא יבין. "אבל אני עשיתי הסכם עם אלוהים" היא אומרת וברק עוצמתי יוצא מעיניה, "ובינתיים זה עובד." פניה הרזים המוארכים ועיניה החומות, בוערות. עורה דק וקמטים צמחו על מצחה ותחת עיניה הרבה בטרם זמנם. נראה כאילו גופה ופניה אינם עומדים בלחץ של הסיפורים הנמסרים לה, פנים אל פנים מתוך תקווה שהיא תביא ישועת מה בערוב ימיהם. מה ההסכם שלך? שאלתי.

" אני אעשה את עבודתי ואתה, אל תאכזב אותי! תן לי לייצג בכבוד ולהצליח עבור מי ששלח אותי ." ומוסיפה: "ועד היום כל ההגשות שהגשתי קיבלו תשובה חיובית. כלומר הוא עומד בחוזה בינינו.״ אומרת ומחייכת מעומק פניה המסוגפים . החרדה שמא לא תצליח לעמוד בציפיותיהם של הקשישים ניצולי השואה מלווה את כל ביקורי הנוכחי. בבית, יש לי אם ניצולת שואה מהאזור הזה, שבכל פעם שאני צריכה לעמוד מול נציגי הממסד ולבקש את המגיע לה, אני צופה כישלון שברוב המקרים מתממש. פרנסנו כמה עורכי דין, מתווכים, הגובים עשרה אחוזים מגובה הפנסיה או התשלום. דניאלה לא מקבלת כל תשר או תשורה. היא שם עבורם.

הימים ימי תשרי, בבניין הקהילה מעמיסים חבילות שי, אוכל לנזקקים, לישישים של הקהילה.

בספרו אלן אלקאן כותב: "מה משמעותו של יום הכיפורים בשבילי? משמעותו להרגיש יהודי. ומה פירוש 'להרגיש יהודי'? להיות אני עצמי."

אימרה קרטש כותב  בספרו "קדיש לילד שלא נולד" (בתרגום איתמר יעוז קסט בהוצאת המעורר) שכילד כבר הבין שלהיות יהודי, זה להרגיש אשם. בהמשך כותב אלקאן "להיות יהודי פירושו לעמוד על המשמר, לעשות ככל האפשר כדי לתת בסיס בטוח כלשהו לעצמך ולאחרים "(שם, עמ' 15). אני יוצאת מבניין הקהילה למדרחוב של קנזה מיכאילובה, כל פסיעה וכל נגיעה מביאה אתה רשרוש עלים נושרים, זהב יבש עף ברחובות. הימים הפכפכים בין חום מעיק ולח לגשם שירד כל הלילה לבוקר קר וערפילי מעל הנהר. השינויים חדים ואני מוטרדת בענייני לבוש . כאילו כל העניין הוא האם אצליח להתאים עצמי לזמן ולשינויים בסתיו האירופאי.

סשה, בעברו הוא עיתונאי והיום העורך של עיתון הקהילה היהודית. אמו, ניצולת שואה בת למשפחת ענף ולמשפחת אלטרץ, הוא סרבי יהודי בזהותו וכשנפתח ארגז התמונות והמסמכים ונפתח סיפור ועולים שמות הדודים והסבא והסבתא, נחשפים שורשים סמויים כמו בצל המחכה באדמה לטיפות ראשונות של גשם להתעורר. לאט לאט מתוך הצילומים הכרתי את המשפחה, את אמו שניצלה בעור שיניה, את עיניה השחורות, הגדולות, שערה השחור וכל מראיה כשל יהודייה ממוצא ספרדי.  כך הכרתי את האחים שלה, האח יוסף שנראה לבוש בחליפה תפורה היטב וידיו בכיסיו, ענוב עניבה ושביל צד בשערו בפתחו של שער ברזל ומחייך חיוך נעורים למצלמה. זה האח שנתפס ונרצח בירייה לתוך בור.

שירה וראש השנה

המסע שלי נע בין זהותי כמשוררת שהוזמנה לפסטיבל ספרות בינלאומי בבלגרד לבין זהותי הישראלית יהודית .בין פסטיבל המתקיים כבר 54 שנים וניתן להבין שהוא חצה את שנות הקומוניזם שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפרקות יוגוסלביה והתקופה העצמאית החדשה של הסרבים. זה אומר מפגש עם מנהיגות ישנה, ממסדית,  אך גם עם דורות צעירים דוברי אנגלית המחפשים את מקומם בעת החדשה. הפסטיבל התקיים בחלקו בחפיפה לראש השנה, מבחינתי, מפגש בעייתי של הזמן היהודי עם הזמן האוניברסלי. שני צירי זמן שאני חיה באופן חד כשאני מחוץ לארץ. השאלה היתה איך אני מתנהלת בתוך צירי הזמן והמרחב המקבילים. אני חייבת להסביר שכאשר אני שומעת את צלילי השפה הסרבית או המקדונית או הקרואטית או הבולגרית, הלא מודע האישי והלא נוכח מתעורר ומבקש מקום וזמן ושפה. ואני, כאדם פרטי ואישה כותבת נמצאת במאבק פנימי בלתי פוסק. לראות ולקרוא את הגלוי והנראה ולחוות ולהתחקות אחר הסמוי והמפגש ביניהם. לחיות את הסכיזופרניה אך להעמיד פנים שהכול בסדר. לכאורה החיים הם הווה מתמשך. אבל התודעה שלי קוראת את המציאות בפנים כפולים, אין סיכוי שאהיה כאן רק תיירת, או רק משוררת. אני הולכת ברחובות או נוסעת בכבישים והתודעה שלי מתבוננת בשני זוגות משקפיים לפחות, אחת עכשווית והאחת נעה בתוך שנות הארבעים ולפעמים חופרת לאחור לתחילת המאה העשרים כשברחובות אפשר היה לשמוע ספניולית. כל מקום מהדהד עצמו בכמה קולות וביחסים בין היש והאין היהודי ולאן ואיך נעלם היש. אני יודעת שדברי אלה יכולים לקומם עלי חברים רבים ואף בני משפחה. תשכחי, תנוחי. אומרים לי. די.  אלקאן עוזר לי לחצות את הזמן "לי, יהודי אובד, החי ברומא בעולם נוצרי שמכבדני ואוהבני, היכן שאיש אינו שואל אותי מה פירוש הדבר להיות יהודי , עוזרת השיבה מדי פעם לבית הכנסת ויקטואר בפריס לזכור מי אני ומה הייתי. לזכור היכן עלי לחפש את שורשי ולשאוב את כוחי. מי האנשים שיהיו גאים בי אם אצליח לעשות דבר מה טוב". (שם, עמ' 19). ולי, אין בית כנסת לחזור אליו, אני צריכה לעשות את בית הכנסת שלי. אבל ברגע מסוים בשחרית יום א' בבית הכנסת ,סוכת שלום" ברחוב  Birjuzova 19 Marshala, כשיורדים את כל המדרגות ממפלס המדרחוב, ליד מלון מג'סטיק, בין בתי הקפה המוארים, חנויות המותגים לתיירים, למפלס הסמטה, ומוצאים את השער ועוברים את הביטחון ונכנסים לחצר הסגורה, אז שמעתי ולא האמנתי  פיוטים בלדינו, בכיתי מהמקום בו מרגישים את  מקום החיתוך  של השורשים.

בית הקברות היהודי בבלגרד

בית הקברות היהודי של בלגרד. שם מצאתי בין המצבות את המטאפורה למצב היהודי באזור הזה במאה העשרים. בכניסה מימין מצבה מרשימה משיש המתפרשת על מרחב של עשרה מטרים לאורך וחמישה לרוחב, כולה עשויה שיש לבן ושני אריות ניצבים משני צדיה ושתי אבוקות בוערות בשיש לבן. מצבה מוקדשת לחיילים היהודים חללי מלחמת העולם הראשונה. חיילים שחשו חלק מסרביה ומחויבים לה ובלב שלם הקריבו חייהם על מולדתם. בהדרכתו של סשה חציתי את בית הקברות, עקבתי אחר המצבות העומדות, שעל כולן שמות עבריים-ספרדיים, כתב עברי, תאריך עברי ולועזי. גם אם אין לי קרובים קבורים בבלגרד, הרגשתי קרובה לאבנים, לאנשים ולשמות.  הגעתי למצבה מרכזית ביותר, מבנה בעל שתי כנפיים שביניהן מנורת ברזל, המצבה הזאת  שאינה בוהקת, עשויה מחומרים דלים יותר, בטון וברזל חשוף. הבטון שינה צבעו והברזל השאיר שבילי חלודה על האבן והבטון. סשה הסביר בגאווה שזאת המצבה לקורבנות השואה שבנה אמן ידוע בשם בוגדן בוגדנוביץ'. לא התפעלתי . על המצבה לוח זיכרון עליו כתוב; זכר ליהודים קורבנות הפשיזם ולוחמים שנפלו ברפובליקה העממית סרביה. התש״א – תש״ה. ככה בצמצום ובהגדרה שאינה נוטלת אחריות. אני חייבת להודות שתופעת הכתובים על אנדרטאות ומצבות ברחבי יוגוסלביה לשעבר, מעוררת כעס ותסכול, אף פעם לא מצאתי עובדות מדויקות, מספרים, תהליך ותוצאות. הנה כמה עובדות: לפני המלחמה היו ביוגוסלביה 39000 יהודים סרבים ועוד 1200 פליטים משאר אירופה. שמונים ושניים אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית הושמדו. אך בכלל האנדרטאות שמוצבות במקומות שונים, מתקבל רושם שהיהודים, כמו כולם, הקומוניסטים, הסרבים, הצוענים, הם קורבנות הפשיזם ותו.

התשובה נמצאת במתח בין שתי המצבות. במלחמת העולם הראשונה היהודים היו בעיני סביבתם ובעיני עצמם אזרחים סרביים לעל דבר. הם החזיקו באזרחותם ובאהבתם למולדת ומצד שני, היו מחויבים לקהילה היהודית ולשפה המשותפת ולא הייתה בעיניהם כל סתירה. שני עשורים מאוחר יותר התמונה משתנה ובתהליך מתמשך הם מאבדים את זהותם הסרבית בעיני הסביבה וזהותם היהודית הופכת אותם למטרה. המצבה של חללי מלחמת העולם הראשונה מתייחסת אליהם כאל גיבורים. הם חלק ממיתוס הגבורה כמו האריות שבראש המצבה. לאחר השואה אין להם שמות הם "קורבנות הפשיזם" האויב הכללי והאנונימי המאפשר לשלטון הקומוניסטי לא להתמודד עם שאלת האשמה. לא אשמתם של הסרבים ולא אשמתם של הקרואטים או העמים האחרים של "ה­­­­אחווה היוגוסלבית" שהיתה ערך מעל כל ערך. סשה מספר לי שיש כוונה לבנות שלושה אתרי זיכרון באתר סמיישטה,  לשם קיבצו למעלה מ 7000 יהודי העיר להרגם. ליהודים, לסרבים ולאחרים. סשה מקבל זאת כפתרון, אך פיליפ דוד, הסופר היהודי שפגשתי בהמשך, הביע זעמו. עצם המחשבה לבנות שלושה אתרי זיכרון זהים, היא בבחינת הכחשת השואה, הוא כבר ראה בדמיונו את האורחים מחו"ל מניחים זרים וכל מיני טקסים ריקים מול שלוש מצבות זהות. זה המקום בו רצחו יהודים בגלל היותם יהודים ואין לקשור זאת לקורבנות אחרים.

 

קפה ג'אז והכנות ליום הכיפורים

 

ביום האחרון, יומיים לפני יום הכיפורים, ישבתי שוב בקפה ג'אז הסמוך למדרגות היורדות לבית הכנסת "סוכת שלום" וניסיתי לארגן לעצמי את חווית הימים האחרונים. חוויה שהיא בעיקר פרטית ואינה מובנת לאלה שסביבי, לא לחברי היהודים ולא לחברי הסופרים. הבדידות חנקה אותי. שום דבר לא היה מובן מאליו. לא שעת התפילה ולא האם יהא השער פתוח, האם אמצא את בית הכנסת?  האם יקבלו אותי לקהלם. והאם אצליח להיכנס לאווירת התפילה למרות שלא הכנתי את החג, לא בישלתי ולא טרחתי על סימני החג. לא ידעתי. רק ברגע שנכנסתי לחלל בית הכנסת המואר ושמעתי את תפילת ערבית לראש השנה וניגון הפיוטים מילא את החלל. הרגשתי הקלה. חששתי שפני שישקפו את המתח המורא שהיתי שרויה בו בעוד סביבי קהילה שלמה שלבשה חג.

לאחר שהצטלמנו ליד פסלו של איוו אנדריץ' שספרו "גשר על הדרינה" מלווה אותי במסעותיי. האיש שתפס את יופיו וקשיו של הבלקן העות'מני, שבתוך הפסיפס האנושי, מוסלמי ונוצרי שתל את משפחתה של לוטי היהודייה, בעלת המלון שליד הגשר, אישה יפה ואמיצה בעולם גברי. בדרכו הספרותית השאיר לנו מסמך על החיים הקשים אך המשותפים שהיו לתושבי הבלקן.  לשלושה ימים הצפנתי עם חברי מהפסטיבל לעבר מחוז בשקה בחבל ויבודינה בצפון סרביה. העיר המרכזית היא נובי סאד, אך פסטיבל השירה התקיים באינדיג'ה. עיר מחוז קטנה יותר. מבחינת העובדות הייתי שם, עליתי על במות וקראתי ואף קיבלתי פרס הוקרה. אך, מבחינת הנפש הדו-קוטבית שלי,  ראיתי במפולש את הכיכר, המדרחוב והחנויות ובתי הקפה ­-­עיר מרכז אירופית היושבת על הדנובה, יפהפייה. צילמתי והצטלמתי בכיכר הגדולה שלפני הכנסייה אבל העיניים שלי הלכו בחיפוש אחר השדרה המרכזית שהייתה רחוב היהודים ובית הכנסת הגדול שנבנה בתחילת המאה העשרים מתוך תחושה של בטחון שיכון לעד. לידו בית הספר היהודי ובית המדרש, מבנים ששינו תפקידם. כל אלה נראו לי כמו כלים ריקים שהחללים הגדולים שלהם נושאי זיכרון. ב21 בינואר 1942 בקור של עשרים מעלות מתחת לאפס, בשעה ארבע בבוקר הוציאה המשטרה ההונגרית  שמונה מאות יהודים  מבתיהם ורצחה אותם על ידי הטבעה בדנובה הקפואה או ברגע של חסד על ידי יריות לבור. אירוע שלא למדתי עליו בבית הספר ועד שלא הגעתי לעיר לפני ארבע שנים לא ידעתי עליו ולא על שמו בשפה הסרבית, ה"ראצ'ה". אני יודעת שאני "שרוטה" לגמרי אם אני מספרת על האירוע הזה שלא מספיק לרדוף את דמיוני. ומעכיר את מי הדנובה הכחולה היפה והרומנטית שאני אוהבת לשבת על שפתה עם כוס קפה, לשוט עליה, לצלם את נופיה או לספור ברבורים. אז מה. תשכחי, אני אומרת לעצמי, לכי תפגשי אנשים, את אלה שהם אחרי המאה העשרים, שפניהם קדימה ואולי לא יודעים מה עשו אבותיהם בשמם. תשכחי.

עזבתי את המשוררים על שפת הדנובה וחזרתי ל"סוכת שלום" ממהרת להחליף בגדים ולא לאחר. לאחר למה? שאלו אותי. איך אסביר להם את "ונתנה תוקף". עברתי את העיר הבוערת באורות חולין לבית הכנסת המסתתר מואר באור אחר. פעם שאלתי את דניאלה, איך קרה שבית הכנסת "סוכת שלום" נשאר עומד במקומו ולא ניזוק והתשובה היתה פשוטה: הגרמנים הפכו את מבנה בית הכנסת לבית זונות וכך זכה לשרוד.

פיליפ דוד, מהפכן בלתי נלאה

התחבאתי בבית הקפה בתוך עשן הסיגריות החוקי כאן בכל חלל סגור וחזרתי לראיון שעשיתי עם פיליפ דוד, סופר אהוב שדינה קטן בן ציון תרגמה כמה מספריו והאחרון "בית הזיכרונות והשכחה" בהוצאת כרמל, נכנס מתחת לעורי וטרד את מנוחתי. הספר הזה, קרא אותי ואת פחדיי. הספר הזה אין בו רחמים והוא יודע שהכול כפול, כך הגיבור שלו, אלברט שבחייו מקופלת טרגדיה של פרידה אלימה בזמן דהירת הרכבת, מההורים ומאחיו הצעיר, בבגרותו, אפילו בניו יורק הוא נשאר כפול מבט: "המסע התיירותי נהפך לסיוט לילי. הקרון של פולמן הפך לקרון בהמות" (עמ 122).  מספר פעמים בעשור האחרון נפגשנו.  הפעם ראשונה היתה בשנת 2007 במסגרת כנס "כיסופים" הראשון, הוא היה מהמוזמנים והיה הפתעה לסופרים ממערב אירופה. בשיחת הסיכום, קם פיליפ דוד ובדרכו המיוחדת, העצמאית, האופוזיציונית קרא להקמת ארגון סופרים יהודיים בינלאומי מתוך הנחה שנוכל כך לבטא סולידריות ולהילחם יחד אותן מלחמות בשפות שונות. דבריו התקבלו במחיאות כפיים אך דבר לא נעשה בכיוון. עדיין הקריאה נשמעת והנה אנחנו בפגישה שלישית או רביעית. העיניים הכחולות שלו עדיין בורקות ואש לבנה ומחויכת יוצאת מהן. נפגשנו בבניין הקהילה היהודית בבלגרד באולם הישיבות שידע ימים מפוארים. לאחר שהכנתי לו כוס תה, הוא התיישב מולי מעבר לשולחן הגדול ומאחוריו תמונתו של דנילו קיש צעיר, מחייך ובידו הימנית בין האצבעות סיגריה בוערת. ועוד לפני שפתחתי בשאלה או הסבר מדוע אני כאן, הוא כבר היה עמוק בתוך מונולוג ובדאגה שלו למה שקורה בעולם הסובב, והעולם הסובב הינו מעגלים, הראשון, בלגרד, אחריו סרביה ואחריו העולם היוגוסלבי לשעבר והעולם היהודי אחריו . הוא מבהיר שהשפה שדוברים אותה בקרואטיה, מונטנגרו, בוסניה הרצגובינה היא הסרבית קרואטית ורק הלאומנות מעבירה אנשים על דעתם והם נפרדים בשפה. מאותו רגע ה"לאומנות" היא מוטיב מרכזי בשיחה. היא אם כל רע. הלאומנות משנה נרטיב היסטורי. הלאומנות באה ממקום רגשי שדוחה עובדות היסטוריות. הוא אומר ומדגיש באצבעות הנוקשות על השולחן. היום בו ערכתי את המאמר, זה היום בו נבחר לקנצלר אוסטריה ראש מפלגה ימנית לאומנית. פיליפ דוד עסוק במונולוג פוליטי ספרותי בו הוא מנסח את המציאות כפי שהיא בעיניו. " הבעיה היא תמיד העבר " אומר פיליפ דוד  "הדור החדש מנסה לשנות את העבר, לעשות רביזיה. פתאום הקורבנות היהודיים בסרביה אינם קורבנות אלא הם הפושעים. אנשים אינם יודעים את העובדות, הם לא יודעים שבטופוסקה שופה רצחו בשנת 1941 5000 יהודים ואחר כך באתר שהיה גני תערוכה בינלאומי ליד הדנובה סטארו סיימשטה, שם רוכזו 7000 יהודים שחלקם נשלחו למותם במשאיות הגז ורובם נשלחו למחנות הריכוז בפולין. " והוא ממשיך מבלי לעצור " מאבק הפרטיזנים נגד הכיבוש, כמעט נשכח. מנסים לומר שהפרטיזנים נשלטו על ידי יהודים."

בבוקר כמעט אחרון כאשר שתיתי  במטבח בשש וחצי בבוקר, תה ראשון עבורי וקפה עם סיגריה עבורם. בעד החלון והמרפסת, ענני סתיו מבטיחי גשם ודניאלה נראתה כמי שלא ישנה הלילה. שאלתי אותה: מה קרה? "אני חוששת שלא אצליח להשיג את התביעה לכמה זקנים.  הסיפור שלהם נשמע אמין לחלוטין. אני מכירה את המסלולים, התאריכים בהם עברו את שנות המלחמה, הכול אמין. אני יודעת מי נפל ומי נשאר.  אבל חסרים להם מסמך או שניים. אני חוששת שהתביעה תיפול. ועדת התביעות לא מכירה הכול, הם בירוקרטיה קשוחה."

זר לא יבין זאת. ואני אולי מתקרבת להבנה בזכות או בגלל אמא שלי, ניצולת שואה מחלק אחר של הבלקן  מבולגריה שיהודייה נצלו על חודו של יום. אולי בזכות ספריהם של דנילו קיש , דוד אלבחרי ופיליפ דוד ועוד אחרים וטובים. אולי כי ההיסטוריה והמילים הגדולות כמו: שואה, קומוניזם, פשיזם, מחנות ריכוז, ראצ'ה, סמיישטה, בניצה, מונופול. זוהי מעילה באמת, אלה מעילים המכסים על האדם והופכים אותו כמו כולם. רק סיפורו של היחיד שבא לידי ביטוי בספרות או בדמויות יחידניות כמו דניאלה שלוקחות אחריות על העבר לטובת פני האדם, רק לפני היחיד , ייחודו ומקומו בתוך הכאוס ההיסטורי, יש סיכוי להיזכר בעתיד. יצאתי מבלגרד לפני יום הכיפורים, גשם ירד על העיר ונשאתי איתי משפט מהווידוי של אלן אלקאן : " " לדעתי, הווידוי חשוב מאד לחיים שלווים יותר. הכומר אומר מה עלינו לעשות כדי שיסלח לנו. ביום הכיפורים, לעומת זאת, עלינו לפרש את הסליחה בעצמנו…מוזר עד כמה היהודים הינם מערביים ויחד עם זאת גם מזרחיים. היהודים צריכים להיות אנשי המזרח, לחיות באזור המדבר. הייתי רוצה לצאת עם רוזי יום אחד למדבר, וביום הכיפורים להתמסר בכל מאודי לבורא. בניסיון להקשיב לו ולאהבו, אך לעולם לא להבינו" . אז חזרתי למקום שלי שלעולם לא אוכל להבינו, אך יש בו מדבר ממנו מדבר אלינו אלוהים.

מי עצר את רכבות המוות בבולגריה  

קיריל וסטפן היו אנשי כנסיה אורתודוכסים בבולגריה בזמן השואה. קיריל היה ארכיבישוף בפלובדיב, ובימים שחוקק "החוק להגנת האומה" המקביל לחוקי נירנברג, הודיעה המשטרה ל־1500 היהודים להתכונן לקראת גירוש. אחר הצהרים הוטל עוצר בעיר, וב־10 במרץ אחר חצות ערכה המשטרה אקציה ואספה את יהודי העיר לחצר ביה"ס היהודי. למחרת בבוקר שלח קיריל מברק למלך הבולגרי, הודיע שאינו מקבל עוד את מרותה של הממלכה הבולגרית, ויפעל על פי מצפונו. הוא הזהיר את מפקד המשטרה בפלובדיב שהוא עומד לתת מחסה ליהודים בכנסיה ויצטרכו לאסור אותו כדי להגיע אליהם. קיריל פרץ את המחסומים בכניסה לביה"ס ונאם לפני היהודים. בצהרים הגיעה פקודה מהמלך לשחרר את יהודי פלובדיב לביתם. הגירוש נדחה.
באותה שעה בסופיה, נחתם צו גירוש לאלפיים יהודים בערי השדה, כשלב ראשון לפני הגלייתם לגרמניה. רבני העיר, אשר חננאל ודניאל ציון, פנו למטרופוליט סטפן וביקשו את עזרתו. סטפן פנה למלך, ביקש ממנו לבטל את הגזרה והזהיר שייתן מחסה ליהודי העיר בכנסיות. כשנודע לו שנעצרו שני הרבנים, שלח למלך מכתב ואיים שאם יישלחו היהודים, הוא ישכב על פסי הרכבת. גירוש היהודים מערי השדה ושילוחם ברכבות נדחה שוב ושוב. בספטמבר 1944 נכבשה סופיה בידי הצבא האדום, התחוללה הפיכה שבעקבותיה פסקו הרדיפות אחר היהודים.
בימים אלה מציינת הקהילה היהודית 75 שנה להצלתה, ויש מי שסיפר לי שהוקמה ועדה שתמליץ על הגשת בולגריה לפרס נובל לשלום. כך ישכיחו את הצד האפל של המשטר ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים.
בארץ מתנהל ויכוח שחלקו מבוסס על אגדת המלך והיהודים וחלקו על בּוּרוּת, איך ניצלה והאמנם ניצלה יהדות בולגריה. מה קרה, שמנע מ־48 אלף היהודים לעלות על הרכבות. איך קרה ש־11 אלף יהודי תרקיה ומקדוניה, בני אותן משפחות שחיו תחת אותו משטר בולגרי, הלכו למותם ואיש לא שרד.
על אבן שחורה בדרך לאוניברסיטת סופיה, לצידה של אנדרטה מכוסה זרי פרחים נובלים, מצאתי באנגלית ובבולגרית את הדברים הבאים: "באביב 1943, הודות למאמצים של חברי פרלמנט, מנהיגי הכנסייה האורתודוכסית, מנהיגי ציבור, אינטלקטואלים ואחרים, נמנע גירוש היהודים למחנות המוות של הנאצים ונמנעה השמדתם הפיזית של יותר מ־48 אלף יהודים. אנו זוכרים את ההצלה יוצאת הדופן הזאת וזוכרים יותר מ־11 אלף יהודים מצפון יוון וחלקים מיוגוסלביה, תחת הממשל הבולגרי, שנשלחו ונרצחו במחנה המוות טרבלינקה".
עמדתי משתאה. זו פעם ראשונה שראיתי באנדרטה כלשהי בבולגריה, מקדוניה או סרביה, הודאה כפולת פנים שיש בה צילה של הודאה באחריות של ממשלה מקומית לשילוח יהודים למחנות המוות. במשך שבעים שנות השלטון הקומוניסטי, נמנעו כל האנדרטות הרבות מאמירה מדויקת. בד"כ הסגנון היה כללי והיהודים הוזכרו כחלק מכל קורבנות הפשיזם: סרבים, צוענים ואחרים. האשם העיקרי ברצח הוא "הפשיזם", או הנאציזם.
לא הוזכר, ולו ברמז, חלקם של המקומיים. לפעמים בשל "אחוות העמים" היוגוסלביים – כיצד יאשימו הסרבים את הקרואטים, אחיהם למדינה החדשה, הקומוניסטית, בהקמת מחנות ריכוז ורצח יהודים, ולהפך. בעולם שהיו בו שני קטבים ברורים של טוב ורע, לא היה הרבה מקום לדיוקים, מספרים ותאריכים.
האנדרטה שראיתי, לא הוקמה לזיכרון היהודים שנספו, אלא להצלת יהודי בולגריה שנשארו בחיים. בפעם הראשונה לא מופיע ניסוח כללי, אלא מוזכרים המצילים וביניהם גם ראשי הכנסייה האורתודוכסית. בפגישה עם אירית ליליאן, שגרירת ישראל בבולגריה, למדתי שהושקע מאמץ גדול מצד ישראל ודיון ממושך עד שהגיעו לנוסח שהניח דעת כולם והכיל את חסידי אומות העולם.
הכיתוב על האנדרטה מזכיר את מקומם של אנשי הכנסייה בהצלת היהודים ונותן תוכן למילים הצלת יהודי בולגריה. הצלה שיש בה אור וגם הרבה צל.
פורסם בישראל היום / דעות/ 22.3.18

שוברים שתיקה

אחרי 75 שנים בולגריה לא מתנצלת

במשך 75 שנים מעט מאוד דובר ונלמד בארץ על גורלן של הקהילות הספרדיות בבלקן. מעט מאוד דובר על סופה של קהילת יהודי בלגרד, זגרב או סרייבו, ועוד פחות ידוע ומדובר על יהודי תרקיה ומקדוניה. מי שמע על היעלמותה המוחלטת של קהילת ביטולה, סקופיה או ניש? אחרי 75 שנים הגיע הרגע לשבור שתיקה.
ביום ראשון, 11 במארס, החל מהשעה 10:30 בבוקר, סגרו את הרחובות הראשיים בביטולה. מאות רבות של אנשים התקבצו ברחבה שלפני בית החולים המקומי, ששמו הוסב לאחרונה ל"חיים אברבנאל", על שם הרופא היהודי האחרון שניהל את בית החולים לפני עלייתו ארצה. ברחבה שלפני בית החולים נמצאת אנדרטה צנועה בצורת עץ גדוע, ועליה כמה מילים באותיות קיריליות.
היו שם קבוצות של ישראלים שמשפחותיהם קשורות לקהילת יהודי ביטולה, בני נוער, קבוצה של גרמנים פרוטסטנטים, וחשוב מכל, נוכחותם המורגשת של ראשת העיר וקבוצות מקדוניות מקומיות שלמדו את הנושא. היו גם דיפלומטים וראשי קהילות יהודיות מיוגוסלביה לשעבר. כולם התקבצו כדי להניח זרים ולזכור את 3,144 יהודי ביטולה, קהילה ספרדית עתיקה שהושמדה.
ב־11 במארס 1943, בשעה ארבע בבוקר, אספה המשטרה הבולגרית את המשפחות היהודיות והעבירה אותן לבית החרושת לטבק "מונופול" שבסקופיה, שם פגשו את קהילות סקופיה וניש. ב־29 במארס, לאחר 18 יום, נשלחו לטרבלינקה והושמדו. איש לא נותר.
לאחר קריאת שמות הנספים והנחת הזרים והנאומים, יצא מצעד החיים דרך רחובות ביטולה והפארק, לעבר תחנת הרכבת שממנה יצאו לסקופיה בקרונות משא. למחרת יצאנו שוב למצעד החיים, אך הפעם בעיר הבירה, סקופיה. יצאנו מתחנת הרכבת הישנה שממנה נשלחו היהודים לטרבלינקה לעבר מונופול. רחובות עיר הבירה נסגרו לתחבורה, ומצעד מרשים רב משתתפים מילא את הרחובות לעבר בית החרושת, שנמצא בלב שכונת מגורים. אין ספק שתושבי העיר אז היו עדים לנוכחותם המוזרה של יותר מ־7000 יהודים, מתינוקות ועד זקנים. האם לא שמעו את הקריאות לעזרה ואת הזעקות למים וללחם?
בראש המצעד צעדו ראש ממשלת בוסניה וראש ממשלת מקדוניה, סגן שר הביטחון אלי בן דהן ושגריר ישראל במקדוניה דן אוריין.
האירוע המשמעותי ביותר קרה כאשר בצומת שלפני בית החרושת מונופול נעצרה שיירת מכוניות וראש ממשלת בולגריה, בויקו בוריסוב, יצא מתוכה והצטרף למצעד. השאלה התלויה באוויר היתה אם הוא בא כדי להתנצל בשמה של בולגריה על ציד ורצח יהודי תרקיה ומקדוניה.
אך לא. אחרי 75 שנים הוא לא אמר דבר על אחריותה של בולגריה. ראוי לכל אזרח ישראלי לדעת ולזכור, לצד שמו של אדולף אייכמן, את אלכסנדר בלב, חבר הפרלמנט הבולגרי שניסח את "החוק להגנת האומה", המקביל לחוקי נירנברג, הקים את הקומיסריון לענייני יהודים וניסח את הגבלת התנועה ואת החובה לשאת כפתור צהוב בצורת מגן דוד. ב־22 בפברואר 1943 חתם בלב על הסכם עם שליחו של אייכמן, דנקר. בהסכם נקבע כי בשלב הראשון יגורשו 1,200 יהודי תרקיה ומקדוניה ו־8,000 יהודים מבולגריה. בשלב השני, יישלחו כל יהודי בולגריה. המשטרה הבולגרית קיבלה את ההוראות וביצעה ביעילות רבה את ההסכם: היא הכינה את הדרגשים באולמות מונופול וריכזה את היהודים עד להעברתם ביעילות לידי הגרמנים ומסעם הסופי לטרבלינקה. האם לא הגיע הזמן שאנחנו נדע זאת והבולגרים יישאו באחריות ויבקשו סליחה מהיהודים?
ובכן, למרבה ההפתעה, ראש ממשלת בולגריה שהצטרף למצעד החיים לא התנצל. באופן אירוני, בימים אלה מתנהל כנס בנושא 75 שנים להצלתם של יהודי בולגריה על ידי העם הבולגרי. חבל שלא זו היתה מנת חלקם של יהודי תרקיה ומקדוניה.
פורסם במדור "דעות" של עיתון ישראל היום, 15.3.18