האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה

מה עניין שמיטה לחוף הים של תל אביב

השנה שנת שמיטה, וזה הזמן ללמוד את מסכת שביעית , וזה לימוד שאינו פוסק,  מפגש עם המסכת ועם השפה העברית , שפת הדיבור ושפת הכתיבה ושפת הזיכרון.

והנה שלושה מיני משנה על שולחני. ובעיני, זו חגיגה.

שלוש ואריאציות על המשנה, משנה של קהתי, אותה משנה עם פירוש המלווה אותי שנים ארוכות הן בפורמט של מדף והן בפורמט כיס. ואריאציה שניה היא "שישה סדרי משנה" שיצא לאור השנה במסגרת סדרה חגיגית "עם הספר" הרואה אור לכבוד שנת ה-60 למדינת ישראל.ואריאציה שלישית הוא כרך עב כרס "משנת ארץ ישראל" סדר זרעים ה, מסכת שביעית , פירשו: שמואל וזאב ספראי בהשתתפות חנה ספראי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויצא לאור בימים אלה. הקריאה, הדפדוף והלימוד גורמים לי הנאה מרובה הנאה שהולכת וגוברת ככל שאני מתעמקת ויורדת לפרטים ולראיית מעשה העריכה הגאוני של המשנה. המשנה שבידי, אינה באה אלי ואיני באה אליה מתוך סמכות או יראה, אלא מתוך בחירה של אהבה. המשנה

ובמיוחד מסכת שביעית, חושפת עולם של חיים בין הבית לשדה,לאיש ולאישה, לצאן ולבקר. שישה ימי מעשה ושבת. עולם בו האדם חווה את השינויים בטבע כאילו היו בגופו ,חש את הרגעים בהם מתגרען הענב, או הזית מנץ והחרוב משלשל והוא יודע שאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, וכדי לבנות גדר יש אבנים שיש לשאתם בשניים ואלו הן אבני כתף. ומהן אבני כתף?  כל שאינה יכולה להינטל באחת יד דברי רבי מאיר ורבי יוסי אומר אבני כתף כשמן, כל שהן ניטלות שתים שלוש על הכתף. ובמסכת חלה, משנה ג' הלכה בלתי נשכחת ביופייה ובהבנת חיי פנים הבית והמגע העדין שבין קדושה לחולין:  האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, אבל, לא האיש. ככה פשוט.

וכך העברית של תלמידי בית המדרש המתחדש בשלושים השנים האחרונות ברחבי הארץ, הולכת ומתרחבת ממעמקי המאה השניה והשלישית  לספירה ופוגשת של הסלנג של "חבל על הזמן" ו"סוף הדרך". זוהי אולי הגשמת חזונו מלא הדאגה של ביאליק, מי שהבין שהשפה אותה ידברו עם השיבה לארץ ישראל, תהיה שפת המשנה.   

אין לי גרסה דינקותא כשמדובר בלימוד תורה ובמצוות ומנהגים.אין לי גם יראה מפני אסור ומותר ומפני דעת גדולים.

הכל היה לי זר. וכמו רבים בני דורי, היה עלי להתיידד ולנכס משהו מהעולם היהודי אל תוך החוויה הישראלית , הציונית שלי. המשנה התגלמה לי בשיעורי תושב"ע ,  שיעורים משעממים וסתומים ללא יכולת חדירה אל הסבך ההלכתי שאף הוא היה זר לנו עד מאד. למדנו מסכת נזיקין " שניים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.." מי יכול היה אז להבחין בקצב וביופי, ואיך נכנסת ההלכה ללשון שירה ודרה איתה בשלום.

למדנו את הטכסטים מתוך חוברות  צהובות כריכה המצולמות באופן זול ומעליב שאינו מכבד את התוכן הכרוך בן. אני זוכרת את השעמום, התסכול והסתימות. אני זוכרת את המורה לתושב"ע מר גנזך הישיש שנטה לי חסד ולא ראה בחוסר יכולת שלי להבין את השפה ההלכתית כבעיה של חוסר רצון, איכשהו תמיד הצלחתי לצאת מתוך שיעורי התורה שבעל פה אל עבודות העריכה של עיתון בית הספר, או לשפת הים, לרוץ, לשחות, לשחק מטקות ולפגוש את העולם שמעבר לגדרות.  אולי היה לו חזון והוא ראה שיום יבוא ולא אצא מהבית מבלי שסדר זרעים בתיק.

המשנה- מחצב אין תכלה ומעמקים עצומים של השפה

המפגש הראשון שלי עם המשנה ודף הגמרא היה במהלך לימודי בתיכון, אך לא כחלק מהלימודים השוטפים אלא, מחוץ להם במסגרת סמינרים של גשר. החשיפה לטקסטים ולמראה הטכסטים עוררו בי תשוקה גדולה לדעת ולפרוץ את המחסום של הזרות, של הטכסט החסום בפני בגלל שפה לא בהירה, בגלל מקומה של הארמית שהייתה זרה לי לחלוטין.

הטכסט היה סתום לחלוטין שפה עברית, אבל "שפה זרה". התעוררה בי תשוקה גדולה לדעת ותובנה שהחלה להסתנן מתוך ערפל הבורות שהעברית שאני מדברת, קוראת, שומעת בבית הספר וברחוב, היא עברית ותרבות מנותקת מכל הקשר הסטורי . הבנתי שאני מדברת את קליפת העברית. התסכול רק הלך והתגבר כי לא היו לי כלים לגעת, לפענח את דף הגמרא, את המילים שבמקום לחבר ולהכיר הם התנכרו לי והפרידו ביני לבין התוכן של הדף, השיח הפנימי בין הדורות, בין הדמויות, בין המקומות ובודאי תוכנם ההלכתי של הספרים היה לי זר מנשוא. אבל דווקא הרצון לחצות את קו הניכור , ולהכיר, הוציא אותי למסע אישי. 

אני חושבת שגורלי וגורלם של רבים מבני דורי היה משתנה לו, במשרד החינוך דאז שהדיר מתוך הלימוד החילוני את המשנה והתלמוד ,ואת המפרשים הקלאסיים של מקראות גדולות. לו מישהו היה קורא  את המבוא למסכת זרעים שכתב ביאליק, אותו ביאליק, המשורר המודרניסט שהיה גיבור תרבות בעולם הישראלי דאז,  שהבין משמעותו של מפעל כינוס בעת משבר וכמו רבי יהודה הנשיא לפניו, יחד עם רבניצקי אסף וערך את ספר האגדה ובמאמר נפלא שנקרא "משנה לעם" שפורסם בשנת תרצ"ב 1932 כתב:

"הספר הראשון אחרי כתבי-הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סידורו ועד היום – היא המשנה.  התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה.  המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל אורחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו.  בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כלה מפי העם.  עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא"

ולמעשה, במשפטים אלה הכריע ביאליק את השאלה, מה יהיה הרובד של השפה אותה נדבר בבואנו לדבר עברית החוזרת לארץ ישראל. עברית של קודש ועברית חולין הרובד הנבחר הוא העברית המשנאית. והייתה לו המלצה נוספת שנדמה לי שהיה מי שהקשיב לה מעבר לשנים והוא הרב עדין שטיינזלץ :

הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרי המצויים בידינו עד עכשיו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים.

גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון[1][1], בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסַיעים להבנת הענין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות.  דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוֹסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. על-ידי כך מתקשה, ולעתים נכשל, גם הקָריָן המובהק ביותר, וכל-שכן תלמיד שאינו ותיק,… ביותר מצויה הטעות בקריאות המלים הזרות, בנות פרס, יון ורומי, המשוקעות במשנה לרֹב, ולא כל אדם יודע את מוצאן ומבטאן במולדתן, ובכמה מהן כבר נשתבשה המסורת לגבי הקרי והכתיב שלהן כאחד ..

ביאליק מוסיף ומנתח מדוע יש קושי לבן הדור הצעיר להתיידד עם המשנה ולנכסה לו ולכן הוא מציע הצעות קונקרטיות:

כך הוא גוף הפנים של המשנה.  ואשר לפירושיה – ודאי יש בהם טובים ומועילים מאד מכמה בחינות, וכמה מהם מאירים את העינים ומפיהם אנו חיים בבירור דברי המשנה וכונתה עד היום.  בזכות אה נתפשט באמת למוד המשנה בישראל במשך כמה דורות והיה לקנין רבים.  ואולם הפירושים ההם, לפי כל תכניתם, צורתם וסגנונם, הרי מכֻוָּנים היו בעיקרם לקהל התורנים חניכי בית-המדרש, אלה אשר קול התורה שבעל-פה ולשון התלמוד ודרכי משאו-ומתנו נבלעו בדמם מנעוריהם ונקלטו בלבם מאויר בית רבם.  לא כן יודע ספר סתם מישראל, בן דור ימינו – הוא לא ימצא נחת באותם הפירושים, לא בארוכים שבהם ולא בקצרים.  הארוכים – ארוכים יותר מדי ועמוסים ב"יתיר" ובטפל, בלשונות הגמרא ממקומות אחרים ובדברי הכרעה של הלכה למעשה, או בדברי סברא ודקדוקי פרשנות כיוצא באלה, דברים שאינם הכרח לגוף הבאור של דברי המשנה במקומה, לפי פשוטה ומשמעה, ולפיכך הם עלולים להסיח את דעת השונה הפשוט, – זה שאינו דקדקן ונוח לו בקריאה שטופה – מן העיקר.  והקצרים – קצרים יותר מדי ולקויים ב"חסר" ואין אף הם עשויים להניח את דעת בן דורנו, המבקש להבין את דברי המשנה על בָריָם במקומה ומתוכה עצמה.  אלה ואלה לא יכשרו לבן דורנו גם מצד סוגנונם המנומר, הזרוע כלאי לשון והמעורבב כלו ביטויים ומונחים ארמיים, לקוחים מתוך המשא-והמתן התלמודי, בטויים ומונחים הזרים ברובם לבן דורנו גם מחמת ארמיותם וגם מפאת העניינים הבלולים בהם בצמצום גדול ובדרך רמז, המובן רק לבקיאים בלבד.

ביאליק אומר ב-1932 מה שעדין שטיינזלץ בדרכו האישית והייחודית הבין כשלושים שנה מאוחר יותר, ו"עם הספר" הבינו ויישמו למעלה משבעים שנה מאוחר יותר. הוא הבין שאין לכלוא את המשנה בארון הספרים היהודי, המשנה צריכה להיות חלק מהזהות היומיומית של העם.

הרצון והכוונה לתת את המשנה ביד העם כספר השוה לכל נפש יודע עברית בישראל חייבו אפוא הוצאת המשנה בצורה חדשה, המתאימה יותר לטעם בני דורנו ולתביעותיו.  ואת זה דִמה מוציא המשנה הזאת – הוא גם מנַקדה ומפָרשה – להשיג במהדורה זו, המתוכנת על-פי הכללים והדרכים האלה:

וביאליק מפרט את הכללים.

 אחד ממורי הדרך הראשונים במסע האישי שלי,  היה התלמוד הבבלי בפירושו ובעיצובו של עדין שטיינזלץ וכתביו השונים. ה"תלמוד של שטיינזלץ", הפך את דף הגמרא הסתום, המתנכר ומתנשא למוכר ולידידותי לאפשרי. לארמית ניתן תרגום בעברית והטכסט המרכזי של המשנה והגמרא, קיבל ניקוד. וכמו כן, נוספה קומה נוספת לפרשני התלמוד וזה פירושו של עדין שטיינזלץ בן התקופה שהעברית המודרנית והעכשווית היא שפתו. לעניות דעתי, עדין שטיינזלץ הוא אביה של המהפכה התרבותית החשובה ביותר בדורות האחרונים.מצד אחד, הוא הפקיע את הידע של לימוד המשנה והגמרא מידיהם הבלעדיות של הרבנים ותלמידי הישיבות והפך את התלמוד שהוא אוצר הדעת ומכונן הזהות היהודית הגדול ביותר, לרכוש הכלל. ומצד שני, הוא חיבר אוצר תרבותי בעל מסורת ארוכה לדור שנתלש מתוך התהליך היסטורי והמסורתי, אל אבותיו. אבותיו, התנאים בני הארץ ואבותיו, שרשרת מפוארת של תלמידי חכמים , מורים ובעלי מחשבה בכל גלויותיהם לאורכן של למעלה מאלף שנים.

דומני שעדין שטיינזלץ הפנים את הכללים שהמליץ ביאליק במאמרו "משנה לעם" והבין אותם מתוך חווית עולמו , וכאיש שלא היגיע מתוך הממסד, אלא, מתוך תנועת הנפש והצווי הפנימי שלו, הביא את המפנה שביאליק חזה וייחל לה.

רצוא ושוב של יחידים במועדם

שטיינזלץ נולד בירושלים בשנת 1937 למשפחה חילונית ובגיל העשרה חזר בתשובה ולמד בישיבת תומכי תמימים של חסידות חב"ד. בהמשך למד כימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית ולימודים תורניים בישיבות שונות בירושלים. כשהיה בגיל 24 מונה להיות מנהל בית ספר הצעיר ביותר בארץ. אלה פרטים יסודיים שלמדתי בחיפוש אחר הביוגרפיה של שטיינזלץ.

ומה שתפס את עיני, הייתה העובדה ששטיינזלץ נולד למשפחה חילונית ובחר באורח חיים דתי, יהודי. הוא בא מתוך הגעגוע והחסר אל ה"יש". רבים ביקרו אותו ואת מפעלו בכך שלא בא ממורשת רבנית. הוא אינו מיוחס לרב ואינו תלמידו של רב גדול. היה קושי לחברה הדתית הממסדית, הבודקת את ההקשרים של סומך ונסמך,  להכיל את מי שבא ועושה מתוך חרות ואחריות  בארון הספרים היהודי כבתוך שלו,  ועוד מחדש חידוש שיכול להיכנס למדף הספרים של הישיבה [כ1] . במבט של רטרוספקטיבה אל התרבות היהודית המתחדשת בארץ, יש להבין את תנועת הרצוא ושוב של יחידים , אלה המרגישים אי נחת במצבם האישי, האמוני והתרבותי ומשנים באורח חייהם ובאופן טבעי יוצאים למסע חיפוש אחר משמעות ואחר מלאות ההוויה (בלשונו של פרופ' אליעזר שבייד: הערגה למלאות ההוויה. ) . מעשים גדולים

ומהפכניים מעין אלה קורים כשהאדם הפרטי וגם התקופה היסטורית היא על פרשת דרכים. שיש רגע בהסטוריה הלאומית או בביוגרפיה האישית,  ומתבקש ממה שהיה עד כה להשתנות

כך היה ביאליק שנע באי נחת מתוך עולם הישיבה הליטאית החוצה אל עולם ההשכלה, אל המודרנה וחיפש את הדרך להעביר מכלי לכלי.

שטיינזלץ פתח עבורי ועבור רבים ואולי יש להדגיש "רבות" , אלה בינינו שלא יכלו ללכת

ושלא היה מקובל ללכת לתלמוד תורה שיטתי. תלמוד התורה המעמיק, המסורתי, היה עולמם של גברים בלבד. ולמסורת הזאת, היו כלים ודרכים משלה שנמנעו מנשים. שטיינזלץ

פתח שער גם לנשים כמוני לבחור "לדעת" . לבחור להיות חלק מתוך השיח היהודי לדורותיו

בעבודתו המונומנטלית הוא השקיע מלבד בפירוש ובביאור המיידי גם ב"שוליים" של הלימוד, כלומר, סיפור החיים של חיי האדם ביום יום שלו, הלך חייהם של היהודים בארץ ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד, עבודתם, תפילתם, מועדיהם,  מאווייהם וחלומותיהם . חייהם וחיי משפחותיהם בין הבית, השדה, השוק ובית הכנסת. וכך התקבלה תמונה שניתן להזדהות איתה.

בהקדמה למסכת ברכות, היא המסכת הראשונה שפתחתי בנעורי, אלה חלק מהדברים שאומר שטיינזלץ בהקדמה.

"מסכת ברכות היא המסכת הראשונה ב"סדר אמונה" עיקר ענינה של המסכת – הצורות  הרבות והשונות בהן מבטא האדם מישראל את אמונתו…

עם כל ריבוי הגוונים במסכת ושפע הפרטים שבה, קיים רעיון מרכזי אחד החוזר בכל ההלכות המרובות, בכל הצדדים שהמסכת נוגעת בהם, והוא הנותן לה את אחידותה ושלמותה. רעיון יסודי זה הוא הרצון להביא נושאים מופשטים להתממשות, ורעיונות כלליים להגשמה בפרטי פרטים מעשיים. שאיפה זו אינה מיוחדת רק למסכת ברכות לבדה, שכן מצויה היא ברב או במעט בכל מסכת בתלמוד, והיא ניכרת בכל יצירה יהודית מכל התקופות, כסימן היכר פנימי ומהותי. אולם ב"ברכות" שולט עיקרון   זה במידה יתירה ובולטת, שהרי מהותה הפנימית של המסכת היא ה- האמונה, ההכרה המלאה, של מוח ולב, כי קיים קשר מתמיד שאין לו ניתוק בין אלוהים ואדם. שפע מתמיד של חיים זורם מן האלוהות אל העולם, בורא, מהווה, מחיה."

אני זוכרת את הרגעים בהם ישבתי בספריה של מכון "כרם" ואני אז סטודנטית צעירה , ופני מסמיקים ומאדימים, הרגשתי שהאיש שכתב את הדברים שיודע אותי ושכמותי. סיפרתי לחברי שלימים היה אישי, על חווית המפגש עם הגמרא של עדין שטיינזלץ, על הלימוד השוטף והמרתק, והוא כמי שבילה שנים רבות בהיכלה של ישיבה, אמר לי בפשטות "זה לא רציני. וכך לא לומדים גמרא, זה משחק ילדים."  עברו הרבה שנים עד שהתגברנו על פערי הידיעה והמחשבה, הוא היה צריך להינתק מדפוסי לימוד מסורתיים ואני הייתי צריכה לצבור כושר לימוד וחדירה אל השפה. ללא הגמרא של עדין שטיינזלץ, לא הייתה יכולה להתקיים הליכה והתקרבות.

מעשה הכינוס, מהלך של יחיד אל הרבים

בהקדמה למשנה בהוצאת "עם הספר", כותב משה הלברטל :" טיבה של המשנה כחיבור המשמר ומארגן את הזיכרון הקיבוצי של החכמים מלמד גם על המניע לחיבורה – החשש מאובדן המסורת והצורך בשימורה . " יש לזכור שזו תקופה לא ארוכה אחר חורבן הבית ומרד בר כוכבא ,  ומעשה כינוס הוא אמירה של מה היה עד כה, והוא הבסיס למה שיכול להתרחש מרגע הכינוס ואילך. הוא נדבך בסיס לנדבך הבא ודומני שעדין שטיינזלץ הבין ומבין  את התחושה של אדם העומד ברגעים של שינוי הסטורי ואת הצורך בכינוס. בהגנה על הקיים.  בשנת 1965 החל שטיינזלץ  במעשה הפירוש של "תלמוד שטיינזלץ" פחות משני עשורים לאחר חורבן יהדות אירופה על ישיבותיה וחכמיה. דורות של לומדים נעלם בעשן הארובות,  ובארץ, צומחת תרבות ישראלית, עם אתוס חילוני שונה. יש חשש גדול לאובדן הקשר עם העבר ועם היכולת לקרוא ולהבין את אשר נכתב. שטיינזלץ שמוצא עצמו בין שני העולמות מבין היטב, כמו רבי יהודה הנשיא, כמו ביאליק כמו דמויות של מנהיגים אחראיים  את אופציית האובדן של האוצר הרוחני והתרבותי. מסתבר שהורשה תרבותית ואמונית אינה מובנת מאליה.

יתכן שמתוך הביוגרפיה שלו של אדם על קו התפר ומתוך התנועה שלו מן החוץ אל הפנים  הוא הבין את הצורך בפתיחת הטכסט אל העולם העכשווי, אל הדור הצמא. הוא הבין אותי ושכמותי, שמלחמת יום הכיפורים הייתה עבורם סוג של קריאה להתעורר אל החיים היהודיים  החותרים מתחת לשפה, מתחת לארץ  ומתחת לטכסט.

בעוד שלפני מצויות שלוש גרסאות שונות של המשנה צריך לקרוא את דבריו של ביאליק המכנה את העובדה שאין מהדורה מדעית של המשנה "חרפה".

"באין עד היום בידינו – לחרפת האומה כלה – שום הוצאה מדעית שלמה[2][2] של המשנה, הוצאה בעלת נוסח קבוע, מבוקר ומזוקק על-פי כתבי-יד וספרים, לפי הדרישות החמורות של הבקורת המדעית בימינו – הוכרח המוציא "לכבוש את יצרו" ולהימנע מלהכניס את עצמו להכרעה בין ערבובית הנוסחאות והגרסאות, כדי לבחור מהן את הטובות בעיניו ולקבוע אותן לדורות בגוף הפְּנים. 

וביאליק ממשיך ומפרט את אימת "בלבול הנוסחים" שמנע הוצאה של מהדורה מדעית מפורטת וראויה. אימת הסמכות מול הבחירה החופשית אימת היראה מול השינוי.

בתי המדרש המתחדשים – תורה מעבר לסמכות

החברה הישראלית השתנתה וארון הספרים היהודי נפתח לצבורים שונים ולקריאות חדשות . ויחד עם התהליך הציוני, ההתקשרות אל הארץ וקיבוץ הגלויות החל רנסאנס תרבותי שאין לו גבול ואין לו שיעור. בתוך התהליך מצאתי עצמי לומדת מזה שלושים שנה  בבתי מדרש שונים דוגמת "אלול" ו"קולות"  המזמנים אליהם ללימוד שם בטכסט עומד במרכז הלימוד וסביבו הלומדים. וכל אחד מהלומדים מביא אל הלימוד את הרעב שלו ואת עולמו. ולמרות שאין מדובר בלימוד בעל משמעות הלכתית או מתוך מסורת לימוד קלאסית, זוהי תורה לשמה ללא יראת הסמכות אלא, יראה שהיא אהבה. תורה שמרחיבה ומעצימה את הזהות ואת השיח הישראלי ומביאה אותו ל"שפה" חדשה.

כאשר פתחתי את "ששה סדרי משנה" בהוצאת ידיעות אחרונות וראיתי לתומי, בפעם הראשונה, משנה מנוקדת ברצף, ללא פירוש וללא תוספות. היה בזה יסוד של הפתעה ולרגע שבתי לחשוש מפני הטכסט החשוף. אולם ברגע שפתחתי והתחלתי לקרוא, את הטכסט , מסכת ברכות מנוקדת ובהירה, עלה בדעתי שאני קוראת עברית נפלאה שיש בה לשון שירה, מקצב וצליל קצוב ועשיר אבל, אולי זו הפרוזה הריאליסטית הראשונה שנכתבה בעברית ובארץ ישראל. רומן הסטורי , על רקע החיים החקלאיים בארץ, מלא שיחות ומחלוקות ואגדות. כמעט היתי אומרת, פרוזה  בסגנון פוסט מודרני (האם עמוס עוז ב"אותו הים" לא למד משהו מהדרך בה כתובה המשנה?) .

"מאימתי קורין את שמע בערבית

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול תרומתם

עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר

וחכמים אומרים: עד חצות.

רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. "

וכשפניתי לסדר זרעים , מסכת שביעית בפירושם של שמואל וזאב ספראי בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכללת ליפשיץ, ניתן לראות, את הניסיון היומרני והמקיף  להוסיף באמצעות הפרשנות על המשנה, נתבך נוסף לשיטתו של עדין שטיינזלץ. ספר כזה יכול להיכתב רק במציאות של חיים יהודיים ריבוניים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. כאשר שפע הידע והמחקר עומד לרשות הכותבים והם אינם רק מכנסים מתוך דאגה אלא, מוסיפים נתבך של ידיעה ואהבה ביודעין.

זהו ניסיון לראות את המשנה ובמיוחד את מסכת שביעית כטכסט תיעודי והלכתי לחיים בארץ ישראל בתקופה שבין החורבן למשנה. לעקוב אחר כוליותם של החיים ואת העקבות שהשאירו לנו, הקוראים הסקרנים אל תוך חייהם. לפנינו  יצירה שיכולה להתהוות ולהיכתב מתוך תפיסה של דיאלוג וניסיון לחיבור הסטורי  של בני הדור ששב לארץ לחיות בה , להכירה ולהמשיכה, עם בני רבי יהודה הנשיא ובני דורו שהבינו שיש להם זמן קצוב לעשות מלאכת כינוס לדורות העומדים להתפזר ואין לדעת מתי יתכנסו. הספר היה בידיהם סוג של זיכרון ומצפן. ואני, ושכמותי, אנשים חתוכי וקצוצי שורשים יכולים להצטרף למסע ללא עלבון ועם תשוקה גדולה  ולרנסאנס התרבותי כי נפתחו השערים לתורה. 



 [כ1]

A Meeting with Rafael Newman

הערב בשעה 18:00 לפי שעון ישראל תשודר פגישה מרתקת עם המשורר, החוקר, הסופר והמוסיקאי רפאל ניומן יליד קנדה החי בציריך שוייץ. הפגישה היא במסגרת "קפה בשניים בארבע עיניים, חוה פנחס-כהן משוחחת עם סופרים יהודיים מהעולם". שיתוף פעולה של אגודת הסופרים ורדיו מליץ radio.melitz.or
פגשתי את רפאל ניומן בקוסובו 2019, וקיבלתי מידיו שירים וספר מחקר על סופרים שוייצרים יהודיים. הספר בגרמנית כך שבעיקר יכולתי לקרוא כותרות והערות והתרשמתי מאד מהדמויות והיקף היצירה.
שירתו של רפאל, מאד קצבית, ובדרך כלל יש בה סיפור. היא מיועדת להישמע על במה , להיות הופעה. זאת שירה בה מעורבים המילים, הגוף והקול.

רפאל ניומן ואני עברנו בשלושה ימים כמה חוויות משותפות מצד אחד מאד פואטיות ומצד שני גם פוליטיות. סיפור נוסף על מקומה של השפה כביטוי לזהות לאומית ולאומנית ומצד שני, מה קורה לשפה כאשר היא מזוהה עם האויב. דיברנו על השירה, על הזהות ועל הסיפור של בני דורנו. אתם מוזמנים radio.melitz.org

onight at 6pm Israel Watch will be enthralling with the poet, researcher, writer and musician Rafael Newman born in Canada living in Zurich Switzerland. The meeting is part of "Coffee in Two Eyes, Hava Pinhas-Cohen talks with Jewish writers from around the world." Cooperation of the Writers Association and Radio Melitz.
I met Rafael Newman in Kosovo in 2019, and received poems and a research book on Jewish Swiss writers. The book is in German so I could mainly read titles and comments and was very impressed with the characters and the scope of the work.
Raphael's vocals are very rhythmic and usually have a story. It is meant to be played on .stage, to be a performance. It is poetry that involves words, body and voice.
 Raphael Newman and I went through some shared experiences on one hand with very poetic and political on the other. It is another story about the place of language as an expression of national and national identity and on the other hand, what happens to language when it is identified with the enemy. We talked about the poetry, the identity and the story of our contemporaries. You are invited
radio.melitz.org

https://www.3quarksdaily.com/3quarksdaily/author/rnewman

אגדה של הגדה

בכפר קטן ועתיק בצפון יוגוסלביה של אותם הימים, היא קרואטיה של היום  בתוך הרים מיוערים ולא הרחק מנמל גדול בשם רייקה על חוף הים האדריאטי, שם גרה לה אנה חיים קוזלוביץ', אמנית קרמיקה ידועה.

 יום אחד בשעה שטיילנו דניאלה ואני ברחובות בלגרד  ראיתי על אוזניה זוג עגילים בצבע כחול כהה ולהם שולי זהב ובמרכזו של כל עגיל הייתה צורה מוזהבת שהזכירה לי את האות "ש", שאלתי את דניאלה :

"מאין העגילים המיוחדים האלה? "

והיא ענתה: "הו, אלה עגילים שרק אנה חיים יודעת לעשות כמותם"

"מי זאת אנה חיים"? שאלתי

"אנה , זו אישה יקרה וסיפור מיוחד" ענתה לי.

לאחר ששמעתי מפיה את הסיפור, החלטתי ללכת ולפגוש את אנה חיים ולהבין מה הסיפור מאחורי העגילים שבליבם ש מוזהבת.

**

יומיים רצופים נסעתי ברכבות ובאוטובוסים מתנשפים עד שירדתי מאוטובוס ישן וגונח בכיכר המרכזית של הכפר בהרים שמעל המפרץ . התחנה, מול כנסייה עתיקה שמולה יש מסעדה קטנה שם יושבו אנשי המקום בשעות אחר הצהריים על כסאות קש נמוכים ושותו קפה שחור ממותק היטב בספלים קטנים וקצת יין או משקה חריף בכוסות זכוכית. נכנסתי למסעדה וחיפשתי מישהו מקומי לשאול אותו על אנה.

מאחורי הדלפק  ראיתי את בעלת המסעדה ופניתי אליה . עודי שואלת והגברת מולי מחייכת ותופסת בין אצבעותיה תכשיט קטן המונח על צווארה תכשיט קרמיקה צבעונית והנה אני מזהה רקע כחול מכחול שלוש אותיות עבריות מוזהבות  מ צ א  שלוש אותיות בודדות בתוך צבע כמו צבעו של הים במעמקיו, כחול שיש בו סוד. ראתה הגברת את מבטי הנעוץ בתכשיט השתעשעה בו וחייכה, כאשר הרימה את התכשיט ראיתי שמאחוריו נח על ליבה צלב זהב קטן ומכאן הבנתי שהאותיות העבריות אינן מעידות דווקא על יהדותה. למרות שלא הייתה ביננו שפה משותפת הייתה ביננו הבנה שאנו מדברות באותה אישה. " הו, אנה…?" חייכה והצביעה על ה"מצא" והסבירה בתנועת ידיים כיצד להגיע לחצרה של אנה.

הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי שהיה לא יותר משביל צר מרוצף אבנים קטנות וחלקות ומשני צידיו קירות בתי אבן עם חלונות גדולים המוצלים בתריסי עץ ירוקים או תכולים מדי פעם דלתות ברזל מעידות כניסה לחצר פנימית. בפיתול הראשון היה עלי לפנות שמאלה לתוך רחוב צדדי וקצר שם מצאתי את החצר של אנה וסימן היה לי שעל דלתה היה שלט קרמיקה באותו צבע כחול עמוק שראיתי בעגיליה של דניאלה ועיטור של ציור עלה גפן מיוחד ומסולסל היה בשולי השלט על הדלת.

בתוך החצר שולחן עץ לבן לידו ישבה אנה ובעלה גיאורגי. אנה אישה יפה ששערה הצהוב אסוף לאחור ומוך פניה העגולים זורחות זוג עיניים כחולות ולהן מבט שובב כאילו זו ילדה המציצה מתוכה. לאחר שימחת הפגישה לקחה אותי אנה לסטודיו שלה, חדר קטן בחצר שבו אובניים ותנור ענק לשריפת החומר, שולחן גדול במרכז החדר ועליו מונחים כלי חומר בצבע אדמה ואחרים הצבועים למחצה, צורות בערמות המושלכות לכאורה כלאחר יד. הריחות והצבעים היו כה חזקים שלרגע חשתי סחרחורת אט אט הבחנתי שעל השולחן בין כלים רבים היו מונחים ריבועי קרמיקה בגדלים שונים

בכל אחת מצלעות המרובעים מעוטרת בסמלים מוכרים פעמים מנורה ופעמים מגן דוד או זוג פמוטות אך בעיקר מנורות. מנורות שבעת קנים בצבע זהב בכל פעם על רקע שונה. באחת המנורות ראיתי קישוטי רימונים ובשניה עיטורי כפתור ופרח כמו שהכרתי מהפסיפס העתיק שבעמק בית – שאן. אך מה מנורת בית המקדש מבית הכנסת שבעמק בית שאן ולכפר גויי שבצפון יוגוסלביה…

עודי תוהה על הדברים האלה ואנה החלה מסבירה לי בשטף שיחה כי מרובעי קרמיקה אלה הם פריטים שימושים למשרד וזה חלק מתערוכה גדולה שנדדה בעולם וביקרה   גם ביפן ובארה"ב. שאלתי אותה:

"האם את מתכוונת לומר שאי שם ביפן יושב מנהל מפעל ועל שולחנו מונח ריבוע קרמיקה המחזיק ניירותיו ועליו מנורת בית המקדש?"

"כן," השיבה "מכרתי הרבה מאלה" וחייכה. לאחר רגע שאלה אותי בחשש

"האם את חושבת שמנורה אינה יפה לקישוט?"

"לא, לא," התנצלתי "המנורה היא קישוט יפה מאוד, אבל…" לא ידעתי איך להסביר לה שבעיניי זהו סמל יהודי בעל משמעות רבה היא מסמל את בית המקדש ואת התקווה לגאולה ומוזר הדבר בעיני שתהיה קישוט משרדי סתם.

"ראי המנורה היא כמו עץ…" נכנסה אנה בדבריה עוד בטרם סיימתי מחשבותיי.. "עץ החיים ושם משפחתי: חיים. אלא, שכל משפחתי: אימי, אבי, אחי וילדיו הקטנים, כולם, הלכו אצל הגרמנים. אחרי שתיקה קלה המשיכה:

רק אחותי הקטנה נשארה לי מהמשפחה, לאחר שחכתה לאימא שתחזור מה"טרנספר" ואמה אכזבה אותה  ולא חזרה לקחת אותה כפי שהבטיחה, היא נפרדה מהיהדות ומהיהודים, היא לא רצתה לשמוע יותר או לדעת מהם. אבל אני, כאן קרצה לעברי אנה, אני מלמדת את הבן שלה, שאנחנו יהודים, השנה שלחתי אותו לפירובץ למחנה קיץ של הקהילה היהודית והוא יודע את האלפבית בעברית."

אנה סובבה את הקוביה והראתה את תחתיתה הבלתי צבועה שם הייתה חתימת האמן שלה : חנה חיים.

פנינו לחצר וישבנו ליד שולחן הקש שתינו קפה שחור ואכלנו גבינת עזים טרייה מהכפר. ספרתי להם קצת על הארץ והנה מבטי קלט תליון מתנדנד על צווארו של גיאורגי, תכשיט קרמיקה מאלה שמעצבת אנה אימצתי את עיני לראות את הכתוב ולאחר מאמץ הצלחתי לקרוא ארבע אותיות עבריות. ב, צ , א, ת, ניסיתי לצרפן ולא קיבלתי מילה בעלת משמעות מקובלת זו מילה בסמיכות וחסרה לי זו שתבוא בעקבותיה. תמהתי.

והאותיות מה יפות אותיות זהב על רקע כחול עמוק ובשולי התליון עיטור צמחי כשריגי גפן. שאלתי את אנה: "האם יש לך תכשיטים נוספים מהסוג התלוי על צווארו של גיאורגי?"

אנה יצאה מהחדר בשמחה והביאה מגש קטיפה עליו תליונים ועגילים טבעות וצמידים חגיגה של צורות וצבעים ועל כמעט כולם מופיעות אותיות עבריות בכתב מרובע מיוחד. על זוג עגילים בסגול הופיעו שתי אותיות: הא על תליון אחר הופיעה המילה: לפיכך, על טבעת ירוקה הופיעה מנורה ובין שני צידי רגלה הופיעה : מה. על מתלה מאורך לקישוט ותליה על קיר הופיעו שתי מילים : רבן גמליאל האות ל' האחורנה בשם התחברה לרגלה של הא' בצורה מיוחדת כאילו לא נמצא מקום על לוח הקרמיקה המקושט. החלו האותיות והמילים מרצדים פורחים וקופצים מול עיני חשתי כאילו סחרחורת תוקפת אותי. מה עושות מילים עבריות מנותקות ומיותמות על מגש קטיפה שחור?.. ואנה בשמחה מוציאה מדי רגע תכשיט נוסף ומספרת על העתקים דומים לו המפוזרים בעולם, מוסיפה ומספרת על יופיין של האותיות הרבועות על נציגותיו של העם העתיק בעולם. עלתה בראשי התמונה של הגברת הנחמדה מהמסעדה עם תליון מ, צ ,א  שמתחתיו הסתתר צלב זהב.

 "אנה, אולי יש לך ספרים בעברית?" שאלתי

"יש. אחד." ענתה.

עודה מדברת וכבר רצה במעלה המדרגות ונעלמה באחד החדרים. כעבור רגע שבה ובידה חבילה עטופה בניירות לבנים שכבה על גבי שכבה כמו תינוק עטוף היטב ועל כולם עוטפת מפה רקומה בפרחים צבעוניים. בחרדה ובזהירות רבה פתחנו את העטיפות המרובות ומתחת ניגלה  ספר ישן . פתחתי אותו בזהירות מתוך חשש שיקרע או יתפורר וכשפתחתי את הכריכה גיליתי העתק יפהפה של הגדת סרייבו העתיקה.

"מה נשאר לי מההורים שלי?, כמעט שום דבר. והוסיפה: השם שלי וההגדה שהייתה מוסתרת במרתף עם כלי הפסח של אימא.  אחרי שהמשפחה הלכה למחנה ריכוז, השכנים שלנו לקחו את כל כלי הכסף והצלחות היפות של החג, הכל הם לקחו. גם את הבית. כשחזרנו  אחותי ואני אחרי המלחמה ממקום המסתור שלנו בכפר וחיפשנו את הבית,  ילד בן גילי, בן השכנים שלנו, קרא לי אליו הביתה ואמר ששמר בשבילי ספר שאימא שלו לקחה בין כל הכלים והחפצים, ספר, הוא אמר. ההורים שלו, הם השכנים שלנו, לא הבינו מה זה הספר הזה ואולי אפילו פחדו שמישהו ימצא את הספר , יראה את האותיות העבריות ויאשים אותם בהחזקה של  חומר תעמולה ציוני.  אולי משום כן , הוא שמח להיפטר מהספר הזה".

ישבנו על השטיח במרכז החדר וסתם כך באמצע חודש אלול קראתי באזני אנה ובעלה את סיפור יציאת מצרים. אותה הגדה מהמאה ה-14 לספירה שיהודי ספרד נשאו איתם בבריחתם בזמן גירוש ספרד ובה רבן גמליאל איש גבה קומה ויפה עיניים שלו זקן ארוך יושב לפני תלמידיו הקטנים ממנו בגודלם כי קטנים הם ממנו בחשיבותם על פי דרכי התיאור של הימים ההם. ומקשיבים לו בעיניים כלות ובידיהם ספרי לימוד.

 ולאחר רגע של שתיקה בחדר, הוסיפה ואמרה, את יודעת, עכשיו אחרי שסיפרת לי על יציאת מצרים, אז אולי זה באמת חומר ציוני מסוכן. זה חזרה של  היהודים מגלות לארץ  ישראל." אמרה אנה.

ישבתי אצל אנה עוד ימים ספורים והתבוננתי בעבודתה בסטודיו לעבודות קרמיקה . היא ביקשה שאסביר ואפרש לה את המילים שבחרה בהן לעטר את תכשיטיה שעשו להם מוניטין בעולם .

מאז יש לי עגילים כחולים ועליהם שברי מילים כמו:" רבן" ו"לפיכך" או "מרור" ו"מצה"   וטבעת קרמיקה ועליה המילה: מצא.

מאז שפגשתי את אנה קוזלוביץ חיים  הגדת סרייבו שלי התרחבה מהפסח אל כל ימי השנה.

Burning with my scalding fire and I can’t reach the silence

slovenia august- september 2011 068

Piran , August 2011. starting translating

 From the Foreign to the known

Lately, a five year work ended, of translation, study, conversation and editing of the anthology of contemporary Slovenian poetry in Hebrew. This is a moment of great satisfaction from the very existence of a book of this kind, and from the fact that I embarked on a personal as well as a group journey, rife with obstacles, and overcame it. However, following the end of the journey and the editing, I realized, that this is more than a book. It was a journey into a foreign culture, into a foreign country, to make it known, and perhaps into the self. To that which is visible and invisible in language. Slovenia in general and Ljubljana, its capital city, in particular, were not meaningful in my or my family’s biography. Other places in Europe, especially in the Balkans, are meaningful. However, last summer I was the guest of honor at the three days “Jewish Languages” Festival, at the Mini teater in Ljubljana. It dawned on me, that somehow, Ljubljana has become a place for me. A point in the world fraught with meaning, a place of biographical, social, and cultural associations. A place where love may reside. And, talking about love, Ljubljana means “Love.” In other words, people may live in 8 Hagfen St. Love. Some would exclude Slovenia from the Balkans, being situated north, bordering on Italy and Austria, and never been a part of the Ottoman Empire, but part of the Austro-Hungarian one, as other central European countries. Poetry and the language brought me to her.

My voyage began with the poetry festival in Vilenica in 1998, one of the worst years in my life. Yossi, my man, was very sick, the girls were young, and life shook in unknown rhythms toward the unknown. Being invited to the festival, among the poets inaugurating it in the karst cave, was like the hand of the almighty, showing me that a wider world awaits around the corner, that poetry goes beyond the local swamp, it is a borderless world of words, a place of love. Years later, in 2016, the circle would close, by the labor of translation, which is occasionally a labor of love to poet friends, to poetry and to the meeting of languages and cultures. This is a boundless attraction, and this too became one of the most difficult years of my life, a crossroad of life and death, of the possible and impossible.

One of the poems I was asked to read and translate was written by Tomaž Šalamun:

JONAH

how does the sun set?
like snow
what color is the sea?
large
Jonah are you salty?
I’m salty
Jonah are you a flag?
I’m a flag
the fireflies rest now

what are stones like?
green
how do little dogs play?
like flowers
Jonah are you a fish?
I’m a fish
Jonah are you a sea urchin?
I’m a sea urchin
listen to the flow

Jonah is the roe running through the woods
Jonah is the mountain breathing
Jonah is all the houses
have you ever heard such a rainbow?
what is the dew like?
are you asleep?

slovenia august- september 2011 009

Barbara Pogacnik, Piran, August 2011

While reading the poem, I felt it touching the pupil of my Jewish anxiety, even if written in a foreign language and relating to another people. One day during the festival we spent in Ljubljana, reading poetry in a library/book store, when an Austrian poet, writing in Slovenian (an interesting complication by itself, giving up a great language like German for a minor language) pulled my sleeve, saying: “You must read this poet,” pointing at a book by Srečko Kosovel, 1904 – 1926, and testifying about himself that since stumbling on this Slovenian poet, he began reading Slovenian poetry, and eventually writing in it. The poem which attracted my attention, and I translated later, is among the first in the anthology: “Ljubljana is asleep:”

In red chaos a new humanity
is approaching! Ljubljana is asleep.
Europe is dying in a red light.
The phone lines are all dead.
Oh, but this one is cordless.
A blind horse.
[As if your eyes were from
Italian paintings.]
White towers rise
out of dun walls.
The flood.
Europe is stepping into a grave.
We come with a hurricane.
With poison gasses.
[Your lips are like strawberries.]
Ljubljana is asleep.
On the tram the conductor is asleep
Slovenski narod
is read in the Europa cafe.
The clicking of billiard halls.

 

An expressionist poem, prophetic in my eyes, written a long time before World War II, foreseeing Classical Europe’s death, due its loss of values and morality. Needless to say, I bought the book, and went searching for Europa café, still in existence, as well as the newspaper mentioned in the poem.

  1. A synagogue wakes up in the theater

Imagine, a Sabbath Eve, you receive an invitation to a premiere of a known Roman tragedy at the Mini teater. People are thronging in their Sunday clothes, to an evening of theater, “Thyestes” by Seneca, a Roman philosopher and playwright. The audience is invited to the narrow colorful alley, blossoming with the flowers planted by Rubi along the lane leading to the theater. The show begins outside, where the actors, clad in Roman togas, shouting to the beating of drums, as the audience walk along into the small, well-groomed, hall.

From the entrance to the lobby one may see a lovely sign hanging on the gate, announcing “A Jewish Cultural Center.” Another exit is leading via a flight of stairs to a small synagogue, within it a Holy Ark, a table serving as a pulpit, some formularies and prayer books. The synagogue is active on Sabbath eves and mornings. One may imagine that Kabalat Shabbat begins earlier, perhaps at six or seven o’clock, and following the service, the participants exit the synagogue and enter the theater. This is only my imagination, since, actually, a small museum, adjacent to the synagogue is slowly amassing information and items belonging to the vanished Jewish community. Most important is the memorial corner, where photographs of deportations to concentration camps and names of the martyrs are endlessly displayed on a digital display. In fact, the synagogue only functions during the summer months. Rabbi Haddad conducts Sabbath services, and if some Israeli visitors arrive at the closed gate, Rubi instructs them to please knock on the Mini teatar’s door, Krizevniska ulica 1, someone will open the synagogue and museum’s door.

Well, this was the current state of affairs greeting me on September 2016 in Ljubljana. I arrived at the invitation of Robert Waltl, owner and manager of the Mini teater in the old town, next to the river, in a seventeen century renovated residential building. Some floors around a common yard, letting the light enter the various spaces, thus allowing eye contact among all floors. One half of the building was renovated as a theater hall. Above it one climbs a spiral staircase to the theater office and Robert’s office, and one more to a set of guest rooms: hosting visiting directors and actors, a makeup artist or a soundman. There I stayed with my daughter, living above the theater, listening to the sounds of rehearsals, the music, the stage.

The background noises made us feel like in a continuous play having its own logic, interrupted formally by ushers standing at the doors, tearing the tabs off tickets. But for me the show went on without any interruption. The lobby became a home for me. Women and men blended in it, musicians and actors. The Mini teater lobby is the space where I was invited in March 2015, when I stayed for ten days in the apartment of the Slovene Writers Association, a small flat in a suburban housing project built in the communist period. Then, I used to walk each morning from the suburb, along the river to Barbara’s house, my partner in translating and editing. In those days we worked on the anthology, for many hours on each poem, source versus translation, line after line, examining the accuracy of the translation and editing, each day from morning till evening. Walking along the river, and the evening hours spent with our poet colleagues in coffee houses, were my relief. On Sabbath eve I was invited along with Barbara and friends, the translators of the anthology, to a Kabalat Shabat, at the Mini teater. There to be introduced to Robert and Polona, and to the imaginary Jewish cultural center, then emerging.

The lobby was decorated with art works collected meticulously and with love, a personal collection, including candlesticks, a large seven stalks Menorah stood on the window sill, a Hanukkah candlestick, and the Holy Scriptures in the cabinet. We sat around a table covered by a white cloth, having tea or coffee, telling stories. Polona Juh – a famous actor in Slovenia’s National Theater and the Mini teater, and a close friend of Robert Waltl – is from a Jewish Italian descent, whose appearance is dramatic and humorous and her speech is interspersed with Yiddish and Hebrew. In those days she was staging a monolog by Mendelsohn’s sister. Around the table sat…., our partners in translating the anthology, Barbara Pogačnik and me.

We did not pray around the table, but conducted a Saturday eve festive conversation. Robert Waltl does not regard himself as Jewish, but is committed to establish a home for the Jewish community of Ljubljana. He described what motivated him to establish a synagogue and a Jewish cultural center. Years earlier, he received letters inquiring about the fate of his Jewish family, prior and during the Second World War. With his typical smile he said that the whole thing was like a bad joke in his eyes, he used to tear the letters and forget all about them. In recent years Jewish colleagues approached him again and again, asking for his help in establishing a Jewish center. Finally, he decided to help by clearing a space in the theater for Jewish events.

Rubi began by declaring a Hanukkah candle lighting ceremony in the Mini theater. Rabbi Uriel Haddad, Chabad’s representative in Trieste, heard about the new activity and joined it. Naturally, members of the Jewish community and friends began celebrating Hanukkah and Purim. Both holidays, with their carnival atmosphere, were natural to the theater atmosphere, and convenient for everybody, thus, after decades of silence in Ljubljana, a renewed Jewish life was celebrated in the theater’s lobby. The theater’s lobby became a venue for celebrations.

One day, Rabbi Haddad called Robert, telling him that a Passover Seder should be celebrated, a traditional table should be prepared, matzos, etc. Robert should announce the Seder, and prepare the table. Robert, with his typical smile, half wonder half humorous, told us about setting the table with the theater’s magnificent cutlery set. However, upon arriving the rabbi asked him to replace it with a disposable cutlery. Robert turned to me, asking for explanations.

Since asking, Robert learnt a lot about holy days and praying. He bought the other half of the building, old and deteriorating, hoping to arrange for its renovation. On the second floor, a room is already defined as a synagogue, and an association maintains a “Jewish Cultural Center” in Ljubljana, announcing itself proudly on the main door of the Mini teater. Despite the establishment of the center and the initial functioning of the synagogue, a big step from a total to a partial vacuum, Rubi says: “Sometimes I am so depressed and tired, not knowing how to advance, suddenly, a small light appears, and I feel committed again. Currently I am encouraged for a good reason, because on January 27, the Jewish Community Memorial Day, a new digital display will be inaugurated, displaying the Jewish presence in Ljubljana and Slovenia, the first step in Ljubljana of which I am very proud. I hope that the museum shall preserve the names of the dead, and host educational activities. I expect it to be filled with poetry, and supportive friends.” When a stage exists, literally and metaphorically, things occur very fast. Professor Katja Schmidt, Born in Maribor, who lives in Madrid, an expert on Ladino, told me enthusiastically about translating Asher Kravitz’s play, “The Jewish dog.” The play describes the Holocaust from a dog’s point of view. A dog, Cyrus his name, finding itself at the home of a Nazi officer, following the deportation of its Jewish owners to a concentration camp. The play shall be presented at the Mini teater, on the Holocaust Memorial Day, January 27. Thus, people exposed to the Jewish-Slovenian association, can express themselves at Rubi’s who opened the doors of the Mini teater to Jewish and Israeli culture.

And perhaps the association of the theater with the Jewish center is no wonder. Survivors of Ljubljana’s Jewish community still remember a poet and writer who was also a well-known actor in Ljubljana Puppet Theatre, Berta Bojetu Boeta. Some of her poems were translated by her son, Klemen Jelinčič Boeta, for the anthology. I knew about the talented and beautiful actress, even before knowing anything about the Jewish community of Ljubljana. She died young, leaving behind a poetry manuscript. The following is one of her poems, written in her unique syntax.

 

  1. The bridgeable tension between what is and what is not

Initially, my work on the anthology was mainly in translating, alongside other poets, colleagues, getting to know them, without paying attention to their origin or mine, to Slovenian or to Hebrew, and mainly disregarding the issue of identity. I thought that it is possible to remain in the domain of poetry and culture, without dwelling on questions of identity and Jewishness. However, apparently the very meeting of Slovenian and Hebrew summons people and issues, thus we began conversing, which led to me learning to know Ljubljana, its cultural and human richness. A layer began uncovering, whose essence is the meeting between what is, and what is not. A huge absence. Jews lived here, not any more. Behind, they left their marks, their outlines, their memories. The absence of Jews is part of the collective experience of post-World War Two, part of the city’s implicit silence about their being and disappearance.

The streets where they lived, remained, the houses, are still there, the synagogue remained but serves other purposes. Physically nothing changed, but the people, the families, the spoken language, the books read, all these disappeared. In the lobby of the improvised synagogue there is a memorial display for those killed in the holocaust. A name list of Slovenian Jews, taken to the camps, never to return.

Standing in front of the digital display and the alternating names, names of men, women, children, babies, old people, all gone, I noted to myself that this is a new and recurring motif, all over the Balkans. Not far from Ljubljana, just a short drive, in Zagreb, Croatia’s capital, a Jewish museum opened recently, also displaying a list of names. In Skopje, the capital of Macedonia, a Jewish museum opened, describing and preserving the story of the Spanish Jews, from their expulsion in 1492 and dispersion all over the Balkans, under the Ottoman Empire, until their extermination by the Nazis in 1944. At the entrance to the Jewish museum in, in Skopje main square, a tree stands, but instead of leaves it is covered with photographs of members of the Jewish community of Bitola, smiling faces, women, girls, men, babies, old men and women. By an order of the Bulgarian police, all had their photographs taken at a local photography shop, a passport photograph each, with their names written in its margins. Date of birth, profession, and address. All had their photographs taken, unknowing the purpose of the community album kept by the Bulgarian police. On March 7, 1944 the riddle was solved, but too late. The whole community was led to its extermination. Today one may note from a historical perspective: the Spanish expulsion ended by extermination.

 

Poetry in a karst cave

I arrived first in Ljubljana in September 1998, on my way to a poetry festival in Vilenica, west Slovenia. Curious as usual about the fate of the Jews in the former Yugoslavia, I asked about Jews or a synagogue in town. I was told that there are very few, a tiny community, and no synagogue. There was a congregation place, which I did not manage to visit. I knew that Slovenia’s Jewry disappeared in Mauthausen and Treblinka, that after the war only a few of them returned. The huge absence, in middle Europe, and the absence is great. Who listens to the voice of absence, and who forgets or causes to forget?

Veno Taufer, the veteran Slovenian poet, born in 1933, invited me to read at the festival, to open the festival by reading poetry in a big karst cave in northwestern Slovenia. For the Slovenians, reading poetry in the karst cave, is more than an exotic experience. For them, this is a dialog with their past, with the period, when under communist rule they were forbidden to speak their language, and forced to speak Serbo-Croatian. These caves are where they could sing and speak in their own language. The Slovenians are a small people of two millions only, a small country between Italy in the north, the Austro-Hungarian Empire in the north and Croatia in the south. Slovenia has never been independent, only after the civil war in Yugoslavia, and its disintegration, did it gain its independence. For centuries under foreign rule, the Slovenian language had a special status, for language is identity, setting the political boundaries of a country. In 1985, Veno Taufer established the International Poetry Festival in Vilenica, an act whose meaning was a cultural, linguistic separation of Slovenia from the other nations of Yugoslavia, namely, the language serving as a political tool to create a national identity.

In his poem, Sarajevo, Taufer writes:  SARAJEVO

two thousand years in the library books maps
in flames the wind carries leaves away from memory
blood sticks letters and pages in stiff fingers

pens tremble as the sound of the spheres reaches the listening
who have only commentaries to resist death
the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo

sinks with one of those ships in that list in the poem
the elements crumble water disperses into noxious vapours
flames petrify to ash and cold

stone rots to dust swallowed by mud in the depths
the disgusting lips of cracks suck the shredded air
where trees grew the wailing is degraded to drooling

the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo
sinks with one of those ships in that list in the poem
surviving scribes blinded by the seasons' explosion

scrabble for shards of letters and scraps of parchment
to write down in brief what the ancients already
repeated in the terrible mystery of their fragments

the word couples with mortal flesh to survive
the age pursuing the shot to the heart struck by the echo in sarajevo
sinks with one of those ships in that list in the poem

November 1993

Translated by Michael Scammell & author

Neither arms, nor demonstrations, wars or borders, but language sets identity. Barbara Pogačnik, the Slovenian poet and translator describes these days:

" A question, so much alike the statistic criteria in the era of an oligarchic capitalism, and so improbable to ask in Slovenia during the days in 1990 and 1991, just before the tiny country got its independency. It was Slovenian poets and writers who, in the times of anguish, when no one knew if this part of land, somehow lost on the map of the world, if the countryside with blades of grass in front of the houses on the crossroads of Central Europe and the Mediterranean, was going to be swept into a Balkan war, it was them who were giving people the reason to hope and believe to a possibility of existence. Today, many other professions raise the attention of people, a Slovenian politician can preside the EU, compete for the function of Secretary-General of the United Nations or for example the president of the UEFA – but not even thirty years ago, poets were the only real substance of this community, they were the ones who meant hope, constituting the reason that could be defended, they almost seemed a kind of prophets, their readings were listened to by thousands. I can still recall their modest grey faces in front of the grey faces of a two million nation – a nation raised for centuries under the Austrian monarchic regime, and later learning to swim in the chaotic brotherhood of the Balkans – I can still recall Dane Zajc reading his lines »And, in the silence of the night, I heard / someone kill the birds in the garden… «, and above all, I can recall how poetry was then incomparable to any other human activity, how far more important it seemed than any other kind of speech. It was an essential word of survival: a lot of nations in the world do not get this chance. Also, a lot of world`s poets and writers do not get the chance to play such a role. People forget the mission of poets in times of peace and prosperity. They throw poetry away like some used toy from childhood that no longer has its charm. Still, poetry remains, hidden in some place, waiting for its time to help and rescue. "

Even before knowing the details of this poetry, I sensed the central role of poetry in the Slovenian experience, the closeness to Hebrew, another language which maintained the affinity of identity and belonging among various Jews in different generations, who, dispersed among the nations, spoke the language, prayed in it, inscribed it on their tombstones, named their children in it, preserving the language as the language preserved them. The Vilenica festival takes place in the Lipica Stud Farm, where white horses are bred for centuries; a legacy of the Austro-Hungarian Empire, which used Slovenian lands in an imperialistic manner. A green expanse of green meadows fenced by white fences. And in the most difficult days of 1998, when Yossi my husband fought for his life, and I lived in dread of the approaching death, Veno Taufer, and the junction of limitless poetry endowed me with energy and faith in me and in Poetry:

 

A place where the benches speak poetry

The Mini teater is situated in Krizevniska ulica, a narrow alley climbing from the river, paved with old stones. The theater is at number 1, and the synagogue and the Jewish Cultural Center at number 3. One day, while climbing the alley, I noticed a white note, handwritten, glued to the wicket of an old door. It reads: here lived the poet Srečko Kosovel. The anthology’s name, “Burning with my scalding fire and I can’t reach the silence,” is taken from one his poems, and the anthology opens with poems of the prophet, the brave poet. From here he saw Ljubljana, a town in decay, calling her “dying,” as if to say: love is dying. I kept climbing, and could not ignore the benches along the alley, painted white, their wooden planks inscribed with verses of poetry. Benches speaking poetry. These lines are taken from Milan Dekleva’s poems. I knew Dekleva (1946 – 2016), who wrote about everyday situations with a philosophical touch, combining humor and irony. His friend found a way to preserve his presence by verses traveling from his books to the walls and benches…. Today I feel that his verses traveled from Slovenian into the Hebrew anthology. I thought, how good it is for the poets that the city and its streets keep their memory. The verses lead to the theater and to the Jewish Cultural Center.

Lately the anthology was published. A whole world, among the lines, perhaps a journey toward home. The journey began with the acquaintance of the poet and editor Barbara Pogačnik, who invited me to a workshop of poetry translating in Piran, a small medieval port town on the coast of the Adriatic Sea. For ten days we stayed there, poets in various languages, with Slovenian poets, translating each other. Our labor yielded translations and friendships. Following the workshop I suggested to prepare a small representative anthology of twelve poets. I had nothing else in mind. But Barbara surprised me with a meticulous blueprint, including six generations of poets, chronologically and by schools. Editing was done in Slovenian, English, and occasionally in French. I was impressed by her meticulousness, and could not refuse or reduce the size of the anthology. While translating, a whole world spread before my eyes, like a fan. A world bearing witness of a people speaking the language, singing the poetry. Like Hebrew poetry, Slovenian poetry carries on its back a heavy responsibility for the integrity of the nation, for its continuity, its identity.

It is evident that the older generation, the founders of modern poetry, until the end of the 1990’s, tend to write national or political poetry, symbolic poetry. Few women are among them. The reader may observe that more female voices are heard among the younger generation; that after the 1990’s when national responsibility no longer burdened them, the presence of women poets is increasing, as well as of personal poetry, family life, life at home and urban experiences. Thus, Essad Babcic, a native of Bosnia (1965) and a poet with a strong social awareness, can write a minimalist, universal ars-poetic poems and dweals with relations with his father, Or Maya Vidmar who writes poem about Itzak .Veronika Dintinjana (1977), a physician and artistic director of a young poets’ festival, wrote a poem about the mythical Veronica, who stood by the side of the road, wiping with a linen kerchief the face of Jesus carrying the cross. The poem reveals the landscapes of the country, of Jerusalem, as seen by a person who only visited Jerusalem in her imagination….

The poems were placed in my hands by Barbara Pogačnik, a beautiful poet and translator, whose love of Slovenian poetry, led me among people, manuscripts, alleys and coffee shops, but most of all to myself in a way I thought impossible.

 

 

 

 

אגו, מחזה לא רק על האגו של הסופר

"יש עצבונות אינטימיים שאיננו יודעים להבחין בהם, בגלל הדקוייות שבהם ובגלל היסודות אשר מסתננים לתוכם: אם הם מן הנפש או מן הגןף, אם הם התחושה הרעה מכך שאתה חש את חוסר התועלת של החיים, או אם זו הרגשה הרעה העולה מתהום גופפנית כלשהי – מן הקיבה, מן הכבד או מן המוח. כמה פעמים מתערפלת עלי ההכרה ההמונית על עצמי.. כמה פעמים כואב לי להיות קיים.. " פרננדו פסואה  מתוך ספר האי-נחת, עמ 167 בתרגום יורם מלצר.

אגו, מחזה מאת קרל דג'רסי, קומדיה מוסיקלית העולה בימים אלה על ידי קבוצת התיאטרון הירושלמי, בבית מזי"א בירושלים. עיבוד ובימוי : גבריאלה לב.

הלכתי לראות את ההצגה מבלי לדעת למה לצפות. קבוצת התיאטרון הירושלמי מוכרת ומזוהה כתיאטרון המעלה מחזות מקוריים המבוססים על מקורות יהודיים. ופעמים רבות המחזות עוסקים בחומרים נשיים (פמיניזם יהודי) כמו מעשה ברוריא, אסתר, שרה, סוטה . להפתעתי, הפעם מדובר במחזה מתורגם מאנגלית (תרגום: יואב מיכאלי) ואין לו כל נגיעה ביהדות, אלא אחד מהגיבורים שאינם נוכחים על הבמה אך נוכחים מאד  הוא היהודי, זיגמונד פרויד. אם כי, יש להניח שגם אחד הגיברוים: הפסיכולוג תיאודור הופמן, הוא יהודי על פי שמו.  כך שעצם נוכחותו של המחזה על במת קבוצת התיאטרון היהתה הפתעה גמורה. ההצגה מתנהלת בקצב מהיר, מלווה במוסיקת ה"ביג בנד"  ושירים המזוהים עם ניו יורק ושירי שנות הארבעים,  במשחק מוגזם, קריקטוריסטי, אך מעוצב להפליא. מוקפד מאד בתנועות ובתלבושות. מעברים מהירים בין הסצנות ומדיאלוגים לשירים. מקור ההשראה והרפרנס התרבותי הוא לשנות הארבעים והחמישים של הוליווד. כאשר רומנטיקה , פשע, ושפה "פסיכולוגיסטית" משמשים בעירבוביה. המחזה לכאורה מסופר בשפה ריאליסטית, אך, לא כך הם פני הדברים, העלילה בונה ציר אלטרנטיבי המאפשר מעברים מעולם החיים לעולם המתים וחזרה. עצם קיומו של חדר הפסיכולוג, מהווה עולם אלטרנטיבי שם קורים דברים במקביל לעולם ה"אמיתי" עליו מספרים לפסיכולוג. אך גם שם משתנים הכללים, שכן, לא לגמרי ברור מי המטופל ומי המטפל. זוהי קומדיה שנונה מאד במישור המילולי, מלאת חוש הומור אינטלקטואלית מאד ומלווה במשחקי מילים שלא תמיד עוברים טוב משפה לשפה.

המחזה מתרחש בשנות השלושים של המאה שעברה, בחדר הקליניקה של פסיכולוג  צעיר, תיאודור הופמן המגולם על ידי עידו יונה -ימין , יש לו מטופל יוצא דופן, סופר בשם סטפאן מארקס שמשחק ערן בוהם, שסופר  הוציא עד כה שלושה עשר רבי מכר לאור, מטופל  שבאמצע הטיפול מבקש את נפשו למות ומטביע עצמו וחוזר לקליניקה כ"מת -חי".  הדמות השלישית היא של מרים, אשתו -אלמנתו של סטפאן מארקס . מרים היא גם שפית בעלת חברת קייטריניג ,שמשחקת אותה צהלה מיכאלי בכשרון רב. שלוש הדמויות מלוות על ידי שתי בנות מקהלה הנוכחות מאד על הבמה ומנהלות דיאלוג ישיר עם הקהל והדמויות ודמות נוספת היא של הנגן , שהוא גם המשורר פרננדו פסואה , עופר שלחין, המהווה  מקור השארה להחלטתו של הסופר סטפאן מארקס העסוק ללא הרף בשאלה, מהם החיים האמיתיים של הסופר, בחייו, או אחרי מותו, כשיצירתו מתקיימת מעבר לעצמו. המחזה מתנהל בשנים בהן פרויד היה בשיא נוכחותו ותורתו היתה תגלית רפואית גדולה.  בשנים בהן כתיבה פסיכולוגיסטית היתה התגלמות של חדשנות וחקר האמת , מאחר והתלבושות, התפאורה והמוסיקה יוצרים את אשליית הזמן, הדברים מקבלים את מיקומם, אך לאורך כל ההצגה, הצופה ער לעובדה שה"שפה" הפסיכולוגית המדוברת על הבמה, מיושנת מאד והיום כבר אינה אמינה, כלומר, עצם העלאתו של המחזה, מעידה על התיישנותה של תופעת הטיפול והשפה הפרוידיאנית.

שתיים מתוך הדמויות, הן דמויות של יוצרים, הגיבור המרכזי הוא סופר , ודמות משנית אך ברור שהיא מקור השראה לא רק להחלטתו של הגיבור במחזהה ליטול את חייו , אלא גם לעצם כתיבת המחזה.,ואולי גם להעברתו לשפה העברית, הוא המשורר פרננדו פסואה. משורר פורטוגזי מגדולי המשוררים במאה  העשרים שתורגם גם לעברית על ידי יורם ברונובסקי, יורם מלצר ורמי סערי. הוא חי בין אלף שמונה מאות שמונים ושמונה לאלף תשע אות שלושים וחמש. זו שירת גבר , שירתו של אדם היוצר בבדידותו, אדם המודע לכל רגע החולף בחייו, שיצר כשבעים הטרונימים שונים. כל אחד מהם הוא משורר עם ביוגרפיה והשקפת עולם משלו, עיקר גדולתו באה לו אחר מותו. לפיכך, גם שירתו וגם חייו ומותו מהווים השראה וכדמות להתכתב איתה על הבמה. הביוגרפיה של פסואה, היא תקוותם של משוררים שאינם זוכים לתהילה בחייהם ומתנחמים בתהילה שתגיע לאחר מותם.

גבריאלה לב כותבת בתוכניייה: "פשואה המוזכר כאן כמה פעמים ושניים מההטרונימים שלו (אישיויות חלופיות) . בכך שפסואה ממלא את תפקיד המוזיקאי , קיוויתי להשוות את רוממות הרוח המופלאה שנובעת מהמוסיקה ליסוד האניגמטי ביותר במחזה "אגו" -יצירת אנשים אחרים מעצמך – ולהפוך את התעלומה הזאת למוחשית, ואפילו להיתולית. הדמויות החדשות הללו עוברות הלוך ושוב ממצב של מספרים למצב של יצירי דמיון ולמצב של הטרונימים".

קיומו של פרננדו פסואה על הבמה ומעבר לה עם דמויות ההטרונים המהווים השראה לסופר המתוסכל סטפאן מארקס, הם אפשרות נוספת לבדיקת יחסיו  של יוצר עם המציאות  ועם היצירה. השאלה היכן הם החיים, האם הם בבבית וברחוב, בכתיבה, או בחדרו של הפסיכולוג,. היכן המציאות והיכן ההשתקפות, היא השאלה מאחורי המחזה.

המחזה עולה על הבמה באופן מקצועי ביותר. עבודת התרגום, התנועה , הבימוי והמוסיקה נעשים בתואם  ובכשרון רב. אך, קשה להתעלם מהעובדה שיצירה זו יש לה  ערך מוזאלי, שכן שאלת היחסים בין המציאות לדמיון התרחבה בתקופתנו, לשאלות היחס בין החיים במרחב במציאותי לבין החיים במרחב הוירטואלי על כל המכשירים והחלונות הוירטואים המקיפים אותנו.

והנה כמה שורות מאחד ההטרונימים של פרננדו פסואה אלורו דה קמפוש, מתוך הספר: מה עשיתי מהחיים? בתרגומו של רמי סערי:

"שלום לכם, דברים חדשים שיקרו לי כשאמות,

נידות חדשה של היקום המפציעה באופק שלי

כאשר אחת ולתמיד

כמו ספינה המתרחקת מן הרציף למסע ארוך

עם התזמורת שמנגנת על ספונה את ההמנון הלאומי של הנפש"..

לפרשת תרומה ראייה ואולי משוגים ראשונים לאומנות יהודית

כמה הערות לפרשת תרומה

מושגים ראשוניים בתורת הסוד היהודית ובאומנות יהודית הלקוחים מססמיכות האירועים של עליית  העובדה שמשה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים הזקנים ראו כבודו של אלוהים , אחר כך עלייתו של משה אל ההר העטוף בענן ולבסוף תיאור בניית המשכן על כליו ומראה הכרובים שאינם אלא פסלים בתוך המשכן.

"הראייה"  היא נושא מרכזי המחבר בין המוחש למופשט בפרשה. בין החומריות , הכלים ותפקידם בביתו של אלוהים ההולך עם המחנה. במילים אחרות, האם אפשר לראות במושגי היסוד של הפרשה את מושגי היסוד של האומנות היהודית לעתיד לבוא.ואם כן, מכאן לדעתי אפשר להבין את השורש המשותף ל"אומנות" ו"אמונה" "אמן" ו"אמן"

הספר, הדם ולבנת הספיר

מאז פרשת יתרו ומשפטים, אנחנו מהלכים בהוויה שיש בה תערובת של מוחש ומופשט. הגבולות שבין הגופים לבין מראיתם ותחושתם, מעורבת מאד. קשה מאד למצוא את הגבולות בין הדברים. אתחיל מסוף פרשת משפטים שם נאמר: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה. ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" שמות כד ז-יא. שם הסיפור מתחיל מ"ספר הברית" העם עונה ב"נעשה ונשמע". ואז במעבר מהיר משה מפזר את דם הברית. דם, הוא צבע הוא נוזל שיש לו ריח וצבע וטעם, הוא זורק אותו על העם כאקט סימלי ואומר את המשפט המשמעותי "הנה דם הברית אשר כרת ה' עימכם על כל הדברים האלה" , הדם והרוח מתערבים אלו באלו, האדום שהוא סמל החיים וסל החיוניות והמבדיל בין חיים למוות, יחד עם הרוח שהיא נוכחת אך אינה נראית או נתפסת. ויש משהו בצירוף המיוחד בו העם לאחר שנאמר "ויחזו את האלוהים" ומה גדול מזה בחוויה האנושית בצמידות נאמר"ויאכלו וישתו". החוויה הרוחנית היא כה גדולה שאין אחריה שום מילים אלא, גשמיות אנשוית בלבד ואולי צורך בפורקן מול הארוע הגדול הזה באוכל ושתיה.

וברגע הבא, "הראיה" מגיעה לשיא מיוחד משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני העם "רואים" את אלוהים ואף מתקיים תיאור מוחשי "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". זהו רגע מיוחד בחיי המנהיגות של עם ישראל במדבר, וזה אחד הרגעים מלאי הסוד ביותר.

על חידת המושג "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר" אומר הרמב"ם במורה נבוכים: "שבאומרו: תחת רגליו כוונתו: "מסיבתו ובגללו" כפי שהבהרנו מה שהם השיגו  הוא מהותו האמיתית של החומר הראשון שהוא מיתו יתעלה והוא סיבת מציאותו. התבונן בדבריו: כמעשה לבנת הספיר . הוא הוסיף מעשה מכיוון שהחומר , כפי שאתה יודע , לעולם מקבל ונפעל מבחינת עצמו ואין לו פעולה אלא במקרה.. לכן אמרו עליו כמעשה ואילו לבנת הספיר הוא ביטוי לשקיפות ולא לצבע לבן, כי לובן הבדולח אינו צבע לבן, אלא שקיפות בלבד השקיפות אינה צבע..שהרי אילו היתה צבע לא היו הצבעים כולם נראים מאחוריה, ולא היתה מקבלת אותם. אך מאחר שמן הגוף השקוף נעדרים הצבעים כולם, הוא מקבל הצבעים כולם. בזה-אחר-זה. זה דומה לחומר ראשון שמבחינת מהותו האמיתית נעדרות ממנו הצורות כולן, ומקבל משום כך את כל הצורות בזו אחר זו". (מורה נבוכים פרק כ"ח עמ' 67 כרך א)

הרמב"ם עושה מהלך שלם כדי לבטל את הגשמיות של המילים היוצרות דימוי או תמונה כדי לומר משהו על המראה אשר ראו משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים הזקנים. וכך הוא עשה מהלך מהמביא את מראה לבנת הספיר, המראה הקרוב ביתר לאלוהים לחומר שאינו חומר ולצבע שאינו צבע כלל אלא הוא שקיפות והיא אינה מבטלת את הצבע אלא, מכילה את כל הצבעים. אפשר לראות בדברים האלה כתנועת היהודי מהחומר והצורה לעבר ההפשטה שהיהדות גזרה על עצמה, ביטול הדמות והצורה.

ענן ואש אוכלת בראש ההר

"ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר. וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". כד טז-יח.

דרגה נוספת של המראות הנלווים להראותו של אלוהים למשה, זהו הענן, שאף הוא חומר שאינו חומר, וצבע משתנה הקשה להגדרה מהלבן וצבעי האפור לשחור שאינו שחור וגם הוא מגשים ומשתקף המיים. ומעניין לראות את המראה של ראש ההר "כבוד ה' כאש אוכלת" ויש לשים לב ל:כ' הדמיון המקדימה את האש האוכלת. כלומר אין זה ברור ומוחשי לגמרי שמראה כבוד ה' הוא כאש אוכלת אלא שאולי לא נמצאה המילה שתאים לתאר את המראה של אש אוכלת בראש ההר. ויש לשים לב ש"ההר" נזכר כאן ארבע פעמים וכנגדו ה"ענן" ארבע פעמים. הענן עוטף את ההר ואת משה במהלך ארבעים יום של יצירת לוחות הברית על ההר. אלה רגעים של סוד, ריחוק והפשטה מאין כמוהם. רגעים נדירים של התגלות אלוהים למשה. ובצורה חדה עוברת הפרשה אל המציאות אל הצירוף שבין הראייה לעשייה. איו ביכולתו של האדם להשאר זמן רב בגבהים בקרבה לאלוהים, ועל פי הסיפור המקראי , אין המלצה "דתית" או מצווה לחיות הגבהים האלה. ה"רוח" וה"סוד" כלואים במעשים ובהם הם באים לידי ביטוי. הם משתקפים בתוך מעשה האומנות המוקפד. בחומר שנבחר לבניית המשכן ןבדימויים שאלוהים ציווה למשה.

כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה

ומייד מתחילה פרשת תרומה ב"חפצים" ו"מעשים" בחומרים, בצבעים, ריחות וחושניות. " דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזיםועורות אילים מאדמים ועורות תחשים שיטים…" (שמות כה ב-ו). ואחר כך הכרובים."ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפורת ותעשו את הכרובים על שני קצותיו" . זו תאור מדוייק של שני פסלים, פסלי כרובים בעלי כנפיים בתוך המשכן מקומה של השכינה. מקומה של ההתועדות בין משה לאלוהים, בין הכהנים לשכינה. זו לא תהיה עוד התגלות חד פעמית, אלא מפגש קבוע על פי סדר יום עבודה. לעינינו, נבנה מקום למפגש, להתוועדות בין אלוהים ואדם. מקום מפגש , מקום לביסוס המשך היחסים שיש לו מקום בחומר בראייה ובחושים. על גבול הסחרור החושני. הפוך לגמרי מההתגלות על ההר, בתוך הענן, ללא חומר ללא צורה וללא צבע מוגדר. (וראה ספרה של מרים גמבורד "יצר הרע טוב מאד", אהבה ותועבה בתלמוד במדרשים ובספרים נוספים מארון הספרים היהודי" , הוצאה עצמית 2011) מרים עוסקת בשילוב בין הפיסולי לרוחני בין הפאגאני למקודש ובמשמעות הכרובים כפסלים בחלל.

יש מעבר לעבר מקום קונקרטי שיש לו תמונה שיש לה מידות והיא עשויה מחומר שניתן לקרוא לו בשם כמו "זהב" ו"כסף" ו"נחושת" ולחומר יש צבע ואינו שקוף והוא ניתן לנגיעה. ההתגלות היא חד פעמים ושייכת לזמן מסויים , התגלות לנבחרים. ואילו הכרובים והפרוכת נועדו להיות חלק מחיי היומיום . מקום מפגש בבית אשר ישכון האל. אותה שכינה שהיתה מרוחקת על ראש ההר, בלתי נגישה מקבלת מקום בתוך המחנה בתוך העם וכך אומר הרמב"ן:  והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם, ולכן ציווה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקדש לשמו, ושם ידבר עם משה וימווה את בני ישראל והנה עיקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא ארון, כמו שאמר :" ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת (מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך את בני ישראל"). על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא המוקדם במעלה… וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר.. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבוא משה היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני".

זיכרון 'הראייה בהר' כאמצעי לחלוקת הפרשה

בפסוק מ' מופיע הפועל ר.א.ה בשתי צורות שיוצרות ביניהן הדדיות, אתה "ראה" והפעולה העוקבת היא: "מראה" , ניתן להבין זאת כמו שמשה "מראה" כפעולה. מראה לעיניהם ואפשר לראות זאת גם כלשון "מראה" פתח מתחת למם, ראי. כלומר יש כאן ביטוי לראייה שהיא נכחה אך גם רפלקטיבית, רואה את הדדבר אך גם את הרואה.

כ"ה, מ

וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

"תבניתם", בלשון רבים, רומזת לתבניתם של שלושת הכלים שנצטווה עליהם משה עד מקום זה – הארון, השולחן והמנורה. כמה יפה וכה אינטימי שבמשכן מוצבים: הארון, השולחן והמנורה. שלושה פריטים המבטאים פנים הבית, קרבה, שייכות ואילו המזבח נמצא בחצר מחוץ לאוהל מועד. אלה שלושת הפריטים שנועדו לפנים המשכן, מקום השכינה. אולם הברייתא אינה יכולה לקבל את הפשטות והאינטימיות שמכין משה לעם ישראל והיא הופכת את האינטימי למיסטי ובכך אולי חושפת את הסיפור המסתתר של הפרשה:

 פירוש כזה לפסוק אכן הוצע בברייתא שהובאה במסכת מנחות כט ע"א:

תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר "וראה ועשה כתבניתם (בפסוק: בתבניתם) אשר אתה מראה בהר".7

על פי פירוש זה אין הפסוק הנידון שייך לפרשת המנורה דווקא, אלא הוא מהווה פסוק סיכום לכל שלוש הפרשות של כלי המשכן שציווי עשייתם נאמר בפרק כ"ה. פסוק זה מחזיר אותנו, כמובן, לפסוק ט שבציווי הכללי שבראש הפרשה:

ט
מ

כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אותְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׁוּ.
וּרְאֵה וַעֲשֵׁה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

ה' הראה למשה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, ועתה, משסיים לצוות עליו את פרטי העשייה של "כל כליו" (הארון, השולחן והמנורה), הוא מזכירו, לסיכום, לעשותם כפי "תבניתם" שאותה הראהו בהר. כלומר, יש כאן מהלך מהצד התיאורטי, מההוראות והראיה לעבר המעשה. ומהמעשה לראייה חזרה. הפסוקים מתחילים  במילים "אני מראה" ומסתיימים במילים "אתה מראה" וכך נוצרת תנועה רפלקטיבית  מעגלית של זה מול זה הסובייקט והמראה.
אם מכוון הפירוש לפסוק מ' – שהוא נועד לסכם את ציווי כלי המשכן – לפשוטו של מקרא, אזי אף הפסוק הבא הדומה לפסוק זה, משמש בוודאי באותו תפקיד:

כ"ו, ל

וַהֲקֵמתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׂפָּטו אֲשֶׂר הָרְאֵיתָ בָּהָר.

פסוק זה איננו בא לענות על קושי מיוחד בציווי על מלאכת יריעות המשכן וקרשיו, שבו "לא ניתן תיאור שלם" ועל כן "בא פסוק ל' להגיד שהדברים שנאמרו למשה מצאו את השלמתם במראה שהראו לו מן השמים" (כדברי קאסוטו בעמ' 250), אלא גם הוא נועד להתקשר אל הפסוק שבציווי הכללי (כ"ה, ט) "כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אותְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׂכָּן… וְכֵן תַּעֲשׂוּ". זהו סיכום לציווי עשיית המשכן עצמו – בהקבלה לפסוק הסיכום של ציווי עשיית כלי המשכן.8 בכך מושלמת התנועה מהדיבור האלוהי, דיבור מדוייק ומכוון שיש לו מטרה  ליצור סקיצה, טיוטת דיבור לקראת הבניה. הדיבור המכוון, "התבנית" הוא השלב ההכרחי שלב ביניים בין רעיון לבין ביצועו, בפיסול, באדריכלות או בחינוך. אני רואה מקבילה ברורה ביןהדיבור האלוהי לבין כלי הביטוי של האומנות בתחומי הרישום והשירה,  אלה מתווים מדוייקים, היורדים לפרטים אך כוחם גם בעובדה שאינם "גמורים" ויש בהם פערים. הפערים ניתנים לפרשנות או על ידי האדם המתבונן , "הרואה" או על ידי ה"קורא" של השירה.

כך מסתמן אפוא לפנינו מבנה הפרשה, המבוסס על אמצעי סגנוני שבו משתמשת הפרשה עצמה כדי לציין את ההבחנה שבין חלקיה: ביטוי אחד החוזר בסגנונות שונים כאמירה מסכמת.