Springtime/ Knut Odegard

Knut Ødegård - Alchetron, The Free Social Encyclopedia

קנוט אודגארד, משורר נורבגי, שספר שיריו בתרגומי עומד ומוכן לסיום ימי הקורונה כדי לראות אור .

קנוט אודגארד, משורר ששיריו באים מתוך הביוגרפיה, אך אינם נכתבים כסיפור , אלא פרשנות מאוחרת

לזכרונותיו והתבוננות על האירועים מתוך חמלה והתבוננות רליגוזית. בספר יש מחזור שירים הנוגעים

לחודשים ועונות השנה. אלה אינם שירים המתארים את העונות. אלה שירים שהעונה היא מסגרת צבעונית

לזכרונות ילדות, בחינת נעץ בזמן החולף.

אֲבִיב

אָבִיב! מִלָּה עַתִּיקָה נִפְלָאָה לְתָאֵר

רוּחוֹת דְּרוֹמִיּוֹת קַלּוֹת כַּאֲשֶׁר כָּל הַמַּרְזְבִים

בָּעֲיָרָה  גִּרְגְּרוּ עַצְמָם בִּצְרִידוּת

מַתִּיזִים מֵאוֹטוֹבּוּסִים צְהֻבִּים הָעוֹבְרִים דֶּרֶךְ הָעִיר

אֶל הַשָּׁמַיִם (וְגַם לְעֶבְרִי!) גֶּשֶׁם וּבֹץ

סְדִינִים תַּחְתּוֹנִים מְתוּחִים בַּחוּץ כְּמוֹ  כְּרָזוֹת נִצָּחוֹן

בָּרוּחַ עַל חַבְלֵי הַכְּבִיסָה שֶׁל אִמָּא,

הַתְחָלַת הָעוֹנָה, עונת המגפיים וְהַסְּכָרִים שֶׁהִתְפּוֹצְצוּ בְּשִׁטָּפוֹן זוֹעֵם שֶׁל מַבּוּל

מִקְרָאִי בְּמוֹרַד נָהָר מוֹלָדָהּ, פּוֹרֵץ אֶל תּוֹךְ הַפְיוֹרְד

כְּמוֹ לִוְיְתָנִים אַדִּירִים הַנּוֹשְׁפִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם

לְעֵבֶר הַשָּׂמִים וְאָז גּוֹלְשִׁים עִם לְבָבוֹת עֲצוּמִים

עָמֹק לְתוֹךְ הַמַּיִם הַקְּפוּאִים. הָאָבִיב שֶׁל יַלְדוּתִי! אַתָּה בָּא

עִם רוּחוֹת מְתוּנוֹת לְעֵבֶר הַכְּבִיסָה הַנְּקִיָּה עַל הַחֲבָלִים שֶׁל אִמָּא

וּלְגַלּוֹת  אֶת הַבְּגָדִים כְּמוֹ בּוּלֵי דֹּאַר עֲנָקִיִּים:

אֵלֶּה מִסְּפָרַד אֲדֻמִּים יְרֻקִּים בְּשִׁפּוּעַ אֲלַכְסוֹנִי

הֵיכָן אֹסֶף הַבּוּלִים שֶׁל יַלְדוּתִי?

הֵם בַּעֲלִיַּת הַגַּג שֶׁל אִמָּא בַּבַּיִת הַצָּהֹב, מַעֲלֶה

בְּמַדְרֵגוֹת המִּתְנַדֶּדוֹת , אֲרוּזִים עִם חֲלוֹמוֹת

יְשָׁנִים בַּחֹשֶׁךְ הַדַּק שֶׁל עֲלִיַּת הַגַּג: צִבְעֵי הַמַּיִם, פָּזַל מֵעֵץ,

 וְאַלְבּוֹם יִבּוּשׁ הַצְּמָחִים עִם הַפְּרִיחָה הַלְּבָנָה הריחנית שׁ  ל

כלנית נמרוזה

מָצָאתִי בְּקַרְקָעִית הַיַּעַר אֶת הִתְבַּגְּרוּתִי (אֲדָמָה

לַחָה וּשְׁרָכִים , אֶצְבָּעוֹתי הדַּקּוֹת מִתַּחַת לַשְּׁרָכִים). עַכְשָׁו

הָאָבִיב בָּא בֶּאֱמֶת עִם הָרְגָשׁוֹת הָעַזִּים כְּלַפָּיו! לִבּוֹ

שֶׁל בּוּל דֹּאַר (זֶה הַגָּדוֹל, הַבָּא עַל מִכְתָּב מֵרָחוֹק) זִנּוּק

מַעֲלֶה אֶל הַמַּדְרֵגוֹת, לָקַחַת בַּצַּעַד אֶת הַסִּיבוּב בַּתְּנוּעָה מִתְנַדְנֶדֶת מַעֲלָה

אַל עֲלִיַּת הַגַּג בַּבַּיִת  שֶׁל חֲלוֹמוֹת יַלְדוֹתַי: פּוֹתֵחַ

אֶת הַחַלּוֹנוֹת בַּעֲלִיַּת הַגַּג וְרוּחוֹת דְּרוֹמִיּוֹת מְתוּנוֹת דּוֹחֲפוֹת

בִּבְהִירוּת לְעֵבֶר חֲלוֹמוֹת יַלְדוֹתַי, שִׁירַת צִפּוֹר 

הִתְפָּרְצָה פְּנִימִית וַאֲנִי פּוֹרֵץ בִּמְהִירוּת , כְּמוֹ תִּרְזָה עַתִּיקָה

בַּגַּן,  בְּסִחְרוּר יָרֹק וְעוֹלֵץ.

ציפורה (פואמה )

פואמה זו מופיעה בספרי העומד לצאת לאור: "וחצי תאוותי בידו"  בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הפואמה מוקדשת לציפורה לוריא חברתי, האמנית, חוקרת האומנות, אשת תאטרון, מי שקידמה ועודדה את היצירה הדתית ביהודה ושומרון ובארץ כולה. הרבה מאד מהיוצרים והארגונים והעיתונים הפועלים היום חייבים לה את ההכרה ואת תחילת דרכם. ציפי הלכה לעולמה לפני תשע שנים והגעגועים גדולים. השיר התפרסם בחלקו השבוע במוסף שבת של "מקור ראשון" בעריכת אלחנן ניר.

 

ציפורה

 

לציפוריה לוריא

 

א

מֵאַחַר וְהֵנָּה אֲנִי שָׁבָה כָּאֳנִיַּת סוֹחֵר לְנָמֵל שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא יָצָאתִי

וַאֲנִי מַתְקִינָה סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵמָתָא

וְגוּפִי יִהְיֶה כְּלֶחֶם וּכְיַיִן חָשׂוּף וְקָרוֹב

וְאֵינִי יוֹדַעַת כַּמָּה הַקָּרוֹב קָרוֹב

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ

 

וַאֲנִי זוֹכֶרֶת וְאוּלַי אֵינִי

פְּגִישָׁה עִם צִפּוֹרָה כָּךְ וְכָךְ

דַּקּוֹת לִפְנֵי שַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ הִיא,

הַצַּמָּה, הַחַלָּה וְסַל הַקַּשׁ, מִטְפַּחַת סְבִיב צַוָּאר

וּשְׁלֹשָה צְמִידֵי אַמָּה הָלְכוּ מִמֶּנִּי

בִּצְעָדִים מְהִירִים לִקְרַאת חָתָן

בְּכִוּוּן קָטָמוֹן הַיְשָׁנָה בְּיָדַי הַחַלָּה הַשְּׁנִיָּה וְהַיַּיִן

לְמִי שֶׁגְּמַלְתִּיהוּ טוֹב וְלֹא רַע וְהוּא הָלַךְ מִפָּנַי.

 

לְחַבֵּר אֶת הַמֵּחַם לְחַמֵּם אֶת הָאֹכֶל

לַחְתֹּךְ אֶת הַסָּלַט וּלְכַסּוֹת אֶת הַחַלָּה

יְהוֹשֻׁעַ אָב וּמִגְדַּלּוֹר אָדָם, חִכָּה לָהּ

לְיַד אֶסְתֵּר שֶׁעוֹד חַיָּה וְאַחַר כָּךְ כְּבָר הָלְכָה

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ, כְּמוֹ יֶלֶד אֶת צַעֲצוּעָיו,

וְשַׁי בְּדַרְכּוֹ לַמַּטָּע הִשְׁאִיר שָׁעוֹן חוֹבֵק מוֹט מִטָּה אוֹ חֻפָּה

הַבַּיִת הֵחֵל לְהִתְמַלֵּא בְּמֵתִים וְחַיִּים שֶׁמְּדַבְּרִים אֵלּוּ עִם אֵלֶּה

וְצִפּוֹרָה יוֹדַעַת לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם וּלְדוֹבֵב וְאֵין טַעֲנָה.

 

ב

תִּרְאִי, הִיא אָמְרָה לִי וְכִוְּנָה אֶת עֵינַי לַשָּׁעוֹן

הוּא חִבֵּק אֶת אַמַּת הַמִּטָּה

תִּרְאִי, הִיא אָמְרָה לִי וְחִלְּצָה אֶת הַשָּׁעוֹן מֵחִבּוּק דּוֹמֵם

וְעָנְדָה אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה לְצַד הַצְּמִידִים לְלֹא דִּמְעָה

תִּרְאִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, בֵּינִי לְבֵינֵךְ, לַזְּמַן אֵין מַשְׁמָעוּת

הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ הוּא חֻלִּין אָרֹךְ לִפְעָמִים

אֲנַחְנוּ מְקַדְּשׁוֹת אוֹתוֹ לְשִׂיחָה שֶׁתַּעֲצֹר

וְתַבְדִּיל בֵּין הַחַיִּים לְבֵין הַמֵּתִים בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת

בְּרֵיחַ בְּשָׂמִים וְאֵשׁ, דְּפִיקָה עַל דֶּלֶת וּמִלִּים מִלִּים

 

תִּרְאִי, צִפּוֹרָה, אֲנִי לֹא שׁוֹכַחַת אֵיךְ נִרְאֵית אַהֲבָה

כְּשֶׁמַּרְאִים לִי אוֹתָהּ בְּפַשְׁטוּת שֶׁל בַּיִת עִם סֻכָּה,

אִישׁ שׁוֹתֵל עֵץ בַּגִּנָּה. שָׁעוֹן חוֹבֵק עֵץ תַּפּוּחַ בַּמַּטָּע

וּבַחֹרֶף לִפְעָמִים גֶּזַע גֶּפֶן עֲרֻמָּה.

 

 

ג

הִיא הָלְכָה עִם שָׁעוֹן פְּנִימִי לְהַדְלִיק נֵר

הַמְחַבֵּר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת לָאֲדָמָה הַיְשֵׁנָה בְּלֵב עֵר

בָּרְחוֹב כְּבָר הָלְכוּ חֻלְצוֹת לְבָנוֹת כְּפַלְגֵי מַיִם

מֵהָרְחוֹב הָרָאשִׁי לְפִתְחֵי לְכָה דּוֹדִי מוּאָרִים

בָּרְחוֹב הַהוֹלֵךְ וְחשֵׁךְ הָיִיתִי אִשָּׁה לְבַד בְּשַׁבָּת

הַנֵּרוֹת נִדְלְקוּ בְּחַלּוֹן הַבַּיִת לְלֹא אֲנִי לְלֹא אַתָּה.

 

 

ד

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ הוּא כֹּה רוֹצֶה

בָּגַד הַמַּטָּע בַּאֲהוּבוֹ, שׁוֹתְלוֹ וּמְגִנּוֹ וְהִפִּילוֹ לְרַגְלָיו בְּצָהֳרֵי יוֹם

וּבַלַּיְלָה הַהוּא לְאַחַר שֶׁהִבְדִּילוּ אֶת הַקֹּדֶשׁ מֵהַחֹל, לְאַחַר עָשִׂינוּ

סֵדֶר בְּעוֹלָמוֹ, לְאַחַר שֶׁבְּשִׁשִּׁי זְרוֹעוֹתֶיהָ הַדַּקּוֹת וּמִלּוֹתֶיהָ:

תִּרְאִי, עוֹד יוֹם יָבוֹא אָמְרָה לִי וּכְמוֹ תָּמִיד הֶאֱמַנְתִּי לָהּ

כִּי טוֹב אֲדֹנָי לַצַּדִּיקוֹת.

עַל הַמִּטָּה הַצְּחֹרָה רַגְלֶיהָ הַלְּבָנוֹת הַגְּבוֹהוֹת הַחֲזָקוֹת

נָעוּ בְּאִי שֶׁקֶט אָנֶה וָהֵנָּה

וְנִסְגְּרוּ עֵינֶיהָ תְּרִיסִים מִפְּנֵי הַחַיִּים.

 

 

הָלְכָה מִמֶּנִּי וּלְפָנַי כְּמוֹ אֶקְסְפּוֹזִיצְיָה לְמַחֲזֶה בִּכְתוּבִים

הָלְכָה בִּצְעָדִים לֹא מֻכָּרִים

וְאִי הַשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הַדּוּמִיָּה

נִשְׁאַר אִתִּי בֵּין עַפְעַפַּי עַד יוֹמִי וּבֵינְתַיִם

מִשְׁתַּנֶּה לְטִפּוֹת הַהוֹפְכוֹת מֶלַח

לְמִלִּים הָלוֹךְ וָשׁוֹב.

 

הִנֵּה אֲנִי מְאַפֶּרֶת אֶת גּוּפִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָבָן וְגָלוּי בִּפְנֵי הַחַיִּים

חֲסַר דִּבּוּר חֲסַר חֵשֶׁק וּפִתּוּי

וְיִהְיֶה רָאוּי לַמֵּתִים וּלְמִי שֶׁמַּקְשִׁיב לַטִּפּוֹת

הַיּוֹרְדוֹת בַּמְּעָרוֹת בֶּהָרִים בְּאֵין רוֹאִים.

 

 

ה  מטע בוגדני

כִּמְעַט עֶרֶב וְהַכַּלְבָּה נִרְדְּמָה בַּחֲדַר הַיְלָדִים

מִישֶׁהוּ דָּפַק בַּדֶּלֶת בְּיָדוֹ מַגַּשׁ דֻּבְדְּבָנִים

עֵצִים שֶׁהִתְעַקְּשׁוּ לִצְמֹחַ עַל הָרֵי טְרָשִׁים

וּשְׁלֹשָה מַלְאָכִים שֶׁנֶּעֶצְרוּ לְרֶגַע וְהָלְכוּ

וְהִשְׁאִירוּ כֶּרֶם מוּסְקָט וּמִישֶׁהוּ מַאֲשִׁים

וְנִשְׁפָּךְ מִמֶּנּוּ דַּם אָדָם עַל הַסְּלָעִים.

 

עַל כָּל פָּנִים מוּל פָּנִים

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב בַּפֶּתַח הוֹפִיעַ מַגַּשׁ דֻּבְדְּבָנִים

וְאַחֲרָיו אִישׁ עִם קִמְטֵי חִיּוּךְ כְּחֻלִּים וְהִקְדִּים

אֶת מַה שֶּׁעָתִיד הָיָה לָבוֹא וְלֹא יָדַעְנוּ

רַק כִּתְמֵי הַדֻּבְדְּבָן עַל חֻלְצָה לְבָנָה הָיוּ

הַבְּשׂוֹרָה בְּאוֹתוֹ יוֹם בְּלֵב חֶשְׁוָן לָבַשְׁתִּי לָבָן וְדוֹדִי בָּא

סְעוּדַת צָהֳרַיִם עִם וֶרֶד אָדֹם עַל מַפָּה בְּדָמִי חִדּוּדֵי חַג

עַל הַמִּפְתָּן עָצְרָה אוֹתִי שָׂרָה (גַּם הִיא כְּבָר הָלְכָה)

לְכִי אֵלֶיהָ וְאִמְרִי לָהּ הָאִישׁ נָפַל בַּמַּטָּע, לְכִי בַּשְּׂרִי לָהּ

קַמְתִּי וְהָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת צִפּוֹרָה בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת וּבַחֲדָרִים

בְּבִגְדֵי לָבָן שֶׁהֵחֵלּוּ מִתְכַּסִּים בְּכִתְמֵי זֵעָה וְצֶבַע

פָּנִים אֶל פָּנִים חִפַּשְׂתִּיהָ

אָמְרָה לִי: מַה לָּךְ לָבָן בְּיוֹם חֹל

אָמַרְתִּי לָהּ: הָאִישׁ נָפַל בַּמַּטָּע

אָמְרָה לִי: לָמָּה עַכְשָׁו

 

 

דּוּמִיָּה בֵּינִי לְבֵינָהּ קָרְבַּן הַקִּרְבָה,

הִצִּיתָה סִיגַרְיָה בְּאֶצְבָּעוֹת וְאֶצְעָדוֹת. עוֹלָם

חֲסַר פִּייֶטָה פָּנִינוּ אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ, יָדֵינוּ הָיוּ רֵיקוֹת

הַסֻּכָּה נִשְׁאֲרָה רֵיקָה. רָאִיתִי אִשָּׁה לְבַד

הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר וְעוֹד אִשָּׁה לְבַד הוֹלֶכֶת

חֲבוּקָה בִּכְלוּם וּתְמוּנַת שָׁעוֹן שֶׁרֵיחַ מִפְרַק

בְּעָלָיו הַשָּׁזוּף מִשֶּׁמֶשׁ, אֲדָמָה וְרֵיחַ שָׁרָשִׁים

חוֹבֵק אֶת מוֹט הַמִּטָּה כְּאִלּוּ הָיָה מוֹת חֻפָּה

וְכַלְבָּה וּסְפָרִים פְּתוּחִים לְלֹא סִימָן בַּחֲדָרִים.

 

 

 

דו קרב 2 גיבורים

גיבורים בסבך

 

או גיבורים בסבך

גבי יאיר

28.12.2017-20.1.2018

אוצרת בתיה רוזנק

בגלריה אגריפס 12, ירושלים

בימים אלה, עולה תערוכת יחיד של גבי יאיר בגלריה אגריפס בירושלים. שנים רבות אני עוקבת אחר דרכו האומנותית ועבודותיו של גבי והיו עבודות שהתפרסמו בכתב העת "דימוי" לפני שנים רבות. משהו עיקש ואובססיבי, ולכאורה חסר נרטיב. אני מנצלת במה זו כדי לפרסם ראיון שערכתי איתו לקראת התערוכה וכן כדי לומר כמה מילים על התערוכה שבהחלט אינה שיגרתית, אמן עם שפה משלו .

בין מלחמת ששת הימים ליום כיפור נפצע גבי יאיר בתאונת אימונים, תוך כדי הטלת רימון שריסק חלק מאצבעות יד ימינו. אלו אותן שנים בהן העמידה האמנות הישראלית בסימני שאלה את הגבולות, הגוף והזיכרון. זו תערוכת היחיד החמישית של גבי יאיר, היא המשך של קודמתה אך עומדת בפני עצמה, בחינת צמיחה של עבודה מתוך עבודה. בתערוכה זו, "גיבורים" , שם טעון הנע בין הפאתוס לבין האירוניה, בוחן גבי את סטריאוטיפ הגבר "הגיבור" הישראלי  לאור הפער הגדול בין האיקון, הפלקט, וצילומי העיתונות של הגיבורים, לבין המציאות אותה מתאר גבי, עולם של חברים/גברים יפי נפש החושבים אומנות ועושים אומנות והאלימות המיליטנטית זרה להם. יתכן ששנות השבעים כבר נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, אך הגוף של גבי זוכר ובעיקר האצבעות שנקטעו ומשמשות בפעם ראשונה,

בתערוכתו, מפגיש יאיר שתי צורות הבעה שונות, האחת רישום קלאסי, בעט, בעיפרון או בפחם על נייר והשנייה, רישום צבעוני במחשב. עיבוד של צילום דיגיטלי. העבודות בטכניקות שונות אך משלימות זו את זו והקשר הוא בתמטיקה ובאסתטיקה. תמטיקה של מחאה ואיפוק רב. יש לראות את התערוכה הזאת כתערוכת המשך לתערוכת יחיד "דוקרב" שהוצגה ב 2015 בגלריה אגריפס 12 בירושלים.

ב-2015 נערכה סדרת תערוכות קבוצתיות בשם "בויס בויס בויס" באוצרות ליאב מזרחי. בהן השתתפו גלריית אגריפס 12 וגלריית משונע, כמחווה קונספטואלית לבויס וליצירתו. קבוצת אמנים משתי הגלריות יצאו  עם האוצר לתחנות משימה על הדרך בין הגלריות ירושלים לתל אביב. המשימה הייתה לעטוף עצמים שונים בבד לבד. בצומת לטרון עלו ליאב מזרחי והאמן אורן פישר על טנק שהוצב שם כאנדרטה. מזרחי ופישר עטפו את קנה הטנק. באותו זמן גבי יאיר עבד על כרטיסי ביקור של חברת הנדל"ן "רימקס" כמצע לעבודותיו. הוא רשם, צבע, שרבט וקילף בכרטיסים ושינה את זהותם. צלליות השניים על הטנק הוכנסו לסדרת העבודות בתערוכה בגלריית משונע. המשך העבודה בכיוון זה הובילה לתערוכת יחיד "דוקרב" באוצרות ליאב מזרחי שהוצגה במרס 2015 בגלריה אגריפס 12 בירושלים.

 

האם התערוכה הנוכחית 'דוקרב 2' מהווה המשך לתערוכה מ-2015 כפי  שמרמז שמה ?

התערוכה הקודמת לא היוותה סיום של תהליך. הרגשתי צורך להמשיך באותו כיוון באותה דרך. השימוש בצלליות חברים על טנק על רקע גוונים עזים והמניפולציה של שילוב צללית שלי לצדם היוותה חוויה מטלטלת עבורי שלא מוצתה. הדימויים הפתיעו ועוררו אצלי הרהורים בכיוון אישי, תרבותי, חברתי ופוליטי.

האם אפשר להגדיר זאת כתערוכה פוליטית?

הכול פוליטי כשנשאלים על פוליטי. ההימנעות מהפוליטי לא מחלצת ממנו.

אמנם התערוכה לא פוליטית בהקשר למתרחש כאן יום יום, ולא נוצרה במגמה כזו, אך בדיעבד היא יכולה להיתפס כממשיכה תערוכות מחאה קודמות. התערוכה מטפלת ב"גיבורים" שצולמו במשך דורות בעיתונות היומית. אין מחלוקת שהחברה הישראלית נמצאת תקופה ארוכה במצב קיומי של חיים על החרב, על מצוינות צבאית, על מסירות והקרבה. זהו מצב שראוי היה להיות זמני, אך לא נראה לי שהמציאות הזאת במגמת סיום.

במה התערוכה הזאת שונה מהקודמת?

בתערוכה הקודמת הדמויות אתן עבדתי היו חברים לדרכי האמנותית. בתערוכה הנוכחית הדמויות נלקחו מצילומי עיתונות, ממיתוסים שהיו לאייקונים תרבותיים. הצילום של אברהם ורד: צנחנים מתחפרים במעבר המתלה, אוקטובר 1956. הצילום של רובינגר: הצנחנים מול הכותל, צילום שנעשה ברגע שחרור הכותל והעיר העתיקה, יוני 67. צילום שלישי הוא של צלם המגזין "Life": ביוני 1967 לאחר שהסתימה מלחמת ששת הימים, קמב"ץ חטיבה 7 יוסי בן חנן מתרענן במי תעלת סואץ ומניף רובה קלצ'ניקוב.  בתערוכה זו, בהבדל מהתערוכה קודמת, יש נוכחות משמעותית של רישומים בשחור לבן המאפיינים את עבודתי לאורך שנים.

מה הקשר ומה מקומם של הרישומים לצידן של עבודות הדפוס?

הרישומים מייצגים את עבודתי האמנותית. הייתה לי תחושה שמתקיים דיאלוג בין עבודות ההדפס לבין הרישומים, שיש קשר פנימי עמוק בין עבודות ההדפס לעבודות הרישום,  רציתי לנסות ולשלב בתערוכה את שתי צורות ההבעה, למרות שיש הבדל מהותי ביניהן הן בתהליך העבודה והן בתוצאה. בתערוכה הקודמת הוכנסו מעט רישומים שביטאו את הניסיון לשלבם, אולם הם בוצעו בתוך טכניקת ההדפס ולא כיצירות רישום ישירות על נייר. אני נאחז בסבך, לא עזבתי את הסבך הרישומי. אני לא רוצה או לא יכול להשתחרר מהרישומים בשחור לבן. אלה רישומים שבחלקם נעשו כלאחר יד  על כל פיסות נייר אקראיות והם שמלווים אותי הרבה שנים. אני מזדהה עם הרישומים האלה וממשיך ליצור מסוגם עד היום. הם קרובים לליבי שותפים לשיח פנימי.בדיעבד, אפשר לנסות ולראות את הקשר בין מושג ה"גבורה"  לבין המצב הקיומי של החיים בארץ כדרך עם תוואי מאתגר. כמציאות בתוך הסבך.  ביצירותיי, היבט זה נמצא בדימויים פיגורטיביים או מופשטים. במידה רבה העבודות מייצגות תחושה של דטרמניזם. לא ברור שלגיבורים יש בחירה. הם דומים לאיל בסיפור עקדת יצחק, הוא נאחז בסבך והפרשנות מאפשרת שתי קריאות למילה 'נאחז': כלכוד, כתפוס. והשנייה, 'נאחז' כמחזיק בכוח על מנת להישאר במקומו. כך אני מבין גם את דמויות המצולמים המופיעים בדימויים השונים. האם הם בחרו להיות במקום ובזמן המסוים, בו הם נלכדו והונצחו ברגע המיתי הזה?

הכנסת עצמך לתוך העבודות המשוחחות עם איקונות של גיבורים.

עשיתי זאת בעקבות ניסיון קודם שרכשתי בעבודות הקודמות כשהוספתי את צלליתי לצלליות חברי. זהו רצף טבעי של עשייה וחוויה נלמדת, זהו תהליך. עשיתי מעשה משחק, או חלום, וזו הייתה דרכי להיכנס לתוך הוויה רעיונית אמנותית רצינית. וכשעשיתי זאת הפעם, עם איקונות מפורסמות, הרגשתי שהעמדה שלי לגבי הצילום המקורי משתנה. הייתי פחות שיפוטי וחשתי יותר הזדהות ושותפות איתם. רבים אחרים יכלו להיקלע לפריים של צלם עיתונות ולמצוא את עצמם בתמונה איקונית. אני מוכן להיות איתם. אנחנו ביחד באותו הסבך. גיבורים בעל כורחנו.

ראיינה וערכה: חוה פנחס-כהן

דצמבר, 2017

 

 

 

 

 

שירה משוחררת, שירה דתית או מחולנת

שירה משוחררת נגד ים הבינוניות שגואה בפייסבוק

תקופה ארוכה יש תחושה שאין עוד "גאונים" בשירה, אך יש צורך דחוף ב"כוכב נולד", צורך מסחרי לגלות את ה"דבר הבא הכי קרוב ליונה וולך"

חוה פנחס־כהן

10.03.2015 17:58

סוף סוף השירה השתחררה משירתה, אומר עידן צבעוני ("תרבות וספרות" 27.2), סוף סוף השתחררה מאבותיה ואמהותיה: מאמר רב תארים וחסר הוכחות, המתיימר לתאר תהליך ומצנזר היסטוריה תרבותית; מניח הנחות אך מצטט רק שיר אחד של משוררת אחת, המאפשר לו להשתמש בתואר "חילון השירה". וההנחה היא, שאם מתקיים מהלך מהפכני של חילון, מן הסתם, רגע לפני זה, היתה כאן שירה דתית. ואם, לא עלינו, היתה, חלילה, השירה בעשורים האחרונים "דתית", הייתי יכולה לזקוף חלק מהמהלך לזכותו של כתב העת "דימוי" ולזכותם של כמה מחברי, שאי־שם במעבר משנות השבעים לשנות השמונים, הבינו שמשהו בשירה התל אביבית ההיא מיצה את עצמו בתוך הרזון הלשוני המוקפד.

בתוך העברית שכה דיברה עד שכמעט פסקה לומר שירה, לא יכולנו להיות ממשיכיו של מאיר ויזלטיר ולא רצינו לבעוט או לבטל, כי זו לא היתה השפה שלנו. חיפשנו את השפה שתדבר אותנו, עם מרחבים סמנטיים ישנים וחדשים ורבים מהם נמצאו לנו בשפע, לא רק במקרא אלא גם במשנה, במדרש, באגדה, בשירת ימי הביניים, בספרות ההיכלות, או בשפות אחרות. ואכן, יש כבר דור שני, ומסתמן גם שלישי, לשירה עברית שאינה מסתגרת בגטו התל אביבי, אלא באה והולכת מההרים אל הים ומן הים אל ההר.

תקופה ארוכה יש תחושה שאין עוד "גאונים" בשירה. אין עוד "שמות" להיתלות בהם. אך יש צורך דחוף ב"כוכב נולד". הצורך המסחרי לגלות את ה"דבר הבא הכי קרוב ליונה וולך" (באחרונה, שני משוררים כונו בתואר המופרך הזה, נועם פרתום ואופיר משרקי) מעיד לא עליהם ולא על השירה, אלא על הצורך החברתי במשורר "משוגע עם קבלות", חסר גבולות מיניים או מגדריים. כי לכאורה, אם האישיות היא חסרת גבולות, גם השירה היא חסרת גבולות. הפוקוס עבר מספר השירה, מהמשורר, אל הפרפורמנס, אל הרגע בו הדברים מתרחשים ומקבלים תגובה מיידית. "לייקים" בתוך ה"אונליין". אהבה לרגע, או לשעה, עם סיפוק מיידי ותיוג חברתי. וכך התקנאו המשוררים בזמרי רוק במכנסי העור ובשיער הארוך, בחזה המתפרץ מתוך מחשוף או ישבן הנצמד לפלסטיק שחור. "השתחררה" לעינינו השירה מהמלה ומהספר ויצאה לטייל כמו בועת סבון בשדרות בן גוריון, ונדמה לה שהיא הדבר שחיכה לו עם הספר.

אסתטיקת המלה עברה אל העין ואל האוזן, נפרדה מהדף ומהספר. לתהליך הזה קורא עידן צבעוני בשם "משבר השירה בישראל", ומתאר את השירה כחלק מהמרחב האינטרנטי ש"חילחל אל תוך ההיגיון השירי, פרץ אותו ושיחרר אותו ואותנו לטובת משהו שעדיין מתהווה".   אופיר משרקי. יש צורך דחוף ב"כוכב נולד" צילום: גוני ריסקין

זהו מאמר שאינו מדייק בעובדות. שאינו מבחין שברגעים אלה, בשעות ובימים אלה, נכתבים ספרים ונעשית אמנות על־ידי חמישה דורות בו־זמנית, מחיים גורי וישראל פנקס ועד קטון המשוררים. הוא כותב על "שקיעת השירה בתרבות הישראלית". על מה מבוסס המשפט המקונן הזה?

אני שייכת לדור ילידי שנות החמישים. נולדנו להורים פליטים ומהגרים, מהמזרח או מהמערב, חסרי כל, אך עם ביטחון עצמי בשייכות למקום. מלחמת יום הכיפורים היא השריטה העמוקה שלנו. ייתכן שחלקנו הם "ההורים הביולוגיים" או הפואטיים של "מעיין" או "ערס פואטיקה", אבל, לצערם, אנחנו עדיין חיים וכותבים ושואפים. בשנת 1989 הקמתי את כתב העת "דימוי" לספרות אמנות ותרבות יהודית. זו היתה הפעם הראשונה שהוקם כתב עת שאמר: לא נולדנו כמו אליק מהים, מהחול והחולין, יש לנו שורשים תרבותיים במקורות ובמקומות מהם אנו באים (כולל ה"מזרח" שהיה פעיל מאוד במערכת). זאת לא היתה "חבורה". זאת היתה במה לאינדווידואליסטים שחיפשו דיאלוג, הד, הכרה.

הבמה הזאת איפשרה לי, כעורכת, להוכיח שמתרחש תהליך בשולי ומחוץ לתל אביב — כמו בירושלים, בגליל, או, לא עלינו, ביהודה ושומרון — המעיד על "שפה" תרבותית ששורשיה בפואטיקה של ביאליק, אמיר גלבוע, אבות ישורון, לאה גולדברג, אלתרמן. רצינו לצאת מהשיח הפוליטי־מדיני אל השיח הפנימי, המשפחתי, הישראלי. להיכנס פנימה אל הבתים ולפתוח את ארון הספרים היהודי.

באמצעות הבמה הזאת יכולתי להנכיח זרם שמתקיים בשירה (ללא הצהרות והתאגדויות), שירה ישראלית־יהודית. בתוכה מתקיים זרם שירה דתית־מודרנית, שהוא חלק מזרם בשירה העולמית הניאו־רליגיוזית או הניאו־קתולית. נוצר שיח פואטי בין משוררים (כמו אדמיאל קוסמן, מירון איזקסון, רבקה מרים, רות בלומרט, אסתר אטינגר, יונדב קפלון, יהודה ליבס), והדור הצעיר אז, כמו נחום פצ'ניק ויורם ניסינוביץ, החל להסתמן כדור הבא, שכעבור כמה שנים הבין מה שאני ובני דורי לא הבנו, שאי אפשר להתקיים בשדה פוסט־מודרני שופע קולות וחסר נוכחות של ביקורת ספרותית, חסר מרכז ספרותי, חסר קולות מרכזיים של גאוני שירה. הם הבינו שללא "קבוצות" וללא פרובוקציה של נוכחות פוליטית, או ארוטית, אין סיכוי לתשומת לב תקשורתית.

יונה וולך

בשנת 1995 הקימו אליעז כהן וחבריו, בעידודו של חנן פורת ז"ל, את "משיב הרוח", החוגג השנה 20 שנים לקיומו. המאפיינים של חבורת "משיב הרוח" היא שייכות לאותו סקטור חברתי, והם בעלי זהות דתית וחברתית ברורה. חנן פורת הבין היטב את המסר ואת המרד שלי ושל חברי למערכת בפוליטיזציה של התרבות ובסקטוריאליות, ועודד את מי שלא יתביישו או יחששו להודות ולהדגיש שייכות. וכך נוצרה תנועה והיפוכה. "מעיין" ו"ערס פואטיקה", ואולי עוד קבוצות שאיני מכירה, לא ניסו להגיע אל משוררים ואל מה שמחוץ לחבורה. הם נשארו "חבורה"; ואולי השייכות חשובה יותר מהאמירה האישית, החד־פעמית והמסתכנת לעמוד לבד מול העולם והביקורת.

אני מחכה, כמו אוהבי שירה, למצוא את "הבודדים במועדם", את קולו של היחיד שצומח מחוץ לחממה של החבורות ומסתכן. פגשתי כמה משוררים צעירים שאני עוקבת ונהנית משירתם, כמו אלי אליהו, יהונתן ברג, אלחנן ניר, סיון הר שפי, ישראל דדון והילה להב. ואני מתחייבת לקרוא בעיון ולהמשיך ולעקוב אחר שירה משוחררת, שיכולה להתמודד עם ים הבינוניות שגואה בשדות החופש של הפייסבוק.

 

פניה של יונה על לקסיקון הקשרים, בואו נדבר על מצב השירה במרחב בין הדיגיטלי לדפוס.


בימים אלה יצא לאור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים, בעריכת יגאל שוורץ וזיסי סתוי, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון והקשרים. ספר עב כרס בכריכה רכה ודיוקנה של יונה וולך הצעירה והיפה עליו. משוררת קנונית מתה, אם כבר בחרו במשוררת ולא בסופר/ משורר גבר, אז היא יפה כמו דוגמנית ומתה מעבר לכל מחלוקת. הכריכה על כל פנים, מרשימה ביותר. שאלה גדולה מי צריך בימים של "ויקיפדיה" , לקסיקון של סופרים, מי ירכוש ומי יפתח ספר כה גדול שכולו עשוי מידע המשתנה מדי יום.
ובכל זאת, מלאכת הכינוס והעריכה יש לה משמעות.
הכינוס והעריכה, מהווים אמירה מול הכאוס האינטרנטי ומול חומרים ועובדות המצויים ומסתובבים ברשת ללא יד מכוונת, ללא דיוק ואבחנה בין "נכון" "לא נכון". שני העורכים הינם דמויות בעלות עבר והווה במפעלים ספרותיים, תחת חסותם של אוניברסיטת בן גוריון ומכון הקשרים. כלומר, נוצרת פירמידת סמכות שהעידן הפוסט מודרני הדיר אותה מתוך העשייה האומנותית ובדרך כלל היתה גם נטיית לב, לשלול או לבקר את עצם העבודה הממיינת וממדרת כמלאכה שאינה מאופיו של הזמן שלנו. זמן התרבות שלנו, מבטל , שובר , הורס כל מבנה היררכי , כל אמירה מעריכה נחרצות והעדרה של ביקורת ספרותית ראויה הוא אחד התוצרים של התופעה.
בתרבות פועלות היום לפחות שתי תנועות הפוכות, האחת המנסה ליצור אלטרנטיבה עצמאית, כלומר, יוזמות של סופרים צעירים להוציא לאור ספרים בהוצאה פרטית כקוראי תגר על המערכות הכבדות והיקרות, קריאת תגר על העורכים. מתן לגיטימציה לאומנות מחוץ לממסד כאומנות גרפיטי, כמו שירים המתפרסמים באינטרנט ללא ניקוד וללא עורך, מצד שני, חיפוש אחר גורם מארגן מסוג חדש שיאפשר לקאנון ולשוליים לחיות יחדיו. לאחר הדה קונסטרוקציה שהביא איתו המצב הפוסט מודרני, התרבות מחפשת את הגורמים שיארגנו אותה מחדש. הוצאות הספרים מתפרקות מכוחן כסמכות, הן עסוקות ברדיפה אחר הכסף, להישרדות או לרווח. לא עוד שאלות של איכות ותואם בין סוג וסוגת הספרים לבין אופייה של ההוצאה, אלא, על המחבר להביא את כספו כדי לרכוש את המותג של ההוצאה. הסופר אינו מביא עוד מוצר שמישהו יצרוך אותו וישלם עבורו, אלא, היוצר מודע לעובדה שימי המחשב והאינטרנט הפכו אותו לאחד מתוך רבים. הוצאות הספרים אינן לוקחות סיכון השקעה בספר חדש, ספר עיון או ספר שירה. עד שלא הוכחה יכולת המכירה של המוצר, עליו לחפש כסף לייצור ולשיווק. מרכז הכובד מצוי מחוץ להוצאות הספרים, מחוץ לתיאטראות, מחוץ למוזיאונים, מצוי במקום בו הכסף בוחר במי יתמוך. מכאן, הדרך קצרה לשאלה שצריכה לחפש ניסוח מחדש: מיהו משורר? מי הוא סופר? מי הוא אמן? ואיך ימצא הסופר בים הגרפומניה המפוזר באינטרנט ,ים הבינוניות הזוכה לנראות התלויה בזמן הפנוי וביכולת השיווק של החתום לצידן היצירות הדיגיטליות.
כיוון שאחד הממדים לנוכחותו של אמן או של סופר/משורר היא מידת ה"נראות" שלו, הרי כל קבוצה של משוררים אמנים שמחליטה שהיא "קבוצה" על פי מרכיב אדאולוגי, או מחאה חברתית או במקרה היותר טוב, מרכיב אסתטי, היא דרך למשיכת תשומת לב של צעירים בתחילת דרכם שעוד לא יצרו זהות אישית בכתיבה, לא עמדו במבחן האיכות אך, מבינים את רוח הזמן, בו "היראותו" של הסופר אינה על פי איכות הספר, אלא, על פי ההיראות התקשורתית שלו. סף הגירוי של הציבור הוא מאד נמוך ואדם היום חשוף לשפע מידע ולגירויים רבים, קשה למשוך תשומת לב במאמר ביקורתי טוב , בפרסום מחזור שירה מאתגר. חבורות נאחזות במסרים חוץ אומנותיים ובחגורת חברים כדי להיות "קיימים". באופן מסורתי, הספרות העברית לדורותיה יצרה מרכז כוח אומנותי ותרבותי באמצעות כתבי עת, באמצעות עורכים ומערכת. עריכת כתב עת בעל מצע ואידיאולוגיה, זה עניין להתמסרות למשימה, זה עניין לחיפוש כסף, התמסרות וזמן של אינקובציה והבשלה, נדמה שהיום מתקשים אמנים צעירים לעבור תהליכים דורשי זמן והבשלה. הדרך הקצרה יותר היא דרך ההתחברות והצעקה, הפרובוקציה. איני מבקרת זאת, איני יודעת מה הייתי עושה, לו הייתי נולדת שלושה עשורים מאוחר יותר. אך ללא ספק זו תופעה שהמדיה אוהבת.

דרך מסורתית נוספת לקיים שיח תרבותי ולהביא לתשומת לב, היא על ידי אצירה של תערוכות אומנות פלאסטית בעלות אופי של רטרוספקטיבה תרבותית או עריכה של אנתולוגיות ספרותיות על פי נושא . אלה תופעות המעידות על הצורך בכינוס וברור וחיפוש אחר ביקורת וסמכות.
לכסיקון הקשרים, יוצר מיפוי של סופרי ישראל, אך גם יוצר הגדרות חדשות. למושג "סופרי ישראל" הסתפחו חוקרים, אנשי אקדמיה שאין להם ולו ספר פרוזה או שירה אחד. הסתפחו גם חוקרים מאוניברסיטאות אמריקאיות כגון :מאן, ברברה, עמ' 568, מאוניברסיטה מה- JTS בארה"ב. מחקריה מעניינים מאד, אך הם מחקרים ואינם יצירה אינם עונים להגדרה של "ספרות יפה" ולאופן עבודתו של סופר. כך גם דוד ג'יקובסון, חוקר ספרות המשמש כראש המחלקה למדעי היהדות באוניברסיטת בראון עמ 260 . האם מערכת הקשרים מעוניינת בזה להעביר מסר, כי גם חוקרים בעלי דוקטורט, מתפרנסים מהממסד, בזכות התעודה, הם בחזקת סופרים.
יתכן שמערכת הקשרים, עשתה כאן מעשה ואולי פעולה בעלת שני כוונים הפוכים, מחד, כינוס, יצירת סדר והיררכיה בידע, ומצד שני, זהו מעשה פירוק ואגון מחדש. כך, החליטה המערכת להרחיב את מושג ה"סופר" גם לחוקרים, אנשי אקדמיה. כלומר, חוקריו של אהרון אפלפלד הם גם סופרים, חוקריה של יונה וולך, הם גם סופרים? או שזהו מעשה "פוליטי" תרבותי המאתגר את המושגים ופותח שער לשינוי הגדרות על פי קריטריונים חדשים. אם כך, תמהתי מאד, שחוקר מרכזי וחשוב בתחום הפילוסופיה והתרבות ויחד עם זה גם משורר (הוציא עד כה 3 ספרי שירה בהוצאת כרמל) נעדר מהלכסיקון. לפי עבודת העריכה הוא עומד בשני הקריטריונים של הלקסיקון.
מערכת הקשרים הרחיבה את מושג ה"סופר ישראלי" לסופרים ישראלים הכותבים בשפות זרות כמו
איציק מאנגר, משורר, סופר, מחזאי בשפת היידיש, כך גם לדיסלב גרוסמן, סופר יהודי בשפה הצ'כית גם מחמוד דרוויש, סופר פלשתינאי בשפה הערבית, יליד הגליל, נחשב למשורר הפלשתינאי הלאומי נכלל בהגדרה: "סופר ישראלי". לדעתי, במקרה זה הורחבה ההגדרה מעבר לגבולותיה, שכן, לו אני סופר או משורר פלשתינאי הייתי כועסת על ניכוסו של דרוויש לאחד מ"סופרי ישראל".
ובכך ברור שההגדרה סופר ישראלי אינה מוגבלת לסופרים כותבי עברית. אינה רק לסופרים מהלאום היהודי, לאנשי אקדמיה מאוניברסיטאות חשובות בארה"ב, ולסופרים יהודים החיים בארץ והם כותבים בשפות זרות.
ושתי הערות אחרונות לכותבי הערכים ולמערכת, הערה ראשונה, היא העובדה התמוהה שלא לכל משורר או סופר יש תמונה המייצגת אותו, וברור, שתמונה היא יתרון שיווקי, ויוצרת רושם שיש בין דפי הלקסיקון היררכית משנה הנקבעת על פי התמונות וכמות המילים המוקדשת לכל אחד מהיוצרים. שווה לבדוק. הערה שנייה, בדקתי את הערך ששמו: חוה פנחס-כהן, היו שם כמה דברים לא מדוייקים, המשוררת עדיין חיה, מדוע אי אפשר היה לתת לה להגהה או לאימות העובדות?

פסח שאינו פוסח ומשאיר סימני דם או יין על דפי ההגדה

פסח שאי אפשר לפסוח עליו

יש שירים שנכתבו עבור הזמן הזה בו האביב קצר ועז אבל הזמן, זמנו של ניסן ופסח מעובר בתוכו. רציתי לעשות אנתולוגיה קטנה שהיא כמו מראה ועקבות של הזמן.

שאינו יודע לשאול

א

"אִי אִיל קִי נוֹן סָאבִ'י פּוֹר דִיָמַנְדַר*
וַהֲלֹא אֵלֶּה הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ גַּם בַּעֲבוּרִי
וְלֹא הָיָה שָׁם מִישֶׁהוּ שֶׁיִּלְחַשׁ בְּאָזְנַי
"אַנְסִי דִישׁוֹ דִיִיוֹ דִי יִשְׂרָאֵל"
כְּמוֹ שֶׁמַּגִּיד אָב לְבִתּוֹ,
יָד עַל כְּתֵפָהּ וּמִלִּים מֵעֵבֶר
לִכְתֵפָהּ.

בְּחֶפְזוֹנוֹ, כְּרוּחַ הַמּוֹתִירָה מֵאָחוֹר
דְּבָרִים כְּבֵדִים מִיכָלְתָּהּ
כָּבְדָם שֶׁל הַחֲפָצִים
עַל הָרוּחַ.

אֶצְבָּעוֹת רוֹטְטוֹת שֶׁל קְצוֹת כַּפּוֹת הַדֶּקֶל
אֵינָן מַנִּיחוֹת לְרוּחַ הַבֹּקֶר
"בִּינְדִיג'וֹ אִיל קְרִיאָדוֹר בִּינְדִיג'וֹ אִיל בִּינְדִיג'וֹ
קִי דִיּוֹ לִיי אֶסוֹ פּוּאֶבְּלוֹ
אָה יִשְׂרָאֵל"
אֲנִי קוֹרֵאת לוֹ שֶׁיָּבוֹא שֶׁיָּבוֹא
עַל שְׂפָתַיִם, מַשְׁלִימָה שֶׁאֵין לוֹ
גּוּף

* בלאדינו:
"ברוך המקום ברוך הוא. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל.
ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה
אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

ב

אַרְבָּעָה בָּנִים הָיוּ לְבּוֹקָה אֲדֻמַּת הַשֵּׁעָר
קוֹמוֹ אֵיסִיקוֹאִינְטְרָה דִי קְוַאטְרוֹ אִיז'וֹס
אוּנוֹ סָאבִ'יוֹס
אִי אוּנוֹ מָאלוֹ
אִי אוּנוֹ פְלִיכִיזְמוֹ
אִי אוּנוֹ קִי נוֹן אִיל סָאבִ'י
פּוֹר דִיָמַנְדַר

לְשֵׁמַע נִגּוּן הַבָּתִּים
הַכּוֹרְעִים בִּדְבֵקוּתָם לָאֲדָמָה
הֵבֵאתִי לָהּ מִנְחָה
בָּשָׂר מִבְּשָׂרִי

בַּזְּמַן שֶׁהוּא לֹא זְמַן
עֲבוּרָהּ
אֵיפֹה הַמָּקוֹם
שֶׁאֵין בָּעוֹלָם
מְקוֹמוֹ

וְאֵלָיו
אָ
בוֹא

הו מדלן

מַה לַּעֲשׂוֹת בַּתְּמוּנָה בְּתַרְדֵּמָתָהּ –

הִתְעַכַּבְתִּי מוּל יֻקְרָתוֹ
שֶׁל בֵּית גּוּר מֵעֵבֶר לְגֶדֶר בַּרְזֶל מְסֻלְסֶלֶת –
וְחֹדֶשׁ נִיסָן סָבוּךְ בְּשַׂעֲרוֹתָיו שֶׁל עֵץ שֶׁסֶק

שֶׁפֵּרוֹתָיו נִמְשָׁכִים לַגֻּמָּה
שָׁם רָצִיתִי לְהַנִּיחַ רֹאשִׁי וְלִפְתֹּחַ שִׂפְתוֹתַי
שֶׁסֶק בֵּין שְׂפָתַי יַתִּיז
וּבְחֶלְקַת גַּלְעִינָיו קָרָאתִי
הוֹ מַדְלֶן הוֹ מַדְלֶן שֶׁקַּשׁ שְׂעָרָהּ
וְעֵינֶיהָ חוֹפָיו שֶׁל הַיָּם הַשָּׁחוֹר וִירֵכֶיהָ רַכּוֹת וְקוֹלָהּ
עָמֹק עָמֹק וְאָפֵל
שֶׁהָיְתָה רוֹדֶפֶת וְקוֹרֵאת אַחֲרַי "אִיז'וֹ דִי מַמְזֵר"

מַדְלֶן הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה הַקְּרוֹבָה בְּיוֹתֵר
לְמֶרְלִין מוֹנְרוֹ
בַּיָּמִים הָהֵם.

אִין אִינְטְרָאדָה דִי קָאטוֹרְזִי דִיל מִיז דִי נִיסָן1

הָאוֹר הַמֻּחְזָר מֵהַשָּׂדוֹת מֵאֶלֶף חַרְדָּלִים
מַצְלִיבִים, לְיַד בֵּית הַקְּבָרוֹת הַקָּטָן שֶׁל כְּפַר אַהֲרֹן
וּמַחֲרֹזֶת בְּרוֹשִׁים סוֹגֶרֶת עַל נְפָשׁוֹת
שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בֵּית דִּירָה
חֲגוּרַת שֶׁקֶט אֱלֹהִי יָצָאתִי מִתּוֹךְ הָעֵרוּב לַקַּרְפִּיף
מִי עִבֵּר אֶת הָעִיר, עַל הַגִּבְעָה מֵאֲחוֹרַי – שָׁם
בַּיִת יוֹצֵא בַּיִת נִכְנָס וְכֶלֶב נוֹבֵחַ לַמַּעֲרָב –

שָׁם חַרְצִיּוֹת מֵתוֹת בְּהַזְרָעָה עַצְמִית
בֶּאֱמוּנָה בַּבּוֹא הָאֶפְשָׁרִי שֶׁל
הַמּוֹצִיא מָוֶת מִן הַחַיִּים

הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת נְמוּכוֹת שֶׁעֵשֶׂב עָלָה בֵּין
לִבְנֵי כֻּרְכָּר וְטִיט לְשִׂמְחַת לִבִּי הַמּוֹצִיא
יָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ
עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט, מָאס אוּנָה אוֹ דוֹס
סִיקוּנְדָה קֶרִידָה, קִי סָאבִי קוֹאַנְדוּ?2
יָבוֹאוּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת
הָעוֹשִׂין כְּמִין טַבְלָה מְרֻבַּעַת
לְיַשֵּׁר אֶת כָּל הַזָּוִיּוֹת וְיִבְנוּ מְרֻבָּע הַנּוֹגֵעַ
בִּמְרֻבָּע, צְלָעוֹת יְשָׁרוֹת וּנְקוּבוֹת
וְלֹא יִהְיֶה קַרְפִּיף לָעִיר, נְשָׁמָה אֲבוּדָה
שֶׁאוֹתוֹ צֵל מְעֻבֶּה בֵּין עֲצֵי הַפַּרְדֵּס
הוּא מָקוֹם לֶאֱחֹז
בְּרַחְמִי בְּיָדִי וְלִצְעֹק

אַאיי אַאייי אֶל תּוֹךְ
הַשֶּׁקֶט הַמְדַמֵּם אִי אוּנָה פַאסְטוֹר
בָה אִי לִי קוֹנְטִימוֹס טוֹדוֹ קוּאַלוֹ קִי פָּאסוֹ אָקִי3

אֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁשֶּׂה הָיָה פּוֹעֶה בֶּחָצֵר
זָכָר בֶּן שָׁנָה עוֹלָה
לְשִׂמְחַת לִבָּם שֶׁל יְלָדִים זְרוּקִים מֵחוֹבַת הַזְּמַן
וְקָרְאוּ לוֹ שֵׂה כַּפָּרָה שֶׁלָּנוּ

וְהָאַרְבָּעָה עָשָׂר קָרֵב אֵלֵינוּ
כְּשַׁעַר גָּדוֹל וּמְאַיֵּם מִיכָלְתֵּנוּ

לחם עוני

מִלִּים זֶה חֹמֶר לַעֲנִיִּים
וּכְשֶׁאַתְּ שׁוֹאֶלֶת עַצְמֵךְ "מִמָּה אֲנִי עֲשׂוּיָה –
מִתְּנוּעָה, מַחֲשָׁבָה, מִתְּמוּנָה אוֹ מִלָּה"
אֲנִי מְבִינָה שֶׁהָעֹשֶר שָׁמוּר
לַאֲחֵרִים וְלִי אֵין
רַק I שֶׁהוּא EYE שֶׁהִיא אַאַייייי
וּבֶטֶן מְלֵאַת חִטִּים כִּמְחָטִים
וְכָל הַשְּׁאָר הוּא הַהֵהֵהֵד
כִּי מִלִּים הֵן חֹמֶר לְעַבְּדוֹ
וּלְשַׁמְּרוֹ לִקְלוֹשָׁרִים שֶׁמִּכְּלוּם שָׁרִים
מִלִּים הֵן חֹמֶר מַחֲשָׁבָה שֶׁל עֲנִיִּים

וְאֵין לַשָּׂבֵעַ בַּעַל הַתַּלְתַּלִּים רְשׁוּת
לְהִכָּנֵס לַעֲבֹד בָּהֶן אֵין

הַאִם אַתְּ מְבִינָה
עַל מָה אַתְּ מְשִׂיחָה
אִתִּי עַל מַהההה

הָהּ, בְּחַלּוֹנִי קוֹל תּוֹרָה
מְקַנֶּנֶת בַּאֲדָנִית נִשְׁקֶפֶת לְמִרְפֶּסֶת
הַכְּבִיסָה שֶׁל מַלְכָּה הַשְּׁכֵנָה, הָהּ.

כשמעשֵׂי ידַי עושים שירה

חֲסֵרָה לִי אוֹתָהּ צוּרָה אוֹתָהּ תְּמוּנָה
מִמֶּנָּה מֻתֶּרֶת הַפְּקַעַת
וּקְצֵה חוּט נִמְשָׁךְ וּמוּבָל
אַחַר הַיָּד וּמוֹבִיל אוֹתָהּ לָתֵת סִימָן בֶּחָלָל

כִּי מוּעֶקֶת מָתְנַיִם רוֹקַעַת אוֹתִי לָאֲדָמָה
וּפִי נִשְׁאָר קָרוּאַ אֵלָיו (בְּתַבְנִית חָרָשׁ וּמַסְגֵּר)
לְךָ הַדְּמָמָה, תַּחַת לְשׁוֹנִי כִּי מִי יִשְׁמַע מַה מַה
וְלִי הָאֵימָה מֵעֹפֶר רַךְ
נֶהְפָּךְ עַל גֵּווֹ לְעֵינַי –

וְאֵיךְ כְּשֶׁמַּעֲשֵׂי יָדַי אוֹמְרִים שִׁירָה –
אֲנַחְנוּ (הַנּוֹשְׂאִים בִּכּוּרִים) טוֹבְעִים
בְּיָם שִׁכְחָה וּדְבָרִים.

בִּרכַּת כוהנים

וּכְשֶׁהֵם רְכוּנִים וְטַלִּיתוֹתֵיהֶם מְכַסּוֹת עַל יַלְדֵיהֶם
מִי כְּאֹהֶל זָקוּף וְלָבָן וּשְׁוֵה צְלָעוֹת
וּמִי שֶׁמֵּיתָרָיו מְתוּחִים לִצְדָדִים לִפְקֹעַ
זֶה בְּצַד זֶה, מְכֻסִּים וְשָׁוִים וְאֵינָם יְדוּעִים
מֵהַמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ בֵּין הַוִּילוֹנוֹת מִמֶּנּוּ אֲנִי מְצִיצָה
בְּעֵינַיִם גְּלוּיוֹת –

רָאִיתִי גַּם טַלִּית רַכַּת קְפָלִים אֲדֻמָּה וַאֲפֵלָה
שֶׁסִּימָנֵי הַגּוּף תַּחְתֶּיהָ נֶעְלָמִים

עַד שֶׁכָּהוּ עֵינַי וְהָיִיתִי כְּעִוֵּר
פַּעַם רוֹאֶה וּפַעַם אֵינוֹ
וְעֵינַי שָׁפְכוּ מַיִם רַבִּים
נֹכַח פְּנֵי הַנָּשִׁים
שֶׁקְּוֻצּוֹת שְׂעָרָן (בְּלוּלוֹת בְּחִנָּה לִקְרַאת הֶחָג)
יוֹצְאוֹת מִתּוֹךְ כִּסּוּי הָרֹאשׁ וְיָמִים קָשִׁים
פְּרוּשִׂים לִפְנֵיהֶן עַל מַגָּשׁ זֵכֶר
לְמַתְּנוֹת הַנְּדוּנְיָה
וְהֵן תְּמֵהוֹת עַל הָעַיִן שֶׁלִּי הַפְּתוּחָה
כַּמַּיִם וְאֶגְלֵי זֵעָה שֶׁלָּהֶן שׁוֹטְפִים מִמִּצְחָן לְקִמְטֵי הָעֵינַיִם

וּמִחוּץ לַבַּיִת
אוֹרֵב שָׁרָב
וּמִדָּבָר אֶחָד הָיִיתִי שְׁנַיִם.

ניסן והכיסא הריק

יָשַׁבְתִּי וְשַׁרְנוּ מִנְיַן אֲנָשִׁים וְעוֹד אַחַת
וְהַכִּסֵּא מִמּוּל הָיָה רֵיק.
דִּבַּרְנוּ וְשַׁרְנוּ וְאָכַלְנוּ
וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק
יָשַׁבְתִּי לְיַד הַכִּסֵּא
לִפְעָמִים זֶה מוּל זֶה
לִפְעָמִים זֶה מִיָּמִין
לִפְעָמִים בָּא גַּם מִשְּׂמֹאל
וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק.

וַנִּצְעַק וַנִּזְעַק שׁוּב וַנִּזְעַק
לְמַלֵּא אֶת הָרִיק בְּקוֹלֵנוּ
הַהוֹמֶה מֶה מֶה מֶה מֶה
קָרְבָּן הֵבֵאנוּ לוֹ כֶּבֶשׂ תָּמִים
שֶׁיְּהֵא שָׁרִיר הַזִּכָּרוֹן
מֵיתַר מְשׁוֹרֵר בֵּינֵינוּ לְבֵינוֹ
וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק.

בֵּרַכְנוּ וּבִקַּשְׁנוּ לָלֶכֶת
וְהַכִּסֵּא הָרֵיק הָלַךְ בְּעִקְּבוֹתֵינוּ
וּכְשֶׁיָּרַד לַיִל דָּפַק בְּרַגְלֵי הָעֵץ
עַל דֶּלֶת הַבַּיִת:
"פִּתְחִי לִי פִּתְחִי לִי פִּתְחִי
כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מָלֵא" כָּךְ נִקֵּשׁ וּבִקֵּשׁ
נִכְנַס לְמִטָּתִי הָרִיק
וּבְאַרְבַּע רַגְלָיו אוֹתִי חִבֵּק.

אנתולוגיה קטנה "על השתיקה ועל הדיבור"

"ואי אפשר לבוא לבחינת תפילין, אלא שיעלה את הדיבור ויתקנהו. כי הדיבור שהוא רוח פיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא בבחינת מלכות פה.הוא בחינת ים שכל הנחלים הולכים אל הים. . והוא בחינת אדוני, כמו שכתוב "אדוני שפתי תפתח" . כשפוגמין הדבור שהוא אדוני, אז על ידי הפגם, נעשה מרוח פיו , רוח סערה" (ליקוטי מוהר"ן תורה לח)

בעקבות עיסוק מתמשך ביחסים שבין ה"דיבור" ל"שתיקה", אני מביאה אנתולוגיה קטנה של שירים שליקטתי במתוך ספרי בנושאי "על הדיבור והשתיקה". אני פותחת את האנתולוגיה הזאת לשירה עברית ומתורגמת , כאנתולוגיה פתוחה וגמישה גם לשירת משוררים ומשוררות אחרים. ולמקורות מיוחדים.

על הדיבור על השתיקה ומה שביניהם
חוה פנחס-כהן

על השתיקה

כְּאִשָּׁה זוֹרַעַת כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי
בֵּין יַיִן מְשַׂמֵּחַ לְבֵין יַיִן מְשַׁכֵּר
רֹאשִׁי נִפְרָד מִגּוּפִי

מִתּוֹךְ הָרִקּוּד הַמִּזְרָחִי הַבָּא מִקְּצוֹת עֲקֵבַי אֶל פִּי בִּטְנִי
אֲנִי עוֹשָׂה שְׁתִיקָה שֶׁעוֹשָׂה בִּי שְׁנַיִם

הִיא פֶּה פָּעוּר בְּמֶרְכַּז הַגּוּף
הִנֵּה אֲנִי שָׂמָה
סָבִיב סָבִיב לַבְּאֵר
שָׂפָה כְּדֵי לִרְאוֹתָהּ
כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּכַסֵּנִי
כְּמוֹ חֻפָּה
מִתְּהוֹמָהּ

נפש כלה

דִּבּוּרְךָ הוֹצִיא מִתּוֹכִי
נֶפֶשׁ דּוֹמַעַת
נֶפֶשׁ מְדַמְמֶמֶת
כִּי הִיא הַדָּם
וּכְשֶׁדָּם נֶעְכָּר עַד נֶפֶשׁ
הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד
וּמַיִם מַיִם מַיִם
יוֹצְאִים אֶת הָעַיִן
הַכֵּהָה
שֶׁכָּל הַמְּמַדִּים מְאַבְּדִים
אֶצְלָהּ צוּרָתָם
רְאֵה אוֹתָנוּ חוֹפְרִים
זֶה אֵצֶל זֶה
חוֹפְרִים בְּאֶגְרוֹפִים
נְחוּשִׁים
מַיִם לְרַוּוֹת אִישׁ
צִמְאוֹנוֹ
וּכְשֶׁהֶעֱלֵינוּ דְּלִי
בְּיָדֵנוּ אֲהָהָהּ
מַיִם מְלוּחִים מֵי מְלִיחִים
גָּדוֹל
אָז צִמְאוֹנֵנוּ גָּדוֹל
עַד מְאֹאֹאֹאֹאֹד
וְיוֹצֵאת לָהּ הַנֶּפֶשׁ וּפוֹשֶׁטֶת
יָד מְבַקֶּשֶׁת
וּמַיִם מַיִם מַיִם
מַיִם אֲחֵרִים מַיִם אַחֲרוֹנִים
לְכִבּוּי צִמָּאוֹן
שֶׁהוּא בְּעֵרָה אֲיֻמָּה
בַּעֲצָמֵינוּ
דַּבֵּר, וּכְבָר נַפְשִׁי יוֹצֵאת לִקְרַאת כָּלָה

בכי

מֵהַמָּקוֹם בּוֹ נִפְסָק הַדִּבּוּר עִם הַבָּשָׂר מִבְּשָׂרְךָ
וְיֵשׁ מָקוֹם חָתוּךְ וְתָפוּר וְאוּלַי מְדַמֵּם גַּם פְּנִימָה
מֵהַנְּקֻדָּה הַזֹּאת אֲנִי גּוֹהֶרֶת וְרֹאשִׁי בֵּין בִּרְכַּי
וּמְקַוָּה לַבְּכִי הַגָּדוֹל. אֶלָּא שֶׁזֶּה כָּלוּא פְּנִימָה
וְיֹבֶשׁ גָּדוֹל הוּא שׁוֹלֵחַ לְמַרְאִית הָעַיִן
וַאֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת לְאֵלִיָּהוּ עַל הַכַּרְמֶל וּלְרָחֵל
הָאֵם עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶזְרִי
בַּחֲצִיַּת קֶנְיוֹן מִדְבָּרִים וּלְפָחוֹת אֶחָד
מִסַּלְעֵי הַצּוּר אוֹ הַגְּרָנִיט יִפָּתַח לַאֲגַם מַיִם
וְעַיִן שֶׁלִּי תִּרְאֶה וְתִתֵּן מֵעַצְמָהּ אֶת אֲשֶׁר
יֵשׁ לָתֵת אִגֶּרֶת בִּכְתַב סְתָרִים שֶׁתִּפְתַּח דַּלְתוֹת
מַגִּידִים וּשְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים לִילָדַי שֶׁנּוֹלְדוּ
יְתוֹמִים וּזְנוּחִים
וּבְכָל כֹּחָם מַרְעִידִים
מַשְׁקוֹפִים

צוהרי שש

אֶת סוֹד שְׁתִיקַת הָאִמָּהוֹת –
אֶת הַיְנִיקָה הָעוֹבֶרֶת מִטַּבּוּר
לְטַבּוּר חָתוּךְ, אֶת הַשְּׁתִיקָה הַחַתְרָנִית
מֵאֵם הַדִּבּוּר
הַשְּׁתִיקָה הַחַתְרָנִית
אֵם הַבַּיִת אֵם עַל-בָּנִים
הַשְּׁתוּקִית הָאִלֶּמֶת הַמִּתְקַפֶּלֶת
לְשׁוּלֵי הַצִּפָּרְנִים הַמִּתְכַּהִים וּמִתְפַּצְּלִים
עִם כֶּתֶם הָאַרְגָּמָן שֶׁל
קְלִפַּת הֶחָצִיל
הַשְּׁתִיקָה הַמִּתְמַקֶּמֶת בֵּין זָוִית הַפֶּה
לְקֵפֶל הָעֵינַיִם לְדִמְעוֹת הַבָּצָל לְרֵיחַ הַדַּפְנָה
בְּצִנְצְנוֹת זְכוּכִית לִמְרַק עֲדָשִׁים חָרְפִּי אוֹ רֵיחַ הַלָּבֶנְדֶר
הַנֶּאֱגָר בֵּין סְדִינִים מְגֹהָצִים
לְקַבֵּל אֶת הַזַּעַם הֶעָצוּר אֶת גַּעְגּוּעֵי הָאִישׁ
אֶל אִמּוֹ הָרִאשׁוֹנָה בְּחֵטְא בְּגַל מָלוּחַ וְקוֹצֵף
הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר
אֶל חוֹף נִשְׁחָק נִשְׁתָּק וְשָׁלֵם
כְּתַעֲלוּמָה בְּרִיאָה

אֶחָד מֵחַדְרֵי הַלֵּב
חֲדַר מִיּוּן
בְּרֵרַת מִלִּים כְּגַרְגְּרֵי קִטְנִיּוֹת
לְפֶצַע דּוֹמֵם שֶׁאֵין חוֹבֵשׁ

כשמעשֵׂי ידַי עושים שירה

חֲסֵרָה לִי אוֹתָהּ צוּרָה אוֹתָהּ תְּמוּנָה
מִמֶּנָּה מֻתֶּרֶת הַפְּקַעַת
וּקְצֵה חוּט נִמְשָׁךְ וּמוּבָל
אַחַר הַיָּד וּמוֹבִיל אוֹתָהּ לָתֵת סִימָן בֶּחָלָל

כִּי מוּעֶקֶת מָתְנַיִם רוֹקַעַת אוֹתִי לָאֲדָמָה
וּפִי נִשְׁאָר קָרוּאַ אֵלָיו (בְּתַבְנִית חָרָשׁ וּמַסְגֵּר)
לְךָ הַדְּמָמָה, תַּחַת לְשׁוֹנִי כִּי מִי יִשְׁמַע מַה מַה
וְלִי הָאֵימָה מֵעֹפֶר רַךְ
נֶהְפָּךְ עַל גֵּווֹ לְעֵינַי –

וְאֵיךְ כְּשֶׁמַּעֲשֵׂי יָדַי אוֹמְרִים שִׁירָה –
אֲנַחְנוּ (הַנּוֹשְׂאִים בִּכּוּרִים) טוֹבְעִים
בְּיָם שִׁכְחָה וּדְבָרִים.

מלאך

מַה לֹּא עוֹשִׂים לְתִינוֹק שֶׁיִּשְׁתֹּק וְיִשְׁכַּח
בָּא מַלְאָךְ וּמַכֶּה עַל פִּיו
בָּא רוֹפֵא וּמַכֶּה עַל טַבּוּרוֹ
וּמַכָּה הָאָחוֹת עַל כַּפּוֹת רַגְלָיו
עוֹד וְעוֹד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ הַיְתֵרָה
וְיִשָּׁאֵר גֹּלֶם מְקֻפָּל וְטָהוֹר.

המרחק בין הדיבור לגוף

התחלתי למדוד את המרחק שבין הגוף לדיבור
כמו המרחק שאני מודדת מהרגע שהשמש מאדמה מעל הים
ונופלת אליו לפני שבת. הדממה שמחברת את העולמות
אלה שעלו השמימה ואלה שירדו תהומות .
ואני חושבת על פתחי שהם חטאותי
שהם פתח ליניקה שהם פתח נביעה
והם פתח לסגור בעדו את הסערה בפנים
שלא תבוא עם זו שבחוץ
זו היא שעושה דברו
כי מתוך הסערה ומתוך התהומות
שפזורים סביב פנויים למעידה
אני תופרת לאיטי דיבור שהוא
רוח לסערה שממנה ייצא הדיבור
הברה הברה לאיטו
כמו תינוק שאוסף הברות הפזורות סביבו
מגדל קוביות
לבנות וליפול ברעש אדמה.

מיני תרגימא – Luljeta Liesanku – לוליאטה לשאנאקו

מיני תרגימא – Luljeta Liesanku – לוליאטה לשאנאקו – 4 שירים

לוליאטה לשאנאקו. משוררת אלבנית ילידת 1968. ארבעה שירים. תרגמה מאנגלית חוה פנחס-כהן בשיתוף המשוררת

לוליאטה לשאנאקו – Luljeta Liesanku

משוררת אלבנית ילידת 1968, היא זוכת פרס 2009 Vilenice Kristal prize for world poetry. זוכים קודמים בפרס זה היו: מילן קונדרה, אדם זגייבסקי, פיטר הנדקה, וזביגנייב הרברט. לוליאטה לשאנאקו למדה ספרות באוניברסיטת טיראנה והייתה עורכת ראשית של עיתון שבועי "קול הנעורים". כתבה עבור כתב עת ספרותי: דריטה. בשנת 1996 קיבלה פרס על הספר הטוב ביותר של השנה מהוצאת אירוילינדיה. בשנת 1999 השתתפה בתכנית הספרות לסופרים באוניברסיטת איווה בארצות הברית, הוציאה לאור ארבעה קובצי שירה וספרה: פרסקו תורגם לאנגלית.

הסופר והמבקר פטר קונסטנטין בהקדמה ל"פרסקו" כתב: "לוליאטה לשאנאקו היא חלוצה בשירה האלבנית, יש לה קול מקורי ושפתה חדשנית ואינה צפויה. לשירתה יש מעט קשר לסגנונות פואטיים שונים בעבר ובהווה באמריקה, באירופה, או בשאר העולם. ומעניין לא פחות, שירתה אינה קשורה לשירה האלבנית , לשאנאקו היא ללא ספק משוררת מקורית לגמרי.אחד המרכיבים בשירתה הוא העדרה של פרשנות פואטית ישירה לנושאים חברתיים ופוליטיים. לשירתה מגוון נושאים בלתי רגיל המונע תגובות פשטניות לעבר הקשה ולהווה ועתיד בלתי יציבים , זהו אולי אחד האלמנטים ההופכים את שירתה לקלאסיקה עכשווית בשירה העולמית. "

פגשתי את לוליאטה לשאנאקו בפאנל בו השתתפה בפסטיבל ברלין לשירה 2013, המשורר המקדוני ניקולא ראיין אותה בפאנל הנוגע לשירה ו"בית", עיסוק בשאלת המתח בין המולדת לבין ההגירה. היא ריתקה אותי בהופעה רצינית, ביכולת ביטוי ובקריאה מרשימה. בחרתי שלושה שירים שקיבלתי מקור מול תרגום לאנגלית (מאלבנית: הנרי ישראלי) ותרגמתי לעברית. במהלך התרגום נהנתי מאד מהדרך בה השיר הלך והתקלף הלך ונפתח והתגלה עולם מוכר וזר. ומערכת אסוציאטיבית ומיתית הקרובה לי מאד ובין השאר, עלתה דמותו של יעקב , הסולם מהחלום והסולם בחצר ודמותו של עשו ברקע. תיאורי הילדות שלה, הדרך בה היא מתארת אנה קרנינה התקועה בין אגסים בתוך ילקוט בית ספר או השכנה ה"מכשפה" שראוייה לשמה כי היא ישנה עם שני גברים. אמת, מיתוס ורכילות בחברה כפרית סגורה שהמרחק בין הידיעה לדמיון אינו ידוע, בפער הזה , לוליאטה עושה נפלאות בשירה.

**

המסתורין שבתפילות

במשפחתי
תפילות נאמרו בסודיות,
רכות, נלחשו בעד חוטם כואב
מתחת לשמיכות,
אנחה לפני ואנחה אחרי
דקה ונקייה כמו תחבושת.

מחוץ לבית
היה רק סולם עץ לטפס עליו
נשען על הקיר במשך כל השנה,
מוכן לשימוש, לתיקון הרעפים, באוגוסט לפני הגשמים.
מלאכים לא יטפסו מעלה
ומלאכים לא ירדו מטה –
רק גברים סובלים מסכיאטיקה

הם התפללו כי רצו לתפוס הצצה ממנו
מקווים שוב לשאת ולתת על החוזים שלהם
או לדחות את תאריכי היעד.

״אלוהים, תן לי כוח״, הם אמרו
כי היו צאצאיו של עשו
והיה עליהם להסתפק בברכה היחידה
שארית מיעקב,
ברכת החרב.

בביתי, תפילות נחשבו חולשה
כמו לעשות אהבה.
וכמו לאחר שעושים אהבה
בא לילה ארוך וקר
של הגוף.

זה לא זמן ל..
זה לא הזמן בשביל…
לא הזמן לשנות
ככל שאני יכולה לזכור
זה מעולם לא היה זמן לשינוי.

הבית קיבל רטיבות. אולי כל דבר הוא זיוף.
אגסי הבר, טבעות נישואין, משאית החלב,
הילדים המתנדנדים כמו מחטי חייט
במקטורן לא גמור
מחכים לניסיון נוסף.

עוברים מדור לדור כמו המופיליה,
השינוי נישא על ידי הכרומוזום הזכירי
ניתן לזהות את הגברים האלה על ידי הדיוקנאות שלהם
כמו פניו של קיסר, זר על ראשו,
בוהה אל הכישלון
מוטבע לנצח על מטבעות רומאיים.

נשים, לעומת זאת
מאוחר בערב לעולם אינן שוכחות להדליק את האור במרפסת.
הנורה מכוסה ביתושים,
המאמינים שלמרות מה שהם עושים,
מה שכתוב, יקרה.

חדשות ישנות

בכפר השוכן בין שני הרים,
החדשות מגיעות תמיד חודש מאוחר יותר
משופצות במעבר, מלאות שבח, מזכירות רק
את המת שהצליח להגיע
לגן עדן ו.. העושה את "רצון האל".

אביב הורג בדידות עם בדידות, הדמיון
הוא המגונן עלייך מגופך. עצי אגוז.
מתעוררים, גברים שתויים
משעינים את כתפיהם הקרות אל הקיר.

הנערות כאן תמיד מתחתנות עם זרים וממשיכות הלאה
משאירות את הפסלים הבתוליים של עצמן
כבנות חמש עשרה מאחריהן.

אבל הנערים מביאים נשים אל הכפר
מכפרים רחוקים,
נשים ההולכות לעבוד בערמות של עשב וקש באסם
ונושאות בתוכן נביאים.
סלחו לי, רציתי לומר ש״רק אחד יהיה נביא״ .
האחרים יבלו את חייהם בזריקת אבנים
(זהו גם חלק מהנבואה).

בצהרי יום סתוי כמו היום
הם יברחו מבית הספר
כמו רוצח עורבים המגורה בריח הדם
ורודף אחר שלד המכונית של הדוור
ברגע שהיא נעלמת מעבר לפינה
ומשאירה אחריה רק אבק.
הם יגנבו אז אגסים מחצר ה״מכשפה״
ואיש לא יעצור אותם. אחרי הכל, מגיע לה. היא ישנה
עם שני גברים.

בתיק בית הספר של אחד הנערים בין האגסים
שוכב עותק של אנה קרנינה.
מישהו יציץ בו בקוצר רוח ויתחיל מהדף האחרון
נקי ומלא שבח, כמו חדשות ישנות.

מציאות מאונכת

התעוררות זו חובה.
בכל בוקר שלושה דורות פוקחים עיניהם
בתוכי.

הראשון הוא ילד זקן, אבי,
הוא תמיד בוחר את מזלו או את בגדיו מידה אחת קטנה יותר עבורו.

אחריו בא סבי, בימיו המילה ,דיאגנוזיס, לא היתה קיימת.
הוא פשוט נפטר מאומללות שישה חודשים אחרי אשתו.
הזמן לא בוזבז. על גופותיהם
צמח בית חרושת שנועד לתפור מדים עבור הסבלים.

והסבא רבא, אם אי פעם היה קיים
איני יודעת אפילו את שמו. כאן, הזיכרון לי בהפסקה זמנית,
המקורות האיכריים שלי נחתכים כמו ציפורניים עבות וצהובות
של פלחים..

שלושה צללים מאירים כמו יער מעליי
אומרים לי מה לעשות
ומה לא לעשות.

הקשבת לי כשאמרתי, בוקר טוב
אך היה זה אולי פיל הולם על פסנתר
או תפרים מתפוררים בז׳קט הקטן של אבי.

אכן, אבי, אביו, ואביו לפניו
אינם מנסים לשנות שום דבר
גם לא מסרבים לשנות שום דבר. סבון הארעיות
מאפשר להם להרגיש רעננים ונקיים.

הם מקווים רק לגעת בעדינות, דרכי,
שוב בעולם כמו כפפות גומי
הנוגעות בחיבה בעדויות
סצנת פשע.

תרגמה מאנגלית חוה פנחס-כהן בשיתוף המשוררת

בעקבות הסרט "בית לחם" על זהות גברית ועל מקום.

הרבה מכות על המקלדת היו ויהיו כדי לומר משהו על הסרט "בית לחם".
אני רוצה להוסיף כמה דברים מזוית אחרת, יובל אדלר, הוא תסריטאי ובמאי מחונן. הוא יודע לספר סיפור והוא העלה את הקולנוע הישראלי כיתה, בכך שידע לעשות סרט הנוגע לליבו של הקונפליקט אך יש לו איכויות אנושיות אוניברסליות כמו לטרגדיה יוונית. מספר סיפור שיש בו אירועים קיצוניים, של מרדפים, של פיגועים של אנשי מדים
ישראלים, ופלשתינאים במדים לא מוגדרים ושייכויות מתעתעות. אפשר היה להעמיד את הדברים ב"טובים" מול ""רעים" לבנות הזדהות ושיפוטיות לאחד הצדדים. אבל יובל אדלר מצליח לספר סיפור שאין בו שיפוטיות, אלא, הצופה מלווה את העלילה, רואה את ההסתבכות ואולי מזדהה ומתמלא דאגה לנער המתבגר לעיניו, הנע בתוך הנוף ההררי, הטרשוני, בין עצי הזית והקוצים, נוף ישראלי כל כך על שפת המדבר. נוף משותף לישראלים ולפלשתינאים. וכמו הנוף המערב כך גם השפות מתערבות זו בזו בקרבה וריחוק. משיכה ודחייה.

נהנתי להקשיב לעברית ולערבית המשתלבות זו בזו באותן פיות ומאחורי שפתיים של הדמויות בטבעיות ומתוך קרבת דם, על כל המשמעויות שלה. קשה להאמין, עד כמה הגברים הישראלים והגברים הפלשתינאים דומים אלו לאלו. אותם תווי פנים שמיים, המזכירים את הנערים בפרסקאות הרומיים והביזנטיים המפוזרים ברחבי המזרח התיכון. אותן עיניים הנעות בגוונים שבין חומים לירוקים, תלתלי כבשים או קרחות ביצה. הרוך שבתוך הקשיחות. גבריות המתבטאת במשיכה לחרב (הרובה המוצלב על החזה, האקדח הטמון בחגורת המכנסיים) ה"עבדאיות", כמו שאומר חיים גורי בשיריו.

הסרט פותח חלון אמפאטי אל לב החברה הפלשתינאית בבית לחם, לפלונטר הפנימי בתוכה בין הארגונים ובשיח הפנימי שהוא רצוף הבעות כח וכבוד. שהמוות חגור על הכתף מוכן להופיע בכל רגע.תחילתו במשחק מסוכן בין נערירם המוכיחים את גברותם, ביריות קלצ'ניקוב על גוף צעיר בתוך אפוד מחורר. וסופו, במרדפים אחר מבוקשים ששאלת מי יחיה ומי ימות, תלויה בשבריר שנייה של תושיה. החיים קצרים ונקצרים שם כמו אצלנו בקלות בלתי נסבלת.

יש מחוזות שהחברה הישראלית , נראית כמו עזרת גברים , עזרת גברים עם הרעות ועם המתחים הפנימיים. כשהם נפגשים יש ביניהם רעות מקודשת בדם, אינטימיות צרובה שלנשים אין דריסת רגל בה. מחוזות השב"כ (כמו גם הסיירות, השייטת, ושאר יחידות הן לגברים בלבד) לנו, הנשים, אין מושג על הרעות הזאת, אין מושג על נפתולי הקשרים שם, על הגבול הדק המוציא מן החיים לשדות המוות.
נדמה לי שהגיע הזמן להכניס לשיח הישראלי את שאלת ההפרדה הזאת בחוויה הישראלית בין נשים לגברים. הרי אנחנו הנשים שלהם, אנחנו האימהות והאחיות. אנחנו המתבוננות מהצד או סופגות את הלם הקרב, את הפציעות, את הטראומה המתמשכת.

סופו של הסרט, המביא מוות אלים וקשה בין קרובים. מוות שיש בו תסכול , אהבת גברים ושנאת עמים. מוות שיש בו נקמה קשה ללא חמלה מתוך כאב ושכול מתמשך.מוות שאח קם על אחיו שהאקדח אינו מספיק להרוג, האבן, היא הביטוי של המקום. אבן מוכתמת בדם אדם. טרגדיה ישראלית כיצירת מופת.

מיני תרגימא לבין כסה לעשור, אלש מוסטאר Ales Mustar

"האם כל זה מתהווה לשיר?"

שנניים משיריו של אלש מוסטאר התפרסמו בטורי: מיני תרגימא, בעיתון מגאפון- העצמאי.

שני שירים יפים של אלש מוסטר שתרגמו מסלובנית חוה כהן-פנחס ומוסטר. מוסטר נחשב לאחד ממשוררי המחאה החברתית והסביבתית, מהמשוררים הפרובוקטיביים בשירה הסלובנית העכשווית
אלש מוסטר. צלמה: חוה פנחס-כהן

אלש מוסטר נולד בשנת 1968 בלובליאנה, סלובניה. שיריו פורסמו בכתבי העת הספרותיים החשובים ביותר בסלובניה, הוא תורגם לצ'כית ,סרבית, פולנית, מקדונית אנגלית ורומנית.

למד באוניברסיטת לובליאנה הוראה וספרות אנגלית ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בוקרסט בספרות רומנית.

אלש מוסטר הוא מתרגם מרומנית לסלובנית ולהפך, מתרגם ספרות מקדונית ומחזאי.

מוסטר נחשב לאחד ממשוררי המחאה החברתית והסביבתית, מהמשוררים הפרובוקטיביים בשירה הסלובנית העכשווית.

בבר "הנחש האדום"/The Red Snack

צוענים גדלים טיפשים

בירת ה"דב" אינה בתפריט

אך הם מגישים כאן מהמיוחדים המצוינים של הבית,

פושקין בגריל.

השף מכין אותו בקפדנות.

אין נימוסים אצל הנחש האדום, אתה יכול לאכול באצבעותיך.

למשורר הובאו הקרביים והוא נידון לשתיקה.

במודעה מעוצבת היטב, הרעב נושך ברגל עסיסית

ובשבילי המלצר מגיש את הלב!

אני ממשיך ללעוס וללעוס

כמה קשה יכול להיות הפוסט – פוסט – מודרניזם הזה!

Depression / דיכאון

איך לא ארגיש מעונה

כאשר אני- גבר בגיל העמידה – אנוס לחכות

שהשורה שלי תתבגר

כאשר העולם ממשיך להפוך למדע בדיוני.

אני כל כך חסר תחושה

עד שאיני יכול עוד להרגיש את רטט הטלפון בכיס המכנסיים

הקופסה שבלחיצה על כפתור

יכולה גם לבדר אותי,

משדרת בקולניות את הלוויה של נשיא המדינה.

הרייטינג עולה ככל שתקריב המצלמה מתמקד בגופות חרוכות מתאונה,

ומד הצפייה משתולל,

כאשר על מסך הטלויזיה מופיעים הפנים האבלות של אשתו והילדים

בארץ אחרת, רעידת אדמה קוברת שלושת אלפים אנשים.

מקומם של חללי מלחמה הוא בקושי במקום השלישי

אנימצית המחשב גורמת להם לגרד את הראש.

אפילו אם ניצלנו משפעת העופות על ידי צמחונות,

ומAids, על ידי התנזרות מינית,

ומSARS כי הפכנו ליושבי בית.

לא נוכל להתחמק מצרות אופקים.

אני מקבל E-Mail

ואני מקווה שאינו נושא וירוס

ובו נאמר שהארץ המובטחת

הטילה אמברגו על יבוא ספרות מארצות לא דמוקרטיות.

האם עלי להתחיל ולבנות את שרירי במכוני כושר?

האם עלי להפוך לכוכב-על או לספיידר מן

האם את מוכנה להיות הזינה שלי?

וביחד נוכל להציל את העולם?

האם זה הולך ומתהווה לשיר?

כמה יושרה וירטואלית העולם הלא הוגן הזה דורש?

אני לא בטוח האם עלי לוותר,

ולטפס על הגבעה הקרובה

ולהתבונן בשלג הטרי היורד,

או במקום זאת, לשנות ערוץ,

לכל הרוחות, יקירתי, משום כך

אני כל כך מדופרס.

מסלובנית: חוה פנחס-כהן והמשורר