כי תישא – זמן מקום ופסל במדבר

כי תישא – זמן מקום ופסל במדבר

איך קוצבים זמן

והִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת–יַקְטִירֶנָּה.  ח וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה–קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם.  ט לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה, וְעֹלָה וּמִנְחָה; וְנֵסֶךְ, לֹא תִסְּכוּ עָלָיו.  י וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה:  מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם–קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא, לַיהוָה. 

באלה המילים מסתיימת הפרשה הקודמת, בתיאור עבודתו של אהרון הכהן הגדול יחד עם הציווי החיובי מה עליו לעשות, נאמר גם מה עליו אסור לעשות. יש מחזוריות ועקביות בעבודה היא מתחילה "בבוקר בבוקר"  חזרה על המילים, ובין הערביים "יקטירנה קטורת" ואחר כך מחזוריות של שנה "לדורותיכם" ו"קודש קודשים" הוא לה'.

החזרות האלה יוצרות קצב ספרותי ולשוני ההולך בהלימה מלאה עם סדר הזמנים: בבוקר בבוקר, בין ערבים, אחת בשנה והכל יחד הם קודש קודשים לה'. כל הפעולות בעבודת המשכן של הכהן הגדול, יוצרות מרכז וזמן חדש במרחב.  בתוך מרחב הזמן של מאות שנות עבדות בהן המרכז והמקדשים היחידים, היו של המצרים, ובתוך המדבר הגדול שרק שבילי ההליכה ובארות המים, הם סימנים במרחב, נוצר עכשיו ציר חדש, מרכז פיזי ורוחני סביב המשכן ועבודת הכוהנים. העבודה והמרכז החדש אינם רק לרגע זה, הם נועדו לזמן הזה ולדורות הבאים, לזמן היסטורי ולקדושה על זמנית. נדמה שהוראות אלה של אלוהים למשה וממשה לעם ישראל לעבודה של מחזוריות יומיומית ומחזוריות לשנים ולדורות, יוצרת ציפיה למצב את התודעה של ההולכים במדבר, לתודעה של עם שיש לו סדר יום, ותפיסת זמן למרחקים גדולים. להיסטוריה ולאינסוף.

הכרובים והמנורה הפסלים הראשונים

זכורים הכרובים והמנורה מהפרשה הקודמת, הכרובים מעל ארון העדות שתי דמויות כגבר ואישה ולהם כנפיים והם מעורים זה בזה, תלת מימד בליבו של המשכן ומאוחר יותר בדביר המקדש. והמנורה שהיא מקשה אחת ויש לה פיתוחים וקישוטים והיא מעשה אומנות תלת מימד. סוג של פיסול שנועד להאיר ולשקף את האור בחומריותו. ושני אלה יוצבו בהוראת משה, במשכן ולכל אחד תפקיד משלו בבניית הבית והרגלי הפולחן של עם ישראל.

הכיור והמזבח, הפסלים השלישי והרביעי

ואחר כך מעשה כיור הנחושת לרחצה בלב המדבר: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יח וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת–לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם.  יט וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם.  כ בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם–וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה.  כא וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָמֻתוּ; וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ, לְדֹרֹתָם.  

כיור נחושת לרחצה במים בלב המדבר בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם–וְלֹא יָמֻתוּ; פעמים חוזר הפסוק כלשונו, הן כאזהרה והן הצבת גבול שבין חיים למוות. המים הם הגבול עבור הכוהנים בין חיים למוות, המגבלה אינה רק להווה ולאהרון ולבניו, המגבלה היא לדורות, זהו נסיון לעצב תודעה שיש קביעות ומחזוריות והמשכיות לקבוצת אנשים המחוברים זה לזה בשבטיות, בעבר משותף, בסיפור מיתי משותף ובהליכה אחר מנהיג שלא גדל בתוכם. שאלת האמון במושגי עתיד מוטלת בספק. כי העם חי בתודעה של הווה, של הולכים במדבר והארץ המובטחת בבחינת הבטחה בלבד ושאלת המימוש בלתי מושגת ובלתי נראית.

וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְאֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ.  כט וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ.  ל וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי.  לא וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה, לִי–לְדֹרֹתֵיכֶם.  לב עַל-בְּשַׂר אָדָם, לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ; קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.  לג אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל-זָר–וְנִכְרַת, מֵעַמָּיו. 

בחמישה פסוקים מופיע שורש ק.ד.ש שבע פעמים. הקדושה . החפצים והרהיטים בתוך המשכן , אינם אוביקטים שימושיים או אסתטיים בלבד, העבודה בהם מקדשת אותם ולקדושה יש חוקים המגדירים את המעבר הדק בין חיים למוות. ובכל זאת, אלה אוביקטים תלת ממדיים במרחב שהעבודה מקדשת אותם.

הפסל החמישי, פסל אבן, לוחות הברית

בפרשה יש מקום ליצירה נוספת שגם היא פרי של עבודה פיסולית , עבודת חריטה או חריתה. עבודת אצבע אלוהים על לוחות אבן וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת–לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. כי כל מה שנאמר עד כה, הן מילים המחכות את מקומן ועיצובן בתוך המציאות , לוחות האבן, שעליהן נכתבו החוקים הראשונים, הם ציון דרך מטאפיזי במרחב וגם הם חוצים את הזמן לאינסוף הבלתי נראה. ארבעים יום התייחד משה על ההר עם האלוהים, מראש ההר הוא יוריד את לוחות הברית. התנועה היא מלמעלה כלפי מטה. מהמקום העליון, המקודש לעבר העם שלמטה. תנועה אנכית לעבר מי שחי בתנועה אופקית.

הפסל השישי- העגל,יצירתו של אהרון

אבל, המצב האנושי של העם, הוא מצב רוחבי, הוא מפוזר במרחב, ציר האמצע והקדושה אינם נוכחים עדיין בעולמו. הדברים נאמרים אך בלתי נראים ואינם נוכחים. הזמן של העם הוא זמן הווה. אין להם עדיין שבת והארץ המובטחת רחוקה, ההווה הינו מציאות שטוחה המשכן וכלי הקודש ועבודת הכוהנים הם סיפור לעתיד לבוא, העוגן היחיד שלהם הוא משה והוא נעלם.  במציאות של אי ודאות העם יוצר לעצמו מוקד , מרכז במרחב , יצירה משל עצמו, יצירה שתספר את הסיפור שלו וזו היצירה הרביעית, יצירה אומנותית פיסולית שתהיה במוקד של הסיפור ושל העם ואהרון, יקדש אותה עבורם.

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.  ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי.  ג וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן.  ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ–אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר.  ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. 

תיאור יצירת העגל, הוא סיפור המתרחש בזמן. תמונה אחר תמונה.

1. העם מבחין שמשה לא בא. מתמהמה.

2. העם נקהל על אהרון, המשנה למנהיג המוליך. קום עשה לנו אלוהים.

3. אהרון מבקש את זהבם

4. אהרון מפסל בחרט עגל מסכה, אלה אלוהיך ישראל.

5. קביעת יום חג והעם ישב לאכול ולשתות ולצחק.

העגל, אם כן, אינו זר בסביבה, הוא חלק מהאובייקטים והפיסול התלת ממדי שיתפוס מקום בחייהם של בני ישראל במדבר. אלא שכל הפסלים, והאוביקטים שהנחה אלוהים את משה לבנות באמצעותם ציויליזציה ותרבות ומרכז רוחני אינם משמשים להווה בלבד, מטרתם ללוות את העם ולחצות את זמן המדבר לזמן הארץ ומעבר לו. אך העם העומד ומחכה למשה וחווה חווית אי ודאות לאחר כל המסע וההבטחות, נאחז בהווה. הוא מעוניין לראות את אלוהיו ולעבוד אותו בשתייה באוכל ובמין ואז תהיה לו סבלנות לחכות למשה שיורד אליו מלמעלה, מהערפילים שעל ההר, למטה, למקום הארצי בו הם חיים.

אגדה של הגדה

בכפר קטן ועתיק בצפון יוגוסלביה של אותם הימים, היא קרואטיה של היום  בתוך הרים מיוערים ולא הרחק מנמל גדול בשם רייקה על חוף הים האדריאטי, שם גרה לה אנה חיים קוזלוביץ', אמנית קרמיקה ידועה.

 יום אחד בשעה שטיילנו דניאלה ואני ברחובות בלגרד  ראיתי על אוזניה זוג עגילים בצבע כחול כהה ולהם שולי זהב ובמרכזו של כל עגיל הייתה צורה מוזהבת שהזכירה לי את האות "ש", שאלתי את דניאלה :

"מאין העגילים המיוחדים האלה? "

והיא ענתה: "הו, אלה עגילים שרק אנה חיים יודעת לעשות כמותם"

"מי זאת אנה חיים"? שאלתי

"אנה , זו אישה יקרה וסיפור מיוחד" ענתה לי.

לאחר ששמעתי מפיה את הסיפור, החלטתי ללכת ולפגוש את אנה חיים ולהבין מה הסיפור מאחורי העגילים שבליבם ש מוזהבת.

**

יומיים רצופים נסעתי ברכבות ובאוטובוסים מתנשפים עד שירדתי מאוטובוס ישן וגונח בכיכר המרכזית של הכפר בהרים שמעל המפרץ . התחנה, מול כנסייה עתיקה שמולה יש מסעדה קטנה שם יושבו אנשי המקום בשעות אחר הצהריים על כסאות קש נמוכים ושותו קפה שחור ממותק היטב בספלים קטנים וקצת יין או משקה חריף בכוסות זכוכית. נכנסתי למסעדה וחיפשתי מישהו מקומי לשאול אותו על אנה.

מאחורי הדלפק  ראיתי את בעלת המסעדה ופניתי אליה . עודי שואלת והגברת מולי מחייכת ותופסת בין אצבעותיה תכשיט קטן המונח על צווארה תכשיט קרמיקה צבעונית והנה אני מזהה רקע כחול מכחול שלוש אותיות עבריות מוזהבות  מ צ א  שלוש אותיות בודדות בתוך צבע כמו צבעו של הים במעמקיו, כחול שיש בו סוד. ראתה הגברת את מבטי הנעוץ בתכשיט השתעשעה בו וחייכה, כאשר הרימה את התכשיט ראיתי שמאחוריו נח על ליבה צלב זהב קטן ומכאן הבנתי שהאותיות העבריות אינן מעידות דווקא על יהדותה. למרות שלא הייתה ביננו שפה משותפת הייתה ביננו הבנה שאנו מדברות באותה אישה. " הו, אנה…?" חייכה והצביעה על ה"מצא" והסבירה בתנועת ידיים כיצד להגיע לחצרה של אנה.

הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי שהיה לא יותר משביל צר מרוצף אבנים קטנות וחלקות ומשני צידיו קירות בתי אבן עם חלונות גדולים המוצלים בתריסי עץ ירוקים או תכולים מדי פעם דלתות ברזל מעידות כניסה לחצר פנימית. בפיתול הראשון היה עלי לפנות שמאלה לתוך רחוב צדדי וקצר שם מצאתי את החצר של אנה וסימן היה לי שעל דלתה היה שלט קרמיקה באותו צבע כחול עמוק שראיתי בעגיליה של דניאלה ועיטור של ציור עלה גפן מיוחד ומסולסל היה בשולי השלט על הדלת.

בתוך החצר שולחן עץ לבן לידו ישבה אנה ובעלה גיאורגי. אנה אישה יפה ששערה הצהוב אסוף לאחור ומוך פניה העגולים זורחות זוג עיניים כחולות ולהן מבט שובב כאילו זו ילדה המציצה מתוכה. לאחר שימחת הפגישה לקחה אותי אנה לסטודיו שלה, חדר קטן בחצר שבו אובניים ותנור ענק לשריפת החומר, שולחן גדול במרכז החדר ועליו מונחים כלי חומר בצבע אדמה ואחרים הצבועים למחצה, צורות בערמות המושלכות לכאורה כלאחר יד. הריחות והצבעים היו כה חזקים שלרגע חשתי סחרחורת אט אט הבחנתי שעל השולחן בין כלים רבים היו מונחים ריבועי קרמיקה בגדלים שונים

בכל אחת מצלעות המרובעים מעוטרת בסמלים מוכרים פעמים מנורה ופעמים מגן דוד או זוג פמוטות אך בעיקר מנורות. מנורות שבעת קנים בצבע זהב בכל פעם על רקע שונה. באחת המנורות ראיתי קישוטי רימונים ובשניה עיטורי כפתור ופרח כמו שהכרתי מהפסיפס העתיק שבעמק בית – שאן. אך מה מנורת בית המקדש מבית הכנסת שבעמק בית שאן ולכפר גויי שבצפון יוגוסלביה…

עודי תוהה על הדברים האלה ואנה החלה מסבירה לי בשטף שיחה כי מרובעי קרמיקה אלה הם פריטים שימושים למשרד וזה חלק מתערוכה גדולה שנדדה בעולם וביקרה   גם ביפן ובארה"ב. שאלתי אותה:

"האם את מתכוונת לומר שאי שם ביפן יושב מנהל מפעל ועל שולחנו מונח ריבוע קרמיקה המחזיק ניירותיו ועליו מנורת בית המקדש?"

"כן," השיבה "מכרתי הרבה מאלה" וחייכה. לאחר רגע שאלה אותי בחשש

"האם את חושבת שמנורה אינה יפה לקישוט?"

"לא, לא," התנצלתי "המנורה היא קישוט יפה מאוד, אבל…" לא ידעתי איך להסביר לה שבעיניי זהו סמל יהודי בעל משמעות רבה היא מסמל את בית המקדש ואת התקווה לגאולה ומוזר הדבר בעיני שתהיה קישוט משרדי סתם.

"ראי המנורה היא כמו עץ…" נכנסה אנה בדבריה עוד בטרם סיימתי מחשבותיי.. "עץ החיים ושם משפחתי: חיים. אלא, שכל משפחתי: אימי, אבי, אחי וילדיו הקטנים, כולם, הלכו אצל הגרמנים. אחרי שתיקה קלה המשיכה:

רק אחותי הקטנה נשארה לי מהמשפחה, לאחר שחכתה לאימא שתחזור מה"טרנספר" ואמה אכזבה אותה  ולא חזרה לקחת אותה כפי שהבטיחה, היא נפרדה מהיהדות ומהיהודים, היא לא רצתה לשמוע יותר או לדעת מהם. אבל אני, כאן קרצה לעברי אנה, אני מלמדת את הבן שלה, שאנחנו יהודים, השנה שלחתי אותו לפירובץ למחנה קיץ של הקהילה היהודית והוא יודע את האלפבית בעברית."

אנה סובבה את הקוביה והראתה את תחתיתה הבלתי צבועה שם הייתה חתימת האמן שלה : חנה חיים.

פנינו לחצר וישבנו ליד שולחן הקש שתינו קפה שחור ואכלנו גבינת עזים טרייה מהכפר. ספרתי להם קצת על הארץ והנה מבטי קלט תליון מתנדנד על צווארו של גיאורגי, תכשיט קרמיקה מאלה שמעצבת אנה אימצתי את עיני לראות את הכתוב ולאחר מאמץ הצלחתי לקרוא ארבע אותיות עבריות. ב, צ , א, ת, ניסיתי לצרפן ולא קיבלתי מילה בעלת משמעות מקובלת זו מילה בסמיכות וחסרה לי זו שתבוא בעקבותיה. תמהתי.

והאותיות מה יפות אותיות זהב על רקע כחול עמוק ובשולי התליון עיטור צמחי כשריגי גפן. שאלתי את אנה: "האם יש לך תכשיטים נוספים מהסוג התלוי על צווארו של גיאורגי?"

אנה יצאה מהחדר בשמחה והביאה מגש קטיפה עליו תליונים ועגילים טבעות וצמידים חגיגה של צורות וצבעים ועל כמעט כולם מופיעות אותיות עבריות בכתב מרובע מיוחד. על זוג עגילים בסגול הופיעו שתי אותיות: הא על תליון אחר הופיעה המילה: לפיכך, על טבעת ירוקה הופיעה מנורה ובין שני צידי רגלה הופיעה : מה. על מתלה מאורך לקישוט ותליה על קיר הופיעו שתי מילים : רבן גמליאל האות ל' האחורנה בשם התחברה לרגלה של הא' בצורה מיוחדת כאילו לא נמצא מקום על לוח הקרמיקה המקושט. החלו האותיות והמילים מרצדים פורחים וקופצים מול עיני חשתי כאילו סחרחורת תוקפת אותי. מה עושות מילים עבריות מנותקות ומיותמות על מגש קטיפה שחור?.. ואנה בשמחה מוציאה מדי רגע תכשיט נוסף ומספרת על העתקים דומים לו המפוזרים בעולם, מוסיפה ומספרת על יופיין של האותיות הרבועות על נציגותיו של העם העתיק בעולם. עלתה בראשי התמונה של הגברת הנחמדה מהמסעדה עם תליון מ, צ ,א  שמתחתיו הסתתר צלב זהב.

 "אנה, אולי יש לך ספרים בעברית?" שאלתי

"יש. אחד." ענתה.

עודה מדברת וכבר רצה במעלה המדרגות ונעלמה באחד החדרים. כעבור רגע שבה ובידה חבילה עטופה בניירות לבנים שכבה על גבי שכבה כמו תינוק עטוף היטב ועל כולם עוטפת מפה רקומה בפרחים צבעוניים. בחרדה ובזהירות רבה פתחנו את העטיפות המרובות ומתחת ניגלה  ספר ישן . פתחתי אותו בזהירות מתוך חשש שיקרע או יתפורר וכשפתחתי את הכריכה גיליתי העתק יפהפה של הגדת סרייבו העתיקה.

"מה נשאר לי מההורים שלי?, כמעט שום דבר. והוסיפה: השם שלי וההגדה שהייתה מוסתרת במרתף עם כלי הפסח של אימא.  אחרי שהמשפחה הלכה למחנה ריכוז, השכנים שלנו לקחו את כל כלי הכסף והצלחות היפות של החג, הכל הם לקחו. גם את הבית. כשחזרנו  אחותי ואני אחרי המלחמה ממקום המסתור שלנו בכפר וחיפשנו את הבית,  ילד בן גילי, בן השכנים שלנו, קרא לי אליו הביתה ואמר ששמר בשבילי ספר שאימא שלו לקחה בין כל הכלים והחפצים, ספר, הוא אמר. ההורים שלו, הם השכנים שלנו, לא הבינו מה זה הספר הזה ואולי אפילו פחדו שמישהו ימצא את הספר , יראה את האותיות העבריות ויאשים אותם בהחזקה של  חומר תעמולה ציוני.  אולי משום כן , הוא שמח להיפטר מהספר הזה".

ישבנו על השטיח במרכז החדר וסתם כך באמצע חודש אלול קראתי באזני אנה ובעלה את סיפור יציאת מצרים. אותה הגדה מהמאה ה-14 לספירה שיהודי ספרד נשאו איתם בבריחתם בזמן גירוש ספרד ובה רבן גמליאל איש גבה קומה ויפה עיניים שלו זקן ארוך יושב לפני תלמידיו הקטנים ממנו בגודלם כי קטנים הם ממנו בחשיבותם על פי דרכי התיאור של הימים ההם. ומקשיבים לו בעיניים כלות ובידיהם ספרי לימוד.

 ולאחר רגע של שתיקה בחדר, הוסיפה ואמרה, את יודעת, עכשיו אחרי שסיפרת לי על יציאת מצרים, אז אולי זה באמת חומר ציוני מסוכן. זה חזרה של  היהודים מגלות לארץ  ישראל." אמרה אנה.

ישבתי אצל אנה עוד ימים ספורים והתבוננתי בעבודתה בסטודיו לעבודות קרמיקה . היא ביקשה שאסביר ואפרש לה את המילים שבחרה בהן לעטר את תכשיטיה שעשו להם מוניטין בעולם .

מאז יש לי עגילים כחולים ועליהם שברי מילים כמו:" רבן" ו"לפיכך" או "מרור" ו"מצה"   וטבעת קרמיקה ועליה המילה: מצא.

מאז שפגשתי את אנה קוזלוביץ חיים  הגדת סרייבו שלי התרחבה מהפסח אל כל ימי השנה.

ציפורה (פואמה )

פואמה זו מופיעה בספרי העומד לצאת לאור: "וחצי תאוותי בידו"  בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הפואמה מוקדשת לציפורה לוריא חברתי, האמנית, חוקרת האומנות, אשת תאטרון, מי שקידמה ועודדה את היצירה הדתית ביהודה ושומרון ובארץ כולה. הרבה מאד מהיוצרים והארגונים והעיתונים הפועלים היום חייבים לה את ההכרה ואת תחילת דרכם. ציפי הלכה לעולמה לפני תשע שנים והגעגועים גדולים. השיר התפרסם בחלקו השבוע במוסף שבת של "מקור ראשון" בעריכת אלחנן ניר.

 

ציפורה

 

לציפוריה לוריא

 

א

מֵאַחַר וְהֵנָּה אֲנִי שָׁבָה כָּאֳנִיַּת סוֹחֵר לְנָמֵל שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא יָצָאתִי

וַאֲנִי מַתְקִינָה סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵמָתָא

וְגוּפִי יִהְיֶה כְּלֶחֶם וּכְיַיִן חָשׂוּף וְקָרוֹב

וְאֵינִי יוֹדַעַת כַּמָּה הַקָּרוֹב קָרוֹב

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ

 

וַאֲנִי זוֹכֶרֶת וְאוּלַי אֵינִי

פְּגִישָׁה עִם צִפּוֹרָה כָּךְ וְכָךְ

דַּקּוֹת לִפְנֵי שַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ הִיא,

הַצַּמָּה, הַחַלָּה וְסַל הַקַּשׁ, מִטְפַּחַת סְבִיב צַוָּאר

וּשְׁלֹשָה צְמִידֵי אַמָּה הָלְכוּ מִמֶּנִּי

בִּצְעָדִים מְהִירִים לִקְרַאת חָתָן

בְּכִוּוּן קָטָמוֹן הַיְשָׁנָה בְּיָדַי הַחַלָּה הַשְּׁנִיָּה וְהַיַּיִן

לְמִי שֶׁגְּמַלְתִּיהוּ טוֹב וְלֹא רַע וְהוּא הָלַךְ מִפָּנַי.

 

לְחַבֵּר אֶת הַמֵּחַם לְחַמֵּם אֶת הָאֹכֶל

לַחְתֹּךְ אֶת הַסָּלַט וּלְכַסּוֹת אֶת הַחַלָּה

יְהוֹשֻׁעַ אָב וּמִגְדַּלּוֹר אָדָם, חִכָּה לָהּ

לְיַד אֶסְתֵּר שֶׁעוֹד חַיָּה וְאַחַר כָּךְ כְּבָר הָלְכָה

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ, כְּמוֹ יֶלֶד אֶת צַעֲצוּעָיו,

וְשַׁי בְּדַרְכּוֹ לַמַּטָּע הִשְׁאִיר שָׁעוֹן חוֹבֵק מוֹט מִטָּה אוֹ חֻפָּה

הַבַּיִת הֵחֵל לְהִתְמַלֵּא בְּמֵתִים וְחַיִּים שֶׁמְּדַבְּרִים אֵלּוּ עִם אֵלֶּה

וְצִפּוֹרָה יוֹדַעַת לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם וּלְדוֹבֵב וְאֵין טַעֲנָה.

 

ב

תִּרְאִי, הִיא אָמְרָה לִי וְכִוְּנָה אֶת עֵינַי לַשָּׁעוֹן

הוּא חִבֵּק אֶת אַמַּת הַמִּטָּה

תִּרְאִי, הִיא אָמְרָה לִי וְחִלְּצָה אֶת הַשָּׁעוֹן מֵחִבּוּק דּוֹמֵם

וְעָנְדָה אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה לְצַד הַצְּמִידִים לְלֹא דִּמְעָה

תִּרְאִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, בֵּינִי לְבֵינֵךְ, לַזְּמַן אֵין מַשְׁמָעוּת

הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ הוּא חֻלִּין אָרֹךְ לִפְעָמִים

אֲנַחְנוּ מְקַדְּשׁוֹת אוֹתוֹ לְשִׂיחָה שֶׁתַּעֲצֹר

וְתַבְדִּיל בֵּין הַחַיִּים לְבֵין הַמֵּתִים בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת

בְּרֵיחַ בְּשָׂמִים וְאֵשׁ, דְּפִיקָה עַל דֶּלֶת וּמִלִּים מִלִּים

 

תִּרְאִי, צִפּוֹרָה, אֲנִי לֹא שׁוֹכַחַת אֵיךְ נִרְאֵית אַהֲבָה

כְּשֶׁמַּרְאִים לִי אוֹתָהּ בְּפַשְׁטוּת שֶׁל בַּיִת עִם סֻכָּה,

אִישׁ שׁוֹתֵל עֵץ בַּגִּנָּה. שָׁעוֹן חוֹבֵק עֵץ תַּפּוּחַ בַּמַּטָּע

וּבַחֹרֶף לִפְעָמִים גֶּזַע גֶּפֶן עֲרֻמָּה.

 

 

ג

הִיא הָלְכָה עִם שָׁעוֹן פְּנִימִי לְהַדְלִיק נֵר

הַמְחַבֵּר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת לָאֲדָמָה הַיְשֵׁנָה בְּלֵב עֵר

בָּרְחוֹב כְּבָר הָלְכוּ חֻלְצוֹת לְבָנוֹת כְּפַלְגֵי מַיִם

מֵהָרְחוֹב הָרָאשִׁי לְפִתְחֵי לְכָה דּוֹדִי מוּאָרִים

בָּרְחוֹב הַהוֹלֵךְ וְחשֵׁךְ הָיִיתִי אִשָּׁה לְבַד בְּשַׁבָּת

הַנֵּרוֹת נִדְלְקוּ בְּחַלּוֹן הַבַּיִת לְלֹא אֲנִי לְלֹא אַתָּה.

 

 

ד

רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ הוּא כֹּה רוֹצֶה

בָּגַד הַמַּטָּע בַּאֲהוּבוֹ, שׁוֹתְלוֹ וּמְגִנּוֹ וְהִפִּילוֹ לְרַגְלָיו בְּצָהֳרֵי יוֹם

וּבַלַּיְלָה הַהוּא לְאַחַר שֶׁהִבְדִּילוּ אֶת הַקֹּדֶשׁ מֵהַחֹל, לְאַחַר עָשִׂינוּ

סֵדֶר בְּעוֹלָמוֹ, לְאַחַר שֶׁבְּשִׁשִּׁי זְרוֹעוֹתֶיהָ הַדַּקּוֹת וּמִלּוֹתֶיהָ:

תִּרְאִי, עוֹד יוֹם יָבוֹא אָמְרָה לִי וּכְמוֹ תָּמִיד הֶאֱמַנְתִּי לָהּ

כִּי טוֹב אֲדֹנָי לַצַּדִּיקוֹת.

עַל הַמִּטָּה הַצְּחֹרָה רַגְלֶיהָ הַלְּבָנוֹת הַגְּבוֹהוֹת הַחֲזָקוֹת

נָעוּ בְּאִי שֶׁקֶט אָנֶה וָהֵנָּה

וְנִסְגְּרוּ עֵינֶיהָ תְּרִיסִים מִפְּנֵי הַחַיִּים.

 

 

הָלְכָה מִמֶּנִּי וּלְפָנַי כְּמוֹ אֶקְסְפּוֹזִיצְיָה לְמַחֲזֶה בִּכְתוּבִים

הָלְכָה בִּצְעָדִים לֹא מֻכָּרִים

וְאִי הַשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הַדּוּמִיָּה

נִשְׁאַר אִתִּי בֵּין עַפְעַפַּי עַד יוֹמִי וּבֵינְתַיִם

מִשְׁתַּנֶּה לְטִפּוֹת הַהוֹפְכוֹת מֶלַח

לְמִלִּים הָלוֹךְ וָשׁוֹב.

 

הִנֵּה אֲנִי מְאַפֶּרֶת אֶת גּוּפִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָבָן וְגָלוּי בִּפְנֵי הַחַיִּים

חֲסַר דִּבּוּר חֲסַר חֵשֶׁק וּפִתּוּי

וְיִהְיֶה רָאוּי לַמֵּתִים וּלְמִי שֶׁמַּקְשִׁיב לַטִּפּוֹת

הַיּוֹרְדוֹת בַּמְּעָרוֹת בֶּהָרִים בְּאֵין רוֹאִים.

 

 

ה  מטע בוגדני

כִּמְעַט עֶרֶב וְהַכַּלְבָּה נִרְדְּמָה בַּחֲדַר הַיְלָדִים

מִישֶׁהוּ דָּפַק בַּדֶּלֶת בְּיָדוֹ מַגַּשׁ דֻּבְדְּבָנִים

עֵצִים שֶׁהִתְעַקְּשׁוּ לִצְמֹחַ עַל הָרֵי טְרָשִׁים

וּשְׁלֹשָה מַלְאָכִים שֶׁנֶּעֶצְרוּ לְרֶגַע וְהָלְכוּ

וְהִשְׁאִירוּ כֶּרֶם מוּסְקָט וּמִישֶׁהוּ מַאֲשִׁים

וְנִשְׁפָּךְ מִמֶּנּוּ דַּם אָדָם עַל הַסְּלָעִים.

 

עַל כָּל פָּנִים מוּל פָּנִים

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב בַּפֶּתַח הוֹפִיעַ מַגַּשׁ דֻּבְדְּבָנִים

וְאַחֲרָיו אִישׁ עִם קִמְטֵי חִיּוּךְ כְּחֻלִּים וְהִקְדִּים

אֶת מַה שֶּׁעָתִיד הָיָה לָבוֹא וְלֹא יָדַעְנוּ

רַק כִּתְמֵי הַדֻּבְדְּבָן עַל חֻלְצָה לְבָנָה הָיוּ

הַבְּשׂוֹרָה בְּאוֹתוֹ יוֹם בְּלֵב חֶשְׁוָן לָבַשְׁתִּי לָבָן וְדוֹדִי בָּא

סְעוּדַת צָהֳרַיִם עִם וֶרֶד אָדֹם עַל מַפָּה בְּדָמִי חִדּוּדֵי חַג

עַל הַמִּפְתָּן עָצְרָה אוֹתִי שָׂרָה (גַּם הִיא כְּבָר הָלְכָה)

לְכִי אֵלֶיהָ וְאִמְרִי לָהּ הָאִישׁ נָפַל בַּמַּטָּע, לְכִי בַּשְּׂרִי לָהּ

קַמְתִּי וְהָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת צִפּוֹרָה בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת וּבַחֲדָרִים

בְּבִגְדֵי לָבָן שֶׁהֵחֵלּוּ מִתְכַּסִּים בְּכִתְמֵי זֵעָה וְצֶבַע

פָּנִים אֶל פָּנִים חִפַּשְׂתִּיהָ

אָמְרָה לִי: מַה לָּךְ לָבָן בְּיוֹם חֹל

אָמַרְתִּי לָהּ: הָאִישׁ נָפַל בַּמַּטָּע

אָמְרָה לִי: לָמָּה עַכְשָׁו

 

 

דּוּמִיָּה בֵּינִי לְבֵינָהּ קָרְבַּן הַקִּרְבָה,

הִצִּיתָה סִיגַרְיָה בְּאֶצְבָּעוֹת וְאֶצְעָדוֹת. עוֹלָם

חֲסַר פִּייֶטָה פָּנִינוּ אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ, יָדֵינוּ הָיוּ רֵיקוֹת

הַסֻּכָּה נִשְׁאֲרָה רֵיקָה. רָאִיתִי אִשָּׁה לְבַד

הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר וְעוֹד אִשָּׁה לְבַד הוֹלֶכֶת

חֲבוּקָה בִּכְלוּם וּתְמוּנַת שָׁעוֹן שֶׁרֵיחַ מִפְרַק

בְּעָלָיו הַשָּׁזוּף מִשֶּׁמֶשׁ, אֲדָמָה וְרֵיחַ שָׁרָשִׁים

חוֹבֵק אֶת מוֹט הַמִּטָּה כְּאִלּוּ הָיָה מוֹת חֻפָּה

וְכַלְבָּה וּסְפָרִים פְּתוּחִים לְלֹא סִימָן בַּחֲדָרִים.

 

 

 

דו קרב 2 גיבורים

גיבורים בסבך

 

או גיבורים בסבך

גבי יאיר

28.12.2017-20.1.2018

אוצרת בתיה רוזנק

בגלריה אגריפס 12, ירושלים

בימים אלה, עולה תערוכת יחיד של גבי יאיר בגלריה אגריפס בירושלים. שנים רבות אני עוקבת אחר דרכו האומנותית ועבודותיו של גבי והיו עבודות שהתפרסמו בכתב העת "דימוי" לפני שנים רבות. משהו עיקש ואובססיבי, ולכאורה חסר נרטיב. אני מנצלת במה זו כדי לפרסם ראיון שערכתי איתו לקראת התערוכה וכן כדי לומר כמה מילים על התערוכה שבהחלט אינה שיגרתית, אמן עם שפה משלו .

בין מלחמת ששת הימים ליום כיפור נפצע גבי יאיר בתאונת אימונים, תוך כדי הטלת רימון שריסק חלק מאצבעות יד ימינו. אלו אותן שנים בהן העמידה האמנות הישראלית בסימני שאלה את הגבולות, הגוף והזיכרון. זו תערוכת היחיד החמישית של גבי יאיר, היא המשך של קודמתה אך עומדת בפני עצמה, בחינת צמיחה של עבודה מתוך עבודה. בתערוכה זו, "גיבורים" , שם טעון הנע בין הפאתוס לבין האירוניה, בוחן גבי את סטריאוטיפ הגבר "הגיבור" הישראלי  לאור הפער הגדול בין האיקון, הפלקט, וצילומי העיתונות של הגיבורים, לבין המציאות אותה מתאר גבי, עולם של חברים/גברים יפי נפש החושבים אומנות ועושים אומנות והאלימות המיליטנטית זרה להם. יתכן ששנות השבעים כבר נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, אך הגוף של גבי זוכר ובעיקר האצבעות שנקטעו ומשמשות בפעם ראשונה,

בתערוכתו, מפגיש יאיר שתי צורות הבעה שונות, האחת רישום קלאסי, בעט, בעיפרון או בפחם על נייר והשנייה, רישום צבעוני במחשב. עיבוד של צילום דיגיטלי. העבודות בטכניקות שונות אך משלימות זו את זו והקשר הוא בתמטיקה ובאסתטיקה. תמטיקה של מחאה ואיפוק רב. יש לראות את התערוכה הזאת כתערוכת המשך לתערוכת יחיד "דוקרב" שהוצגה ב 2015 בגלריה אגריפס 12 בירושלים.

ב-2015 נערכה סדרת תערוכות קבוצתיות בשם "בויס בויס בויס" באוצרות ליאב מזרחי. בהן השתתפו גלריית אגריפס 12 וגלריית משונע, כמחווה קונספטואלית לבויס וליצירתו. קבוצת אמנים משתי הגלריות יצאו  עם האוצר לתחנות משימה על הדרך בין הגלריות ירושלים לתל אביב. המשימה הייתה לעטוף עצמים שונים בבד לבד. בצומת לטרון עלו ליאב מזרחי והאמן אורן פישר על טנק שהוצב שם כאנדרטה. מזרחי ופישר עטפו את קנה הטנק. באותו זמן גבי יאיר עבד על כרטיסי ביקור של חברת הנדל"ן "רימקס" כמצע לעבודותיו. הוא רשם, צבע, שרבט וקילף בכרטיסים ושינה את זהותם. צלליות השניים על הטנק הוכנסו לסדרת העבודות בתערוכה בגלריית משונע. המשך העבודה בכיוון זה הובילה לתערוכת יחיד "דוקרב" באוצרות ליאב מזרחי שהוצגה במרס 2015 בגלריה אגריפס 12 בירושלים.

 

האם התערוכה הנוכחית 'דוקרב 2' מהווה המשך לתערוכה מ-2015 כפי  שמרמז שמה ?

התערוכה הקודמת לא היוותה סיום של תהליך. הרגשתי צורך להמשיך באותו כיוון באותה דרך. השימוש בצלליות חברים על טנק על רקע גוונים עזים והמניפולציה של שילוב צללית שלי לצדם היוותה חוויה מטלטלת עבורי שלא מוצתה. הדימויים הפתיעו ועוררו אצלי הרהורים בכיוון אישי, תרבותי, חברתי ופוליטי.

האם אפשר להגדיר זאת כתערוכה פוליטית?

הכול פוליטי כשנשאלים על פוליטי. ההימנעות מהפוליטי לא מחלצת ממנו.

אמנם התערוכה לא פוליטית בהקשר למתרחש כאן יום יום, ולא נוצרה במגמה כזו, אך בדיעבד היא יכולה להיתפס כממשיכה תערוכות מחאה קודמות. התערוכה מטפלת ב"גיבורים" שצולמו במשך דורות בעיתונות היומית. אין מחלוקת שהחברה הישראלית נמצאת תקופה ארוכה במצב קיומי של חיים על החרב, על מצוינות צבאית, על מסירות והקרבה. זהו מצב שראוי היה להיות זמני, אך לא נראה לי שהמציאות הזאת במגמת סיום.

במה התערוכה הזאת שונה מהקודמת?

בתערוכה הקודמת הדמויות אתן עבדתי היו חברים לדרכי האמנותית. בתערוכה הנוכחית הדמויות נלקחו מצילומי עיתונות, ממיתוסים שהיו לאייקונים תרבותיים. הצילום של אברהם ורד: צנחנים מתחפרים במעבר המתלה, אוקטובר 1956. הצילום של רובינגר: הצנחנים מול הכותל, צילום שנעשה ברגע שחרור הכותל והעיר העתיקה, יוני 67. צילום שלישי הוא של צלם המגזין "Life": ביוני 1967 לאחר שהסתימה מלחמת ששת הימים, קמב"ץ חטיבה 7 יוסי בן חנן מתרענן במי תעלת סואץ ומניף רובה קלצ'ניקוב.  בתערוכה זו, בהבדל מהתערוכה קודמת, יש נוכחות משמעותית של רישומים בשחור לבן המאפיינים את עבודתי לאורך שנים.

מה הקשר ומה מקומם של הרישומים לצידן של עבודות הדפוס?

הרישומים מייצגים את עבודתי האמנותית. הייתה לי תחושה שמתקיים דיאלוג בין עבודות ההדפס לבין הרישומים, שיש קשר פנימי עמוק בין עבודות ההדפס לעבודות הרישום,  רציתי לנסות ולשלב בתערוכה את שתי צורות ההבעה, למרות שיש הבדל מהותי ביניהן הן בתהליך העבודה והן בתוצאה. בתערוכה הקודמת הוכנסו מעט רישומים שביטאו את הניסיון לשלבם, אולם הם בוצעו בתוך טכניקת ההדפס ולא כיצירות רישום ישירות על נייר. אני נאחז בסבך, לא עזבתי את הסבך הרישומי. אני לא רוצה או לא יכול להשתחרר מהרישומים בשחור לבן. אלה רישומים שבחלקם נעשו כלאחר יד  על כל פיסות נייר אקראיות והם שמלווים אותי הרבה שנים. אני מזדהה עם הרישומים האלה וממשיך ליצור מסוגם עד היום. הם קרובים לליבי שותפים לשיח פנימי.בדיעבד, אפשר לנסות ולראות את הקשר בין מושג ה"גבורה"  לבין המצב הקיומי של החיים בארץ כדרך עם תוואי מאתגר. כמציאות בתוך הסבך.  ביצירותיי, היבט זה נמצא בדימויים פיגורטיביים או מופשטים. במידה רבה העבודות מייצגות תחושה של דטרמניזם. לא ברור שלגיבורים יש בחירה. הם דומים לאיל בסיפור עקדת יצחק, הוא נאחז בסבך והפרשנות מאפשרת שתי קריאות למילה 'נאחז': כלכוד, כתפוס. והשנייה, 'נאחז' כמחזיק בכוח על מנת להישאר במקומו. כך אני מבין גם את דמויות המצולמים המופיעים בדימויים השונים. האם הם בחרו להיות במקום ובזמן המסוים, בו הם נלכדו והונצחו ברגע המיתי הזה?

הכנסת עצמך לתוך העבודות המשוחחות עם איקונות של גיבורים.

עשיתי זאת בעקבות ניסיון קודם שרכשתי בעבודות הקודמות כשהוספתי את צלליתי לצלליות חברי. זהו רצף טבעי של עשייה וחוויה נלמדת, זהו תהליך. עשיתי מעשה משחק, או חלום, וזו הייתה דרכי להיכנס לתוך הוויה רעיונית אמנותית רצינית. וכשעשיתי זאת הפעם, עם איקונות מפורסמות, הרגשתי שהעמדה שלי לגבי הצילום המקורי משתנה. הייתי פחות שיפוטי וחשתי יותר הזדהות ושותפות איתם. רבים אחרים יכלו להיקלע לפריים של צלם עיתונות ולמצוא את עצמם בתמונה איקונית. אני מוכן להיות איתם. אנחנו ביחד באותו הסבך. גיבורים בעל כורחנו.

ראיינה וערכה: חוה פנחס-כהן

דצמבר, 2017

 

 

 

 

 

Knut והבית הלבן במעלה הגבעה , רשימות ממסע אל תוך המילה

 Knut    והבית הלבן במורד הגבעה.

בדרך חזרה הביתה מאוסלו מצאתי עצמי בטעות עוברת משדה התעופה של איסטנבול, שדה אתאטורק לשדה אחר קטן יותר בצד האסיאתי של העיר. שדה תעופה זר באסיה של תורכיה.   הכל משונה ועומד על קוצו של ספק על גבולות שאין לדעת אותם הם מתגלים מעצמם ברגע שאינך מצפה להם. שם בהמתנה, ישבתי וכתבתי את הרשימות שהשארתי בפנקס. לפעמים השהות בין טיסות הוא זמן כפוי להכיל את המעברים, את המעבר הקיצוני מההרים הכחולים והפיורדים  בכחול שאין לו שם בשפה העברית שהוא כחול מכל כחול ימתיכוני , שהות להפנמה, פרדה והכנה לשינוי.

ככה היה כשעננים  כיסו את ההרים ואולי הם כלל לא כיסו אלא הם היו עננים שבאו מהאוקיינוס אל הפיורד אל האדמה המתחממות לאביב. ראשי ההרים  נחשפו כאשר אלה  חלפו. היה בזה משהו מלא הדר ומלכותי. למרות שאלה הרי גרניט, סלע יסוד, מראה הצבע הלבן על הפסגות שינה מהותית את היסוד הקשה למשהו משתנה. והרי מדובר בראייה ובאשליה חזותית ובניסיון לתפוס ולנסח כדי לקבוע גבול לבלתי ברור.

מצאתי עצמי מרבה לחשוב על Knut Odgard  ידידי המשורר שעצם העבודה איתו מכניסה אותו אל תוך הביוגרפיה שלי. קנוט בן השישים ותשע, בהיר עור וירוק עיניים, שיער שיבה הזוכר את האדמוניות שלו, קנוט האיש שהפך את השמרנות לדגל מרד נגד ההשתנות הנכפת עליו עלינו בכוח הדומה לאיתני טבע. יש מקום בו הוא שומר שהזמן ינוע בקצב שנקבע לו ביום שבנו את הבית והגן והאסם.

קנוט אודגארט הלך ונחשף כמו אותה פסגת הר מכוסת שלג אחת ממאתיים ועשרים על חופו של הפיורד פסגה המתגלה במלואה ברגע שענן של מאי עזב אותה. איני שוכחת את היום שפגשתי אותו בירושלים עם חליפת שלושה חלקים בצבע בג׳ בחום של סוף אפריל. על ראשו מגבעת וסביב צוארו עניבת פרפר. עורו הבהיר נוטה לג׳ינג׳י ושערו מתבדר בסגנון בן גורון עוטף קרחת והוא אדום ומזיע. הוא סיפר בגאווה שזה אתה קיבל אות אביר ממסדר אבירי ירושלים והסביר שמדובר  בקבוצה נוצרית קתולית שסמלה מורכב מחמישה צלבים אדומים המשולבים אלה בתוך אלה.

 

השתדלתי לכתוב על מסך האי פד. ההנחה היא שהוא יקלוט וישמור וקל יהיה להעביר למחשב ולבלוג. בפועל לאחר שלושה ימי כתיבה, בדרך לפעולת שמירה הכל נמחק. היה או לא היה.

 

 

האור.

 

אור שאינו בהגדרה רגילה של אור ליווה אותי במשך שמונת ימי מסע. אור נמשך נמתח ומתפשט מתוך היום ללא שקיעה אל תוך שעות הלילה. הלילה הוא מושג שלקוח מלכסיקון אחר. מידע מוקדם השייך למקום אחר. לא מדובר ביום ולילה אור וחושך אלא השתנות של האור שאם היה בהיר הוא משתנה לגוונים של אפור חלבי ואפור גרעיני ואפור צפוף הקרוב ללילי. ויש רגעים שבעקבות זיכרון אור היום,  הופכים האפורים לכחולים.

האור האפור הפונה אל הכחול אפל בהיר החל להתגלות ולהיות לי מוחש בעבודות מרכיבים אלה מופיעים בשירים של קנוט ועלי למצוא להם את המילים.

במחשבה שניה, הרי בדיוק בשביל זה נסעתי עד מולדה הרחוקה.

במוזיאון מונק, מוצגת תערוכה מרשימה ביותר המעמידה את עבודותיו של מונק מול עבודותיו של ואן גוך. שני אלה אמנים אקספרסיוניסטים שהשפיעו רבות על האמנים בני זמנם. ואן גוך מבוגר ממונק בעשר שנים. למרות הכרותי רבת השנים עם יצירתו של מונק, רק עכשיו  בתערוכה המשווה, יכולתי לראות את עוצמת ההשפעה של האור האפל על הצייר ועוד ארחיב בהמשך. היצירה המפורסמת ביותר של מונק "הצעקה" בה עומד אדם פעור פה על גשר וצעקתו מעלה אדוות בעולם סביבו, נטועה בנוף המקום שגשרים מעל הפיורדים ומעל הנהרות הם הכרח החיים במקום והאפלה שאין לדעת האם היא מתוכו או מקיפה אותו, היא מצבעי המקום, דמדומי אינסוף המכהים את הצבעים. האקספרסיוניזם החזק של מונק, החל מקבל הקשר אצלי בתוך הנוף, מתוך העולם.

 

יום שלישי בבוקר. ארוזה בארוחת בוקר במלון ודרך החלונות הגדולים אני מגלה שבחוץ גשם יורד מראה חורפי. אמא אמרה שבתל אביב החום נורא. ממש שורף את העור. העולם מתנהל כאשר בקצוות קורים דברים והיפוכם.

אתמול תרגמתי את הפואמה הארוכה ״האיכר״ . קנוט קונסול כבוד של מקדוניה בנורבגיה מספר את סיפורו של בוריס האיכר המקדוני ודרכו רואה את המקום ואת המלחמה הבלתי מובנת המתחוללת בו. השיר נפתח לפני לאיטו דרך הקצב המיוחד דרכו בחר להתבונן ולכתוב. יכולתי לראות את קנוט כותב ודמעות מציפות אותו. איש של רגש. אמפאטיה עמוקה לדמויות הזדהות והכרה בחולשות כחלק מאנושיותן. הדרך בה הוא בוחר לפרוש את הדמות היא כמעט כמו סרט קצר עם Voice Over .

מתוך מחזור שירי המקום, בחרתי לתרגם את ה״כומר" The priest. דמות הדוד של קנוט, דמות מתוך הכפר ההולך ונבנה מול עיני. דיוקנאות בני המקום שכולם יחד מהווים את ה"מקום" של קנוט.

(באיזה דחף חזק הלכתי אתמול לחפש את המעילים הקלים החמים, עבור נכדי ובנותי, מעילים  שכל נורבגי טוב לובש והם פרי הטכנולוגיה והרעיונות של תעשיות הספורט האומנית. הגעגועים חזקים. כל הזמן מלווה אותי הרגשה שאי שם יש לב חדש שפועם , הוא אולי עדיין בלתי נראה ואין לו עדיין שם הוא הולך וגדל מכוח אימהותה של בתי. משהו גדול ונפלא קורה בהעדרי .)

 

הכומר

 

דוד קנוט היה כומר .

הוא היה אדם מעשי. אבל לטינית

היתה כמו יוונית עבורו. הוא נפטר לאחר שפרש, הוא עמד

וחפר את האתר לבית החדש

כאשר ליבו ותר.

 

הוא היה יותר חשמלאי

מאשר דרשן, הוא החל את כל דרשותיו

במילים: איני ממש אדם של מילים

והוא צדק.

 

לא היה לו הרבה מה ללמד

כי לאנשי הקהילה היו בעיות משלהם

הלידות שלהם, האהבות שלהם והמיתות

לא היו לקנוט מילים בשביל דברים כאלה.

 

אבל קנוט  ביקר אנשים בביתם

ולמד איך לתקן חוטים

תיקן מעגלים חשמליים וקצרים

בארונות חשמל. הוא הבריג מנורות לבתיהן

 

ולכל מקום שהגיע אליו, היה אור.

 

 

בעיירה מולדה, עיר הולדתו ומגוריו של קנוט יליד המקום הוא חוואי ונסיך. בלכתנו ברחובות מולדה הוא מצביע על בניין ארוך וצהוב במעלה הגבעה ומספר ששם נולד. ברחוב אחר אנחנו פוגשים את בית הספר בו למד. מורד הגבעה עליה יש היום מספר בתי עץ דו קומתיים עם מדרגות ומרפסת עץ וגן. הבית ודונמים רים של אדמת גן חקלאית היתה  אדמת המשפחה , אחד הבתים במדרון נבנה בידי אביו וכך אנו הולכים בתוך הנוף שהוא ביוגרפיה חיה שיש לקרוא. בראש הגבעה יש בית מוקף עצי שזיף בפריחה לבנה הלוכדת את העין  קנוט מסביר שזה הבית אליו ברחו המלך והמלכה מפני הנאצים ויש היסטורית מפורסמת המעידה על תקופה זו , קנוט ברגשנות רבה ובאהבת המקום וסמליו כתב שיר על הרגע בו המלך נמלט אל מולדה, הכפר הרחוק שהיה לרגע כעיר בירה זמנית של נורבגיה.

אינטלקטואל ובעל אדמות. שורשיו נטועים עמוק באדמות הגבעות על חוף הפיורד והאוקיינוס האטלנטי זהו האקסיס מונדי שלו, הוא מקור ההשראה, היעד לגעגוע והכוח ממנו גדלה שירתו ומרחיקה אותו ממקומו. אבל, באופן פאראדוכסלי כנפיים רחבות נושאות  אותו עם השירה מעבר למקום ולזמן.

בית לבן במעלה הגבעה מוקף עצי פרי נשירים הפורחים הימים אלה, זה בית משפחת אודגארט כבר מספר דורות ובקצה הגן אסם אדום ישן ובקצה האחר מוסך בנוי מלוחות עץ בתוכו כלי עבודה, משורים מקדחות ועתים. קנוט מצביע עליהם בגאווה ואומר, שאלה  עוד זוכרים את עברו איכר, אם יש צורך הוא מכה בגזעי עצים ומניח אותם זה על זה בהמתנה לבערה בתנור החורף הישן.

באחד הימים הבאים לוקח אותי קנוט לחוף האוקיינוס האטלנטי שם בכפר קטן, Bud הוא מראה לי את בית סבתו, שם עברה ילדותו והנה חלקת הכפר הנקראת Odgard ואין לדעת האם שם המשפחה של המשורר הוא בעקבות שם המקום או ניתן למקום שם משפחתו. שורשיו יוצאים מתוך המקום אל השירים.

 

 

לפרשת תרומה ראייה ואולי משוגים ראשונים לאומנות יהודית

כמה הערות לפרשת תרומה

מושגים ראשוניים בתורת הסוד היהודית ובאומנות יהודית הלקוחים מססמיכות האירועים של עליית  העובדה שמשה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים הזקנים ראו כבודו של אלוהים , אחר כך עלייתו של משה אל ההר העטוף בענן ולבסוף תיאור בניית המשכן על כליו ומראה הכרובים שאינם אלא פסלים בתוך המשכן.

"הראייה"  היא נושא מרכזי המחבר בין המוחש למופשט בפרשה. בין החומריות , הכלים ותפקידם בביתו של אלוהים ההולך עם המחנה. במילים אחרות, האם אפשר לראות במושגי היסוד של הפרשה את מושגי היסוד של האומנות היהודית לעתיד לבוא.ואם כן, מכאן לדעתי אפשר להבין את השורש המשותף ל"אומנות" ו"אמונה" "אמן" ו"אמן"

הספר, הדם ולבנת הספיר

מאז פרשת יתרו ומשפטים, אנחנו מהלכים בהוויה שיש בה תערובת של מוחש ומופשט. הגבולות שבין הגופים לבין מראיתם ותחושתם, מעורבת מאד. קשה מאד למצוא את הגבולות בין הדברים. אתחיל מסוף פרשת משפטים שם נאמר: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה. ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" שמות כד ז-יא. שם הסיפור מתחיל מ"ספר הברית" העם עונה ב"נעשה ונשמע". ואז במעבר מהיר משה מפזר את דם הברית. דם, הוא צבע הוא נוזל שיש לו ריח וצבע וטעם, הוא זורק אותו על העם כאקט סימלי ואומר את המשפט המשמעותי "הנה דם הברית אשר כרת ה' עימכם על כל הדברים האלה" , הדם והרוח מתערבים אלו באלו, האדום שהוא סמל החיים וסל החיוניות והמבדיל בין חיים למוות, יחד עם הרוח שהיא נוכחת אך אינה נראית או נתפסת. ויש משהו בצירוף המיוחד בו העם לאחר שנאמר "ויחזו את האלוהים" ומה גדול מזה בחוויה האנושית בצמידות נאמר"ויאכלו וישתו". החוויה הרוחנית היא כה גדולה שאין אחריה שום מילים אלא, גשמיות אנשוית בלבד ואולי צורך בפורקן מול הארוע הגדול הזה באוכל ושתיה.

וברגע הבא, "הראיה" מגיעה לשיא מיוחד משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני העם "רואים" את אלוהים ואף מתקיים תיאור מוחשי "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". זהו רגע מיוחד בחיי המנהיגות של עם ישראל במדבר, וזה אחד הרגעים מלאי הסוד ביותר.

על חידת המושג "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר" אומר הרמב"ם במורה נבוכים: "שבאומרו: תחת רגליו כוונתו: "מסיבתו ובגללו" כפי שהבהרנו מה שהם השיגו  הוא מהותו האמיתית של החומר הראשון שהוא מיתו יתעלה והוא סיבת מציאותו. התבונן בדבריו: כמעשה לבנת הספיר . הוא הוסיף מעשה מכיוון שהחומר , כפי שאתה יודע , לעולם מקבל ונפעל מבחינת עצמו ואין לו פעולה אלא במקרה.. לכן אמרו עליו כמעשה ואילו לבנת הספיר הוא ביטוי לשקיפות ולא לצבע לבן, כי לובן הבדולח אינו צבע לבן, אלא שקיפות בלבד השקיפות אינה צבע..שהרי אילו היתה צבע לא היו הצבעים כולם נראים מאחוריה, ולא היתה מקבלת אותם. אך מאחר שמן הגוף השקוף נעדרים הצבעים כולם, הוא מקבל הצבעים כולם. בזה-אחר-זה. זה דומה לחומר ראשון שמבחינת מהותו האמיתית נעדרות ממנו הצורות כולן, ומקבל משום כך את כל הצורות בזו אחר זו". (מורה נבוכים פרק כ"ח עמ' 67 כרך א)

הרמב"ם עושה מהלך שלם כדי לבטל את הגשמיות של המילים היוצרות דימוי או תמונה כדי לומר משהו על המראה אשר ראו משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים הזקנים. וכך הוא עשה מהלך מהמביא את מראה לבנת הספיר, המראה הקרוב ביתר לאלוהים לחומר שאינו חומר ולצבע שאינו צבע כלל אלא הוא שקיפות והיא אינה מבטלת את הצבע אלא, מכילה את כל הצבעים. אפשר לראות בדברים האלה כתנועת היהודי מהחומר והצורה לעבר ההפשטה שהיהדות גזרה על עצמה, ביטול הדמות והצורה.

ענן ואש אוכלת בראש ההר

"ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר. וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". כד טז-יח.

דרגה נוספת של המראות הנלווים להראותו של אלוהים למשה, זהו הענן, שאף הוא חומר שאינו חומר, וצבע משתנה הקשה להגדרה מהלבן וצבעי האפור לשחור שאינו שחור וגם הוא מגשים ומשתקף המיים. ומעניין לראות את המראה של ראש ההר "כבוד ה' כאש אוכלת" ויש לשים לב ל:כ' הדמיון המקדימה את האש האוכלת. כלומר אין זה ברור ומוחשי לגמרי שמראה כבוד ה' הוא כאש אוכלת אלא שאולי לא נמצאה המילה שתאים לתאר את המראה של אש אוכלת בראש ההר. ויש לשים לב ש"ההר" נזכר כאן ארבע פעמים וכנגדו ה"ענן" ארבע פעמים. הענן עוטף את ההר ואת משה במהלך ארבעים יום של יצירת לוחות הברית על ההר. אלה רגעים של סוד, ריחוק והפשטה מאין כמוהם. רגעים נדירים של התגלות אלוהים למשה. ובצורה חדה עוברת הפרשה אל המציאות אל הצירוף שבין הראייה לעשייה. איו ביכולתו של האדם להשאר זמן רב בגבהים בקרבה לאלוהים, ועל פי הסיפור המקראי , אין המלצה "דתית" או מצווה לחיות הגבהים האלה. ה"רוח" וה"סוד" כלואים במעשים ובהם הם באים לידי ביטוי. הם משתקפים בתוך מעשה האומנות המוקפד. בחומר שנבחר לבניית המשכן ןבדימויים שאלוהים ציווה למשה.

כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה

ומייד מתחילה פרשת תרומה ב"חפצים" ו"מעשים" בחומרים, בצבעים, ריחות וחושניות. " דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזיםועורות אילים מאדמים ועורות תחשים שיטים…" (שמות כה ב-ו). ואחר כך הכרובים."ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפורת ותעשו את הכרובים על שני קצותיו" . זו תאור מדוייק של שני פסלים, פסלי כרובים בעלי כנפיים בתוך המשכן מקומה של השכינה. מקומה של ההתועדות בין משה לאלוהים, בין הכהנים לשכינה. זו לא תהיה עוד התגלות חד פעמית, אלא מפגש קבוע על פי סדר יום עבודה. לעינינו, נבנה מקום למפגש, להתוועדות בין אלוהים ואדם. מקום מפגש , מקום לביסוס המשך היחסים שיש לו מקום בחומר בראייה ובחושים. על גבול הסחרור החושני. הפוך לגמרי מההתגלות על ההר, בתוך הענן, ללא חומר ללא צורה וללא צבע מוגדר. (וראה ספרה של מרים גמבורד "יצר הרע טוב מאד", אהבה ותועבה בתלמוד במדרשים ובספרים נוספים מארון הספרים היהודי" , הוצאה עצמית 2011) מרים עוסקת בשילוב בין הפיסולי לרוחני בין הפאגאני למקודש ובמשמעות הכרובים כפסלים בחלל.

יש מעבר לעבר מקום קונקרטי שיש לו תמונה שיש לה מידות והיא עשויה מחומר שניתן לקרוא לו בשם כמו "זהב" ו"כסף" ו"נחושת" ולחומר יש צבע ואינו שקוף והוא ניתן לנגיעה. ההתגלות היא חד פעמים ושייכת לזמן מסויים , התגלות לנבחרים. ואילו הכרובים והפרוכת נועדו להיות חלק מחיי היומיום . מקום מפגש בבית אשר ישכון האל. אותה שכינה שהיתה מרוחקת על ראש ההר, בלתי נגישה מקבלת מקום בתוך המחנה בתוך העם וכך אומר הרמב"ן:  והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם, ולכן ציווה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקדש לשמו, ושם ידבר עם משה וימווה את בני ישראל והנה עיקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא ארון, כמו שאמר :" ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת (מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך את בני ישראל"). על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא המוקדם במעלה… וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר.. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבוא משה היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני".

זיכרון 'הראייה בהר' כאמצעי לחלוקת הפרשה

בפסוק מ' מופיע הפועל ר.א.ה בשתי צורות שיוצרות ביניהן הדדיות, אתה "ראה" והפעולה העוקבת היא: "מראה" , ניתן להבין זאת כמו שמשה "מראה" כפעולה. מראה לעיניהם ואפשר לראות זאת גם כלשון "מראה" פתח מתחת למם, ראי. כלומר יש כאן ביטוי לראייה שהיא נכחה אך גם רפלקטיבית, רואה את הדדבר אך גם את הרואה.

כ"ה, מ

וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

"תבניתם", בלשון רבים, רומזת לתבניתם של שלושת הכלים שנצטווה עליהם משה עד מקום זה – הארון, השולחן והמנורה. כמה יפה וכה אינטימי שבמשכן מוצבים: הארון, השולחן והמנורה. שלושה פריטים המבטאים פנים הבית, קרבה, שייכות ואילו המזבח נמצא בחצר מחוץ לאוהל מועד. אלה שלושת הפריטים שנועדו לפנים המשכן, מקום השכינה. אולם הברייתא אינה יכולה לקבל את הפשטות והאינטימיות שמכין משה לעם ישראל והיא הופכת את האינטימי למיסטי ובכך אולי חושפת את הסיפור המסתתר של הפרשה:

 פירוש כזה לפסוק אכן הוצע בברייתא שהובאה במסכת מנחות כט ע"א:

תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר "וראה ועשה כתבניתם (בפסוק: בתבניתם) אשר אתה מראה בהר".⁷

על פי פירוש זה אין הפסוק הנידון שייך לפרשת המנורה דווקא, אלא הוא מהווה פסוק סיכום לכל שלוש הפרשות של כלי המשכן שציווי עשייתם נאמר בפרק כ"ה. פסוק זה מחזיר אותנו, כמובן, לפסוק ט שבציווי הכללי שבראש הפרשה:

ט מ	כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אותְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׁוּ. וּרְאֵה וַעֲשֵׁה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

ה' הראה למשה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, ועתה, משסיים לצוות עליו את פרטי העשייה של "כל כליו" (הארון, השולחן והמנורה), הוא מזכירו, לסיכום, לעשותם כפי "תבניתם" שאותה הראהו בהר. כלומר, יש כאן מהלך מהצד התיאורטי, מההוראות והראיה לעבר המעשה. ומהמעשה לראייה חזרה. הפסוקים מתחילים  במילים "אני מראה" ומסתיימים במילים "אתה מראה" וכך נוצרת תנועה רפלקטיבית  מעגלית של זה מול זה הסובייקט והמראה.
אם מכוון הפירוש לפסוק מ' – שהוא נועד לסכם את ציווי כלי המשכן – לפשוטו של מקרא, אזי אף הפסוק הבא הדומה לפסוק זה, משמש בוודאי באותו תפקיד:

כ"ו, ל

וַהֲקֵמתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׂפָּטו אֲשֶׂר הָרְאֵיתָ בָּהָר.

פסוק זה איננו בא לענות על קושי מיוחד בציווי על מלאכת יריעות המשכן וקרשיו, שבו "לא ניתן תיאור שלם" ועל כן "בא פסוק ל' להגיד שהדברים שנאמרו למשה מצאו את השלמתם במראה שהראו לו מן השמים" (כדברי קאסוטו בעמ' 250), אלא גם הוא נועד להתקשר אל הפסוק שבציווי הכללי (כ"ה, ט) "כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אותְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׂכָּן… וְכֵן תַּעֲשׂוּ". זהו סיכום לציווי עשיית המשכן עצמו – בהקבלה לפסוק הסיכום של ציווי עשיית כלי המשכן.⁸ בכך מושלמת התנועה מהדיבור האלוהי, דיבור מדוייק ומכוון שיש לו מטרה  ליצור סקיצה, טיוטת דיבור לקראת הבניה. הדיבור המכוון, "התבנית" הוא השלב ההכרחי שלב ביניים בין רעיון לבין ביצועו, בפיסול, באדריכלות או בחינוך. אני רואה מקבילה ברורה ביןהדיבור האלוהי לבין כלי הביטוי של האומנות בתחומי הרישום והשירה,  אלה מתווים מדוייקים, היורדים לפרטים אך כוחם גם בעובדה שאינם "גמורים" ויש בהם פערים. הפערים ניתנים לפרשנות או על ידי האדם המתבונן , "הרואה" או על ידי ה"קורא" של השירה.

כך מסתמן אפוא לפנינו מבנה הפרשה, המבוסס על אמצעי סגנוני שבו משתמשת הפרשה עצמה כדי לציין את ההבחנה שבין חלקיה: ביטוי אחד החוזר בסגנונות שונים כאמירה מסכמת.

כחום היום, מדרש בוטיצ'לי על ה"בשורה" למרים על ידי מלאך

עם בואה של "הבשורה" לבוטיצ'לי למוזיאון ישראל, גלריית יצירות מופת.
אוצרת: שולמית שטיינברג.
במוזיאון ישראל מוצגת "הבשורה" של בוטיצ'לי, ארוע חשוב ומרגש עבורי. אני שייכת לדור שלמד את יצירות בוטיצ'לי מההרצאות של פרופסור פוסק המיתולוגי, המומחה לרנסאנס ואוהב גדול של הרנסאנס האיטלקי. את ה"בשורה" כמו את שאר היצירות ראינו דרך מקרן שיקופיות , כשפס הקול היה קולו של פוסק המכה במקל על הלוח כשהוא מדגים את הפרט עליו הוא מדבר. לראות את ה"בשורה" בירושלים, זו חוויה שרק אומנות גדולה יכולה לתת. נכנסתי לגלריה והרגשתי את הנשימה נעתקת מול הגודל והיופי. נכנסתי לראות את הבשורה, לאחר ביקור בתערוכה המרשימה "הורדוס" שראויה לדיבור בפני עצמה. התודעה הישראלית שלי, יצרה מייד קישור בין תקופתו של הורדוס להולדת ישו. הברית החדשה קושרת בין תקופת הורדוס להולדת ישו " ויהי בימי הורדוס המלך כאשר נולד ישוע בבית-לחם יהודה" מתי ב 1.
בתערוכה אחת, אפשר לראות את הורדוס, כדמות משוחזרת דרך שרידי הבנייה המרשימים, דרך מפעלי הבנייה שעדיין מסמנים את הארץ: קיסריה, אשקלון, ירושלים הר הבית, הרודיון, קבר הורדוס מוזולאום יחיד במינו על נוף הארץ. יריחו ומצדה. דמותו של השליט הגר האדומי, איש כל יכול הרוצח את נשותיו וילדיו בגלל הפחד מהדברים הקורים מחוץ ליכולת השליטה שלו. בין הר הבית להרודיון, הכפר הקטן, בית לחם, באסם, נולד ילד ששלושה מלכים מגיעים לברכו ומשתחווים לו. הורדוס מפחד מהבלתי נודע בחייו ואחר מותו ועושה ככל יכולתו לשלוט על העתיד לבוא ונכשל. הרך הנולד, ישוע, הנולד באסם הוא ביטוי של מי שיחיה אחר מותו.
בחזרה ל"בשורה",כָּךְ הָיְתָה הֻלֶּדֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ: מִרְיָם אִמּוֹ הָיְתָה מְאֹרֶסֶת לְיוֹסֵף וּבְטֶרֶם הִתְאַחֲדוּ נִמְצְאָה הָרָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. 19 יוֹסֵף בַּעֲלָהּ, שֶׁהָיָה צַדִּיק וְלֹא רָצָה לְהַצִּיג אוֹתָהּ לְחֶרְפָּה, הֶחְלִיט לְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ בַּסֵּתֶר. 20 בְּעוֹד שֶׁהָיָה מְהַרְהֵר בָּזֶה נִרְאָה אֵלָיו מַלְאַךְ יהוה בַּחֲלוֹם וְאָמַר: "יוֹסֵף בֶּן דָּוִד, אַל תַּחְשֹׁשׁ לָקַחַת אֵלֶיךָ אֶת מִרְיָם אִשְׁתְּךָ, כִּי אֲשֶׁר הוֹרָה בָּהּ מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוּא.
21 הִיא יוֹלֶדֶת בֵּן וְאַתָּה תִּקְרָא שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ, כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם."
ארוע בשורה על לידה העומדת להתממש מוכרת לנו מהתנ"ך. ובשבועות האלה אנו נמצאים בפרשות השבוע המכילות בשורות כמו בואם של המלאכים לבשר לשרה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" . ואח"כ מוכרת הבשורה לרבקה. עשרים שנים לא ילדה רבקה ויצחק מתפלל בעבורה לאלוהים, כתוצאה מהתפילה היא מתעברת וחולמת חלום המבשר לה על תאומים המתרוצצים בבטנה ששיום אחד יהיו לגויים גדולים. ובשורות נוספות אנחנו מכירים מלידת שמואל לחנה בעקבות תפילתה בשילה, או ירמיהו . הבשורה למרים היא בשורה אחת מבשורות רבות, אבל ההבדל מבשורות אחרות, שהריונה של מרים אינו צפוי, היא מאורשה ליוסף ועדיין בבתוליה , היא אינה עקרה ואינה צריכה לתפילה, המלאך בא ומבשר לה שהריונה אינו הריון מבעלה, אלא לא פחות ולא יותר, זהו הריון מאלוהים . לכן, גם המלאך שמבשר את הבשורה, אינו כמלאכים שפוגש אברהם כחום היום,מלאכי אברהם , נראים כבני אדם נושאי בשורה, נראים כבני אדם בשר ודם ונוהגים כמוהם, הם מתלכלכים מהדרך ורעבים. אין להם כנפיים, יש להם רגליים שאברהם מבקש לרחוץ. והההדל הדק הזה, אני מנסה לציין לעצמי את ההבדל החשוב העושה את הבשורה למרים כה שונה מהבשורות המקראיות. הבשורות המקראיות, אינן בגדר נס, אלא הן באות מתוך החיים. אברהם מבשל לאורחים בשר וחלב, שרה מכינה בצק, הוא צוחק בקרבו למשמע הבשורה, שרה צוחקת בליבה בחוסר אמון. זה קורה ביום חם, ואנחנו יכולים לשער את החום הארצישראלי, שיכול להתיש ויכול גם לגרום לאדם לומר לעצמו, "דווקא עכשיו, כשחם כל כך באים אורחים? מה אתן להם, למי יש כוח לבש בחום הזה". אבל אברהם, קם לארח את המבשרים אותם ברוח המקום . הוא צוחק ושרה מפקפקת באפשרות הלידה, אבל דווקא הצחוק שאברהם ושרה שותפים לו, הצחוק הזה,, משחרר אותם לאהוב וללדת.
ה"בשורה" של בוטיצ'לי מתארת סצנה המתרחשת בארץ הזאת, בנצרת, לאישה שיש להניח דומה יותר לשרה כהת העור והשיער, מאשר לנערה הפלורנטינית, זהובת השיער וארוכת האצבעות שקוראת בחדרה אצל בוטיצ'לי. הקונטקסט של ה"בשורה" המגיעה לירושלים, משמעותו היא שהבשורה גם חוזרת לירושלים, או ליתר דיוק לארץ ישראל, הארץ בה יהושוע עובר את כל חייו, הארץ בה הביוגרפיה שלו מצוייה במלואה.
מרים הרתה בגליל וילדה בבית לחם, ישו נע כל חייו בין הגליל לירושלים ולמדבר יהודה. ואילו הסצנה שמתאר בוטיצ'לי היא מדרש פלורנטיני על הבשורה. קומפוזיציה סימטרית והרמונית כאשר בקצה האחד מרים יושבת בחזית התמונה קוראת בספר כשמשמאל מרחף בכנפיו מלאך מתוק יפה תואר אל חלל החדר והבית. כנפיו פרושות , וענף פרח השושן צחור בידיו כשהוא מוחזק באלכסון על פי התנופה. מרים (מריה) נמצאת בתוך הבית (אינה באוהל, או בחוץ כחום היום) כאישה בורגנית בעלת בית רחב ידיים היא ספונה בחדריה, אישה צנועה, חסרת חושניות, מאחוריה חדר השינה ודרך הפתח ניתן לראות את החצר ואת הר תבור העגלגל, שגם הוא בן הארץ הזאת. (ניתן לכתוב ולדבר שעות ארוכות על יחסי הפנים-חוץ ביצירה הזאת, על מיקום האיש ומיקומו של המלאך, על האשלייה האופטית שיוצרת ההפרספקטיבה הליניארית אך על הדברים האלה חוקרים כפרופסור פוסק אמרו כבר הכל.)
חווית ההתבוננות ב"בשורה" על פי בוטיצ'לי, על פי המדרש המצוייר שלו, היא חוויה מורכבת, ראשיתה התפעלות מהיופי, מההרמוניה הצבעונית ומהקומפוזיציה המאוזנת כל כך, מדרך סיפור הסיפור המיתולוגי, אך כישראלית, הרואה את "נוף" הגליל בפרשנות פלורנטינית, היא מעלה חיוך, הדמויות "גוירו" למראה אירופאי ולמקום אירופאי בלי כל זיקה למקור ולמקום. מה שמונע מישראלים לראות בישו, אחד מהם, איש שקם על רקע התקופה והקים אופוזיציה למלכותו המושחתת של הורדוס ושל הכוהנים המושחתים במקדש,ישו שהיה מורה, ואיש עם חושים חברתיים הרגיש לצערו של העני, היתום, האישה החולה . איש רגיש לשוליים החברתיים צול הקליקות הממוסדות של אנשי ירושלים.
העתקת הסצנה לפלורנס בפרט ולאירופה בכלל, מונעת מהמתבונן האירופאי לראות את הארץ, ארץ ישראל, קודם כל כ"מקום" בעל זהות. גיאוגרפיה, פני אדם (כמו הפרסקאות ברחבי הים התיכון , או הפסיפסים הביזנטיים בהם דמות הגבר המקומי, כהה עור וזקן ועיניים חומות עזות מבט) . הבשורה הושבה לארצה לתקופה קצרה, עם מדרש בוטיצ'לי על מהות רגע ההתעברות ודמות האם האידאלית . היא מעוררת מחשבה על הולדת המיתוס המערבי מהמקום הזה ועל פרשנותו על המקום, על המרחק והקרבה , על הצורך המגולם ב"הסבת הבשורה" למראה פלורנטיני, המעורר הזדהות של אנשי המקום עם אם האלוהים, אישה תמה, רכה, מכונסת בחדריה שעוברה על ידי האל כנראה בשכבה על המיטה הרחבה הנמצאת מאחוריה. אישה שניטלה ממנה המיניות או הנאת המין, לטובת הדימוי הנשי החסוד . אישה שאנו רואים אותה בטרם לידה, לאחר הלידה , כאישה מניקה ולמעשה זה האיקון המרכזי שלה, האם המניקה . המיניות המנוטרלת עוברת אל החזה שהוא ייצוג של חזה אישה. ובקפיצת זמן נראה את מרים המבושרת, מקוננת אחר כך על בנה המורד מהצלב. אותו צלב שנבנה מברוש ארצישראלי ומן הסתם נצלבו עליו לפני יהושע ואחריו גנבים קטנים מירושלים על ידי בית המשפט המקומי של פונטיוס פילאטוס. אבל, ה"בשורה" או ה"פיאטה" אין להן חלק בראליה האנושית הם הועברו למחוזות אחרים. מחוזות בהם נוצר צורך עמוק לחפש את אביו של יהושע, אל או אב בשר ודם, מן הסתם מהשוק בנצרת, צורך עמוק להורגו שוב ושוב כמעשה אדיפוס, כמו שיפרש לימים זיגמונד פרויד היהודי הוינאי את הצורך הבלתי מוסבר ב"רצח אב" , כצורך אנושי. ותרבותי.
חידת אבהותו של יהושוע , זו החידה החותרת תחת התרבות המערבית , פוגעת במיניות הטבעית שלה, ומעוררת כעס ותסכול כלפי אחיו של יהושוע, אחיו היהודים שלא הורידו אותו בזמן מהצלב ולא הבינו את משמעות ההדרה של פעיל חברתי , נגד עוולות הממסד. איש רגיש אחד לצערם של האחרים, כמו שלימדונו הנביאים.
ברוך שובך מרים מפלורנס לירושלים.

לחתוך בעץ לחצוב בזמן

לחתוך בעץ, לחתוך בזמן

חנה פייזר בן דור
חיתוכי עץ ורישומים
קטלוג של תערוכת חיתוכי עץ בבית האומנים בירושלים. יוני –אוגוסט 2013
אוצר: דרור בורשטיין

בבית האמנים מתקיימת בימים אלה תערוכה נדירה. נדירה מבחינת הנושא , מבחינת האמצעי האומנותי, ונדיר גם לראות תערוכה של אמנית ותיקה וטובה שלא הציגה כאן שנים רבות . אולי גם לא רבים הם המכירים את שמה של חנה פייזר בן דוד, שהיתה אמנית נוכחת ומוערכת ומוכרת בקרב אמני ירושלים ובכלל (מאז 1994 ועד לתערוכה זו,לא התקיימה תערוכה שלה בארץ ) אולי האחרונה בתחום אומנות תחריטי העץ , מתלמידיו של יעקב שטיינהארט בתחילת שנות החמישים בבצלאל. הכרתי את חנה פייזר בן דור כאשר למדנו יחד בבית מדרש "אלול" בהנחייתה של המשוררת רבקה-מרים. חנה, היתה מהותיקות והבוגרות בינינו מעט מאד השתתפה בקולה אך נוכחותה היתה מורגשת וכשבחרה לדבר, היו אלה מילים בסלע ואולי מוטב לומר מילים חתוכות בעץ.
חנה פרייזר ילידת 1927, דנציג , בשנת 1940 לאחר טלטולים רבים בשנות המלחמה עלתה עם אחותה לישראל. בין השנים 1950 ל1953 למדה גרפיקה באקדמיה לאומנות בצלאל בירושלים. ובין השנים 1953 ל1956 למדה פיסול בבית הספר לאומנות "קונסטפקסקולן" שבסטוקהולם. ומאז היא חיה בירושלים.
נכנסתי לתערוכה הצנועה בבית האומנים, כמו כניסה לתוך ספר שירים. הכוונה היא שזו כניסה לתוך השפה הפואטית של האמן ולתוך עולם שהוא במהותו ואופיו לירי. עיקר העבודות הם תחריטי עץ והדפסים והנושא המרכזי הוא ציפורים ומיני בעלי כנף. אחד התחריטים יוצאי הדופן , זהו תחריט עץ ששמו "חתול רעב" ( 1959 28.5+40) , רישום שנמצא גם על כריכת הקטלוג, חתול שחור, רזה שפניו אל המתבונן והוא בעיצומה של תנועה , הגוף המקושת והרגליים מעל דג שכל בשרו נאכל ורק שדרת עצמותיו נשארה . התמונה מקפיאה תנועה, מבט, ורגע שהוא הרגע של "אחרי" אך גם הרגע ש"לפני". כך גם תחריט עץ "ציפורי" (1964 29 + 65) שם ילד היושב בפרופיל רוכן לציפור הנראית כשחרור ונחה בכפות ידיו הנראות כמו קן לציפור. גוף הילד כולו רכון וממוקד בציפור הקטנה , פניו של הילד יורדים לעבר הציפור בתוך ידו. התנועה יוצרת צורת Z מעניינת. עבודת החריטה על העץ, זוכרת את תנועת המפסלת והפטיש וכך נבדל גוף הילד בידיים וברגליים שם הוא חשוף מהחולצה השחורה והשיער השחור על ראשו.
בעבודה סמוכה "קוצים" שגם היא חיתוך עץ (1963 52 +25 ) ילד או ילדה שפניו וכל גופו אל החזית רוכן על זר קוצים הנראה כגדילנים (או ברקנים) קוץ כל כך אופייני לארץ , ומה שאולי מתכתב עם קראקוואר שכל רישומי הקוצים שלו הם בשחור לבן. הזר סגור בין שתי כפות הידיים , הידיים הסגורות על הזר, הזר ומעליהם הראש הרוכן, מצויים על ציר דמיוני, אנכי שהוא מרכז התמונה הראש, הזר וכפות הידיים הן היסוד המרכזי והכהה. סביב הגוף, כצורה מלבנית שיש בה זכרונות של תנועת הסכין היסוד הלבן, העוטף. בשתי העבודות תנועת הילד/הנער אותה תנועה והמבט מרוכז באותה נקודה אך, מזווית שונה. וכאן באים לידי ביטוי ערכי המודרניזם המקדשים את הצורה ואת היסוד האקספרסיוניסטי ההבעתי בתנועה כך גם "תרנגול" (עמ 28, 1963 62+35)
בסוף הקטלוג יש שלושה רישומים מאוחרים של טוש על נייר ועפרון על נייר, שהם ואריאציות על נושא "חיבה" . ילדה קטנה שולחת יד ללטף חתול המותח את גופו כמו מתחמק מידה. שלושה רישומים בטכניקות מאד קרובות זו לזו, בהבדלים קלים, ומעוררי רגש ביותר. והמחשבה המלווה אותי בהתבוננות, שלו לא נאספו רישומים דקים אלה לקטלוג, ודאי היו נעלמים ברעש השפע הדיגיטלי השוצף סביב. יש בהם קו מהיר, בוטח, לא מהסס ומלא חמלה וליריות. רישום המבקש שיר לדבר איתו.
סדרה של שלוש עבודות חיתוכי עץ בקדמת הקטלוג: תיבת נח 1 , תיבת נח 2, תיבת נח 3. כל שלושת העבודות משנת 1952. שם העבודה הוא "תיבת נח" אבל, ההרגשה היא שהדגש הוא על "מבול". (עמודים: 16, 17, 18) . בעבודה הראשונה,בחזית העבודה ראשו של איש צעיר שרק ראשו צף על פני המים משוך לאחור בפה פתוח ומבט לשמיים וידיו אוחזות בסלע המונח על החזה ומעל ראשו ענן שחור מוריד קווים אלכסוניים ישרים אל הסלע ועל המיים. הקומפוזיציה היא באלכסונים, אלכסון בין המיים לשמיים, אלכסוני הגשם, ואלכסון המבט הצועק של האיש והים. לו לא ניתנה ה"צעקה" לעבודה של מונק , אולי אפשר היה לקרוא לעבודה הזאת : הצעקה. במחשבה שנייה, הרי גם עבודותיו של מונק הן בחיתוכי עץ וגם הוא משיג את המימד ההבעתי בעבודותיו באמצעות טכניקת החיתוך, הגילוף וההדפס שנה מאוחר יותר בשנת 1953 חנה יוצאת ללימודי פיסול בבית הספר לאומנות "קונסטםקסקולן" בסטוקהולם וכך, אולי דבר נקשר בדבר. ההתבוננות בעבודות ובתאריכים, הביאה אותי למחשבה שמדובר שלוש עבודות שהן מטאפורה אומנותית לשואה, למצוקת הטביעה, המוות, השרירותיות של כוחות חזקים , חוסר האונים , והעבודה השלישית מביעה את חוף המבטחים, את המנוחה, וההתעוררות של העולם והטבע בפרט אחרי חורבן העולם, או חורבן העולם היהודי ותחייתו מחדש. סימוכין למחשבה קיבלתי דרך קריאה במאמרו של גדעון עפרת על "הללויה" ליעקב שטיינהרדט , המורה המיתולוגי של חנה פרייזר ב"בצלאל" : " אם כן, הדפסי "הללויה". הרושם הוא שיעקב שטיינהרדט "אוסף את עצמו" מתוך בור ייאושו, מקים את עצמו מתהומות הצלמוות, שבהן הילך מאז 1913-1912, ערב מלחמת העולם הראשונה, ועד הטראומות של מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות, מגייס את עשתונותיו על מנת לענות לדמונים של ה"גרוטסקות" באור האלוהי הפלאי של "הללויה". וכך, בחיתוך העץ האחרון בסדרה, אף הוא קרוי "תהילים" (1953), מגיח הראש התנ"כי המוכּר מפינה ימינית תחתונה, צופה ברקיע המתגלה מעל סלעים כאשר, פעם נוספת, מפוצלים השמים בין צד ימין לילי ואפל, שמתוכו מאירים חרמש ירח ושלושה כוכבים, לבין צד שמאלי מואר מאד, בו קורנת שמש מתוך עננה. העננים האמורפיים מזכירים לנו את התצורות של ה"גרוטסקות", אך קרני השמש האדירות מבשרות לאיש הצופה בהן (ולנו) תקווה ליום חדש שיסלק וימחק את צללי האימה של אמש." (גדעון עפרת, המחסן של גדעון, wordpress.com 2013)
אותו מהלך של הליכה מתהומות יאוש לעבר "קרני השמש האדירות המבשרות לאיש הצופה בהן תקווה ליום חדש".. מבצעת חנה פייזר בשלוש עבודות מרשימות אלה, המהדהדות דיאלוג אמנותי ודיאלוג יהודי עם מיטב המודרניסטים בתחום אומנות חיתוכי העץ.
.בעבודה השנייה, שני שליש של הקומפוזיציה הם גלים אלכסוניים משמאל לימין בתנועה אקספרסיבית מאיימת שהיום ניתן לכנותם גם כ"צונאמי" תנועתם מחוץ לתמונה , מהשמיים יורדים בקווי אלכסון מיים ודימוי של תיבת נח בקצה הגלים מתנדנדת בים להשבר. התנועה האקספרסיבית, האיום, השרירותיות מהשמיים, אלה מורגשים היטב. יש להניח שאם היה מדובר על שתי העבודות הראשונות, מדוייק היה יותר לקרוא להן "מבול". ואולי רק העבודה השלישית מצדיקה לקרוא לסדרה: "תיבת נח" ובעצם שמה היא מובילה מעולם תחת חוויה של מבול ואימה, לעולם שיש בו הבטחה ותקווה.
בעבודה השלישית, הקומפוזיציה היא של ציר אנכי וציר רוחב, הנפגשים במרכז התמונה. הר גבוה, ששני עצים המעלים עלים, צומחים עליו ובראשו, תיבת נח, נחה מאוזנת ויציבה ומהשמיים , מעננים בהירים יורדות חמש קרניים בהירות של נחמה על ההר, העצים והתיבה.
המוטיב המרכזי בתערוכה, באוצרותו של דרור בורשטיין, הוא ציפורים ובעלי כנף, ינשופים בחיתוכי עץ, ברישומים, בליתוגרפיות וינשופים בטושים על נייר. הם מופיעים בדגש על צורות גיאומטרות או כינשופים רכים בעלי עיניים עגולות, כאשר העיגולים הגדולים המלאים , הם כמו עולם לעצמו המכיל את המביט ואת הניבט. עבודות שיש בהן מינימליזם, תמצות של צורה לתוכן, אקספרסיביות כמיטב מסורת חיתוכי העץ באירופה של תחילת המאה העשרים וליריות המשרה הן בתערוכה והן בקטלוג תחושה של כניסה להוויה של ספר שירים וכך כותב בורשטיין: בעלי הכנף בעבודותיה של חנה- הדפסים ופסלים –שואפים לפעמים אל השמימי, אבל הם תמיד אנושיים בהבעתם. במפעם האידאלי הם מתגלים כמלאכים העולים בסולם . מציפור של עץ למלאך על סולם. "
דרור בורשטיין במאמרו, נותן מפתחות מעניינים להבנת עולמה הצורני והפיוטי של חנה , עולם של ילדה שנהרס במלחמה, עולם של נדודים ובדידות בשנות הנעורים , עולם שהחל בכאוס גדול, בטלטלה כמו גלי הים בתחריטי תיבת נח של חנה וכל ימיה מבקש את הסדר, את ההבעה, את החיבה והחמלה המופיעים בעבודות בהם מופיעים ילדים או אימהות. הצגתה של התערוכה בימים אלה ואיתה גם הקטלוג, הם סיבה טובה, להבחין ולציין את העלמם מחיינו האומנותיים, וממסורת ארוכה של עבודה, אומנות תחריטי העץ . נדמה שהמגע עם החומר , עם העץ והאבן הולך ונעלם לטובת עולם וירטואלי, ואומנויות המגיבות מהר לרעיון המתבשל במוחו של האמן. הן מהירות יותר בתוצאה והדגש הוא על הבעתו של האמן מבלי להתחשב בסוג החומר המתמסר או מתנגד לו , המשתקף או נחבא מתחת למפסלת או לצבע של האמן.
"המדיום של חיתוך העץ לא הולם את המגמות המרכזיות באמנות ישראל, במודרניזם שלו הוא לא הלך את האוריינטליזם של "בצלאל" הישן, בפיגורטיביות הבוטה שלו הוא לא עלה בקנה אחד עם המופשט הלירי, עם האמנות המושגית ועם האמנות השכלתנית האירונית של "דלות החומר", טוען גדעון עפרת, השתלבות חיתוך העץ במגמות פוסט מודרניות המושפעות מצילום ומדימויים ממוחשבים היא בבחינת דבר שלא יעלה על הדעת" כותב דרור בורשטיין במאמרו בקטלוג (עמ 9)
תערוכתה של חנה פייזר נעה עבורי בין שני קטבים. תערוכה אינטימית, לירית-אקספרסיוניסטית, עם טעם של מודרניזם שהיה פה , חלף והשאיר עקבות מרתקים ומרגשים. תערוכה איכותית ומאופקת ומצד שני, מי שמוכן להכנס למסע לעבר הזמן האבוד, זמנם של חיתוכי העץ, הליתוגרפיות , העבודה הקשה בחומר , כחלק מההבעה האומנותית, זו הזמנה למסע בעקבות אמנית אחת ומדיום אמנותי שהיא קצה השביל אליו.

עוד רגע ממסע לא מדומה בברלין

על תות גרמני שנוגע בכלניות של נולדה,

יום שני, שהוא גם היום השני שלי בברלין, רוב הבוקר היתי עסוקה בעריכה וכתיבה הכל התנהל באיטיות.
אנחנו ממשיכות לדבר תוך ישיבה על המרפסת הקטנה הקרובה לשמיים ופתוחה אליהם. יש משהו קרוב ובה בעת גם רחוק.

גרבורג. ירדה לקנות כמה מצרכים וחזרה עם תיק מלא ובו גם תותים אדומים ויפים .
"אלה תותים גרמניים" אמרה
למה את מתכוונת, שאלתי.
"יש בסופרמרקט תותים המגיעים מכל העולם כל השנה אפשר אפילו בדצמבר למצוא תותים
אבל אלה, תותים מגרמניה הם בעונה והם טעימים יותר "
נזכרתי בדבריה של מרי לפני יומיים או שלושה בהם סיפרה שבימי המלחמה אי אפשר היה לאכול תותים מבלי שרחצו אותם היטב
כי היה חשש שנפל על התותים, אפר. למה היא אמרה זאת ניסיתי להזכיר.
אלה תותים יפים ואדומים,, עניתי לגרבורג אבל האדום האדום הגרמני הזה שינה ברגע את מצב רוחי. כאילו טעמתי בו משהו אחר.

לא פרסמתי את הרגע הזה השארתי אותו בצד. חשדנית לגבי עצמי, לגבי מערכת האסוציאטיבית שלי, אבל היום, כאשר טיילנו מתוך מטרה להגיע למוזיאון נתקלתי שוב ושוב במה שלא התכוונתי, כאילו הונחו מכשולים של זמן ומקום. נכנסנו למוזאון לראות
את התערוכה של אמיל נולדה Emile Nolde הצייר הגרמני האקספרסיוניסטי . צייר שהרבה שעות לימוד השקעתי בו אי שם בשנות האוניברסיטה. והנה בתוך הביוגרפיה עולה שבתחילת שנות השלושים , אמיל נולדה העריץ את התנועה הנאצית. הוא ראה בהם כוח עולה חדש. אולם מהר מאד הנאצים הביעו דעתם על אומנותו המודרנית, והחרימו את הציורים .
הוא לא הורשה להציג או לצייר , לא לרכוש צבעים ובאתם ימים צייר בהיחבא ציורי מים בגדלים קטנים. שקרא להם, ״לא ציורים״ .
שאלה שמעסיקה אותי לא מעט מה קרה לאמנים הגדולים במלחמה. האם יכלו לשבת בסטודיו ולצייר כשמסביב יורים באנשים? איני יכולה לשכוח תערוכה נפלאה בפאריס שמעמידה כצמד את פיקאסו ומאטיס. תוך כדי התבונות בעבודות, עקבתי גם אחרי התאריכים והבחנתי כמה מהעבודות החשובות ביותר של פיקאסו נעשו בשנות המלחמה, הוא צייר כאשר מסביב אספו את חבריו למטה הגסטאפו והוא לא עשה דבר בנידון.

ובחזרה לאמיל נולדה, הנאצים פגעו בו וחדרו לסטודיו שלו, ורק אז הוא שינה כוון בדעותיו.
וכאן מתחבר אודם התות לאדום האמריליס והכלניות האדומות הנודעות של נולדה. אדום באדום נוגע.

עוד רגע ממסע לא מדומה בברלין

דבר בדבר נוגע

1933-2013 שנת שרפת הספרים צרובה ברחוב

ברגע שנוחתים ביוני בפינלנד נחשפים  לירוקים השונים שנפתחים מכל עבר , אחו ועצים ומרחבים ומכל מקום מנצנצים המיים. לאורך הדרך עמודי תורמוסים סגולים ורודים ולבנים יוצרים כתמים סגולים וכחולים. הלב נפתח, אבל בעיקר האור והשמיים שונים לחלוטין ממה שמוכר באזור הים התיכון. כשאומרים כאן מזג אויר זה תקף לחמש דקות הבאות. הכל בר שינוי מרגע לרגע . כשאת מגיעה לאזורים האלה לא מה שידעת עד כה על זמן, אור ,חום וקור יום ולילה חייב להשתנות.

מבחינה פיזית וגם מבחינת הנפש והסקרנות אני נמצאת באוהל ההתכנסות של הסופרים והמשוררים במסילה שליד להיטי. מהדלת והחלון נפתח הנוף של האגם המתוק ב Vesijarvi ברקע. כולנו עם אוזניות שומעים את המקור והתרגום באוזן'.

הדברים עוברים על פני ובתוכי במהירות ואיני יכולה לעקוב בכתיבה בקצב הראוי. הטמפרטורה נעה במהירות מחום לקור. תנועה האופיינית לקיץ. ברקע דוד, הסופר השחקן האיטלקי קורא סיפור על סבא שלו שנלחם נגד הפשיסטים' ,ששרד את המלחמה בהם כי הריקוד עמד בינו לבין המוות.  ארוע שהתנסה בו סבו במלחמה מול הפשיסטים. האיש נורה והמשיך לרקוד. דוד השחקן הכותב' מספר סיפור באופן דרמטי על רקע הנוף הפסטורלי. הקשבתי ואמרתי לעצמי הפשיסטים רודפים את הזכרונות שלנו לכל מקום.

"קירות אינם מטאפורות' קירות הם קירות והם חזקים .. אני שונא קירות."

הוא מספר וכל גופו נע בתנועה קלה .

הסיפור שלו סוחף ואני רוצה להתרכז בעצמי ולא להתמסר לסיפור של האחר ומנסה להשאיר אותו ברקע,הוא רק ברקע אבל הסיפור, יש בו הכח לחדור כל מחיצת תודעה. הצורך של האיש הצעיר והרזה מרעב  מתרחש ברקע, אי שם בסיציליה של שנות המלחמה סיפור שמזכיר שכולנו נידונים מול הרוע. איש צעיר רזה ורעב בורח מפני הפשיסטים הרודפים אחריו להורגו והוא רוקד ורוקד והריקוד שהוא כה רוצה לרקוד משהה את הוצאתו להורג, והם רודפים אחריו והם צוחקים עליו להרגו.

בטיילנו בברלין, לאחר מוזיאון אמיל נולדה, בדרכי לתערוכה של פול קליי, עברנו דרך צומת הצ'ק פוסט המפורסמת , זו שהפרידה בעבר בין ברלין המזרחית למערבית, נקודה המהווה נקודת מפגש לתיירים. לתלמידים, לכל מי שרוצה לדעת איך נראו הדברים לפני נפילת החומה ההיא.

היתי בדרכי  לתערוכה במוזיאון לאומנות מודרנית שם תערוכתו של פול קליי , היתה בי תאווה גדולה לצפות בתערוכה נגיעה בראשיתה של האומנות המודרנית מהתקופה שחיפוש אחר השפה הפרטית של האמן היתה לגיטימית. כדי להגיע למוזיאון היה עלינו לעבור בתוך התערוכה הפתוחה ברחוב, ליד החומה שהוסרה , שם שוב תערוכה פתוחה המותחת קו של זיכרון באמצעות צילומים אותנטיים בין 1933 ל-2013 ,השנה בה, שרפו את הספרים של סופרים, משוררים, פילוסופים ופסיכולוגים בככר , סופרים שהם עצם מעצמה של גרמניה הוכרזו ברגע כבלתי שייכים. שנה בה הנאצים סימנו בתים וחנויות של יהודים. שנה בה היטלר קיבל את כוחו .התערוכה היא קיר שקוף ופתוח, קיר צנוע ליד שרידי המרתפים של השרות החשאי של המשטרה הגרמנית הנאצית. ברגע שהבנתי שזה מתחם המשטרה הנאצית, התחלתי לשמוע צעקות כאב מתוך הלבנים האדומות חומות קטנות ומוקפדות זו על גבי זו. נוף אורבני שמוכר לי רק מצילומים ארכיוניים ומסרטים, נוף שמתקשר לי מיידית עם דיכוי, פחד, טרור, כאב. הרגשות דבקו במראה הלבנים. כשאמרתי משהו בנושא, אמרה לי חברתי.

"את לא יכולה להשליך את הרגשות האלה על האבנים, כל צפון גרמניה נראית כך."  חשבתי לעצמי שעברו כבר עשרות שנים מאז הארועים אך הדרך בה הזיכרון בוחר להטביע בתוכנו, היא מעל הזמן. עוצמת הפחד כעוצמת משך הזיכרון. זה מעבר לשליטה . זו שפה שהתלכלכה.

 קיר פתוח ומעוצב היטב מציג תמונות עיתונאיות של אירועים מאותה שנה ארורה בגרמניה. תמונות המצעדים, הרחובות המתפנים לצעדות החיילים, קטעי עיתונות, דמויות ברחוב המשתנה.

אבל שתי תמונות עצרו אותי וגרמו לי לשהות דקות ארוכות ולהתבונן במה שיקרה אחר זמן, כבנאליות של הרוע, בלשונה החדה והשנונה של חנה ארנדט.

התמונה הראשונה היא של חייל צעיר מכוון רובה לעבר שורה של גברים העומדים בגבם לקיר, רגע לפני שהוא יורה רגע לפני שהם יירויים. המצלמה קלטה את המבט הער הפתוח, האחרון, את החרדה. את הרגע של מה שעומד להיות. ותהיתי האם הצלם הכיר את היצירה של גויה, נדמה היה התמונה המפורסמת של גויה, עמדה לעיני הצלם. הוא מצטט את התמונה ומגיב מעבר לזמן.

הגברים לבושי מעילים וידיהם מורמות וקשורות , גבם אל הקיר והם עומדים למות. תמונה בעלת כח עצום על המתבונן ומעוררת שאלות רבות. שאלתי עצמי האם החייל הצעיר הזה, הובא אי פעם לדין? האם הגברים המצולמים זוהו, האם משפחותיהם ידעו את גורלם? האם זה מתרחש במקום הזה שהוא חורבות בניין הגסטאפו, בניין בו עינו את אלה שנתפסו בעוון היותם חשודים כקומוניסטים, יהודים, אינטלקטואלים לא רצויים, נתפסו ועונו עד מוות,

הבניין חרב בסוף המלחמה על ידי הפצצות בנות הברית ומעולם לא נבנה מחדש, אלא היה חורבה מאחורי החומה בצד המזרחי של ברלין. אנחנו מהלכות במעבר לאט לאט מתמונה לתמונה מטכסט לטכסט ואני מרגישה איך הדובדבנים שקניתי בשקית מחנות הפרות וירקות של המוכר התורכי, עולה מתוך בטני ומציף את חלל הפה. אני רוצה להקיא מול התמונות.

התמונה השנייה שאינה מרפה ממני, זו תמונה יפה של איסוף הספרים על ידי שני נערים ארים נאים, שתי נשים לבושות לבן בורגניות למדי יוצאות בתנועה מבויימת היטב מסף הבית ומגישות ספרים ארוזים מפתח הבית לעבר נער צעיר בלבוש תנועת הנוער ההיטלראי, ילד גרמני טוב אוסף ספרים מבית לבית , נער אחר עומד לידו ומקבל ספרים משני גברים על שפת הדירה הסמוכה וכך נוצרה קומפוזיציה מאורגנת מאוזנת ובורגנית ונעימה, של מעשה שהתמונה מאשרת את החיוב שבו, את האיזון הפנימי בו. אישור שזה המעשה ה"נכון" לעשות. לאסוף ספרים שאינם רצויים בעיני המשטר הנאצי ולהביא אותם למדורה, לאש. לשכחה ולאובדן הערכים של מה נכון ולא נכון. של שיבוש השפה המשותפת, שיבוש השפה הגרמנית והשפה הויזואלית לטובת פשע כלפי האדם, כלפי היצירה האנושית והעתיד. הפשע הזה חרט עצמו בתמונות ובזכרון , הפשע הזה , חשף צד באישיות הגרמנית ובפחד היהודי שאין אפשרות עוד לתקן אלא לספור את הזמן לפני ואחרי.

הלכתי לאיטי לאורך התערוכה מתעכבת וממשיכה ולשמחת העניים הקטנה שלי, ראיתי אנשים צעירים רבים, תלמידים ומשפחות נכנסים למסלול התערוכה ברחוב וקוראים בתשומת לב את הטכסט ומתעכבים על התמונות ומצלמים.

אחרי תערוכה הרחוב הזאת , לא יכולתי לאכול שעות ארוכות ולא יכולתי לראות את תערוכתו של קליי. ג. חברתי הלכה לצפות בה ונראה שהיא מהלכת בין הזמנים ומיומנת היטב במעברים והשאלות המטרידות אותה אינן בהכרח השאלות שלי. אבל, צפינו יחד בתערוכה. אחת השאלות שהטרידה אותי , מה עשו האמנים הגדולים כשסביבם נשרפו ספרים ואנשים.

בינתיים, דוד, ליד השולחן מסיים את הפרזנטציה שלו במילים "בסיציליה המילה הטובה ביותר, היא המילה הלא מדוברת. השקטה. השקט של אבי, הביע הכל, הדיבור דרך הגוף היא שפה. כשאני כותב אני רוצה שהדף יריח מריח הים או הפרחים. כשאנחנו מחייכים או בוכים זו תנועה פנימית המשנה לנו את הפנים ואת שפת הגוף"

ההתבוננות שלי שהיתה רק ימים ספורים לפני השקט הפיני, לפני הירוק והאור רודף אותי לכאן. ההתבוננות שינתה לי את היום, ואת טעם הדובדבנים והטביעה חותם על הזיכרון ואפילו כאן, על שפת האגם המתוק והחמים בלילה המואר, תערוכת רחוב בברלין רודפת את מחשבותיי.

17/6/13