קטגוריה: אומנות יהודית
אותיות פורחות ואוקיאנוס גואה
שבירת הלוחות
המדרשים שבחרתי מספרים את הסיפור הסמוי מהעין והבלתי מובן של ירידת משה מההר אל עולם המציאות, אל עולמו של העם. ולפי המדרשים והזוהר, האירוע אינו מקומי, ואינו רק בין משה לבין העם ומעשה העגל חושף את הקשר הפנימי שבין חומר לרוח ובין התורה לעולם, למדבר, לאוקיאנוס, למשקל הפנימי של העולם ואת היכולת של משה, של מנהיגות, להתגבר על הרגשות והתסכולים אישיים ובמקום להרגיע את עצמו את העם, הוא עסוק בלמצוא נימוקים והבנת העם ולשכך את כעס העולם, האוקיאנוס הגואה להטביע את העולם שאינו נוהג כמצופה.
1.
לקח משה את הלוחות והיה יורד והיה הכתובין סובלין את עצמן ואת משה עמן וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות ונמצאו כבדין על ידי משה ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידיו ונשתברו (פרקי ר' אליעזר פרק מה)
הרעיון שהכתובים סובלים בגלל מראה הסגידה לעגל, את השמחה שיסודה בעבודה זרה , הכתובים , המילים הכתובות, האותיות העבריות, ופרחו מהלוחות. והתופעה שהיא מטאפיזית במהותה, הלוחות, כבדו. האותיות, הן הרוח, הן הכנפיים של לוחות האבן. ללא האותיות, האבן חוזרת להיות אבן ואינה לוח שנפסל ונכתב על ידי אלוהים. כובדן הפתאומי של הלוחות, הכביד על משה וזו הסיבה על פרקי אליעזר , שנשברו הלוחות, לא מכעס ולא מתסכולו של משה או אכזבה. אלה האותיות והמילים שהחליטו לא לרדת מההר ולפרוח לעולם ממנו באו.
האבחנה הזו שהאותיות והמילים הן מעניקות ללוחות האבן את המעמד המיוחד של הלוחות כבסיס לכתיבת התורה, היא האבחנה שאני מבחינה בין חומר גלם לחומר מעובד, ההופך את האבן ואת הברזל או החומר או מילים שהן תקשורת, מחומר גלם לחומר מעובד המעניק להם כנפיים והופך אותם לאומנות. את האבן, לחוק.
2.
ובמדרש בזוהר, מגייס המדרש, את כוחות הטבע והעולם כולו, שבירת הלוחות גרמה לאירוע גיאולוגי עצום, עלה האוקיאנוס על האדמה ועמד להטביע את העולם. האירוע הזה קורה בלב המדבר שאחד הדברים המאפיינים אותו העדר המים, כלומר זהו אירוע שמעל הטבע וכמו במדרש הקודם, החומר מגלה רצון משל עצמו . האותיות רחו מהחומר וכאן הים עולה וגואה ומאיים להרוס את העולם ומשה שואל בשאלה מרשימה :
מים, מים מה אתם רוצים?
והמים יודעים שנשברו הלוחות ויודעים שהעולם נברא בשביל התורה ויש להם דעה על מעשה העגל ומשמעותו ומשה שאולי יותר מכולם כעס על העם ומעשה העגל ולא הצליח להחזיק בלוחות, אותו משה מוצא בתוכו את המילים והכוח לפייס את המים הגואים, לשכך אותם עד שנשקע האוקיאנוס וחזר למקומו.
"בוא ראה, באותה שעה ששבר משה את הלוחות, שכתוב שיבור אותם תחת ההר, צף אוקיינוס ממקומו ועלה להטביע את העולם מיד ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש וגו' ויזר על פני המים. עמד משה על מי אוקיינוס ואמר: מים, מים, מה אתם רוצים?
אמרו וכי לא נתקיים העולם אלא בשביל התורה שעל הלוחות . ועל התורה ששקרו בה ישראל ועשו עגל הזהב אנו רוצים להטביע את העולם.
מיד אמר להם: הרי כל מה שעשו בעגל מסור להם…מיד ויזר על פני המים. עדיין לא היו משתככים מים עד שנטל מים מהם והשקה אותם, מיד נשקע האוקיאנוס במקומו. שהרי באותו המדבר לא היה מים, שנאמר באר חפרוה שרים וגו' וממדבר מתנה, ומשם ירשו הבאר, כתוב כאן על פני המים וכתוב שם (בראשית א) על פני תהום (מה שם אוקיאנוס אף כאן אוקיאנוס). (זוהר שמות קיג ב)
רְאִי,
שְׁנֵי לוּחוֹת אֶבֶן חֲרוּתִים וּמְפֻסָּלִים
וְאָרוֹן עָשׂוּי עֵץ
זֶה מַה שֶּׁיֵּשׁ
לְהָבִיא לַבַּיִת
שֶׁיָּקוּם
וְלֹא הָיָה לִי כֹּחַ לַעֲמֹד בַּפַּשְׁטוּת הַחֲגִיגִית הַזֹּאת
עוֹדוֹ דּוֹפֵק דּוֹדִי בִּשְׁנָתִי
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי
נַפְשִׁי לֹא יָדַעְתִּי
שְׂפָתָיו וּבַגְּבָעוֹת הַיּוֹרְדוֹת אֶל
עֵמֶק אַיָּלוֹן בֵּין עִשְּׂבֵי הַקַּיִץ הַצָּהֹב
מוּטָל צֵל חָרוּבִים הַמְפַתֶּה לִישֹׁן בְּעֵירֹם
כָּל תַּחְתָּיו וּלְהִתְמַכֵּר לְרֵיחַ הַתַּחְמִיץ הַמַּקְדִּים תָּמִיד
אֶת הַפִּתּוּל שֶׁלִּפְנֵי קִבּוּץ נַחְשׁוֹן
הַכֹּל מְדֻיָּק וְחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ
וּבִלְתִּי מִתְפָּרֵשׁ מֵעַצְמוֹ
רְאִי,
כַּמָּה מְעַט צָרִיךְ, שְׁנֵי לוּחוֹת אֶבֶן
וַאֲרוֹן עֵץ כְּדֵי
לִבְנוֹת בַּיִת
(מתוך: מסע איילה, ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 1995)
כי תישא – זמן מקום ופסל במדבר
כי תישא – זמן מקום ופסל במדבר
איך קוצבים זמן
והִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת–יַקְטִירֶנָּה. ח וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה–קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם. ט לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה, וְעֹלָה וּמִנְחָה; וְנֵסֶךְ, לֹא תִסְּכוּ עָלָיו. י וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה: מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם–קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא, לַיהוָה.
באלה המילים מסתיימת הפרשה הקודמת, בתיאור עבודתו של אהרון הכהן הגדול יחד עם הציווי החיובי מה עליו לעשות, נאמר גם מה עליו אסור לעשות. יש מחזוריות ועקביות בעבודה היא מתחילה "בבוקר בבוקר" חזרה על המילים, ובין הערביים "יקטירנה קטורת" ואחר כך מחזוריות של שנה "לדורותיכם" ו"קודש קודשים" הוא לה'.
החזרות האלה יוצרות קצב ספרותי ולשוני ההולך בהלימה מלאה עם סדר הזמנים: בבוקר בבוקר, בין ערבים, אחת בשנה והכל יחד הם קודש קודשים לה'. כל הפעולות בעבודת המשכן של הכהן הגדול, יוצרות מרכז וזמן חדש במרחב. בתוך מרחב הזמן של מאות שנות עבדות בהן המרכז והמקדשים היחידים, היו של המצרים, ובתוך המדבר הגדול שרק שבילי ההליכה ובארות המים, הם סימנים במרחב, נוצר עכשיו ציר חדש, מרכז פיזי ורוחני סביב המשכן ועבודת הכוהנים. העבודה והמרכז החדש אינם רק לרגע זה, הם נועדו לזמן הזה ולדורות הבאים, לזמן היסטורי ולקדושה על זמנית. נדמה שהוראות אלה של אלוהים למשה וממשה לעם ישראל לעבודה של מחזוריות יומיומית ומחזוריות לשנים ולדורות, יוצרת ציפיה למצב את התודעה של ההולכים במדבר, לתודעה של עם שיש לו סדר יום, ותפיסת זמן למרחקים גדולים. להיסטוריה ולאינסוף.
הכרובים והמנורה הפסלים הראשונים
זכורים הכרובים והמנורה מהפרשה הקודמת, הכרובים מעל ארון העדות שתי דמויות כגבר ואישה ולהם כנפיים והם מעורים זה בזה, תלת מימד בליבו של המשכן ומאוחר יותר בדביר המקדש. והמנורה שהיא מקשה אחת ויש לה פיתוחים וקישוטים והיא מעשה אומנות תלת מימד. סוג של פיסול שנועד להאיר ולשקף את האור בחומריותו. ושני אלה יוצבו בהוראת משה, במשכן ולכל אחד תפקיד משלו בבניית הבית והרגלי הפולחן של עם ישראל.
הכיור והמזבח, הפסלים השלישי והרביעי
ואחר כך מעשה כיור הנחושת לרחצה בלב המדבר: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יח וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת–לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם. יט וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. כ בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם–וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה. כא וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָמֻתוּ; וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ, לְדֹרֹתָם.
כיור נחושת לרחצה במים בלב המדבר בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם–וְלֹא יָמֻתוּ; פעמים חוזר הפסוק כלשונו, הן כאזהרה והן הצבת גבול שבין חיים למוות. המים הם הגבול עבור הכוהנים בין חיים למוות, המגבלה אינה רק להווה ולאהרון ולבניו, המגבלה היא לדורות, זהו נסיון לעצב תודעה שיש קביעות ומחזוריות והמשכיות לקבוצת אנשים המחוברים זה לזה בשבטיות, בעבר משותף, בסיפור מיתי משותף ובהליכה אחר מנהיג שלא גדל בתוכם. שאלת האמון במושגי עתיד מוטלת בספק. כי העם חי בתודעה של הווה, של הולכים במדבר והארץ המובטחת בבחינת הבטחה בלבד ושאלת המימוש בלתי מושגת ובלתי נראית.
וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְאֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ. כט וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ. ל וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי. לא וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר: שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה, לִי–לְדֹרֹתֵיכֶם. לב עַל-בְּשַׂר אָדָם, לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ; קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. לג אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל-זָר–וְנִכְרַת, מֵעַמָּיו.
בחמישה פסוקים מופיע שורש ק.ד.ש שבע פעמים. הקדושה . החפצים והרהיטים בתוך המשכן , אינם אוביקטים שימושיים או אסתטיים בלבד, העבודה בהם מקדשת אותם ולקדושה יש חוקים המגדירים את המעבר הדק בין חיים למוות. ובכל זאת, אלה אוביקטים תלת ממדיים במרחב שהעבודה מקדשת אותם.
הפסל החמישי, פסל אבן, לוחות הברית
בפרשה יש מקום ליצירה נוספת שגם היא פרי של עבודה פיסולית , עבודת חריטה או חריתה. עבודת אצבע אלוהים על לוחות אבן וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת–לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. כי כל מה שנאמר עד כה, הן מילים המחכות את מקומן ועיצובן בתוך המציאות , לוחות האבן, שעליהן נכתבו החוקים הראשונים, הם ציון דרך מטאפיזי במרחב וגם הם חוצים את הזמן לאינסוף הבלתי נראה. ארבעים יום התייחד משה על ההר עם האלוהים, מראש ההר הוא יוריד את לוחות הברית. התנועה היא מלמעלה כלפי מטה. מהמקום העליון, המקודש לעבר העם שלמטה. תנועה אנכית לעבר מי שחי בתנועה אופקית.
הפסל השישי- העגל,יצירתו של אהרון
אבל, המצב האנושי של העם, הוא מצב רוחבי, הוא מפוזר במרחב, ציר האמצע והקדושה אינם נוכחים עדיין בעולמו. הדברים נאמרים אך בלתי נראים ואינם נוכחים. הזמן של העם הוא זמן הווה. אין להם עדיין שבת והארץ המובטחת רחוקה, ההווה הינו מציאות שטוחה המשכן וכלי הקודש ועבודת הכוהנים הם סיפור לעתיד לבוא, העוגן היחיד שלהם הוא משה והוא נעלם. במציאות של אי ודאות העם יוצר לעצמו מוקד , מרכז במרחב , יצירה משל עצמו, יצירה שתספר את הסיפור שלו וזו היצירה הרביעית, יצירה אומנותית פיסולית שתהיה במוקד של הסיפור ושל העם ואהרון, יקדש אותה עבורם.
וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ–אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.
תיאור יצירת העגל, הוא סיפור המתרחש בזמן. תמונה אחר תמונה.
1. העם מבחין שמשה לא בא. מתמהמה.
2. העם נקהל על אהרון, המשנה למנהיג המוליך. קום עשה לנו אלוהים.
3. אהרון מבקש את זהבם
4. אהרון מפסל בחרט עגל מסכה, אלה אלוהיך ישראל.
5. קביעת יום חג והעם ישב לאכול ולשתות ולצחק.
העגל, אם כן, אינו זר בסביבה, הוא חלק מהאובייקטים והפיסול התלת ממדי שיתפוס מקום בחייהם של בני ישראל במדבר. אלא שכל הפסלים, והאוביקטים שהנחה אלוהים את משה לבנות באמצעותם ציויליזציה ותרבות ומרכז רוחני אינם משמשים להווה בלבד, מטרתם ללוות את העם ולחצות את זמן המדבר לזמן הארץ ומעבר לו. אך העם העומד ומחכה למשה וחווה חווית אי ודאות לאחר כל המסע וההבטחות, נאחז בהווה. הוא מעוניין לראות את אלוהיו ולעבוד אותו בשתייה באוכל ובמין ואז תהיה לו סבלנות לחכות למשה שיורד אליו מלמעלה, מהערפילים שעל ההר, למטה, למקום הארצי בו הם חיים.
אגדה של הגדה
בכפר קטן ועתיק בצפון יוגוסלביה של אותם הימים, היא קרואטיה של היום בתוך הרים מיוערים ולא הרחק מנמל גדול בשם רייקה על חוף הים האדריאטי, שם גרה לה אנה חיים קוזלוביץ', אמנית קרמיקה ידועה.
יום אחד בשעה שטיילנו דניאלה ואני ברחובות בלגרד ראיתי על אוזניה זוג עגילים בצבע כחול כהה ולהם שולי זהב ובמרכזו של כל עגיל הייתה צורה מוזהבת שהזכירה לי את האות "ש", שאלתי את דניאלה :
"מאין העגילים המיוחדים האלה? "
והיא ענתה: "הו, אלה עגילים שרק אנה חיים יודעת לעשות כמותם"
"מי זאת אנה חיים"? שאלתי
"אנה , זו אישה יקרה וסיפור מיוחד" ענתה לי.
לאחר ששמעתי מפיה את הסיפור, החלטתי ללכת ולפגוש את אנה חיים ולהבין מה הסיפור מאחורי העגילים שבליבם ש מוזהבת.
**
יומיים רצופים נסעתי ברכבות ובאוטובוסים מתנשפים עד שירדתי מאוטובוס ישן וגונח בכיכר המרכזית של הכפר בהרים שמעל המפרץ . התחנה, מול כנסייה עתיקה שמולה יש מסעדה קטנה שם יושבו אנשי המקום בשעות אחר הצהריים על כסאות קש נמוכים ושותו קפה שחור ממותק היטב בספלים קטנים וקצת יין או משקה חריף בכוסות זכוכית. נכנסתי למסעדה וחיפשתי מישהו מקומי לשאול אותו על אנה.
מאחורי הדלפק ראיתי את בעלת המסעדה ופניתי אליה . עודי שואלת והגברת מולי מחייכת ותופסת בין אצבעותיה תכשיט קטן המונח על צווארה תכשיט קרמיקה צבעונית והנה אני מזהה רקע כחול מכחול שלוש אותיות עבריות מוזהבות מ צ א שלוש אותיות בודדות בתוך צבע כמו צבעו של הים במעמקיו, כחול שיש בו סוד. ראתה הגברת את מבטי הנעוץ בתכשיט השתעשעה בו וחייכה, כאשר הרימה את התכשיט ראיתי שמאחוריו נח על ליבה צלב זהב קטן ומכאן הבנתי שהאותיות העבריות אינן מעידות דווקא על יהדותה. למרות שלא הייתה ביננו שפה משותפת הייתה ביננו הבנה שאנו מדברות באותה אישה. " הו, אנה…?" חייכה והצביעה על ה"מצא" והסבירה בתנועת ידיים כיצד להגיע לחצרה של אנה.
הלכתי לאורכו של הרחוב הראשי שהיה לא יותר משביל צר מרוצף אבנים קטנות וחלקות ומשני צידיו קירות בתי אבן עם חלונות גדולים המוצלים בתריסי עץ ירוקים או תכולים מדי פעם דלתות ברזל מעידות כניסה לחצר פנימית. בפיתול הראשון היה עלי לפנות שמאלה לתוך רחוב צדדי וקצר שם מצאתי את החצר של אנה וסימן היה לי שעל דלתה היה שלט קרמיקה באותו צבע כחול עמוק שראיתי בעגיליה של דניאלה ועיטור של ציור עלה גפן מיוחד ומסולסל היה בשולי השלט על הדלת.
בתוך החצר שולחן עץ לבן לידו ישבה אנה ובעלה גיאורגי. אנה אישה יפה ששערה הצהוב אסוף לאחור ומוך פניה העגולים זורחות זוג עיניים כחולות ולהן מבט שובב כאילו זו ילדה המציצה מתוכה. לאחר שימחת הפגישה לקחה אותי אנה לסטודיו שלה, חדר קטן בחצר שבו אובניים ותנור ענק לשריפת החומר, שולחן גדול במרכז החדר ועליו מונחים כלי חומר בצבע אדמה ואחרים הצבועים למחצה, צורות בערמות המושלכות לכאורה כלאחר יד. הריחות והצבעים היו כה חזקים שלרגע חשתי סחרחורת אט אט הבחנתי שעל השולחן בין כלים רבים היו מונחים ריבועי קרמיקה בגדלים שונים
בכל אחת מצלעות המרובעים מעוטרת בסמלים מוכרים פעמים מנורה ופעמים מגן דוד או זוג פמוטות אך בעיקר מנורות. מנורות שבעת קנים בצבע זהב בכל פעם על רקע שונה. באחת המנורות ראיתי קישוטי רימונים ובשניה עיטורי כפתור ופרח כמו שהכרתי מהפסיפס העתיק שבעמק בית – שאן. אך מה מנורת בית המקדש מבית הכנסת שבעמק בית שאן ולכפר גויי שבצפון יוגוסלביה…
עודי תוהה על הדברים האלה ואנה החלה מסבירה לי בשטף שיחה כי מרובעי קרמיקה אלה הם פריטים שימושים למשרד וזה חלק מתערוכה גדולה שנדדה בעולם וביקרה גם ביפן ובארה"ב. שאלתי אותה:
"האם את מתכוונת לומר שאי שם ביפן יושב מנהל מפעל ועל שולחנו מונח ריבוע קרמיקה המחזיק ניירותיו ועליו מנורת בית המקדש?"
"כן," השיבה "מכרתי הרבה מאלה" וחייכה. לאחר רגע שאלה אותי בחשש
"האם את חושבת שמנורה אינה יפה לקישוט?"
"לא, לא," התנצלתי "המנורה היא קישוט יפה מאוד, אבל…" לא ידעתי איך להסביר לה שבעיניי זהו סמל יהודי בעל משמעות רבה היא מסמל את בית המקדש ואת התקווה לגאולה ומוזר הדבר בעיני שתהיה קישוט משרדי סתם.
"ראי המנורה היא כמו עץ…" נכנסה אנה בדבריה עוד בטרם סיימתי מחשבותיי.. "עץ החיים ושם משפחתי: חיים. אלא, שכל משפחתי: אימי, אבי, אחי וילדיו הקטנים, כולם, הלכו אצל הגרמנים. אחרי שתיקה קלה המשיכה:
רק אחותי הקטנה נשארה לי מהמשפחה, לאחר שחכתה לאימא שתחזור מה"טרנספר" ואמה אכזבה אותה ולא חזרה לקחת אותה כפי שהבטיחה, היא נפרדה מהיהדות ומהיהודים, היא לא רצתה לשמוע יותר או לדעת מהם. אבל אני, כאן קרצה לעברי אנה, אני מלמדת את הבן שלה, שאנחנו יהודים, השנה שלחתי אותו לפירובץ למחנה קיץ של הקהילה היהודית והוא יודע את האלפבית בעברית."
אנה סובבה את הקוביה והראתה את תחתיתה הבלתי צבועה שם הייתה חתימת האמן שלה : חנה חיים.
פנינו לחצר וישבנו ליד שולחן הקש שתינו קפה שחור ואכלנו גבינת עזים טרייה מהכפר. ספרתי להם קצת על הארץ והנה מבטי קלט תליון מתנדנד על צווארו של גיאורגי, תכשיט קרמיקה מאלה שמעצבת אנה אימצתי את עיני לראות את הכתוב ולאחר מאמץ הצלחתי לקרוא ארבע אותיות עבריות. ב, צ , א, ת, ניסיתי לצרפן ולא קיבלתי מילה בעלת משמעות מקובלת זו מילה בסמיכות וחסרה לי זו שתבוא בעקבותיה. תמהתי.
והאותיות מה יפות אותיות זהב על רקע כחול עמוק ובשולי התליון עיטור צמחי כשריגי גפן. שאלתי את אנה: "האם יש לך תכשיטים נוספים מהסוג התלוי על צווארו של גיאורגי?"
אנה יצאה מהחדר בשמחה והביאה מגש קטיפה עליו תליונים ועגילים טבעות וצמידים חגיגה של צורות וצבעים ועל כמעט כולם מופיעות אותיות עבריות בכתב מרובע מיוחד. על זוג עגילים בסגול הופיעו שתי אותיות: הא על תליון אחר הופיעה המילה: לפיכך, על טבעת ירוקה הופיעה מנורה ובין שני צידי רגלה הופיעה : מה. על מתלה מאורך לקישוט ותליה על קיר הופיעו שתי מילים : רבן גמליאל האות ל' האחורנה בשם התחברה לרגלה של הא' בצורה מיוחדת כאילו לא נמצא מקום על לוח הקרמיקה המקושט. החלו האותיות והמילים מרצדים פורחים וקופצים מול עיני חשתי כאילו סחרחורת תוקפת אותי. מה עושות מילים עבריות מנותקות ומיותמות על מגש קטיפה שחור?.. ואנה בשמחה מוציאה מדי רגע תכשיט נוסף ומספרת על העתקים דומים לו המפוזרים בעולם, מוסיפה ומספרת על יופיין של האותיות הרבועות על נציגותיו של העם העתיק בעולם. עלתה בראשי התמונה של הגברת הנחמדה מהמסעדה עם תליון מ, צ ,א שמתחתיו הסתתר צלב זהב.
"אנה, אולי יש לך ספרים בעברית?" שאלתי
"יש. אחד." ענתה.
עודה מדברת וכבר רצה במעלה המדרגות ונעלמה באחד החדרים. כעבור רגע שבה ובידה חבילה עטופה בניירות לבנים שכבה על גבי שכבה כמו תינוק עטוף היטב ועל כולם עוטפת מפה רקומה בפרחים צבעוניים. בחרדה ובזהירות רבה פתחנו את העטיפות המרובות ומתחת ניגלה ספר ישן . פתחתי אותו בזהירות מתוך חשש שיקרע או יתפורר וכשפתחתי את הכריכה גיליתי העתק יפהפה של הגדת סרייבו העתיקה.
"מה נשאר לי מההורים שלי?, כמעט שום דבר. והוסיפה: השם שלי וההגדה שהייתה מוסתרת במרתף עם כלי הפסח של אימא. אחרי שהמשפחה הלכה למחנה ריכוז, השכנים שלנו לקחו את כל כלי הכסף והצלחות היפות של החג, הכל הם לקחו. גם את הבית. כשחזרנו אחותי ואני אחרי המלחמה ממקום המסתור שלנו בכפר וחיפשנו את הבית, ילד בן גילי, בן השכנים שלנו, קרא לי אליו הביתה ואמר ששמר בשבילי ספר שאימא שלו לקחה בין כל הכלים והחפצים, ספר, הוא אמר. ההורים שלו, הם השכנים שלנו, לא הבינו מה זה הספר הזה ואולי אפילו פחדו שמישהו ימצא את הספר , יראה את האותיות העבריות ויאשים אותם בהחזקה של חומר תעמולה ציוני. אולי משום כן , הוא שמח להיפטר מהספר הזה".
ישבנו על השטיח במרכז החדר וסתם כך באמצע חודש אלול קראתי באזני אנה ובעלה את סיפור יציאת מצרים. אותה הגדה מהמאה ה-14 לספירה שיהודי ספרד נשאו איתם בבריחתם בזמן גירוש ספרד ובה רבן גמליאל איש גבה קומה ויפה עיניים שלו זקן ארוך יושב לפני תלמידיו הקטנים ממנו בגודלם כי קטנים הם ממנו בחשיבותם על פי דרכי התיאור של הימים ההם. ומקשיבים לו בעיניים כלות ובידיהם ספרי לימוד.
ולאחר רגע של שתיקה בחדר, הוסיפה ואמרה, את יודעת, עכשיו אחרי שסיפרת לי על יציאת מצרים, אז אולי זה באמת חומר ציוני מסוכן. זה חזרה של היהודים מגלות לארץ ישראל." אמרה אנה.
ישבתי אצל אנה עוד ימים ספורים והתבוננתי בעבודתה בסטודיו לעבודות קרמיקה . היא ביקשה שאסביר ואפרש לה את המילים שבחרה בהן לעטר את תכשיטיה שעשו להם מוניטין בעולם .
מאז יש לי עגילים כחולים ועליהם שברי מילים כמו:" רבן" ו"לפיכך" או "מרור" ו"מצה" וטבעת קרמיקה ועליה המילה: מצא.
מאז שפגשתי את אנה קוזלוביץ חיים הגדת סרייבו שלי התרחבה מהפסח אל כל ימי השנה.
היית לי סוכה
מתוך: מסע אחר עם עורב שחור וSain Claire ' הוצאת קשב, 2016
מסכֶת סוכה
1.
רֹב יְמוֹת הַשָּׁנָה רֹאשִׁי וְרֻבִּי בַּסֻּכָּה וְשֻׁלְחָנִי בְּתוֹךְ הַבַּיִת
בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהִשְׁאַרְתָּ
בַּיּוֹם בּוֹ סָגַרְתָּ אֶת הַדֶּלֶת וְהָלַכְתָּ מִכָּאן.
וְאוּלַי זוֹ הָיִיתִי
אֲנִי שֶׁסָּגַרְתִּי דֶּלֶת
מִסְתּוֹבֶבֶת אַחֲרַי.
2.
כָּל יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים מַסֶּכֶת אַחַת
כִּי לַהֲלִיכָה עַל פָּנֶיהָ אֵין הֲלָכָה בְּרוּרָה
וְתִקְרָתָהּ פְּתוּחָה לַיָּדַיִם וְלַשָּׁמַיִם
קִירוֹתֶיהָ מִתְקַפְּלִים וְנִגְמָשִׁים
וְיוֹצֵאת מֵהֶם בֶּטֶן לָרְחוֹב בַּלֵּילוֹת
בָּהֶם בָּאוֹת הַבָּנוֹת
מִכֹּחַ חַסְדֵי אָבוֹת
הַסְּכָךְ סוֹכֵךְ עַל כֻּלָּם וְגָדְלוּ הַמִּרְוָחִים
בֵּין עַנְפֵי הַתָּמָר הַיְבֵשִׁים
הָיָה דֵּי מָקוֹם גַּם לַמֵּתִים וְגַם לַתִּינוֹק.
וְזוֹכֵר הַסְּכָךְ אֶת שָׁרְשׁוֹ.
3.
כָּל הַיָּמִים בֵּיתִי עֲרַאי
וּמִרְפַּסְתּוֹ קֶבַע
צְחוֹק עָשִׂיתָ לִי קוֹנִי
כְּאִלּוּ כָּתַבְתִּי כָּל יָמַי סֵפֶר אֶחָד
וּבְבוֹאִי לְאַחֲרִית הַדָּבָר
שָׁפַכְתָּ קִיתוֹן עַל פָּנָיו
וְנִמְחַק.
4.
בָּנִיתִי בֵּית עֲרַאי
שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּתִי מִתּוֹךְ חֲרִיּוֹת הַדֶּקֶל הַמְרַשְׁרְשׁוֹת מֵיתָרִים בָּרוּחַ
מִתּוֹךְ הֶעָלִים הַפְּרוּצִים כְּאֶצְבְּעוֹת כֹּהֲנִים
זֶה בָּזֶה לְבַיִת שֶׁל קֶבַע
נִשְׁמַעַת.
בָּנִיתִי בֵּית עֲרַאי
וְיָרַד הַגֶּשֶׁם וּבָאוּ מַיִם וּמָהֲלוּ אֶת הַיַּיִן
כְּמַרְאֵה הַזֶּרַע בַּדָּם
וְטָבַלְתִּי אֶצְבַּע בְּכוֹס
וּמָרַחְתִּי אֶת הַמַּשְׁקוֹף
בַּחֲרִיץ הַמְּזוּזָה שֶׁיְּהֵא רֵיחַ
הַיַּיִן אוֹת הַבָּא וּמֵבִיא אֶל הַסַּף
עוֹלֵה רֶגֶל רָעֵב
וְיִהְיֶה אַרְעַי נוֹגֵעַ בְּ־Nomad
וְרַעַד בִּלְתִּי נִרְאֶה יִגַּע
בְּרִמּוֹנֵי הַסֻּכָּה
וּמִתַּחַת לַסָּדִין
הָאִשָּׁה.
5.
הִשְׁכַּמְתִּי בְּחַדְרוֹ שֶׁל מִי שֶׁחַי כָּל הַשָּׁנָה
עֲבוּר שִׁבְעַת יְמֵי הַסֻּכָּה וְכָל זַכְרוּתוֹ כְּלוּלָב
בְּטֶרֶם יִפְרְצוּ עָלָיו וּלְפִטְמוֹתַי קָרָא
פִּיתוֹמַיִךְ לְאֶתְרוֹגַיִךְ.
רַק שִׁבְעָה יָמִים בְּשָׁנָה
טָבַל הָאִישׁ לוּלָבוֹ
וְכָל הַשָּׁנָה הָיְתָה עַל שֻׁלְחָנוֹ
צַלַּחַת אַחַת וְכוֹס יַיִן אַחַת וּפְרוּסָה אַחַת.
ציפורה (פואמה )
פואמה זו מופיעה בספרי העומד לצאת לאור: "וחצי תאוותי בידו" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הפואמה מוקדשת לציפורה לוריא חברתי, האמנית, חוקרת האומנות, אשת תאטרון, מי שקידמה ועודדה את היצירה הדתית ביהודה ושומרון ובארץ כולה. הרבה מאד מהיוצרים והארגונים והעיתונים הפועלים היום חייבים לה את ההכרה ואת תחילת דרכם. ציפי הלכה לעולמה לפני תשע שנים והגעגועים גדולים. השיר התפרסם בחלקו השבוע במוסף שבת של "מקור ראשון" בעריכת אלחנן ניר.
ציפורה
לציפוריה לוריא
א
מֵאַחַר וְהֵנָּה אֲנִי שָׁבָה כָּאֳנִיַּת סוֹחֵר לְנָמֵל שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא יָצָאתִי
וַאֲנִי מַתְקִינָה סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵמָתָא
וְגוּפִי יִהְיֶה כְּלֶחֶם וּכְיַיִן חָשׂוּף וְקָרוֹב
וְאֵינִי יוֹדַעַת כַּמָּה הַקָּרוֹב קָרוֹב
רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ
וַאֲנִי זוֹכֶרֶת וְאוּלַי אֵינִי
פְּגִישָׁה עִם צִפּוֹרָה כָּךְ וְכָךְ
דַּקּוֹת לִפְנֵי שַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ הִיא,
הַצַּמָּה, הַחַלָּה וְסַל הַקַּשׁ, מִטְפַּחַת סְבִיב צַוָּאר
וּשְׁלֹשָה צְמִידֵי אַמָּה הָלְכוּ מִמֶּנִּי
בִּצְעָדִים מְהִירִים לִקְרַאת חָתָן
בְּכִוּוּן קָטָמוֹן הַיְשָׁנָה בְּיָדַי הַחַלָּה הַשְּׁנִיָּה וְהַיַּיִן
לְמִי שֶׁגְּמַלְתִּיהוּ טוֹב וְלֹא רַע וְהוּא הָלַךְ מִפָּנַי.
לְחַבֵּר אֶת הַמֵּחַם לְחַמֵּם אֶת הָאֹכֶל
לַחְתֹּךְ אֶת הַסָּלַט וּלְכַסּוֹת אֶת הַחַלָּה
יְהוֹשֻׁעַ אָב וּמִגְדַּלּוֹר אָדָם, חִכָּה לָהּ
לְיַד אֶסְתֵּר שֶׁעוֹד חַיָּה וְאַחַר כָּךְ כְּבָר הָלְכָה
רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ, כְּמוֹ יֶלֶד אֶת צַעֲצוּעָיו,
וְשַׁי בְּדַרְכּוֹ לַמַּטָּע הִשְׁאִיר שָׁעוֹן חוֹבֵק מוֹט מִטָּה אוֹ חֻפָּה
הַבַּיִת הֵחֵל לְהִתְמַלֵּא בְּמֵתִים וְחַיִּים שֶׁמְּדַבְּרִים אֵלּוּ עִם אֵלֶּה
וְצִפּוֹרָה יוֹדַעַת לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם וּלְדוֹבֵב וְאֵין טַעֲנָה.
ב
תִּרְאִי, הִיא אָמְרָה לִי וְכִוְּנָה אֶת עֵינַי לַשָּׁעוֹן
הוּא חִבֵּק אֶת אַמַּת הַמִּטָּה
תִּרְאִי, הִיא אָמְרָה לִי וְחִלְּצָה אֶת הַשָּׁעוֹן מֵחִבּוּק דּוֹמֵם
וְעָנְדָה אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה לְצַד הַצְּמִידִים לְלֹא דִּמְעָה
תִּרְאִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, בֵּינִי לְבֵינֵךְ, לַזְּמַן אֵין מַשְׁמָעוּת
הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ הוּא חֻלִּין אָרֹךְ לִפְעָמִים
אֲנַחְנוּ מְקַדְּשׁוֹת אוֹתוֹ לְשִׂיחָה שֶׁתַּעֲצֹר
וְתַבְדִּיל בֵּין הַחַיִּים לְבֵין הַמֵּתִים בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת
בְּרֵיחַ בְּשָׂמִים וְאֵשׁ, דְּפִיקָה עַל דֶּלֶת וּמִלִּים מִלִּים
תִּרְאִי, צִפּוֹרָה, אֲנִי לֹא שׁוֹכַחַת אֵיךְ נִרְאֵית אַהֲבָה
כְּשֶׁמַּרְאִים לִי אוֹתָהּ בְּפַשְׁטוּת שֶׁל בַּיִת עִם סֻכָּה,
אִישׁ שׁוֹתֵל עֵץ בַּגִּנָּה. שָׁעוֹן חוֹבֵק עֵץ תַּפּוּחַ בַּמַּטָּע
וּבַחֹרֶף לִפְעָמִים גֶּזַע גֶּפֶן עֲרֻמָּה.
ג
הִיא הָלְכָה עִם שָׁעוֹן פְּנִימִי לְהַדְלִיק נֵר
הַמְחַבֵּר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת לָאֲדָמָה הַיְשֵׁנָה בְּלֵב עֵר
בָּרְחוֹב כְּבָר הָלְכוּ חֻלְצוֹת לְבָנוֹת כְּפַלְגֵי מַיִם
מֵהָרְחוֹב הָרָאשִׁי לְפִתְחֵי לְכָה דּוֹדִי מוּאָרִים
בָּרְחוֹב הַהוֹלֵךְ וְחשֵׁךְ הָיִיתִי אִשָּׁה לְבַד בְּשַׁבָּת
הַנֵּרוֹת נִדְלְקוּ בְּחַלּוֹן הַבַּיִת לְלֹא אֲנִי לְלֹא אַתָּה.
ד
רוֹצֶה אֲדֹנָי אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְפִתְחוֹ הוּא כֹּה רוֹצֶה
בָּגַד הַמַּטָּע בַּאֲהוּבוֹ, שׁוֹתְלוֹ וּמְגִנּוֹ וְהִפִּילוֹ לְרַגְלָיו בְּצָהֳרֵי יוֹם
וּבַלַּיְלָה הַהוּא לְאַחַר שֶׁהִבְדִּילוּ אֶת הַקֹּדֶשׁ מֵהַחֹל, לְאַחַר עָשִׂינוּ
סֵדֶר בְּעוֹלָמוֹ, לְאַחַר שֶׁבְּשִׁשִּׁי זְרוֹעוֹתֶיהָ הַדַּקּוֹת וּמִלּוֹתֶיהָ:
תִּרְאִי, עוֹד יוֹם יָבוֹא אָמְרָה לִי וּכְמוֹ תָּמִיד הֶאֱמַנְתִּי לָהּ
כִּי טוֹב אֲדֹנָי לַצַּדִּיקוֹת.
עַל הַמִּטָּה הַצְּחֹרָה רַגְלֶיהָ הַלְּבָנוֹת הַגְּבוֹהוֹת הַחֲזָקוֹת
נָעוּ בְּאִי שֶׁקֶט אָנֶה וָהֵנָּה
וְנִסְגְּרוּ עֵינֶיהָ תְּרִיסִים מִפְּנֵי הַחַיִּים.
הָלְכָה מִמֶּנִּי וּלְפָנַי כְּמוֹ אֶקְסְפּוֹזִיצְיָה לְמַחֲזֶה בִּכְתוּבִים
הָלְכָה בִּצְעָדִים לֹא מֻכָּרִים
וְאִי הַשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הַדּוּמִיָּה
נִשְׁאַר אִתִּי בֵּין עַפְעַפַּי עַד יוֹמִי וּבֵינְתַיִם
מִשְׁתַּנֶּה לְטִפּוֹת הַהוֹפְכוֹת מֶלַח
לְמִלִּים הָלוֹךְ וָשׁוֹב.
הִנֵּה אֲנִי מְאַפֶּרֶת אֶת גּוּפִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָבָן וְגָלוּי בִּפְנֵי הַחַיִּים
חֲסַר דִּבּוּר חֲסַר חֵשֶׁק וּפִתּוּי
וְיִהְיֶה רָאוּי לַמֵּתִים וּלְמִי שֶׁמַּקְשִׁיב לַטִּפּוֹת
הַיּוֹרְדוֹת בַּמְּעָרוֹת בֶּהָרִים בְּאֵין רוֹאִים.
ה מטע בוגדני
כִּמְעַט עֶרֶב וְהַכַּלְבָּה נִרְדְּמָה בַּחֲדַר הַיְלָדִים
מִישֶׁהוּ דָּפַק בַּדֶּלֶת בְּיָדוֹ מַגַּשׁ דֻּבְדְּבָנִים
עֵצִים שֶׁהִתְעַקְּשׁוּ לִצְמֹחַ עַל הָרֵי טְרָשִׁים
וּשְׁלֹשָה מַלְאָכִים שֶׁנֶּעֶצְרוּ לְרֶגַע וְהָלְכוּ
וְהִשְׁאִירוּ כֶּרֶם מוּסְקָט וּמִישֶׁהוּ מַאֲשִׁים
וְנִשְׁפָּךְ מִמֶּנּוּ דַּם אָדָם עַל הַסְּלָעִים.
עַל כָּל פָּנִים מוּל פָּנִים
בְּאוֹתוֹ עֶרֶב בַּפֶּתַח הוֹפִיעַ מַגַּשׁ דֻּבְדְּבָנִים
וְאַחֲרָיו אִישׁ עִם קִמְטֵי חִיּוּךְ כְּחֻלִּים וְהִקְדִּים
אֶת מַה שֶּׁעָתִיד הָיָה לָבוֹא וְלֹא יָדַעְנוּ
רַק כִּתְמֵי הַדֻּבְדְּבָן עַל חֻלְצָה לְבָנָה הָיוּ
הַבְּשׂוֹרָה בְּאוֹתוֹ יוֹם בְּלֵב חֶשְׁוָן לָבַשְׁתִּי לָבָן וְדוֹדִי בָּא
סְעוּדַת צָהֳרַיִם עִם וֶרֶד אָדֹם עַל מַפָּה בְּדָמִי חִדּוּדֵי חַג
עַל הַמִּפְתָּן עָצְרָה אוֹתִי שָׂרָה (גַּם הִיא כְּבָר הָלְכָה)
לְכִי אֵלֶיהָ וְאִמְרִי לָהּ הָאִישׁ נָפַל בַּמַּטָּע, לְכִי בַּשְּׂרִי לָהּ
קַמְתִּי וְהָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת צִפּוֹרָה בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת וּבַחֲדָרִים
בְּבִגְדֵי לָבָן שֶׁהֵחֵלּוּ מִתְכַּסִּים בְּכִתְמֵי זֵעָה וְצֶבַע
פָּנִים אֶל פָּנִים חִפַּשְׂתִּיהָ
אָמְרָה לִי: מַה לָּךְ לָבָן בְּיוֹם חֹל
אָמַרְתִּי לָהּ: הָאִישׁ נָפַל בַּמַּטָּע
אָמְרָה לִי: לָמָּה עַכְשָׁו
דּוּמִיָּה בֵּינִי לְבֵינָהּ קָרְבַּן הַקִּרְבָה,
הִצִּיתָה סִיגַרְיָה בְּאֶצְבָּעוֹת וְאֶצְעָדוֹת. עוֹלָם
חֲסַר פִּייֶטָה פָּנִינוּ אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ, יָדֵינוּ הָיוּ רֵיקוֹת
הַסֻּכָּה נִשְׁאֲרָה רֵיקָה. רָאִיתִי אִשָּׁה לְבַד
הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר וְעוֹד אִשָּׁה לְבַד הוֹלֶכֶת
חֲבוּקָה בִּכְלוּם וּתְמוּנַת שָׁעוֹן שֶׁרֵיחַ מִפְרַק
בְּעָלָיו הַשָּׁזוּף מִשֶּׁמֶשׁ, אֲדָמָה וְרֵיחַ שָׁרָשִׁים
חוֹבֵק אֶת מוֹט הַמִּטָּה כְּאִלּוּ הָיָה מוֹת חֻפָּה
וְכַלְבָּה וּסְפָרִים פְּתוּחִים לְלֹא סִימָן בַּחֲדָרִים.
סיפור העשוי שיש שבור
השאלה המובילה את הדברים הנאמרים להלן, ערב תשעה באב, השאלה הרודפת אותי ועוד מדוברי הלדינו שמוצאם בבלקן "אם אתם ספרדים, איך יכול להיות שאתם ניצולי שואה"? אחד ממסעות חיי הוביל אותי בשנים האחרונות למקדוניה. מקדוניה שהייתה לאחר מלחמת העולם השנייה חלק מיוגוסלביה. בשנת 1976 בהיותי סטודנטית צעירה מצאתי עצמי במסע תרמילאי ובביקור במחנה הקיץ של הקהילה היהודית בפירובץ שהיום היא קרואטיה. מאז נפשי קשורה בנפשה של הקהילה היהודית הקטנה שהיא שרידי שרידיה של קהילה גדולה ותוססת ממנה הגיעה משפחתי. חייתי והתבגרתי עם אנשיה וגדלתי על ספריה ומחקריה של ג'ני לבל הראויה למקום של כבוד בכותל המזרח של המחקר על יהדות הבלקן בכלל ויהדות מקדוניה ובלגרד בפרט. מאז רגלי נושאות אותי לאן שליבי רוצה ולאחרונה יצא ספרי "שירי אורפיאה" בשפה המקדונית בהוצאת "מגור" בסקופיה שבמקדוניה. זו עבורי אבן דרך חשובה. מייד לאחר צאת הספר כיוונתי עצמי לביטולה היא מונסטיר ולבית הקברות היהודי שנוסד בשנת 1497 עמדתי בשעריו הלבנים והוא נפרש לעיני על מורד גבעה בקוצי הקיץ, בעשבייה צהובה המשתרעת מגדר לגדר. מאז פברואר 1943 לא התקיימה לוויה ולא קברו איש. למרות שהסיפור שאני רוצה לספר סובב בית קברות הוא אינו עוסק במתים אלא בחיים, אינו עוסק ב"שם" אלא חובתי להביא את הסיפור ל"כאן" . לפני שנה בקיץ 2015, בית הקברות נראה היה כשדה קוצים מגודר, שדה של שום דבר, חשוף לשמש הקיץ הקשה. לפני שנה הייתי שם עם הצגת התיאטרון "הכיתה שלנו" שיתוף פעולה של "הבימה" והקאמרי בבימויו של חנן שניר, ועסקה בקורותיה של כיתת בית ספר בכפר פולני, כיתה מעורבת של פולנים ויהודים שתחילתה ילדים ככל הילדים וסופה, שריפה של בני הכיתה היהודים באסם הכפר בידי חבריהם לכיתה יחד עם עוד אלף שש מאות יהודי הכפר. הביקור בבית הקברות היה חלק מביקור התיאטרון בביטולה. לא צריך להתאמץ כדי לראות את ההקבלה בין סופה של הכיתה הפולנית, לסופה של הקהילה בביטולה. בביטולה, אין יהודים. שני שרידים לקיומה של קהילה יהודית במקום במשך 500 שנים הם שני עמודי בית הכנסת "קהילת פורטוגל " ששרדו והובאו לפארק העירוני כמזכרת ובית הקברות היהודי בכניסה הצפונית לעיר. ביום בו ביקרתי בבית הקברות שכבר אינו דומם וחבוי תחת העשבייה, הובא לידיעתי העתק מסמך שחתום על ידי מפקד המשטרה הבולגרית במקום. במסמך מפקד המשטרה מדווח לממונים עליו ששוטריו אספו בארבע לפנות בוקר את 3,531 יהודים שהם 793 משפחות וכולם נשלחו ברכבת לסקופיה לנקודת איסוף הוא דווח לממונים על השלמת המבצע . אכן, יהודי ביטולה נשלחו לנקודת האיסוף והריכוז בבית החרושת לטבק "מונופול" עם שאר יהודי מקדוניה. משם, כעבור שלושה ימי ריכוז ללא אוכל ושתיה, ב- 11 לחודש מרץ, 1944 נשלחו עם כל יהדות מקדוניה ברכבות לטרבלינקה. המשטרה הבולגרית בימי המלחמה היתה חרוצה ופקדה על הקהילה היהודית להצטלם , גברים, זקנים נשים וטף אצל הצלם המקומי. ליצור אלבום הקהילה. תחת כל תמונת דיוקן צוין שמו של המצולם, שנת הולדתו, מקצועו וכתובתו. כך ביום פקודה היה בידי המשטרה מסמך מלא ומפורט של כל בתי האב. לאחר המלחמה, נמצא העתק האלבום בידי הצלם שהיום איש אינו יודע את שמו ואלבום זה הוא המסמך המדויק על פיו יודעת הקהילה מי ומי היו על הרכבת לטרבלינקה ב11 למרץ 1944. מתוך ספרה של ג'ני לבל "גאות ושפל" למדתי שביטולה הייתה בעבר עיר ואם בישראל, עיר תוססת עם מוסדות קהילה, שני בתי כנסת הנושאים את שם מוצא : קהילת פורטוגל, וקהל ארגון. לפני שנה כאשר טיילתי בעיר והגעתי לבית הקברות הלך איתי קולה של ג'ני לבל כלוחשת שמות המקומות: ביטולה-מונסטיר, אוכריד, סקופיה, ניש ושטיפ. שמות ערים ועיירות שקהילות יהודיות ספרדיות חיו בהן במשך מאות שנים תחת השלטון העות'מני, חיו, יצרו, בנו מוסדות קהילה דיברו וכתבו עברית ולדינו, מקדונית, תורכית ויוונית ושפות נוספות שסבבו אותם. כולם היו מיעוטים מול שלטון התורכים וחיו אלו לצד אלו. ג'ני לבל חקרה וסיפרה ואני הקשבתי ולא הפנמתי. בשנים האחרונות, דווקא לאחר מותה, אני הולכת אל הדרכים שהיא שלחה אותי אליהן ומחפשת את האנשים המקומות העדויות. ספרה "גאות ושפל". ספר יחיד במינו על תולדות יהדות מקדוניה, ספר שלא זכה להתייחסות בחייה, דומה היה כאילו סיפר סיפור על שבט נכחד באפריקה, אבל, בימים אלה ג'ני לבל זוכה להכרה וספרה והמסמכים שהעלתה מהווים מקור חשוב להבנת חייה ומותה של הקהילה האבודה. יולי 2016 , בית הקברות קם לתחיה הדרמתי מסקופיה לביטולה כשהמטרה הייתה לבקר ולראות את השינוי שחל במהלך השנה האחרונה. הפעם, הצהוב המוחלט של עשבי הקיץ הכלואים בין הגדרות הופר, בקצה הפינה הימנית התחתונה, הצבע הוא אפור, ועליו, מונחים לוחות של מצבות אבן, חלקן כהות, שחורות וחלקן מכוסות בלוחות שיש. מרחוק נראה כאילו מישהו השליך קוביות מאורכות, באי סדר ובכל זאת בכיוון מסוים. מרחוק ראיתי דמויות עובדות בשטח, מריצות וקלשונים, אנשים חופרים ועובדים. דניאלה האדריכלית וביליאנה המשוררת התלוו אלי וככל שהתקרבנו החום הכה בנו, חום ישיר של ארבעים מעלות נאחזתי בבקבוק מים אך היתה בי התרגשות רבה. הלוחות השחורים נראו כמצבות אילמות, כל לוח שחור הוא קבר ללא שם. ביניהם נראו לוחות לבנים ושברים. יש שמועה החוזרת בשיחות השונות, על ברכת קצינים שקירותיה עשויים מלוחות שיש של מצבות יהודים, הנושאות על גבן שמות עבריים. ככל שהתקרבתי, החלו אותיות עבריות בסגנונות חריטה שונים קופצות לעיניים. מתוך הזיעה המלוחה והדמעות שירדו על פני, מצאתי עצמי קוראת כמתוך ספר או דף עיתון מצבות שניקו אותן היטב לאחרונה. הנה מצבתו של חיים שמעיה ארואסטי, כה עברי כה פיוטי: ב ד ה איש ישר ונאמן לקבור הובל בשנת עא לימי חייו מי ימחה דמעת בנו ובנותיו וכל קרוביו הבוכים במר נפשר עליו כי כבר נקצץ חוט חייו חיים שמעיה ארואיסטי נפטר 29 אלול שנת 5996 תנצבה . או מצבה של אישה : אבן מקיר תזעק אניה ואניה על האי שופרא דבלי בעפרה לא ראה חה בימיה האשה הכבודה והצנועה הנפטרת בקיצור שנים מרה חנה בת אסתר מנוחתה כבור בשמונה עשה לחודש כסליו שנת חמשת אלפים ושש מאות וחמישים ליצרא תהא נפשה צרורה בצרור החיים 5650. נוסח המצבות שנכתב עבור הנצח, כתוב בלשון הווה, כאילו, אנו ניצבים לפני קטע מעיתון יומי. ידיעה .דניאלה שאלה אותי לגבי עיטורים ומשמעותם, היא הצביעה על ידי כוהנים פרושות וכך הבחנתי שאני בתוכה של חלקת הכוהנים הסמוכה לגדר, בראשה של כל אחת מהמצבות היו שתי ידיים פרושות כסמל הכוהנים. הרגשתי שאני מהלכת בין דפיו של ספר שנקבר והוחזר לחיים, במקום דפי קלף, דפי שיש. סביב עבדו אנשים והתרגשו מעצם הגילוי ואילו ליבי היה עם העברית הנפרשת על המצבות, כאילו ישבה על הר הזיתים ולא אי שם בקצה הבלקן. על כל מצבה סיפור משובץ בחלקי פסוקים בעברית ומצאתי ביניהן מצבה אחת שכולה לדינו באותיות עבריות. ואחרת מערבת עברית בארמית ולרובן יש מסגרת סגנונית המתחילה בפסוק קינה ומסתיימת בתאריך העברי המדויק, יום פטירתו של המנוח. שלוש מצבות סמוכות זו לזו סיפרו על נשים, שנפטרו בשעת לידתן וקינת הבעל והיתומים זועקת מהאבן. מצבה אחרת מספרת כמו קטע עיתונות יומית, את סיפורו של אדם צעיר ויצא מאוכריד בדרכו לביטולה ובדרך ליד כפר בוקואה, התנפלו עליו בני בליעל שדדו אותו והרגוהו. אלמנתו, הכינה מצבה מפוארת ונשאה קינה כתובה. סיפור בית הקברות של ביטולה, נזכר בסיפרה של ג'ני לבל, וכל שנות שלטון הקומוניזם לא היתה גישה אליו, מצבו של בית הקברות העתיק ביותר בבלקן, היה חרפה. יהודי הקהילה נעלמו בעשן הארובות ללא מצבות, אך השאירו אחריהם מסמך באבן שקשה היה לתקן אותה. בתחילת המאה עשרים, השגרירות האמריקאית בנתה את הגדר ואת השער המפואר לבית הקברות ומאז דבר לא השתנה. תחיה מתוך העפר בשנתיים האחרונות, בכל זאת חל שינוי דרמטי, כוחות מקומיים וכוחות ישראלים משתפים פעולה. בסקופיה הוקם מוזיאון השואה של יהדות מקדוניה ואתו הוקמה גם קרן השואה, והחלה התעוררות סביב נושא בתי הקברות בשטיפ, בניש, בביטולה ובמקדוניה בכלל. דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה, החל להניע את הנושא יחד עם ד"ר שלי לוי דרומר אחת מנציגים בודדים של הקהילה החיים היום אתנו. הצטרפו והתגייסו לנושא נציגי אוניברסיטאות מקומיות, בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אריאל. אולם ההפתעה הגדולה היא דמות מיוחדת שמלווה את הפרויקט ושמה מימה. עורכת דין ויועצת עסקית שהקימה עם ארבע נשים נוספות עמותה ששמה "ארכא" שקשרה עצמה לישראל ולקהילה היהודית הנעדרת. מימה, שבמקצועה עורכת דין ויועצת עיסקית, אומרת לי בפגישתנו האחרונה, בקפה של שש וחצי בבוקר, רגע לפני שאני יוצאת לשדה התעופה. "תראי במה אני עוסקת, בכלל לא במקצועי ובעבודתי, כולי נכבשתי לסיפור בית הקברות היהודי. אבל, למעשה לא מדובר בבית הקברות, היא אומרת לי, מדובר בחיים משותפים של מיעוטים שונים שחיו כאן יחד תחת השלטון העות'מני. מוסלמים, נוצרים יהודים, אלה ידעו את השפות של אלה, היו מעורבים בחיים ובחגים. לסבי, היא אומרת היה מפעל לייצור ממתקים בשוק. הוא נהג לספר לי איך הוא מכין את הממתקים המתאימים לכל אחד מהחגים של היהודים, הנוצרים או המוסלמים. ממנו שמעתי לראשונה את המילה "סוכות" , הרי יהודים כבר לא היו, אבל הסיפורים היו. " למימה ולחבורה המקדונית –ישראלית המתהווה סביבה יש תכנית שהולכת וקורמת עור וגידים, בית הקברות מהווה קצה חוט לסיפור שהלך לאיבוד יחד עם בני הקהילה במרץ 1944. בתהליך בניית הזהות של מקדוניה המדינה וביטולה העיר, לסיפור היהודי יש מקום חשוב. לכן, העמותה מתכוונת לאסוף כל חומר דוקומנטרי , לתחזק ולשמר את הקיים, לפתח פארק הכולל חורש ועצים סביב בית הקברות והקמה של מוזיאון יהודי שיבנה בתפיסה הייטקית ויהווה מקום לספר את סיפורה של יהדות הבלקן. בשולי שיחתנו שאלתי אותה, האם נמצא פנקס הקהילה, או מחברות החברא קדישא. ה לאן נעלמו הספרים ומסמכי הקהילה , להפתעתי, נפלתי על חדשה. לאחרונה, התקבלה ידיעה שהיה מורה אינטלקטואל בן העיר שהבין את העומד להתרחש והלך ואסף את מסמכי הקהילה ממשרדיה ומהבתים השונים ושמר אותם בביתו, לימים, העביר את הספריה והמסמכים בנו לאחד המנזרים העתיקים בהרים במרחק סביר מהעיר. נדמה שככל שניגשים לחישוף בית הקברות, הולך ונחשף סיפור מורכב בעל מרכיבים של בלש. אני הולכת בהרגשה שג'ני מלווה את דרכי ומוליכה אותי ממקום למקום מאדם לאדם. ורחל לוי דרומר, המזכירה האקדמית של בר אילן, היא אחת הדמויות המובילות בסיפור, היא ילידת סקופיה 1956, "אבי ממשפחת לוי במונסטיר, היא ביטולה , כל המשפחה הושמדה מלבדו ואחיו, ב1944 הוא היה סטודנט לרפואה בסופיה ובזמן איסוף היהודים הוא לא היה שם. אימי ניצלה בזכות אביה הרופא. הבולגרים שחררו את הרופאים היהודים כדי שיטפלו במחלת הטיפוס והם הצטרפו אחר כך לפרטיזנים. כשהסתיימה המלחמה אבי, ד"ר חיים אברבנאל מונה למנהל בית החולים בביטולה והכיר את אימי שהיתה גם היא רופאה , אך ברעידת האדמה הגדולה בסקופיה 1963 נהרגו שניהם ואילו אני שהיתי בחופשה אצל סבי וסבתי בביטולה, ניצלתי. מיד לאחר האסון החליטו סבא וסבתא לעלות לארץ וגדלתי בביתם בבת ים." רחל מעידה שג'ני לבל הייתה בביתם פעמים רבות וראיינה את סבה וסבתה לצורך כתיבת הספר, היא אף מזכירה לי שג'ני הכירה בינינו. "במהלך כל השנים האלה דיברתי עם סבא וסבתא בסרבו-קרואטית המשכתי להתעניין בקורות המקום ושמרתי על קשר עם מימה ועם משפחת סדיקריו. מימה שאלה אותי שוב ושוב, אם ביטולה היתה מרכז יהודי כה חשוב איך אין בה מרכז מחקר או מוזיאון ואילו מן הצד השני, נשאלתי שוב ושוב, שאלה שלא מפסיקה להרגיז אותי "אם את ספרדיה, איך נספתה משפחתך בשואה?" . דומה ששאלה זו המעידה על בורות והתכחשות לגורלה של יהדות הבלקן דיה כדי לעורר את הצורך והחשק העז למלא את תפקידם של המעטים ששרדו ולספר את הסיפור שלא סופר על גורל יהדות מקדוניה "חשוב לי לספר את סיפורה של יהדות מקדוניה, נשארתי יחידה ממשפחתי." מסכמת ד"ר רחל לוי דרומר וברור לה ולכולנו שאנו על פתחו של ספר משיש שבור.
פורסם במוסף ל"תרבות וספרות" של ה"ארץ".
תוכנית הרדיו "מילים שמנסות לגעת" של ענת בלס-שרון, תוכנית בה ניהלנו שיחה על "הסליחה". הסליחה בשירה, מאין באה הסליחה אל העולם ומופעיה המרהיבים במקורות ובשירה.
בין השאר עיסוק בשיריהם של: שי דותן, אצ"ג, אבות ישורון, ט. כרמי,אמיר גלבוע, אלזה לסקר שילר וחוה פנחס-כהן. הסליחה כמחייבת דיאלוג כמואלוהים ומשה, הסליחה כרדופת אשמה . נגיעות בדבריהם של עימנואל לוינס ופרימו לוי. אתם מוזמנים:
שנה טובה, חוה
חולמים וחלומות
שאלת נוכחותו של החלום והשפעתו, היא שאלה עתיקה המתחדשת בכל פעם מחדש. אולי יותר משאלת משמעות החלום, אופיו, המסר שקיים או נעדר ממנו, היא שאלה המזהה כנייר לקמוס את רוח הזמן. בבחינת אמור לי יחסך לחלום ואדע מי אתה, ולאיזה עידן אתה שייך. חלומותיו של אברהם, או של יעקב, משלבים תמונה ומלל, הם מגיעים ישירות מפי האל, לפעמים, חלומותנו הם כצלמנו.חלומותיו של יוסף, מעמידים אותו במרכז, הם מופיעים כתמונות המבקשות להתמלל בפיו. חלומותיו של פרויד, מסובכים כמוהו, דאלי חולם בתמונות מטאפוריות. חמותי, נוהגת להביע משאלותיה הכסמוסות שאינה יכולה לבקש מכוח עצמה, דרך החלומות. אין תרבות שאינה מפנה מקום לחלומות, או מעניקה מעמד לחולמים, יש מי שיראה בחולם או בחולמים בחינת "בעל החלומות הלזה" , כלומר זלזול בתופעה הזאת שאין בה תועלת, או מבטאה קנאה, או זלזול במי שנוהג כאילו החלומות חשובים. והרי האמת היא שאין בהם כל תועלת, אינם מרפאים, אין להם צד של תועלת כלכלית.ויש מי שרואה בחלום, את אחד הצדדים הפיוטיים של החיים, או עדות לקיומם של החיים שמעבר. ואני מביאה כאן, את רשימתו הקצרה והיפהפיה של דוד אלבחרי (בתרגומי) על החלומות, ועל הקשר בין אומנות ואמנים וחלומות. מכאן אני מעלה השערה לאלה הלומדים איתי את חיי יוסף, יוסף ואחיו, האם יתכן, שיוסף היה אמן או היתה לו נפש אמן שלא באה לידי ביטוי בדרך שאנו מבינים אותה היום, אלא בדרך סיפור ופירוש החלום.
חלומות / David Albachari
הקו המפריד בין העולם האמיתי לעולם החלומות הוא דק מאוד. רוב האנשים אפילו לא שמים לב לזה; הם חיים על פי השעון הפנימי שלהם: כאשר הם פוקחים את עיניהם, הם ערים, כאשר הם סוגרים אותן, זה הזמן לחלומות. זה אומר שכל אחד מאיתנו, ברגע שאנו נרדמים, אנחנו חולמים כל הזמן, אך רק חלק מאיתנו זוכרים את החלומות, בעוד שאחרים שוכחים אותם עוד לפני שהם פוקחים את עיניהם. נאמר גם שהאלוהים, כאשר הוא חש צורך לדבר עם מישהו הוא מדבר עם האדם הזה בחלומותיו. לו אלוהים היה מופיע לפניו , הוא היה נשרף נוכח יופיו ובהירותו.
ובכל זאת, בני אדם צריכים להיות זהירים גם בזמן החלימה. יש אנשים החולמים חלומות ארוכים ועמוקים ונודדים כה רחוק, עד שאינם מסוגלים לחזור בזמן. אחר כך, הם כורעים ליד הקו המפריד , שמצדו האחד, הוא נראה כמו קיר ענק, הם מחכים לידו עד שתיפתח הדלת לעולם האמיתי ויהיה מעבר אל הצד השני. אבל כאשר הם חוזרים אל העולם, הם מבינים ששום דבר אינו עוד כפי שהיה בעבר. אולי משום כך, יש להביא מדבריה של סוזן זונטאג שאינה מבקשת מהחלומות שלה לפרש את החיים שלה, אלא את החיים שלה לפרש את החלומות שלה.
שפינוזה, חשב שחלומות הם אמונות טפלות, אבסורדיות שנולדו מתוך פחד. אדגר אלן פו טען כי כל מה שאנחנו רואים זה רק חלום נחלם בתוך חלום אחר. מאות שנים לפני כן, צ'ואנג טסה מת מבלי שידע האם הוא היה איש שחולם שהוא פרפר או פרפר החולם שהוא איש החולם שהוא פרפר. באשר לי, כשאני הייתי ילד, פחדתי מהאפשרות שאני רק דימוי בחלום של מישהו אחר, וחששתי שמא יתעורר החולם האלמוני ויביא את חיי לקיצם. בכל פעם כאשר היה רעש חזק סביב, נבהלתי, , גופי התקשה לחלוטין ולא העזתי למצמץ, חיכיתי לסוף.
אפילו היום, איני בטוח שהחשש שלי היה מוצדק, ולפעמים, רק במקרה, אני הולך מסביב על קצות האצבעות, אני לא בטוח באיזה צד אני, האם אני בעולם האמיתי או בעולם החלומות. אולי זו הסיבה שאני מאמין בשקט, למרות שעכשיו אני יודע שאין לא חולמים וגם לא אלה שחלמו, וכי כל אחד מאיתנו הוא החלום שלנו, ואף אחד אחר לא יכול לחלום אותו, מלבד אמנים. אמנים הם היחידים היכולים לחצות את הקו הדק המפריד בין המציאות לחלומות, לבקר את הישנים בשנתם ולאחר מכן, להודיע לאלה הערים,- במילים או בתמונות, באמצעות צלילים או קולות, על מה שהם למדו בעולם שמאחורי העפעפיים הסגורות. לו לא היו אמנים, היינו כנראה חיים בעולם חסר ממדים, כמו צללים החולמים על צללים אחרים. הודות לאמנים, העולם מוצג לנו בשלמותו, ובמלאותו .יתכן, שללא התערבות האמנים , לא היינו מבחינים בו. במילים אחרות, לולא האמנים, צעיפים רבים היו מפרידים בינינו לבין העולם. וזה יכול היה להיות כמעט בלתי אפשרי לחצות את הקו בין המציאות לחלומות, משום שהקו עצמו היה לא ברור ובלתי אפשרי להבנה.
בתלמוד נאמר שחלום שאינו מפורש הוא כמו איגרת שלא נקראה.. במילים אחרות, אמנים, במיוחד אמנים חזותיים שאינם מוגבלים במילים, הופכים עבורנו לאפשרי לקרוא מכתבים שיישארו חבויים בקמרונות מוחנו שכמעט אינם נגישים. האמנים מציירים את חלומותיהם, והציורים שלהם, כמו חלונות, פותחים מעברים שדרכם אנחנו נכנסים אל עצמנו, ומגלים את פרצופו האמיתי של העולם. אנחנו העולם, העולם הוא חלום, החלום הוא תמונה, התמונה היא אנחנו . המעגל הושלם. אנחנו רק צריכים לעמוד מול הציור ולהתחיל לחלום
אגו, מחזה לא רק על האגו של הסופר
"יש עצבונות אינטימיים שאיננו יודעים להבחין בהם, בגלל הדקוייות שבהם ובגלל היסודות אשר מסתננים לתוכם: אם הם מן הנפש או מן הגןף, אם הם התחושה הרעה מכך שאתה חש את חוסר התועלת של החיים, או אם זו הרגשה הרעה העולה מתהום גופפנית כלשהי – מן הקיבה, מן הכבד או מן המוח. כמה פעמים מתערפלת עלי ההכרה ההמונית על עצמי.. כמה פעמים כואב לי להיות קיים.. " פרננדו פסואה מתוך ספר האי-נחת, עמ 167 בתרגום יורם מלצר.
אגו, מחזה מאת קרל דג'רסי, קומדיה מוסיקלית העולה בימים אלה על ידי קבוצת התיאטרון הירושלמי, בבית מזי"א בירושלים. עיבוד ובימוי : גבריאלה לב.
הלכתי לראות את ההצגה מבלי לדעת למה לצפות. קבוצת התיאטרון הירושלמי מוכרת ומזוהה כתיאטרון המעלה מחזות מקוריים המבוססים על מקורות יהודיים. ופעמים רבות המחזות עוסקים בחומרים נשיים (פמיניזם יהודי) כמו מעשה ברוריא, אסתר, שרה, סוטה . להפתעתי, הפעם מדובר במחזה מתורגם מאנגלית (תרגום: יואב מיכאלי) ואין לו כל נגיעה ביהדות, אלא אחד מהגיבורים שאינם נוכחים על הבמה אך נוכחים מאד הוא היהודי, זיגמונד פרויד. אם כי, יש להניח שגם אחד הגיברוים: הפסיכולוג תיאודור הופמן, הוא יהודי על פי שמו. כך שעצם נוכחותו של המחזה על במת קבוצת התיאטרון היהתה הפתעה גמורה. ההצגה מתנהלת בקצב מהיר, מלווה במוסיקת ה"ביג בנד" ושירים המזוהים עם ניו יורק ושירי שנות הארבעים, במשחק מוגזם, קריקטוריסטי, אך מעוצב להפליא. מוקפד מאד בתנועות ובתלבושות. מעברים מהירים בין הסצנות ומדיאלוגים לשירים. מקור ההשראה והרפרנס התרבותי הוא לשנות הארבעים והחמישים של הוליווד. כאשר רומנטיקה , פשע, ושפה "פסיכולוגיסטית" משמשים בעירבוביה. המחזה לכאורה מסופר בשפה ריאליסטית, אך, לא כך הם פני הדברים, העלילה בונה ציר אלטרנטיבי המאפשר מעברים מעולם החיים לעולם המתים וחזרה. עצם קיומו של חדר הפסיכולוג, מהווה עולם אלטרנטיבי שם קורים דברים במקביל לעולם ה"אמיתי" עליו מספרים לפסיכולוג. אך גם שם משתנים הכללים, שכן, לא לגמרי ברור מי המטופל ומי המטפל. זוהי קומדיה שנונה מאד במישור המילולי, מלאת חוש הומור אינטלקטואלית מאד ומלווה במשחקי מילים שלא תמיד עוברים טוב משפה לשפה.
המחזה מתרחש בשנות השלושים של המאה שעברה, בחדר הקליניקה של פסיכולוג צעיר, תיאודור הופמן המגולם על ידי עידו יונה -ימין , יש לו מטופל יוצא דופן, סופר בשם סטפאן מארקס שמשחק ערן בוהם, שסופר הוציא עד כה שלושה עשר רבי מכר לאור, מטופל שבאמצע הטיפול מבקש את נפשו למות ומטביע עצמו וחוזר לקליניקה כ"מת -חי". הדמות השלישית היא של מרים, אשתו -אלמנתו של סטפאן מארקס . מרים היא גם שפית בעלת חברת קייטריניג ,שמשחקת אותה צהלה מיכאלי בכשרון רב. שלוש הדמויות מלוות על ידי שתי בנות מקהלה הנוכחות מאד על הבמה ומנהלות דיאלוג ישיר עם הקהל והדמויות ודמות נוספת היא של הנגן , שהוא גם המשורר פרננדו פסואה , עופר שלחין, המהווה מקור השארה להחלטתו של הסופר סטפאן מארקס העסוק ללא הרף בשאלה, מהם החיים האמיתיים של הסופר, בחייו, או אחרי מותו, כשיצירתו מתקיימת מעבר לעצמו. המחזה מתנהל בשנים בהן פרויד היה בשיא נוכחותו ותורתו היתה תגלית רפואית גדולה. בשנים בהן כתיבה פסיכולוגיסטית היתה התגלמות של חדשנות וחקר האמת , מאחר והתלבושות, התפאורה והמוסיקה יוצרים את אשליית הזמן, הדברים מקבלים את מיקומם, אך לאורך כל ההצגה, הצופה ער לעובדה שה"שפה" הפסיכולוגית המדוברת על הבמה, מיושנת מאד והיום כבר אינה אמינה, כלומר, עצם העלאתו של המחזה, מעידה על התיישנותה של תופעת הטיפול והשפה הפרוידיאנית.
שתיים מתוך הדמויות, הן דמויות של יוצרים, הגיבור המרכזי הוא סופר , ודמות משנית אך ברור שהיא מקור השראה לא רק להחלטתו של הגיבור במחזהה ליטול את חייו , אלא גם לעצם כתיבת המחזה.,ואולי גם להעברתו לשפה העברית, הוא המשורר פרננדו פסואה. משורר פורטוגזי מגדולי המשוררים במאה העשרים שתורגם גם לעברית על ידי יורם ברונובסקי, יורם מלצר ורמי סערי. הוא חי בין אלף שמונה מאות שמונים ושמונה לאלף תשע אות שלושים וחמש. זו שירת גבר , שירתו של אדם היוצר בבדידותו, אדם המודע לכל רגע החולף בחייו, שיצר כשבעים הטרונימים שונים. כל אחד מהם הוא משורר עם ביוגרפיה והשקפת עולם משלו, עיקר גדולתו באה לו אחר מותו. לפיכך, גם שירתו וגם חייו ומותו מהווים השראה וכדמות להתכתב איתה על הבמה. הביוגרפיה של פסואה, היא תקוותם של משוררים שאינם זוכים לתהילה בחייהם ומתנחמים בתהילה שתגיע לאחר מותם.
גבריאלה לב כותבת בתוכניייה: "פשואה המוזכר כאן כמה פעמים ושניים מההטרונימים שלו (אישיויות חלופיות) . בכך שפסואה ממלא את תפקיד המוזיקאי , קיוויתי להשוות את רוממות הרוח המופלאה שנובעת מהמוסיקה ליסוד האניגמטי ביותר במחזה "אגו" -יצירת אנשים אחרים מעצמך – ולהפוך את התעלומה הזאת למוחשית, ואפילו להיתולית. הדמויות החדשות הללו עוברות הלוך ושוב ממצב של מספרים למצב של יצירי דמיון ולמצב של הטרונימים".
קיומו של פרננדו פסואה על הבמה ומעבר לה עם דמויות ההטרונים המהווים השראה לסופר המתוסכל סטפאן מארקס, הם אפשרות נוספת לבדיקת יחסיו של יוצר עם המציאות ועם היצירה. השאלה היכן הם החיים, האם הם בבבית וברחוב, בכתיבה, או בחדרו של הפסיכולוג,. היכן המציאות והיכן ההשתקפות, היא השאלה מאחורי המחזה.
המחזה עולה על הבמה באופן מקצועי ביותר. עבודת התרגום, התנועה , הבימוי והמוסיקה נעשים בתואם ובכשרון רב. אך, קשה להתעלם מהעובדה שיצירה זו יש לה ערך מוזאלי, שכן שאלת היחסים בין המציאות לדמיון התרחבה בתקופתנו, לשאלות היחס בין החיים במרחב במציאותי לבין החיים במרחב הוירטואלי על כל המכשירים והחלונות הוירטואים המקיפים אותנו.
והנה כמה שורות מאחד ההטרונימים של פרננדו פסואה אלורו דה קמפוש, מתוך הספר: מה עשיתי מהחיים? בתרגומו של רמי סערי:
"שלום לכם, דברים חדשים שיקרו לי כשאמות,
נידות חדשה של היקום המפציעה באופק שלי
כאשר אחת ולתמיד
כמו ספינה המתרחקת מן הרציף למסע ארוך
עם התזמורת שמנגנת על ספונה את ההמנון הלאומי של הנפש"..
לכתוב זה לזכור 