כי תישא – זמן מקום ופסל במדבר

פרשת ויקהל: לשכוח את העגל – הוי אריאל | הבלוג של אריאל סרי-לוי

כי תישא – זמן מקום ופסל במדבר

איך קוצבים זמן

והִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת–יַקְטִירֶנָּה.  ח וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה–קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם.  ט לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה, וְעֹלָה וּמִנְחָה; וְנֵסֶךְ, לֹא תִסְּכוּ עָלָיו.  י וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה:  מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם–קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא, לַיהוָה. 

באלה המילים מסתיימת הפרשה הקודמת, בתיאור עבודתו של אהרון הכהן הגדול יחד עם הציווי החיובי מה עליו לעשות, נאמר גם מה עליו אסור לעשות. יש מחזוריות ועקביות בעבודה היא מתחילה "בבוקר בבוקר"  חזרה על המילים, ובין הערביים "יקטירנה קטורת" ואחר כך מחזוריות של שנה "לדורותיכם" ו"קודש קודשים" הוא לה'.

החזרות האלה יוצרות קצב ספרותי ולשוני ההולך בהלימה מלאה עם סדר הזמנים: בבוקר בבוקר, בין ערבים, אחת בשנה והכל יחד הם קודש קודשים לה'. כל הפעולות בעבודת המשכן של הכהן הגדול, יוצרות מרכז וזמן חדש במרחב.  בתוך מרחב הזמן של מאות שנות עבדות בהן המרכז והמקדשים היחידים, היו של המצרים, ובתוך המדבר הגדול שרק שבילי ההליכה ובארות המים, הם סימנים במרחב, נוצר עכשיו ציר חדש, מרכז פיזי ורוחני סביב המשכן ועבודת הכוהנים. העבודה והמרכז החדש אינם רק לרגע זה, הם נועדו לזמן הזה ולדורות הבאים, לזמן היסטורי ולקדושה על זמנית. נדמה שהוראות אלה של אלוהים למשה וממשה לעם ישראל לעבודה של מחזוריות יומיומית ומחזוריות לשנים ולדורות, יוצרת ציפיה למצב את התודעה של ההולכים במדבר, לתודעה של עם שיש לו סדר יום, ותפיסת זמן למרחקים גדולים. להיסטוריה ולאינסוף.

הכרובים והמנורה הפסלים הראשונים

זכורים הכרובים והמנורה מהפרשה הקודמת, הכרובים מעל ארון העדות שתי דמויות כגבר ואישה ולהם כנפיים והם מעורים זה בזה, תלת מימד בליבו של המשכן ומאוחר יותר בדביר המקדש. והמנורה שהיא מקשה אחת ויש לה פיתוחים וקישוטים והיא מעשה אומנות תלת מימד. סוג של פיסול שנועד להאיר ולשקף את האור בחומריותו. ושני אלה יוצבו בהוראת משה, במשכן ולכל אחד תפקיד משלו בבניית הבית והרגלי הפולחן של עם ישראל.

הכיור והמזבח, הפסלים השלישי והרביעי

ואחר כך מעשה כיור הנחושת לרחצה בלב המדבר: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יח וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת–לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם.  יט וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם.  כ בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם–וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה.  כא וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָמֻתוּ; וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ, לְדֹרֹתָם.  

כיור נחושת לרחצה במים בלב המדבר בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם–וְלֹא יָמֻתוּ; פעמים חוזר הפסוק כלשונו, הן כאזהרה והן הצבת גבול שבין חיים למוות. המים הם הגבול עבור הכוהנים בין חיים למוות, המגבלה אינה רק להווה ולאהרון ולבניו, המגבלה היא לדורות, זהו נסיון לעצב תודעה שיש קביעות ומחזוריות והמשכיות לקבוצת אנשים המחוברים זה לזה בשבטיות, בעבר משותף, בסיפור מיתי משותף ובהליכה אחר מנהיג שלא גדל בתוכם. שאלת האמון במושגי עתיד מוטלת בספק. כי העם חי בתודעה של הווה, של הולכים במדבר והארץ המובטחת בבחינת הבטחה בלבד ושאלת המימוש בלתי מושגת ובלתי נראית.

וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְאֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ.  כט וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ.  ל וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי.  לא וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה, לִי–לְדֹרֹתֵיכֶם.  לב עַל-בְּשַׂר אָדָם, לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ; קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.  לג אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל-זָר–וְנִכְרַת, מֵעַמָּיו. 

בחמישה פסוקים מופיע שורש ק.ד.ש שבע פעמים. הקדושה . החפצים והרהיטים בתוך המשכן , אינם אוביקטים שימושיים או אסתטיים בלבד, העבודה בהם מקדשת אותם ולקדושה יש חוקים המגדירים את המעבר הדק בין חיים למוות. ובכל זאת, אלה אוביקטים תלת ממדיים במרחב שהעבודה מקדשת אותם.

הפסל החמישי, פסל אבן, לוחות הברית

בפרשה יש מקום ליצירה נוספת שגם היא פרי של עבודה פיסולית , עבודת חריטה או חריתה. עבודת אצבע אלוהים על לוחות אבן וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת–לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. כי כל מה שנאמר עד כה, הן מילים המחכות את מקומן ועיצובן בתוך המציאות , לוחות האבן, שעליהן נכתבו החוקים הראשונים, הם ציון דרך מטאפיזי במרחב וגם הם חוצים את הזמן לאינסוף הבלתי נראה. ארבעים יום התייחד משה על ההר עם האלוהים, מראש ההר הוא יוריד את לוחות הברית. התנועה היא מלמעלה כלפי מטה. מהמקום העליון, המקודש לעבר העם שלמטה. תנועה אנכית לעבר מי שחי בתנועה אופקית.

הפסל השישי- העגל,יצירתו של אהרון

אבל, המצב האנושי של העם, הוא מצב רוחבי, הוא מפוזר במרחב, ציר האמצע והקדושה אינם נוכחים עדיין בעולמו. הדברים נאמרים אך בלתי נראים ואינם נוכחים. הזמן של העם הוא זמן הווה. אין להם עדיין שבת והארץ המובטחת רחוקה, ההווה הינו מציאות שטוחה המשכן וכלי הקודש ועבודת הכוהנים הם סיפור לעתיד לבוא, העוגן היחיד שלהם הוא משה והוא נעלם.  במציאות של אי ודאות העם יוצר לעצמו מוקד , מרכז במרחב , יצירה משל עצמו, יצירה שתספר את הסיפור שלו וזו היצירה הרביעית, יצירה אומנותית פיסולית שתהיה במוקד של הסיפור ושל העם ואהרון, יקדש אותה עבורם.

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.  ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי.  ג וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן.  ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ–אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר.  ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. 

תיאור יצירת העגל, הוא סיפור המתרחש בזמן. תמונה אחר תמונה.

1. העם מבחין שמשה לא בא. מתמהמה.

2. העם נקהל על אהרון, המשנה למנהיג המוליך. קום עשה לנו אלוהים.

3. אהרון מבקש את זהבם

4. אהרון מפסל בחרט עגל מסכה, אלה אלוהיך ישראל.

5. קביעת יום חג והעם ישב לאכול ולשתות ולצחק.

העגל, אם כן, אינו זר בסביבה, הוא חלק מהאובייקטים והפיסול התלת ממדי שיתפוס מקום בחייהם של בני ישראל במדבר. אלא שכל הפסלים, והאוביקטים שהנחה אלוהים את משה לבנות באמצעותם ציויליזציה ותרבות ומרכז רוחני אינם משמשים להווה בלבד, מטרתם ללוות את העם ולחצות את זמן המדבר לזמן הארץ ומעבר לו. אך העם העומד ומחכה למשה וחווה חווית אי ודאות לאחר כל המסע וההבטחות, נאחז בהווה. הוא מעוניין לראות את אלוהיו ולעבוד אותו בשתייה באוכל ובמין ואז תהיה לו סבלנות לחכות למשה שיורד אליו מלמעלה, מהערפילים שעל ההר, למטה, למקום הארצי בו הם חיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.