פורים אחרון בחצר

תמונה: פורים  1963

השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת, אור חורפי מלא נח על החצר. בחלק הקדמי של החצר שלפני ביתנו ועם הגב לחצר השכנים עמדה כל משפחת פנחס המונה ארבע נפשות אבא אמא ושתי בנות קטנות[1]. מאחורינו צמח עץ קלמנטינות קטן שלא הצליח לפרוש צמרת אף פעם בגלל צל הקזוארינה, שחצצה בין חצרנו לחצר השכנים. מעבר לקזוארינה ידענו שנמצאת המרפסת הפתוחה של טנטי מתילדה, מרפסת שכמעט כל בתי השכונה הקטנים הוציאו מתוכם אל החצר הפונה אל הרחוב, אל רחוב ניסן במורד.

מאחורי, אבא עומד, גדול וחזק, ואימא לידו, ומימיני, אחותי הקטנה שאימא נוגעת בכתפה, כי חתול שחצה את החצר משך את תשומת לבה והיא הפנתה אליו ראש בחיוך פתוח, בחיוך של ילדה שכל שסביבה הוא משחק ושעשוע. אור שמש חורפי בהיר נופל על פנינו ישירות ומצמצם את העיניים. מאיר את הפנים. מאחורינו נופל צל על אדמת החצר. אדמה חולית מעורבת בחמרה מיובאת עם שרידי דשא שלא מצליח לחיות מתחת למחטי הקזוארינה. 

אבא בחולצה לבנה ארוכת שרוולים, חולצת כותנה ומכנסיים שחורים, באותו בוקר התעכב בבית בגלל החג ואולי בעיקר, כי אימא ביקשה שישאר ויראה את התחפושות שטרחה עליהן , יראה את הילדות מחופשות. הוא לא יצא כמנהגו מוקדם בבוקר מהבית לעבודה, למסגרייה הקטנה שהחל לטפח בסמטה שיוצאת משדרות ירושלים, מסגריה שבבית קראו לה "החנות". אני עומדת לפניו בגבי אליו, חוסה בנוכחותו, בפוזה של צוענייה המוכנה לנפנף בתוף. לידי, אחותי הקטנה בלבוש כיפה אדומה ואימא מאחוריה, נוגעת קלות בכתפה בזרוע של אבא, ובעיקר ביד ימין ארוכה נוגעת בכתפה של אחותי כמו לרסן מעט את תנועתה.[2]

זוג צעיר ושתי בנות בחצר הבית שאבא קנה ובנה ואימא ואבא טיפחו יחד. 

אחותי הקטנה ואני בחזית התמונה, שמלת כיפה אדומה של אחותי לחוצה מעל מכנסיים וחולצה תחתונה שנועדה להגן עליה מפני קור החורף, חודש מרץ או חודש אדר. חורף קיים או חורף מדומה? מתחת למכנסי הסטן האדומים שלי, גם אני לבשתי מכנסיים. אימא חששה שהקור יצנן אותי ומאותה סיבה שתינו נעלנו נעלי חורף מגושמות שלא התאימו לתחפושת. האם היה זה חורף מקומי או החורף שבראש שלה, החורף שהביאה איתה מבולגריה?  הכללים שקבעה להגן עלינו מפני הקור, לא חלו עליה ועל אבא. הוא לבש חולצת כותנה ולרגליו נעלי בית, והיא חולצה עם צווארון ושרוול עד המרפק, וניתן לראות אפילו בתצלום את פטמותיה הזקורות מהקור הקל ומהתרגשות המעמד. צלם הוזמן לצלם את הבנות ואת המשפחה בתחפושת פורים. לשניהם צווארון ושניהם מכופתרים, שערו של אבא מלא ולא עלתה שיבה אפילו לא בצדעים, אמי בתחילת שנות השלושים, שערה שחור ומלא וסרט גנדרני אוסף את השער.

פורים של הילדים, התחפושות שעבדה עליהן מעל מכונת תפירה זינגר שעמדה כמו מלכה חשובה בקצה החדר הגדול, הוא גם חדר השינה. פורים והתחפושות הם סיבה לעצור את הזמן לרגע, לצלם את הבנות. לעצור וליצור רגע אוצר זיכרון ולומר עד כאן ומכאן. 

יש תכונה לרגע הצילום, הרגע הזה נשמר בזיכרון שלי כרגע שבו צולמנו בזמן ובמקום המסוים. הוא נשמר בזכות ההתרגשות של אותו בוקר לקראת ובזמן הצילום.

רולאן בארת' כתב בספרו על הצלמים הצעירים המתרוצצים היום בעולם ברודפם אחר האקטואלי. הצלמים הם סוכניו של המוות. ואולי כל מה שיש בתצלום הזה, הוא שהצלם האלמוני שלנו, אכן היה סוכנו של המוות והיה עד לרגע משפחתי נפלא ונדיר. רגע התכנסות בבוקר חורפי ושמשי. הוא לא ידע מן הסתם שזו תמונה אחרונה של המשפחה הצעירה בת ארבע נפשות שהתכנסה לצילום חגיגי בתחפושות פורים של הילדות. לא היה עוד רגע חגיגי כזה עד אלול, או עד אוגוסט. בכל אופן, בזיכרוני הוא נשמר גם כאירוע שקורה שבוע לפני תחילת שנת הלימודים, לפני שעליתי לכיתה ג'. שם עבר קו פרשת המים שבין החיים ובין המוות. וזה סודו של התצלום, שהוא תמונה. מתח נמשך מהקליק הנלחץ של כפתור המצלמה עד הפיתוח המסתורי של הצילום לתמונה, ל"דבר" בפני עצמו. באותו רגע מאושר, שגוף כמעט נגע בגוף, בקומפוזיציה שבה ההורים מאחור והקטנות בחזית התמונה מוגנות ונגלות. אני היתי עסוקה ב"להופיע", בשאלת ההיראות שלי אל התמונה, אל הנצח. במקטורן סטן עם כוכבים מנייר, בכובע מוזהב עם שנצים. עגילי זהב ארוכים כמו שחשבנו שעונדות צועניות אי שם במקום האגדי שיש בו צועניות. אגדי, עבורי, עבור צברית. ילידה ראשונה בארץ המובטחת. על צוענים שמעתי מאמי, על החיים "שם", באירופה. בסופיה, היא סיפרה ,היו צוענים והיו צועניות והיא ידעה איך הם נראים. המילה "שם" תחזור בשיחות שלנו מפעם לפעם כשכוונתה משתנה.

שמש מקומית באמצע החורף, נופלת על פנינו ומטילה צל. אבי מכווץ את עיניו בגלל האור הישיר, ומביט בקו אלכסוני אל המרפסת שנמצאת מחוץ לתמונה.

אולי הוא הביט אל עץ הדקל הצעיר שנטע לפני כמה חודשים. את רגע הנטיעה אני זוכרת היטב. רגע הנטיעה אינו קשור לשום חג או חגיגה. אבא חפר בור במרכז החצר הקדמית, מימין לכניסה, ולאחר שחפר באת, כרע על ברכיו ולקח את השתיל מתוך פח, בשתי ידיו, וטמן בתוך הבור. לאט לאט כיסה באדמה שהוצאה מהבור והידק בידיו סביב סביב לדקל הצעיר. עמדתי לידו והתבוננתי בתנועותיו ובבטחון הגדול שהוא יודע מה לעשות. הוא יודע איך לשתול.

ושאלתי אותו, אבא, האם העץ הזה יהיה גדול? מתי יהיה גדול? אני זוכרת שחייך לעצמו ואמר מתוך חיוך, ובשפה שילדות קטנות, שאין להן תפישת זמן מדויקת אך יש להן זיכרון, מבינות: "כשאת תתחתני, העץ כבר יהיה גדול".

זה נשמע לי אז כמו אינסוף. הוא חצה בדיבור שלו את המוות שלו ואת חיי הנמשכים אחרי מותו, הוא נתן לי סימני דרך. העץ התמים ששתל במרכז הגינה הקדמית, הדקל הארצישראלי הזה שחלמתי שממנו יגדלו תמרים, כמו בתמונות ובציורים, ענפים נמשכים מהצמרת, אשכולות כבדים מטה של  פירות חומים ומתוקים, פירות לשמיים ולציפורים.

בשנת 1979 נישאתי ליוסי אישי, ולאחר נישואינו, אבי אישי, רבי שמעון כהן, שעלה מהעיר מרקש שבמרוקו והשתקע עם משפחתו במושב זיתן, נטל מראש העץ לולבים וכפות תמרים, סכך לסוכה   החגיגית במושב.

אבי כווץ את העיניים והסתכל לנקודה מעבר למסגרת, אמי הישירה מבט מחוייך אל הצלם. גם אני שלחתי מבט אליו. הצל  על ארובות עיניו של אבי נגע בפניו, הבליט את הדמיון שבינינו. ארובות עיניי כארובות עיניו, והצבע הכחול אפור בעיניים שהתחבא באותו רגע נדיר, בצל, לימים יופיע בעיני בתי. הסנטר התקיף, הגברי שמכביד ומושך את פניו, הוא הסנטר הכבד בתחתית פני. אבי יצא במבטו מהתמונה, כאילו ביטא באופן עמידתו, שעמידה סתמית לפני המצלמה, אינה בשבילו, זה גוזל את זמנו. אמי ואני מישירות מבט, אנחנו אוהבות להיות ב"פוזה" ומשקיעות בה רגע של שמחת פורים. ואילו אחותי הקטנה, שהחיים עדיין היו עבורה מגרש משחקים, נעצרה  בתנועה בת חלוף. רגע שבו היינו מוגנות עדיין.

מתוך ספר בכתובים.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.