הקשר הסמוי בין קלמנטינות מיכל לבית הכנסת של יהודי שנחאי ולחודש נובמבר הגורלי

הבוקר ראיתי בין ארגזי הירקן ארגז קלמנטינות זן מיכל. ירוק וכתום מעורבים זה בזה על הקליפה, צבע מזמין ומפתה וכאשר מקלפים את הקליפה, רסס ריח משכר ומזמין מתפרץ ואחר כך, הטעם המתוק.

 ב.11.79 , עשרות קילוגרמים של קלמנטינות מיכל נערמו על שולחנות בחצר בית הכנסת של עולי שנחאי ברחוב הגולן בתל אביב. רחוב בתוך השכונה בה גדלתי עד נעורי. שם היתי ילדה ולשם חזרתי כאישה. הקלמנטינות הגיעו מהמושב. נקטפו מהעץ ישר לשמחה.

היום זה התאריך. תאריך יפה וקצת רגיש. האחד עשר בחודש נובמבר שגם הוא האחד עשר  שנת 2020 . לפני ארבעים אחת שנים, היתי אז אישה צעירה בת עשרים וארבע, זה היה ערב נובמבר סתווי ולא קר. החתן ואחיו תלו את המנורות בחצר, סידרו את השולחנות בצורת ח גדולה, החופה הייתה בכניסה לבית הכנסת. כאשר סיימו לסדר את חצר בית הכנסת וכל האורות דלקו החתן,  חזר בחיפזון לבית הקטן בו גרנו כדי להתקלח ולצאת ברגל או בסוסיתא הסגולה לבית הכנסת, לחתונה שלו, שלנו. ההורים שלו הגיעו מהמושב קודם לבית בו גרנו, אביו, הרב והחקלאי, רבי שמעון בחליפה ועניבה ואימו בשמלה חדשה בצבע אפרסק ושערה אסוף לאחור. הם דפקו בדלת וראו את בנם החתן בגופיה ומכנסי עבודה ואביו אמר: מה קרה? אתה החתן. הוא היה המום מהאפשרות שהחתן ביום חתונתו יעבוד ויגיע לא מוכן לחופה. החתן נכנס למקלחת לבש את החולצה הלבנה החדשה מכנסים ארוכים (לאחר ויכוח האם להעדיף קצרים) ולאחר שראה את מבטו של אביו העדיף נעלים על פני סנדלים. אני בשמלה לבנה כפרית והוא בחולצה לבנה ומכנסים ארוכים יצאנו לעבר בית הכנסת כאשר סינן לעברי: איפה היית כל היום? כלומר, למה לא באת לעזור.

אותו יום צמתי כמנהג הבנות, לא כך אמרה לי אימי, אך כך למדתי מהספרים.

הסתובבתי כה וכה ברמת אביב, לא מצאתי לי מקום ולא ידעתי האם אני שמחה או מודאגת, או פשוט לא יודעת איך לשמוח ואיך להכיל את היום. ככל שהוא יום גדול ומשמעותי, כך השתדלתי להמעיט ולא לראות עצמי בשמלה לבנה עם קרינולינה ולא היה עם מי לפענח את ההתרגשות הלא מובנת, את היום שלא הייתה לי כל מסורת לדעת מה בדיוק עושים איתו. עכשיו כשאני כותבת את הדברים אני מבינה שמלבד האגדות על היום הגדול והשמלות הלבנות ואלבומים. מלבד העובדה שרצינו להתחתן אבל שללנו כל אפשרות של אולם, או הזמנה של אורחים רבים גם כל אחד מאיתנו התמודד עם הרקע ממנו בא אל החתונה, יוסי בא ממשפחה מרוקאית שיודעת לשמוח ברוב עם, ומדרך הטבע היו אמורות לחגוג ולשמוח כל אחיותיה ובעליהן וילדיהן של אימו, בני ובנות דודיו  מהמושבים ומקרית מלאכי. כל אחיו של אביו ובני ביתם. כל חברינו מהאוניברסיטה וחברי מ"כרם" ומשפחת אימי ובני דודי, משפחת אבי, נעלמה מעיני. יוסי הודיע שבחתונה שלנו, למורת רוחם של הוריו, לא יהיו יותר מחמישים אנשים. אימא נשאה ונתנה איתו והתפשרו על שבעים. אימא ניסתה לומר לו "יש לנו משפחה כל כך קטנה ממילא, אי אפשר להזמין רק חלקה. הרבה שנים מחכים במשפחה למעט שמחה". יוסי, היה עיקש, הוא חשש מהבעת רגשות המונית. אולי התבייש הוא כבר לא חש שייך.

הרבה זמן חיפשנו מקום שיתאים לנו להתחתן בו. לא מצאנו ובשלב מסוים יוסי אמר "אולי אין מקום בשבילנו ". ידענו שאנחנו צריכים מקום פשוט שיוכל להכיל את שני הקצוות, משפחה בולגרית, חילונית, שיש בה חלקים הבועטים בכל מסורת דתית (אז עוד לא ידעתי מי הם סבי וסבתי קונפינו-הלוי) .ומשפחה מרוקאית ענפה ואביו של יוסי, רב. משפחה מסורתית, דתית. עולמות שונים ובמובן מסוים אולי הפוכים. בתוכי לא הרגשתי כך. אהבתי מאד את החיים המשפחתיים של הכהנים במושב וחיתי בשלום עם משפחתי שבאותה עת היתה מרוסקת אנשים בתוך הקשר וזיכרון משותף, תמיד נתונים לאילוצים . היה ברור שאני מקימה בית על משהו שלא ברור לי עברו והאם יש או היתה לו מסורת. רסיסים של עולם. קצה של משהו שחשתי קיומו ולא ידעתי מהו.

שנינו מנותקים ממשהו ומחוברים למשהו שאין לו שם ומשם צריך להתחיל משהו חדש.

למה בית כנסת סיני?

בהיותי ילדה, בית הכנסת של יהודי שנחאי, היה הכי רחוק והכי יפה. ובלילות שמחת תורה הייתה שם שמחה גדולה וסוכריות בשפע. וכשחזרתי לבית לאחר שנים, הרגשנו שזה הזמן  להינשא ולבנות את הבית שלנו, שללא ספק יהיה שונה.

ערב אחד טיילתי בשיכון ישגב, עם גוגול, כלב בוקסר צעיר. לפתע עצרה לידי מכונית ומישהו שאל האם אני יודעת היכן נמצא בית הכנסת הסיני. עניתי שכן, אבל לדעתי, אין שם עכשיו מניין והוא ענה תשובה שהיתה עבורי גורלית. "יש שם חתונה". ירדתי ממעלה הגבעה למטה לעבר רחוב הגולן וחיפשתי את בית הכנסת והנה הוא שם. כמו שהיה בילדותי, מוקף חצר קטנה ירוקה, ובאותה שעה בין העצים נמתחו חוטי חשמל ונורות דלקו ומוסיקה נשמעה. החצר נראתה לי שמחה. חזרתי הביתה ואמרתי ליוסי: מצאתי מקום.

הוא ענה: לא יכול להיות.

אמרתי לו: בוא.

הלכנו לשם עם הכלב. כשהתקרבנו, השמחה כבר הייתה כמעט בסופה, אבל האורות והמוסיקה וצלליות האנשים מראו מבחוץ. יוסי העיף מבט מבחוץ ואמר : זה נראה טוב. תבדקי מחר. ידעתי שמה שהשפיע עליו, היתה העובדה שזה צירוף של בית כנסת ואירוע בחוץ, באויר הפתוח, אך לא ידעתי שהיה גורם נוסף מכריע .

ואכן בדקתי ונפגשתי עם ג'וקוב, הסיני האחרון משנחאי וכאשר שאלתי

באיזה תאריך אפשר להתחתן בבית הכנסת?

 הוא ענה: מתי שתרצי.

כמה זה יעלה לנו?

הוא ענה, כמה שתוכלו.

זה בדיוק התאים לנו. הודעתי לאימא שבתוך שבועיים אנחנו מתחתנים. התגובה המיידית שלה היתה: למה תוך שבועיים? איך נספיק?.  וזה לא היה מחיפזון, אלא כי לא רצינו לטבוע בהכנות ואולי גם כי באופן לא מודע, ניסינו לשדר, שאין צורך בהכנות. זה אירוע שצריך לעבור ולהמשיך הלאה.  איפקנו התרגשות. אסור היה להתרגש כלפי חוץ.

לא שאלנו את ההורים משום צד, איך מתחתנים, לא שאלנו מה הם רוצים, לא התעניינו, כאילו אין מסורת. כאילו אנחנו יתומים. הרגשנו שאנחנו מספיק בוגרים כדי להחליט. הכתבנו מה שחשבנו שמתאים לנו. לא בררנו איפה מתאים להם שאנחנו נתחתן. פשוט הודענו להם.

לא הבנתי אז את משמעות ההחלטה שלנו לא, לשאול לדעת ההורים, אלא להכתיב. ניסיתי לשכנע את יוסי שירחיב את המוזמנים בני משפחתו, ידעתי שלאימו יהיה קשה לשמוח כאשר אחיותיה אינן לצידה וכאשר תצטרך לנמק מדוע הזמינה רק חלק ואחרים נשארו מחוץ לשמחה ואכן, כאשר הגיעו תמונות הסטילס מהחתונה, מתחת לחופה נראתה חמותי בפנים סגורים ועצובים. לא היה שם חיוך או שמחה ועבורי זה היה בבחינת חטא קדמון.

רציתי שהרב שיקדש אותנו יהיה הרב דניאל טרופר שעבורי הוא היה מורה ומורה דרך לחיים, אך היה עלינו לקבל את מרות הרבנות ולקבל את רב בית הכנסת כמקדש. יוסי, לא הראה כל סימנים של מאבק בעניין הרב, הרי היה מדובר ברב אשכנזי ואילו אביו, רב מרוקאי. רק לאחר החופה, הסביר לי שהבחירה בבית כנסת סיני, הייתה בחירה מצוינת, כי זה אינו אשכנזי ולא ספרדי ולא מרוקאי וכך אביו היה מנוע מביקורת . לו היה מדובר ברב אשכנזי, זו הייתה יכולה להתפרש כבגידה, רב מרוקאי, חס וחלילה יכול היה להיות לטעות בניגון או בפיוט, להרבות או לחסר במילים. ויוסי, שהכיר את הדרך הרצינית והכבדה בה אביו רואה את הדברים והחתירה שלו לשלמות, חשש מביקורתו.

לא שלחנו הזמנות אך, התמונה היתה זאת: חתן מרוקאי בנו של רב ממראקש, וכלה ממוצא בולגרי חילוני, מזמינים את אורחיהם לחופה בבית כנסת של יהודי סין.

נכון, זה נשמע כמעט כמו התחלה של בדיחה. לכן, כאשר שאלנו כמה חברים מהאוניברסיטה מדוע לא הגיעו לשמחתנו, התשובה היתה:

 "מה אתם רציניים? חשבנו שזו בדיחה".  צחקנו מהבדיחה ומההחמצה. אך לאחר כל כך הרבה שנים, אביו ואימו של בעלי כבר אינם בין החיים, וגם יוסי, הלך לעולמו צעיר. אני יודעת ששנינו הלכנו זה אל זו כאשר שנינו שקועים בעצמנו ובשאלת אהבתנו, עדיין לא מודעים למהלך ששנינו עשינו כדי להיות משפחה יהודית – ישראלית המחברת את שני צידיו של הים התיכון, את שני הקצוות של העולם הספרדי.

ב24 בנובמבר 1998, הלך יוסי, לעולמו לאחר שהבאנו ארבע בנות . הראשונה, שירה שהשבוע מלאו לה 40, נולדה ב8 בנובמבר 1980. הרביעית, זוהר, הצעירה ביותר נולדה ב24 בנובמבר 1992. ב22 בנובמבר 1998 הלך לעולמו יוסי, בעלי. סיבת המוות, סרטן שהתפתח מטיפולי קרינה נגד גזזת שקיבל בגיל חמש עם עלית המשפחה ארצה. זה המחיר ששילמנו על הישראליזציה שלנו, על אהבתנו למקום הזה, לשפה הזאת ועל תהליך גדול שסוחף וממית בתוכו את הפרט הלא מודע לעיוורון והחלטות ושרירותיות השלטון. במקרה הזה, השלטון הוא שלנו.

הבוקר קניתי שני קילו קלמנטינות מיכל, זה היה המיץ הראשון שהאכלתי בכפית את התינוקת שלי. הקלמנטינות היו מהפרדס של הסבא שלה במושב. סבא שבא לארץ והלך בעקבות חז"ל , לא הפך את התורה קרדום לחפור בה, אבל אחז באת ובמעדר ובמגרפה ובטרקטור כדי שיצמח כאן פרדס.    

2 מחשבות על “הקשר הסמוי בין קלמנטינות מיכל לבית הכנסת של יהודי שנחאי ולחודש נובמבר הגורלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.