הדרך למנזר גרוז'נה, תמיד בראש ההר ותמיד לבד.

1.

בדרכנו לדנובה, עצרנו במנזר גרוז'נה. הרבבה מעבודות הפרסקו והאומנות במנזר מוקדשות לעלייתה של מרים השמיימה. אחד החגים הנוצרים החשובים בנצרות ובנצרות האורתודוכסית בפרט. מידי שנה בין ה25 ל28 באוגוסט חוגגים בירושלים מאות צליינים את החג של מריה. הם משכימים ויוצאים בחמש בבוקר לפני הנץ לכנסית גת שמנים ומשם מתחילים בתהלוכה שהיא "הלוויתה" של מריה. הצליינים מחזיקים בנרות דולקים והולכים אחרי הפאטריארכים הפרבוסלבים, המסע חולף על פני הויה דה לרוזה ולבסוף מגיע לכנסיית קברה של מריה. אחד הציורים המפורסמים של עלייתה של מריה השמיימה זה הציור של טיציאן הנמצא מעל המזבח בכנסיה בונציה. ולמעשה, העבודות הנמצאות במנזר הקטן והנדח, הן יצירות אומנות המתכתבות עם יצירות אחרות מימי הבינים ועד היום. העבודות במנזר הקטן והנישא, המחייב את המאמינים לעשות מאמץ ולתפס אליו, להגביה, ולשאת עינים. אך מה שעורר בי מחשבה, זו ההבנה, ששתי הדמויות המרכזיות בנצרות, הן יהודיות, שתיהן נולדו בארץ וכל הביודגרפיה שלהן פרושה מנצרת, ועד ירושלים, בית לחם והגליל. שתיהן מתו מוות אנושי, מאד. ישו בצליבה ומריה מתה מוות טבעי למדי במיטתה. אך גם ישו וגם מריה תלויים בין החיים לבין המוות. ישו תלוי חי-מת על הצלב ומליוני מאמינים נושאים אליו עינים. רואים אותו בסבלו אך איש לא יעלה בדעתו להורידו ולהפסיק את הסבל המתמשך. גם ישו וגם מריה הם מתים וממשיכים בחיים שיש בהם מהשגב והסבל. מדוע אם כן, סמל מרכזי כל כך בתרבות המערבית משאיר את אלוהיו תלוי בין החיים לבין המוות. ואיך כל זה משפיע על אופיה של התרבות המערבית בכלל ועל התרבות היהודית בפרט..

2.

יצאנו  מסופיה ב21 בספטמבר לכיוון צפון, לכיוון ניקופול ורוסה על שפת הדנובה. את הדרך לשם בחרה ע, על נקודות העניין שבדרך. רוב הנסיעה בימים הבאים הייתה בדרכים צדדיות או כפי שהן מתוארות במפה בצבע צהוב (כביש דרגה 3 ) או דרך סלולה בצבע לבן, שמשמעותה, דרך כפרית יותר מלאה מהמורות. הדרכים האלה חשפו אותנו לנופים הטבעיים של הבלקן ובולגריה בפרט. רכסי הרים, יערות המשתנים לצבעי הסתיו, שדות חרושים, או שדות תירס יבשים המחכים להיאסף. נחלים קטנים או גדולים וגשרים כפריים מעליהם. פה ושם סוס מושך עגלה הבנויה עץ ועגלון מדרבן את הסוס להגביר את הקצב. הכל פשוט ומזמין.

נסענו לכיוון מנזר גרוז'נה , מנזר מתחילת ימי הבינים 1230 , המנזר בראש אחד ההרים ברכס. החמצנו את הפניה, והגענו לכפר שם פגשנו שני אנשים מבוגרים, זוג, גבר ואישה שעצרנו לשאול על הדרך למנזר שדיברו איתנו בבולגרית שהבנתי היטב, שפה שהזכירה באינטונציה שלה את הבית.  הם החזירו אותנו לאחור לפניה בדרך שחלפנו על פניה. חזרנו לאחור ומצאנו את הדרך שהתפתלה וטיפסה על ההרים לעבר המנזר. מצאנו שאנחנו נוסעים ביום ראשון בבוקר בתוך שיירה של אזרחים בולגרים העולים לתפילה במנזר.

הגענו למנזר הלבן, הצנוע והיפה. ורכסי ההרים נפרסים מסביב, המבט מקיף מרחבים וגובה וצבעוניות הסתיו ההררי. לפעמים העין קולטת דאייה של ציפור טורפת מעל הרכסים.

המנזר נבנה כנראה בתחילת המאה ה13, וככל שהוא עתיק יותר, הוא קדוש יותר. מגדל המנזר נוגע בענני הכבוד ובשמים. עצם מקומו, מזמין עליה ושהות פרטית של האדם המאמין עם תפילתו. קירות המנזר מכוסים פרסקאות וציורים שחלקם משוחזרים. ויתן לראות שהמנזר מוקדש לעלייתה השמימה של מרים, אימו של ישו. חלקן של האיקונים בסגנון ביזנטיני והציורים על הקירות בתערובת של ציור ביזנטי ורנסאנסי..הסתובבתי בטיול קצר סביב למנזר ואהבתי את השילוב של הסיוד הלבן עם קורות העץ, צורת בניה שנראה בדרכנו בערים העתיקות. ואהבתי במיוחד את השולחן הגדול המרובע במרפסת הנזירים, לידו ישבו שתי נשים, במנוחה והתבוננו סביב, ספק כבעלות בית, ספק כמתארחות. ניכר היה שהעולים לרגל נוהגים במנזר כמנזר "שלהם".

השהות במנזר ובמושג הנזירות, מעלה את ההבדל והשוני, לא ראיתי ואיני מכירה בית כנסת מרוחק מקהילה, על ראש הר. מהותו של בית כנסת שהוא חלק ובתוך הקהילה, וכל תפילה, היא במניין. תפילת יחיד שאינה במניין, יכולה הליות בשדה. ונדמה לי שימי הקורונה, מביאים איתם שינויים ואחד מהם הוא, התפילה המשותפת בשדה, או

בדרך למנזר, נופי הסתיו של ההרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.