רגע לפני הנסיעה 16.09.2020

בוקר לפני הנסיעה לסופיה. בתום ההליכה לכיוון ג'יסר כשהים נוהם לצידי והשמש עוד לא השתלטה על האויר. הבנתי שהתחלתי לכתוב . " כולנו בולגרים" כך נקראת קבוצה של בני דורי ועוד אך הכותרת הזאת לא מתאימה לי. איני בולגריה, הורי ובני משפחתי צאצאים למגורשי ספרד ולתרבות הספרדית. איני שייכת לגולה או לרוח הגולה ואני מקבלת את ההגדרה של ש.ש. כהגדרה המתאימה להורי ובני דורם "מארץ הולדת לארץ מולדת". רק הסטוריון עם נשמה של משורר יכול היה להגדיר את הדברים כך. בתמצית וחריזה ומצלול המהדק את הנאמר. בצירוף מקרים מקרי אני נוסעת לסופיה בחגים למרות המגפה והסגר כמי שאינו מסרב להזמנה להתקרב למה שהתרחק כל כך. אני מקווה להכיר הפעם את יוצ' בינאר. את השכונה היהודית בעלת השם התורכי . לנסות ולהרכיב עוד חלק או שניים בפאזל הרופף שחסרים בו יותר חלקים מאשר אלה הנמצאים.ואני נזכרת בלאה אישתו של מוטי חבר של יוסי שלמד איתנו באוניברסיטה ולימים נסענו לבקר אותם בבוסטון. איני שוכחת איך מדי ערב לאה זחלה על הרצפה והצמידה פניה לריצפה כדי לראות האם מתחת לספה לא מסתתר חלק קטן מהפזל הגדול. היא היתה נחושה לא לאבד חלק מהלוגו או מהפזל ששיחקו בו הילדים. כולנו כבר הינו עייפים וחיפשנו דרכנו למיטה אך לאה המשיכה לחפש את החלק האחרון בפזל שהתפזר. הפזל שלי התפזר לפני שנולדתי אך הורי נעלמו מאחריותם לאסוף את החלקים. יתכן שהוא התפזר כמה פעמים לכן מלאכת ההרכבה קשה הרבה יותר. אינני כוללת עצמי בכולנו בולגרים, כי אני רואה בכל פעם מחדש את המשטרה הבולגרית דופקת בארבע בבוקר דופקת על דלתות משפחות היהודים בסקופיה או ביטולה . אני רואה את שמונת אלפים היהודים המכונסים בבית הספר בפלובדייב עם צרור קטן מיועדים לטרבלינקה . תודה לאל הם לא נסעו אך זו היתה המטרה. אני שומעת את סיפור פחדיה והרעב הקשה של ילדה קטנה שבגרה לתוך המלחמה , את חוסר האונים של יהודי סופיה ואיני רוצה להיות אלא יהודיה ממוצא ספרדי ובולגרי. אני גאה מאד בקהילה שאני משתייכת אליה וללא ספק יש לה מאפיינים. אני אוהבת את השפות שירשתי והן חלק מהD.N.A שלי ושל משפחתיי. לפי הפוסטים והמשפטים הנזרקים לחלל הוירטואלי ניכר מאד הגעגוע לבית. לרסיסי המילים לרסיסי השפה של ההורים והסבתות. כל אחד בדרכו מחפש את הדרך לילדותו. לשייכות המוקדמת ביותר לחיבור ולקשר שאינו מותנה בדבר. עודי כותבת וסביב הדרורים מלקטים מריצפת הבטון של המרפסת בג'יסר ומורן ונימר מסיימים לנקות וזה סימן שעלי להמשיך ללכת. אחת המטרות שהגדרתי לי היא להכיר את הרובע היהודי, את גבולותיו, את שמות הרחובות , את המקום האפשרי של בית סבי וסבתי שמואל ואסתר שמלי ששלוש פעמים אמר לסתרינה אשתו: היידה, והפליגו לארץ ישראל. פעם אחת באמצע שנות העשרים חברון, פעם אחת בשנות השלושים הראשונות לירושלים ופעם שלישית בסוף שנות השלושים לנוה צדק בתל אביב. הפעם הרביעית היתה ב48 מיד לאחר קום המדינה כל המשפחה עלתה בפאן קרסנט.

יהודי עקשן וציוני שרוף היה סבי שמואל שמלי . ומהצד השני בית אבי שכנראה היה בצידו השני של הרובע בשדרה היוקרתית : מריה לואיזה והעסק שלו, חנות לממכר כלי בית היתה ברחוב צאר סימיון 65. יצאתי עם ציפיות וחזרתי עם הפתעות .

בתו של נימר מג'יסר שעיניה וחיוכה ליוו אותי בדרך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.