התמונות האלה הן שתיים מתוך סדרה של עשרות תמונות שצילם אייל יצהר עבור הספר: אסכולה של איש אחד שיצא בהוצאת סדרת קו אדום, הקיבוץ המאוחד. 2013. בדיעבד אפשר לומר, שלוש שנים לפני מותו של ישראל אלירז. ישבנו בדירת הסטודיו שלו ברחוב טשרניחובסקי על רקע העבודות המונוכרומטיות שהיו גם חלק מספריו. מכונת הכתיבה שלא הפסיק לכתוב בה כל חייו, ולמרות ניסיונותיו, לא הצליח ממש לכתוב ולהנו מהמחשב, במקרה הטוב, החל לענות לדואר האלקטרוני. אלירז דרש מעצמו משמעת של מי שקם בבוקר והולך לסטודיו לכתוב. זאת העבודה שלו. שם נפגשנו פעמים רבות בזמן שכתבנו את הספר או כשאלירז הוציא ספר חדש או אני, חגגנו בכוס יין אדום ופרח.
דווקא בימים האלה בהם התקיימו הצילומים, אני החלמתי מדלקת קרום הלב שתקפה אותי באותו חורף, באותם ימים אלירז ואני היינו במתח גדול לאחר אי הסכמות רבות על איך צריך הספר להראות. על שאלות של עריכה והרבה אי הסכמות קטנות וגדולות ובעיקר על כך שגייסתי את כל כוחות העקשות והסירוב שלי כדי לשמור על אופיו של הטקסט כשיחה בין שניים. רציתי שקולו וקצב דיבורו של ישראל אלירז ישמר בין השורות ולאט הסתבר שככל שהספר התקדם, החזון שלו מהספר השתנה. אבל, הספר יצא, ספר שהוא ייחודי בנוף הספרותי. הקושר בין הביוגרפיה של האמן כיחיד עם המציאות התרבותית הקולקטיבית , עם ההיסטוריה של המקום והפוליטי הנכנס מכל חלון ומתחת לכל סדק של חיינו הפרטיים. זהו אינו ספר על המשורר זהו ספר עם המשורר. בינתיים הספר אזל בהוצאה, ומדי פעם אני רואה אותו מופיע ביד שנייה.
בימים אלה, בעקבות הצעתו של צביקה ניר לערוך שיחה , הומאז' לישראל אלירז, הצעתי לעסוק בשני ספריו האחרונים שהופיעו בכריכה אחת בעריכתו של דרור בורשטיין ובהוצאת אפיק. :
כמש הגן,כבו
בתי הקיץ
**
שבבים.
הספר בכריכה לבנה ובפורמט קטן, כמו ספר כיס. או סידור שניתן להכניס לכל תיק. בכל חודשי הסתיו והחורף של שנת 2015, 2016 ישראל אלירז כתב. כאשר דיברנו בטלפון סיפר שבשעות הבוקר, הוא עדיין צלול ולא עייף והוא משתדל לכתוב, אולי שעתיים ביום. לא יותר. הוא כותב ובהרבה פעמים רגליו בתוך אמבטיות מי מלח כדי להקל עליו את הבצקת שהתפשטה ברגליו. (סימני אותה וחיה מצויים בשירים). תודעת הגוף הזקן והכלה כבר הייתה לו וכמו שאמר לי: הזקנה היא כמו אנייה גדולה שלאט לאט מכבה את אורותיה. באותם חודשים בהם התגלתה מחלתו והיהשרוי בסבלו, הוא היה רוב הזמן בבית ונעמי אשתו לצידו. נעמי העידה כמה פעמים שאלה היו גם חודשי מתנה וחסד עבור שניהם.
ישאל אלירז, המשיך לכתוב בימי מחלתו, כמו בשאר ימי חייו, כתב מדי יום מתוך צורך ומשמעת אינסופית, מתוך תחושה ברורה שהכתיבה היא יעוד, הכתיבה היא הטעם והיא המשמעות עבורו. החיים הם הכתיבה ולא הכתיבה היא על החיים. הוא כתב מידי יום, כמו סופר פרוזה, כמו צייר היושב ליד הברכה ומצייר אותן חבצלות מים. אותו עף באור שונה או אותו הר , מתבונן ומצייר או מתבונן וכותב.
בפתח ספרו האחרון: שבבים , הוא מקדיש את הספר לנעמי אישתו :" לנעמי, בעונה הקשה, באהבה". וגם זאת אינה רק הקדשה זה חלק מהספר. בפעם הראשונה שהקדיש לנעמי אישתו שיר או ספר, (הספר "פה קרוע" מוקדש לדיקלה ביתו שבנעוריה חלתה באנורקסיה וכל הספר מוקדש לחויה מבלי לציין זאת מפורשות. לא את שמה ולא את המחלה) זה אכן בעונה הקשה, בחודשים האחרונים לחייו, בספר האחרון שלו. וזוהי אינה מקריות, זוהי שיטה. אלירז הפריד בין הכתיבה לחייו הפרטיים, למשפחה. הוא האמין ביעודו כסופר וכמשורר ואדם על פי אלירז, חייב להיענות ליעודו. לפעמים, היתה לי הרגשה כתלמידה ומאוחר יותר כחברה וקולגה, שדברים תפלים לשירה, אין להם מקום. הם מיותרים ותופסים זמן יקר. כל מפגש, כל רגע גוייס לשירה. לעומת זאת בשירה הוא מבקש את הזמן להתבונן בכל הדברים ה"לא חשובים". כאשר סיימנו את הספר וכתב היד היה ערוך ומוגה ומוכן הוא נתן אותו לנעמי לקרוא. לאחר שקראה היא אמרה לו: ואיפה אני בתוך הספר? הוא חזר אלי וסיפר וביקש להוסיף לספר פסקת תודה. זו היתה הפעם היחידה שהסכמתי לשינויים בגוף הטקסט ואף עודדתי אותו. פשוט שמחתי שחלקה של נעמי יכנס גם לסיפור השירה, כי לדעתי אי אפשר לנתק את היצירה מההקשר הביוגרפי והתרבותי. זו היתה תפנית דרמטית שהשלים אותה בהקדשתו לנעמי בכתב היד האחרון שהשאיר שיצא לאור לאחר מותו.
כל הפואטיקה של אלירז מבוססת על הקשר בין העין לשפה, על התבוננות בזבוב, או בדבורה או בקערת פירות ובה שלושה אגסים. כל אלה מובילים אל השפה ואל ההגות שבין השורות הלא נאמרת אך משתמעת.
על אחורי האשה / יש לזבוב //
שש כנפים/ שני שמות//
ורעלת זהב/ המסה צורה/ פשוטה והכרחית//
יש כל כך הרבה/ מה להרויח //
מהבטה זו //
(עמ 35)
או :
יש כאן עץ שאיני/ יודע שמו, טוב העץ/ לעשות מבשרו כלים.//
באים כפריים וקוטפים/ ממנו כלי עבודה//
כשאלך למקום אחר גם העץ/ ילך, שם הוא עושה לו שם//
(עמ 39)
בשירתו, אין למצוא שום סימנים גלויים לעולם הטכנולוגי או לעולם המשתנה סביבנו. המילה "אוטו" או "מכונית" או "טלפון" אינן מצויות בשירים. הזמן הוא זמן האדם והאדמה. ובספרו :דו"ח מודד הקרקעות" הוא אומר על המשורר שהוא עד למקום ולזמן שלו, והוא בהליכתו נותן לעולם באמצעות השירה דו"ח על השינויים החלים בעולם ובאדמה.
על הגדר שמישהו/ עמד וצבע, נשאר/מעט מקום עליו/ מישהו זיפת:אין/לנו שום חשיבות/בעולם. בא שכן/
ובמכחול כסה את/ הכתוב. הייתי שם//. עמ' 45)
אבל, בספר הזה, אלירז משאיר את השאלה הכואבת מה משמעות הדברים אם אני איני נמצא כאן עוד. הוא ממשיך שיחה אינסופית, אינטרטכסטואלית עם המתים, עם סופרים ומשוררים אחרים, כמנהג היהודית שלא מפסיקים לשוחח עם המתים שכתבו כאן לפניו. אבל, ישראל אלירז, בורא עולם, שהוא העולם הפרהטכנולוגי, עולם שיש בו בית וחצר ומעדר נשען על קיר שמישהו הניח, שיש בו זמן לכל דבר ולא ממהרים לשום מקום.
"אני יוצא אל החצר/ ומרים כמה קרשים/ ועושה צורה כדי/ להבהיל את המתים/ התוקעים את אפם/ לתוך עזובת הפנקסים שלי//. (עמ 52)
ובספר הזה הוא מתכתב עם פרוסט, אפולינר, באך, אנרי רוסו, פיטר הנדקה, שפינוזה, יואל הופמן, ז'אן לוק הרמן, ס.יזהר , מילוש, צ'כוב ועוד.
ובשיר הנושא את שם הספר הראשון משני הספרים :
אין לקיץ רחמנות על עצמו,/ כמש הגן, כבו בתי הקיץ./ איש לא התעמק עוד בשאלה/ מה מצב העסקים?/ בעוד זמן מה הנר יכבה/ ועשן האור ימשיך לצוף/ בתוך החושך, מה שמכונה כאן/ אדמה הוא הזמן//
שתי שורות עושות את השיר : "בעוד זמן מה הנר יכבה", המיוחס ללא ספק לעצמו, לידיעתו על עצמו והאבחנה שלו וההגדרה שלו לזמן האדם: "מה שמכונה כאן אדמה הוא הזמן" . באמירה הזאת הוא נאמן לפואטיקה שלו שבה האמת נמסרת מאדם לאדם , שיש מי ש"מכנה" ואל חשוב מי הוא. וה"אדמה" היא הדבר המוצק עליו אנו הולכים והעצים צומחים, ממנו באנו ואליו נשוב, האדמה שמכילה בתוכה את "האד". היא קנה המידה לזמן. כי ממנה באנו ואליה נשוב. .
הספר "שבבים" הוא הספר האחרון שאלירז השאיר לנו. יש חלק סוגר הנקרא: פרגמנטים ומאחוריו, התמונה המיתולוגית החשובה לו ביותר ושהקדיש לה ספר בפני עצמו. הוא קרא לתמונה הזאת: פיאטה. באחת השיחות שלנו הוא ביקש שהיא תתנהל בביתו, קרוב לספרים ולחומרים שרצה להביא לי כחומרים לספר (בתחילה חשבנו ללוות את הטקסט בחומר ביוגרפי ויזואלי, אך גיורא רוזן העורך, החליט אחרת) , הוא קם באמצע השיחהה ופנה לחדר השינה והביא משם תמונה מקורית בשחור לבן בתוך מסגרת . בתמונה הזאת אביו כאדם צעיר, יושב על שתי מדרגות אבן על מפתן דלת עץ סגורה על ראשו קסקט מוטה וישראל הקטן כבן שנה יושב על ברכו. הוא יושב נינוח ופניו לצלם ופני הילד מתולתל השיער מלאים פליאה. זו אחת התמונות היחידות של אלירז עם אביו והיא היתה לו מקור כוח ושאלה וגעגועים ששנים רבות עברו עד שהודה בהם. ולא פלא בעיני שהביא אותה שוב אל ספר הפרדה שלו.
אבל רגע לפני הפרגמנטים הוא כתב (וסביר להניח שלכתחילה חשב שאלו מילותיו האחרונות ואחר כך, הצליח והעלה את הפרגמנטים)
עכשיו אתה זקן וחולה, התפיס עם עצמך//
ואל תניח אצבע בתוך ספר דניאל בין פרקי/
האש האדומים//.
והשיר הסוגר את הספר:
יש לגמור, אין מה למהר, כבר מאוחר.//
שים אוזן אל שירת הציפורים."דע שצפרים/ אוהבות לשמוע ציפרים.//
לא אסתתר עוד כמו תאנה/ מאחורי מתיקות//.
למי יש כח לקום מן החיים/ ולעשות חיים אחרים/
במקום אחר?"
אלה מילותיו הכתובות האחרונות של ישראל אלירז.
ועוד יבוא המשך לשיחה ולדיון בספר האחרון של ישראל אלירז. היום, שבועות, נשוחח בשיחת זום עם רפי וייכרט ודיי רונן על שירתו בכלל ובפרט על שני הספרים האחרונים שהשאיר לנו לגעת ולמוש את שעותיו האחרונות של משורר גדול.
לכתוב זה לזכור 