מלאך של ילד

(סיפור לילדים בני 8-10, לקראת יום הזיכרון של כולנו

אריאל היה בדרכו מבית הספר הביתה. הרוח הכתה בפניו ובתוכו היה מצברוח מאד מבולבל. זה היה יום מאד לא נעים בבית הספר. יעקב חברו הטוב העדיף לשחק עם יוסי. ואת יוסי לא אהב במיוחד. תמיד היה מופיע לבית הספר או למשחקים עם כיסים גדושים במכוניות צעצוע ובגולות. כל משחק שאחרים היו משחקים הוא היה מפסיק ומארגן מחדש סביב צעצועיו. הוא השאיר מאחור את יעקב ויוסי משחקים במגרש שעל יד בית הספר בגולות. נו מילא חשב לעצמו, לפחות יחזור עם ברכיים נקיות הביתה ולאמא לא תהיה סיבה להתחיל את הצהריים בכעס.

היום יום רביעי ואמא חוזרת מוקדם מהעבודה ומספיקה לחמם אוכל עוד לפני שובו. אריאל אהב את ריח האוכל המתחמם עם כניסתו הביתה אבל חוץ מזה לא היה הרבה על מה לשמוח.

אריאל חצה את הכביש הסמוך לרחוב שבו גר נותרו לו עוד שלושה בינינים עד הבית החל מאיט הליכתו ותהה אם אמא תאפשר לו היום לצאת לאימון כדורגל המתקיים מדי יום רביעי אבל בכל פעם מחדש היא מוצאת תירוץ מדוע לא כדאי לו גם היום לצאת לאימון. אריאל בעט בקופסאת קרטון שעמדה בדרכו, בעט אותה לכיוון הכביש ונכנס לשביל המוביל לבנין שלהם.

בכניסה בתוך חלקת צמחי הנוי התחממה בשמש החתולה הג'ינג'ית ואריאל הבחין שהיא גדלה "אה, החתולה בהריון בטח תהיה המלטה באביב" אמר לעצמו וכאילו אור האיר את פניו משמחה הוא התכופף ללטף אותה כשרגליו על השביל מבלי לדרוך על הירקה והשרך ואחר נכנס לחדר המדרגות ובקפיצות של שתיים ושלוש מדרגות בבת אחת הגיע לדירת משפחת דותן ודחף את הדלת בשמחה.

בבית אמנם היה ריח של מרק עוף ואמא עמדה על יד הכיור ושטפה את הכלים מהבוקר.

"מה השמחה אריאל?" שאלה כשפניה קשה להבין האם היא שמחה או כועסת על הדלת שנדחפה ונטרקה.

"החתולה הג'ינג'ית בהריון. ראיתי אותה בחצר…" אמר במהירות ולא ידע מה יוסיף. הוריד את הילקוט מגבו ופנה לחדרו.

בבית של משפחת דותן היו שלושה חדרים ולאריאל היה חדר לבדו אבל למעשה לא לגמרי לבדו. על הקיר תלויה תמונה גדולה של נער צעיר חייכן עם משקפיים על אפו הארוך והצר, זו תמונתו של זאב אחיו הגדול שנהרג בפעולת צה"ל מעבר לגבול כשאריאל היה תינוק בן שלוש.

אריאל הניח את הילקוט באמצע החדר ועודו חושב איך יציג לאמא את השאלה בעניין אימון כדורגל הסתכל בעד חלון חדרו לבנין שממול במרפסת בקומה השניה ראה את אמא של יעקב חברו רוכנת מעל אדנית צמחי גרניום ופקעות חורף שהחלו לפרוח, תולשת עלים שהצהיבו ומשקה מתוך קנקן מים ובאותו רגע עברה בו מחשבה חטופה שמעולם לא ראה את אמו מטפחת עציצים או אפילו מסדרת אגרטל פרחים לשבת. לפעמים כשאורח הביא זר היא הודתה בנימוס ואחר כך מכניסה אותם לאגרטל ליד תמונתו של זאביק אחיו על המזנון בחדר האורחים.

את מחשבותיו קטע קולה של אימו הקוראת לו "אריאל בוא לאכול" עוד הוא חושב הוא חש גרוי בעורפו, ניער את תלתליו, אך הגרוי  חזר. הושיט ידו הימנית לעורף התכופף מעט כדי להיטיב בגרוד אך הוא חזר. "אין שום טעם לגרד, זה אני פה יושב". הוא שמע קול. אריאל התבלבל לרגע וחשב" אולי אולי איזו כינה הגיעה אלי."

"לא לא זו לא כינה

ולא נוצה גם לא שערה

אני יונדב מלכיאל

המלאך על כתף אריאל."

"התחלתי כבר לחלום, אולי יש לי חום ושוב תהיה סיבה לאמא לא לתת לי להופיע לאימון.." אמר לעצמו בקול וגם זה קצת הרגיז אותו כי לדבר אל עצמו בקול זה חשד בפני עצמו. אבל הוא לא ידע שזו רק ההתחלה של דברים משונים שיקרו לו במהלך אחר הצהריים ובימים הקרובים.

"אריאל בא לאכול המרק יתקרר" שמע שוב את אמו. הוא התכוון לענות כהרגלו "רק רגע" או "תיכף, אמא אני רוצה לגמור משהו" כאשר ה"משהו" הזה בדרך כלל הוא שום דבר זה סתם זמן למשוך בלצייר עם האצבע על האדים בחלון או לקרא ליוסי דרך החלון ולשאול שוב אם יבא לאימון ולבקש ממנו שיבא לאסוף אותו מהבית.

"מה קרה?

אמור משפט פשוט

בלי סיבוך ובנימוס

הנני אמא, אני נכון לאכול"

"מה פתאום אני לא יכול דבר ככה במילים של בית מרקחת אז באמת אמא תתן לי מודד חום ואפילו סירופ ואקמול" ענה בקול אריאל ושוב נבהל מעצמו למי בעצם הוא עונה וקצת משום שנבהל ואולי בגלל שהתרגז בעט בילקוט ואחר כך דחף את הכסא וכל הספרים העטים והמחברות נשפכו מתוך הילקוט לריצפה באי סדר נורא שמזמין גערות מאמא.

"לך לאכול בתיאבון

לאימון אין לדאוג

הכל יבא על מקומו

יונדב מלכיאל

שומר על אריאל"

שוב שמע את הקול הדק מכוון עורפו והפעם היה בטוח יותר שאמנם זה קול לא מדומיין אלא קול שניתן לשמיעה. אבל מי מדבר? את השם יונדב מלכיאל לא הכיר.

"זה אני הקול

כמו שאתה שומע

אני מאחוריך

מלאך השומר עליך"

אמא קראה כבר פעם שלישית לאריאל והוא הזדרז ללכת למטבח, על השולחן חיכתה לו צלחת מרק ואמא ישבה וחיכתה ליד הצלחת שלה. זו הפעם היחידה במשך השבוע שהם יכולים לסעוד יחד ארוחת צהריים. בשאר ימות השבוע אמא מלמדת עד שעות הצהריים המאוחרות ולפעמים  ממשיכה מיד לאחר העבודה לפעילויות נוספות שלה כשהיא אומרת בגאווה שאריאל כבר גדול וניתן לסמוך עליו שיפתח את הדלת ויחמם לו ארוחה מוכנה במיקרוגל. אריאל נטל ידיים וברך וישב במקומו כשהוא תוהה איך יבקש מאמו רשות לצאת לאימון כדורגל. אמו החלה בשיחה ושאלה מה היה חדש בבית הספר. ואריאל רצה לענות מיד את ה"שום דבר" השיגרתי אך הנה חש גרוי מוכר בעורפו מניע ראשו מצד לצד מצא עצמו מספר שמתוך המקראה למדו סיפור מאד עצוב ובחומש למדו על אברהם ושלושת המלאכים ובחשבון התחילו את לוח הכפל…

אמו הרימה עיניה בפליאה וחיוך קטן עלה בקצה השפה. היא רצתה לשאול אותו שאלה אך אריאל מצא עצמו מקדים ושואל:

"אמא, את חושבת שבאמת יש מלאכים בעולם?"

אמא שתקה לרגע ואמרה לו:

"תאכל אריאל, האוכל מתקרר."

"אבל אמא, באמת, את חושבת שיש מלאכים בעולם?"

"השאלה למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר מלאכים," השיבה לו אמא.

"מלאכים השומרים עלינו כמו שכתוב בתפילה שלפני השנה.."

"אני לא יודעת אם יש כאלה. אבל אני יודעת שיש כאלה המאמינים בזה."

אחר כך קמה אמא ממקומה אספה את הצלחת שלה לכיור ותוך כדי שטיפת הצלחת בכיור שמע אותה אומרת בינה לבין עצמה "ואם יש כאלה על זאביק שלי הוא לא שמר. מלאך שנרדם ונתן לזאביק ליפול." אמא הלכה לאמבטיה ובדרך בקשה מאריאל שיגמור לאכול ויניח את הצלחת בכיור. והוסיפה: "אני מציעה ששאלות כאלה תשאל את אבא או את הרב בבית הספר." הוא לא ידע מתוך קולה האם היא כועסת על השאלה או שמחה להתענינותו ובכל זאת החליט להרים קולו ולשאול "אמא, האם אוכל ללכת לאימון כדורגל?" היה רגע של שקט ואז שמע את דלת המקלחת נפתחת ואמא אומרת "כן, למה לא. אבל תקפיד לבא בזמן ומיד להכנס למקלחת." לאריאל היתה תחושה מיוחדת, חדשה כאילו התרחב החזה וחש שאם היה לאמא עוד רגע זמן היה קורה משהו מיוחד..

אריאל גמע במהירות את צלחת המרק והעוף והתחיל לברך בשקט וב"דילוגים" כי מהר מאד ראשית רצה לסדר את הילקוט לפני שאמו תראה ותתחרט ושנית שיספיק להכין שיעורים להתלבש ולרוץ למגרש.

"אריאל, לא למהר

כדאי להודות ולברך

כאן יונדב מלכיאל

מימינך לוחש כי

לכל דבר יש עת"

"אריאל, אני יוצאת לישיבה במועצת ארץ ישראל היפה. יש ארוחה מוכנה בשביל אבא במקרר. להתראות בערב." אריאל שמע את קול אמו מכוון פתח הדירה. הוא הופתע למצא עצמו בחדר רוכן מעל הילקוט המפוזר. הוא לא הצליח להזכר מתי הספיק לאכול, לברך ולסדר, רוב הספרים והמחברות היו כבר במקומם ובידיו היו עכשיו מחוגה, סרגל וכלי כתיבה נוספים שהוכנסו בזריזות לתוך קלמר.

"איפה אתה יונדב מלכיאל?" שאל אריאל. ולרגע חשש שמא מישהו ישמע אותו מדבר בקול לעצמו. הפעם הוא פנה אל הקול ששמע. הוא הרגיש שהיו דברים בשעה האחרונה שלא היו כהרגלם, וחשב מה היה אומר יעקב או יוסי אם היו שומעים אותו מדבר בקול רם לאף אחד.

"הי אני כאן אריאל

על כתף ימינך יושב

משמרתי איני עוזב"

"איפה אתה? למה אני לא רואה אותך? מי אתה? מי שלח אותך?"

אריאל חש שהשאלות משתחררות ממנו בצרורות. ומאד דחוף לא להבין מה קורה כאן מסביב.

"אותי לראות

אינך יכול

אני רק קול שלוח

אני המלאך של אריאל

עד שאקרא לשוב

למקום ממנו אני בא."

אריאל החליף בגדים ונעל את נעלי הספורט ויצא מהבית לכיוון המגרש שליד בית הספר. החתולה הג'ינג'ית עדיין נמנמה בין הצמחים ואריאל רכן וליטף אותה נהנה לחוש את המגע הרך והחם של גופה, וחשב האם לחתולות יש מלאך השומר עליהן.. האם לאמהות יש מלאכים ואיפה המלאך של..

"זה נכון שאתה מרגיש

שיש נושא מאד רגיש

לדבר עליו  איתי"

"נכון. איך ידעת? מה, מלאכים יכולים לקרא מחשבות? ואולי בכלל לא בסדר שאתה מתחיל להתערב בענינים מאד פרטיים?" הפעם לא דבר אריאל בקול אלא חשב בקול. או כאילו חשב בקול אבל ידע שיונדב מלכיאל המלאך המדבר בחרוזים משונים ודאי "שומע" או "מבין".

סדר הדברים החל משתנה לפעמים יונדב מלכיאל ענה עוד לפני שנשאלה שאלה, ולמען האמת זה נוח למדי כאשר זה קורה.

"לשאלה למה דווקא

אתה אריאל דותן

נבחרת להיות משכנו

של יונדב מלכיאל

המלאך השומר

אומר: איתך אני

מעתה ועד עולם."

אריאל היה מוכן כבר לצאת מהבית כאשר הבחין שעל מתלה הסמוך לדלת תלוי תיק הבד שאמו נוהגת לקחת איתה בצאתה והוא מצוי באופן קבוע במושב האחורי של המכונית. תיק גדול וצבעוני סגור ברוכסן גדול ושתי ידיות לו הנתלות על הכתף, תיק מרוט ומכוער מהסוג שנשים זקנות נוהגות ללכת לרחוב או לשוק. אריאל נעצר לרגע ולמרות שמהר מאד לאימון, פנה לתיק, הורידו מהקולב ופתח. והנה במקום למצוא בו מחברות תלמידים, ספרים ומבחנים לתיקון ראה מעדר מתקפל, מלוכלך בריגבי אדמה, מיכל פלסטיק למים, ובתוך שקית נילון נוקשה סידור ישן וספר תנ"ך קטן שמעולם לא ראה אותם בבית. אריאל חש שעשה מעשה אסור ונכנס למקום לא לו. פניו החלו מאדימים וכל גופו הוצף בחום. מה לאימו ולמעדר? הן אין להם גינה פרטית ואפילו לא אדנית או עציץ. מאין החול?

אריאל מיהר לסגור את הרוכסן ולהחזיר את התיק למקומו. הוא ידע שלא יהיה לו האומץ לשאול שאלה פשוטה "אמא למה לך מעדר בתיק? ומאיפה הגיע ספר התנ"ך הלא מוכר לתיק?" סתם לשאול "אמא מה זה? ובכך להודות שפתח את התיק..

שוב חש גרוי מציק בעורפו והפעם הרגיש שמחה לקראתו שאילו נוח לו שאינו לבד ושמישהו היה עד לגילוי המוזר.

"בא אפתח לך חלון" אמר לפתע קולו של יונדב מלכיאל ואריאל חשב לעצמו שזו פעם ראשונה שהוא אומר משפט בקיצור גמור וללא חרוז עקום. לפני שהספיק לענות מצא עצמו יושב על הכסא במטבח ונועץ עיניים בחלון שממנו רואים את ענפי השסק הזקן והכביסה המדלדלת של גברת כהן מהקומה העליונה, אבל מתוך החלון נראה לו מראה מוזר. אמא, באותה שמלה שעזבה את הבית ובמטפחת ראש בלתי מוכרת, לא דומה לאלה שהיא נוהגת לחבוש בבואה לבית הכנסת. אוחזת בידה בקבוק פלסטיק ריק והולכת בשביל לא מוכר בגן מטופח ויפה מוקפת פרחים ואבנים המסודרים בקצב מיוחד. היא מלאה את הבקבוק במים מברז סמוך והלכה בשביל עד שנעצרה לפני אבן מסותת, "זה בית קברות" חשב לעצמו אריאל "נכון, זהו בית הקברות הצבאי וכאן נקבר זאביק, אחיך הבכור." באותו זמן אמא השקתה גן שלם של עציצים פורחים על הקבר ובאצבעותיה תלשה עשבים שוטים. אחר כך כרעה על ברכיה ובשתי ידיה חיבקה את האבן זמן ממושך כשפניה מכוסית באבן ובפנים זרועה הימנית. לאחר רגעים ספורים קמה ממקומה, ניקתה שמלתה הכחולה מאבק וחול רגעים ארוכים עקב אריאל אחר תנועותיה של אימו כשאינו מתפלא רק עצוב עצוב מאד.

   בבית ממעטים היו לדבר על זאביק. אבא לפעמים היה מספר על חבריו של זאביק וביום הזכרון האחרון סיפר לו את הפרטים על הקרב האחרון. לפעמים היה הולך למגרה השלישית בארון הבגדים שם שמורות כל תעודותיו מחברות שנשמרו ומכתבים ששלח מטיולים שיצא עם החברים בעודו נער.

   רגשות רבים התרוצצו בקרבו. עצב מעורב בכעס על הוריו שלא שיתפו אותו בעולמם ורצון להכיר מקרוב את אחיו החייכן והממושקף שהשאיר לו את חדרו. וכעס על אמו, הרבה כעס על שחילקה את עיקר זמנה עם בית הקרבות.

   החלון הלך ונמוג ושוב נראו ענפי עץ השסק הזקן מהחלון. אריאל לא ידע מה יעשה ברגע הבא האם ילך למגרש הכדור רגל או יחכה לאמו ויספר על התיק, המעדר, ועל הכל.. אולי ידבר קודם עם אביו?

   בחוץ שמע את השריקה המוסכמת בינו לבין יעקב הוא החליט לרדת ולצאת לאימון. למטה חיכו יעקב ויוסי. הוא רצה לספר ליעקב אך נוכחותו של יוסי הרתיעה אותו.

   אריאל יצא לאימון, ובפעם הראשונה,עזב מוקדם יותר להפתעתם ולמורת רוחם של חבריו במגרש. הוא חזר הביתה וישב ליד שולחן האוכל וחיכה. תחילה נכנס אבא ושאל "מה נשמע" ואחר כך הלך להתקלח. כעבור כמה רגעים נכנסה אמא בפנים עייפות מאד ושאלה "איך היה האימון?" והוא ענה "בסדר" ואחר כך המשיך "אמא אני רוצה לבקש ממך משהו.." באותם רגעים אמא הכניסה ירקות שקנתה למקרר ותוך עשייה ענתה "כן אריאל" אריאל הרגיש שאולי זה המשפט הכי קשה שהוא אי פעם אמר הוא הרגיש איך הולם הדם ברקות. "אמא, בפעם הבאה שאת הולכת לזאביק בבית הקברות גם אני רוצה לבא." אמא סגרה את המגרה ושתקה ואחר כך הסתכלה לכוון התיק שנשכח על קולב וגם לה זה לא היה פשוט והיא אמרה "אשתדל מאד, אריאלי שתבא ". כשאבא יצא מהמקלחת ונכנס למטבח הם החליפו זה עם זו מבטים בלי מילים וזה הזכיר לו תמונה ישנה מאלבום התמונות המשפחתי אבא ואמא צעירים על שפת הים מחזיקים בזרועותיו של פעוט העושה צעדיו הראשונים ומביטים זה בזה במבט שלא ראה כמוהו בבית עד רגע זה.

בלילה במיטה הוא קרא ליונדב מלכיאל ולא שמע כל תשובה, הוא פתח את הרדיו חלש חלש ואמר בקול "רציתי להודות למלאך השומר עלי מכל והוא יכול לבקר בכל עת."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.