ליסה וחליל הקסם

דוברובניק, דרום קרואטיה, , מבט על

לאחר יומיים של נסיעה ברכבת הטראנס אירופית, לאחר שגבי כמעט נשבר מהמסע הכבד שסחבתי בתרמיל. לאחר שהצלחתי לעבור בשלום את כל בודקי הדרכונים שלא הבינו מאיזה צד קוראים נכון את הדרכון שלי. והייתי כל כך רעבה ועייפה ובעיקר כתפי היו חבולות, נכנסתי עם האוטובוס הכפרי לכפר קטן על שפת הים האדריאתי שיש לו שם מוזר, "פִירובָץ".

   ירדתי בתחנה של הוילה, זה בניין הקייטנה של הקהילה היהודית  כפי שהוסבר לי. הייתה זאת שעת בוקר ורוב משתתפי המחנה בילו על שפת הים בשחייה ובשייט. ואילו אני נכנסתי לבניין ולפי ריח הבישול פניתי למטבח אולי אמצא שם פרוסה יבשה שאפשר למרוח עליה גבינה לבנה. אבל כדי להציג את עצמי ולהסביר את כניסתי החלטתי שאפרוק קודם לכל את התרמיל ואפרוש את ה"מתנות" על השולחן.

   ואומנם נכנסתי למטבח שהייתה בו באותו רגע רק אשה אחת  לבנת שיער עבת בשר ועטופה בסינר גדול, שעבדה על משטח המטבח. וכנראה עסקה בחיתוך בשר וירקות. אמרתי "שלום" לבבי  מתוך הנחה שבמחנה יהודי כל אחד מכיר לפחות מילה זאת. אבל, זו הייתה הטעות הראשונה שלי. באותו רגע שסיימתי את הברכה והחיוך עדיין על פני הסתובבה האישה לעברי, נופפה בסכין באוויר וקראה בקול :"צ'י-צ'ו, צ'יצ'ו…" אל המטבח נכנס מכוון החדרים איש מבוגר לבן שער, כחול עיניים, בעל גוף מוצק. פניתי לעברו הושטתי את היד ואמרתי שוב: "שלום" הוא לא הושיט יש רק התבונן בי בעיניים חודרות וקרא בקול כמו האישה לפניו: "פאבלה, פאבלה…" הצעקות הדהדו בחלל המטבח סיר מלא מים שהיה על הכירה החל לבעבע ואני חשתי את הכתפיות של התרמיל לוחצות על כתפי ותמהתי שאיש עדיין לא הציע לעזור לי. בדיוק התחלתי לשחרר את הכתפיות מעלי נכנס לחדר בחור צעיר בבגד ים, רטוב כולו ושערו נוטף על פניו ורק לאחר רגע זיהיתי את פאיה הוא פאבלה אחיה של אנה שלימים תהיה חברתי הקרובה והאהובה היא ואחיה ממארגני המחנה. לרגע רווח לי וברכתי אותו בעברית ובאנגלית. פאיה לחץ את ידי והסביר לי שצ'יצ'ו ואישתו אחראים על המחנה מבחינה ארגונית והם אינם מדברים אנגלית. הוא הכיר בינינו והוסיף מספר משפטים בסרבית תוך שהוא מצביע עלי.

   בינתיים הורדתי את התרמיל מעל כתפי ומאחר שעל פי ניסיוני אני יודעת שאוכל או דבר משקה תמיד שובר קרח ומקרב לבבות התחלתי מתעסקת עם האבזמים בתרמיל ולפתוח אותו כדי להוציא משם שני בקבוקי יין אדום תוצרת ישראל שסחבתי עבור ה"קידוש" של ליל שבת, פתחתי את התרמיל והוצאתי את הבקבוקים ובקריאת שמחה בגאווה הנפתי את ידי והנחתי אותם על השולחן. זאת היתה הטעות השנייה שלי.

   ובכן באותו רגע שהוצאתי את היין מהתרמיל של שולחן המטבח ציפיתי להבעת שמחה או הערכה למאמץ שעשיתי או לפחות איזו הבעת תודה מנומסת…ובמקום זאת השתרר שקט מתוח, כאילו אמרתי משהו שאינו במקום…פאבלה לקח את הבקבוק מידי הסתכל בו כאילו בעניין רב וניסה לקרוא את הכתוב על התוית, אך ללא הצלחה. הוא הניח את הבקבוק על השולחן ועבר לנושא אחר. אשתו של צ'יצ'ו ניגבה ידיה המלוכלכות מהבישול בסינור ניגשה אל השולחן ובלי לבקש רשות לקחה את הבקבוק והחלה לצעוק ולדבר בקול רם וכועס בשפה שלא הבנתי ממנה דבר וצ'יצ'ו לקח את הבקבוק מידה הוסיף דברים בכעס ופנה אלי ואמר באותה שפה שהוא לוקח את הבקבוק ואסור לצעירים בשום אופן לשתות במחנה, תוך שהוא מניף ידיו ומקרב את פי הבקבוק הסגור לפיו ומטה ראשו לאחור, כדי להדגים את הנושא. חשבתי לרגע שיש כאן אי-הבנה הן לא מדובר כאן בשתייה לשוכרה אלא ביין מתוק 'כשר' תוצרת הארץ, שנועד לברכה בלבד..אך היה זה כאילו הוספתי שמן למדורה וכעסו רק הלך וגבר והוא לקח את הבקבוק ועלה לחדרי המגורים. פאיה, לאכזבתי, לא ניסה להגן עלי או להצהיר שהיין הוא עבור כולם אלא רק חייך ולקח את תרמילי הכבד והראה לי היכן החדר בו אשן עם סטודנטיות נוספות שהגיעו כדי לעזור למחנה השנתי של הקהילה היהודית.

   יצאתי איתו מהמטבח מבלי לדעת איך איישב את אי ההבנה והכעס על בקבוק יין מתוק תוצרת "כרמל" שנסע כל הדרך מירושלים מתוך תרמיל שהכביד מאד על גבי.

-"למה לקח לי צ'יצ'ו את היין?- שאלתי את פאיה שליווה אותי לחדרי.

-"כי אסור לשתות כאן יין". ענה לי בקיצור

-"אבל, הן זהו יין לקידוש, שהבאתי במיוחד מירושלים," ניסתי להסביר.

-"אם מדובר ביין לקידוש, אז לפי דעתו של צ'יצ'ו יש מספיק יין טוב גם ביגוסלביה."

-"אבל בירושלים הסבירו לי שאין כאן יין כשר, אלא, יין נסך בלבד, יין של גויים." איך שסיימתי את המשפט חשתי שעשיתי טעות שלישית. ראיתי על פניו של פאיה שנפגע. כאילו אמרתי דבר מה בגנות ארצו האהובה. החלטתי לחכות ולשתוק. מוטב לשתוק מאשר לטעות, אמרתי לעצמי.

-"תראי, בעיני צ'יצ'ו, היין המקומי מספיק טוב לכל דבר ואולי הוא חושב שאורח שהוזמן למחנה לא יכול לשנות ממנהג המקום."

רציתי לאמר לו שאני מאד מודה על ההזמנה והאירוח אבל, בכל זאת שלחו אותי ואת חברתי מירושלים, להיות יחד עם נוער יהודי מרוחק מכל חיים יהודיים, להתערב זה בזה ולהביא מרוח הארץ. אבל, לא אמרתי דבר. הבנתי שבעשר הדקות הראשונות שלי במחנה, עשיתי טעויות שקשה לתקן.

   נכנסתי לחדר קטן ש היו בו שלוש מיטות ואחת מהן היא שלי. הנחתי את התרמיל בצד ומיד נרדמתי על המיטה במלוא בגדי. לפנות ערב התעוררתי לצליליו של חליל המתאמן במנגינה מוכרת לי ובכל זאת זרה לאט לאט זיהיתי אותה מתוך התרדמה כ"על נהרות בבל", ניגון של קינה.

  התעוררתי רעבה ועם ראש כבד מאד. לאט הרמתי ראשי מעל הכרית וראיתי בחורה צעירה וגבוהה, יפת תואר שצמה כבדה מוטלת על כתפה עומדת ומחללת מול עמוד תווים בחליל צד. בעד החלון הפתוח אפשר  היה לראות  את צבעי השקיעה מתפזרים בעולם וקול מי הים המרשרשים ליד החוף נבלע על רקע החליל.

   היא הבחינה שהתעוררתי והפסיקה את האימון בנגינה פנתה אלי ושלחה ידה ללחיצה ואמרה באנגלית "שלום, שמי ליסה ואני מניו יורק". הודיתי לה בליבי על מאור הפנים ועניתי "שמי יעל ואני מתל אביב".

   "אהה, אז את היא הבחורה מישראל שטליה מזכירה שמה ואומרת שהחומר נמצא אצלך. יופי אז עכשיו יהיה לנו חומר להכין תוכנית לשבת ולתשהבאב" את המילה האחרונה לא הבנתי כלל אבל החלטתי שלאור נסיוני הרע עד כה אשאיר את הדברים כפי שהם.

   כשחזרתי מהמקלחת חיכה לי מגש ליד המיטה ובו ארוחה מאולתרת לפני הארוחה המשותפת לכל הקייטנים. לרגע היה לי חושך בעיניים. על המגש היו מונחים שני סנדויצ'ים עסיסיים כשבכל אחד פרוסת נקניק ועליה פרוסת גבינה צהובה. לא ידעתי מה לאמר ואיך אסביר לליסה את הבעיה והיא הרי האדם הראשון שמסביר לי פנים במקום הזה. האם אוכל זאת כדי לא להלבין את פניה?

לא יכולה. בלתי אפשרי עבורי.

האם אומר שאיני רעבה, הרי אי אפשר ואני רעבה מאד לאחר נסיעה שלושה ימים ושלושה לילות ברכבת כשרוב הזמן אכלתי בסקויטים יבשים ותפוחים וודאי ניכר הדבר על פני.

ואם אומר שאני "צמחונית" הרי אז אפשר להוריד מהכריך את החלק המיותר והוא "צמחוני". החלטתי לנסות ולהסביר את האמת. התחלתי לשרוך את סנדלי וכאילו בדרך אגב אמרתי לה: "מצטערת, איני יכולה לאכול מהסנדויץ' מאחר ואני אוכלת רק אוכל כשר"

"אוו." אמרה ליסה כאילו נפלה מציאה לידיה, "אני מצטערת אבל אני לא יודעת מה זה אוכל 'כשר'"

   החלטתי לשאול ישירות שאלה שהחלה להטריד אותי לאחר המפגש עם צ'יצ'ו ואשתו במטבח כשחושי אמרו לי שלפחות אחד מהם אינו מבני עמי. כדי להימנע מבעיות ושאלתי אותה: "סליחה ליסה, האם את יהודיה?"

"ודאי". השיבה לדברי, "אבל אני יהודיה 'טריה', רק לאחרונה התחלתי להתייחס לעובדה זו בחיי."

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

"אלך קודם להביא לך אוכל ואחר כך נדבר, אבל מה בעצם את יכולה לאכול כאן ומה זה 'כשר'"

"פרוסת לחם עם גבינה לבנה וביצה קשה וירקות, יספיקו לי," אמרתי.

ליסה ירדה למטבח עם המגש המלא בידה. הטיתי את אוזני לשמוע ואומנם שמעתי את אשתו של צ'יצ'ו קוראת בכעס מהמטבח ואת ליסה המנסה לענות ולרכך בקולה ובשפתה. לבסוף עלתה לחדר כשבמגש מונחים עגבנייה, מלפפון ותפוח שהיו ערבים לחיכי מכל אוכל. והסבירה שנינה הטבחית נפגעה מהמגש שחזר כלעומת שבא והוסיפה חיוך על דבריה כדי שלא אדאג יותר מדי.

תוך שאני נוגסת בתפוח תליתי עיני בליסה ואמרתי

"ועכשיו ספרי לי מה זאת אומרת יהודיה 'טריה'?"

   ליסה ישבה מולי על מיטתה ובאפלולית של שעת ערביים שהשתררה בחדר החלה לספר בקצרה "רק לאחרונה לפני שבועות ספורים אמי סיפרה לי שבתחילת המאה עזב סבי, איזאק גולדנברג אז איש צעיר ונמרץ את רוסיה או ליתר דיוק את אוקראינה והחליט להגר לאמריקה. עזב את אוקראינה כשבלבו החלטה לבא למקום חדש כדי להתבולל בו וכדי לשכוח כל מה שקשור ביהודים. פשוט למחוק את הקשר עם העם היהודי, להיות סתם 'אדם' כי המראה האחרון שראה בקייב היה שורה של גופות. אמו ואביו, אחיו הגדול, אשתו והתינוק שלהם, אחיותיו הקטנות, כל בני משפחתו שרועים מתים לאחר פוגרום.

סבי החליט שהוא רוצה להקים משפחה חדשה במקום חדש בלי עבר ובלי זיכרונות של יהודים. משפחה שלא תהיה נתונה יותר לפחדים מפני פוגרום. משפחה שילדיה לא יהיו שונים מהסביבה, הוא הגיע לאמריקה כדי לחיות בעולם החדש. אומנם הוא התחתן עם יהודיה אך בבית לא היה סימן שאנחנו יהודים. את אימי גידלו כאמריקאית רגילה בלי כל קשר ליהודים. בבית למדנו הרבה מוסיקה ועודדו אותי ואת אחי ללמוד שפות ולא ידענו כלום על עברו של סבא מלבד העובדה שהגיע לניו יורק מרוסיה והקים בהצלחה מפעל לנעליים. אני למדתי את הספרות והשפה האנגלית, הצרפתית והספרדית. לא ידעתי דבר לא על היהודים ולא על הקשר שלי אתם… "בנקודה זו מישהו דפק בדלת וקרא לנו לרדת למטה לארוחת ערב ואחר כך יוקרן סרט בחדר הגדול. רציתי לשמוע את המשך סיפורה של ליסה, שהלכה והתחבבה עלי בטוב מיזגה אבל ביומיים הבאים, היתה עסוקה.

כל אחת מאתנו בעניין אחר של המחנה. היא ארגנה שיעורי מוסיקה ואני הכנתי שעורי עברית.

   למחרת ,יום חמישי אני מישראל, ג'יל מאנגליה ורחל מקנדה, החלטנו להכין לקראת שבת חלות. לאפות חלות לשולחן השבת ואפשר יהיה לברך "המוציא.." וכך לשוות לארוחה  חגיגית שודאי יהיה בה בשר לא כשר ואולי "צרות" אחרות, מראה של שבתוהרי זה כל העניין.

   חיפשנו משטח עץ נקי שכלל לא שימש לבישול, רחצנו היטב וניקינו פיזרנו קמח והכנו את עיסת הבצק לקראת הטפחה. עוד אנו לשות יחד עם אנה ודניאלה וגרסיאלה ומריאנה והנה שוב נכנסה נינה אשתו של צ'יצ'ו (שכבר למדתי מחברותי שהוא, צ'יצ'ו, השייך למשפחת דנינו הותיקה במשפחות היהודים ביוגוסלביה את אשתו פגש ביערות בין הפרטיזנים במהלך מלחמת העולם השנייה היא בת מאחד הכפרים הגובלים בהונגריה וניב דיבורה היה שונה גם באוזני בני המקום. נינה פנתה אלינו החלה כועסת וצועקת בשפה שלא הבנתי. הבנות שידיהן היו מלוכלכות מהבצק עמדו והשיבו לה בתקיפות והיה זה ויכוח קולני שהביא את צ'יצ'ו אלינו מהחצר שם היה עסוק בקניית ביצים מאחד הכפריים שהביא מרכולתו למחנה. צ'יצ'ו הרים את קולו מעל כולם ובטא בידיו תנועת גרוש שמשמעותה "החוצה!" היינו המומות ופגועות. ידינו היו עדיין דביקות מהבצק נהנינו מאד מעשיית החלות, והיתה לנו תחושה שאנו עושות מעשה נכון, אופות חלות לשבת..אך צ'יצ'ו היה כולו אדום מכעס עיניו הכחולות בורקות והוא מנפנף בידיו כלפינו כאילו היינו זבובים או יתושים..

דניאלה ומריאנה ניסו להסביר לו אך, הוא בשלו. יכולתי להבחין שיש לו טענות מיוחדות כלפי שכן הצביע עלי במהלך שיחתו בכעס רב. עוד אנחנו מנגבות ידינו במגבות המטבח ומתבוננות בעיסה הבלתי גמורה…

   לפתע נשמעה מכיוון המרפסת נגינת חליל,  הייתה זו מנגינה מוכרת לי היטב ומשכה אותי בחבלי קסם החוצה לחצר האחורית. ההפתעה הייתה גדולה יותר כאשר צ'יצ'ו עזב אותנו, עזב את הויכוח ונדמה היה שאיבד כל עניין במה שקרה ברגעים האחרונים במטבח. הוא הסתובב לאחור ויצא מתוך המטבח לעבר החצר האחורית. שם על המדרגות ישבה ליסה וחיללה בחליל צד שקועה בנגינתה. אשתו הסתכלה בו בפליאה רבה והלכה למחסן. אנה, דניאלה וגרסיאלה ניצלו את ההפוגה וחזרו ללוש את הבצק ולקלוע צמות לחלה. צ'יצ'ו התקרב לליסה עמד לידה, וצרף קולו לנגינתה בעיניים עצומות. מהמרחק בו ראיתי אותם לא יכולתי לקלוט את המילים אך זו היתה שירה בשפה מוכרת לי, שאינה אנגלית ואינה סרבית-קרואטית התבוננתי בהם. לרגע, בעיני, העולם עמד. נערה אמריקאית צעירה מנגנת בחליל צד ואיש בוגר רוטן וכעסן דובר סרבית-קרואטית והונגרית ואולי המנגינה נשמעה לי מוכרת ולא זכרתי מאין. ליסה הפסיקה נגינתה, ניגבה את פיה, וצ'יצ'ו רכן אליה ואמר : "ליסה קרידה". את זה הבנתי. פירושה של הפנייה "ליסה יקירה" וזו פנייה בלאדינו אותה שפה שאמא שלי וסבתא נוהגות היו לדבר ביניהן. הנה שקעו שניהם בשיחה בשפה שאף אחד מלבדם ומלבדי לא הבין. לאחר רגעים ספורים הם אחזו לעינינו ידיים ושרו שיר ודמעות החלו זולגות מעיניו של צ'יצ'ו, למרות שהסתתרתי מאחורי הקיר ירדו דמעות גם מעיני. ועיניה של ליסה לא דמעו רק צחקו באור המיוחד לה.

נאני נאני

נאני קארה אל איז'ו

אל איז'ו דה לה מדרה

דה צ'יקו סה אגה גראנדה

איי דורמיטה מי אלה

דורמיטה מי ויסטה

אי קה טו פאדרה ויאנה

קון מונצ'ה אללגריה

ידעתי שזהו שיר ערש ששרה אם לבנה. שנים רבות שלא שמעתיו. ליסה חזרה לנגן וצ'יצ'ו שר ובכה שר ובכה בשקט. ליסה המשיכה לנגן בתשומת לב ובריכוז מתעלמת מהתרככותו של צ'יצ'ו.

מאותו רגע שנשמע חלילה של ליסה חיינו במחנה השתנו כליל. בכל פעם שהיתה מהומה או בעיה, או חסר היה משהו היינו שולחים את ליסה לדבר עם צ'יצ'ו בספאניולית והבעיה היתה נפתרת כאילו לא היתה. ואכן לאחר השיחה ביניהם החלה נכנסה לתנור וריח נפלא מלא את הבית ובישר על השבת הקרבה. היין שהוחבא בחדרו והיה בעיניו עדות מרשיעה על השפעתם השלילית של המדריכים מישראל על ילדי המחנה, ירד באורח פלא לשולחן. צ'יצ'ו לא אהב את  המדריכים מישראל ולי,  היה נדמה שאותי הוא שונא במיוחד. מישראל, הוא ראה אותנו כמי שמדיחים את ילדי הקהילה לעזוב את ביתם, את אביהם ואת אמם ולעזוב הכל בשביל חלום רחוק במקום רחוק.

צ'יצ'ולא השתנה וגם אשתו לא הפכה לאישה נוחה יותר אבל חשנו פחות עוינות. הוא חיפש את קרבתה של ליסה והם דיברו בינם לבין עצמם בשפת ילדותו שכל מי שדיברו אותה לפני המלחמה, אינם עוד. שפת האם שלו הייתה ספניולית  בה דיברה אימו , עם אחיותיה, עם אביו, עם הילדים, עם השכנים, זו השפה שנתנה שמות לימים ולמאכלים.

אבל, האמת היא  שצ'יצ'ו לא עניין אותי, בעיני הוא היה זקן עצבני וטרחן שלא היתה לי ברירה אלא, לנסות ולהסתדר איתו לטובת העבודה המשותפת שלנו. רציתי להשלים את הסיפור ולהבין איך ליסה הסטודנטית מניו יורק, דוברת ספאניולית. חיפשתי רגע שיתאים לשיחה בינינו, אבל התקשיתי מאוד. למעשה רוב הזמן חיפשתי אותה בעיני אך לא ראיתי אותה, ליסה נעלמה לשעות ארוכות ולא ידעתי לאן.

ערב שבת

לאחר סעודת ערב שבת שהיתה חגיגית במקצת בזכות הסדינים הלבנים שהורדנו מהמטות ופרסנו על השולחנות, הברכה על היין ועל החלות שאפינו… אחר כך היתה ארוחה שקשה לקרוא לה "יהודית" אך חברינו בני המקום לא ידעו להבחין בהבדלים… עבורם עצם ההמצאות יחד במבנה של הקהילה היהודית  בפירובץ ומעט שיעורי העברית ומעט השירים ששרנו יחד… היו הרבה מאד, זה היה מזון רוחני לכל השנה.

לכבוד חופשת סוף השבוע הגיעו למחנה אורחים רבים. ביניהם הורים של בני הנוער או ראשי הקהילה מבלגראד שבאו להנות מהדור הצעיר המבלה את הקיץ בחסות הקהילה. שולחן מכובדים מיוחד הוכן עבורם בחדר האוכל. חשתי שאנחנו האורחים מישראל או ממקומות אחרים, אנחנו רק תפאורה. פאבלה לקח את הגיטרה מישה ניגן במפוחית פה וניגונים פרצו אל תוך הלילה כשבני הנוער והזקנים שרים ביחד. הם שרו בשפתם כמו שאצלנו שרים את "השירה בציבור" הם היו "יחד" ואני הרגשתי מאוד בחוץ, חשתי בודדה וחיפשתי את ליסה כדי לשבת לידה ולהרגיש קירבה. אבל את ליסה לא ראיתי ליד שולחן האוכל.

לאט לאט התחילו להתגנב ניגונים מוכרים בתחילה היו אלה "יבמבומים" חסידיים ואחר כך התחילו ניגונים עבריים כמו "הבה נגילה" ו"שאבתם מים בששון".. לאחר כמה שירים הייתה אתנחתא היה קצת שקט ומקצה שולחן המכובדים נשמע קולו הזקן של אויגן וורבר, ראש הקהילה, שר שיר עברי ופאבלה  מנסה להתאים מיתריו לקולו,  התקשיתי לשמוע את המילים או לקלוט את המנגינה ולחישה חזקה של פאבלה נשמעה לעברי "יעל, יעל בואי הנה.."  התקרבתי לשולחן המכובדים ועדיין לא הבנתי מה הם רוצים… פאבלה אותת לי בעיניו שאקשיב לראש הקהילה הזקן הרכנתי את ראשי והקשבתי ולאט התחלתי להבחין במילות שיר העמק "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל.."

הצטרפתי לשיר והתאמתי עצמי לקצב שלו וכך עברנו משיר לשיר שרק הוא ואני שרים שכן אלה היו שירים כה ישנים ובלתי ידועים לצעירים. שירים שהכרתי מטקסי יום העצמאות או שירים ששרנו בתנועת הנוער. היה איזה אור בעיניו ולרגע מקומי בתוך החבורה עלה. שאלתי את ראש הקהילה הזקן מהיכן השירים והוא צחק וסיפר שלפני המלחמה ה"היא" היה שייך להכשרה של ה"שומר הצעיר" קבוצת צעירים שהתכוונו לעלות לארץ ולהתיישב בקיבוץ בנגב, ואלה היו השירים ששרו. והוסיף משפט " אבל הרכבת שלנו עברה ואנינשארתיבתחנה.." אחר כך ישבנו הצעירים סביב ראש הקהילה הזקן והמזכיר ושוחחו שעות ארוכות אל תוך הלילה.

למחרת בארוחת הבוקר סיפר לי פאבלה, "דעי לך שזו פעם ראשונה שראש הקהילה קיים עם הצעירים שיחה כנה, עד כה התעלם מכל פנייה שלנו ואף פעם לא ענה לשאלותינו, אולי בזכות השירים נפתח לרגע, מי יודע. אולי יתן לנו סוף כל סוף לפתוח את המועדון של בני הנוער בקהילה".

שאלתי אותו: " יש לו בנים?"

"כן, יש. אך הם רחוקים מאוד מכל מה שקשור לקהילה היהודית ולמעשה אינם רואים עצמם יהודים אלא, הם חברי מפלגה טובים". לא הוספתי לשאול רק יכולתי להבין שמסתתר כאן צער גדול.

שבת

קשה היה להרגיש את טעם השבת בפירובץ או אולי בני הנוער האחרים חשו את השבת בעצם השינוי וההתכנסות יחד. לקראת הצהריים יצאו כמעט כולם לשייט במפרץ של הים האדריאטי, ואילו אני נשארתי בחדר וחיפשתי דרך לעשות לעצמי שבת. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחשתי שיש מקומות בהם השבת אינה מלכה ואיש אינו מתכונן לקראתה. הבנתי שאת השבת צריך "לעשות" המלכה הזאת, צריכה שיתכוננו לקראתה. יכינו כל שדרוש לקראת בואה ורק אז היא מופיעה. היא אינה נעשית מעצמה. ישבתי בחדר וקראתי ולבסוף החלטתי לצאת לטייל בסביבה הקרובה. יצאתי מתחום הוילה לעבר החוף שהוא למעשה רצועה דקה של חול וסלעי כורכר. אל המפרץ ירדו גבעות המכוסות בצמחייה המזכירה מאוד את צמחיית הכרמל. התחלתי לטפס על הגבעה וליהנות מעצי זית וחרוב גפן בר המפוזרת בין הטרשים והקוצים, הכל היה כל כך מוכר אך גם מוזר כי אף פעם לא ראיתי צמחייה עשירה כזאת בקרבה לים, טיילתי לאיטי בשדה בין הטרשים היורדים לים מהפריחה של צמחי הקיץ והכחול העמוק של הים.

לפתע מתוך קולות רשרוש המים שמעתי צליל נוסף. היה זה קולו של חליל בשיר מוכר לי היטב שיר שאמא היתה שרה בבית בינה לבין עצמה בזמן שתלתה כביסה או בישלה, או סתם בשעת שמחה. שיר  בספניולית  שאת הפזמון ידעתי לפזם היטב " אברהם אבינו פדרה קרידו, פדרה קרידו. לוז דישראל" (אברם אבינו אברם אבינו אור של ישראל). טיפסתי בעקבות המנגינה והבחנתי גם בקול עמוק ויפה המצטרף ושר. טיפסתי על הגבעה ועברתי מסלע לסלע ומשיח לשיח כאשר אני נאחזת בכל זיז או צמח כי שביל לא היה שם. לבסוף הגעתי לנקודה בה יכולתי לראות תחת עץ שיזף את ליסה יושבת על סלע ומנגנת בחליל צד לידה פתוחה מחברת שאבן מכבידה עליה לבל תעוף ברוח ובסמוך עומד צ'יצ'ו, זרועותיו שלובות על חזהו, עיניו עצומות והוא שר בקול עמוק וצרוד את השיר המוכר. עמדתי מאחורי השיח והצצתי. רציתי להצטרף אליהם אבל פחדתי. ידעתי שברגע שצ'יצ'ו יראה אותי הוא יגרש אותי ויוסיף כל מיני כינויים מעליבים. אבל לא יכולתי ללכת משם. נדבקתי לעץ. הם נדמו בעיני לרועים קדמונים היושבים תחת העץ ומשוחחים עם האלים.

הם עברו משיר לשיר. לפעמים הוא מפסיק ומתקן אותה, מדייק בטון, ולפעמים היא מפסיקה באמצע הניגון ושואלת שאלה כותבת אל תוך המחברת וממשיכה.

כך עמדתי שעה ארוכה והקשבתי והם היו שקועים בעצמם ובמוסיקה שלהם.

ליסה הפסיקה לכמה רגעים את נגינתה ושמעתי אותה אומרת לצ'יצ'ו, משפט מעורב בספרדית ובאנגלית:"הערב תשהבאב, טליה ופאבלובקשו שנכין שירים מתאימים" .

באותו רגע, חשתי גירוי קשה בשוק רגל שמאל שלי, כאילו איזה חרק מטפס עלי התכופפתי והכיתי בכף ידי. הרעש של הטפיחה על הרגל הכה סביב הרמתי את הרגל והדריכה המחודשת על העשב היבש יצרה רשרוש. ליסה וצ'יצ'ו הפסיקו לדבר והפנו את מבטם לכיוון העץ מאחוריוהסתתרתי. יצאתי ממחבואי לעברם כשאני מחייכת בהתנצלות, וחיכיתי לגידופיו של צ'יצ'ו, חשתי שפני מסמיקים וזעה יורדת ממצחי. "סליחה ליסה וסליחה צ'יצ'ו. הלכתי לטייל בסביבה ושמעתי את החליל נהנתי כל כך מהשירה, אז ישבתי מאחורי העץ כדי לא להפריע  והקשבתי בלי שביקשתי רשות. אני מבקשת סליחה."

ליסה פנתה אלי כשהיא מנופפת בחליל, "הי, יעל, טוב שבאת אנחנו מדברים על התוכנית לתשהבאב ולא מכירים את השירים אולי תעזרי לנו למצוא שיר על ירושלים."

עוד אני מנסה לענות והדוגמא הראשונה שעולה לי בראש היא "ירושלים של זהב" שלא היה ספק בליבי שהם מכירים, אם לא את המילים הרי לפחות את המנגינה. אבל אז התחיל צ'יצ'ו שהיה הרבה יותר זריז ממני לשיר בספניולית שיר עצוב שנשמע לי כמו שיר קינה. ותוך שהוא שר גיליתי שמילים רבות אני מזהה אבל אז ליסה כיווצה את מצחה כמי שלא מבינה את הדבר העומד לפניה, היו מילים כמו: " גלות דה ירשולים" או "חורבן דה זיון" או "עבודה זרה", "קורבנות" צ'יצ'ו שר בעיניים עצומות כמי שנמצא במקום אחר אפשר היה להבחין שהוא עומד לפני דמעות.

ליסה פנתה אליו ושאלה: "מה זה?"

צ'יצ'ו לא ענה לה בהתחלה, אבל כעבור רגע אמר "אני לא יודע מה זה אבל אני זוכר את זה שאבא היה שר בתשהבאב וכולם בכובבית הכנסת. אחר כך שרו את זה כשלקחו את הנשים והזקנות עם הילדים במשאית גז מהעיר שלנו."

אני חושבת שזאת קינה, אמרתי. זאת קינה על חורבן ירושלים ובית המקדש. אני לא מכירה את השיר אבל ברורות לי המילים, יש מילים רבות שהן לא בספרדית אלא, בעברית. בלשון התנ"ך והתפילה.

ליסה שתקה ואמרה, "את זה קשה לי להבין."

שתקנו. מסביב היה יפה כל כך הכל ירוק ופרחי פעמוניות מתחת לעצים. פה ושם גפן בר מלאה בעלים רעננים טיפסה על עץ וצ'יצ'ו עוד עמד בעיניים עצומות.

אמרתי לו אולי תחזור על השורות הראשונות ואני אתרגם לליסה. הוא החל לשיר ואני תרגמתי בשיתוף עם ליסה היא על הספרדית ואני על העברית תוך כדי תרגום ושירה נגלה לי סוף סוף הסוד שהטריד אותי מאז יום בואי המלה המשונה בהיגוי מלעיל מיוחד "תשהבאב" היא בעצם "תשעה באב" ולאותו ערב תכננו טכס קצר וקריאה במגילת איכה. ידענו שהדבר עלול ליגע את אלה שאינם מבינים עברית ולפיכך חיפשנו שירים וניגונים לירושלים:

"הקשיבו לקינה זו של עצב ויגון

על גלות ירושלים ואודות חורבן ציון.

בראות אלוהים כה הרבה עברות,

עבודה זרה וגלוי עריות,

לכל מחל, סלח הוא בזכות הקורבנות,

בזכות קרבן תמיד שעלה שם לרצון.

ביום אשר חדל בו, בטל בו התמיד,

נגזר כי יד אויבת, את ההיכל תשמיד.

לגבריאל ציוה אז אלוה, והגיד

רמץ אש בוערת להטיל על ציון."

אחר כך המשיך צ'יצ'ו לשיר שיר שנוהגים לשיריהודי סלוניקי וסיפר כלאחר יד שמשפחת אמו מסלוניקי ובנעוריו, נסע לשם ונשא לאישה נערה יהודיה סלוניקאית יפה שאהב , בלה שמה,  בעת שאספו את יהודי סלוניקי ברכבות לאושויץ, הוא נעדר מהבית, הואנסע  לפאריס לצורכי פרנסה, וכך הצליח להתחמק מהגירוש, במהלך שנות המלחמה הוא נדד וברח , הצטרף ביערות לפרטיזנים ושרד את המלחמה.

"נעולים בפנים שבוע

בקרון בהמות דחוסים,

יוציאנו לשאוף רוח

פעם בשלושה ימים.

אמא יקרה, הו אמא

בחלקך נפלה הזכות

במולדתך לגווע

בלי לסבול את הענות."

כך נקשר לו חורבן בחורבן ואחרי שצ'יצ'ו גמר את שירו, שרה ליסה ללא החליל את "על נהרות בבל" והפעם, הייתה לי הפתעה היא שרה זאת באנגלית. היינו עצובים. הסיפור של צ'יצ'ו הביא אלינו את החורבן קרוב קרוב. ליסה הציעה שנחזור למחנה ובדרך סיפרה סיפור קצר שקראה בספניולית על שני יהודים שהפליגו בספינה בים התיכון והנה פרצה סערה והספינה טבעה. כעבור כמה שעות הגיעו אנשים שהצילו אותם. הם שאלו אותם, איפה למדתם לשחות? ענו היהודים, לא למדנו אף פעם לשחות. תמהו השואלים ואיך בכל זאת החזקתם מעמד בלב הים. ובהדגימה בידיה את דרך הלימוד התלמודית בניפנוף ידיים ובפשיטת אצבעות המשיכה אמרו היהודים: דיברנו ודיברנו ודיברנו וכך צפנו על פני המים."

צחקנו  וצ'יצ'ו אמר הנה שלושה יהודים אנחנו ולשלוש שפות אנחנו זקוקים כדי לדבר, מדברים ומדברים וכבר עבר היום. דבריו אלה הביאו אותי להעיז ולשאול את ליסה שאלה שרציתי לשאול מהיום הראשון.

"ליסה, אמרת שגדלת כלא יהודיה אז, איך קיבלת את השפה הספניולית, הרי זו שפה שמדברים בה יהודים בלבד, איך הגעת לפה, בכלל."

ליסה צחקה ואמרה תוך שהיא תולשת עלים מהשיחים ממוללת ומריחה" כנראה ששום דבר לא מקרי. כדי לדעת שאני יהודיה ולהגיע למחנה נוער הייתי צריכה לאהוב שפות להרחיק וללמוד ספרדית באמריקה הלטינית ובספרד, יום אחד כשישבתי בספריה של אוניברסיטת מדריד ועבדתי על לימוד השפה מתוך קלטות של שירה עתיקה. נפלו לידי שתי קלטות שמע ששאלתי אותן להקשבה בחדר שלי.  הקשבתי להן וידעתי שזו ספרדית אךמעט מאוד מילים הבנתי, חזרתי לפרופסור פרדיננד ד'אלפונסו המורה שלי לשפה והוא צחק ואמר שזו הג'ודיאו-איספניול. זו השפה הספרדית של ימי הביניים בה היו מדברים הספרדים וגם היהודים שחיו בה מאות שנים עד אשר גורשו ממנה בשנת  1492,  היהודים עזבו ולקחו איתם את השפה ההיא. רק הם מדברים בה עד היום ובכל מקום בו הקימו קהילה יהודית באירופה הם לקחו איתם את השפה מספרד ..הוא הסביר לי שזו שפה ספרדית עתיקה משולבת בהרבה מילים מהתנ"ך ומהתפילה. כאשר  חזרתי לקראת חג המולד הביתה  לניו יורק, אמי שאלה אותי בזמן סעודת החג, איך היה במדריד ואיך מתקדמת עבודת המחקר שלי , סיפרתי למשפחתי את סיפורן של הקלטות המיוחדות שמצאתי  ושאני מאושרת לשלב עבודת מחקר בשפה יחד עם עבודת מחקר מוסיקלית כי אני חוקרת את הרומנסה הספרדית אלה שירי עם ספרדים שיהודים לקחו אותם לגלותם ושימרו אותם במקומות שם התיישבו והבטחתי לנגן ולשיר להם מייד לאחר הארוחה.

ליסה הפסיקה לרגע את שטף סיפורה, עצרה והמשיכה ללכת עוד כמה צעדים ואנחנו הלכנו משני צידיה, מחכים להמשך הסיפור.

" ואז להפתעתי קרה משהו בלתי צפוי. במקום שאזכה לתמיכה ועידוד, כי בני משפחתי עודדו אותי כל חיי לא לוותר על לימודי והתקדמותי בנגינה בחליל צד, סבי עזב את החדר באמצע הארוחה וכששאלתי את אמא מה קרה ובמה הכעיסו אותו דברי ,באמצע סעודת חג המולד סיפרה אמי לאחותי ולי ולשאר האורחים  שאביה הגיע לאמריקה מאוקראינהשהוא צאצא למשפחה יהודית חסידית ענפה ולאחר פוגרום שנעשה ביהודי העיירה ומבית אביו איש מלבדו לא שרד החליט לעזוב את עברו היהודי ואת אירופה, ולהתחיל חיים חדשים במקום חדש עם זהות חדשה.

שוב עצרה ליסה את הסיפור כמי ששואפת אויר לריאותיה והמשיכה:

"וגם אמי, לא ידעה על זהותה כיהודיה עד שיום אחד מצאה בעומק הארון ספר ישן באותיות לא מובנות וסבתא סיפרה לה שזה ספר תפילות של יהודים, החפץ היחיד שנשאר מהעולם ההוא.  כשסבא חזר לשולחן  לאחר שנרגע מהתרגשותו וכעסו, הוא אמר שכנראה זה העונש שלו על שניסה לברוח מהגורל."

– אז איך הגעת דווקא לפה? שאלתי אותה.

" כעבור שבועיים בזמן הבחינות ראיתי על לוח המודעות מודעה מטעם ארגון הסטודנטים  המזמינה סטודנטים יהודים המעונינים להצטרף ולתרום מידיעותיהם למחנה קיץ יהודי ביוגוסלביה. מיד פניתי וסיפרתי על כישורי כמנגנת וכחוקרת לשון ספניולית והם קיבלו אותי."

ליסה הפסיקה לרגע בדיבור ועברה לדבר עם צ'יצ'ו וכשהיא מסבירה ומספרת את השיחה ביננו. הוא הינהן בראשו כמי שיודע כבר את מרבית הפרטים.

ושוב פנתה אלי והשלימה, עכשיו המפגש עם המחנה ועם צ'יצ'ו הוסיף הרבה מאוד לידיעותיי על לוח השנה היהודי ולמחקר בו אני עוסקת למדתי מצ'יצ'ו רומנסות שלא שמעתי עד כה וכנראה נשמרו פה בתוך קהילות שהתיישבו בבלקן מאז גרוש ספרד. עכשיו אני גם יכולה להבין איך הרומנסות והשירים היו קשורים במעגל החיים היהודיים. מי יודע, אולי עוד אקבל דוקטורט על חקר השירים האלה" ליסה פנתה אלי וחייכה את אחד החיוכים הגדולים שלה הצמה זרוקה לה על הכתף וחליל הקסם שלה כמו מטה רועים על הכתף השניה.

ערב תשעה באב

באותו ערב, שהיה גם  מוצאי שבת וגם ליל תשעה באב, ישבנו על מזח שפת המפרץ חבורה של דוברי שפות רבות עם דבר אחד משותף, שכולנו צעירים יהודיים  ושרנו תחילה את "ירושלים של זהב" ואחר כך את "על נהרות בבל" ואחר כך הקשבנו לקולו של צ'יצ'ו וחלילה של ליסה ששרו לנו "קופלאס" לתשעה באב, בהמשך הערב שמענו על שלושה חורבנות, חורבן ירושלים, חורבן ספרד וחורבנות של יהדות אירופה וכמו מים המתערבים במים, קשה היה לנו להפריד אלה מאלה.

עברו ימי המחנה הסוערים והנעימים ואנחנו התפזרנו איש למקומו ואני הרגשתי איך יש      בתוך הלב שלי מקום ליהודים מכל הצורות ומכל המקומות.