הסימן היה מותה של לידי הכלבה

יהדות בלגרד – ויקיפדיה

זה היה יום ראשון בחודש אפריל, יום יפה ואביבי בעיר בלגרד, עיר הבירה של סרביה. מסביב העיר רגשה. מזה כמה ימים הגיעו שמועות שקבוצת קצינים הורידה את המלך הסרבי הצעיר בן השבע עשרה וחתמה במקומו בוינה על חוזה כניסה לברית עם הגרמנים.

באחד הימים, כאשר חזרה אנה מבית הספר דרך כיכר העיר ראתה אנשים רבים מאד צועדים במעגלים בכיכר בידיהם דגלים גדולים והם קוראים יחד קריאות : "טובה מלחמה ולא חתימה" או "טוב למות ולא שיעבוד". אנה התרגשה מאד ורצה הביתה לספר לאמה לשאול:

-"אמא למה האנשים צועקים בכיכר?"

-"אנה, אני לא מרשה שתלכי שוב לבדך דרך הכיכר" השיבה אימה בעודה מנגבת ידיה בסינורה והולכת לחדר הסמוך ומסובבת את כפתורי הרדיו הגדול כדי לשמוע חדשות.

-"אבל אמא למה הם צועקים, מה זאת "חתימה"?"

-"חתימה זה חוזה שחותמים שני צדדים, או שני עמים בו הם אומרים שבמקרה של מלחמה הם ילחמו יחד נגד האויב המשותף"

-"איזה עמים, אמא?" שאלה שוב אנה. כשהדברים הולכים ונשמעים מסובכים אמא מקשיבה בכל רגע אפשרי לחדשות והעיניים שלה אדומות וכל פעם היא אוסרת עליה משהו חדש.

-"הגרמנים והסרבים" השיבה אמה כמעט בהסח דעת.

-"אבל נגד מי, מי האויב?" שאלה שוב אנה כשהיא מנסה לדמיין איזו דמות יש לאויב

אמא לא ענתה לה היא הלכה שוב לכוון המטבח כדי להכין את ארוחת הצהריים.

אנה הרגישה שיש משהו לא רגיל ולא מובן באוויר וכנראה השנה לא תיסע כל המשפחה לחוף הים בקיץ. היא יצאה לחצר הסגורה של הבית וחיפשה את ליידי כלבת הזאב שלה שנמנמה מתחת לשיח בחצר. היא ישבה ליד הכלבה שהניעה לעברה את הזנב בעצלתיים. ליידי הייתה כלבה גבוהה וגדולה כשעמדה על שתי רגליה האחוריות הייתה גבוהה יותר מאנה ואת אנה הדבר לא פעם הטריד מאד. נדמה היה לה שהיא קטנה מדי לגילה.

   לפני כחמש שנים הגיע ליידי לבית משפחת פאפו. אבא הביא אותה בתוך סל קניות מקש ארוזה בתוך שמיכת תינוק ישנה וכל גודלה כדור צמר רך. מאותו רגע שהגיעה החלו הילדים לשחק איתה ונוצר ביניהם קשר אהבה. אנה בילתה מאז את רוב שעות אחר הצהריים עם לידי כאשר מדי פעם היא מאלפת אותה לתעלול או תרגיל אחר. אנה ואחיה בנו ללידי בית בחצר ובו הייתה הצלחת שלה שבה הייתה מקבלת ארוחותיה. אחת ליומיים היו הולכים אנה וגורן לקצב בקצה הרחוב שהיה שומר עבורם חלקי בשר שאי אפשר היה למכור אותם לארוחות אדם. אמא היתה מבשלת את הבשר והעצמות בסיר גדול במיוחד ומכינה את ה"מרק" המיוחד לליידי. לכן אין פלא שהיא כה גדלה והתפתחה ופרוותה הבהיקה מנקיון ובריאות.

אנה ישבה על אדמת החצר על יד שיח הורדים המטפס כל הדברים האלה חולפים בראשה, ליטפה את ראשה של הכלבה וחיכתה לגורן אחיה שיחזור מבית הספר. למרות שנוהג היה להציק לה משום שהיא ילדה ומשום שהיא אחותו קטנה ובגלל שיש לה נטייה מעצבנת להשתתף במשחקי הבנים יותר מאשר משחקי בנות, היא חיכתה לו הפעם ליד ליידי מקווה שתהיינה לו תשובות טובות יותר מאלה של אימה.

מבחוץ נשמעו קולות ורעשים שהגיעו מרחובות סמוכים ורחוקים ואפשר היה להבין שאנשים רבים הצטרפו לכיכר ולרחובות המקיפים אותה ומביעים דעתם בקולות צעקה. לפתע התרוממה ליידי מעל מרבצה וגרגרה תוך כדי הילוך איטי לעבר דלת החצר, זה היה הסימן שגורן וחברים שלו נכנסים לחצר וכך אמנם היה. גורן נכנס עם חבר שיחד היו נוהגים לצאת לשייט וחתירה בנהר ויחד התכוונו ללמוד באוניברסיטה לימודי הנדסה. גורן ליטף את ליידי כמעט בהסח הדעת והמשיך את שיחתו עם מישה חברו. מדבריהם הבינה אנה שצפוי גיוס לצבא הסרבי כדי להגן על המולדת ואולי גם מישה לוי וגורן פאפו צפויים להתגייס. קשה היה להבין אם הם עצובים או אולי להוטים להיות גדולים ולצאת לצבא. אבא של אנה וגורן קצין בצבא הסרבי והמדים היפים שלו תלויים בארון על קולב מיוחד ויש גם קופסאות קטיפה במגרה שם מצויות המדליות שלו מתקופת שרותו במלחמת העולם הגדולה. הוא תמיד מספר בגאווה שמשפחת פאפו יושבת בסרביה דורות רבים ומשרתת בנאמנות את ארצה, משום כך נפגע גורן מאד כשלא אישרו את קבלתו לאוניברסיטה בטענה שיש מספר מקומות מצומצם ליהודים. גורן הביא תעודות שאביו שרת כקצין בצבא הסרבי וכך התקבל ללימודי הנדסה.

מישה, למשל, הוא הלך לכנסיה הפרבוסלבית שעומדת בקצה הרחוב והחליף את הדת שלו כי אבא שלו לא היה בצבא הסרבי אבא שלו מורה להיסטוריה בתיכון.

גורן חושב שדת זה בכלל דבר לא חשוב בעולם המודרני ושיום יבא ולא יהיו יותר דתות. אנה לא הבינה בכלל מה זה חשוב. אבל היא ידעה שההורים שלה התחתנו בבית הכנסת הגדול של בלגרד לשם הולכת המשפחה בשמחות משפחתיות כמו חתונות ובר מצווה,פעם בשנה ביום הכיפורים. באותו יום אבא ואמא לא אוכלים ולא שותים אבל לגורן הם מוותרים ואנה עדיין קטנה מדי.

בינתיים ליידי חזרה לרבוץ על ידה והיא המשיכה ללטף את ראשה הרך ואחר כך נכנסה הביתה לקריאתה של אימה. אנה לא רצתה לשאול שאלות בנוכחותו של מישה כי חשה שיצחקו עליה. אך מהדברים ששוחחו בינהם גורן ומישה בזמן הארוחה הבינה אנה שכעסם של האנשים בכיכר הוא נגד הגרמנים ונגד אלה שרוצים להצטרף אליהם. ובאמת גורן אמר שצריך להצטרף לצבא ולהלחם נגדם. אמא שעמדה וגבה אל השולחן ורכנה מעל הכיור אמרה לו שהוא מדבר שטויות הוא צעיר מדי ומספיק אם יגייסו את אבא.

למחרת היה כתוב בעיתון שהמון רב שבר את החלונות בשגרירות הגרמנית ובמוסדות גרמניים שונים. בעיתון גם היה כתוב על גיוס אנשי מילואים לצבא. בערב, בשעת הארוחה, אמא של אנה אמרה שיש ל"זה" ריח של מלחמה. אנה שאלה איזה ריח יש למלחמה אבל אף אחד לא ענה לה. לאחר הארוחה הלכה לחדר שלה, חיבקה את ליידי ונרדמה איתה.

   לא עברו ימים רבים, בדיוק שבאויר התחילו להרגיש את בוא האביב ומדי שנה מזכירים היו בבית את חג הפסח המתקרב, ומתחילות הכנות לקראתו, היו נוהגים להוציא לחצר השימשית את כל הרהיטים ולסייד את הבית, קונים בגדים חדשים..זה החג השני אותו היו חוגגים בבית משפחת פאפו ובדרך כלל השמחה בו היתה מרובה בזכות המאכלים המיוחדים שאימא הייתה נוהגת להכין ואומרת שכך הייתה נוהגת סבתא להכין בחג. בדיוק אז הגיע בוקר אחד שליח ובידו מעטפה עבור אבא של אנה. מאז אותו יום שליח ומעטפה בידו היה אות לבשורה רעה. ליידי גם כן חשה זאת משום שהיא לא הפסיקה לרגע לנבוח על השליח מרגע שקרב לשער החצר, ליוותה אותו בנביחות כשמסר את המעטפה ועד שעזב את החצר כל עוד נפשו. הילדים פרצו בצחוק ברגע ששער נסגר אחריו ושחררו את האחיזה בקולר שלה. הצחוק והחיבוקים של ליידי קפאו באותו רגע שראו את עיניה האדומות של אמא והדמעות שהחלו לזחול מעיניה כך נודע להם שאבא יוצא למחרת לשרות מילואים ארוך בצבא הסרבי.

   למחרת בבוקר עוד לפני שהעיר השחר העיר אותם אבא, לבוש מדים ולמרות החגיגיות שבלבוש היתה בפניו ארשת בלתי מוכרת. העינים של אמא היו נפוחות ואדומות מחוסר שינה ומבכי. ניכר היה שכל הלילה לא ישנה והתקשתה להסיר דאגתה.

   בשניים באפריל 1941 עמדו בשער החצר בפעם האחרונה כל ארבעת בני משפחת פאפו ונפרדו בחיבוק בזה אחר זה מהאב. האב ביקש מגורן שישגיח על אמו ועל אנה אחותו וחיבק אותו חיבוק ארוך. רק ליידי הכלבה הסתובבה בין הרגליים מכשכשת בזנבה מלטפת בלשונה הארוכה את נעליו של האבא ואחר כך ניצמדה לאנה שהתכופפה וחיבקה אותה והשתמשה בפרוותה של הכלבה כממחטה או מגבת לשפע הדמעות המבישות שפרץ מעיניה לבושתה אבל הפעם לא היה איכפת לה שגורן לא הזיל אף לא דימעה אחת.

החיים במשפחת פאפו לא היו עוד כבעבר. הרדיו והעיתונים היו מרכז ההתענינות. בשעות הערב אסור היה לצאת לרחוב או לחברים. בבית נשמעו מילים חדשות כמו "נאצים", "פאשיסטים", או "מחנות עבודה". אנה הרגישה שהעולם השתנה. בגינה פרחו פרחי האביב אבל בבית היתה דאגה.

   יום אחד, היה זה כמעט שבוע מאז שאבא יצא לצבא. אנה השכימה לקום כדי לצאת לשיעור עזרה ראשונה לילדות. היא סרקה את שערה הארוך לשתי צמות ארוכות ויצאה להביא לאמא מתיבת הדואר שבשער החצר את העיתון ביומי: "פוליטיקה". בדרך מהחצר הביתה פתחה אנה את העיתון וראתה כותרת באותיות ענק "גרמניה הכריזה מלחמה על יוגוסלביה" וכותרת שניה: "מפציצים גרמניים בדרך לבלגרד".

אנה רצה לכוון הבית כשהיא קוראת לאמה בכל כוחה: "אמא, אמא, מלחמה..מלחמה…" והיתה בה התרגשות שלא ידעה את פשרה מלבד התחושה שידיעה זו תזעזע את אמה. בבית, אמא כבר קמה גם היא מהמיטה ותוך העמדת הקומקום לכוס תה רכנה מעל תיבת הרדיו הגדול לחדשות של השעה 7:00 ולפתע פרצה מנגינת ההמנון הסרבי לתוך הבית וזה היה כבר סימן שמשהו בלתי רגיל עומד להתרחש… צמרמורת פחד עברה לאורך כל גוה. על פניה של אמה היא ראתה הבעות מתחלפות של דאגה ופחד וריכוז לקראת החדשות. מהרחוב נשמעו קולות של אנשים רבים. ליידי יצאה וישבה ליד השער, אנה חצתה את החצר בריצה ויצאה לרחוב שם עמדו אנשים רבים וזקפו ראשיהם לשמיים ליידי הסתובבה בין האנשים המתקהלים ובעוד הם עסוקים במה שלמעלה מהם היא הרכינה ראשה וריחרחה בין הרגליים והשמיעה גירגור נמוך ומאיים כאילו אמרה: "משהו מוזר מתרחש מסביב"… תוך שניות ספורות נראה להק אוירונים בשמים הטסים בראש חץ וממלאים את האויר ברעם מנועים. היו אנשים שמחאו לעברם כפיים. אנה, ילדה בת 13 עם צמות ארוכות הנופלות על גבה החלה לרוץ בין האנשים ולקרא: "מה אתם עושים זאת מלחמה, אלה הגרמנים…" אבל אף אחד לא התייחס לדבריה ברצינות. אמה רצה אחריה תפשה בכתפה והחזירה אותה הביתה כשליידי משתרכת אחריה.

מאותו יום גורן ואנה לא חזרו ללימודים סדירים. כעבור שעות ספורות אמא הורידה אותם למרתף שהכינה עוד קודם. ואז הבינה אנה שעבודות הנקיון לקראת החג היתה גם כיסוי לנקיון המרתף וארגונו מחדש לימים הקשים הצפויים. בשעה הקרובה החלו להשמע קולות הפגזה מרחבי העיר. מישה החבר של גורן הגיע לפנות ערב מבוהל, מלוכלך כולו ובידו תיק קטן וסיפר בהתנשפות: "העיר בוערת! כל החלק הדרומי של בלגרד נהרס. ניסיתי לחזור לבית שלנו לקחת משהו ששכחתי ולא יכולתי להתקרב…אש. הרובע היהודי הישן של העיר נמחק תוך שעות ספורות…כאילו מישהו כיוון את המטוסים של הגרמנים להפציץ דווקא את הרובע של היהודים. כל בית ובית נפגע…" ומישה לא התאפק ופרץ בבכי. אנה שמרה את הדברים בליבה וחשבה: "אולי, אולי באמת מישהו כיוון.."בדימיונה החלו להצטייר דמויות אפשרויות של מרגלים כמו בספרים שמסתתרים ופוגעים מבפנים. באותם רגעים היא לא ידעה ואף אחד אחר לא שיער שאמנם הסתתרו בתוכם "מרגלים" שעשו את העבודה לגרמנים.

יהדות בלגרד - Wikiwand

אמא של גורן ואנה שאלה את מישה: "מישה, ואיפה אבא ואמא?" ומישה ענה :"אחרי המהומות האחרונות אבא החליט שהם יסעו לתקופה קצרה לסבתא שגרה בסרייבו." מישה הוסיף "נראה כאילו הגרמנים יודעים בדיוק היכן מרוכזים היהודים, כי דווקא שם חיסלו רובע שלם עד היסוד. באתי להגיד שלום, למרות שחשבתי להישאר בעיר ולסיים את שנת הלימודים, יש לי הרגשה לא טובה אחרי שראיתי את הבית והרחוב בוער אני אסע להרים." גורן ליווה את מישה לשער וליידי הלכה אחריהם. בדרך עוד הרבו לדבר ביניהם ואחר כך התחבקו חיבוק ארוך של פרידה.

   כעבור יומיים החיים בבית משפחת פאפו קיבלו שיגרה חדשה. בחודשים הבאים בבוקר מוקדם אנה היתה יוצאת עם ליידי לטיול קצר בחצר מביאה את העיתון הביתה. בדרך היתה קוראת את הכותרות ומביאה לאמה את העיתון תוך דווח מפיה על העיקר. אחר כך היו יושבים שלושתם במטבח שותים תה עם פרוסת לחם וריבה ומקשיבים לחדשות. באותם ימים החלו להרגיש גם את המחסור במזון. אמא היתה יוצאת פעם בשבוע לשוק או לחנויות שבעליהן הכירו אותה מימים טובים יותר ומביאה מספר מצרכים. לחם ירקות מסוימים גבינה וחלב מהכפריות שבאו למכור בעיר, טעמו של הבשר החל להישכח ומי שסבלה מזה מאד היתה דווקא ליידי שזה היה מאכלה העיקרי עד כה. מדי ערב היו גורן ואנה פותחים את שער החצר ומשחררים את ליידי כדי שתחפש בחושיה אוכל שמתאים לה. לפעמים ברגעים שהרעב היה מכרסם בבטנם והחדשות ברדיו והשמועות לא היו מעודדות היו משוחחים בינם לבין עצמם וחושבים אולי עדיף לשלוח את ליידי לדרכה, היא כלבה כל כך יפה אולי איזו משפחה תאמץ אותה, למה שגורל היהודים יפגע בה. ליידי הלכה ורזתה ומבטה הלך ונעשה עצוב ובכל זאת כל ערב חזרה מהשיטוטים לבית פאפו.

   כך עבר האביב כשהמלחמה מקיפה מכל עבר. הגיעו ידיעות שונות מאיזורים שונים של הארץ ואמא כל הזמן עודדה אותם בכך שהם משפחה מיוחדת מאות שנים מאז גירוש ספרד חיים בבלגרד והעובדה שאבא שבוי מלחמה גם היא עושה אותם שונים ומיוחדים. למרות ההתנגדות של האם גורן  נוהג להתחמק מהחצר לחברים מהם היה שומע פרטים על המתרחש בבתים ועל השמועות ברחוב. אנה היתה מחלקת זמנה בקריאה, כתיבה ביומן שלה ובעיקר משחקת עם ליידי ומאמנת אותה בקפיצות ורדיפה אחרי מקל שזרקה לעברה כדי שזו תחזיר לה אותה לידיה. ליידי כלבת הזאב היתה בימים אלה חברתה היחידה. אנה דברה אליה קראה לה כותרות עיתונים וגם בכתה אל תוך פרוותה כאשר גברו הגעגועים לאבא ולחברים מהכתה.

   בחצר האחורית שם תמיד צמחו הורדים שאמא טיפחה נבלו כל הפרחים ובמקומם צמחו עשבים שוטים ובתחילת החורף גם סירפדים דוקרניים. יום אחד יצאה אמא לחצר לפני שהגיעו ימי הקרה ואספה בעזרת מספריים את הסרפדים לערמה. לא זה לא היה לצרכי נקיון. בצהריים המשפחה אכלה סרפדים מבושלים כתחליף לתרד. הרעב היה כבר עמוק בגוף גורן שרזה מאד גידל זקן ונראה שונה לגמרי. אנה אכלה את תחליף התרד ליד השולחן ואחר כך הלכה להקיא בחצר כדי לא להדאיג את אמה.

   יום אחד חזר גורן מאחת הגיחות שלו החוצה, כולו חיוור מהתרגשות וסיפר שבעיר תלויות מודעות חתומות על ידי הגרמנים המודיעים שהם היום שליטי העיר והם מזמינים את כל תושביה היהודים של בלגרד לבא ולהתפקד במשרדי הגסטאפו בעיר. הוא גם סיפר שאצל חברו הטוב, סטאפן, אימו בקשה ממנו בעדינות שלא יבא יותר אליהם, "כי הימים השתנו…"

   בבית כבר היו מוכנים שלושה תרמילים לכל מקרה. אמא של אנה וגורן הכינה תעודות "מיוחדות" לגורן ובאחד הלילות הוא עזב את הבית כדי להצטרף לפרטיזנים ששמועות על פעולותיהם החלו להגיע לעיר.

*    *    *

מאותו רגע הדברים התרחשו במהירות. סבתא רגינה שעברה לגור  בבית משפחת פאפו, קיבלה את החדרים באגף הימני של הבית. בעוד המשפחה המורחבת מתחילה להסתגל למצב החדש, למחסור ולאוירה הקשה בעיר, הגיעה יום אחד "הזמנה" בידי שוטרים סרביים עבור הסבתא גברת רגינה רוביצ'ק להתייצב ב-9.12 במשרדי הגסטאפו, ומשם תשלח למחנה עבודה.

   אותו בוקר אמא ואנה ליוו את הסבתא שארזה תיק קטן ובו מספר חפצים ובגדי חורף חמים לתחנה שם עמדו משאיות וחיכו לנשים הרבות שהחלו להיאסף מרחבי העיר. אמא של אנה תמכה באמה והשתדלה לעודד אותה ולדבר איתה על העתיד. אולי בקרוב יפגשו כולם כי מה יש לגרמנים לעשות במחנה עבודה עם אנשים מבוגרים. ובכלל הגרמנים ידועים כעם תרבותי.. לאחר שסבתא עלתה למשאית, ויותר לא ראו את ידה המנפנפת לשלום, חזרו השלושה והכלבה לאיטם הביתה בשתיקה.

   במהלך היום הופיעו שני שוטרים סרבים לחצר הבית ומסרו לידי האם שתי "הזמנות" אחת עבור האם והשניה עבור הבת, עליהן להתייצב ב-12 לדצמבר במשרדי הגסטאפו. אותו רגע הסתיימה האשליה שיש יחס מיוחד כלפי משפחות המגויסים.

   עברו יומיים ובאמצע היום הופיעו שני חיילים גרמניים בפתח החצר, ושאלו איפה היתה גרה היהודייה רגינה רוביצ'ק. אנה הצביעה לכיוון הכניסה לחדרה ובאותו רגע ליידי החלה להשתולל היא נבחה והתרוצצה בריצה מהירה מצד אחד של החצר לצד אחר רצה ונובחת ללא סיבה נראית לעין. בין ליידי לבין החיילים הפרידה גדר שמנעה ממנה לקפוץ עליהם. אולם לפתע נעצרה, נסוגה מספר צעדים לאחור בקפיצה אדירה קפצה מעל הגדר ורצה לכוון החיילים. באותו רגע שלף אחד החיילים אקדח וירה בליידי היישר בראשה. הכלבה הפגועה עשתה סיבוב באויר ונפלה בקול חבטה על ריצפת החצר. קול צעקה חנוקה נשמע מגרונה של אנה שרצה לעבר כלבתה השרועה מדממת על הריצפה. עוד היא מחבקת את גופתה הדוממת והמדממת של הכלבה נכנסו החיילים לחצר לכוון חדרה של סבתא פתחו אותו עם המפתח שבידם מלאו בתיק חפצים שונים שמצאו שם, יצאו, נעלו שוב את הדלת שמו על המנעול חותמת ויצאו מהחצר מבלי להעיף מבט על הכלבה שהרגו או על הילדה השרועה באבלה.

   לאחר שחפרה בור וקברה בתוכו את ידידתה האהובה, חזרה אנה הביתה. היתה שעת אחר צהריים מאוחרת ואמה לא הדליקה כל אור. ישבה ליד השולחן והכינה רשימות באפלה. אנה פתחה ואמרה "אמא אנחנו מוכרחות לברוח. מה שעשו לליידי יעשו גם לנו" בקולה נשמעה בגרות שאינה אופיינית לילדה בגילה, אך ניכר היה שחשבה רבות על הדברים שאמרה. אמה ענתה בקיצור שבלתי אפשרי הדבר והיא מקווה שהדברים ישתנו.

   אותו לילה ארזה אנה תיק קטן ובו בגדים, מעט ספרים, תמונות של המשפחה מימים אחרים, מבלי להפרד מאמה כדי שלא תשנה את דעתה ועם אור ראשון עזבה את החצר לכוון תחנת הרכבת. היא החליטה להקשיב להזהרתה האחרונה של ליידי, ולא למות כמו כלב. בתוכה הבינה שסימן הוא שמי שיורה כך בכלב יורה גם באדם.

   למחרת, יצאה אמה של אנה, לבדה למקום הכינוס שנקבע לה מתוך הנחה שתגיע למחנה עבודה, אולם היא חברותיה הומתו בדרך במשאית המוות. אנה ניצלה ואת הצלתה היא קושרת עד היום, עם התנהגותה המיוחדת של ליידי הכלבה הנאמנה בבוא הגרמנים, לחצר בית משפחתה.

הסיפור לקוח מקבוצת סיפורים: מסע בארץ שאינה. ומבוסס על מסע ביגוסלביה בשנת 1976 . סיפורה של לידי הכלבה והצלתה של הנערה אנה, מבוסס על סיפור שסיפרה לי ג'ני לבל על הימים בהם בלגרד נכבשה

ואימה וסבתה נרצחו במשאיות הגז.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.