שואת יהודי הבלקן ושתיקת הבולגרים הניצולים

כמה מילים בעקבות יום השואה הבינלאומי ושבעים וחמש שנים לשחרור אושוויץ.

הסרט שעולה בימים אלה בסינמטק ובכבלים "היום שבו ניצלו יהודי בולגריה" ונעשה על ידי צפריר קוצ'נובסקי ומירי עזרא ומספר את הצלתם של יהודי בולגריה ב9 במרץ 1944 , היום בו כינסו 8000 יהודים בחצר בית הספר העברי בפלובדייב על מנת לשלחם לטרבלינקה והדבר לא עלה בידי המשטרה הבולגרית בזכות עמידה איתנה והתנגדות של אנשי מצפון כפאטריארכים הפרבוסלבים קיריל מפלובדייב וסטפאן מסופיה. האירוע הזה, מסופר באמצעות סיפור משפחתה של אשרת קוטלר וגבי אשכנזי.

הסרט מציג שני גיבורים המנסים לענות על השאלה דרך סיפורם האישי של שני גיבורים: אושרת קוטלר וגבי אשכנזי. הסיפור המרכזי הוא סיפורה של אשרת קוטלר וליתר דיוק, סיפורו של אביה. הסיפור מתרכז בסיפור החיפוש של אושרת קוטלר אחר המשפחה שהצילה את אביה בהיותו ילד. היא יצאה לדרך עם נתונים דלים ביותר, החיפוש הוא הסיפור שדרכו נחשפת המציאות ההיסטורית של אותם ימים. סיפורו של גבי אשכנזי, רמטכ"ל לשעבר ודמות ציבורית מוכרת וידועה, הוא משני. לפעמים לא ברור מדוע הוא חלק מהסרט.

ז'אנר החיפוש, של דמות ייצוגית מהדור השני או השלישי אחר מידע אודות ההורים ששתקו את חוויותיהם בזמן המלחמה והשאלה מדוע לא סיפרו, מוכר, הוא חוזר על עצמו אחת הסיבות היא כי זו הדרך הטובה ביותר דרך סיפור אישי לספר סיפור עם משמעויות קולקטיביות. כך בסרט "הנשכחים" המספר את סיפור השמדתה של יהדות יוגוסלביה יצאה אישה צעירה נכדתו של מוסלמי שהיה עד ולא התבלבל אלא, הציל יהודים ושילם על כך מחיר. https://www.youtube.com/results?search_query=%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%9B%D7%97%D7%99%D7%9D+%D7%A1%D7%A8%D7%98

במשך שנים היה ספק האם יהודי בולגריה הם "ניצולי שואה". היה ספק בהגדרה והיה ספק האם מגיעים להם פיצויים ואותה פנסיה נכספת האם מגיעה להם מגרמניה. האמת היא שלא נכנסתי לסוגיה הזאת, הסתפקתי בעובדה שבני משפחתי ניצלו. הסתפקתי בעובדה שהייתה לי סבתא והיא דיברה איתי ספניולית. לאימי, לא היו מקורות הכנסה. היא התאלמנה צעירה ועבדה אחר כך בעבודות מזדמנות ובקוסמטיקה ביתית. לכן, בשלב מאד מאוחר הבנתי שהסוגיה הזאת מטרידה אותה, האם היא ראויה לקבל כמו כמה מבני המשפחה וכמה מחברותיה פנסיה מגרמניה כניצולת שואה. אבל כאן מתעוררת שאלה שיש בה סתירה פנימית.

בילדותי, כאשר היתי שואלת אותה מה היה "שם" והאם הם היו במלחמה? רציתי לדעת, האם יום הזיכרון לשואה נוגע גם אלי אישית. רציתי לדעת האם אני חלק מהאתוס הלאומי. ועל פי התחמקותה של אימי במילים כמו: "מה שהיה שם, היה. והחיים פה, גם אם קשים הם יותר טובים" . ואריאציה אחרת היתה: "אנחנו לא ניצולי שואה, לא היינו במחנות, לא היינו באושוויץ" . בבית הספר לימודי ההיסטוריה של עם ישראל, ולימודי תקופת השואה, התרכזו באירופה המערבית ובמרכז אירופה , צפון אפריקה והבלקן לא נזכרו כלל. כאילו השואה לא נגעה בהם. כאילו ארובות טרבלינקה ותנורי הגז של אושוויץ מחקו גם את זיכרון היותם.

אך תמוהה ביותר שתיקתם של יהודי בולגריה ש50000 מהם שרדו והגיעו לארץ. השתלבו וגידלו משפחות לתפארת, אם כן מה סיבת שתיקתם? חלק מהתשובה מצאתי כאשר בקיץ 2009 פנתה אלי באחד מאירועי האמנות בירושלים הצלמת הנפלאה עליזה אורבך ואמרה מבלי לפרט (לימים הבנתי שזו היתה ציפורה לוריא חברתי שסיפרה לה) ששמעה שאני ממשפחה שעלתה לארץ מבולגריה ושאלה אולי אני מכירה ניצולי שואה מבולגריה. אמרתי לה שאיני מכירה, אך מן הסתם, אימי שנפגשת עם חברותיה בבית קפה בבת ים, תדע למצוא לה את הדמות המתאימה. המטרה שלה היתה לסיים עבודה על אלבום צילום שנקרא: הניצולים. שבו יש צילום פרוטרט של ניצול מכל אחת מארצות אירופה, הסיפור שלו בלשונו, וצילום משפחתי של כל משפחת הניצול עד אחרון הנכדים או הנינים. מסרתי לה את הטלפון של אימי, סיפרתי לאימא שעליזה אורבך תתקשר אליה. כעבור שבועיים שוב נפגשנו באירוע אמנותי ושאלתי:

נו, האם אימא עזרה לך למצוא את האדם המתאים?

עליזה ענתה: כן

ומי הניצול ?

אימא שלך. ענתה עליזה

אימא שלי אינה ניצולה ואני איני דור שני, אמרתי.

אימא שלך ניצולת שואה על פי כל הקריטריונים של "יד ושם" ענתה.

התקשרתי לאימי ושאלתי אותה על השיחה עם עליזה. כבר בשיחת הטלפון אימי החלה לספר סיפורים שמעולם לא שמעתי על החיים בבית ובסופיה בזמן המלחמה. על הגירוש לרוסה, עיר בצפון בולגריה שם שוכנו במחסן פחמים והסתתרו. על הרעב הבלתי פוסק ועוד ועוד. המפגש בין עליזה אורבך ואמא שלי, היה בעיני שיעור חשוב. עליזה אורבך, בנוכחות המלכותית והשקטה שלה, עם המצלמה והשאלות, הוכיחה לאימי שיש לה סיפור ולסיפור שלה יש חשיבות. היא קיבלה הכרה וההכרה חילצה מתוכה את הסיפור.

למותר לציין שמאותו רגע השתנו חיי. נזרקתי בעוצמה רבה להפסיק להתעלם, ולנסות להבין, מה מקומם של יהודי בולגריה בסיפור הגדול של יהדות הבלקן. ואכן, זה עשר שנים שאני הולכת וסובבת במרחב הבלקן, עולמם של יהודי ספרד מתוך רצון להבין, מי הם, מה היה אורח חייהם ולשונותיהם, לפני הרצח ההמוני של יהודי יוגוסלביה ויוון ולפני התנועה המיתית המופלאה של יהודי בולגריה לארץ ישראל.

אני מספרת זאת, כדי לנסות ולאבחן את שתיקת הבולגרים. שתיקת ניצולי הבלקן. בימים בהם אושוויץ היתה התגלמות הרוע המוחלט, מקור הפחד הקמאי, מקום הקבורה בעננים שמעל הארובות, מקור סבל והשפלה ליהודים, נראה היה שעצם העובדה שהם חיים ושלא נשלחו לשם, היא נס גדול ואל להם להיכנס לסיפור שאינו שלהם. אפשר להבין את גודל ההודיה מול גודל האסון. אבל, סיפורה של עליזה אורבך הפונה לאישה בשנות השבעים לחייה ואומרת לה: ספרי לי את הסיפור שלך. הוא העניין. ברגע שאנחנו מכירים בעובדה שיש ליהודי הבלקן כפרטים וחקהילה סיפור והסיפור לא סופר וניתנת במה. מתחילה הכרה ובעיקבותיה מגיע הסיפור גם לציבור. על כן, כל תקציב שיוקצב וכל סרט שיוסרט כדי לספר את העובדות ואת סיפורם של היוצאים מהכלל, הן המצילים, הפועלים מתוך התנגדות לרוב המשתף פעולה, כמו אנשי הכנסיה הפרבוסלבית והמטרופוליטים קיריל וסטפאן או, סיפורם של המיוחד ויוצא הדופן של הניצולים. ירד מעט מהשתיקה והמסך של הבורות וחוסר ההתייחסות המתמשך לסיפורה של יהדות הבלקן, עברה וסופה.

מחשבה אחת על “שואת יהודי הבלקן ושתיקת הבולגרים הניצולים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.