הירידה לקפריסין

פרק מנובלה בכתובים על מסע מהבלקן לארץ ישראל.

(פרק מנובלה)

1.

לאחר הצפיפות הרבה באוניה, לאחר ימים ארוכים בין בטן האוניה לסיפון, הלוך ושוב. לאחר האוכל העבש והמים המעטים בטעם לוואי, סוף סוף הגיעו עם אור ראשון לנמל בקפריסין. פמגוסטה כך הסביר להם המדריך. מואיז לבש את המעיל הכבד שהספיק לקחת מהבית, מעיל צמר וצעיף אפור שאימו סרגה לו עוד לפני המלחמה. האויר היה קר ורוח צפונית של ינואר החלה לנשב ולהכות בגבו. נשען על המעקה והתבונן במים שבאור הבוקר היו אפורים וברק ורדרד הופיע על הגלים. כל לילה חיכה לאור הראשון על הסיפון. רוב האנשים ישנו עדיין והיה שקט יחסי, אפשר היה לעמוד כמעט לבד על הסיפון ולהסתכל בים, לפעמים מישהו מהמדריכים או אנשי הצוות הציע לו תה, או ביקש את עזרתו להכין את הביסקויטים של הבוקר בתוספת ריבת אדומה מקופסאות שימורים של הצבא הבריטי. מים חמים שיש בהם תמצית עלים חומים והזכירו תה, זה היה כמעט מושלם. לפעמים הייתה מתפתחת שיחה שתמיד מתחילה ב"מאיפה אתה?" ואחר כך נשאלת שאלה בהיסוס "נשאר מישהו מהמשפחה שלך?" . אבל הבוקר הוא עקב אחר התקרבותה של האניה הכבדה, מכלית הבננות הזקנה שהתקרבה לנמל הגדול של פמגוסטה. כך אמר לו הקפטן האיטלקי, הם יעגנו בפמגוסטה. מואיז גלגל את השם המשונה על לשונו פמגוסטה פמגוסטה. ומתח את איבריו כמו בשעורי התעמלות בבית ספר, הידיים נמשכו למעלה מעבר לראשו ואחר כך צמצם את המותניים והניע אותן לצדדים פעם לימין ופעם לשמאל. הניע את הכתפיים לאחור והרגיש את השכמות שלו נפגשות אחרי גבו ואחר כך הניע אות הכתפיים בסיבובים לפנים והחל מרגיש את הדם זורם בתוך גופו. הוא אהב את התחושה של הגוף המתעורר את התנועות הראשונות של הבוקר , כבר שבועיים שהוא על הספינה הזאת, בין אלפי אנשים ומתקשה למצוא לעצמו מקום ולהניע את האיברים. אבל מה יש להתלונן כאשר אירופה מאחור בוערת וכלי השייט הבריטים מלווים אותם מאז יצאו מהים השחור ליד הדרדנלים לים התיכון. חמש ספינות מלחמה ליוו אותם כמו צללים מואיז לא יכול עדיין להתגבר על האכזבה שהכתה בו. למרות שהיה צפוי, כשהתקרבה ה"פאן" הזקנה לחיפה וכולם עמדו על הסיפון, בעולם חגגו את חג המולד והם יכלו לחגוג את השנה החדשה את 1948 כהתחלה חדשה בארץ ישראל, אבל המשחתות הבריטיות הפנו אותם מערבה.

לרגע היתה באנייה התרגשות וחרדה בעיקר אצל המבוגרים, היו כמה נשים שהחלו לבכות   שמא יחזירו אותם לאירופה. הייתה אישה רומניה, שישבה על שרפרף קטן בירכתיים התחבקה עם צעירה שנראתה כאחותה ומהמקום בו עמד מואיז שמע אותה אומרת בבכי:  אפילו קברים אין לי שם, שלושה ילדים קבורים בשמים. מהרמקולים נשמע קולו של הקפטן המסביר שה"פאן" פונה לאחור למחנות ההסגר בקפריסין וסיים את דבריו ב"להתראות חיפה, אנחנו עוד נחזור". דמעות חנקו את גרונו והוא חשש מהחולשה והאכזבה שניכרו בפניו.

פתאום המילה "קפריסין" נכנסה לשיחות, למחשבות, כאילו הייתה מושג או מקום ידוע מאז ומתמיד. צ'ומו  התקרב אליו והניח יד על כתפו הניח את ראשו ליד אוזנו של מואיז ואמר לו בלחישה. הבריטים מביאים אותנו למחנה פליטים עם גדרות ושערים לזמן לא מוגבל.

מאיפה אתה יודע? שאל אותו מואיז.

נכנסתי לגשר של הקפטן כאילו להביא להם הודעה מהרופא שיילד אישה במפלס התחתון של האנייה ושמעתי את השיחה.

מה קרה ליולדת שאל מואיז, והיטה את השיחה.

היא בסדר. היא איבדה דם רב, אבל התינוק בחוץ וכבר בוכה.

איך אתה יודע על המחנות?

הם קיבלו הוראות בקשר מהספינה הבריטית שמלווה אותנו כבר שלושה ימים .

מה אמרו להם?

שיעגנו בפמגוסטה ומשאיות תגענה לנמל ויעבירו את הנוסעים, זאת אומרת, אותנו, למחנות מעצר.

הם השתגעו? הם יצטרכו הרבה משאיות לכל כך הרבה פליטים, ענה מואיז.

אולי הצעירים ילכו ברגל?

צ'ומו אמר שלדעתו יקח כמה ימים כדי לפרוק יותר מ15,000 פליטים יהודים מהאניות לרציף.

מואיז חייך לעצמו הוא כל כך רצה ללכת ברגל. לנשום אויר נקי בלי אדי דלק וצחנת זיעה ושירותים.  אבל המילה "מחנות" גרמה לו לגירוי ודאגה. מישהו מהקבוצה הרומנית, אדם מבוגר , התקרב אליהם וללא הקדמות פנה אליהם בעברית עם מבטא יידישאי כבד: יש חדש?

צ'ומו ענה לו: כן, מובילים את האנייה לפמגוסטה ומשם למחנה של הצבא הבריטי.

עוד פעם מחנה? ספק שאל וספק ענה. מחנה עבודה, מחנה שבויים, מחנה ריכוז, מחנה מעבר. עוד מחנה?

לאחר שתיקה של כמה שניות אמר לו צ'ומו: הפעם זה מחנה מסודר של הבריטים. מכאן נגיע יום אחד לארץ ישראל.

מה זה מסודר? שאל הרומני. יהיה שם אוכל? יש בית חולים? יש שם רב ומוהל?

כן, יהיה אוכל מסודר. רב יש גם על האנייה, ענה צ'ומו.

מואיז הסתכל בו ולא הבין מאין שאב צ'ומו את כל המידע הזה, אבל ידע שאפשר לסמוך עליו, בכל מקום הוא מוצא דרך למצוא את מי לשאול ולמי להקשיב וחוזר כמו כלב עם הטרף בפיו. צ'ומו אומר שידע מוקדם מציל חיים .

למה אתה שואל על מוהל, שאל צ'ומו והישיר מבט לגבר הרומני שטמן ידיו בכיסיו להתגונן מהקור והעביר את משקלו מרגל לרגל כמי שאינו חש בנוח או אצה לו הדרך.

אישתי בהריון ועוד שבועיים צריכה ללדת ענה הרומני.

מה שלומה? שאל מואיז?

היא שוכבת למטה, הצביע הבחור הרומני למטה, מתחת לסיפון. היא שוכבת ויש לה כאבים, ענה, לאחר שהות קלה הוסיף: היא לא כל כך צעירה.

האם זו לידה ראשונה שאל צ'ומו.

לא, היא ילדה כבר שלוש פעמים. ענה הרומני ושתק.

אל תדאג הרגיע אותו צ'ומו, יש רופא על האנייה שמיילד ברגע זה אישה. תבקש ממנה שתחזיק מעמד עד החוף שם סביר להניח יש בית חולים או של הבריטים או של היוונים.  ובלי שהתבקש הוסיף צ'ומו, במחנה הזה, לא יורים באנשים ויהיה אוכל שיתנו לנו הבריטים.

מואיז חזר למעקה הסיפון והמשיך להתבונן באור הראשון הנוגע בגלים ואמר לעצמו מי יודע מה מסתתר מאחורי הסיפור של הרומני והאישה היולדת. הוא כבר ידע שכל אחד על האוניה הזאת הוא סיפור מהלך ואין סיפור דומה לאחר. ההפלגה בים התיכון הייתה נוחה, לא היו טלטלות קשות וגלים גבוהים כמו בים השחור. בים השחור, שפכו אנשים את נשמתם וחשו לא טוב ואילו כאן, הקור נסבל, המעיל והצעיף עומדים בפניו רק הרוח הבאה ממערב מכה בפנים.

יום חדש ושנה חדשה, היום ה1.1.48 ואני בכניסה לנמל שמעולם לא שמעתי עליו, כניסה לכלא במקום ירידה לחוף חיפה. רגשות השתוללו בתוכו והוא ידע שעוד מעט יקראו לו ולחבריו מהתנועה לעזור בארגון הירידה מהאנייה, טיפול בנשים והילדים. רגע אחרון לעצמו עם עצמו על סיפון האנייה לפני הירידה לנמל.

מבטן האנייה החלו לעלות ויותר אנשים עלו לסיפון. רובם התרכזו בחרטום האנייה הפונה לדרום מזרח , ומאחורי האנייה, נראו ספינות המלחמה הבריטיות שליוו את האונניה בימים מאז יצאו לים הפתוח. לפתע, כל הראשים והעיניים פנו לכיוון אחד, לכיוון שהחלה להראות יבשה. מואיז הבחין בראשי מנופים של הנמל והרגיש הקלה מסוימת אך לא הייתה בו כל שמחה. לידו עמד דויקו, חברו הג'ינג'י מסופיה, גם הוא מהחלוץ הצעיר ולבש את ה"מדים" של הנערים הבולגרים, סרבלי חקי  שנלקחו ממחסני הצבא האמריקאי לנוער הבולגרי שעלה בבורגס ללא ציוד או הכנה מוקדמת . גם מבטו התמקד בפס היבשה ובראשי המנופים ופלט: במקום חיפה קיבלנו קפריסין.

תיאה לוי גם היא מסופיה, עמדה לידם בסרבל חקי הגדול ממידותיה והוסיפה לדבריו של דויקו: אבל התקרבנו קצת. אולי נצליח מכאן לברוח לחיפה. מואיז הסתכל עליה וחייך, אף פעם לא ציפה מתיאה לוי נמוכת הקומה והביישנית שיהיו לה רעיונות כאלה. אבל אולי היא בטאה משהו שקינן בו. בינתיים אחת המשחתות הבריטיות התקרבה מאד לאנייה והם יכלו לראות את החילים האנגלים עומדים על הסיפון ואת קני התותחים מופנים אליהם. גדעון המדריך יצא מחדר ההגה ובידו שישה מוטות עץ עליהם מגולגלים דגלי ישראל ונתן לשלושה מהצעירים הרומנים ולשלושה בולגרים, לדויקו, למואיז ולתיאה, הם גלגלו את הדגלים והניפו אותם לעיני החילים הבריטים. נשמע קול בכי ומישהו התחיל לשיר את ה"תקוה" באותו זמן יצאו כל הפליטים והעולים על הסיפון עטופים בשמיכות ומעילים, צפו לעבר הנמל בחשש גדול והאנייה החליקה אל תוך הנמל שנראה גדול ופעיל. שתי אניות גדולות עגנו ליד הרציף ועוד ספינות משא נראו קשורות במרחק גדול יותר, בגבו של  הרציף נראו חומות גבוהות של עיר עתיקה מגדל פינתי וצריח. 

דויקו דחף במרפקו את צידו של מואיז ואמר תראה, אתה רואה שם את המשאיות החומות על הרציף?

מתוך ערפל אור הבוקר החלו להראות ולהתגלות משאיות צבאיות עם כיסויי ברזנט העומדות בשורה ומחכות.

אלה בשבילנו, אמר בלחש דויקו למואיז. מואיז הבין שאין מה לצפות ללכת כמה מאות מטרים ברגל. האנייה התקרבה לרציף ובו נראתה תכונה רבה, חיילים בריטים במדים מכותפים ברובים, נעו הלוך ושוב על הרציף צועקים לעבר החילים על האנייה המלווה.

דויקו עמד לצידו ואמר, מי יודע אולי הם מספיק שתויים לאחר מסיבת הנובי גוד שחגגו כל הלילה ונוכל למצוא דרך בריחה. מואיז לא ענה אבל ידע שמחשבה דומה עלתה בראשו. הוא חיפש את צ'ומו בעיניו וכשראה אותו הוא דיבר עם גדעון. שני חבלים הושלכו לרציף על ידי החיילים הבריטים שעלו על סיפון האנייה בחיפה ומאז הובילו אותה מתוכה לנמל פמגוסטה, לא לקחו סיכון שיהיה מרד מבפנים. עכשיו הם השליכו את החבלים וחיילים בריטים תפסו אותם מהרציף וריתקו את האנייה (קוממיות). ובו בזמן ראו את הפאן קרסשנט (עצמאות) מתרחקת ונקשרת לרציף חיצוני ועליה מצטופפים פליטים ביניהם כמה עשרות מחבריו.

גשר הושלך מהאנייה לרציף והוא ראה את גד הילב , מפקד האנייה יחד וורנר סלומון ירדו מהגשר לכיוון הרציף, מפקד השייטת שכבר זכו להכיר אותו כאשר השתלטו האניות הבריטיות על שתי ה"פאנים" ועוד ארבעה קצינים במדים שרד מבריקים שקיבלו ממנו את הפיקוד. 

במהלך ימי ההפלגה זכו מואיז וחבריו להעריץ את גד הילב. הדרך בה הוביל את האנייה, הדרך בה עידכן את הנוסעים כל בוקר וכל ערב היכן הם בים, ומה כיוון הנסיעה. בשעות הבוקר המוקדמות, הודיע על הכוונה לעגון בנמל פמגוסטה משם, עוברת האחריות על הפליטים היהודים לידי הממלכה הבריטית והוא הבטיח, שבין הפליטים יהיו גם אנשי הפלי"ם ושאר חברים מישראל שיעזרו להם להתאקלם ולעבור את ימי המחנה.

דיקו ותיאה עמדו לידו ודויקו בחושים החדים שלו אמר להם, תראו "הכלניות" עולים לאניה, עכשיו לא תהיה לנו, הבולגרים, עבודה. הם יעשו סדר על האנייה ויורידו את האנשים.

מי זה "כלניות" שאלה תיאה,

אלה חיילים בריטים עם כומתות אדומות שהביאו אותם מהארץ, לטיפול בנו עד שיכנסו למחנות.

מאיפה אתה יודע את זה? שאלה תיאה.

נו באמת, ענה לה דויקו, את לא סומכת עלי?

טוב, מאיפה אתה יודע, הפעם, שאל אותו מואיז.

ברגע שעלו החילים בחיפה על האנייה, התחברתי לחייל צעיר, ג'ינג'י כזה, ג'וני, שנראה שהוא מתגעגע לאימא שלו ולא ממש מתאים לו להיות כאן. ראיתי שהוא כל הזמן מתופף על חביות או כל מה שהוא יכול, אז שאלתי אם הוא מוסיקאי, הוא אמר שכן, ושבלונדון הוא חלק מחבורת ג'אז. אז אמרתי לו, איזה צירוף מקרים! גם אני מנגן ג'אז והוצאתי את החצוצרה שלי, וניגנו קצת יחד בערב כשכולם הלכו לישון.

באיזו שפה דיברתם? שאלה תיאה כשהתימהון לא יורד מהמבט בעיניה.

קצת באנגלית וקצת בספרדית והרבה במוסיקה. ענה לה דויקו

בראבו דויקו, תוכל להיות באינטליג'נס היהודי בקפריסין, אמר לו מואיז. עכשיו לך תבדוק איפה המחנות ומתי אנחנו יורדים מפה.

המחנות לא רחוקים, אבל הם מפחדים מכמות כזאת של יהודים. אתה יודע כמה יש כאן?

לא, אבל הרבה.

נרד מהאנייה סוף סוף ליבשה? שאלה תיאה.

הם אמרו שזה יקח ארבעה ימים כל יום יורידו קבוצה.

אז בטח אותנו , הצעירים ישאירו אחרונים, אמר מואיז.

לא בטוח, יכול להיות שירצו שנעזור להם. יש כאן בשתי האניות יותר מ15,200  יהודים רומנים ובולגרים, הם צריכים להתארגן, אמר דויקו בהיגיון שלו.

15,203 התערבה תיאה, בינתיים נולדו עוד שלושה תינוקות.

2.

הפעם האחרונה ששר עם חבריו התקווה, היתה בשבת בבוקר  בבית הכנסת בסופיה כאשר בית הכנסת התמלא מפה לפה לכבוד בואו של דוד בן גוריון. המדריך שלהם, גדעון העביר בקשר של החלוץ הצעיר שבן גוריון המנהיג הציוני, ממשיכו של הרצל יגיע מפלובדייב בשבת  לבית הכנסת. מעט מאד פעמים הגיע לבית הכנסת היפה של סופיה בדרך כלל לחתונות ולבר מצוות. בשמונה בבוקר הצטופפו חברי החלוץ הצעיר בחצר ליד העץ הגדול

וראו איך מתקבצים ובאים אנשי הקהילה אל בית הכנסת . בפינה עמדו ליאון ופסי הקומוניסטים עם שלטים, יהודים, בולגריה חדשה היא הבית שלנו. ובן גוריון לך לפלשתינה כאן הבית שלנו. דויקו נעץ בו מרפק והצביע על ליאון ופסי ואמר תראה מואיז, איזה בוגדים… מואיז לא ענה. אצלו בבית אחיו ליאון, שותה ונושא בלהט נאומים על עתידה החדש של בולגריה כמדינה קומוניסטית. מדינה שכל אזרחיה שווים ואין עליה מלך בוגדני. ליאון שתה רעקי שהיה מביא מהמכולת של שמלי בטרי אושי ליד השוק. מאז שחזר ממחנה העבודה, הוא יושב מדי ערב עם בקבוק במטבח ליד השולחן שותה ומדבר

ומזכיר את לנין וסטאלין והצבא האדום, את מפלגת הפועלים והעתיד החדש ליהודים.      

ואימא מבקשת שישתוק ולא יעיר את התינוקת שלו והגיע הזמן לנסוע ליפו שם סופיה וויקטוריה הכינו להם בית. ועכשיו הוא רואה איך החצר מתמלאת בכולם, לוי ואלטארץ ומשיח והלל ופארדו ופאסי ושמלי וקונפינו ועובדיה כולם באים לבושים חליפות שבת ומגבעות, מתעכבים ומדברים בהתרגשות, רבים מהם אינם מרבים לפקוד את בית הכנסת בתפילות ,אבל זה המקום לבוא אליו בעת הזאת.  מואיז צפה בהם נכנסים לבית הכנסת לתפוס מקומם באולם ביציע או בעזרת נשים וחיפש בעיניו את אביו, אולי יבוא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.