מי עצר את רכבות המוות בבולגריה  

קיריל וסטפן היו אנשי כנסיה אורתודוכסים בבולגריה בזמן השואה. קיריל היה ארכיבישוף בפלובדיב, ובימים שחוקק "החוק להגנת האומה" המקביל לחוקי נירנברג, הודיעה המשטרה ל־1500 היהודים להתכונן לקראת גירוש. אחר הצהרים הוטל עוצר בעיר, וב־10 במרץ אחר חצות ערכה המשטרה אקציה ואספה את יהודי העיר לחצר ביה"ס היהודי. למחרת בבוקר שלח קיריל מברק למלך הבולגרי, הודיע שאינו מקבל עוד את מרותה של הממלכה הבולגרית, ויפעל על פי מצפונו. הוא הזהיר את מפקד המשטרה בפלובדיב שהוא עומד לתת מחסה ליהודים בכנסיה ויצטרכו לאסור אותו כדי להגיע אליהם. קיריל פרץ את המחסומים בכניסה לביה"ס ונאם לפני היהודים. בצהרים הגיעה פקודה מהמלך לשחרר את יהודי פלובדיב לביתם. הגירוש נדחה.
באותה שעה בסופיה, נחתם צו גירוש לאלפיים יהודים בערי השדה, כשלב ראשון לפני הגלייתם לגרמניה. רבני העיר, אשר חננאל ודניאל ציון, פנו למטרופוליט סטפן וביקשו את עזרתו. סטפן פנה למלך, ביקש ממנו לבטל את הגזרה והזהיר שייתן מחסה ליהודי העיר בכנסיות. כשנודע לו שנעצרו שני הרבנים, שלח למלך מכתב ואיים שאם יישלחו היהודים, הוא ישכב על פסי הרכבת. גירוש היהודים מערי השדה ושילוחם ברכבות נדחה שוב ושוב. בספטמבר 1944 נכבשה סופיה בידי הצבא האדום, התחוללה הפיכה שבעקבותיה פסקו הרדיפות אחר היהודים.
בימים אלה מציינת הקהילה היהודית 75 שנה להצלתה, ויש מי שסיפר לי שהוקמה ועדה שתמליץ על הגשת בולגריה לפרס נובל לשלום. כך ישכיחו את הצד האפל של המשטר ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים.
בארץ מתנהל ויכוח שחלקו מבוסס על אגדת המלך והיהודים וחלקו על בּוּרוּת, איך ניצלה והאמנם ניצלה יהדות בולגריה. מה קרה, שמנע מ־48 אלף היהודים לעלות על הרכבות. איך קרה ש־11 אלף יהודי תרקיה ומקדוניה, בני אותן משפחות שחיו תחת אותו משטר בולגרי, הלכו למותם ואיש לא שרד.
על אבן שחורה בדרך לאוניברסיטת סופיה, לצידה של אנדרטה מכוסה זרי פרחים נובלים, מצאתי באנגלית ובבולגרית את הדברים הבאים: "באביב 1943, הודות למאמצים של חברי פרלמנט, מנהיגי הכנסייה האורתודוכסית, מנהיגי ציבור, אינטלקטואלים ואחרים, נמנע גירוש היהודים למחנות המוות של הנאצים ונמנעה השמדתם הפיזית של יותר מ־48 אלף יהודים. אנו זוכרים את ההצלה יוצאת הדופן הזאת וזוכרים יותר מ־11 אלף יהודים מצפון יוון וחלקים מיוגוסלביה, תחת הממשל הבולגרי, שנשלחו ונרצחו במחנה המוות טרבלינקה".
עמדתי משתאה. זו פעם ראשונה שראיתי באנדרטה כלשהי בבולגריה, מקדוניה או סרביה, הודאה כפולת פנים שיש בה צילה של הודאה באחריות של ממשלה מקומית לשילוח יהודים למחנות המוות. במשך שבעים שנות השלטון הקומוניסטי, נמנעו כל האנדרטות הרבות מאמירה מדויקת. בד"כ הסגנון היה כללי והיהודים הוזכרו כחלק מכל קורבנות הפשיזם: סרבים, צוענים ואחרים. האשם העיקרי ברצח הוא "הפשיזם", או הנאציזם.
לא הוזכר, ולו ברמז, חלקם של המקומיים. לפעמים בשל "אחוות העמים" היוגוסלביים – כיצד יאשימו הסרבים את הקרואטים, אחיהם למדינה החדשה, הקומוניסטית, בהקמת מחנות ריכוז ורצח יהודים, ולהפך. בעולם שהיו בו שני קטבים ברורים של טוב ורע, לא היה הרבה מקום לדיוקים, מספרים ותאריכים.
האנדרטה שראיתי, לא הוקמה לזיכרון היהודים שנספו, אלא להצלת יהודי בולגריה שנשארו בחיים. בפעם הראשונה לא מופיע ניסוח כללי, אלא מוזכרים המצילים וביניהם גם ראשי הכנסייה האורתודוכסית. בפגישה עם אירית ליליאן, שגרירת ישראל בבולגריה, למדתי שהושקע מאמץ גדול מצד ישראל ודיון ממושך עד שהגיעו לנוסח שהניח דעת כולם והכיל את חסידי אומות העולם.
הכיתוב על האנדרטה מזכיר את מקומם של אנשי הכנסייה בהצלת היהודים ונותן תוכן למילים הצלת יהודי בולגריה. הצלה שיש בה אור וגם הרבה צל.
פורסם בישראל היום / דעות/ 22.3.18

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.