הודו למתחילים. מסע

 —
1. שבת אחר צהרים בבית הקפה במלון Ashok. מחר נפרדים לדרכים שונות. יושבים סביב השולחן ועיתונאית צעירה  מראיינת את מאיר עוזיאל ואולי את כולנו כתבה על המשלחת.
סביב העיר הגדולה הומה ועוד לא צלחתי אותה. כל נער ישראלי יודע אותה ויודע לחצות אותה ואילו אני כמו מי שעומדת על חוף האוקיינוס וחוששת לחלוץ סנדלים ולהכניס למים הבולענים. מעט מאד כתבתי בימים האחרונים  העייפות הקיפה אותי.
2. לאחר שנפרדתי מחברי למשלחת, ממלון Ashok, הגדול כמו עיר קטנה, רצפתו שיש, והוא מוקף גן. גדול ויקר, אך שדלתות חדריו אינן נפתחות בקלות ושהשוערבכניסה מחופש כמו שועריו של אחשוורוש ואולי כך נראו בגתן ותרש. צבעוניים וחובשי תרבושים. לאחר שנפרדתי מסדר היום המאורגן והידוע מראש, יצאתי אל דלהי, העיר שאין לה התחלה ואין לה סוף ואין לה מרכז אחד. שלא כמו עיר אירופאית, אין לה קתדרלה במרכז והארמון  או המבצר מולה, מעבר לנהר. צריך, להתבונן בזרימה האינסופית של אנשים, מכוניות, ריקשות וקטנועים, צריך להבין שהרעש הנורא הזה, הוא שמייצר את הויפאסנה, את האשראם ואת היוגה. אני הולכת ומדברת לעצמי, מרגיעה ומבטיחה שלא אשוב על הטעות ואצא לבד למקומות לא מוכרים.
ידעתי שעלי לצאת מהמוכר והידוע, למגע בלתי אמצעי. בעזרתה של ראומה, פניתי לשרה ושניאור מבית חב"ד ושאלתי האם יש להם מקום לנוודת כמוני בדירת האירוח שלהם. פגשתי את משפחת קופצ'יק ומייד אהבתי. אי יהודי בעולם הודי. נקודת מפגש והפרדות. שרה בהריונה וחמשת ילדיהם מתרוצצים סביב כל אחד ועולמו, ריחות אפיה ותבשילים מהטבח שאינו מפסיק לפעול. בין המולת שיעורים להמולת ילדים ופתאום נפתחת הדלת ואיזו התרגשות, נער צנום הביא בתוך שקית, שישה אפרוחים כתומים צווחים מתוך אימה וכל הילדים סביבם, מלטפים, נוגעים ותוהים מה יאכלו והאם ישרדו את הלילה. ואכן באותו לילה מצאתי מקום לעצמי ולחפצי, בדירת האירוח הנמצאת במתחם בית הספר וגן הילדים. המקום היה לי עוגן. הרב שניאור אדום הזקן שהחיוך אינו נעלם מעיניו ואין רגע מנוחה תנועה אין סופית המדילה בין ימי החול וימות השבת בכל רגע אלה באים ואלה הולכים והשבת חייבת להיות המלכה והאם יהיה הנס שוב ושוב, האם בערב שבת יהיה מניין. האם בשבת בבוקר תתנהל תפילה וקריאת התורה מתוך התקבצות עשרה? מה יקבץ אותם לכאן? אותי, מביא הקידוש של ערב שבת הגעגוע .
3. השכמתי בבוקר לכתיבה ואחריה הליכה בפרק. בפרק הליכה קטן בין וילות שתוכנן ומתוחזק על ידי התושבים סביב  פינת חמד. הליכה וצי קונג וקולות הציפורים. הגננים עדיין עובדים על תכנון הגן. פינה חבויה בין בתים ממעמד עליון. עולם סגור.
הכניסה לדירת האירוח של חב"ד הוציאה אותי מבועת המלון. מבועת מראית העין אל המציאות אל המפגש האנושי.
בבוקר קבעתי פגישה עם ווסיף יאאר.משורר שהוא גם רופא. נפגשנו בלובי של מלון בשכונה שהיווה תפאורה שלא התאימה לנו ולשיחה. וואסיפ דיבר שוב על עבודתה של  הסאהיטה אקדמי שארחה אותנו במהלך השבוע בשעה שבאותו זמן התקיים פסטיבל "האותיות". פסטיבל שהזמין סופרים ומשוררים ומתרגמים מכל רחבי תת היבשת למפגש שנתי.
24 שפות מוכרות על ידי סאהיטה אקדמי  ביניהם הינדי, אורדו, תמהיל. קנאה. סנטאגי. בנגלי ויש להן את האותיות שלהן. מלבדן השפות האחרות הנחשבות לדיאלקטים. .2888 שפות מוגדרות כדיאלקט. דיאלקט יוגדר כשפה עד אשר יהיו לה אותיות המתאימות לדיאלקט. בתוך שיחתנו סיפרתי לו עד כמה התרשמתי מהמקדשים וצלינותם של המאמינים. וואסיף יאאר בחר לענות לי בכך שהסביר לי מדוע הוא אתאיסט. "  החיים כאן הם ללא בטחון. יש סבל רב. יש עוני. יש חרפה, פגיעה בילדים ובנשים ולכן קיימים המקדשים. אנשים  הולכים  יחפים אל המקדש כדי להגיע אל האל".
וואסיף חוזר  ומכנה עצמו אתאיסט ואינו אוהב את ריבוי האלילים. הפחד והסבל הם המוליכים אנשים לעבר ריבוי האלים. יש צורה לכל רגש לכל פחד. ייצוג לכל דבר  זה קל מאד אומר וןאסיף. שיחתנו נמשכת על תכנים אמנותיים. על שירה. במהלכה שאלתי אותו האם שירתו עוסקת גם בנושאים החברתיים שכה מעסיקים אותו, והוא ענה שלא. הוא מעדיף לכתוב שירי אהבה. הקשבתי, הפנמתי ואהבתי את האיש שמסמן לו טריטוריה של שפיות בתוך העולם הסובל.
חזרתי לשניאור , רציתי להתייעץ וללמוד איך הולכים כאן לבד.הרב שניאור, הבין את הבלבול שלי והוא משלח אותי. קחי טיסה וסעי מכאן , תראי את הודו. לאן? שאלתי. לרישיקש אמר. ואצלי כל הפעמונים צל צלו זכרתי את הסיפורים של חברים צעירים שהפכו את הודו לבית. רכשתי כרטיס לארבע וחצי אחר צהרים ונסעתי לשדה התעופה.
4. הבנתי שהגעתי להודו למתקדמים. אני צריכה להשליך עצמי אל המקום הזה. הנהר הזה. האנשים האלה.
בעלותי במדרגות מהנהר גוררת עצמי ואת התיק הכבד ראיתי שני אנשים בני גילי שנראו לי מדברים סרבית או קרואטית. פניתי אליהם. הם אכן מקרואטיה והחזיקו ביד אשכול בננות. ניגש אליהם גבר הודי גבה קומה שער זקנו ארוך ופרוע שער ראשו מלא ופרוע והשחור נבלע בשחור והוא ביקש פרי. גורדנה הציעה לו בננה אך הוא רצה תפוח. התנצלה שאין לה והוא התעקש. אדיבותה נגעה לליבי והתחלנו לדבר. מאותו רגע ליוו אותי עד שעליתי לקטנוע לעבר המלון. עצם נוכחותם בסביבה הרגיעה אותי.
5. הרב שניאור עורר בי את הסקרנות ואת האפשרות לפרוש כנפיים הרחק. רכשתי כרטיס ונסעתי. לשלושה ימים של הבלתי ידוע. בלתי מוכר. מגע בלתי אמצעי ולא מתווך. במהלך הצהרים חיפשתי את המרכזים המסחריים בשכונה המטופחת יחסית של דלהי. בדרך פגשתי פרה רובצת לפתחה של וילה. שומר שרוחץ את מכונית אדונו ופועלי בניין משתרעים על המדרכה ולא ברור האם בעיצומה או בסופה של עבודתם. ולא ישכח הרגע שנכנסתי לחדרון ובו מכשירים להוצאת כסף והמכשיר לא נענה. בפתח ישב עצום עיניים כנרדם שומר לבוש מדים. פניתי אליו לעזרה. הוא ביקש את הכרטיס העביר אותו ולפתע המכשיר נענה. הקשתי קוד וסכום כסף והכרטיס עדיין בידיו. נלחצתי. הכסף עמד לצאת המכונה השמיעה רעש והכרטיס עדיין בידו. הכסף יצא והכרטיס בידו. ביקשתי את הכרטיס והוא הסתכל בכסף כמי שמגיעה לו עמלה. הפעם לקחתי בתוקף את הכרטיס ויצאתי בלי הטיפ המיותר. אבל האירוע מלווה אותי במשך היום.
6. ועכשיו בשדה התעופה הפנימי יושבת ומחכה. וכמעט החמצתי את הטיסה כי לא ראיתי את ההתכוננות ליד השער. האיש שישב לידי זרז אותי לעבר השער.
נחתתי עוד בשעות יום ולאחר שעמדתי בתור המוניות נמצאה מונית שהביאה אותי בדרך מפותלת. דרך בתוך יער שעולה בהר ויורדת עד בתי כפר שהוא עיירה על קצה הזמן. ציינתי שם של גסט האוז מומלץ הנהג לא ידע איך להגיע. ציינתי שם אחר שהוא מעבר לגשר ללא אפשרות כניסה למונית. חצינו את הגשר ברגעי השקיעה, אור אחרון של היום, חצודי אור על המים, עברתי עם הנהג בהליכה מהירה כאשר סביב נשמעת תפילת הפוג'ה על נהר הגנגס. בדרך לרישיקש ראיתי הרבה אפיקים יבשים ומראה הנהר זורם המלא חיים והשתקפויות נחרט לי למרות ההליכה המהירה.
עלייה במדרגות תלולות במעלה הגסט האוז לחדר דל  ומדכא ושירותים מאולתרים ללא מפתח. החזיר אותי החוצה אל הרחוב. רחוב מואר מפנים חנויות. ממכר תכשיטים ומזכרות וצעיפים ובדים. אל הגשר החשוך וממנו למעלה הרחוב. במהלך ההליכה  הקשתי ל"בוקינג" ובחרתי מלון שלא ידעתי עליו דבר מלבד ההמלצה האינטרנטית. מסתבר שהמלון רחוק. מאותו רגע קיבלתי טלפונים הייתי בבחינת שבויה של בעל המלון. לפחות היתה כתובת.
נער שמכר בחנות נענה לבעל המלון בטלפון וטרם הבנתי דבר, באופן טבעי, הוציא מפתח ממגרת השולחן ופנה לקטנועים החומים ברחוב ובדק לאיזה מפתח יענה הקטנוע. הוא מצא אחד מהם והציע לי לעלות,    הציע לי לשבת מאחוריו  ולעלות במעלה הרחוב הראשי שאין בו תאורת רחוב והוא מלא מהמורות נסיעה במעלה ההר מערבה לעבר המלון הנסתר מהעין. ככה ללא קסדות בלילה לפעמים נגד התנועה נסעתי מאחורי נער דק גו לעבר הלילה. כך עמד להסתיים היום הראשון ברישיקש. אך, לא כך הוא הסתיים, לאחר ששמתי חפצי בחדר נקי, יש מקלחת ושרותים, סדינים ומגבות, ובעיקר יש מים חמים. יצאתי לחפש מקום לשבת בו, בית קפה עם אפשרות חיבור לאינטרנט ולאנשים. כמהתי לאנשים, לשיחה. לחילופי מידע.
בבית הקפה בו יכולתי להזמין תה חליטה וטוסט גבינה ועגבניה וחיבור לרשת. התחברתי עם המחשב ונכנסתי לפייסבוק וחיפשתי אתרים של מטיילים בהודו. מצאתי את "הודו למטיילים מבוגרים", שם סיפרתי שאני לבד ברישיקש, אולי נשמעתי קוראת לעזרה ויונה ענתה. הציעה שניפגש מחר בעשר ליד פסל האלה גנגה.

7. למחרת בבוקר,  יצאתי מהמלון אל היום כשאני מתכוונת לפגוש את יונה בעשר ליד אלת הגנגה. ובכן טעיתי בכיוון ובהליכה ואחר כך גם הטעית את נהג הריקשה ולבסוף בזכות כרטיס הביקור של הנער שנהג אותי בקטנוע  בליל אמש, הבין נהג הריקשה לאן עליו להביא אותי.כרטיס ביקור קטן. הציל לי את הבוקר ואת היום. חציתי את הגשר ועמדתי ליד  אלת הנהר הכחולה וכעבור רגע נשמע קול קורא בשמי. זו היתה יונה עם המקל והצמה.יונה מקיבוץ דגניה. יונה שמכירה היטב את שבילי הודו, פעמים רבות כבר היתה כאן והנה אנחנו נפגשות ליד האלה גנגה.  התיישבתי לידה ודיברנו ואט אט מכלל דיבור התחלנו מעשה. חיפשנו חדר וכברירת מחדל חיפשנו  בגסט האוז שלה . לא נשארו חדרים מלבד אחד בקומה הראשונה, פונה לחצר האחורית של הגסט האוש לכאורה לגנגס, אך למעשה לאשפה ולזוהמה שבין בתי הארחה לבין הנהר הזורם אי שם מתחת. החדר פנה לחצר האחרוית אך קלט גם את כל רעשי הרחוב על הצפירות. הנחתי את חפצי ויצאנו שוב לדרך להכיר את המקום. שוב חצינו את הנהר על הגשר המתנדנד בין הולכים ושבים בצבעים שונים ובעיקר קטנועים צופרים המפנים לעצמם דרך ולצד פרות ועגלים הפוסעים מתונות החוצות את הנהר ואין לדעת למה. חצינו לעבר מזרח הגשר לשבת על המרפסת של קאמאל גסט האוז  Relax Ganga Caffe שמצויין בספרים כמקום מפגש לישראלים. לוח ועליו התפריט בעברית עם הצעות לחומוס, טחינה וסלט ישראלי וגם משקה לימונענע .ישבנו מול הנהר החולף מול עינינו, בשקט בלי שום דבר שרודף אחרי או אחר יונה. יונה יושבת עם הפנים לנהר על ראשה כובע כחול רחב שוליים. יש לה מבט של "מה כבר יכול להשתנות, הכל נשאר אותו דבר, מה כבר יכול להיות". בהשפעת תנועת השמש הצבעים השתנו מול עינינו. המעבר מתנועה של חיפוש לתנועה של התבוננות, זה היה השינוי החשוב ביותר עבורי. ובכן ישראלים לא ממש היו כאן. לאט התמלאה המרפסת בחבורה של חבורה מסקנדינביה שבאה לתרגל יוגה ולפגוש את המדריכים העוליים בתחום.

8. כל ערב לקראת השקיעה תנועת אנשים לעבר הנהר. מייד לאחר השקיעה עם אור אחרון  מתחילה הפוג'ה. תפילת מנחה ערבית של ההודים. כל הדרך ניתן לקנות סלסילות קטנות ועליהן פרחים ונר וברגע מסוים להדליק את הנר ולשלוח את הסלסילה אל המים. אלה הדברים מהם אנו רוצים להפרד. על מדרגות המקדש הפתוח לרגלי שער ועליו מרכבה דוהרת עם אלים מתי בים פרחי נזירים וכהונה. המזבח כבר דולק וסביבו אלה שייטיבו את האש לאורך שירת הפוג'ה. רבים האנשים הודים מאמינים ותיירים מדתות שונות. סינים ויפנים ומוסלמים ודוברי רוסית לא מעטים הישוב סביב מתבוננים ושותפים לטקס שארך כשעתיים שכולו שירה המלווה בתופים ומחיאות כפיים. שתי נשים הובילו את השירה ולמרבה הפלא שתיהן מערביות אחת אמריקאית על פי מבטאה. השיא היה כאשר מנהיג הגורו ירד במדרגות בשערו הארוך הפרוע, רעמה גדולה ומכסיפה המתחברת לזקן העבות ולשפם. הוא ירד במדרגות מודע לעצמו, למעמדו ולהופעתו ירד באיטיות במשעול המדרגות והוסיף את קולו  והיה ברור לחלוטין מי הדמות המרכזית כאן ומי האישה שאיתו. לקראת סוף הטקס מבעירים נערי הכהונה אש במנחות זהב גדולות וכל אחת הופכת ללפיד בוער וכל אחד מהמשתתפים מניף את קערת המנחה הבוערת ומסובב אותה לעבר הנהר. איני יודעת מה משמעות הדברים אך בהחלט אני מבינה מהו פולחן מהם סמלים ומהי שירה רפטיטטיבית החוזרת על שמות האלים ואיך עומדים אנשים עצומי עיניים ומחכים למגע האלוהי. הגנגס המשיך לזרום לרגלנו כהרגלו. הפך למראה גדולה לאש ולאורות וללילה שהחל לעטוף.

התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
9. בוקר שני ברישיקש  ובלילה החלפתי לחדר במלון.

שעת צהרים והרעש מהרחוב הוציא אותי לכיוון הנהר הלכתי לחפש את האשראם. הרי הפרדוקס הוא שבלב הרעש מחפשים את השקט. בלב העזובה מתקיימת קדושה. אז הלכתי על הגדה המזרחית וירדתי לנהר ליד המפלים היורדים לגנגס שם נמצא מקדש פתוח וחבורה של אלים מיחסים אלו לאלו ובמרכז כשגבה לנהר אלת הגנגה. יפה וזקופה צבעונית ומחייכת. ודווקא שני אלים קטנים ממנה פונים אליה. התעכבתי והקשבתי לתפילה והמשכתי הלאה לאורך הגדה. על הסלעים נראו צעירים מודטים. המשכתי הלאה ופגשתי בקופה והבן השובב שלה. הוא לא פחד והסתכל לי לעיניים אך לבסוף העדיף לדלג בין ענפי העץ שעל החוף. ולבסוף הגעתי לאשראם שנשקף אל הנהר. שם ישבו ושוחחו מורה ליוגה ושני צעירים אירופאים ושוחחו בסוכה על דברי חולין ונוכחותי כלל לא הפריעה להם. עמדתי והתבוננתי בברך הנהר המשתקפת מסוכת האשראם, נוכחות ההרים המקיפים את אפיק הגנגס. השתהתי ככל שיכולתי בתוך השקט. בדרך חזרה לא יכולתי להתעלם ממה שראיתי ליד המקדש הפתוח היורד לנהר, מחסה שנראה כמו ערמת זבל שהקים לו גבר הודי צעיר. ספק אוהל ספק ערמת אשפה, ספק מחסה ללילה. בכל אופן ממרפסת ערמת האשפה הבנויה, נשקף נוף הנהר ושקט של היום בו נברא העולם מקיף את המקום ואני הולכת וחושבת על כל אותם אנשים הזורמים למקום הנידח הזה, בחיפוש אחר האושר, או השלווה. מקום זא כדי להיות בו הכי קרוב לעצמך. אלה המתרגלים את היוגה כאורח חיים, אלה הבאים לפגוש את הגורו עם רעמת השיער שתמונתו נמצאת על הפוסטרים המפוזרים ברישיקש. השוטטות, העישון והסמים.

10. אחר הצהרים ישבתי שוב עם יונה על המרפסת Cafe de Goa מול המקדש לפני הפוג'ה של הערב מתוך הרמקולים נשמעת שירת גבר מונוטונית. הנהר ירוק רך  וסירות רפטינג חולפות. הקריאה ממלאה את האוויר ויונה בוחנת את התפריט ויש בו עקבות ישראליים. ארוחת בוקר ישראלית. פלאפל וחומוס ופיתה ברד. ואני חושבת על המילים הבודדות שהמוכרים שולחים לי תודה. לילה טוב. רמז שזיהו אותי כישראלית.
שליח הציבור קורא ופרחי הכהונה עונים לו. האוויר מלא אותם. בביקוש אחר השקט אין שקט. הנהר מוליך את הקולות. מחר אצא מכאן חזרה לדלהי. לא נכנסתי למרקם של המקום. תיירתי. למדתי איך הולכים בהודו. הנה הם מעבר לנהר מבעירים את המנחות והלפידים ומסובבים אותם לעבר הנהר. הברווזים עפים מעל הנהר דרומה. הערב ירד.
מתבוננת אל הנהר וכותבת לתוך פנקס הרשימות של הטלפון: בבוקר, לאחר שיונה ניגשה לדוכן כמידי בוקר ומילאה את כוס הפלסטיק הכחולה שהגיעה לכאן מדגניה, כוס צ'אי מסאלה, אני, דבקתי ביוגורט ופרי. חצינו את הגשר לעבר חניון המוניות בחיפוש אחר נהג שיקח אותנו מעלה למקדש ניקולט. לאחר משא ומתן על המחיר יצאנו עם נהג מונית צעיר במונית מקרטעת דרך ההרים למקדש נילקט. חיפשתי חגורת בטיחות, אך לא היתה, שאלתי את הנהג האם המונית החורקת תוכל לעלות את ההרים והוא השיב בחיוב. יונה שישבה מאחור אמרה לי: "מה את חוששת. המונית בסדר גמור. הדרך מצוינת. בשביל מה חגורת בטיחות?" לא עניתי, רק התפללתי שנחזור בשלום. יונה ששבילי הודו מוכרים לה,ישבה מאחור שלווה ונהנתה מהנוף ואני ישבתי מתוחה ומפחודת ובראשי תסריטי זוועה. הנהר הירוק ליווה אותנו מלמטה ואנו העפלנו מעלה במונית החורקת וללא חגורות בטיחות. היער סביב נראה יבש וסובל מחוסר גשמים. הקופים ליוו אותנו לאורך הדרך, משפחות קופים וקופיפים הנצמדים לגב אימותיהן.
למעלה, מקדש מאד לא מתויר באחת הפסגות. לאורך הדרך סוכות קטנות למכירה ממתקים וצ'יפס או מזכרות עליה לרגל וככל שמתקרבים מנחות מוכנות להביא לבית המקדש.מאות אנשים הולכים בדרך, נשים יחפות במיטב מחלצותיהן, ילדים לבושים כצליינים קטנים.
בינתיים בדיוטה תחתונה של המקדש,  הודלקה אש המזבח. מסביב ישבו ארבע נשים וגבר בלבוש כהונה החל להיטיב את האש ולשיר. ובכל פעם שצלילי ההימהום בשיר עלו, השליכו הנשים גרגרים אל האש שהגיבה בלהבה עליזה.
עולי רגל ומאמינים במיטב מחלצותיהם מגיעים למבוך סמטאות המלא ריחות טיגון ומיני מתנות לעבר חצר המקדש רחבה פתוחה בין מבנים הנראים כחדרים חדרים בנויים למחצה.
בתוך צחנה וזוהמה ומבנים מפוחמים צומח מבנה בצבעי פסטל כמו עוגת קרם לחתונה מוקף דמויות ופסלים. הצליינים המאמינים חולצים נעליים ועולים במדרגות ובין לבין באצבעות הידיים מנגבים את המדרגות ומנשקים. הנשים פוסעות בצבעוניות ובידיהן המנחות לעבר המקדש. בכל פינה יש מקום לתרומה.
התקשתי לראות את היופי והקדושה ושוב הבנתי עד כמה תלוית הקשר ותרבות וחינוך האמונה. עד כמה הרחיק אותנו משה מתרבות העגלה המוזהב וקדושת הנהר אל המדבר אל אחד ואל האחדות. איך להתפשט מהמבט המערבי המונותאיסטי  ולקבל את הדברים כמו סלסילת המנחה עם פרחים ונר וקערת אורז.
11. בוקר אחרון ב רישיקש.  הבוקר קר. וכמו שאומרת יונה עד שלא עולה השמש מעבר להרים קר מאד. רוחות חזקות מנשבות והנשים העוברות את הגשר עטופות בצעיפים כשמיכות והרוח מניפה את הכל. מוקדם בבוקר ירדו כמה נשים במדרגות לשפת המים רכנו וקמו והתנועעו בתנועות יסוד. מחלון חדרי, הן נראו כרוקדות ברוח הבוקר הקרה.
את יודעת שלקחת לעצמך זמן ללכת לזמן אחר שאינו עטוף אותיות עבריות. שאין בו זיכרון הוא רק הווה רק הווה בתנועה. בתנועה מרוכזת. אש ומים ורוח שלושה יסודות עליונים הם. וניתנו לכולם. להגיע עד כאן ולפגוש את יונה שמטיילת עם מקלה וצמתה. הכל בצמצום אינה זקוקה לעוד קניה ועוד מראה או עוד דבר.  מלווה ומתלווה. פותחת עיניים לאחר.
באתי עד כאן להתפשט ולהיות פשוטה עם הדברים.  עם הרבה יראה ופחד. בחלקם הצלחתי ובחלקם לא נפקחה עדיין העין השלישית.
בבוקר האחרון, בקור הבוקר ובאור המסונן, עוד שוטטתי ופגשתי פרה שקוראת שלט בהינדית וקוף חכם שכמו ילד סקרן מסובב מכסה של מיכל מים ומתעקש להבין מדוע אינו נפתח. ובעקבות שירה וזמזום הממלאים את החל כל הבוקר נכנסתי לאשרם נוסף שלא הבחנתי בו קודם בו אישה בסגול רכנה ופזרה לפני כל הקדושים פרחים ועלי כותרות להנעים יומם וזמרת. וסביב נשים צעירות אוספות שערן לקוקו יוגה כי עוד מעט מתחילה הרצאה ותרגול יוגה באשראם הסמוך. אבל אם מחזירים את המבט לנהר לא אשכח גנגה כמו שקוראים לה. היא מחזירה אור מופשט באלפי ניצוצות שאין טעם לבזבז מילים ולתאר. פשוט להקשיב. ומסביב לכל זה עולם הומה קולות, וצפירות וצעקות וריחות קטורת המלווים את הירידה המדרגות לנהר ולגשר.

 

התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.
התמונה של ‏‎Hava Pinhas- Cohen‎‏.

 

בשעה עשר לקחנו מונית לשדה התעופה הפנימי וטסתי שוב בspicejet חזרה לדלהי. הפעם, פחות חרדה. יודעת להתנהל וחזרת לדירת האירוח של שניאור ושרה מחב"ד. בערב, מוזמנת לארוחת הערב אצל Sudeeep sen עם משוררים אמריקאים וחברים. אני סקרנית. כדי להגיע אל המשורר היה עלי לחצות את העיר וחוסר הבטחון בנהג הביאו אותי  לתחושה עזה של חרדה ואי נוחות עד כדי לחץ. מיד עם בואי היתי בטוחה שאיבדתי את הטלפון. הבית היה חמים האווירה נעימה, חברית ואינטלקטואלית ובהמשך הערב חיכתה ארוחה הודית בסגנון בנגלי. אבל, אני היתי באי שקט. אובדנו המדומה של הטלפון, היה ביטוי לחוסר היכולת שלי באותו ערב להכיל את כל הניגודים והמרחקים. נמצא הטלפון ואני נרגעתי ומצאתי עצמי חוזרת לעצמי ונכנסת לשיחה. ההכרות עם ריצ'רד ברנשטיין המשורר היהודי הניו יורקי והמשורר אוניל שניהם ניו יורקים היתה לי מעניינת ובעיקר דרכו של סודייפ סן לארח ולקשור את השיחה בין מפגש חברים לארוחה ולקריאת שירה וחלומות על פרויקטים עתידיים. הבית הנאה, הספרים שמקיפים את החלל מכל כיווניו. שיחת המשוררים החוצים גבולות, כל אלה הרגיעו אותי, זה היה המוכר והמחבר.

12. שבת בדרום דלהי.בשכונת VACANT Vihar סביב בית חב"ד. ביתם של שניאור ושרה וילדיהם.
לא תכננתי מראש. הכל התהווה בתנועה. כשהשאלה המלווה היא איך יוצרים עוגן בתוך המהומה הגדולה בתוך הכאוס בין הצופרים והמסה האנושית שמטלטלת.
ביתם שלא ברורים בו הגבולות בין האינטימי לשליחות הציבורית, אך הם ודאי יודעים. הילדים והנערות החיות איתם ומסיעות בהפעלת המקום, מעין שירות לאומי של חב"ד. הסלון הפך לבית כנסת ושוב תהיתי האם יהיה מניין. נדמה היה לי ששאלת קיומו של מניין, היא השאלה החשובה לכל שבת ולקיומה של כל תפילה. ומכאן ניתן לראות את כוחו של המניין המקבץ אליו יהודים ממרחקים להיות יחד. קולה של התפילה ושירי שבת המיסו אותי מכל המסכות, מכל החרדות. ארוח וארוחה. תערובת של אנשי שגרירות ומשפחת שניאור ושרה וילדיהם. השולחן עמוס וכולם מכוונים זה לזה לשיחה ולחום הבית בגלות. אי של יהודים בלב העיר הגדולה, אורגניזם ענק המתקיים על פי חוקים משלו ובליבו אי, חסר משמעות מבחינה כמותית, אך אי של שייכות. מגנט יהודי. את החלות אפה הרב שניאור, מתוקות וריחניות. אוכל של בית.
13. שבת בבוקר. שקט הציפורים ופועלי הבניין.  יצאתי אל הפארק שמאחורי הבית. פארק קטן שעשו להם השכנים מסביב, מקום לעצמם שיוכלו לעשות בו את הליכת הבוקר, להנות מפריחה עונתית ולהקשיב לציפורים, כמעט נסתר מהעין ומזמין. שבת בבוקר ואני חושבת על תורת האיזונים. על הדרך בה אנשים המצויים בתוך הרעש הגדול עושים להם שהות והפוגה. מקום לאזן את הנפש.

14. במוצאי שבת לאחר ביקור חוזר אצל Sudeep Sen ' רצינו להפגש לבד. להיות שנינו עם הדיבור והספרים רגע לפני שאני מתרחקת אל העולם שממנו באתי. שוב יושבת ומחכה בשדה התעופה. הפעם באיסטנבול בדרך הביתה.  המסע מגיע לסופו ואני אסירת תודה על עצם היציאה ועל השיבה. על כך שלא היו מניעות בלתי צפויות . שאיכשהו היתי בתנועה בלתי פוסקת לפעמים בלתי צפויה ולפעמים גם מפתיעה. על האנשים שפגשתי בדרך. על השתיקה שכה אני נזקקת לה לפני המסע הבא.

לא דיברתי ספרות ולא הבאתי תרגום. השארתי סימנים של ימים ודברים. אולי חומר גלם לדברים אחרים.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.