שירה משוחררת, שירה דתית או מחולנת

שירה משוחררת נגד ים הבינוניות שגואה בפייסבוק

תקופה ארוכה יש תחושה שאין עוד "גאונים" בשירה, אך יש צורך דחוף ב"כוכב נולד", צורך מסחרי לגלות את ה"דבר הבא הכי קרוב ליונה וולך"

חוה פנחס־כהן

10.03.2015 17:58

סוף סוף השירה השתחררה משירתה, אומר עידן צבעוני ("תרבות וספרות" 27.2), סוף סוף השתחררה מאבותיה ואמהותיה: מאמר רב תארים וחסר הוכחות, המתיימר לתאר תהליך ומצנזר היסטוריה תרבותית; מניח הנחות אך מצטט רק שיר אחד של משוררת אחת, המאפשר לו להשתמש בתואר "חילון השירה". וההנחה היא, שאם מתקיים מהלך מהפכני של חילון, מן הסתם, רגע לפני זה, היתה כאן שירה דתית. ואם, לא עלינו, היתה, חלילה, השירה בעשורים האחרונים "דתית", הייתי יכולה לזקוף חלק מהמהלך לזכותו של כתב העת "דימוי" ולזכותם של כמה מחברי, שאי־שם במעבר משנות השבעים לשנות השמונים, הבינו שמשהו בשירה התל אביבית ההיא מיצה את עצמו בתוך הרזון הלשוני המוקפד.

בתוך העברית שכה דיברה עד שכמעט פסקה לומר שירה, לא יכולנו להיות ממשיכיו של מאיר ויזלטיר ולא רצינו לבעוט או לבטל, כי זו לא היתה השפה שלנו. חיפשנו את השפה שתדבר אותנו, עם מרחבים סמנטיים ישנים וחדשים ורבים מהם נמצאו לנו בשפע, לא רק במקרא אלא גם במשנה, במדרש, באגדה, בשירת ימי הביניים, בספרות ההיכלות, או בשפות אחרות. ואכן, יש כבר דור שני, ומסתמן גם שלישי, לשירה עברית שאינה מסתגרת בגטו התל אביבי, אלא באה והולכת מההרים אל הים ומן הים אל ההר.

תקופה ארוכה יש תחושה שאין עוד "גאונים" בשירה. אין עוד "שמות" להיתלות בהם. אך יש צורך דחוף ב"כוכב נולד". הצורך המסחרי לגלות את ה"דבר הבא הכי קרוב ליונה וולך" (באחרונה, שני משוררים כונו בתואר המופרך הזה, נועם פרתום ואופיר משרקי) מעיד לא עליהם ולא על השירה, אלא על הצורך החברתי במשורר "משוגע עם קבלות", חסר גבולות מיניים או מגדריים. כי לכאורה, אם האישיות היא חסרת גבולות, גם השירה היא חסרת גבולות. הפוקוס עבר מספר השירה, מהמשורר, אל הפרפורמנס, אל הרגע בו הדברים מתרחשים ומקבלים תגובה מיידית. "לייקים" בתוך ה"אונליין". אהבה לרגע, או לשעה, עם סיפוק מיידי ותיוג חברתי. וכך התקנאו המשוררים בזמרי רוק במכנסי העור ובשיער הארוך, בחזה המתפרץ מתוך מחשוף או ישבן הנצמד לפלסטיק שחור. "השתחררה" לעינינו השירה מהמלה ומהספר ויצאה לטייל כמו בועת סבון בשדרות בן גוריון, ונדמה לה שהיא הדבר שחיכה לו עם הספר.

אסתטיקת המלה עברה אל העין ואל האוזן, נפרדה מהדף ומהספר. לתהליך הזה קורא עידן צבעוני בשם "משבר השירה בישראל", ומתאר את השירה כחלק מהמרחב האינטרנטי ש"חילחל אל תוך ההיגיון השירי, פרץ אותו ושיחרר אותו ואותנו לטובת משהו שעדיין מתהווה".   אופיר משרקי. יש צורך דחוף ב"כוכב נולד" צילום: גוני ריסקין

זהו מאמר שאינו מדייק בעובדות. שאינו מבחין שברגעים אלה, בשעות ובימים אלה, נכתבים ספרים ונעשית אמנות על־ידי חמישה דורות בו־זמנית, מחיים גורי וישראל פנקס ועד קטון המשוררים. הוא כותב על "שקיעת השירה בתרבות הישראלית". על מה מבוסס המשפט המקונן הזה?

אני שייכת לדור ילידי שנות החמישים. נולדנו להורים פליטים ומהגרים, מהמזרח או מהמערב, חסרי כל, אך עם ביטחון עצמי בשייכות למקום. מלחמת יום הכיפורים היא השריטה העמוקה שלנו. ייתכן שחלקנו הם "ההורים הביולוגיים" או הפואטיים של "מעיין" או "ערס פואטיקה", אבל, לצערם, אנחנו עדיין חיים וכותבים ושואפים. בשנת 1989 הקמתי את כתב העת "דימוי" לספרות אמנות ותרבות יהודית. זו היתה הפעם הראשונה שהוקם כתב עת שאמר: לא נולדנו כמו אליק מהים, מהחול והחולין, יש לנו שורשים תרבותיים במקורות ובמקומות מהם אנו באים (כולל ה"מזרח" שהיה פעיל מאוד במערכת). זאת לא היתה "חבורה". זאת היתה במה לאינדווידואליסטים שחיפשו דיאלוג, הד, הכרה.

הבמה הזאת איפשרה לי, כעורכת, להוכיח שמתרחש תהליך בשולי ומחוץ לתל אביב — כמו בירושלים, בגליל, או, לא עלינו, ביהודה ושומרון — המעיד על "שפה" תרבותית ששורשיה בפואטיקה של ביאליק, אמיר גלבוע, אבות ישורון, לאה גולדברג, אלתרמן. רצינו לצאת מהשיח הפוליטי־מדיני אל השיח הפנימי, המשפחתי, הישראלי. להיכנס פנימה אל הבתים ולפתוח את ארון הספרים היהודי.

באמצעות הבמה הזאת יכולתי להנכיח זרם שמתקיים בשירה (ללא הצהרות והתאגדויות), שירה ישראלית־יהודית. בתוכה מתקיים זרם שירה דתית־מודרנית, שהוא חלק מזרם בשירה העולמית הניאו־רליגיוזית או הניאו־קתולית. נוצר שיח פואטי בין משוררים (כמו אדמיאל קוסמן, מירון איזקסון, רבקה מרים, רות בלומרט, אסתר אטינגר, יונדב קפלון, יהודה ליבס), והדור הצעיר אז, כמו נחום פצ'ניק ויורם ניסינוביץ, החל להסתמן כדור הבא, שכעבור כמה שנים הבין מה שאני ובני דורי לא הבנו, שאי אפשר להתקיים בשדה פוסט־מודרני שופע קולות וחסר נוכחות של ביקורת ספרותית, חסר מרכז ספרותי, חסר קולות מרכזיים של גאוני שירה. הם הבינו שללא "קבוצות" וללא פרובוקציה של נוכחות פוליטית, או ארוטית, אין סיכוי לתשומת לב תקשורתית.

יונה וולך

בשנת 1995 הקימו אליעז כהן וחבריו, בעידודו של חנן פורת ז"ל, את "משיב הרוח", החוגג השנה 20 שנים לקיומו. המאפיינים של חבורת "משיב הרוח" היא שייכות לאותו סקטור חברתי, והם בעלי זהות דתית וחברתית ברורה. חנן פורת הבין היטב את המסר ואת המרד שלי ושל חברי למערכת בפוליטיזציה של התרבות ובסקטוריאליות, ועודד את מי שלא יתביישו או יחששו להודות ולהדגיש שייכות. וכך נוצרה תנועה והיפוכה. "מעיין" ו"ערס פואטיקה", ואולי עוד קבוצות שאיני מכירה, לא ניסו להגיע אל משוררים ואל מה שמחוץ לחבורה. הם נשארו "חבורה"; ואולי השייכות חשובה יותר מהאמירה האישית, החד־פעמית והמסתכנת לעמוד לבד מול העולם והביקורת.

אני מחכה, כמו אוהבי שירה, למצוא את "הבודדים במועדם", את קולו של היחיד שצומח מחוץ לחממה של החבורות ומסתכן. פגשתי כמה משוררים צעירים שאני עוקבת ונהנית משירתם, כמו אלי אליהו, יהונתן ברג, אלחנן ניר, סיון הר שפי, ישראל דדון והילה להב. ואני מתחייבת לקרוא בעיון ולהמשיך ולעקוב אחר שירה משוחררת, שיכולה להתמודד עם ים הבינוניות שגואה בשדות החופש של הפייסבוק.

 

3 מחשבות על “שירה משוחררת, שירה דתית או מחולנת

  1. פינגבק: שירה משוחררת, שירה דתית או מחולנת | לכתוב זה לזכור

  2. "הי – חוה ! – מעניין – יפה – ותודה ! / "דוגית נוסעת / מפרשיה שניים / כל מלחיה נ ר ד מ ו כולם" / בסתימת-פיות – וחוסר-אחריות של נתן יונתן ! – //"
    זה מה שחשתי, כשנודע לי שהוא אחראי לטכסט-הזה – על הלחן-הרוסי. / בעיני זאת הצהרת-הכוונות של הכותב – שיר הלל לדגל-האדום ! – //" 14.3.15 (C) דליה גל אלגל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.