אובדן תחושת צדקת הדרך של מדינת ישראל מתבטא היטב בעיכוב כספי המיסים של הרשות הפלשתינאית

עיכוב כספי המיסים של הרשות הפלשתינאית משמעותה,
אובדן צדקת הדרך של מדינת ישראל.
בסוף השבוע האחרון הודיעה ישראל על הקפאת כ-400 מיליון שקל מכספי המסים שהיא מעבירה לפלסטינים זאת בתגובה לפניית הרשות לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ולמועצת הביטחון של האו"ם.
זוהי העובדה. אלה הדברים. הם נשמעים הגיוניים מאד, אבו מאזן החליט לפנות לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, נגד מדינת ישראל, ולמועצת הבטחון, שני מקומות שהם מרגישים בהם בטוחים, תמיד יקבלו שם תמיכה ותמיד מדינת ישראל תגונה. עצם העובדה שמתרחשת פעולה שסופה ידוע מראש, מעידה על חולשתה, על אי תקינותה. כלומר, אין לצפות לצדק, או להתיחסות עניינית לסכסוך המתמשך בין ישראל לפלשתינאים. מראש, ישראל נאשמת והפלשתינאים הם הקורבן הנצחי של הסיטואציה. הדברים יקבלו הטייה, וישראל תקבל איזו אמפאטיה רק אם יהיה אירוע בו ישראל היא הקורבן. פיגוע גדול, הרוגים, חטופים, או אירוע בסדר גודל כזה.
ובכל זאת, נראה שההחלטה על עיכוב כספי המיסים של הפלסטינאים, אינו מתקבל על הדעת ומקומם. איני מתכוונת, שאינו צודק. איני מתכוונת שאי אפשר לראות ולהבין את כוונת הענישה שמאחוריו על מה שכה מקומם. חיילי ישראל הם בנינו והם שלוחים שלנו, והם המגנים על גבולות הארץ, על העם החי בארץ. לטעון על חיילי ישראל ומפקדיהם שהם פושעי מלחמה, זה עיוות תיאור המצב ועיצובו מחדש על ידי השפה והמשפט.
אבל, הבעיה שלי אינה הפנייה של הרשות הפלסטינית לבית המשפט בהאג. הם מנהלים מלחמה ללא נשק קונבנציונלי. הם קטנים מולנו למרות כל הטילים והמנהרות. יש כאן איזו אי סימטריה שעובדת לטובתנו בתוצאות המלחמות אך עובדת לרעתנו מבחינת יחסי הציבור ומבחינת מקומנו בעולם המערבי, בעיקר באירופה המתבוססת בין תוצאות מלחמת העולם השניה, תחושת האשמה שאין לרחוץ אותה אלא למצוא אשמים כדי לחלוק איתם את האשמה (לפעמים אלה אנחנו,הישראלים) . אך, רגע אחרי שהמלחמה או המבצע, או החטיפה או הפיגוע עוברים האי- סימטריה הזאת עובדת לרעתנו. העוני, ההרס, האומללות מצטלמים היטב והאמפאטיה עוברת אליהם. ובתקופה שאין ערך לעובדות ואין כוח לאנשים לחקור ולדעת יותר מאשר ליומי ולמיידיOnline משמעות ידיעה כל עיכוב כספי המיסים וחשיפה של אלפי משפחות תמימות שאינן מעורבות באופן ישיר למאבק בין שני העמים, מקומם.
המשמעות היא שממשלת ישראל משתמשת בנשק של אתמול במציאות של היום. המשמעות היא, וזה בעיקר מה שמטריד אותי, שאיבדנו את תחושת צדקת הדרך לנו, את היכולת שלנו לספוג מהלומות ולהשיב מלחמה שערה מתוכננת ומבוססת מול הטיעונים של הפלסטינאים והאיחוד האירופאי, שבית המשפט בהאג, באמת מטריד אותנו, הרי יש ביכולתנו להעמיד את האמת ואת העובדות ואת הצדק שלנו, של בנינו וחיילנו מול כל גורם עוין בעולם. לרשותנו עומדת רשת עולמית של אינטלקטואלים יהודים חכמים, של ארגון בינלאומי של עו"ד יהודים המכירים את המוסדות ואת כללי המשחק ואנחנו, כלומר ממשלת ישראל משתמשת בכלים מיושנים ובעיקר, מתוך עיוורון הומאני בלתי מובן.
בשבילי, להיות יהודי, פירושו להיות אדם רגיש ל"אחר". לחלש, בחינת גר יתום ואלמנה אך, גם לאוייב מנוצח או שבוי. לראות אותו גם באשמתו, גם בהיותו אויב, גם בסבלו וגם בעתיד המשותף שלנו בארץ הזאת. בתגובתו על החלטתו של ביבי נתניהו על הפנייה לבית הדין בהאג בעיכוב כספי המיסים הערכתי את תגובתו של הנשיא ריבלין: "אנו צריכים ללמוד לחיות יחד, השלום יבוא כאשר נבנה בין עצמנו יחסי אמון ונבין שלא נגזר עלינו לחיות יחד – אלא נועדנו לחיות יחד. לאחר מכן נוכל לדבר על גבולות פתוחים, קונפדרציה, שתי מדינות, מדינה דו לאומית וכדומה".

3 מחשבות על “אובדן תחושת צדקת הדרך של מדינת ישראל מתבטא היטב בעיכוב כספי המיסים של הרשות הפלשתינאית

  1. פינגבק: אובדן תחושת צדקת הדרך של מדינת ישראל מתבטא היטב בעיכוב כספי המיסים של הרשות הפלשתינאית | לכתוב זה לזכור

  2. חוה יקרה,

    אני מסכימה לכל מילה שכתבת ברשימה החדשה שלך.
    כבר שנים אני מוטרדת מאוד מהרגשת אובדן צדקת הדרך, מהונאה פוליטית (הצהרות מצד אחד וישיבה על הגדר בפועל), מהנהגה שרק "מנהלת את הסכסוך" בציניות מייאשת, במקום להציב חזון של חיי שותפות עם שכננו , לנסות לדבר בשפתו ולגלגל את כדור הסירוב אל המגרש של חמאס, וכדומה. רק שפת הלוחמה והאיבה והאיום נשמעת ברמה. והרי הכול מתחיל בשפה!
    במציאות מורכבת מאין כמוה חסרים לנו מנהיגים מרחיקי ראות, והסצנה הנלעגת של תעמולת הבחירות מחריפה את הנושא.

    אבל אסור לאבד תקווה. וכפי שקראתי בראיון שהעניק לאחרונה פיליפ דויד בעקבות פרסום רומן חדש שלו בשם בית הזיכרון והשכחה (שאני כבר מצפה לקבל ולקרוא), צריך להאמין ואסור לאבד תקווה.
    הוא אמנם התייחס למצב הנואש בסרביה, אבל בדברים רבים המצב דומה. הנה כך אמר:
    "את ההיסטוריה לא משנים ההמונים. משנים אותה יחידים. כשאנו בוחנים מהפכות ושינויים גדולים בהיסטוריה, זהו בראש וראשונה פועלם של יחידים שהיתה להם התעוזה, והרעיונות…משמע שתמיד יש תקווה לאנושות, אף שברגע הזה הדברים לא נראים כך."

    בחיבוק חם שלא יזיק בימי קרה אלה,

    דינה

  3. בהתייחסות לרשימה של חוה.
    כפי שכבר אמרתי פעם, אני חושב שדיון בנושאים פוליטיים הוא מעשה מורכב מאד אם רוצים להעלות מספר אפשרויות, לקבוע קריטריוני שיפוט ולדון בחיוב ובשלילה של כל אחד, ובסוף אולי גם להסכים לפחות על חלק. לא נראה לי שהזמן המוגבל של הפורום הנוכחי מתאים לכך.
    לכן, אני לא רוצה להציג עמדה, אלא רק להוסיף מספר הערות ושאלות לדיון אפשרי.
    ברשימה יש שתי קבוצות של שאלות.
    האחת אם בנוקטה את הצעד של ההקפאה , מדינת ישראל עושה מעשה נבון. ז"א שיביא לתוצאות שרצויות לה. חלק אחר של אותה קבוצה הוא האם מדינת ישראל לא יכולה לנקוט באמצעים יעילים נוספים או חליפיים שישיגו טוב יותר את יעדיה. בקבוצה הזו אפשר לדון מכמה כיוונים:
    א. מה המטרות שהמדינה רוצה להשיג?
    ב. האם המטרות המוצהרות הן גם האמיתיות (אם יש דבר כזה)?
    ג. מהם הצעדים הטובים ביותר להשגת המטרות?
    הקבוצה השניה היא מתחום שונה לגמרי: האם המטרות והצעדים הם ראויים ומוסריים. כאן המקום לדון בשאלות אחרות:
    א. מה הקריטריון למטרה מוסרית ולצעדים מוסריים?
    ב. מה עושים כששני קריטריונים מוסריים מתנגשים?
    לדוגמה: שמירה על קיום מדינה יהודית או על חיי אדם מול פגיעה בחפים מפשע – כאשר יש קושי לקיים את שניהם
    ג. האם לעם יש אחריות למעשי מנהיגיו? האם יש מושג של "עם חף מפשע"?
    לדוגמה: הרבה מאד אנשים, נשים וילדים בגרמניה לא השתתפו כלל בלחימה.אפילו את החיילים לא שאלו אם להשלח לחזית. האם יש להם אחריות אזרחית כוללת שמצדיקה הפצצה של ערים בגרמניה, או שהאחריות היא על כל שדרת המנהיגים והמחליטים בלבד ורק בהם מותר מוסרית לפגוע?
    לדוגמה: החמאס בעזה עלה בבחירות חופשיות של האזרחים. האם עכשיו עלינו לראות אותם כאחראים למעשי החמאס או שהם בגדר אזרחים חפים מפשע שפגיעה בהם היא חטא מוסרי?
    ד. ואם נחליט שהם נושאים באחריות ואין בפגיעה בהם חטא מוסרי – האם עצירת כסף חורגת או לא מגבולות המותר מבחינה מוסרית?
    ה. ואם נחליט שאין להם אחריות למעשי מנהיגיהם ופגיעה בהם היא עוול מוסרי, האם עצירת כספים שלא ברור כמה מתוכם מגיע לרווחת הציבור וכמה למטרות לא מוסריות – מוצדקת או לא?
    ו. האם אנו במצב "מלחמה" שאז הרבה מעשים נחשבים לכשרים בעוד שבכל מצב אחר הם פסולים מאד (אפילו להרוג חיילי אויב שישנים בבסיסם נחשב למעשה "כשר", בעוד שלא במלחמה הרג אדם, אפילו פושע, הוא בעייתי מאד מבחינה מוסרית)
    אלה רק דוגמאות לשאלות מאד מהותיות שהתשובה להם ממש לא טריביאלית.
    להתראות
    אסא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.