מסע. נופים שבחוץ ונופים שבפנים

נופים שבחוץ ונופים שבפנים

 

בדרך למסע בן שלושה שבועות

 

.8 . 7 שדה התעופה באיסטנבול

 

תחושה של צומת בינלאומית. קצוות של מפגש מקרי ובלתי אפשרי בין אנשים ממקומות שונים בהתנהגות על פי קוד ידוע מראש לכאורה . קוד ההליכה של יחדים אך בעדר השבילים המסומנים בשפה בינלאומית, לא בשדות פרחים לא בשבילי טבע, אלא בשדות טכנולוגיים.

לאחרונה, סיגלתי לעצמי דפוס התנהגות בו אני מחפשת את הפינה, את המקום בו ניתן להתחבר לשקע שבקיר. לחשמל שיוליך אותי למחשב, החשמל שיחבר אותי אל עצמי ואל הצד הכתוב המלווה אותי כל רגע בחיים בתוך הבינלאומיות הזאת אני מחפשת את הפינה שארגיש בה נוח שממנה אתחיל את ההתבוננות שלי נקודת מוצא אל המסע שלי. התיישבתי בקצה שולחן ומשפחה הודית מורחבת  הקיפה אותי והפכה אותי לאי קטן ביניהם ואז השאלה הקיומית שעמדה לפני היתה האם אסתגר ואכתוב ,או אצא מתוך עצמי ואנסה לדבר ליצור קשר עם שכני. אדם לאדם, עין לעין.

בינתיים אני מסתגרת. בינתיים אני מוצפת חרדה מפני המסע הבא, האם הדברים בכוחי, האם אצליח לסיים את המשימה. התכוונות לשבוע ימים במקום מוכר, בביתה של אימה של ב. בליובליאנה, הדירה מוכרת, ההליכה על חוף הנהר הרך נהר הברווזים והישיבות עם ברברה על התרגום. כתף לכתף מילה למילה. המציאות המקרבת אך גם מרחיקה.

 

מולי משפחה תורכית סביב השולחן אב משופם שחור עיניים ואישה צעירה, אסופת שיער ובת מתבגרת מימין ותינוקת בת כמה חודשים עוברת מידי האם והאב. במרכז השולחן צלחת עם פיצוחים , הוצאתי את שקית השקדים והתחלתי לקלף ולאכול. ככל שהזמן חולף ערמת הקליפות הולכת ונערמת הולכת וגובהת

 

אני מדברת אל עצמי כדי שאהיה ברורה ומרוכזת. כדי להקדים את המראות והתחושות.

הפגישה המיועדת עם ב. משמחת אותי סוג של המשכיות, של חברות עבודה משותפת. אך זו פגישה גם עם עולם פנימי סוער שמשתלט וצובע כל מה שבא במגע. מפגש של יופי ואפלה. דיוק עד הפרט האחרון עם חוסר יכול ליצור מסגרת. מה אעשה עם המתח שהיא מייצרת?  אני חושבת על תוכנית עבודה על מסגרת שתכנס אותנו לסיום ותפתח לי אפשרות כתיבה. מחשבות על תרגום השירה.

 

בינתיים המשפחה ההודית שביקשה לשבת לידי, השתלטה על השולחן הביאה מגשים דומים של בורגר. וצ'יפס ארוז לשקיות קרטון אדומות הקטצ׳ופ מימין, לחמנייה ארוזה היטב בנייר שמנוני ובה המבורגר, עלה חסה, כל הלחמניות של המבורגר קינג נראות אותו גודל אותו דבר אותו טעם וליד, כוס קרטון עם קש ובה קוקה קולה דייט או סתם.

מכאן אני רוצה לתת כל יום את זמן הצלילה, זמן ההליכה אל תוך הדברים. משהו מחכה בי ומשהו גם חרד. השאלה איך להפוך את הזר למוכר וקרב. איך לחצות ולקרב בין עולמות ולפעמים בין אישיויות.

איך שמים את הגשר על המרחקים.

 

ה"גשר" החל להיות נושא עבורי. אני מחפשת את הגשר בין הזר למוכר ואת הגשר ההולך מגדה לגדה ובדרך מרחף.

 

8/8/14     Ljublijana, Fujina,

 

 

יום שישי בבוקר, מתוך חלון המטבח שפתחתי נכנס שקט ורק רעש המכוניות על הכביש הסואן מלווה את הבוקר המתעורר. מהחלון בקומה השישית שני שליש חלון אלה העננים בגוונים של אפור המונעים מהשמש לחדור.

״הירח והשמש הם נוסעים של מאה דורות, והשנים שבאות והולכות כגם הן מגזע הנוודים. אלה המשייטים את חייהם על אוניות, כמו אלה המזדקנים כשהם מוליכים סוסים, עושים את ימיהם מסעות והמסעות הם ביתם. גם אנשי קדם רבים מתו בדרכים . וכמו ענן בודד שנסחף ברוח , לא הפסתי גם אני – איני זוכר מאיזו שנה – לחשוב על נדודים״

אלה השורות שהייתי רוצה לכתוב והן נכתבו על ידי באשו היפני ותורגמו על ידי יעקב רז.

וכך קורה שאני מתבוננת סביבי אל המטבח הקטן, הצבעוני שניכר בכל פרט שהוא מנוהל באהבה ותשומת לב לפרטים. קערות קרמיקה מצוירות, כל אחת מהן בצורות ובשפה אומנותית שונה, מפה ארוגה באריגת יד עם קישוטי מרובעים ביומטריים צבעוניים אך יש בהם סדר ושקט. נשיות ורגישות לצבע ולאומנות בכל. חלון גדול פתוח במטבח אל החוץ חלקו נוף אורבני, מבני תעשייה בין עצים ושליש עליון אלה שמיים אפורים בחמישים גוונים מהלבן הבוהק עד האפור הכהה, עננות ההופכת את השמש למטבע בוהק.

לפני ימים אחדים הלכתי על החוף ביום קיץ שהתחיל תחת אדרת עננות ורוח קלה מהמערב , הליכה מהירה תוך שיחה והרוח חטפה את המילים שהחזרתי אלי בשאלה. עוד מעט אצא ללכת שוב לאורכו של הנהר . הנהר שהלכתי על שפתו כארבע  פעמים ובדרך כלל בקיץ או בסתיו. אם איני זוכרת את העונה. אני זוכרת את הערמונים הנופלים והאישה שהתכופפה ואספה אותם אל הסינור. אני זוכרת את גווני העלים ומה ברווזים שלפעמים היו מלווים בבריונים שרק נולדו ולפעמים נסחפו בזרם הנהר עד שבא מקור בוגר והחזירם לשורה.

אני חושבת שאני כמו באשו מנסה לפענח את הריתמוס בחיים את הריתמוס של ההולך מהבית והשב אליו. לפעמים נשארת השאלה האם יוכל לשוב אליו. המרווחים בהם הולכים ממקום כמו ליובליאנה . וחוזרים אליו, החדר שדריה נתנה לי בו מקום שהוא החדר לנכדים המשאירים את הצבעים והעפרונות ולגו ועוד כמה משחקים לפעם הבאה שיבואו אליה ואליו. החדר או הנהר קיימים לעצמם הם הקבוע המשתנה עם העולם אבל אני, האדם הנודד בהלוך ושוב מניח משיכת מכחול ועוד אחת ועוד אחת . המקום בו הולכים לאהוב וחוזרים ממנו, ולא נשארים ללילה שאחרי.

אני יודעת שאת הדברים האלה אני כותבת לפני שב. התעוררה ולפני שהיא ממלאה את החלל בקולה ובסיפוריה ובגופה, הגוף היפה בדיוקו הנשי , אך אינו חסר כאבים. הפנים היפות עד כאב , חוכמה ורגישות, אך אלה אינם פונים אל הזולת אלא רק אל עצמה.

יצאתי בהליכה אל הנהר, לפגוש שוב את הגשר הפשוט, גשר ברזל עם מעקה שלבים מאוזנים זה מעל זה

חציתי אותו מכוון השכונה , שביל הולכי רגל פנימי המוביל אליו וההליכה על גבו, משמיעה קול צעדים קל ועמום, עברתי על פניו ועצרתי להקשיב לנקישות הנקר על גזע העץ. האין זה קולו של אלוהים מתחתיתה של שבת ואתחנן . ברווזה אפורה החליקה לנהר ואז נשמע קולו כאומר דבר מה בדממה ללא זעם הנביא הנשמע בארץ, קולו המלווה את דבר האלוהים בעברית.

המשכתי את ההליכה על הנהר זו ההליכה המלווה את ימי התרגום, את השפה את החיפוש אחר המילה, זה הנהר המרכך את אי ההבנה.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.