זעקי ארץ אהובה, נפל אצלכם? אש באש נוגע

איני יודעת איך סופרים את המלחמה האם זה היום השלישי או הרביעי למלחמה שיש לה שם של "מבצע" וכך אולי מקטינים את חשיבותה.  בימים האחרונים

התחלנו להתרגל, סוג של שגרה, לטילים ואזעקות על תל אביב-יפו, על גבעתיים, שדה התעופה וגם ירושלים נכנסה למעגל.  עמדתי אתמול על המדרכה בדרך בית לחם,

לאחר ארוחת צהרים מאוחרת עם חבר, לאחר קפה, ריח הלחם עלה מחנות הלחם השכנה , הכל היה כמו שיגרה, כמו יופיו של הקיץ הישראלי.

ולפתע נשמעה אזעקה, היא היתה כל כך לא שייכת.  זה לא מקומה ומה פתאום היא מרעידה את האויר?

אנשים המשיכו לשבת על כסאות הקש , לשתות את הקפה בפליאה, היו כמה אחרים שנכנסו לפתח החנויות, והתחילו שיחות החושפות את החרדה

שהתגנבה לבתים ולשיחות בין הורים לילדים. בעלת החנות סיפרה שבזמן שהיו בחוץ לארץ, בחופשה, נכנסו בניה לחרדה ולא יצאו מהבית ונעלו אותו במספר מנעולים.

לפתע כולנו הרמנו עיניים לשמיים, שם טיל יירט טיל, שני שובלי עשן בטבעות התפתלו באויר. ככה, מול עינינו טיל ישראי יירט טיל שיצא מעזה לירושלים בכוונה לזרוע הרס ומוות פתאומי.

רק לאחר שעברה האזעקה, רק לאחר שהתפזר העשן, חשתי את רעד החרדה שתקף אותי והתקשרתי לכל יקירי.

הבוקר נכנסתי למאפייה שהיא גם בית קפה קטן , ברחוב הפלמ"ח. אנשים נתקלים זה בזה בדרכם לשבת , ריח המאפים והקפה מילא את האויר ובפינה חבורה של גברים

מעל גיל המילואים משוחחים והתקשתי לא להקשיב לקולות:

"הם לא צריכים יותר מודיעין, לא צריך שום דבר, הפרשנים אצלנו טוחנים וטוחנים בלי צנזורה. הם מודיעים מתי צריך להכנס ומתי לצאת"

השני מגיב: "מי צריך כל היום טלויזיה שמכוונת את משגרי הטילים  מראים כל נפילה וככה מכוונים אותם  למטרות"

שלישי , עב גבות  אמר בנימה פסקנית "יש שתי אפשרויות , או שאתה נכנס לעזה, או שאתה הולך להפסקת אש".

פנינה, אימם של ילדים בגיל בנותי אמרה בקצרה תוך שהיא אוספת את החלות לשקית ומרימה עיניים  לשמיים:

" הבן שלי  בין מטוסי חיל האויר והבטן שלי מתהפכת"  בין לבין נכנסה ערבייה בלבוש רקמה כפרי  ושידלה

מההקונים , לבוא ולקנות מהלימונים שאספה מהעץ, מהנענע , הפטרוזיליה והמרווה שארוזים צרורות צרורות בגומיות ואת הכסף היא מכניה ומוציאה לכיס שבחזה.

ויש משפט לקוני ומדוייק שמתחיל להסתובב , בשיחות טלפון או סתם בהתקלות ברחוב: נפל אצלכם?

 

האירועים חולפים במהירות, עוד לא עברו שלושים יום וחטיפת שלושת הנערים ורציחתם נדמית, כהסטוריה. כאב אחד מפנה מקומו לכאב אחר, חזק יותר או קרוב יותר.

והארץ עטופה בטלית של אש, מאות טילים נשלחים ומשוגרים למקומות שונים בארץ , התרגלנו לשידורי רדיו הנקטעים בקולה הרך והמאוזן של חיילת קריינית

המודיעה באילו מהישובים יש אזעקת "צבע אדום".  התרגלנו לגל פתוח והקשב דרוך לחדשות, עוד מעט נהיה מורעלים מדיווחים וחדשות, בינתיים הנפש נקעה

מאנשי האולפן היושבים סביב שולחן ואומרים דברים שאין בהם ממש, אלא עצם הדיבור והלהג כמוהו כשליטה מדומה על מצב שיצא משליטה.

הכתיבה, היא האמצעי היחיד שלי להתמודד עם עוצמת החולף שנדמה שכאילו הוחלש,  שכיפת הברזל יצרה דימוי שאינו ממית.  אני חושבת על דריכות החיילים

ליד הגבול, לידהכלים הכבדים, ליד המסכים, המתנה של חיילים בטרם קרב, אינה מוכרת לי, אינה חוויה שחויתי אך, אני יכולה לנסות ולהרגיש את המתח

המצטבר ונאגר עד שיפקע בצעקה וברעש שרשראות זוחלי מתכת  וקולות יריה ונפילות פגזים אורות ואש  ודם פגועים. המתח שאחריו צריכה לבוא הכרעה,

הדימוי היחיד שאני יכול  להכיל, הוא ההמתנה של אישה  בהריונה  לכאב, לצירים ולצעקת היולדת שלאחריה בכי הילוד.

ואחר כך, באה רגיעה. פוקע המתח ומפנה מקום להתבוננות.  שני קצות החיים  הלידה והמוות נפגשים בהמתנה שאין לה כימות אוביקטיבי אלא חושי.

והנה שיר שהתפרסם היום ב"מקור ראשון" נסיון על גבול הבלתי אפשרי לומר משהו על הזמן הזה, על הסימנים שהוא משאיר אחריו והצורך

לשוב ולנסח את הכואב, האנושי והחמקמק.

 

הנה מוטלות  גופות

 

זֶה זְמַן הַשָּׂדֶה וְהַבַּיִת

מֵיתַר כְּאֵב נִמְתָּח בֵּין הַבַּיִת לַ שָּׂדֶה וּבֵין הַשָּׂדֶה

לַבַּיִת וְלִפְעָמִים אֵין לָדַעַת מִי הוֹלֵךְ אֵצֶל מִי

 

 

הֵנָּה שׁוּב מוּטָלוֹת בַּשָּׂדֶה גּוּפוֹתֵינוּ שְׁלוֹשָׁה

הָיָה הַשָּׂדֶה מָלֵא בּוֹרוֹת לְלֹא פֶּה וְחַלְלֵי חִרְבֶּה צַלְבָּנִית פְּתוּחִים

חֲבוּיִים בְּקוֹצֵי הַקַּיִץ שֶׁהִמְרִיאוּ בְּרָאשִׁים סְגֻלִּים אוֹ סָבִים

וְעֵשֶׂב קַל וּמַצְהִיב נָע בָּרוּחַ כְּמוֹ לְחִישָׁה נִצְחִית

בְּיָמִים כְּתִקּוּנָם יְהֵא מַצָּע בְּקַן הַצִּפּוֹר לְדוֹר הַגּוֹזָלִים

וּבַיָּמִים הָאֵלֶּה, הָיָה מַרְאֵה הַקֵּן הָרֵיק כְּצַעַר הַשְּׁכִינָה

שֶׁכָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים, וְלֹא רָאִינוּ

שֶׁכָּל אֶבֶן הִיא כְּאֵיבָר שֶׁל מֵת וְלֹא רָאִינוּ

שֶׁהַיַּיִן הַזּוֹרֵם בַּסֶּלַע הֶחָצוּב לְגַת

וְנוֹגֵעַ לַשָּׂדֶה אֵינוֹ אֶלָּא כְּדָם שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר

צָעִיר וְסָמִיךְוְ שָׂעִיר וְטֶרֶם יִגַּע זֶ ַע בַּדָּם

וְהָיוּ הָאֲבָנִים וְהָעֵצִים וְהֶעָפָר הַיָּבֵשׁ

בְּרֶטֶט צִמָּאוֹן שֶׁל אֶמְצַע סִיוָן וּבָא דָּם דַּם

תַּמְצִית אָדָם כְּמוֹ שֵׁכָר, לֹא הִרְוָה רַק טִמֵּא

אוֹ קִדֵּשׁ אֶת אַ ְנֵי הַשָּׂדֶה וְהָאֲדָמָה שֶׁבֵּינֵיהֶם.

 

הִנֵּה שׁוּב מוּטָלוֹת בַּשָּׂדֶה גּוּפוֹתֵינוּ, שָׁלוֹשׁ נְשָׁמוֹת

עֵירֻמּוֹת מֵחוּץ לַשָּׂדֶה בֵּין אֲבָנִים כְּאֵיבָרִים

בֵּין שׁוּרוֹת הַ ֶּרָסוֹת וּמִתַּחַת לַתְּאֵנָה בְּפֶתַח מְעָרָה.

בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה מ ּטָלוֹת גּוּפוֹת שְׁלוֹשָׁה בֵּין סִיוָן

לְתַמּוּז בֵּין מַחְבֶּרֶת מָתֶמָטִיקָה לְפִיזִיקָה אוֹ גְּמָרָא

בְּאוֹתָהּ עֵתיָ צָאנוּלְ כַבּוֹת בְּיָדַיִם יְחֵפוֹת אֶת הָאֵשׁ

שֶׁאָחֲזָה בִּפְאַת הַשָּׂדוֹת וִיעָרוֹת הָאַלּוֹןוְ הָאֵלָה

אֵשׁ אִשֶּׁה נִיחוֹחַ לַאֲ-דֹנָי, אֵ-ל נְקָמוֹת.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.