זעקי ארץ אהובה, ניחום אבלים בבית חנינה, ובין טיל לטיל היו גם גולים

לאחר לבטים רבים  הגעתי אמש, בשעת צהרים חמה עם שלוש מאות וחמישים אנשים נוספים  בשישה אוטובוסים של תג מאיר לבית חנינה, שועאפת.

ימי תמוז הארוכים והחמים אלה גם ימי צום הראמאדן  כשברקע כבר כמה ימים נופלים טילים על הנגב, על אשדוד ואשקלון, על באר שבע ומישהו

אמר שהלילה יהיו גם טילים על תל אביב, חשבתי שמרגע שזה נאמר, הנבואה גם תגשים עצמה למצער. היתי לי הרגשה שעלי לקחת את ההזדמנות,

לחצות את הקווים וללכת לשם,  למקום האבל, למקום בו האם בוכה על בנה , בנה בן ה16  שבלב החג, ליד ביתו, נחטף ונרצח על ידי  נערים יהודים, בני ישיבה  חרדית.

למרות שלא היה כל תיאום מוקדם מצאתי עצמי עם עוד אנשים מוכרים, חברים, מירושלים  וממקומות שונים, הסתכלתי סביב ולא יכולתי לאפיין את האנשים,

היו שם אנשי אוניברסיטה, מרצים,  אנשי תקשורת חילוניים, דתיים, חרדים, גילאים שונים , נשים וגברים. מבניני האומה לשכונה הירושלמית הצפונית,

מרחק של דקות ספורות, אך ההרגשה היא של חציית גבולות בלתי נראים.

עם הכניסה לשכונה, העין תופסת את תחנות הרכבת הקלה השרופות. חרוך ועקום. המבט השני קולט את כרזות הענק המתוחות על הבתים והגדרות

בהן תמונתו של מוחמד אבו חאדר שנרצח וכיתוביות בערבית  שאיני יכולה לקרוא אלא רק לנחש.  ירדנו מהאוטובוס בשכונת מגורים על דרך שועפת,

מימין גדרות ושערים לחצרות ומשמאל  דרכה של הרכבת הקלה על התחנות החרוכות. בפתח  אחת החצרות מימין  עמדו מספר נשים  ודיברו

אל  הקבוצה המשונה של ישראלים שירדה מהאוטובוסים.  כולן עטופות בחיג'אב,  עומדות על סף השער ומתוכו פתחו בדיבור , אולי זה לא ממש דיבור אלא, צעקה, בקולניות. ו

מייד נמצאה כתבת טלויזיה זרה שהפנתה את המצלמה לרגע התבלבלתי, לא הבנתי האם הגענו לבית המיועד האם אלה נשים אבלות?

מאותו רגע התמקד מבטן של הנשים במצלמה ופאטמה אבו חאדר, אחת מבנות משפחת הנרצח  (קרובה רחוקה) עברה לאנגלית שבורה

בנפנוף ידיים: We want peace. Alla wants peace..

We dont like this killing but they kill us. . We want that this 6 boys that killed Muhamed will go to international court.

העיתונאית שואלת אותה באנגלית , האם היא רוצה צדק? פאטמה השיבה  Look at me..   האם אנחנו הורגים אותם? שאלה,

הם הורסים בתים, הם שמים את הבנים שלנו בבית סוהר, אם אחד משלנו עושה משהו.. הולך לעזאזל. שיהרסו גם להם את הבתים.

נראה אותם. עמדתי והקשבתי ובעיקר התבוננתי , הבנתי שאלה נשים על הדרך, אבל, בית האבלים עוד לפנינו.

הרגשתי את המבוכה, את תחושת אי הנוחות. באתי בידיעה שברצוני  לבוא ולהביע את צערי העמוק מהמעשה, שאני כמו רבים אחרים, איני מזדהה איתו ולא חשוב מהן הנסיבות.

שזהו רצח שפל  שעוטה עלי ועל עמי, תרבותי ודתי, בושה גדולה. רציתי לחצות את הגבול המפריד בינינו ולגעת בצד האנושי, האישי.

אבל, קריאותיה של פאטמה אבו ח'אדר ואינטונציית הדיבור העלו בי ספק. לאט התגלגלתי יחד עם כל הקבוצה הגדולה לעבר אוהל האבלים ,

אוהל גדול וכסאות לפסטיק לבנים מסודרים בשורות לכיוון שורת גברים עומדת שהמנחמים עוברים על פניה ולוחצים יד, לאחד אחר השני.

היה בזה, מגע ולחיצת יד, אך לא היתה שום אפשרות לדיבור אישי. המסה הכבדה של האנשים בצהרי יום תמוז חמים, בעיצומו של חודש הראמאדן,

כאשר סביב האבלים צמים וצמאים, לא איפשרה דיבור כן וישיר. מאחורי האוהל ראיתי את הכניסה למבואת הבית, שם ישבו הנשים,

מיהרתי אל  מקום הנשים ומייד חשתי את השינוי, כאן, אפשר היה לגעת, לדבר, להביע אמפאטיה.  כאן בצל הגפן  הפוריה של הקיץ

אולי אפשר לדבר  כאישה אל אישה, כאם אל אם.  שורה ארוכה של נשים ישבו  ופניהן לעבר האורחים, כולן בלבוש מסורתי,

מכוסות במעילים שחורים למרות חום הקיץ. ראיתי את האם  במרכז טור הנשים היושבות ולאיטי התקדמתי ,

אך כדי להגיע אל האם האבלה היה עלי לעבור וללחוץ יד למספר נשים , ביניהם מי שישבו ושתקו בכאב

ויש מי שראיתי סוג של רצון להגיע למגע, לדיבור. אחת מהן,   בלבוש חום  פנתה אלי באנגלית ואמרה :

"חטפו אותו מהחזית של הבית, אם הילד לא בטוח ליד ביתו, איפה יהיה בטוח.?

למה נתנו "להם" (התכוונה למשפחות היהודיות)  להתפלל בכותל במערבי, ולנו לא נותנים להתפלל באל אקצה? שאלה.

שיהרסו להם את הבתים  כמו שהורסים לנו. ולפתע מבלי שאבין ברגע הראשון את ההקשר אמרה:

"כאן זה לא גרמניה, למה הם שרפו אותו כמו שהטלר, אומרים שרף את היהודים, אם באמת הוא שרף אותם "

נזכרתי בשאלה של העיתונאית: את רוצה צדק?

הקשבתי בתשומת לב, הבנתי את הפערים בינינו, ואמרתי לה, לא באתי לדבר פוליטיקה, באתי להקשיב ולהביע צערי, אני מתביישת במה שקרה לילד מוחמד, על ידי נערים יהודיים.

היא הנהנה בראשה והניחה לי להמשיך הלאה לעבר האם.

הגעתי לאיטי אל האם  , ראיתי את העייפות, את הכאב בעיניה.  לחצתי ידה,  היא הביאה את פניה לנשיקה , הצגתי עצמי והיא אמרה בפשטות:

"חטפו אותו ליד הבית ליד הבית. לידה אישה צעירה דוברת אנגלית שוטפת הסבירה עד כמה הבטחון האישי רופף כאן

ותרגמה את שאלתה של האם "למה שרפו אותו, יכולתי להבין יותר לו היו יורים בו, אך למה שרפו אותו? "

מצאתי כסא ריק לשבת בו  , התבוננתי סביב במגוון הנשים שהגיעו בקבוצה וחיפשו דרך לדבר עם אישה ועוד אישה .

היה נסיון למגע  דרך הכאב. לאחר שעה קלה יצאתי החוצה לרחוב ושמעתי מתוך אוהל האבלים קול גבר מדבר בקול  רם אל המקרופון

ומדבר אל ביבי, אל ממשלת ישראל,  הוא לא ביטא כאב, לא אמפאטיה, הוא קיבל במה עם מקרופון מול מצלמה והתלהם.

ברחוב, עוד גבר עמד מול מצלמה וצעק, נכנסתי לתוך שיירת האנשים שהלכו לכוון האוטובוסים,  היה לי חם וכואב,

לא ידעתי שאנחנו הולכים לעבר לילה בו ברזיל תפסיד לגרמניה  7:0  ומאות טילים  יפלו על הארץ מהנגב, עד תל אביב, ירושלים  וחדרה .

לילה של חצי גמר המונדיאל  וגשם של טילים  בגל פתוח עטף את הארץ האהובה והמיוסרת שכמו מחכה לאבדות שאחריהן, אי אפשר יותר.

מחשבה אחת על “זעקי ארץ אהובה, ניחום אבלים בבית חנינה, ובין טיל לטיל היו גם גולים

  1. "הי -חוה ! – קראתי הכל. אהבתי רק את השם : "תג מאיר". / בשבילך זה היה מעשה יהודי-אנושי. אבל הם מנצלים אותו לתעמולה פוליטית-עולמית – נגדנו. ולכן, צריך להמנע מזה. /" 9.7.14. (C). אלגל. נ.ב. ה"תג מאיר" שלהם הוא הצתת-היערות ! –

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.