פניה של יונה על לקסיקון הקשרים, בואו נדבר על מצב השירה במרחב בין הדיגיטלי לדפוס.


בימים אלה יצא לאור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים, בעריכת יגאל שוורץ וזיסי סתוי, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון והקשרים. ספר עב כרס בכריכה רכה ודיוקנה של יונה וולך הצעירה והיפה עליו. משוררת קנונית מתה, אם כבר בחרו במשוררת ולא בסופר/ משורר גבר, אז היא יפה כמו דוגמנית ומתה מעבר לכל מחלוקת. הכריכה על כל פנים, מרשימה ביותר. שאלה גדולה מי צריך בימים של "ויקיפדיה" , לקסיקון של סופרים, מי ירכוש ומי יפתח ספר כה גדול שכולו עשוי מידע המשתנה מדי יום.
ובכל זאת, מלאכת הכינוס והעריכה יש לה משמעות.
הכינוס והעריכה, מהווים אמירה מול הכאוס האינטרנטי ומול חומרים ועובדות המצויים ומסתובבים ברשת ללא יד מכוונת, ללא דיוק ואבחנה בין "נכון" "לא נכון". שני העורכים הינם דמויות בעלות עבר והווה במפעלים ספרותיים, תחת חסותם של אוניברסיטת בן גוריון ומכון הקשרים. כלומר, נוצרת פירמידת סמכות שהעידן הפוסט מודרני הדיר אותה מתוך העשייה האומנותית ובדרך כלל היתה גם נטיית לב, לשלול או לבקר את עצם העבודה הממיינת וממדרת כמלאכה שאינה מאופיו של הזמן שלנו. זמן התרבות שלנו, מבטל , שובר , הורס כל מבנה היררכי , כל אמירה מעריכה נחרצות והעדרה של ביקורת ספרותית ראויה הוא אחד התוצרים של התופעה.
בתרבות פועלות היום לפחות שתי תנועות הפוכות, האחת המנסה ליצור אלטרנטיבה עצמאית, כלומר, יוזמות של סופרים צעירים להוציא לאור ספרים בהוצאה פרטית כקוראי תגר על המערכות הכבדות והיקרות, קריאת תגר על העורכים. מתן לגיטימציה לאומנות מחוץ לממסד כאומנות גרפיטי, כמו שירים המתפרסמים באינטרנט ללא ניקוד וללא עורך, מצד שני, חיפוש אחר גורם מארגן מסוג חדש שיאפשר לקאנון ולשוליים לחיות יחדיו. לאחר הדה קונסטרוקציה שהביא איתו המצב הפוסט מודרני, התרבות מחפשת את הגורמים שיארגנו אותה מחדש. הוצאות הספרים מתפרקות מכוחן כסמכות, הן עסוקות ברדיפה אחר הכסף, להישרדות או לרווח. לא עוד שאלות של איכות ותואם בין סוג וסוגת הספרים לבין אופייה של ההוצאה, אלא, על המחבר להביא את כספו כדי לרכוש את המותג של ההוצאה. הסופר אינו מביא עוד מוצר שמישהו יצרוך אותו וישלם עבורו, אלא, היוצר מודע לעובדה שימי המחשב והאינטרנט הפכו אותו לאחד מתוך רבים. הוצאות הספרים אינן לוקחות סיכון השקעה בספר חדש, ספר עיון או ספר שירה. עד שלא הוכחה יכולת המכירה של המוצר, עליו לחפש כסף לייצור ולשיווק. מרכז הכובד מצוי מחוץ להוצאות הספרים, מחוץ לתיאטראות, מחוץ למוזיאונים, מצוי במקום בו הכסף בוחר במי יתמוך. מכאן, הדרך קצרה לשאלה שצריכה לחפש ניסוח מחדש: מיהו משורר? מי הוא סופר? מי הוא אמן? ואיך ימצא הסופר בים הגרפומניה המפוזר באינטרנט ,ים הבינוניות הזוכה לנראות התלויה בזמן הפנוי וביכולת השיווק של החתום לצידן היצירות הדיגיטליות.
כיוון שאחד הממדים לנוכחותו של אמן או של סופר/משורר היא מידת ה"נראות" שלו, הרי כל קבוצה של משוררים אמנים שמחליטה שהיא "קבוצה" על פי מרכיב אדאולוגי, או מחאה חברתית או במקרה היותר טוב, מרכיב אסתטי, היא דרך למשיכת תשומת לב של צעירים בתחילת דרכם שעוד לא יצרו זהות אישית בכתיבה, לא עמדו במבחן האיכות אך, מבינים את רוח הזמן, בו "היראותו" של הסופר אינה על פי איכות הספר, אלא, על פי ההיראות התקשורתית שלו. סף הגירוי של הציבור הוא מאד נמוך ואדם היום חשוף לשפע מידע ולגירויים רבים, קשה למשוך תשומת לב במאמר ביקורתי טוב , בפרסום מחזור שירה מאתגר. חבורות נאחזות במסרים חוץ אומנותיים ובחגורת חברים כדי להיות "קיימים". באופן מסורתי, הספרות העברית לדורותיה יצרה מרכז כוח אומנותי ותרבותי באמצעות כתבי עת, באמצעות עורכים ומערכת. עריכת כתב עת בעל מצע ואידיאולוגיה, זה עניין להתמסרות למשימה, זה עניין לחיפוש כסף, התמסרות וזמן של אינקובציה והבשלה, נדמה שהיום מתקשים אמנים צעירים לעבור תהליכים דורשי זמן והבשלה. הדרך הקצרה יותר היא דרך ההתחברות והצעקה, הפרובוקציה. איני מבקרת זאת, איני יודעת מה הייתי עושה, לו הייתי נולדת שלושה עשורים מאוחר יותר. אך ללא ספק זו תופעה שהמדיה אוהבת.

דרך מסורתית נוספת לקיים שיח תרבותי ולהביא לתשומת לב, היא על ידי אצירה של תערוכות אומנות פלאסטית בעלות אופי של רטרוספקטיבה תרבותית או עריכה של אנתולוגיות ספרותיות על פי נושא . אלה תופעות המעידות על הצורך בכינוס וברור וחיפוש אחר ביקורת וסמכות.
לכסיקון הקשרים, יוצר מיפוי של סופרי ישראל, אך גם יוצר הגדרות חדשות. למושג "סופרי ישראל" הסתפחו חוקרים, אנשי אקדמיה שאין להם ולו ספר פרוזה או שירה אחד. הסתפחו גם חוקרים מאוניברסיטאות אמריקאיות כגון :מאן, ברברה, עמ' 568, מאוניברסיטה מה- JTS בארה"ב. מחקריה מעניינים מאד, אך הם מחקרים ואינם יצירה אינם עונים להגדרה של "ספרות יפה" ולאופן עבודתו של סופר. כך גם דוד ג'יקובסון, חוקר ספרות המשמש כראש המחלקה למדעי היהדות באוניברסיטת בראון עמ 260 . האם מערכת הקשרים מעוניינת בזה להעביר מסר, כי גם חוקרים בעלי דוקטורט, מתפרנסים מהממסד, בזכות התעודה, הם בחזקת סופרים.
יתכן שמערכת הקשרים, עשתה כאן מעשה ואולי פעולה בעלת שני כוונים הפוכים, מחד, כינוס, יצירת סדר והיררכיה בידע, ומצד שני, זהו מעשה פירוק ואגון מחדש. כך, החליטה המערכת להרחיב את מושג ה"סופר" גם לחוקרים, אנשי אקדמיה. כלומר, חוקריו של אהרון אפלפלד הם גם סופרים, חוקריה של יונה וולך, הם גם סופרים? או שזהו מעשה "פוליטי" תרבותי המאתגר את המושגים ופותח שער לשינוי הגדרות על פי קריטריונים חדשים. אם כך, תמהתי מאד, שחוקר מרכזי וחשוב בתחום הפילוסופיה והתרבות ויחד עם זה גם משורר (הוציא עד כה 3 ספרי שירה בהוצאת כרמל) נעדר מהלכסיקון. לפי עבודת העריכה הוא עומד בשני הקריטריונים של הלקסיקון.
מערכת הקשרים הרחיבה את מושג ה"סופר ישראלי" לסופרים ישראלים הכותבים בשפות זרות כמו
איציק מאנגר, משורר, סופר, מחזאי בשפת היידיש, כך גם לדיסלב גרוסמן, סופר יהודי בשפה הצ'כית גם מחמוד דרוויש, סופר פלשתינאי בשפה הערבית, יליד הגליל, נחשב למשורר הפלשתינאי הלאומי נכלל בהגדרה: "סופר ישראלי". לדעתי, במקרה זה הורחבה ההגדרה מעבר לגבולותיה, שכן, לו אני סופר או משורר פלשתינאי הייתי כועסת על ניכוסו של דרוויש לאחד מ"סופרי ישראל".
ובכך ברור שההגדרה סופר ישראלי אינה מוגבלת לסופרים כותבי עברית. אינה רק לסופרים מהלאום היהודי, לאנשי אקדמיה מאוניברסיטאות חשובות בארה"ב, ולסופרים יהודים החיים בארץ והם כותבים בשפות זרות.
ושתי הערות אחרונות לכותבי הערכים ולמערכת, הערה ראשונה, היא העובדה התמוהה שלא לכל משורר או סופר יש תמונה המייצגת אותו, וברור, שתמונה היא יתרון שיווקי, ויוצרת רושם שיש בין דפי הלקסיקון היררכית משנה הנקבעת על פי התמונות וכמות המילים המוקדשת לכל אחד מהיוצרים. שווה לבדוק. הערה שנייה, בדקתי את הערך ששמו: חוה פנחס-כהן, היו שם כמה דברים לא מדוייקים, המשוררת עדיין חיה, מדוע אי אפשר היה לתת לה להגהה או לאימות העובדות?

3 מחשבות על “פניה של יונה על לקסיקון הקשרים, בואו נדבר על מצב השירה במרחב בין הדיגיטלי לדפוס.

  1. קראתי את מאמר הביקורת שלך ואני מודה לך ששלחת לי אותו. את מעלה בו דברים חשובים מאוד, שאין לי ספק כי הם מטרידים רבים מאתנו הכותבים.

    לא הייתה לי עדיין הזדמנות לראות את הלקסיקון החדש, אך התפלאתי לקרוא בדבריך על כך שגם חוקרי ספרות אחדים כלולים בו (מה שכמובן מעלה את השאלה לפי איזה קנה מידה נכללו או לא נכללו בו חוקרי ספרות). ידוע לי שהקריטריון היה לכלול רק סופרים שחיו וכתבו בישראל מ- 1948 ואילך, מה שפסל, למגינת לבי, את הינקו גוטליב , שמת ב-1948 ובשלוש השנים שהספיק להיות כאן שיחזר כתבים שאבדו לו במלחמה וכתב גם כמה סיפורים יפים מהחיים בישראל. שני כרכי כתביו בתרגום עברי יצאו ב"עקד" ב-1980 וב-1987 פורסמה מחדש הנובלה שלו "המפתח לשער הגדול", שיצאה בספריית תרמיל. חייו ויצירתו של סופר מופלא זה הם סיפור מיוחד במינו: סופר שאינו קיים בשום לקסיקון בשפת הכתיבה שלו (סרבית-קרואטית) וכתביו קיימים רק בתרגומם לעברית, שנעשה בידי צבי רותם, שהלך לעולמו כשהגהות שני הכרכים מונחות על שולחנו. צבי רותם הוא שעודד את הינקו גוטליב לשחזר כתבים שאבדו ושכינס את כל מה שפורסם מפרי עטו של גוטליב בעיתונות שיצאה בין שתי מלחמות העולם ביוגוסלביה ואת מה שגוטליב הספיק לפרסם בישראל. הינקו גוטליב היה איש רוח וסופר נפלא, חשוב, מרתק במובנים רבים. אבל הוא מת באמצע 1948.

    אספר לך משהו אישי. לפני זמן מה פנה אלי מישהו והציע לכתוב עלי ערך לוויקיפדיה. ביקשתי ממנו לציין על מי עוד הוא כתב, והתברר לי שהוא אל נכון כותב חרוץ ורציני, כי כתב המון ערכים, רבים מהם על סופרים חשובים וידועים. בנוסף לכך ציין האיש בפנייתו כי הוא גובה 950 ₪ על כתיבת הערך. תחילה היה בדעתי להיענות בחיוב, אבל החלטתי לפי שעה להמתין עם זה, גם כיוון שהקריטריון לא היה ברור לי: האמנם כולם משלמים? ואם לא, אז לפי מה קובעים ממי נדרש לשלם וממי לא. ברגע שהעליתי שאלה זו, הוא אפילו לא ענה על המייל שלי.

    ודבר אחרון: נכון שיונה וולך צעירה ויפה בתמונה והבעת פניה מרשימה, כמובן. אבל בעיני זה ממש מופרך שתמונתה מעטרת את הכריכה. אולי דווקא משום צעירותה ויופיה. וכי מה, הפנים של רחל, או של לאה גולדברג, לא מרשימים באותה מידה, באופן אחר? נראה לי כי הבחירה בדיוקנו של יוצר/ת בודד/ת היא מלכתחילה ובעיקרון שגויה. האם לא מרשים יותר היה עיצוב אמנותי כלשהו של כמה פסוקים בלתי נשכחים? מי חכם וידע.

    אני מברכת אותך על אומץ הלב להעלות את תגובתך והלוואי והייתה קיימת מסגרת שבה אפשר היה לדון בנושאים אלה, כי העולם מסביבנו משתנה והולך בקצב מסחרר, וגם הספרות מן הסתם הופכת למערכת תזזיתית, ככל שזה נשמע אבסורדי. ובמצב זה, כמעט כל מה שתעשה קבוצה אחת יהיה לא נכון בעיניה של קבוצה אחרת.

    דינה.

    Dr. Dina Katan Ben Zion
    Writer, Translator & Literary Researcher
    Kiryat Ono, Israel

    • דינה יקרה, תודה רבה על תגובתך
      הקדשתי זמן לספר הזה, דווקא כי עצם קיומו מעלה שאלות רבות. אנחנו צריכים במה לשיח הזה שאיבד את מקומו.
      אני מקווה שמערכת "הקשרים" תהפוך את הלקסיקון לדיסק ולאתר באינטרנט שיעודכן כל כמה חודשים ויכיל את החסר ויתקן את המשתנה.

      תודה, חוה

  2. לחוה פנחס כהן ולדינה קטן,

    אני חושבת שהצדק עם שתיכן, גם ביחס לבחירת המשתתפים ולהעדרם התמוה של
    משתתפים אחרים. מדובר כנראה בלקסיקון "אליטיסטי" במרכאות כפולות. בעיקר
    הפריעה לי הכללתם של חוקרים בלקסיקון. לצערי, התופעה הזאת מחלחלת
    באחרונה גם לפרסים הספרותיים. באחד מהם, המיועד מלכתחילה לסופרים, למשוררים ולמחזאים זכו לא מכבר גם שני חוקרי ספרות.

    השאלות שאתן מעלות חשובות ושוות התייחסות. למרבה הצער, נפרצו בימינו
    אמות מידה וקריטריונים, שבעבר התחשבו בהם. גבולות הטוב והרע הולכים ומיטשטשים ומאבדים מצביונם ומערכם. ואם נוסיף לכך רעות חולות אחרות ובתוכן כוחנות ושתלטנות, המשבר הפוקד היום את הוצאות הספרים בשל קשיי השיווק
    שלהן – הרי אין ספק שהסכנה לעתידה של הספרות כיום נעשית מוחשית יותר
    מאי פעם. לא הפליא אותי הסיפור על אי-תגובתו של עורך מסוים לשאלה
    שאחת מכן הפנתה אליו בדבר ההשתתפות הכספית שדרש עבור הצעתו לכתוב
    ערך עליה…

    דווקא במצב עניינים כזה ובמציאות שבה בעל המאה הוא בעל הדעה, חיוני מאוד שעורכים אחראים וחסרי פניות יהיו מופקדים על פרויקטים חשובים דוגמת הפרויקט הזה. וחשוב לא פחות שתהיה גם מועצת מערכת שתדון ותשקול בשום-שכל יחד עם העורכים בקבלת החלטות לכלול כותבים כאלה ואחרים, וכמובן גם תהיה מעורבת בבחירת העיצוב ההולם לעטיפה, שלא תהיה נגועה בראיה צרה וחד ממדית.

    קראתי בעניין רב ב"הארץ" (4.7.14) את רשימתו הקולעת של בני ציפר "קבר אחים של הספרות" וכן את הריאיון הכואב עם עוזי שביט על המצוקה הקשה של המו"לות.
    ייתכן שנקודת החיבור ביניהם היא טירוף המערכות שבו אנחנו נמצאים היום, איבוד העוגן, המצפֵּן והפוקוס. אכן, למרבה הצער, את מקומם של הקריטריונים הספרותיים תופסים היום, כפי שכותב בני ציפר, קריטריונים זרים של כוחנות,"לא נעים" ועוד ועוד. והלקסיקון הזה הוא אחת ההוכחות לכך.

    ימים יגידו אם השינוי במקומם ובמשקלם של המערכים ההיררכיים שהיו קיימים
    עד לא מכבר יבשר בריאה חדשה מתוך התוהו והכאוס.

    שלכן,
    יערה בן-דוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.