הנווד, הנדודים, ה Nomad

Me or somebody Else or Nobody – Nomad/ David Albachai

שאלה של זהותו הנוודית של דוד אלבחרי, שאלת זהותו היהודית מתוך שאלת הגדרת ה"מקום" וה"שפה". האם גלות היא גלות ממקום, מזהות או ניתוק השפה ממקום, ניתוק הסופר מקוראיו. אלה שאלות האופייניות מאד לזמננו, לתקופה שהגירה היא חלק ממאפיניה, המעברים ממקום למקום משפה לשפה, יוצרים זהות חדשה שהיא רבת זהויות. וכל ערך מוחלט מוטל בספק. את המאמר הפרגמנטרי הזה, פגשתי בפסטיבל משוררים בוילניצה 2012, דוד אלבחרי קיבל שם פרס מוערך מאד והוקדשה לו חוברת. בה הוא פרסם את מאמר הפרגמנטים הזה: "אני, או מישהו אחר, או אף אחד – נווד". תרגמתי והבאתי את הדברים כחלק מנסיון להרחיב את המושגים המתערערים ונבנים מחדש לעינינו.

1.
זה פשוט לדבר על גלות. במשך עשרים השנים האחרונות – מהרגע בו הגעתי לקנדה – באופן מפורש נלחמתי לא להיות מתוייג כגולה. זה בסדר גמור , אומר בעל הכוונות הטובות, האם נוכל אז לקרוא לך לפחות, המהגר מרצון? או, לא. קראתי. – בשום אופן לא.
עבור מהגר מרצון זהו פאראדוכס. אם מישהו בוחר את מה שנקרא "גלות מרצון" , אז הוא אינו גולה. כמושג, "גלות" מציין מצב בו מישהו למשל, מכריז על מישהו אחר "אויב המדינה". וזה שולח או מכריח אותו לגלות או דן אותם לגלות. אלה העוזבים מרצון, יכולים לראות עצמם כגולים, אך זוהי הבחירה שלהם: למען האמת הם סוגי תיירים שהם נוסעים נלהבים, או חובבים. יש להם דפוסי התעניינות רבה ביעדים אקזוטיים שמתגלים מעט קודרים אך, הם, מאושרים משום שמצאו עצמם במקום בו קיוו להיות.

2.

אתה רואה, זה מה שיכול להגדיר גלות אמיתית: הוא מצא עצמו במקום כלשהו, בו לא רצה להיות.

3.
אבל נוודים – מי שלא יהיו, מה מגדיר אותם? ובאיזה מקום נוודים מוצאים עצמם: במקום שהם נהנים בו או במקום שאינם אוהבים (והאם נעים סביב ללא סבלנות ומחכים ללכת לאיזשהו מקום? במקום בו , אם שום דבר אחר, לפחות, לא ינועו סביב בקוצר רוח)? או האם יש סביב רק נושא מסויים , שבאופן תמידי בתנועה בין מקומות שונים ואקלימים שונים?
ושאלה חשובה ביותר: האם הנווד מוגדר על ידי תנועה במרחב, או על ידי תנועה בין שפות?
4.
יש יותר מדי שאלות. במקום בו יש יותר מדי שאלות, שם בדרך כלל, יש פחות מדי, תשובות.
5.
ככל שעוברות השנים שאלת הזהות מתפתחת והופכת יותר ויותר קשה עבורי. למרות זאת אני מאמין בעיקרון שמספר כפול של זהויות שונות יכול להיות בעל תועלת לסופר, כמו לכל יצור אנושי אחר.
עכשיו, אני מתגעגע להיות בעלים של זהות אחת בלבד. שתהיה לי זהות של עצמי. שמי ושם משפחתי או שרק זהות אחת נבדלת שנוצרה על ידי הטכסטים שלי. בקיצור,הייתי רוצה להיות הטקסט של עצמי באופן בלעדי. הטכסט שלי. הוא מי שאני.

6.
אבל אפילו הזהות הטקסטואלית שלי הופכת להיות צורה מיוחדת של נווד. ברגע זה ממש הטכסט שלי נתון לתרגום. בסרבית, דוד אלבחרי הוא בעל זהות, זהות משתנה באשר היא. למשל, כאשר היא מתורגמת לסלובנית או לגרמנית. ודאי שאיני מכיר את דוד אלבחרי המתגלה מתוך הטכסטים שלי בשפות אחרות. איני יכול אפילו לחוש כיצד הוא נגלה מבעד לעיניהם של אלה המכירים אותי דרך תיווך בינלשוני.
מה שאני מכוון אליו, זוהי, למעשה, "זהות לשונית" – זוהי צורה הרבה יותר משוללת זהות בהשוואה לזאת שאני רוכש דרך דברים שאני עושה לקיומי בלבד.
בכל זאת, ההבדל העיקר טמון בתוכנו ומסגל לעצמו "זהות לשונית" – השייכת לעברנו, בשעה שאנו בוחרים מה שקרוי "זהויות חד פעמיות" על ידי רצוננו שלנו, בהתקשרות עם הנטיות שלנו, החיבות שלנו, הדחיות שלנו, או עם המניעים העדינים המופנמים ביותר שלנו.

7.

מצד אחד, להיות נווד זו הרגשה של שגב. אבל, מצד שני ,זו תחושה איומה. לא לנכס מישהו, זהות התוקפן מושרשת והיא מכאיבה לאנשים רבים. בעוד שסעיף החלפת זהות מייצג דבר מה שיכול להיות פשוט הדבר הטוב ביותר שקרה אי פעם לרבים אחרים. כל זה מכוון אותי לעבר האמן הקונספטואלי מירוסלב מנדיצ' Miroslav Mandicשיתכן שהוא הנווד הגדול ביותר שאי פעם הכרתי. הוא נדד באירופה במשך עשר שנים ורשם את הבלתי נראה ובלתי נתפס עדיין בבהירות רבה אתRose of Wandering . בעשותו כך, הוא הוריד מעצמו מכל זהות הקשורה לזמן. הוא נעשה ליבו של הורד – הורד עצמו בתהליך.
8.
כאשר הגעתי לקנדה , לפני עשרים שנה, כאשר מצאתי עצמי חשוף לשכנוע המוני שאני "גולה מרצון" שהוא משהו שמצאתי מחריד, והכחשתי בעוז אז, ועדיין אני מכחיש – למרות ההכחשות היתה לי הרגשה עקבית כאילו אני נשדד: הם רצו לשדוד את שפתי, הם רצו לשנות את זהותי. הם הכריחו אותי לכתוב על נושאים שלא עניינו אותי בעבר. אלה ששלחו אותי לדרכי, היו בדעה שזו זכותם לדחוף את האצבעות החמדניות שלהם לתוך כיס הנשמה ,לכרית החלומות, לשסתומי הלב, לתוך קופסת החיסכון של הזיכרונות . וכך – חסר כל, נטרף, מושפל, – המשכתי לחזור הביתה וללקק את פצעי. כמובן, פצעים, פצעים פיזיים תמיד נרפאים אבל מה שנשאר אלה הסמליים, אלה העמוקים כמו הקניון הגדול, פצעים אלה, לעולם אינם נרפאים. במילה אחרת, כל עוד אתה חי , הפצעים נשארים לנצח. ואולי זהו הכאב המיוחד אשר מגדיר את הזהות החדשה, הנרכשת לממדים גדולים יותר:
לא משנה השם שתקרא לה. נווד, גולה, אתני, מהגר, או היברידי. תחושת הכאב הזה, מאפשרת לך לדעת שהפכת למשהו אחר. אתה סובל כאב כשאתה שוכב, אתה כואב כשאתה עומד, אתה בכאב כאשר אתה רץ. אתה כואב אפילו כשאתה חושב שאין כאב – שהכאב פסק שלעולם לא יפתיע ויתעורר. בשעה שלמעשה זה רובץ על כתפיך ללא הפוגה רק כדי לסטור לך מאחורי האוזן ולגרום לך לראות כוכבים גם כאשר אינך מצפה לראותם ואתה מאד מודע לזה שזה אינו הדימוי של שמייך. יותר מזה, אתה במקום אחר. עדיין אותו אדם, אבל שונה באופן מוחלט ממה שתהיה מעכשיו ועד עולם.
9.
כלומר, אם אנחנו תופסים את המשפט "אורח חיים נוודי", במובן הרחב יותר של משמעותו, המשמעות היא שכולנו נוודים. הסופרים והאמנים ומה שאנו מכנים: האנשים הרגילים. מי שלפחות פעם אחת יצא אל העולם, להרפתקה קלה, הרוויח את הזכות להיות מזוהה כנווד. לפעמים זה מספיק לצאת מחדר אחד ולהיכנס לאחר כדי להיות נווד. לפעמים לא צריך יותר מאשר שדלת המרפסת תהיה פתוחה.
ואז שוב, יש זמנים שזה לא לוקח שום דבר – הגוף נשאר במקומו , חסר תנועה, בשעה שהנפש ממשיכה לנסוע הלאה והלאה. למעשה, הנפש היא לפעמים הנווד המקצועי האמיתי שהגוף יכול רק לקנא בה.
בשעה שמישהו בוכה מתחת לחלון "מאחר שאמורים להיות שם "שחקנים נודדים" , מדוע לא יהיו אם כן, "סופרים נודדים"?
אבל כמובן, למה שלא יהיו?

10
" אוו לוליטה שלי" אומר המברט המברט , דמותו העצובה של נבוקוב . "יש לי רק מילים לשחק איתן". לכן, אני מנסה לשחק עם מילים בעצמי. לדוגמא, אם נתבונן במילה: "נווד" נראה כאילו היא מורכבת משתי מילים אנגליות " No" ו ""Mad ובסדר הנכון: "Nomad" , כלומר, "לא משוגע".
כאשר משמיעים את המילה המסוימת הזאת "נווד", היא מזכירה לנו שבאנגלית היא מחברת שני ביטויים: "No" ו "mad" כלומר "לא" ו"משוגע" , במילים אחרות, נווד הוא מי שאינו משוגע.
כאשר אומרים את המילה המסויימת הזאת , נווד, שמזכירה לנו חיבור של ביטוי "No" ו "Mud" (או "אדמה" במובן הרחב יותר) ואשר יכוה להיות מובנת כ"נווד". אינו גוף העשוי "אדמה" (כמו בהקשר לסיפור המקראי על בריאת העולם) אבל יתר על כן, דרך החיים הנוודית היא מעלה של התודעה. מה שחשוב אם כן, זו לא רק תנועת הגוף אלא, גם תנועת הנפש.
גלות , ללא ספק, אינה אופנתית עוד , אנו חיים בתקופה של ידע המוני והעולם מוכר כרשת (אינטרנט). הגוף נשאר במקומו והוא כמעט חסר תנועה, בשעה שהנשמה נוסעת מהר יותר ויותר דרך החלל הוירטואלי, ואינה יותר מאשר תמונת מראה של הרוח הקולקטיבית של האדם, והיא קשורה לשיטה ייחודית של קשר חוט- אלחוטי, שלעולם אינו חדל לעבוד.
במילים אחרות, כולנו נוודים, משום שאנו נוסעים על בסיס יום יומי או לפחות אנו משוכנעים שאנו נוסעים בעולם הוירטואלי, שאנחנו מאמינים בקיומו. משום שלו לא היינו מאמינים בקיומו , לא היינו מסוגלים להאמין אפילו בקיומנו שלנו. וכל כולו לא יוביל אפילו לא לעקבה אחת הנשארת מאחור. אפילו לא לעקבה בוצית אחת – לנווד אין בכלל בוץ.