ספר סיפור ועומר. ארבעים ותשעה ימים זמן אחד ומקומות רבים

יום ב, השישי לעומר, שביעי של פסח

שתי תנועות הולכות זו כנגד זו, התנועה מיום ליום, מסעודת הפסח, מדפדוף יומיומי מיום ליום, מספירת העומר שסופרת ומונה ומוסיפה כל יום את היום העוקב עליה ובעקבותיה. ספירה שהיא כמו זמזום רקע עבורי. אינה מצמחת לי זקן. אינה עוצרת אותי לשנות את דרכי או מסלולי. ותנועה אחרת היא תנועה ספירלית, או תנועת רוחב של רצוא ושוב. של בואי ולכי.
ישבנו במרפסת, לא אחת ולא שתיים, אך בכל פעם זוהי הפעם האחרונה וגם הפעם הראשונה ורק התודעה מצרפת את הדברים לדפי זיכרון, פנינו אל הדשא, אל הגינה ומסביב קולות הציפורים, קולות הרוח בענפי הדקל, ארוחת הבוקר, עגבניות, מלפפונים ובצל חתוכים גס, כמה מצות, הקפה המשובח ממכונת האספרסו, מגש גבינות, זיתים ושני ספרים פתוחים. הבוקר שלאחר נסיעת הלילה, הבוקר שלאחר האהבה בתאווה ומתוך תשוקה, להתעורר ועדיין לגלות את הגוף כאילו השנים שעברו בינינו, לא עברו. האם יכול להיות שהזמן לא נערם? שהוא נעלם לחלל בלתי מוכר שאין לו ארכיאולוגיה או גיאולוגיה, הוא פשוט שם, מקבל את הזכרונות והזמן האבוד, בולע ללא משמעות. על מה דיברנו? דיברנו.
המילים היו קצרות ומדוייקות, אך בתוכי התנהל פירוש למילים ומדרש למראה ולדברים. בסוף אנחנו נאחזים בגוף שלא מפסיק להפליא ולהתפלא. אחרי זה הדרך.

יום ג, שבעה לספירת העומר.
הקפטריה בבר אילן, כמעט ריקה, ברדיו מדווחים על מסיבות המימונה, יש הקוראים לה "חג האמונה". אני בודקת את מפלס המועקה שלי, עד כמה משפיעה עלי השיחה מאתמול. ממה אני נפרדת ולאן אני הולכת, מהו הר סיני שלי ואיזו תורה אקבל עלי.
אמש ישבתי והקשבתי לסיפורים של בלש משטרה, לחיים של אחרים, קיוויתי שתהא בזאת תרופה. הצצה לעולם של אחר תביא איתה רגיעה ואולי גם הגוף יתעורר וילבש אדום לקראתו. הסיפורים משכו אותי לעולמו, לעולמות אחרים בהם מככבים נשים אחרות ואיש אחר. פורע גבולות ומחפש אותם שוב. שאלת הגורל או הבחירה עולה מסיפוריו של האחר. באותה עת, עומד לפני ספר הסיפורים שנפרדתי מנו, לפני זמן ועדיין לא יצא לאור. הסיפור המדובר , הסיפור המסופר והסיפור הכתוב.
בבוקר התעוררתי ללחישות שתי נשים בשפה הבולגרית. שפה חיה מתה. שפה מתחייה לפני המוות שמעבר לדלת, לא אתן לה לחמוק.

יום ה' תשעה לעומר

אתמול, לא הגעתי לכלל כתיבה. משהו מעכב אותי. משהו מנסה להתבהר משהו מנסה להתהוות. כמה שורות מספרה של אווה אילוז, אומרות לי שאני אחת מתוך תופעה ואין לי כח בזרועות להלחם נגד הזרם ולהיות מה שהוא "אני" נשכחת.
הלילה איבד את צורתו הלילית. כל רגע שהוא רגע כמו רגוע, כמו נחיתת ציפור על ענף, תנועה קלה באויר שאיש אינו חש מלבדה. חשבתי להבלע בתוך חיבוק שכל הדרך אליו היתה מלווה במנגינה ובריח אביב כבד הנכנס בעד החלונות, האם החיפוש היה למטרה היה לתנועה שאין לה משמעות לבד עצמה search, research, Such, Iskanje מילה שלא תעדר משום שפה. חיפוש גזור מחופש שתקועה בו וו, כמו יתד, כמו אמירה שאין חופש ללא חיפוש ואין דרך לצאת מהוו העוצרת את כל המהלך לקראת מה שאינו בר חיפוש הוא פשוט נקרה על הדרך ומאיר את הלילה, כמו בית נתיבות, כמו חדר מיון, כמו מזנון לקפה לילה בתחנת רכבת.
בלילה הזה, יצאתי לדרך ואיש זר אמר שצריך לשמור עלי, ברחתי והוא באורות נמוכים אחרי, מאיר לי את הלילה, טעיתי בדרך, והוא עצר והחזיר אותי ברוורס אל הדרך שאיבדתי למצוא ולהגיע למקומי. זו היתה דאגה כמו אם או אב, המכסים ילדשאיבד שמיכתו בלילה.
אישה זרה וקרובה נכנסה להביתה, אישה כמו תרגום .
אני סופרת את הימים לקראת העומר והיא מספרת על נאמנות ובגידה בארץ רחוקה. אקלע את החוטים כמו צמה לאחדות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.