להתפלל בין הירקות הקלופים

במטבח, במקווה ובקברי הצדיקים מתרחשת תפילתן של נשים. תפילה אינטימית, חרישית, על הקיום ועל המשפחה. המשוררת חוה פנחס-כהן כותבת על המקדש הפנימי של נשים מתפללות ועל אלוהים שמתגלה במקומות הבלתי צפויים

פתיחה: בעקבות חנה
חנה, אמו של שמואל, האישה המבקשת להרות, הייתה לדגם האישה המתפללת. היא אינה מסתפקת באהבת האיש, היא רוצה יותר מזה: היא רוצה להיות אם, היא רוצה ילד. ומסתבר שגבר אוהב אינו די כדי להביא ילד לעולם: "וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם: כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַה' סָגַר רַחְמָהּ. וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ: כִּי-סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ. וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה–כֵּן, תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל". יש צורך בשותף שלישי וכדי להגיע לתשומת-לבו, חנה צריכה לעשות מעשה, להתקרב אליו ולהקריב. היא מתקרבת אל האל בבואה לבית האל, היא הולכת אל המקום הקורא לה; ואולי זהו המקום שבו היא מרגישה כי היא יכולה להתקרב אל הבלתי ניתן לקִרבה.
חנה, האישה המיואשת, הכואבת והמושפלת, עושה מעשה שאינו ניכר כלפי חוץ; זהו מעשה הפונה פנימה, אל תוך הגוף, אל החלל הפנוי שבין הגוף לנשמה. היא פוסחת על עלי, היושב בכניסה לבית האל: "וְעֵלִי הַכֹּהֵן, יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא, עַל-מְזוּזַת, הֵיכַל ה'", וממשיכה מתוך כאב וייאוש רב, ואולי גם מתוך שכרות קלה, המשחררת אותה לשבור גבולות ומחיצות ומגדרים: "וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה". היא פונה ישירות אל ה', יודעת מהי הכתובת הנכונה; היא פונה בדמעות, היא פונה מתוך שבר, מתוך החלק הבלתי מילולי של הנפש. שרה צחקה, רחל שמה קץ לשתיקתה והתפרצה מתוך כאב על בעלה, רבקה שתקה ודווקא יצחק התפלל על אשתו האהובה. האימהות המיתיות שלנו ביטאו את צערן בשתיקה או בהבעה גופנית שאינה מילולית בפנותן לאלוהים. גם חנה "בכה בכתה" – הקדימה שפת גוף, פתחה עצמה מצערה והייתה הראשונה שניסחה בקשתה ופנתה במונולוג מרגש. המונולוג של חנה כולל תפילה, נדר והבטחה; הוא פנימי, הוא אינו נשמע, ורק חנה והסופר המקראי יודעים את מילותיו, את תוכנו. זוהי תפילה אינטימית, והיא מנוסחת היטב, כהתפרצות של מי שחשבה ושיננה את הדברים בינה לבין עצמה ימים רבים: "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים–וּנְתַתִּיו לַה' כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ".
לאחר זאת, חוזר הסופר המקראי למבט החיצוני: רגעים אחדים קודם לכן, חנה עברה על פניו של עלי; היא לא ראתה אותו והוא לא עניין אותה שהרי היא הייתה ממוקדת מטרה והלכה ישירות אל האל, לדבר אליו ללא מתווכים. היא לא התייחסה אל עלי, לא בירכה אותו וגם לא שאלה לרשותו. אולי עלי נפגע? אולי הסתקרן? על כל פנים, הוא התבונן בה. התבונן ופירש את המראה, את התופעה החריגה של אישה הפורצת לבית האלוהים, לאחר שאכלה ושתתה עם בני משפחתה, ואולי ריח קל של יין עולה מפיה, מגופה: "וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה; וְעֵלִי, שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ. וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ–רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ."
חנה מעניינת אותי כמי שהבינה שעליה מוטלת החובה למצוא דרך להגיע למגע קרוב עם האל. הערוצים הרגילים כבר אינם מעניינים אותה. תאורטית, היא יכולה להתפלל מכל מקום, אך בפועל, היא חשה שיש רק מקום אחד מדויק לדבר איתו – בביתו. והדיבור אינו כמנהג בני-אדם, מפה לאוזן, אלא דיבור הבא מהפנים ואינו יוצא. יש רובד ראשוני – והוא מצב התפילה שלה, ויש רובד משני, גלוי יותר – והוא הדיבור . אך הסופר המקראי אינו מוותר על התיאור המדויק של עלי, הרואה אותה במצב תפילה: "רק שפתיה נעות וקולה לא נשמע". ומסתבר, שמצב שבו אישה מצויה בתפילה, מצב מדיטטיבי שבו היא מכונסת בתוך עצמה ללא מעשים, ללא דיבור בקול, עצומת עיניים ושפתיה נעות – הוא מצב אשר, באופן פרדוקסלי, דווקא הוא, הכוהן, שכל חייו במקדש, מפרש בצורה שגויה. הוא עיוור לתפילתה של אישה מרת-נפש ומבין אותה כשכרות. כמצב מבוזה.
נדמה לי כי בדברים אלו, מביע התנ"ך את עמדתו החתרנית, הביקורתית, המתמשכת מבראשית ועד נביאים, עמדה הגורסת כי את אלוהים לא מוצאים בתוך הממסד, אלא דווקא במקומות הבלתי צפויים. נשים – אשר נמצאו תמיד מחוץ לממסדים – מהוות אולי ממסד לעצמו, כלומר, כל אישה יש לה מקדש פנימי שם היא עורכת את הפולחנים שלה, שם היא מתפללת על עצמה ועל ילדיה ואהובי נפשה.
תפילתן של נשים מתרחשת במקומות בלתי צפויים. זו תפילה הרחוקה מזו הממוסדת, המסורתית, הקלאסית. היא נאמרת בהזדמנויות שונות, בסיטואציות מגוונות, באינטימיות גדולה. במאמר זה אני רוצה ללכת בעקבות חנה, ולשרטט שלושה מקומות שבהם נשים מתפללות: בביתן, בגופן ובנפשן.

בין הסירים המהבילים
בית התפילה הראשון הוא המטבח. שם נמצאת האישה בינה לבין עצמה; שם היא מניחה על משטח העבודה, במחזוריות קבועה, את הירקות החתוכים והקלופים, את החצילים הנצרבים באש ומפיצים ריחם, את הפלפלים הקלויים בתנור וממירים אדמוניותם ובשרנותם לריח, עוד מעט יתקלפו מעורם, ושמן זית, לימון, מלח ושום. אבל כל אלה הם בבחינת סולמות ספירליים לזיכרון הנשי, זה הזוכר כי ביום שישי קודם או בראש-השנה שלפני שנה, בשעה שצרבה את החצילים בטרם טבלה אותם בטחינה, התפללה שהשבוע תחלים אִמה ממחלתה, שהשנה תזכה להכניס את בתה לחופתה; וזה שיזכור שנה אחרי, איך בזמן ריצוץ הבצל ירדו הדמעות על עלבונה של בתה שלא זכתה להתעבר והנה עברו כבר כך וכך שנים, או כמה שנים היא מתפללת בזמן ההכנות לסדר שהשנה תופיע בתה עם בן-זוג ותביא בשורה למשפחה וכבר השנים עוברות והיא אינה נעשית צעירה יותר.
בַּחֲרִיקַת עֲצָמוֹת מִצַּוָּארָהּ הַמְעֻקָּם לְתַלְפִּיּוֹת
לְאֹרֶךְ שִׁדְרָתָהּ
סַכִּין מְשֻׁנֶּנֶת בַּעֲלַת לַהַב שָׁחוֹר
נָעַצְתִּי בֵּין יְרֵכֶיהָ בָּעוֹר הַלַּח הָרַךְ וְהַנִּמְתָּח
לְבֵין גּוּפָהּ. (מַעֲשֵׂה אָמָּן)
נִתַּקְתִּי אֶת רַגְלֶיהָ הָרַכּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ
אַחַר כָּךְ אֶת כְּנָפֶיהָ הַמְקֻפָּלוֹת
(לְצַד גּוּפָהּ הַלָּבָן, הַחִוֵּר מִתָּמִיד)
אַחַר כָּךְ רָחַצְתִּי יָדַי
מִתַּרְנְגֹלֶת הָעֲווֹנוֹת שֶׁלִּי
לְמָרָק שֶׁל חַג
וְרֵיחַ מְרַפֵּא שֶׁל גֶּזֶר, בָּצָל, סֶלֶרִי
תַּפּוּחַ-אֲדָמָה וּפֶּטְרוֹזִילְיָה וְתַבְלִינִים
עִם רַגְלֵי עוֹף מִלֵּא
אֶת הַחֲדָרִים
(מתוך: 'ערב חג', מסע איילה, סדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד 1995).

פעמים שהחצילים, הבצל, הפלפלים והקישואים, המוגשים מעוטרים כה יפה, מתובלים בכמה דמעות מלוחות, זכר ל"בכה תבכה" של חנה או ל"ותצחק בליבה" של שרה. והנה מתוך 'נדודים': "לְהוֹצִיא אֶל הַשֶּׁמֶשׁ/אֶת הַמְּרִירוּת מֵהַחֲצִילִים/ מַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ מִדֵּי קִַיִץ/ כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל קֶשֶׁר/
עִם אוֹתָם אַדְנֵי חַלּוֹנוֹת (שָׁם הִשְׁאַרְתִּי/ מַסֵּכָה שֶׁהֻשְּׁלָה וּמֻנַּחַת עַל סַנְטֵרָהּ) בֵּין/ שְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדַיִם
פְּרוּשׂוֹת/…" זוהי אותה שפה משותפת, שאינה מילולית אך נוכחת בחיי הנשים. מרק העוף המבושל במטבח לקראת החג אינו "רק מרק". כשאני חותכת את הפטרוזיליה, אני זוכרת שאני מחקה את תנועתה של סבתי; כאשר אני מנקה את העוף, אני זוכרת את קפדנותה של אמי, אני בודקת שוב ושוב שאין זכרי נוצות, ונזיפתה עדיין באוזניי. שרשרת של הקשרים משפחתיים. וספר זיכרונות בלתי כתוב מונח על השיש במטבח, בין קרש החיתוך לסיר שהמים כבר רותחים בו, ותפוחי-האדמה כבר מתבשלים והריחות עולים כמו ריח הקטורת בבית-המקדש, בחינת מושכים את תשומת-לבו של אלוהים: "לתשומת-לבך, הקדוש-ברוך-הוא, כאן, מתחת לאפך ולאפי, מתנהלת עבודת קודש של המשפחה. אנא, שמור עליה מכל רע בשעות האלה של טרם כניסת החג, ששערי תפילה פתוחים בהן. ולו יגדל ויתרחב שולחן האוכל המשפחתי עד שלא יוכל עוד להכיל את האוכלים. עשה שלא יישאר כיסא מיותם מיושבו, שיבואו כולם בשלום אל השולחן, אל הלחם, אל היין והתבשיל, וילכו ויבואו שוב ושוב".

תפילה בעירום
המקום השני לתפילת אישה הוא בינה לבין עצמה, בעירומה: בחדר השירותים, באמבטיה, במקווה או במלתחות הנשים בברֵכה. זהו פולחן פרטי מאוד, העשוי מחומרי הבית, הבשר והרוח, והוא כולו תפילה הלקוחה מתוך שרשרת תפילות הבאות בירושה וגם ממשיכות הלאה מכוחו של גוף האישה.
בתרבות המערבית אנחנו פוגשים בדרך-כלל את גוף האישה כהתגלמות של פיתוי ויופי ותמיד הוא צעיר ומבטיח. הדימויים הויזואליים או הספרותיים אינם מתמודדים, בדרך-כלל, עם ימי מחזור נשי או עם הבלוּת, עם השינויים עוברים על גופה של אישה. אלה, הודחקו מעבר לשדה הראייה של הגברים, של מעצבי התרבות.
בביקורי בתורכיה נכנסתי פעמים מספר לחמאם – מקום מרחץ ציבורי המופרד לגברים ולנשים. אהבתי להתבונן בנשים היושבות בעירום זו לצד זו על שרפרפים, סביב להן מתרוצצים ילדים ותינוקות בזחילה או בעגלה, והן מסרקות ולפעמים מושחות שמנים זו על זו, ובעיקר מדברות. נשים מבוגרות גדולות בשר יושבות על שרפרף, בעוד מגבת עוטפת מעט מגופן, וסביבן צעירות מקשיבות. על פניהן ניתן לראות את רישומי השיחה, בצחוק או בבכי או בטפיחות זו על גופה של זו.
השיר הבא נכתב בצאתי מהברֵכה, לאחר שפגשתי את הנשים שעלו מתוך השחייה או הטבילה, מתוך רגעי הלבד המשחררים את הגוף והנפש ומגע המים. כאשר סביב נשים בגילאים שונים, בגופים הזוכרים את ההריונות, את הלידות, את הניתוחים. את אהבה ואת חסרונה. נערות צעירות בגילויים ראשונים של החיים, בגוף זקוף ומצפה אל החיים. גופה של אישה הוא שדה הבעה, נתון למאבק ולפולחן יום-יומי. המאבק, על הזמן, על קיומה של תשוקה ואהבה, לקראת הריון או אחרי הלידה, התרחבות והתכווצות. רגלי הנערה האייליות המתכסות דליות מההריונות.
אישה משלמת בשלמות גופה ובשינויים העוברים על גופה, על יופייה, כדי ללדת ולהיות אם. המאבק בין החיים למוות, בין ההזרעה ההתעברות ולידתו של תינוק בן מוות, הוא על גופה של אישה וברחמה. גופה הוא שדה של מאבק ופולחן ושפתיה הם הסף הממולל תפילה. תפילתה של אישה, של אם, היא תפילה הפורצת מהגוף אל השפתיים ואינה ניתנת לגידור. משום כך יש לגעת בקמאי, בראשוני, במה שהוא מעבר למילים והוא בתנועה או בשפה זרה.

טָהַרְתִּי וְלָבַשְׁתִּי שִׂמְלַת כְּלוּלוֹתַי
אֶת שְׂעָרִי אָסַפְתִּי אֶל תּוֹךְ הַמִּטְפַּחַת
וּפָנִיתִי כֹּה וָכֹה וְלֹא רָאִיתִי אִישׁ
מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי אוֹ כְּתֵפַי אוֹ פְּנִים זְרוֹעוֹתַי

הִתְחַלְתִּי הַכֹּל מֵהָרֵאשִׁית. הָלַכְתִּי לַדָּרוֹם
לַגְּבוּל שֶׁבֵּין הַיַּבָּשָׁה לַיָּם וְשָׁמָּה אַשְׁדּוֹד
וּדְיוּנָה אַחַת בְּתוּלָה מְנֻקֶּדֶת בְּרֹתֶם
וְגִבַּלְתִּי עֲפָרָהּ בְּמַיִם טוֹבִים שֶׁנָּשָׂאתִי
בַּכִּיסִים וְהוֹסַפְתִּי חֲלֵב יְלָדַּי
שֶׁשָּׁדַי מְלֵאִים.

עַל בִּרְכַּי רָכַנְתִּי וְאֶת יְצָרַי כָּפִיתִי
וְגִלְגַּלְתִּי בְּיָדִי וּפִתַּלְתִּי זְרוֹעוֹת
וְלַשְׁתִּי הֶעָפָר עַל הַבֶּטֶן
וּפְעָמִים מַכָּה עַל הַיָּרֵךְ.
וְעִם כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר
לָחַשְׁתִּי אֶת שְׁמוֹת אִמּוֹתַי וְסַבְתּוֹתַי
וּבְנוֹת בְּנוֹתַי וְצֵרַפְתִּי צֵרוּפִים
מִשְּׁמוֹתֵיהֶן הַיָּפִים:
סְתֵּרִינָה וּבּוּקָה וְאָלֶגְרִיָה וְרֶגִינָה
וְרֶבֶּקָה וְשָׂרִיקָה וְרָשֶׁלִיקָה
סוֹפְקָה וּפִיקָה וּמִלְכָּה
וְכָל אֵיבָר וְאֵיבָר נִמְצְאָה לוֹ אֵם

כָּרַעְתִּי כְּיוֹלֶדֶת וְנָשָׂאתִי עֵינַי לְבֹהַק הַשָּׁמַיִם
עַד שֶׁעָמְדָה לְפָנַי דְּמוּת בַּת לְלֹא שֵׁם
כָּרַעְתִּי וְנָשַׁקְתִּי לִשְׂפָתֶיהָ הַדַּקּוֹת
קָרַעְתִּי כְּלוּלוֹתַי וְהִלְבַּשְׁתִּי
עֵירֻמֶּיהָ הַתַּמִּים.

מֵאָז אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ סְדִינַי מְלֵאִים חוֹל
וְהָיְתָה בִּתִּי הַזְּהֻבָּה מַצְמִיחָה שָׁדַיִם
יוֹצֶרֶת בִּי צוּרוֹת וְקוֹרֵאת נֶגְדִּי:
אוֹ אָה אֵי אִי אוֹ אָה אההה
מַדְרֶה מִיאָה מִיָה קֵירִידָה
דֵישׁ מִי דֵישׁ אוּן פּוֹקוֹ דִי אָגוּאָה
קֵי דִי סִידַר אִי נוֹ דִי אֶמְבְּרִי
אַל דִייוֹ יָיה ב'וֹ דָאר לָה אַלְמָה.*
(מתוך: שירי אורפאה, סדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד 2000).

אריזת הכלים השבירים
המקום השלישי לתפילת הנשים הוא הקבר. זכורני, שיום אחד ביקשה חמותי שאצטרף לביקור בקבר הקדוש הבבא סאלי, אשר בנתיבות. ברגע הראשון התכוונתי לסרב. המקום היה זר לי וגם מנהג ההשתטחות על קברי צדיקים נראה לי באותם ימים כעבודת אלילים. אולם כדי לרצותה, הסכמתי להצטרף. הצטרפתי בגוף נוקשה ובנפש נעולה. הרגשתי שאני הולכת כמו אנתרופולוגית ולא כמי שנשואה לגבר שזהו מנהג אמו.
הגענו לנתיבות ופנינו למתחם הקבר, שהיה מופרד ונפרד מהעיירה וגם מבית הקברות. בכניסה למתחם, היה מתקן מתכת שבו בערה אש ונשים היו עומדות לידה ומאכילות אותה בנרות. המשפחה המורחבת מצאה שולחן פנוי וישבה מסביב לו, ואני פניתי פנימה לחדר הקבר. במרכז החדש היה מבנה שנראה כמו בית קבר, עטוף בקטיפה כחולה. על מבנה הקבר נשענו בעיקר נשים, עוצמות עיניים ומניחות מצחן על הקטיפה הכחולה שחוטי זהב שזורים בה. היו נשים שכרעו, היו שעמדו, היו שהצמידו שפתיים. מסביב, לאורך הקירות, ישבו קבצנים, על מומיהם ושפלותם, נשענים על הקיר ומתבוננים במתרחש סביב. ליד כל אחד מהם, הייתה מונחת צלחת. היו מהצלחות שהיו גדושות בקוסקוס ריחני ועליו חלקי עוף והיו שהתרוקנו כבר ועדיין שאריות אוכל עליהן.
נשים בלבוש חגיגי, ובהן גם חמותי, נכנסו לחדר הקבר עם צלחות חג ושבת (לא חד-פעמיות חלילה) וסכו"ם מתכת מהודר, רכנו מעל אותם קבצנים קשי-יום והגישו בפה מלא ברכות צלחת גדושה. ליד הפתח ישב ישיש בעל זקן, קופת צדקה מונחת לרגליו, וסירב לקבל את המנחה הנדיבה. מיד עמדה עליו אישה אחת, שניכר עליה שלבשה הידור לקראת היום הזה שבו באה להודות על רוה טובה, על נכדה הבכור שהגיע למצוות. היא הפצירה בו שוב ושוב בערבית מרוקאית, כאילו קרבת משפחה ביניהם, עד שהתרצה לה.
עמדתי והתבוננתי בתופעה בפליאה. ברגע הראשון, חשתי את הביקורת והשיפוטיות עולים במעלה גרוני: "שוב הנשים המתבטאות באוכל", אולם חלפו כמה דקות ותחושתי התחלפה בהערצה; יכולתי לראות אותן, בעיני רוחי הנשית, עומדות במטבח ומכינות באמצע השבוע מאכלי שבת ואורזות לקראת המסע לנתיבות, לקראת העלייה לקבר הצדיק. ראיתי את תשומת-הלב באריזת הכלים השבירים, בתיאום הכלים אלה לאלה, בארגון מפיות הבד לצד הצלחות, והבנתי לפתע את משמעות 'קורבן תודה' או תחינה לבריאות אחד מאברי המשפחה או בקשה לזיווג מתאחר או על ילד שאינו מתעבר. הבנתי את המעשים המחליפים את המילים החסרות. איך מצאו נשים שפת תפילה, דרך הבישול והאפייה, דרך התיבול וההגשה, מהמקום שבו הן בעלות הבית. נשים הודרו מסידור התפילה המילולי ומצאו דרך למלל את המעשים לתפילה. איני זוכרת מה קדם למה: האם השורות שכתבתי ב'תפילה לאם בטרם שחרית', שהופיע במסע איילה (1995) ונכתב בימים שבהם הנקתי את בתי הצעירה או מראה הנשים על קברו של הבבא סאלי בנתיבות. במוחי, התקשה הכול למקשת רצף תמונות, והנה סופו של השיר:
תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ
בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר
מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים
עַל קָרְבַּן תּוֹדָה וְקָרְבַּן תָּמִיד
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.
חתימה: תפילתו של הרב פרומן
ברצוני להביא לסיום שיר שכתב הרב מנחם פרומן. זהו השיר העתיד לפתוח את ספר השירים העומד לצאת לאור. השיר הוא שיר אבהות, תפילה לשלום בתו הקטנה, והוא מפתיע ברכותו הנשית. קל להזדהות איתו. במילים ישירות ופשוטות, פורש הרב פרומן מניפת רגשות: הוא מתבונן בבתו בזמן שהוא מכסה אותה, בחוסר-האונים שלה, הקורא לו וחושף אותו לרגשות עצמו, לדאגתו. השיר מקבל ממד נוסף של עומק בעת שהוא קושר בין השם המשותף לאמו ולנכדתה, השם הקושר את המוות והחיים, את תודעת המעגליות של 'דבר כרוך בדבר', הידיעה כי בבשורת החיים, נמצאת גם בשורת המוות – זה שהיה כאן וזה שיבוא. והנה, גבר, אב שהוא גם רב, גם הוא חש שהתפילה הממסדית, הכלואה בסידורים ובספרים, אינה מספיקה לפעמים כדי להביע את החרדה הפרטית של אב לבתו.
היום שבו אני סוגרת את דבריי במאמר זה הוא יום ה 23/2/14, כ"ג אדר א' תשע"ד, שנה למותו של מנחם פרומן, השייך לאותם שמוטת כנפי רוחם הייתה גדולה מהזמן שבו חיו חייהם והשפיעו משפעתם.

בלילה הזה
אני הולך לכסות את בתי הקטנה
הולך לשמור על זאת מתיקותהשינה
רוצה להגן על הבל הפה הזה הרך
שלא יפגע בה שום פגע
כל הימים
לעולמים
שלא יאונה לה כל רע.
בתי נקראת על שם אמי
והיא כל-כך דומה לה
כשהיא עוצמת עיניה על מִטתה
עין-בעין אני רואה
כן, אני נרתע
את שעת מותה.

מחשבה אחת על “להתפלל בין הירקות הקלופים

  1. חוה יקרה,

    קראתי את המאמר והוא יפה בעיני. אני חושבת שהוא מעלה בכל אישה עולם של זיכרונות והקשרים שבלב.
    את מצליחה לקשר בו יפה בין החוויה האישית-נשית הפרטית והאינטימית, לבין הדי חוויותיהן של נשים לאורך הדורות, כפי שהן משתקפות בתנ"ך, בשירים בני זמננו (משלך ומשל פרומן, וכמובן, של רבים אחרים), ובמנהגים כגון שפת התפילה בכלל, והדוגמה של עלייה לקברי צדיקים בפרט.

    גורלי האישי בחיים היה שונה מאוד משלך – כבת זוג וכאמא, וכך גם דרכי ביחס אליו, ובמובן מסוים אני קוראת וחווה את הדברים שתיארת במאמר הזה כמין אורחת בהוויה זו של תפילות הנאמרות – אם במלים ואם באלם קול – מתוך אמונה ואמון בכוחו של אלוהים קיים וגומל. אולי תמיד הייתי מישהי שבמובן מסוים "עמדה מן הצד", כפי שתיארת יפה כל כך בהרגשה שליוותה אותך כשביקשת תחילה לסרב לבקשת חמותך ולבסוף נמצאת בפני עולם שנפתח לתובנה חדשה שלך, אשר העשירה אותך לפי דרכה. בנסיבות שונות לגמרי אירע גם לי משהו דומה, כשברגע קשה במיוחד הנחתי לעצמי לפתוח דלת לשפת המסורת ולמה שבכוחה להציע, אבל זה היה רגע ייחודי ונדיר בחיי. רגע זה אמנם לימד אותי משהו אבל לא שינה אותי במובן זה, שגם כיום אין בכוחי לפנות אל ה"כל יודע שמעל", כי אני לא מרגישה בקיומו כ"משגיח פרטי", אלא כצו מוסרי שאדם נבון מגיע אליו גם בלי החוויה הדתית, דהיינו, צו ההכרה באחריות האישית, צו של עשה טוב ככל יכולתך, עכשיו, היום, מתוך הכרת אחריותך במעגל חייך, מתוך שכנוע עמוק שהיהדות על רגל אחת היא "ואהבת לרעך כמוך" או "מה ששנוא עליך.." וגו'.

    וכן, שירים הם תפילות הנפש במלבושיה השונים והמגוונים, כמו עולם ומלואו הסובב אותנו, על שפע סתירותיו ומופעיו האוכסימורוניים. כוחה של אמנות וההיענות שלנו אליה הוא בעיני המשהו ה"אלוהי" שבקרבנו, או – בביטוי העברי היפה – הנשמה היתירה שבנו, וזה רחוק למדי ממה שהממסד הדתי על שלוחותיו ממציא לנו, לדאבון הלב.

    בכל אופן, יישר כוח והיי בטוב, מועדים לשמחה

    דינה

    Dr. Dina Katan Ben Zion
    Writer, Translator & Literary Researcher
    Kiryat Ono, Israel

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.