אגו, מחזה לא רק על האגו של הסופר

"יש עצבונות אינטימיים שאיננו יודעים להבחין בהם, בגלל הדקוייות שבהם ובגלל היסודות אשר מסתננים לתוכם: אם הם מן הנפש או מן הגןף, אם הם התחושה הרעה מכך שאתה חש את חוסר התועלת של החיים, או אם זו הרגשה הרעה העולה מתהום גופפנית כלשהי – מן הקיבה, מן הכבד או מן המוח. כמה פעמים מתערפלת עלי ההכרה ההמונית על עצמי.. כמה פעמים כואב לי להיות קיים.. " פרננדו פסואה  מתוך ספר האי-נחת, עמ 167 בתרגום יורם מלצר.

אגו, מחזה מאת קרל דג'רסי, קומדיה מוסיקלית העולה בימים אלה על ידי קבוצת התיאטרון הירושלמי, בבית מזי"א בירושלים. עיבוד ובימוי : גבריאלה לב.

הלכתי לראות את ההצגה מבלי לדעת למה לצפות. קבוצת התיאטרון הירושלמי מוכרת ומזוהה כתיאטרון המעלה מחזות מקוריים המבוססים על מקורות יהודיים. ופעמים רבות המחזות עוסקים בחומרים נשיים (פמיניזם יהודי) כמו מעשה ברוריא, אסתר, שרה, סוטה . להפתעתי, הפעם מדובר במחזה מתורגם מאנגלית (תרגום: יואב מיכאלי) ואין לו כל נגיעה ביהדות, אלא אחד מהגיבורים שאינם נוכחים על הבמה אך נוכחים מאד  הוא היהודי, זיגמונד פרויד. אם כי, יש להניח שגם אחד הגיברוים: הפסיכולוג תיאודור הופמן, הוא יהודי על פי שמו.  כך שעצם נוכחותו של המחזה על במת קבוצת התיאטרון היהתה הפתעה גמורה. ההצגה מתנהלת בקצב מהיר, מלווה במוסיקת ה"ביג בנד"  ושירים המזוהים עם ניו יורק ושירי שנות הארבעים,  במשחק מוגזם, קריקטוריסטי, אך מעוצב להפליא. מוקפד מאד בתנועות ובתלבושות. מעברים מהירים בין הסצנות ומדיאלוגים לשירים. מקור ההשראה והרפרנס התרבותי הוא לשנות הארבעים והחמישים של הוליווד. כאשר רומנטיקה , פשע, ושפה "פסיכולוגיסטית" משמשים בעירבוביה. המחזה לכאורה מסופר בשפה ריאליסטית, אך, לא כך הם פני הדברים, העלילה בונה ציר אלטרנטיבי המאפשר מעברים מעולם החיים לעולם המתים וחזרה. עצם קיומו של חדר הפסיכולוג, מהווה עולם אלטרנטיבי שם קורים דברים במקביל לעולם ה"אמיתי" עליו מספרים לפסיכולוג. אך גם שם משתנים הכללים, שכן, לא לגמרי ברור מי המטופל ומי המטפל. זוהי קומדיה שנונה מאד במישור המילולי, מלאת חוש הומור אינטלקטואלית מאד ומלווה במשחקי מילים שלא תמיד עוברים טוב משפה לשפה.

המחזה מתרחש בשנות השלושים של המאה שעברה, בחדר הקליניקה של פסיכולוג  צעיר, תיאודור הופמן המגולם על ידי עידו יונה -ימין , יש לו מטופל יוצא דופן, סופר בשם סטפאן מארקס שמשחק ערן בוהם, שסופר  הוציא עד כה שלושה עשר רבי מכר לאור, מטופל  שבאמצע הטיפול מבקש את נפשו למות ומטביע עצמו וחוזר לקליניקה כ"מת -חי".  הדמות השלישית היא של מרים, אשתו -אלמנתו של סטפאן מארקס . מרים היא גם שפית בעלת חברת קייטריניג ,שמשחקת אותה צהלה מיכאלי בכשרון רב. שלוש הדמויות מלוות על ידי שתי בנות מקהלה הנוכחות מאד על הבמה ומנהלות דיאלוג ישיר עם הקהל והדמויות ודמות נוספת היא של הנגן , שהוא גם המשורר פרננדו פסואה , עופר שלחין, המהווה  מקור השארה להחלטתו של הסופר סטפאן מארקס העסוק ללא הרף בשאלה, מהם החיים האמיתיים של הסופר, בחייו, או אחרי מותו, כשיצירתו מתקיימת מעבר לעצמו. המחזה מתנהל בשנים בהן פרויד היה בשיא נוכחותו ותורתו היתה תגלית רפואית גדולה.  בשנים בהן כתיבה פסיכולוגיסטית היתה התגלמות של חדשנות וחקר האמת , מאחר והתלבושות, התפאורה והמוסיקה יוצרים את אשליית הזמן, הדברים מקבלים את מיקומם, אך לאורך כל ההצגה, הצופה ער לעובדה שה"שפה" הפסיכולוגית המדוברת על הבמה, מיושנת מאד והיום כבר אינה אמינה, כלומר, עצם העלאתו של המחזה, מעידה על התיישנותה של תופעת הטיפול והשפה הפרוידיאנית.

שתיים מתוך הדמויות, הן דמויות של יוצרים, הגיבור המרכזי הוא סופר , ודמות משנית אך ברור שהיא מקור השראה לא רק להחלטתו של הגיבור במחזהה ליטול את חייו , אלא גם לעצם כתיבת המחזה.,ואולי גם להעברתו לשפה העברית, הוא המשורר פרננדו פסואה. משורר פורטוגזי מגדולי המשוררים במאה  העשרים שתורגם גם לעברית על ידי יורם ברונובסקי, יורם מלצר ורמי סערי. הוא חי בין אלף שמונה מאות שמונים ושמונה לאלף תשע אות שלושים וחמש. זו שירת גבר , שירתו של אדם היוצר בבדידותו, אדם המודע לכל רגע החולף בחייו, שיצר כשבעים הטרונימים שונים. כל אחד מהם הוא משורר עם ביוגרפיה והשקפת עולם משלו, עיקר גדולתו באה לו אחר מותו. לפיכך, גם שירתו וגם חייו ומותו מהווים השראה וכדמות להתכתב איתה על הבמה. הביוגרפיה של פסואה, היא תקוותם של משוררים שאינם זוכים לתהילה בחייהם ומתנחמים בתהילה שתגיע לאחר מותם.

גבריאלה לב כותבת בתוכניייה: "פשואה המוזכר כאן כמה פעמים ושניים מההטרונימים שלו (אישיויות חלופיות) . בכך שפסואה ממלא את תפקיד המוזיקאי , קיוויתי להשוות את רוממות הרוח המופלאה שנובעת מהמוסיקה ליסוד האניגמטי ביותר במחזה "אגו" -יצירת אנשים אחרים מעצמך – ולהפוך את התעלומה הזאת למוחשית, ואפילו להיתולית. הדמויות החדשות הללו עוברות הלוך ושוב ממצב של מספרים למצב של יצירי דמיון ולמצב של הטרונימים".

קיומו של פרננדו פסואה על הבמה ומעבר לה עם דמויות ההטרונים המהווים השראה לסופר המתוסכל סטפאן מארקס, הם אפשרות נוספת לבדיקת יחסיו  של יוצר עם המציאות  ועם היצירה. השאלה היכן הם החיים, האם הם בבבית וברחוב, בכתיבה, או בחדרו של הפסיכולוג,. היכן המציאות והיכן ההשתקפות, היא השאלה מאחורי המחזה.

המחזה עולה על הבמה באופן מקצועי ביותר. עבודת התרגום, התנועה , הבימוי והמוסיקה נעשים בתואם  ובכשרון רב. אך, קשה להתעלם מהעובדה שיצירה זו יש לה  ערך מוזאלי, שכן שאלת היחסים בין המציאות לדמיון התרחבה בתקופתנו, לשאלות היחס בין החיים במרחב במציאותי לבין החיים במרחב הוירטואלי על כל המכשירים והחלונות הוירטואים המקיפים אותנו.

והנה כמה שורות מאחד ההטרונימים של פרננדו פסואה אלורו דה קמפוש, מתוך הספר: מה עשיתי מהחיים? בתרגומו של רמי סערי:

"שלום לכם, דברים חדשים שיקרו לי כשאמות,

נידות חדשה של היקום המפציעה באופק שלי

כאשר אחת ולתמיד

כמו ספינה המתרחקת מן הרציף למסע ארוך

עם התזמורת שמנגנת על ספונה את ההמנון הלאומי של הנפש"..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.