לפרשת תרומה ראייה ואולי משוגים ראשונים לאומנות יהודית

כמה הערות לפרשת תרומה

מושגים ראשוניים בתורת הסוד היהודית ובאומנות יהודית הלקוחים מססמיכות האירועים של עליית  העובדה שמשה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים הזקנים ראו כבודו של אלוהים , אחר כך עלייתו של משה אל ההר העטוף בענן ולבסוף תיאור בניית המשכן על כליו ומראה הכרובים שאינם אלא פסלים בתוך המשכן.

"הראייה"  היא נושא מרכזי המחבר בין המוחש למופשט בפרשה. בין החומריות , הכלים ותפקידם בביתו של אלוהים ההולך עם המחנה. במילים אחרות, האם אפשר לראות במושגי היסוד של הפרשה את מושגי היסוד של האומנות היהודית לעתיד לבוא.ואם כן, מכאן לדעתי אפשר להבין את השורש המשותף ל"אומנות" ו"אמונה" "אמן" ו"אמן"

הספר, הדם ולבנת הספיר

מאז פרשת יתרו ומשפטים, אנחנו מהלכים בהוויה שיש בה תערובת של מוחש ומופשט. הגבולות שבין הגופים לבין מראיתם ותחושתם, מעורבת מאד. קשה מאד למצוא את הגבולות בין הדברים. אתחיל מסוף פרשת משפטים שם נאמר: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה. ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" שמות כד ז-יא. שם הסיפור מתחיל מ"ספר הברית" העם עונה ב"נעשה ונשמע". ואז במעבר מהיר משה מפזר את דם הברית. דם, הוא צבע הוא נוזל שיש לו ריח וצבע וטעם, הוא זורק אותו על העם כאקט סימלי ואומר את המשפט המשמעותי "הנה דם הברית אשר כרת ה' עימכם על כל הדברים האלה" , הדם והרוח מתערבים אלו באלו, האדום שהוא סמל החיים וסל החיוניות והמבדיל בין חיים למוות, יחד עם הרוח שהיא נוכחת אך אינה נראית או נתפסת. ויש משהו בצירוף המיוחד בו העם לאחר שנאמר "ויחזו את האלוהים" ומה גדול מזה בחוויה האנושית בצמידות נאמר"ויאכלו וישתו". החוויה הרוחנית היא כה גדולה שאין אחריה שום מילים אלא, גשמיות אנשוית בלבד ואולי צורך בפורקן מול הארוע הגדול הזה באוכל ושתיה.

וברגע הבא, "הראיה" מגיעה לשיא מיוחד משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני העם "רואים" את אלוהים ואף מתקיים תיאור מוחשי "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". זהו רגע מיוחד בחיי המנהיגות של עם ישראל במדבר, וזה אחד הרגעים מלאי הסוד ביותר.

על חידת המושג "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר" אומר הרמב"ם במורה נבוכים: "שבאומרו: תחת רגליו כוונתו: "מסיבתו ובגללו" כפי שהבהרנו מה שהם השיגו  הוא מהותו האמיתית של החומר הראשון שהוא מיתו יתעלה והוא סיבת מציאותו. התבונן בדבריו: כמעשה לבנת הספיר . הוא הוסיף מעשה מכיוון שהחומר , כפי שאתה יודע , לעולם מקבל ונפעל מבחינת עצמו ואין לו פעולה אלא במקרה.. לכן אמרו עליו כמעשה ואילו לבנת הספיר הוא ביטוי לשקיפות ולא לצבע לבן, כי לובן הבדולח אינו צבע לבן, אלא שקיפות בלבד השקיפות אינה צבע..שהרי אילו היתה צבע לא היו הצבעים כולם נראים מאחוריה, ולא היתה מקבלת אותם. אך מאחר שמן הגוף השקוף נעדרים הצבעים כולם, הוא מקבל הצבעים כולם. בזה-אחר-זה. זה דומה לחומר ראשון שמבחינת מהותו האמיתית נעדרות ממנו הצורות כולן, ומקבל משום כך את כל הצורות בזו אחר זו". (מורה נבוכים פרק כ"ח עמ' 67 כרך א)

הרמב"ם עושה מהלך שלם כדי לבטל את הגשמיות של המילים היוצרות דימוי או תמונה כדי לומר משהו על המראה אשר ראו משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים הזקנים. וכך הוא עשה מהלך מהמביא את מראה לבנת הספיר, המראה הקרוב ביתר לאלוהים לחומר שאינו חומר ולצבע שאינו צבע כלל אלא הוא שקיפות והיא אינה מבטלת את הצבע אלא, מכילה את כל הצבעים. אפשר לראות בדברים האלה כתנועת היהודי מהחומר והצורה לעבר ההפשטה שהיהדות גזרה על עצמה, ביטול הדמות והצורה.

ענן ואש אוכלת בראש ההר

"ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר. וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". כד טז-יח.

דרגה נוספת של המראות הנלווים להראותו של אלוהים למשה, זהו הענן, שאף הוא חומר שאינו חומר, וצבע משתנה הקשה להגדרה מהלבן וצבעי האפור לשחור שאינו שחור וגם הוא מגשים ומשתקף המיים. ומעניין לראות את המראה של ראש ההר "כבוד ה' כאש אוכלת" ויש לשים לב ל:כ' הדמיון המקדימה את האש האוכלת. כלומר אין זה ברור ומוחשי לגמרי שמראה כבוד ה' הוא כאש אוכלת אלא שאולי לא נמצאה המילה שתאים לתאר את המראה של אש אוכלת בראש ההר. ויש לשים לב ש"ההר" נזכר כאן ארבע פעמים וכנגדו ה"ענן" ארבע פעמים. הענן עוטף את ההר ואת משה במהלך ארבעים יום של יצירת לוחות הברית על ההר. אלה רגעים של סוד, ריחוק והפשטה מאין כמוהם. רגעים נדירים של התגלות אלוהים למשה. ובצורה חדה עוברת הפרשה אל המציאות אל הצירוף שבין הראייה לעשייה. איו ביכולתו של האדם להשאר זמן רב בגבהים בקרבה לאלוהים, ועל פי הסיפור המקראי , אין המלצה "דתית" או מצווה לחיות הגבהים האלה. ה"רוח" וה"סוד" כלואים במעשים ובהם הם באים לידי ביטוי. הם משתקפים בתוך מעשה האומנות המוקפד. בחומר שנבחר לבניית המשכן ןבדימויים שאלוהים ציווה למשה.

כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה

ומייד מתחילה פרשת תרומה ב"חפצים" ו"מעשים" בחומרים, בצבעים, ריחות וחושניות. " דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזיםועורות אילים מאדמים ועורות תחשים שיטים…" (שמות כה ב-ו). ואחר כך הכרובים."ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפורת ותעשו את הכרובים על שני קצותיו" . זו תאור מדוייק של שני פסלים, פסלי כרובים בעלי כנפיים בתוך המשכן מקומה של השכינה. מקומה של ההתועדות בין משה לאלוהים, בין הכהנים לשכינה. זו לא תהיה עוד התגלות חד פעמית, אלא מפגש קבוע על פי סדר יום עבודה. לעינינו, נבנה מקום למפגש, להתוועדות בין אלוהים ואדם. מקום מפגש , מקום לביסוס המשך היחסים שיש לו מקום בחומר בראייה ובחושים. על גבול הסחרור החושני. הפוך לגמרי מההתגלות על ההר, בתוך הענן, ללא חומר ללא צורה וללא צבע מוגדר. (וראה ספרה של מרים גמבורד "יצר הרע טוב מאד", אהבה ותועבה בתלמוד במדרשים ובספרים נוספים מארון הספרים היהודי" , הוצאה עצמית 2011) מרים עוסקת בשילוב בין הפיסולי לרוחני בין הפאגאני למקודש ובמשמעות הכרובים כפסלים בחלל.

יש מעבר לעבר מקום קונקרטי שיש לו תמונה שיש לה מידות והיא עשויה מחומר שניתן לקרוא לו בשם כמו "זהב" ו"כסף" ו"נחושת" ולחומר יש צבע ואינו שקוף והוא ניתן לנגיעה. ההתגלות היא חד פעמים ושייכת לזמן מסויים , התגלות לנבחרים. ואילו הכרובים והפרוכת נועדו להיות חלק מחיי היומיום . מקום מפגש בבית אשר ישכון האל. אותה שכינה שהיתה מרוחקת על ראש ההר, בלתי נגישה מקבלת מקום בתוך המחנה בתוך העם וכך אומר הרמב"ן:  והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם, ולכן ציווה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקדש לשמו, ושם ידבר עם משה וימווה את בני ישראל והנה עיקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא ארון, כמו שאמר :" ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת (מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך את בני ישראל"). על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא המוקדם במעלה… וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר.. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבוא משה היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני".

זיכרון 'הראייה בהר' כאמצעי לחלוקת הפרשה

בפסוק מ' מופיע הפועל ר.א.ה בשתי צורות שיוצרות ביניהן הדדיות, אתה "ראה" והפעולה העוקבת היא: "מראה" , ניתן להבין זאת כמו שמשה "מראה" כפעולה. מראה לעיניהם ואפשר לראות זאת גם כלשון "מראה" פתח מתחת למם, ראי. כלומר יש כאן ביטוי לראייה שהיא נכחה אך גם רפלקטיבית, רואה את הדדבר אך גם את הרואה.

כ"ה, מ

וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

"תבניתם", בלשון רבים, רומזת לתבניתם של שלושת הכלים שנצטווה עליהם משה עד מקום זה – הארון, השולחן והמנורה. כמה יפה וכה אינטימי שבמשכן מוצבים: הארון, השולחן והמנורה. שלושה פריטים המבטאים פנים הבית, קרבה, שייכות ואילו המזבח נמצא בחצר מחוץ לאוהל מועד. אלה שלושת הפריטים שנועדו לפנים המשכן, מקום השכינה. אולם הברייתא אינה יכולה לקבל את הפשטות והאינטימיות שמכין משה לעם ישראל והיא הופכת את האינטימי למיסטי ובכך אולי חושפת את הסיפור המסתתר של הפרשה:

 פירוש כזה לפסוק אכן הוצע בברייתא שהובאה במסכת מנחות כט ע"א:

תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר "וראה ועשה כתבניתם (בפסוק: בתבניתם) אשר אתה מראה בהר".7

על פי פירוש זה אין הפסוק הנידון שייך לפרשת המנורה דווקא, אלא הוא מהווה פסוק סיכום לכל שלוש הפרשות של כלי המשכן שציווי עשייתם נאמר בפרק כ"ה. פסוק זה מחזיר אותנו, כמובן, לפסוק ט שבציווי הכללי שבראש הפרשה:

ט
מ

כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אותְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׁוּ.
וּרְאֵה וַעֲשֵׁה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

ה' הראה למשה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, ועתה, משסיים לצוות עליו את פרטי העשייה של "כל כליו" (הארון, השולחן והמנורה), הוא מזכירו, לסיכום, לעשותם כפי "תבניתם" שאותה הראהו בהר. כלומר, יש כאן מהלך מהצד התיאורטי, מההוראות והראיה לעבר המעשה. ומהמעשה לראייה חזרה. הפסוקים מתחילים  במילים "אני מראה" ומסתיימים במילים "אתה מראה" וכך נוצרת תנועה רפלקטיבית  מעגלית של זה מול זה הסובייקט והמראה.
אם מכוון הפירוש לפסוק מ' – שהוא נועד לסכם את ציווי כלי המשכן – לפשוטו של מקרא, אזי אף הפסוק הבא הדומה לפסוק זה, משמש בוודאי באותו תפקיד:

כ"ו, ל

וַהֲקֵמתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׂפָּטו אֲשֶׂר הָרְאֵיתָ בָּהָר.

פסוק זה איננו בא לענות על קושי מיוחד בציווי על מלאכת יריעות המשכן וקרשיו, שבו "לא ניתן תיאור שלם" ועל כן "בא פסוק ל' להגיד שהדברים שנאמרו למשה מצאו את השלמתם במראה שהראו לו מן השמים" (כדברי קאסוטו בעמ' 250), אלא גם הוא נועד להתקשר אל הפסוק שבציווי הכללי (כ"ה, ט) "כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אותְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׂכָּן… וְכֵן תַּעֲשׂוּ". זהו סיכום לציווי עשיית המשכן עצמו – בהקבלה לפסוק הסיכום של ציווי עשיית כלי המשכן.8 בכך מושלמת התנועה מהדיבור האלוהי, דיבור מדוייק ומכוון שיש לו מטרה  ליצור סקיצה, טיוטת דיבור לקראת הבניה. הדיבור המכוון, "התבנית" הוא השלב ההכרחי שלב ביניים בין רעיון לבין ביצועו, בפיסול, באדריכלות או בחינוך. אני רואה מקבילה ברורה ביןהדיבור האלוהי לבין כלי הביטוי של האומנות בתחומי הרישום והשירה,  אלה מתווים מדוייקים, היורדים לפרטים אך כוחם גם בעובדה שאינם "גמורים" ויש בהם פערים. הפערים ניתנים לפרשנות או על ידי האדם המתבונן , "הרואה" או על ידי ה"קורא" של השירה.

כך מסתמן אפוא לפנינו מבנה הפרשה, המבוסס על אמצעי סגנוני שבו משתמשת הפרשה עצמה כדי לציין את ההבחנה שבין חלקיה: ביטוי אחד החוזר בסגנונות שונים כאמירה מסכמת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.