בעקבות הסרט "בית לחם" על זהות גברית ועל מקום.

הרבה מכות על המקלדת היו ויהיו כדי לומר משהו על הסרט "בית לחם".
אני רוצה להוסיף כמה דברים מזוית אחרת, יובל אדלר, הוא תסריטאי ובמאי מחונן. הוא יודע לספר סיפור והוא העלה את הקולנוע הישראלי כיתה, בכך שידע לעשות סרט הנוגע לליבו של הקונפליקט אך יש לו איכויות אנושיות אוניברסליות כמו לטרגדיה יוונית. מספר סיפור שיש בו אירועים קיצוניים, של מרדפים, של פיגועים של אנשי מדים
ישראלים, ופלשתינאים במדים לא מוגדרים ושייכויות מתעתעות. אפשר היה להעמיד את הדברים ב"טובים" מול ""רעים" לבנות הזדהות ושיפוטיות לאחד הצדדים. אבל יובל אדלר מצליח לספר סיפור שאין בו שיפוטיות, אלא, הצופה מלווה את העלילה, רואה את ההסתבכות ואולי מזדהה ומתמלא דאגה לנער המתבגר לעיניו, הנע בתוך הנוף ההררי, הטרשוני, בין עצי הזית והקוצים, נוף ישראלי כל כך על שפת המדבר. נוף משותף לישראלים ולפלשתינאים. וכמו הנוף המערב כך גם השפות מתערבות זו בזו בקרבה וריחוק. משיכה ודחייה.

נהנתי להקשיב לעברית ולערבית המשתלבות זו בזו באותן פיות ומאחורי שפתיים של הדמויות בטבעיות ומתוך קרבת דם, על כל המשמעויות שלה. קשה להאמין, עד כמה הגברים הישראלים והגברים הפלשתינאים דומים אלו לאלו. אותם תווי פנים שמיים, המזכירים את הנערים בפרסקאות הרומיים והביזנטיים המפוזרים ברחבי המזרח התיכון. אותן עיניים הנעות בגוונים שבין חומים לירוקים, תלתלי כבשים או קרחות ביצה. הרוך שבתוך הקשיחות. גבריות המתבטאת במשיכה לחרב (הרובה המוצלב על החזה, האקדח הטמון בחגורת המכנסיים) ה"עבדאיות", כמו שאומר חיים גורי בשיריו.

הסרט פותח חלון אמפאטי אל לב החברה הפלשתינאית בבית לחם, לפלונטר הפנימי בתוכה בין הארגונים ובשיח הפנימי שהוא רצוף הבעות כח וכבוד. שהמוות חגור על הכתף מוכן להופיע בכל רגע.תחילתו במשחק מסוכן בין נערירם המוכיחים את גברותם, ביריות קלצ'ניקוב על גוף צעיר בתוך אפוד מחורר. וסופו, במרדפים אחר מבוקשים ששאלת מי יחיה ומי ימות, תלויה בשבריר שנייה של תושיה. החיים קצרים ונקצרים שם כמו אצלנו בקלות בלתי נסבלת.

יש מחוזות שהחברה הישראלית , נראית כמו עזרת גברים , עזרת גברים עם הרעות ועם המתחים הפנימיים. כשהם נפגשים יש ביניהם רעות מקודשת בדם, אינטימיות צרובה שלנשים אין דריסת רגל בה. מחוזות השב"כ (כמו גם הסיירות, השייטת, ושאר יחידות הן לגברים בלבד) לנו, הנשים, אין מושג על הרעות הזאת, אין מושג על נפתולי הקשרים שם, על הגבול הדק המוציא מן החיים לשדות המוות.
נדמה לי שהגיע הזמן להכניס לשיח הישראלי את שאלת ההפרדה הזאת בחוויה הישראלית בין נשים לגברים. הרי אנחנו הנשים שלהם, אנחנו האימהות והאחיות. אנחנו המתבוננות מהצד או סופגות את הלם הקרב, את הפציעות, את הטראומה המתמשכת.

סופו של הסרט, המביא מוות אלים וקשה בין קרובים. מוות שיש בו תסכול , אהבת גברים ושנאת עמים. מוות שיש בו נקמה קשה ללא חמלה מתוך כאב ושכול מתמשך.מוות שאח קם על אחיו שהאקדח אינו מספיק להרוג, האבן, היא הביטוי של המקום. אבן מוכתמת בדם אדם. טרגדיה ישראלית כיצירת מופת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.