בין כסה לעשור, ה"סליחה" עניין אישי

ד' בתשרי תשע"ד
נפרדתי ממשה אתמול כדי שיתפנה מקום לאדם הראשון ולאישה הראשונה שיולדת ופוגשת את השכול. נפתח זמן למשפחה הראשונה, שהיא גם המשפחה שלי. אברהם, שרה, יצחק, יעקב ורחל, יוסף בבור. כולם זה אני.
אמש למדנו את מאמרושל עמנואל לוינס "אל עבר הזולת" העוסק ב"סליחה". וקשה לדעת האם מדובר בסליחה או מדבור בצורך הרודף אותי בימים ובשנים האחרונות למצוא את הדרך אל השיח הישראלי-גרמני. האם הוא יכול להתקיים, האם אני יכולה לקיים אותו בכנות, כשמשא החורבן על גבי או תחת לשוני. מהי הסליחה בחיים האישיים, האם בכוחי לחיות ללא הסליחה שאני חשה שיש צורך לבקש ממני, או שעלי לבקש סליחה על משא ההאשמה שאני סוחבת, צלב כבד. "עבירות שבין אדםלחבירו- אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חבריו" מהו אותו ריצוי"? האם מספיקה הפנייה שלי או של זולתי אלי? מהי תנועת הנפש כדי לגול את האשמה מעל הבאר הפועמת מלמטה. שני שתנאים אומר לוינס לסליחה: רצונו הטוב של הנפגע, והכרתו המלאה של הפוגע. " וזה מוביל אותי לדיאלוג המתקיים באיטיות ביני לבין בריגיטה ולאלברכט שתמיד נמצא מאחוריה.
וכך הוא ממשיך ואומר ומוביל את הדיון למה שרודף אותנו גם בתודעה של לוינס וגם בתודעה שלי, אני הצעירה :
" אולם יתכן שיש כאן משהו שונה לגמרי. אפשר אולי לסלוח למי שדיבר בלי להיות מודע למה שאמר, אבל קשה לסלוח לרב אם היה לגמרי מודע וכפי שנודע לרבו בחלומו, היה מיועד לעתיד גדול. אפשר לסלוח לגרמנים רבים אבל יש גרמנים שקשה לשלוח להם. קשה לסלוח להיידגר. .. חזרתי אל האקטואליה, אל הנסיונות הבלתי פוסקים שהיו- כפי שחייבים אנו להודות – העילה לכנס זה" (עילת הכנס ב1963 היתה "פרשת היידגר" ).
בסוף החודש אלך לפגוש בוירצבורג שבגרמניה את בריגיטה, להתמודד עם המשא שאנו נושאות ומוציא כל אחת מאיתתנו לפעילות, לפגישות, לכתיבה, כדי לא לצאת מהעולם הזה, מבלי ברור אישי מאד, מה משמעות הדבר לחיות את הדור שאחרי.
אבל, אצלי מלחמה במלחמה נוגעת. פחד בפחד נוגע. חורבן אירופה נוגע ביום הכיפורים. אלה קודים של הדור השני.
בינתיים אני ממלאה דפים בנסיון להסביר מה משמעות הדברים ולמה עלי לצאת למסע הזה שמשבש את ימי ולילותי.
יצאתי מהלימוד הקצר על "הסליחה". ועל שאלת התשובה כשאני יוצרת שביל קטן בתוך הכאוס הגדול המקיף אותי.
הגעתי לראש השנה, השנה, מתוך ריצה. ללא התבוננות בסביבה. בטבע המשתנה. רק חשתי את הרוחות המתקררות החודרות דרך חדר חלון השינה, חצבים הפתיעו אותי לאורך הדרך. לאורך קו החוף להקות עגורים עוברות מעל ראשי. אני והם דבקים בקו החוף, רק גוויה של צבה גדולה שפניה היו אל הים לאחר שהטילה ביציה, היא עייפה, או נפגעה ונשארה כשפניה אל הים והשריון הגדול שלה, פגוע. אני מקווה שהביצים שהשאירה בתוך גומה, יבקעו כימלאו ימיהם ויצאו מתוך הגומה בזחילה מהירה אל הים, להמשיך את חייה. עברתי על פני גוויתה המעלה צבעים חדשים ואין קבורה.
אני חוזרת למשה בשירת "האזינו" , האו נפרד מהעולם ומהעם בשירה. השרה היא המתווכת הגדולה בין החיים למוות, בין עולמות שיכולים לראות אלה את אלה מגובה הר נבו ולא להגיע עד אליו. ואני כנראה מצויה, על פסגות נבו ללא נגיעה קלה של הגשמה.